אתמול היה הלילה האחרון המשותף לטיול שלנו. גופו החולה של פיץ הגיב כמו בכל יום מאז החיידקים המזרח תיכוניים שלי הכו את מערכת החיסון שלו- איפשר לו איכשהו לתפקד בשעות היום אבל גרם לו לצמרמורות וחום מוגבר בלילה, ובכל זאת, דיברנו על הצפוי לנו בהמשך.
איפה אנחנו רואים את עצמנו בעתיד? האם בכלל יש לנו כזה או שאנחנו צריכים לעשות צעד כואב ולחתוך? האם התוכניות הפרטיות שלנו יכולות להשתלב או שהן מתנגשות ומנוגדות? הגענו לכמה הבנות, נתקלנו בכמה קירות וגם הוא העלה כמה נושאים בלתי צפויים כמו ההורים המזדקנים שלו והרצון שלו להיות שם בשבילם (במיוחד כשהוא היחיד מאחיו שלא עזב את מולדתו) שגרמו לי להעריך אותו מאוד. בכל מקרה הגענו למסקנה שיש כמה דברים שיוכלו להתקדם אם וכאשר ורק אחרי ביקור נוסף שלי בארץ השיכורים ושלו בישראל.
היום הטיסה שלי אמורה היתה לצאת כשלוש שעות לפני שלו אבל הוא תכנן להצטרף אלי לשדה על אף ששעות שינה נוספות יכלו להיטיב עם תהליך החלמתו. כשהשעון המעורר שלי צלצל מעט לאחר השעה שבע בבוקר, פיץ החל בהתארגנות הבוקר שלו בזמן שאני הצצתי באינטרנט וגיליתי ש... הפתעה! הטיסה שלי נדחתה משתיים עשרה בצהריים היום לשבע בבוקר מחר ואני יכולה לבקש החזר כספי או לקבוע טיסה אחרת.
אחרי שיחה לא נעימה עם חברת התעופה שנענתה על ידי איש שירות לקוחות חצוף ולא מועיל חזרנו לישון לעוד שעה וחצי ואז בנסיון השני ענתה לי אישה נעימה יותר שהסבירה על הטיסה של המחרת ואמרה שאני יכולה לקבוע לעצמי מלון להלילה ולשלוח את הפרטים והמחיר כדי לקבל החזר כספי. מחיר מקסימום היא לא ציינה אלא רק שכמה שיותר זול יותר טוב.
אז הזמנתי לעצמי חדר לא מאוד זול במלון שנמצא מרחק חציית כביש מהטרמינל. מקווה שלא יעשו לי בעיות עם ההחזר כי גם ככה לא תכננתי על הנוצאה הכספית הנוספת והמיותרת הזאת.
כעת זו הייתה הפעם הראשונה בה פיץ הוא זה שעוזב ועולה ראשון למטוס וגיליתי שיש הבדל גדול.
כשאני הייתי הראשונה ללכת, בארץ השיכורים ואח"כ ברומניה, הייתי צריכה לשמור על רמה מסוימת של פוקוס כי הבדיקה הבטחונית או בידוק הדרכונים עוד לפני. כאן ראיתי אותו חוצה את השערים, מנופף לי לשלום ונעלם בעוד אני נותרת לבד ועם תחושת ה-"אוקי, מה עושים עכשיו?" עם עיניים המזוגגות וגרון מעקצץ.
אני עצובה שהפגישות בינינו דורשות התארגנות מיוחדת של ימי חופש והוצאות כספים גדולות כשאני הכי מתגעגעת להנאות הפשוטות של לאכול ארוחת ערב שאני בישלתי יחד ולהתעצל על הספה מול סרט טוב ובקבוק קאווה או משחק ספורט וחטיפים.
אני עצובה שכדי שיהיה עתיד ממשי לקשר הזה נדרשים ויתורים גדולים מאחד הצדדים והגירה.
אני עצובה שהוא לא יכול להיות נוכח יותר בחיי, גם ברגעים הקטנים והיומיומיים.
אני עצובה כי ראיתי את המטוס שלו ממריא ונעלם מבעד לחלון חדרי במלון.
אני עצובה כי לשנינו ימי הולדת עגולים השנה וכמו שזה נראה לא נוכל באמת להיות נוכחים בתאריכים האלה אחד בשביל השניה.
אני עצובה כי לפני שעבר בשער נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שלמקרה שאפספס את זה- יום הולדת שמח והוא אמר לי את אותו הדבר ויום ההולדת שלנו בכלל ביוני ויולי.
איפה אנחנו רואים את עצמנו בעתיד? האם בכלל יש לנו כזה או שאנחנו צריכים לעשות צעד כואב ולחתוך? האם התוכניות הפרטיות שלנו יכולות להשתלב או שהן מתנגשות ומנוגדות? הגענו לכמה הבנות, נתקלנו בכמה קירות וגם הוא העלה כמה נושאים בלתי צפויים כמו ההורים המזדקנים שלו והרצון שלו להיות שם בשבילם (במיוחד כשהוא היחיד מאחיו שלא עזב את מולדתו) שגרמו לי להעריך אותו מאוד. בכל מקרה הגענו למסקנה שיש כמה דברים שיוכלו להתקדם אם וכאשר ורק אחרי ביקור נוסף שלי בארץ השיכורים ושלו בישראל.
היום הטיסה שלי אמורה היתה לצאת כשלוש שעות לפני שלו אבל הוא תכנן להצטרף אלי לשדה על אף ששעות שינה נוספות יכלו להיטיב עם תהליך החלמתו. כשהשעון המעורר שלי צלצל מעט לאחר השעה שבע בבוקר, פיץ החל בהתארגנות הבוקר שלו בזמן שאני הצצתי באינטרנט וגיליתי ש... הפתעה! הטיסה שלי נדחתה משתיים עשרה בצהריים היום לשבע בבוקר מחר ואני יכולה לבקש החזר כספי או לקבוע טיסה אחרת.
אחרי שיחה לא נעימה עם חברת התעופה שנענתה על ידי איש שירות לקוחות חצוף ולא מועיל חזרנו לישון לעוד שעה וחצי ואז בנסיון השני ענתה לי אישה נעימה יותר שהסבירה על הטיסה של המחרת ואמרה שאני יכולה לקבוע לעצמי מלון להלילה ולשלוח את הפרטים והמחיר כדי לקבל החזר כספי. מחיר מקסימום היא לא ציינה אלא רק שכמה שיותר זול יותר טוב.
אז הזמנתי לעצמי חדר לא מאוד זול במלון שנמצא מרחק חציית כביש מהטרמינל. מקווה שלא יעשו לי בעיות עם ההחזר כי גם ככה לא תכננתי על הנוצאה הכספית הנוספת והמיותרת הזאת.
כעת זו הייתה הפעם הראשונה בה פיץ הוא זה שעוזב ועולה ראשון למטוס וגיליתי שיש הבדל גדול.
כשאני הייתי הראשונה ללכת, בארץ השיכורים ואח"כ ברומניה, הייתי צריכה לשמור על רמה מסוימת של פוקוס כי הבדיקה הבטחונית או בידוק הדרכונים עוד לפני. כאן ראיתי אותו חוצה את השערים, מנופף לי לשלום ונעלם בעוד אני נותרת לבד ועם תחושת ה-"אוקי, מה עושים עכשיו?" עם עיניים המזוגגות וגרון מעקצץ.
אני עצובה שהפגישות בינינו דורשות התארגנות מיוחדת של ימי חופש והוצאות כספים גדולות כשאני הכי מתגעגעת להנאות הפשוטות של לאכול ארוחת ערב שאני בישלתי יחד ולהתעצל על הספה מול סרט טוב ובקבוק קאווה או משחק ספורט וחטיפים.
אני עצובה שכדי שיהיה עתיד ממשי לקשר הזה נדרשים ויתורים גדולים מאחד הצדדים והגירה.
אני עצובה שהוא לא יכול להיות נוכח יותר בחיי, גם ברגעים הקטנים והיומיומיים.
אני עצובה כי ראיתי את המטוס שלו ממריא ונעלם מבעד לחלון חדרי במלון.
אני עצובה כי לשנינו ימי הולדת עגולים השנה וכמו שזה נראה לא נוכל באמת להיות נוכחים בתאריכים האלה אחד בשביל השניה.
אני עצובה כי לפני שעבר בשער נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שלמקרה שאפספס את זה- יום הולדת שמח והוא אמר לי את אותו הדבר ויום ההולדת שלנו בכלל ביוני ויולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה