tag:blogger.com,1999:blog-13414416299393098802024-03-25T10:34:05.211+02:00בלוגההבלוגהה
גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.comBlogger968125tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-20277982008772228672024-03-25T10:33:00.002+02:002024-03-25T10:33:15.478+02:00פורים בקטנה<p>התנתקתי קצת בחודש האחרון מהבלוג.<br />לא יודעת אם זה בגלל שחזרתי חולה (ועוד על השיבה שלי לארץ השיכורים בפוסט נפרד), תשומת הלב האינטרנטית שלי שהופנתה לאירוויזיון או סיבות אחרות, אבל העובדה היא שלא כתבתי וגם בקושי התעדכנתי. <br />ברשותכם אדלג על עדכוני עבר בינתיים ואכתוב רק על הנסיון הלא מאוד מוצלח שלי לחוש מעט אווירת פורים כאן בניכר. <br /><br />התכנון המקורי היה לנסוע יחד עם פיץ לבית הכנסת בעיר הבירה כדי לשמוע קריאת מגילה.<br />תמיד אהבתי לשבת בבית הכנסת כשכל הילדים נרגשים ומתרוצצים עם התחפושות החמודות שלהם וכשהייתי צעירה יותר כמובן חיכיתי בקוצר רוח לכל קריאה של "המן" שבה כולם מרעישים כמיטב יכולתם וקוראים קריאות בוז נמרצות.<br />מאחר והשנה אני חוגגת הרחק ממשפחתי, ואין מסיבות או מקומות ללכת אליהם מחופשים, עשיתי את המינימום ורכשתי כמה ימים לפני כתר,שרביט וכנפיים ורודות בחנות בסגנון "הכל בדולר". רציתי לקנות שניים מכל דבר כדי שיהיה גם לפיץ אבל לא הייתי בטוחה שיזרום עם הוייב הקסום, אז חשבתי שנתחלק והוא יוכל לבחור לעצמו את הכנפיים או השרביט והכתר.<br /><br />לפיץ כבר יצא להכיר מעט ממנהגי החג. הוא כבר חווה את התחפושות לפני שבע שנים, כאשר טסנו ארצה לרגל חתונתה של הבסטי מהבר שנערכה בחג (פתאום אני קולטת שלא כתבתי על האירוע הזה! אבל בגדול שנינו הגענו מחופשים לשודדי ים). בהזדמנות אחרת לפני שנים הוא אף קיבל ממני <a href="https://blogeha.blogspot.com/2016/03/blog-post_26.html">משלוח מנות</a> בהפתעה, אבל בקריאת מגילה עוד לא יצא לו להשתתף.<br />הסברתי לו מראש שנצטרך לשבת בנפרד, שקריאת המגילה תעשה בקול ושמדי פעם כולם יעשו רעש בכל פעם שיוזכר שמו של הנבל בסיפור. הוא נראה קצת מהוסס, אבל הרגעתי אותו ואמרתי שהאווירה מאוד מבודחת ושבכל מקרה קריאת מגילה לוקחת פחות משעה (שלא כמו ליל הסדר שמיועד להיות מאוד מאוד ארוך. כן, עשיתי לו קדימון למה שצפוי לו בחודש הבא).<br />עד כאן התכנון.<br /><br />בפועל, פיץ התקרר והרגיש לא טוב בימים האחרונים והעדיף להשאר בבית.<br />ארזתי את הכנפיים, הכתר והשרביט, כיוונתי גוגל מפס ולמרות זאת וכצפוי, יצאתי בכביש המהיר ביציאה הלא נכונה ואחריה לקחתי פניה שגויה נוספת ביודעין בגלל עבדות בכביש.<br />במקום להגיע תוך עשרים ומשהו דקות של נסיעה חלקה על כביש ראשי ומעט מאוד נסיעה תוך העיר, עברתי יותר מארבעים דקות של נסיעה כולל כביש אגרה, כבישים צדדיים ליד יערות, רחובות חשוכים ומפחידים ולחץ וכעס מיותרים. <br />קיוויתי שלמרות הכל אזכה לשמוע את כל המגילה אך בפועל כשהגעתי כבר שמעתי רעשי "המן", כלומר הגעתי לפרק ג' לפחות. <br />חוץ מהבאסה על דרך החתחתים המייגעת והפספוס, השנה, כמו בשנה שעברה שגם אותה ביליתי בארץ השיכורים, היה אותו בעל קורא עם מבטא לא ברור ו-ר' מתגלגלת שממש הקשה על המעקב אחר הכתוב וזה עוד בלי הילדים הנרגשים והמרעישים בעזרת הנשים. <br /><br />אחרי סיום קריאת המגילה הייתה התכנסות בחדר צדדי לבית הכנסת.<br />היו שם נגן גיטרה וקונטרבס שניסו להוסיף לאווירה ללא הצלחה עד שעברו לנגן את "הבה נגילה", על השולחן היו מגוון נשנושים ואת הילדים הפעילו זוג צעיר מחופש להיפים שערכו תחרות תחפושות והרקדה.<br />עמדתי שם מספר דקות מנשנשת ומתבאסת על הערב שלא התנהל כמתוכנן ותוהה אם יש טעם בכלל להשאר עד שניגשה אלי ילדונת אולי בת ארבע עם שמלה מפוארת של נסיכות, כפפות ארוכות וכתר ושאלה אותי למה התחפשתי במבט בוחן. <br />למלכת הפרפרים. "כי יש לך כנפיים של פיה אבל לפיה אין כתר" היא אמרה בפרצוף שנראה אפילו יותר רציני מאחורי המשקפיים הורודים שהגדילו את העיניים שלה, והלכה מאחורי כדי לבחון את הכנפיים הורודות שלי.<br />הנחתי שהיא לא שמעה אותי בגלל המוזיקה אז התכופפתי אליה "התחפשתי למלכת הפרפרים" ואז פתחתי את המעיל כדי להראות לה את הדפסי הפרפרים שהיו לי על השריג "רואה?"<br />"יש לי כנפיים כאלה בבית" "אז למה לא הבאת אותם?" אני לא זוכרת כבר מה היא ענתה, אבל היה נראה שהיא בהחלט הצטערה על כך "את רוצה אולי את הכנפיים שלי?" היא סימנה לי כן עם הראש וכשהחזרתי לה "אוקי" היא קפצה לכיווני וניסתה לעזור לי להוריד את שתי לולאות הגומי שהחזיקו אותן צמודות לכתפיים שלי. " רגע אחד" אמרתי והורדתי אותם בעצמי. <br />"עכשיו, תסתובבי ותפרשי ידיים לצדדים" היא צייתה ואני הלבשתי את הלולאות על ידיה "הנה, תהני. פורים שמח" והיא כבר רצה לשחק עם הילדים האחרים אבל חזרה אחרי שתי דקות עם ילדה אחרת, הצביעה לכיווני וסיפרה לחברה שלה שאני נתתי לה את הכנפיים.<br /><br />היא חזרה בהמשך והחזיקה אותם ביד במחווה של "קחי" אבל אמרתי לה שהיא יכולה לשמור אותם.<br />גם לפני שהלכו, היא עברה לידי עם אמא שלה ואמרתי לה שהיא יכולה לשמור אותם "את בטוחה?" היא שאלה כן, בטח שבטוחה. בינינו, מה יש לי לעשות עם זה?<br />"מה אומרים?" היא שאלה את הבת שלה "תודה". קיבלתי מהנסיכה-פיה.<br /><br />אני חושבת שהטרייד הזה, של כנפיים תמורת סיבה לחייך הייתה שווה את זה. </p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-34618333012613221362024-02-25T09:27:00.003+02:002024-02-25T09:27:19.592+02:00ביקור בארץבכל פעם שיצא שאני עושה נסיעות בין ישראל לארץ השיכורים או להפך, אני חווה מן דיסוננס בין החשש וההתרגשות לקראת ההתארגנויות הנלוות והתחושות שעלולות לצוץ לבין המעבר בפועל שלרוב מתנהל בצורה חלקה וכמעט בלתי מורגשת בפועל.<div><br />גם הפעם המצב היה דומה. התחושות הלא נוחות לקראת הנסיעה ארצה ליוו אותי לא מעט. איך אחלוק קורת גג עם ההורים בלי שזה יעשה רע למי מאיתנו? האם אספיק את כל מה שרציתי לעשות? האם יהיו מתקפות צבע אדום או אסקלציות מלחמתיות אחרות בעת שהותי כאן?<br /><br />בפועל, מעט מאוד מן החששות התממשנה, ואחרות שכלל לא חשבתי עליהן צצו ואף כיכבו.<br />למשל, לא צפיתי שחצי מהביקור שלי יהיה כל כך גשום, כמו שלא ציפיתי להיות חולה עם שיעולים יבשים ומכאיבים כמה ימים ברצף ולמעשה,עד לרגע זה. <br />אבל אני הולכת סחור סחור בלי לספר את הפרטים. <br /><br />הנחיתה התחילה דווקא בקבלת פנים בלתי צפויה ומאוד נחמדה. הגעתי ארצה בשעת לילה והייתי צריכה לעבור אצל אחותי הברבורה, בדירה שהייתה שלי עד לא מזמן, לאסוף כמה כלי מיטה שהשארתי שם. תכננתי להגיע להורים ולהשאיר שם את המזוודה קודם, אבל ההרגל ניצח אותי ובטעות, או שלא, מצאתי את עצמי יוצאת מתחנת הרכבת דווקא בצד עם תחנות האוטובוס שמגיעות לאחותי. אז זרמתי.<br />בדרך לשם היא שאלה בקבוצת הווטסאפ שלנו האחיות מתי אני מגיעה, וכשעניתי היא סיפרה שמוקדם יותר הערב שאחותנו הקישוא הייתה אצלה והן בישלו ואכלו יחד, והציעה לחמם לי שקשוקה שנשארה.<br />וכך, על אף העייפות הרבה, ישבתי אצלה למעלה מחצי שעה בזמן שהתקשקשנו, התשקשקנו וגם נהננו מסלט וטחינה. בהזדמנות זו היא גם הראתה לי את השינויים שערכה בדירה בחודשים האחרונים. <br /><br />הימים הבאים התאפיינו במפגשים חברתיים ובסידורים. אחד מהסידורים היה למשל ביטוחי דירות שההורים שלי עשו אונליין כל אחד בתורו. הורי, שלא רגילים לעבוד עם מחשב נראו מאוד גאים בעצמם על שהצליחו לעשות זאת בעצמם דרך המפלצת המדומיינת הזאת שנקראת אינטרנט, בזמן שישבתי לידם ועודדתי אותם להמשיך ותיקנתי איפה שצריך. לא חשבתי שביטוח יכול להוות כזה,בונדינג משפחתי מהנה, אבל הנה.<br /><br />השבת הקודמת הייתה כמובן שבת החתן של בן דודי. היום היה גשום מאוד, כך שההליכה לבית הכנסת הייתה צפויה להיות מאתגרת.<br />בבוקר ההוא התעוררתי יחסית מאוחר, אבל למזלי למזלי, הספקתי לבקש מאמי הכוונות לבית הכנסת והיא נתנה לי את שם הרחוב והסבירה לי בצורה שלא הצלחתי להבין איזה פהיות אני צריכה לעשות. לא היה לי סבלנות ואמרתי שאסתדר. בדקתי בגוגל וראיתי שהכתובת שאמא שלי נתנה לי היא די מרוחקת ואז נזכרתי שדודה שלי, אם החתן, כתבה בקבוצת הווטסאפ הנחיות להגעה. לפי המפה שני המקומות הם במרחק של עשר דקות עד רבע שעה הליכה זה מזה. רשמתי לי הנחיות לשני היעדים על דף קטן, כי בכל זאת ההליכה תהיה בבני ברק בשבת כך שאין פלאפון להסתמך עליו, והתתחלתי לצעוד קודם לכיוון היעד שהדודה נתנה.<br />כשהייתי במרחק כמה פניות מבית הכנסת, ראיתי פתאום את קישוא ואת הבת דודה הקטנטונת, אחות החתן הולכות לכיווני. <br />את העליה לתורה מסתבר שפספסתי, אבל כשדודה שלי הבינה שאמא שלי לא הגיעה, היא דאגה לה ושלחה את שתיהן לחפש אותה. סיפרתי להן על השיחה שהייתה לי עם אמא בבוקר וביקשתי שיתלוו אלי עם ההנחיות לכתובת השניה שהכנתי מבעוד מועד. <br />בת הדודה בת השבע עשרה לא הפסיקה לצחקק על איך שאנחנו הולכות לאיבוד ברחובות הקטנים והפתלתלים של בני ברק למרות ההנחיות שכתבתי לי, אבל בסופו של דבר אכן מצאנו את אמא שלי בדיוק איפה שאמרה שתהיה.<br />היא סיפרה שהיא נכנסה לבניין וחיפשה בין הקומות ואז יצאה שוב החוצה. מזל שכך היה, כי יותר סביר שהיינו מניחות שהיא לא בבניין וחזרה הביתה מאשר להתחיל לחפש בין הקומות והמוני החסידים.</div><div><br /><div>הסעודה שאחרי כן הייתה נחמדה ובלוויית שכנים נחמדים של הדודים בנוסף למשפחה ולאחר מנוחה קצרה, חלק מהמשפחה המשיכה לטיש חסידי. הורי החליטו שאין להם סבלנות וההפוגה שהייתה בגשם נתנה להם תירוץ מוצלח לשוב הביתה ולעומתם הדודה וילדיה, קישוא בעלה ואני החלטנו להצטרף. </div><div>זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע כזה שהצליח להעביר בי קשת של רגשות כמו פחד, ממאות החסידים שקופצים על הבריקדות ותקווה שהמבנה יחזיק מעמד, בלבול כי לא הבנתי מה האדמור אומר ובכלל, מהקונספט הזה של לאכול מהשיריים של האדמור ואחרי שחסידים רבים לפניך נגעו באוכל בידיים. את השמחה של החסידים שרקדו ושרו היה קל להבין אבל הניגוד שלו לעזרת הנשים הדוממת ונטולת החיות הייתה חד וצורם. </div><div><br /></div><div>עוד בנושא זה- החתונה שהיא כמובן המאורע שהביא אותי ארצה.</div><div>על אף שהחתונה היא דבר משמח מטבעו, האירוע הזה היה אפוף עצב בגלל אבי החתן, <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/10/blog-post_25.html?m=1">הדוד האהוב שלי</a>, שהלך לעולמו במפתיע לפני ארבעה חודשים ובנוסף מסתבר שאחותו של האדמור נפטרה יום לפני החתונה, כך שעבורו זה לא שנת אבל אלא ממש שבעה. האמת היא שלא ידעתי אם האדמור נכח בכלל עד ששאלתי מישהו מאוחר יותר שאישר לי את העניין. הסיבות לחוסר הבהירות בנושא נסעה בין היתר מההגברה בחופה הייתה ממש בעייתית, עד כדי כך שבערך חצי מהשבע ברכות בכלל לא שמעתי, שלא לדבר בכלל על "אם אשכח ירושלים" וכו'. בנוסף, מאחר והייתה הפרדה, הנשים עמדו מאחור ובצד ביחס לגברים שרובם ככולם חבשו שטריימלים גבוהים אז גם בקושי אפשר לראות משהו.</div><div>הדבר הנוסף שהפריע לי במיוחד באירוע זה הווליום של המוזיקה ושהיא הייתה צורמת מאוד, כאילו לא עשו בדיקת סאונד לפני. </div><div>בקיצור, הגעתי לשמח משפחה ולתת מתנה בסכום יפה ואת אלה עשיתי אז אני מניחה שמילאתי את חלקי. </div><div><br /></div><div>בפן החברתי, שמחתי לפגוש כמעט את כל מי שרציתי וקיוויתי, ואת חלקם יותר מפעם אחת.</div><div>בין אם זה משחקי פוקימון ארוכים בתל אביב עם ידידי החנון, מפגש קשקושים עם חג'י והארלם, בירה די נדירה עם הבסטי מהבר,מפגש פאב אחר עם החברים לעבודה וכמובן סבתא והדודים. ישנה חברה אחת שלא פגשתי וגם את סבתא בבית האבות שלה לא ביקרתי בעיקר בגלל השפעת שנדבקתי בה. </div><div><br /></div><div>החולי הזה תפס אותי אחרי ערב ממש מהנה עם חברי לצוות בבר. </div><div>נסעתי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם המנהל אסף אותי וגם ניצל את ההזדמנות שאני בארץ ושהגענו ראשונים כדי לעשות איתי שיחת הערכה שנתית. בד"כ השיחות האלה נעשות באחד החדרים הפנויים בעבודה על כוס קפה, לעשות את זה על בירה בפאב היה שינוי מעניין. </div><div>לערב הנחמד הזה הגיעו חברים טובים לעבודה כולל מישהו שנשארנו בקשר איתו למרות שעזב אותנו לפני שנה בערך, ואחד אחר שהיה במילואים מהשביעי באוקטובר ורק בימים אלה מסיים. </div><div>ברכבת חזרה הביתה כבר התחלתי להרגיש רע, ועד שנכנסתי למיטה כבר חשתי צמרמורות, חולשה, היה לי חם וגם קרבו זמנית וחום הגוף שלי הגיע כמעט לשלושים ושמונה מעלות. </div><div>בבוקר החום כבר ירד, אבל בימים הבאים הקול שלי הדרדר עד שנעלם לחלוטין ובהמשך הופיעו המון גירויים בגרון, התקפי שיעול בלתי פוסקים וליחה.</div><div>אני מקווה שהתקף שכזה לא יפתיע אותי על המטוס אליו אעלה בקרוב.</div><div><br /></div><div>ומה לגבי חששותי להתנגשויות עם המשפחה?</div><div>עשיתי כמיטב יכולתי לא להיות בבית יותר מדי כדי לא להתמודד עם ההרגלים של ההורים שמטרגרים אותי, וגם כאשר הייתי שם, התאמצתי להיות עם אוזניות או אומי אוזניים שעזרו מאוד. כמובן, שהיו פה ושם ויכוחים, אבל לרוב הדברים התנהלו בצורה סבירה. </div><div>בחלק מהמקרים ניסיתי להסביר את עצמי מראש. למשל, ביום שישי ביקשתי מהורי שיעירו אותי לארוחת שבת בבוקר. אני לא זוכרת אפילו מתי אכלתי בשבת בבוקר עם הורי, אבל לדעתי עברו לפחות עשר שנים.</div><div>לפני הסעודה אמרתי להם בטון רגוע ונעים שהרסה מאוד זמן לא אכלנו יחד בשישי והייתי שמחה אם היא תהיה נעימה לכולנו ומאחר ואני לא באמת נהנית להעיר ואני בטוחה שגם הם רוצים להרגיש כמו ילדים נזופים, ביקשתי מהם לשים לב ולהמנע משני הרגלים שיש להם. </div><div>זה לא עבד במאה אחוז, אבל הם לגמרי השתדלו ולי בהחלט היה נעים יותר. </div><div><br /></div><div>ומה הלאה? </div><div>כעת אני על המטוס, רגע אחרי שהקברניט הודיע שהטיסה תדחה בשעה ועשרים בגלל שמזג האוויר ביעד שלנו הוא בעייתי. אני מקווה שמזג האוויר הזה ידחה גם את טיסת ההמשך שלי אחרת אני עלולה להיות בבעיה, ופיץ שאמור לאסוף אותי מהשדה וללכת בהמשך למשמרת לילה עלול לחכות לי סתם.</div><div><br /></div><div>אני מתלבטת מתי יהיה הביקור הבא. כבר שאלו אותי אם אני מתכננת להיות בארץ בפסח, או לאירוע בפסח שהמשפחה רוצה לארגן לרגל יום הולדת התשעים של סבתי, שיחול במהלך החג. מצד שני, לקחת כל על הרבה חופש, טיסות וכו' כל חודשיים זה לא פשוט.</div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /><br /></div></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-90457472553578931352024-02-12T08:06:00.006+02:002024-02-12T08:06:46.484+02:00אוטוטו ביקור <p>חזרתי למשמרות לילה אחרי חודש של בקרים. <br />קצב העבודה במשמרות הבוקר הוא מהיר יותר. יש יותר אנשים, ישיבות, משימות חדשות נכנסות תדיר אבל מצד שני יש יותר כח אדם. בלילות לעומת זאת, הקצב איטי יותר אבל מאחר והחבר'ה המנוסים ביותר לא נמצאים, יש פה ושם הזדמנויות להתנסות במשימות מעניינות יותר. </p><p>בכל אופן, החודש הזה יהיה שונה מאחר ומיד בסוף המשמרת האחרונה לשבוע הזה, אני צפויה להכנס לרכב של פיץ, שיקפיץ (סטגדיש) אותי למיקום האיסוף של השאטל לשדה התעופה ואל טיסת קונקשן שסופה בארץ קודשנו. אני מקווה להצליח לתפוס כמה שעות שינה במהלך הטיסה כי לא תהיה לי הזדמנות לעבור בדירה קודם.</p><p>הרגשות שלי בנוגע לביקור הזה הן מעורבות. <br />מצד אחד, אני מתגעגעת לשגרה הישראלית שאני כל כך אוהבת הכוללת מפגש עם בני משפחה וחברים, לדבר עם כולם בעברית, ההומור וכו'. כמובן שישנן לא מעט תכניות כיפיות כמו החתונה של הבן דוד, שהיא למעשה הסיבה לבואי בעיתוי זה, שבת עם הדודה, לצאת לרקוד, מסיבת אירוויזיון וכו'.</p><p>למרות כל הטוב הזה, כאמור, יש גם פוטנציאל לחוויות פחות נעימות. את משך הביקור אני צפויה להעביר עם ההורים, ולמרות אהבתי והערכתי אליהם, נסיון העבר מלמד שהמגורים שלי אצלם אף פעם לא עברו בצורה חלקה עבורם וגם עבורי. יש להם המון הרגלים שמאוד קשה לי איתם ולא משנה כמה אני מעירה ומבקשת להפסיק הם לא באמת מצליחים. השהיה שלי במחיצתם ובמחיצת אמי בפרט, גם נוטה להדליק לי המיזופנויה ולגרום לי, לבושתי, לפרצי זעם כי אני נאלצת לבקש להפסיק עם הטריגרים כל כמה דקות. </p><p>אני מקווה להתמודד עם המכשול הידוע הזה עם אטמי אוזניים שהלוואי שיעשו את העבודה. אלטרנטיבה אפשרית אחרת היא להסתובב רוב היום מחוץ לבית, אני רק מקווה שמזג האוויר יתאים לכך ושאמצא לעצמי מספיק סיבות טובות להיות בחוץ. כבר קרה לי בעבר שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בחוץ אבל ידעתי שלא ארגיש בנח בבית אז בלית ברירה העברתי את הזמן בחוץ בסוג של חוסר מעש והרגשה של הומלסית. בנוסף, אני מגיעה עם רשימת מטלות שעלי לסיים לפני שובי חזרה לארץ השיכורים, המשימות כוללות התעסקות עם עורכי דין, ביטוח ואולי אפילו התעסקות עם השוכרת בדירה של סבתא שלי. כאמור, דברים יבשים אך חשובים. </p><p><br /></p><p> </p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-49186804264602846472024-01-27T20:10:00.007+02:002024-01-27T20:10:46.741+02:00שגרת חורף<p>תקופת "אחרי החגים" כאן בארץ השיכורים עוברת על מי מנוחות. השלווה פה מרגישה כמעט אמיתית עד שאני מתעדכנת בחדשות או קוראת את התגובות במדיה החברתית וכו' ואז מבינה שעולם כמנהגו נוהג.<br /><br />בשתי שיחות שהיו לי לאחרונה, האחת עם אחיות שלי והשניה עם הארלם, נשאלתי אם האנטישמיות ו\או האנטי ישראליות מורגשת כאן. תשובתי הייתה שיש דיסוננס בין האינדיבידואלים שאני פוגשת, שמתחלקים לכאלה שלא יודעים כלום וזה לא מעניין אותם לכאלה ששואלים אם המשפחה שלי בסדר ומקווים שכולם בטוחים, לבין הרמה הלאומית ופוליטית שדי נגדנו. <br />כמובן, מדובר באנשים שצועקים בקולי קולות להפסיק את האפרטהייד (בלי לדעת שיצאנו מעזה לפני קרוב לעשרים שנה), מזמררים "פרום דה ריבר טו דה סי" בלי להבין מה יישום העניין אומר עבור ישראל וכאלה שבאופן כללי אין להם שמץ של מושג מה באמת קורה בארץ ובכל זאת סיגלו לעצמם דעה מאוד נחרצת בנושא. <br />הגדילה לעשות פוליטיקאית מסויימת, שעומדת בראש מפלגה שיצא לה כאן שם פרו-פלסטינאית בהגזמה שטענה אתמול שעל ארץ השיכורים להצטרף לעתירה הדרום אפריקאית כי זו הדרך היחידה לוודא שישראל לא תמשיך יותר ברצח וגם תוביל להפסקת אש קבועה.<br />בין כל התגובות שמביעות תמיכה או סתם אלה המיותרות, שמחתי לראות צדיקה אחת בסדום שהזכירה שבית הדין גם קרא לשחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים הישראלים ודרשה מהפוליטיקאית הלא מכובדת להשתמש בהשפעה שלה כדי לוודא שזה יקרה. כמובן שלא הייתה תשובה והיא אפילו קיבלה כמה תגובות שליליות ממשתמשים אחרים שלא קשורות לתוכן ולמסר שהיא ניסתה להעביר.<br />המשכתי לגלול בפיד של אותה פוליטיקאית, והופתעתי לגלות שכל הפרסומים האחרונים שלה קשורים כמעט ללא יוצא מן הכלל למלחמה. האם אין לה ענייני פנים לעסוק בהם? גם רבים מהמגיבים שלה תהו.<br /><br />בנושאי משפחה, קיבלתי הפתעה בלתי צפויה.<br />בשבוע שעבר התקשרתי לדודה שלי מצד אמי לשיחת סמול טוק וגם כדי לדבר על הדירה המושכרת של סבתא שלי. <br />בפתח השיחה, ציינתי שדיברתי עם אבא שלי לפני כן בטלפון והוא סיפר לי על שיחה שהייתה ביניהם (הדודה ואבי)... <br />"לאלאלא, תמחקי את השיחה הזאת, מבחינתי היא לא הייתה"<br />"מה...?"<br />"כן נו, זה אבא שלך והשטויות שלו. ברור שהוא מוזמן..."<br />ואז הבנתי.<br />בשיחה אחת עם אבי הוא הזכיר את הדירה, ובאחרת, הוא ביאס לי את הצורה כשביקש לוודא ש<a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/12/blog-post_26.html">פיץ לא מגיע לחתונה</a>. <br />מסתבר שהדודה ואבי מקשקשים ביניהם לא מעט, ואבי הוא זה שהעלה את החשש מפני בואו של פיץ, וכנראה הלביש את זה עליה בלי קשר לדעתה.<br />סיפרתי לה על השיחה המפתיעה עם אבי ושלא רציתי לקלקל לאף אחד את האירוע.<br />היא אמרה שזה ממש שטויות. היא מזמינה חברים מהעבודה, חלקם חילוניים וחלקם גייז ואין עם זה שום בעיה. <br />בנוסף, היא הזכירה לי שאבא שלה (שנפטר לאחרונה) גם הוא היה גר. אז מה? אם למישהו יש בעיה עם זה, אז זה חבל מאוד כי זה מי שהוא וזו מי שהיא, אין טעם להתווכח עם המציאות. <br />הודיתי לה על ההזמנה ועל הדברים שאמרה ואמרתי שחששתי שאולי הבקשה הגיעה מהחתן (חסיד ויזניץ') והיא השיבה בשאלה "את מי זה מעניין מה הוא מבקש?" 🤣<br />בקיצור, נראה שהשיחה המבאסת הזאת היא תערובת של חוסר הנוחות הידוע של אבי מהזרות של פיץ והרצון שלו תמיד להיות בסדר עם כולם. <br /><br />בגזרת העבודה הדברים ממשיכים להתנהל כרגיל. החברים המקומיים מתלוננים שעמוס להם, אבל כל מי שהגיע יחד איתי מישראל מנסה שלא לצחוק מאחר שכמות המשימות שהיינו מצופים להתמודד איתה פר משמרת הייתה גבוהה פי כמה וגם תרבות העבודה בארץ לחוצה הרבה יותר מאשר כאן.<br /><br />עוד בענייני עבודה- בשבועות האחרונים החלטתי שנמאס לי לשלם בקפיטריה עבור ארוחת צהריים. לרוב יש אפשרות צמחונית אחת, כמעט לכל המנות הם מוסיפים צ'יפס או מזון מטוגן אחר ובאופן כללי נמאס לי לשלם עבור מזון שאני לא מאוד נהנית ממנו. לכן, התחלנו לבשל מראש ביום האחרון של החופש עבור ימי בעבודה. <br />באופן הזה, האוכל לטעמנו, יש לנו יותר שליטה על מה שנכנס פנימה וגם יש לנו את האפשרות לאכול גם בשעות שהחדר אוכל כבר נסגר. בשבוע האחרון הכנתי סיר גדול של מרק ירקות עשיר במיוחד שהתאים בול למזג האוויר האפור והמבאס. <br /><br />שיהיה שבוע טוב ושקט לכולנו.<br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-19228113679644073202024-01-13T02:47:00.007+02:002024-01-13T02:48:23.172+02:00רגע אחרי חג המולד<p>קצת מוזר לכתוב על מאורעות חג המולד באיחור של שבועיים, אבל עדיף מאוחר מלעולם. <br /><a href="https://blogeha.blogspot.com/2024/01/blog-post.html">כזכור</a>, את הימים שלפני הכריסמס בילינו עם משפחת פיץ ובהזדמנות זו גם נערכה ה-"אזכרה" של שנה מאז שאביו הלך לעולמו. שלושת ימי החג שבאו מיד לאחר מכן, עשינו במשמרות לילה בעבודה.<br /><br />המשמרות היו כצפוי איטיות וללא פעילויות רבות, גם כי מראש תכננו זאת כך וגם כי לאף אחד לא היה חשק או רצון להתעסק במשימות כבדות בימי החג. עד כדי כך היה שקט, שבמשמרת השניה משלוש, המנהל עבר ליד החדר שבו אנחנו נוהגים בד"כ לשבת ואמר ששניים מאיתנו יכולים לצאת הביתה מוקדם. התנדבתי להשאר ולהעביר את סיכום המשמרת ובתמורה לצאת מוקדם יותר למחרת היום, מתוך מטרה להספיק לנמנם מעט לפני שיוצאים שוב לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון משפחתו של פיץ. <br /><br />המשמרת השלישית והאחרונה לשבוע זה, הייתה זו שהכי הרבה אנשים ביקשו בה חופש ולמרות זאת היא התחילה שקט יחסית. בשלב כלשהו, אחד החבר'ה הצעירים והפחות מנוסים בקבוצה ביקש את עזרתי בתקלה כלשהי, כאשר בסמול טוק שבין לבין סיפר שהמנהל עבר בחדר מוקדם יותר, בהעדרי, ואמר שגם היום שניים מאיתנו יכולים ללכת ומישהו אחד כבר הלך. חשבתי לעצמי שאסיים את מה שהתחלתי, אשלח שני מיילים ואצא הביתה. <br />כמובן שבהתאם לחוק מרפי, התחילו פתאום לצוץ עוד כמה תקלות כאשר נשארנו רק הבחור הצעיר, טכנאי קלולס לגמרי ואני. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולסיים לכתוב את המיילים, אבל גם המחשב שלי החליט שלא כל כך התחשק לו לעבוד ועשה לי את המוות. בסופו של דבר, במקום לצאת כמה שעות לפני הזמן, הרווחתי בקושי רבע שעה ולכן הספקתי לישון כמה שעות בודדות לפני שיצאנו לדרך.<br /><br />הנסיעה הרגישה לי ארוכה ולחוצה. מצב רוחו של פיץ היה רגוז מאחר וקיווה להגיע לפני רדת החשיכה וגם להספיק לבלות עוד קצת עם אחותו שהייתה צפויה לטוס בחזרה באותו הערב. הוא עוד יותר התעצבן כאשר הבין שהבחור שיצא מוקדם ראשון היה בחופש ביומיים שלפני, ובכל קנה מידה איכפתי וחברתי אחר, לי או לבחור הצעיר הגיע לצאת לפניו כי עבדנו בשתי המשמרות הקודמות.<br />עד שהגענו לבית משפחתו האווירה נרגעה והפכה חיובית יותר ולמזלנו, הספקנו לבלות עוד קצת עם האחות לפני שנסעה ולשמוע מכולם איך עבר עליהם החג. בין היתר, קיבלנו עדכון על אירוע דרמטי שהתרחש רק כמה ימים לפני כן, כאשר האחיינית הלכה לשירותים, נעלה את הדלת ואז לא הצליחה לפתוח אותה. האחיין סיפר בקור רוח איך ניסה להרגיע אותה ולהנחות אותה מעבר לדלת למרות שבכתה והיא, שהשמיטה את עניין הבכי, הדגימה לנו איך דפקה על הדלת שוב ושוב וקראה לאמא שלה שלא שמעה. מזל שההדגמה שלה נערכה בחיוך, נראה שהמקרה לא הותיר בה משקעים מיוחדים.<br /><br />היום שלמחרת היה ביתי ורגע ואני ביליתי אותו בעיקר בסלון, עם האחיין שהשתלט על הטלויזיה עם משחק ניטנדו של הארי פוטר ועם האחיינית שהחליטה שאני והיא משחקות יחד בטאבלט שלה. איתו עשיתי מעט בונדינג תוך כדי שאלות ושיחות על הארי פוטר, פוקימון וכדורגל ואיתה זה היה מורגש עוד יותר בעקבות הישיבה הקרובה והמשחק שדרש מאיתנו שיחה, בחירות שעשינו יחד וכו'. הרגשתי שיש לי חיבור לא רע עם שני האחיינים, ועם האחיינית זה היה מורגש עוד יותר כי במספר הזדמנויות, כאשר עמדתי ללכת לשירותים או לחדר אחר היא פשוט מיהרה לכיווני, חיבקה לי את הרגליים, הסתכלה עלי מלמטה עם החיוך הגדול שלה ואמרה "את לא הולכת לשום מקום". ברגעים האלה לא ידעתי את נפשי מרוב לב נרגש ושלפוחית מלאה.<br />בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אחיו של פיץ סיפר שהם קבעו להפגש עם בת הדודה שלהם במסעדה וביקשו שפיץ ואני נבשל ארוחת ערב למחרת, במקום גיסתו של פיץ שלרוב מבשלת לכולם, ואמרו שיש פיצות ונגיסי עוף לילדים שרק צריך לחמם. חשבתי שזה יהיה מעניין לראות איך נתמודד איתם מבחינת אוכל ובעיקר מבחינת ההכנות לשינה.<br /><br />למחרת היום התכוננו לצאת להתרעננות וקניות. רגע לפני שיצאנו, אמא של פיץ דחפה לכל אחד מאיתנו שטרות ליד כמתנת חג. הרגשתי נבוכה מאוד, בעיקר כי לא קניתי לה כלום. גם פיץ היה נבוך ואמר שלא חשב שיהיו מתנות השנה בגלל האזכרה, ולכן קנינו שנינו מתנות רק לילדים "אה, אבל בעצם גהה רימתה וקנתה גם לי משהו קטן".* <br />בדרך לקניות שאלתי את פיץ מה היא אוהבת והוא התייעץ עם אחותו שהמליצה על סדרת ספרי מתח שחשבה שתאהב, ככה שלפחות את המתנה הסמלית הזאת הבאנו. אחרי קניות בסופר, חזרנו כדי לארגן ארוחת ערב.<br /><br />הפיצות, נגיסי העוף והעוגיות שנשארו מהחג לקינוח סיפקו את הילדים די והותר. אמא של פיץ נהנתה גם היא מפיצה ומעוגה וקרם שקנינו לסיומת מתוקה. בזמן שהילדים ואמא שלו אכלו, המשכתי בהכנת מרק שבישלתי לפיץ ולי לארוחת ערב. <br />הילדים סיימו את שלהם וחזרו לסלון להמשך משחקים כאשר פיץ ואני פינינו את הכלים כשלפתע האחיינית חזרה כדי לקרוא לי לשחק איתה. הסברתי לה יפה שאנחנו עוד מעט אוכלים ושתיכף נבוא, אבל היא ביקשה להשאר איתנו במטבח ולחכות שנסיים, פיץ הסכים, בתנאי שתחכה בסבלנות ובשקט.<br />כשהמרק היה מוכן ועמדתי להגיש, פיץ נזכר שבעצם זה ערב יום שישי ושאל אם ארצה שיערוך את "הטקס" הקבוע (עם עוד קצת מאמץ הוא בסוף ילמד את המילה "קידוש"), הוחמאתי אבל אמרתי שלא נראה לי שזה מתאים בבית של אמא שלו, למרות שהתמונה של ישו הציצה עלינו מהקיר ואולי הוא היה שמח לחזור למקורותיו היהודיים. הוא (פיץ לא ישו) הציע בכל זאת אבל אמרתי שזה בסדר ושאני באמת מאוד מודה לו על ההצעה. <br /><br />המרק יצא טעים והיין שהתלווה אליו, שנשאר יחד עם ערמות של אוכל שנשארו מהחג שדרג את החוויה. באותו הזמן, בקצה השנה שלי החדר, ניכר היה שהאחיינית מתקשה להתאפק ולחכות לנו שנסיים ואפילו נשפה בחוסר סבלנות כשהבינה שאנחנו לוקחים מנה שניה. הנסיון הילדותי שלה להשאר בשקט ובסבלנות ולהתגבר על הרצון שלה לפטפט ולשכנע אותי לשחק איתה היה מצחיק וחמוד מאוד. כשסיימנו לאכול הלכנו כמובטח לשחק איתם עד שפיץ הודיע שיש להם רבע שעה להפרד מהמסכים. <br />האחיין הלך לצחצח שיניים בלי בעיות והלך למיטה ללא התנגדות כאשר האחיינית הלכה אחרי מעט יותר שכנוע וביקשה אחרי שסיימה, שאמזוג לה כוס חלב. לא ידעתי אם היא רצינית או לא כי כשאני הייתי קטנה חינכו אותי שלא אוכלים ולא שותים כלום חוץ ממים אחרי צחצוח שיניים. היא טוענת שההורים שלה תמיד מוזגים לה. הצעתי פשרה - תלכי לישון ואם לא תרדמי אמזוג לך. <br />פיץ ואני הלכנו להגיד להם לילה טוב ומצאנו את האחיין מסמן את העמוד שהגיע אליו בספר תוך כדי פיהוק ולגמרי מוכן לשינה כאשר האחיינית אמרה שיש לה יותר מדי אנרגיה ושהיא לא תצליח לישון. ניסיתי לדבר איתה בנחמדות וגם האחיין השתתף בשיחה ובהתבדחויות עד שאמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.<br /><br />הצטרפנו לאמא שלו בסלון עם קינוח תוך כדי שנהננו מהשקט ומתחושת ההישג אבל אחרי עשרים ומשהו דקות שמענו רחשים מכיוון המסדרון וכשיצאנו לבדוק, האחיינית חיכתה לנו מעבר לדלת ושאלה "כמה זמן לוקח לכם לבדוק מה איתנו?".<br />שיט, היינו אמורים? לא קראתי את החוקים של המשחק הזה!<br />ליווינו אותם חזרה לחדר, שם האחיין עדיין במיטתו ואמר שהוא ניסה לעצור אותה. חחח מצחיקה האינטרקציה ביניהם וה-"הלשנות" שלהם אחד על השני.<br />ניסיתי לדבר איתם שוב בנחמדות והסברתי לה שאני יודעת שיש לה הרבה אנרגיה וקשה לה לישון, אבל אם לא תישן, מחר לא יגיע ואז לא נוכל להמשיך לשחק יחד בטאבלט. בשלב הזה פיץ החליט שזה מספיק והציב להם גבול ואמר שהגיע הזמן לישון, איחל להם לילה טוב עם חיבוק וסגר אחריו את הדלת.<br />אחרי המקרה הזה הבנתי שאולי מיהרתי לחגוג אחרי ההשכבה הראשונה ולכן כאשר שמעתי מאוחר יותר רחש נוסף, התחלתי לחשוב על עמדה נוקשה יותר תוך כדי תנועה לכיוון המסדרון אבל הפעם זו הייתה רק אמא של פיץ שבדיוק סגרה אחריה את הדלת של חדר השינה.<br />כשאחיו וגיסתו של פיץ חזרו לבסוף, הם היו משועשעים מאוד מהסיפורים ואמרו שהם אפילו לא היו בטוחים אם הם ימצאו אותם במיטות שלהם בשובם הביתה. את הערב סיימנו ארבעתנו מול הטלוויזיה עם חטיפים ואלכוהול ומבחר סדרות טלויזיה קלילות כולל <a href="https://www.youtube.com/watch?v=PGj0ja7b6kA&list=PLNFxoBzVu8rJyi6EA4LCfEFcS_SDEiSiZ">גוגלבוקס</a> שהפך מאז להיות הגילטי-פלז'ר-גוזל-הזמן החביב על פיץ ועלי. היה ממש טוב לצחוק ולשתף סיפורים מטופשים יחד. </p><p>ישנו עד מאוחר למחרת היום, אבל בזמן שנותר המשכנו לשחק עם הילדים ולצפות יחד איתם בטלויזיה, בין היתר בתכנית שמשום מה הפכה לאהובה מאוד על האחיין, בה מוצגים מבחר תאונות דרכים שנקלטו במצלמות דרך. בתחילה האחיין התגלגל מצחוק על כל מכונית שהחליקה או בהפתעה כאשר הולכי רגל כמעט ונפגעו תוך כדי שהאחיינית כועסת עליו ואומרת שזה לא יפה לצחוק על סבל של אחרים. מיותר לציין שאחרי כמה פרקים גם היא הצטרפה אלינו והגיבה בצחוק או תדהמה יחד עם כולנו.<br />בערב, הגיסה הכינה אוכל לילדים והפעם ההשכבה הייתה על אמא של פיץ, מכיוון שפיץ ואני, אחיו וגיסתו יצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית בעיירה השכנה. <br />היה טעים וגם החברה נעמה לי מאוד. דיברנו על המשפחה, על הילדים ובאופן טבעי, מאחר וזו סוף השנה האזרחית, קשה היה שלא לדבר על תוכניות לשנה החדשה. <br />האח והגיסה דיברה על מקומות שאולי היו רוצים לטייל בהם בשנה הנכנסת, על מופעי מוזיקה ומשפחה שמתכננת לבקר ו... הם גם הזמינו אותנו באופן רשמי להתארח אצלם בביתם במדינה השכנה, הם חושבים שסביב מאי יכול להיות נחמד וסיפרו על כמה אתרים פופולריים שנמצאים במרחק נסיעה קצר מהם.<br />בזמן שהם המשיכו לספר ולפרט, ביני לבין עצמי חשתי בהתרגשות כפולה. פעם אחת כי זה עוד סימן שממש מקבלים אותי למשפחה ופעם שניה כי חודש מאי זה חודש האירוויזיון ואני יודעת שהגיסה (האמריקאית במקור!) גם היא מחובבי התחרות. <br />"... אז אנחנו מאוד נשמח שתבואו וגם הילדים כמובן. בכל מקרה, נראה שיש לך מעריצה..." אחיו אמר וחייך לכיווני.<br />די נו, אני נמסה כאן! בשלב זה כנראה שהשתפכתי גם אני קצת כי סיפרתי שבעצם אין לי עוד אחיינים משלי אז אני די מדמיינת, דרך הילדים שלהם, שעכשיו יש לי. <br />כשחזרנו הביתה רק אמא של פיץ הייתה ערה. היא סיפרה שהילדים היו מותשים כשהלכו לישון, האחיינית נרדמה תוך שניה והאחיין התקשה קצת בהתחלה אבל בסוף הצליח גם הוא. <br /><br />ביום המחרת האח והגיסה היה עסוקים בעיקר באריזות לקראת הדרך הארוכה שציפתה להם בדרכם הביתה. <br />אנחנו המשכנו להעסיק ולשחק עם הילדים כאשר חיבוקי הרגליים מהאחיינית המשיכו והפעם עם מסרים אחרים כמו "אני רוצה להשאר איתכם כאן" או "אני רוצה שתחזרו יחד איתנו הביתה". <br />על הראשון אמרתי לה שגם אנחנו נלך בקרוב ועל השני אמרתי, ובפעמים אחרות גם ההורים שלהם הצטרפו למסר, שנבוא לבקר אותם בהמשך השנה. <br /><br />בתכנון המקורי פיץ ואני היינו אמורים לחזור הביתה גם אנחנו באותו היום, אבל בסוף נשארנו יום נוסף שבו עזרנו לאמא שלו בכל מיני סידורים לפני צאתנו. בישלנו, עשינו קניות, הורדנו ואיכסנו את קישוטי החג והעץ ועזרנו לחדש את הביטוח לרכב. <br />את השנה החדשה קיבלנו חבוקים בסלון, עם "חומות של תקווה" שבמקרה שודר בטלויזיה ועם בקבוק למברוסקו. <br />את היום הבא בילינו בנסיעה חזרה לדירה לקראת שגרה שהפכה נעימה יותר אחרי בילוי ממלא מצברים עם המשפחה המקסימה של פיץ. <br /><br /><br />*למרות שפיץ אמר שלאף אחד כנראה לא יהיה מצב רוח למתנות השנה, החלטתי לקנות לו מחבט גולף שידעתי שרצה, כדורים שתמיד חסרים לנו ומסמרים קטנים מפלסטיק עליהם מניחים את הכדור, שגם אותם אין לנו. <br />התלבטתי אם יש טעם לשים את המתנות מתחת לעץ, מאחר ולא נהיה אצל אמו בחג עצמו וגם כי די ברור מצורת העטיפה מה המתנה מכילה ולכן אפקט ההפתעה לא באמת קיים. <br />בסוף החלטתי להתגנב הביתה מהמשמרת של ערב החג ולהחביא את המתנות בצד שלו של המיטה מתחת לשמיכה. הסיבה לכך היא כי הוא סיפר בעבר שכשהם היו ילדים, הם ידעו שהמתנות מתחת לעץ הם מהמשפחה אבל תמיד היו מתנות אחרות שחיכו להם בבוקר חג המולד בקצה המיטה, אלה היו המתנות מסנטה קלאוס. <br />בסוף המשמרת שבעצם הייתה בבוקרו של הכריסמס, נכנסתי למיטה לפניו והוא קלט שאני מחזיקה את הפלאפון בצורה מוזרה ושאל אם אני מצלמת אותו, ההבעה על פניו כשמתח את רגליו לקצה המיטה הייתה פרייסלס.<br /><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFSYmxMldgp22SSagCkUD2ms4b0ZFOaqBemYeFmF8DAN5aZv5C1-w-N5ncbExD6xHCm8AJd9d21sYeVont-7YaBAzf6a0LFEklbAPvSckBL5HvfCaL4rFh7CLcBL96h2q9GcmK0UxDYAaUnW0OoqPhavA3EVEYS-78AE3diuB3ZXeHXFUC00rfDxyNnTg/s712/%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%94.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="520" data-original-width="712" height="293" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFSYmxMldgp22SSagCkUD2ms4b0ZFOaqBemYeFmF8DAN5aZv5C1-w-N5ncbExD6xHCm8AJd9d21sYeVont-7YaBAzf6a0LFEklbAPvSckBL5HvfCaL4rFh7CLcBL96h2q9GcmK0UxDYAaUnW0OoqPhavA3EVEYS-78AE3diuB3ZXeHXFUC00rfDxyNnTg/w400-h293/%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%94.jpg" width="400" /></a></div><br /><p><br /><br /><br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-5820840861838147152024-01-07T08:48:00.001+02:002024-01-07T08:48:19.919+02:00רגע לפני חג המולד<p> שנת 2023 הגיעה לסיומה כידוע, וכאן בארץ השיכורים נצפו קישוטי חג, עצי אשוח ואיילים בכל פינה. ברדיו הפלייליסטים התאימו את עצמם עם שירי פופ מתקתקים עד כדי בחילה והחנויות היו מלאות בקוני מתנות שנשלחו בשם סנטה קלאוס לשמח את לבבות הילדים וחשבונות הבנק של החברות המסחריות. </p><p>בעבודה בינתיים הדברים הרגישו פחות חגיגיים מאחר והמשמרת שלי הייתה צפויה לעבוד במשמרות הלילה של העשרים וארבע עד העשרים ושש לחודש, כלומר בערב החג, בערב של החג ובבוקסינג דיי. לי כמובן לא ממש איכפת, הרי כולם רוצים להיות בחג הזה בבית עם המשפחה ואחרי כן לצאת לשתות עם חברים בבוקסינג דיי (ולכן גם הוא יום חופש מבוקש, כך מסתבר), אז לא היה איכפת לי לפרגן לחברי קבוצתי ולהגיע לעבודה כדי שהם יצאו לחגוג בראש שקט. בקבוצה של פיץ המצב מבחינת הביקוש לחופש היה דומה ולכן חופשת החג עם המשפחה של פיץ התחלקה לנו לשתיים- לפני ואחרי המשמרות. </p><p><br />בשישי שלפני החג נסענו לבית הוריו של פיץ, שם שאר משפחתו הקרובה כבר נכחה - אחותו ואחיו עם אשתו בן הכמעט תשע ובת הכמעט שש.<br />מעבר לזה שהתאריך היה ה22 לחודש למניינם הוא היא גם עשרה בטבת למנייננו ולכן העברתי את ההיום ההוא בצום אליו פיץ הצטרף פחות מטעמים דתיים ויותר מטעמי כאבי בטן. אל אימו- הגענו פחות או יותר בזמן של סיום הצום עם ארוחת ערב מוקדמת, למרבה הנוחות.<br />אחרי שסיימתי את הצום היהודי שלי, התפנתי להעריך את אווירת החג הנוצרי שהורגשה היטב בבית- עץ האשוח עמד גאה ומקושט בסלון, קישוטים אחרים נתלו על קירות וחלונות וקופסאות שוקולד היו מפוזרות בכל הבית. היה טעים ומשמין. את הערב ביליתי בעיקר בהשתתפות חצי פעילה במשחקה של האחיינית בבית הבובות הגדול שלה, שהיה שייך פעם לאחותו של פיץ. היא בעיקר הראתה לי איך היא משחקת ושיתפה במחשבות וברעיונות שלה על מה שהבובות עושות. </p><p>בשלב כלשהו במהלך המשחק שאלתי אותה על מעשי הבובות בלילה היא אמרה שהיא יודעת שהבובות לא קמות לתחיה בלילה... בעצם, חוץ מהגמדים השובבים שלהם (<a href="https://www.google.com/search?sca_esv=596314270&rlz=1C1GCCA_en___IL1074&sxsrf=ACQVn0-G1XlmpBRb1YOlSN3bE5Umi_5QfA:1704609465395&q=elf+on+the+shelf&tbm=isch&source=lnms&sa=X&ved=2ahUKEwjKpqmN1cqDAxWHQ0EAHTL6A_YQ0pQJegQIDhAB&biw=1280&bih=551&dpr=1.5">elf on the shelf</a>) שבחודש האחרון, בכל בוקר הם מצאו אותם עסוקים באיזה מעשה שטות אחר. </p><p>מאוחר יותר באותו הלילה יצאנו פיץ ואני עם האח ואשתו להתאוורר בפאב המקומי ולהשלים פערים.למזלי, למרות שכאמור לא אכלנו רוב היום, הבירה לא עלתה לי יותר מדי לראש וסה"כ היה נחמד מאוד. כשחזרנו לבית ההורים המשכנו לצפות בטלוויזיה עד שעה מאוחרת מספיק ואז דחקתי בפיץ שנלך לרכב להביא את המתנות של הילדים ולהניח אותם מתחת לעץ. לפני שהתפזרנו כולנו לשינה, האח ואשתו הלכו לישון הם מיקמו את שתי בובות ה- elf on the shelf של הילדים בתוך אחת קופסות המתוקים, העלימו חלק מהמתוקים לקופסה אחרת ולכלכו את פניהם בשוקולד. בבוקר, קיבלנו כצפוי דיווחים מהתרחשויות הלילה- שני האחיינים סיפרו לנו בהתרגשות ובצחוק שהם תפסו את השובבים באמצע בולמוס לילי. עדכון נוסף היה מפיץ ששמע מאחיו שהילדים בקושי התאפקו כאשר ראו את המתנות וכמעט פתחו אותן. האמת? חשבתי שהם יתרגשו וידעו להתאפק, שכחתי שזה עלול להיות פיתוי גדול מדי בגילאים האלה. אופס.</p><p>המשך היום עבר בעצלתיים עד שבשעות הערב התלבשנו כולנו והלכנו לכנסיה הקרובה עבור ה"אזכרה" של אביו של פיץ. קשה להאמין אבל שנה שלמה עברה מאז ש<a href="https://blogeha.blogspot.com/2022/12/blog-post_17.html">אביו הלך לעולמו</a>. קשה לעשות את הסוויץ' הזה בין אווירת חג לגעגועים ועצב, בטח כאשר הכנסיה כבר הייתה מקושטת לגמרי. הטקס היה מכבד ועצוב כצפוי, והוא היווה אזכרה לחברי קהילה נוספים שהלכו לעולמם בשנה האחרונה, כך שלמעשה מדובר בכמה משפחות אבלות שהגורל זימן להם אבל במקביל.</p><p><br /></p><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1sOkpvC4fTMk_ofh80WBAG9yFE4_zUkKNFALAFKuD8uj9pcWURITpxhUyHZ0fnGHUJ4kbqtCdnNdiAMZrIZE8oQPNICRY7B9ZGrRr0guxSZwJx39Mnh-zxKOJtcdHe15TWe8TXMdIiNPhbo19VKsadhQ_zryqU9LvT3rwtLIa5NQWSjw7UDQIBh3vBGE/s2000/WhatsApp%20Image%202024-01-07%20at%2006.28.45%20(1).jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1500" data-original-width="2000" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1sOkpvC4fTMk_ofh80WBAG9yFE4_zUkKNFALAFKuD8uj9pcWURITpxhUyHZ0fnGHUJ4kbqtCdnNdiAMZrIZE8oQPNICRY7B9ZGrRr0guxSZwJx39Mnh-zxKOJtcdHe15TWe8TXMdIiNPhbo19VKsadhQ_zryqU9LvT3rwtLIa5NQWSjw7UDQIBh3vBGE/w400-h300/WhatsApp%20Image%202024-01-07%20at%2006.28.45%20(1).jpeg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מגני דוד על עצי אשוח. למה לא בעצם? ישו היה משלנו.</td></tr></tbody></table><br /><p>את הטקס סיימנו בארוחת ערב בבית מלון קרוב ששוב אילץ את המבוגרים שבקבוצה לנער מעליהם משהו מהכאב והגעגוע לאדם שלא שב. למזלם של כולם, הילדים ואווירת החג הצליחו להעלות חיוך על פני כולם ואווירת היחד עשתה גם היא את שלה ועשתה לכולם טוב בלב ובבטן.</p><p><br /></p><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjlCkXEWm-peKm5oP3NLyf_e2-4iFfyzK6KSTFPpsy20vDrsHm3_pZbSb7RJtMxO-xEEsaTWkqYclieUwYMsWJG8vuZBG_hdVU1yUQ6VUoF0qP6SFICJ64bhD8EArJyo94Y6inBKiynnhpsbeVX9GSpVCuqxq-DFrKqWhtpzVcnlTPxcvE-CYM6slF0des/s2000/WhatsApp%20Image%202024-01-07%20at%2006.28.46.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="2000" data-original-width="1500" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjlCkXEWm-peKm5oP3NLyf_e2-4iFfyzK6KSTFPpsy20vDrsHm3_pZbSb7RJtMxO-xEEsaTWkqYclieUwYMsWJG8vuZBG_hdVU1yUQ6VUoF0qP6SFICJ64bhD8EArJyo94Y6inBKiynnhpsbeVX9GSpVCuqxq-DFrKqWhtpzVcnlTPxcvE-CYM6slF0des/w300-h400/WhatsApp%20Image%202024-01-07%20at%2006.28.46.jpeg" width="300" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עם גלילי נייר טואלט ואפי גזר מנייר, הפכתי את הגמדים השובבים בלילה האחרון לבובות שלג.<br /> הילדים אהבו את הרעיון.</td></tr></tbody></table><br /><p>בבוקר המחרת, בוקרו של ערב חג המולד פיץ ואני היינו אמורים לעשות את דרכנו חזרה למנוחה קצרה לפני משמרת לילה.לפני שעזבנו האח כינס את הילדים ואמר להם שהוא ואמא שלהם החליטו שמאחר ופיץ ואני לא נהיה בחג, הילדים רשאים לפתוח את המתנות שהבאנו להם. </p><p>הילדים שמחו והתנפלו על השלל בלי לחשוב פעמיים וקרעו את העטיפות לחתיכות. הגדול שמח מאוד לגלות משחק פוקימון לניטנדו והקטנה קיבלה בובת אמא שרקנית, שאפשר להאכיל ולסרק אותה ואחרי זמן מה היא מביאה לעולם שלושה גורים. הבן חייך מאוזן לאוזן ותוך דקות כבר שקע לתוך המשחק והבת שמחה כי לדבריה חצי מהחיים שלה (!) היא רוצה את השרקנית הזאת ואבא שלה כבר החל בחיבור הסוללות ובקריאת הוראות ההפעלה.</p><p>בנהיגה בדרך חזרה לדירה התבשרנו בשעה טובה שהשרקנית הראשונה נולדה 🤣</p><p><br /><br />הפוסט יצא ארוך, חלק ב' יבוא בהמשך.</p><p><br /></p><p><br /></p><p><br /></p><p><br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-61701369942937026812023-12-26T07:55:00.001+02:002023-12-26T07:55:10.922+02:00שיחות עם בני משפחהמשמרות הלילה בשבוע שעבר זימנו לי התנסות מסוג חדש-ישן, מאחר ופיץ לקח חופש ונסע לבקר את אימו ואני נשארתי, לראשונה, לבד בדירה לכמה ימים. הלכתי לישון לבד, בישלתי רק לעצמי ובעבודה הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי למצוא עם מי לבלות בהפסקות. לכאורה, משהו שאני מתורגלת בו כבר שנים אלא שבפועל, זה מרגיש שונה כאשר כל אלה נמצאים בדירה חדשה ובמקום עבודה בו עוד לא ממש הכרתי חברים חדשים. פיץ חסר לי.<br /><br />את השעות שעשיתי במשמרת הלילה האחרונה בשבוע ההוא, פיץ עבר בנסיעה מבית אמו ובלינה בדירתו הקודמת, שנמצאת קרובה יותר לדירתי (דירתנו?). כשהתעוררתי בשעות הצהריים אחרי שסיימתי לעבוד, התקשרתי להתעדכן בשלומו.<br />שאלתי על החוויות שלו אצל אמו והוא שאל אם ישנתי טוב ואם אכלתי. <br />בשלב הזה כבר לא נשאר יותר מדי אוכל בדירה וחשתי עצלה במיוחד אז שאלתי אם יוכל לקנות כמה דברים בדרכו אלי.<br />הוא השיב בחיוב. "אני מצטערת שאני מפילה עליך מטלה, אני חשה ממש עצלנית וגם הגשם בחוץ לא עושה לי חשק לצאת"<br />"זה בסדר, מותר לך. עבדת לילות".<br />וככה, בדו שיח של שני משפטים סתמיים לכאורה, קיבלתי מפיץ תזכורת חשובה.<br />הנטיה הטבעית שלי היא לשפוט את עצמי די לחומרה, ובדו שיח יומיומי כזה הוא הצליח להזכיר לי בצורה פשוטה כלל לחיים קצת יותר נינוחים.<br /><br />עוד אחת שממהרת כנראה לשפוט בחומרה היא אחותי הברבורה.<br /><a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/12/blog-post.html">כתבתי כבר</a> על הסערות הרגשיות שהיא עוברת בדירה החדשה וכמה שזה מעמיס רגשית.<br />מאז העדכון האחרון, נראה שהיא כבר עברה ממש אבל הדרמות לא שוככות, ומאחר ואני רחוקה, אני חווה אותן בעיקר בקבוצת הווטסאפ של האחיות אבל מקבלת גם הצצה של מאחורי הקלעים דרך האחות השניה והרגועה, קישוא. <br /><br />הפעם, ברבורה פצחה במונולוג ללא שום טריגר נראה לעין וקיטרה שהיא רוצה לחזור לחדר שלה אצל ההורים, לחזור לחניה הפרטית שם כי נמאס לה לחפש חניה כל יום ולהרטב בדרך לרכב, נמאס לה ואין לה כח וסיימה בכך שאמרה שהיא לא חושבת שתחזיק בדירה עד סוף החוזה. קישוא ניסתה להרגיע ואמרה שלאט לאט היא תתרגל והוסיפה שלדעתה יהיה לה יותר נח ללמוד את לימודי התואר השני שנרשמה אליהם בדירה שקטה מאשר אצל ההורים.<br />הברבורה הגיבה ואמרה שהיא לא תתרגל ושבחיים היא לא תרגיש שזו הדירה שלה. <br />שתיהן החליפו כמה הודעות בנוגע ללחץ של הברבורה מתחילת הלימודים ו"אני לא יכולה גם לימודים וגם דירה גם ככה המח שלי בבלבלות כל היום" והרגעה של קישוא כי היא מכירה את המרצים ואמרה שהם טובים וגם נחמדים ואז שוב התנגדות של ברבורה ושוב עידוד של קישוא לברבורה שהיא יותר חכמה ממה שהיא נותנת לעצמה קרדיט, ושוב התנגדות במהלך שהתפרש אצלי כנסיון כמעט שקוף של ברבורה לסחוט מחמאות. <br />את חילופי הדברים ביניבן ראיתי רק בשלב הזה והתלבטתי מה לכתוב. האם לנסות לעודד ובכך אולי להסתכן בהאכלת מפלצת החרדה שלה? או אולי לשלוח מילים קצת יותר חריפות בתקווה שיצליחו לנער אותה? <br /><br />"תני לי לחדש לך" עניתי בסוף "הדירה הזאת לא באמת שלך אלא של בעלת הדירה. ואם כבר, גם איפה שגרת קודם זה לא שלך אלא של ההורים. גם קישוא ואני לא גרות בדירות משלנו. מה שצריך לעשות זה פשוט להתארגן ככה שהמקום ירגיש כמו בית. זה תמיד מאתגר בהתחלה אבל זה מה יש וזה אפילו נחמד". <br />רציתי להטיח את הפלאפון בקיר כאשר ענתה "לא משנה, אני יודעת שאף אחד לא מבין אותי אני אתבכיין לבד בשקט". נשארתי בעמדתי ואמרתי שכשעוברים דירה זה אף פעם לא מרגיש כמו בית בהתחלה ושזה לוקח קצת זמן ומחשבה ובכל מקרה זה קורה לכולם וצריך לעשות דברים לאט לאט. פתאום - שינוי חד כאשר אמרה שהיא תנסה להרגע ולדבר עם חברות ואבא כי הוא תמיד מצליח להצחיק אותה. לבסוף, קישוא סיכמה את זה יפה כאשר אמרה לה "הבית של ההורים תמיד נשאר בית, עכשיו פשוט יש עוד בית". נראה שאת זה הברבורה הבינה.<br /><br />כאשר דיברתי עם הקישוא בהזדמנות אחרת, היא נתנה לי כאמור הצצה למאחורי הקלעים של הדרמה ההו כה סוערת הזו. <br />מסתבר שההברבורה לא פעם מתקשרת לקישוא ולאבא שיבואו אליה או שיצאו איתה לכל מיני מקומות, כאילו היא די מתחמקת מהלבד של הדירה. בנוסף, וזה החלק המעצבן, ברבורה אמרה לקישוא שלדעתה אני בכלל לא מבינה אותה. <br />כלומר, לא מספיק שהיא שופכת עלי כבר חודש את כל ההתבכיינויות שלה, היא כל כך עסוקה בעצמה שהיא לא שמה לב שגם אני עברתי דירה אלא שבניגוד אליה שגרה עשר דקות מההורים ושלוש דקות מקישוא, אני עברתי למדינה אחרת. אבל למה שתשים לב? לא זכור לי שהיא התעניינה בשלומי ובהתאקלמות שלי בצורה מיוחדת. <br /><br />לסיום, נקודה נוספת שקצת ביאסה אותי.<br />אבא התקשר אלי היום מסבתא כך ששוחחתי עם שניהם קצת על ענייני הא ודא. בין היתר, אבי שאל אם אני מתכוונת לחזור ארצה עוד חודשיים לרגל החתונה של בן הדוד, עניתי שכן. הוא שאל אם אני מגיעה לבד, עניתי בכנות שהזמנתי את פיץ להגיע, אבל כשהבנתי שהחתונה נפרדת לגמרי (בן הדוד הוא חסיד ויז'ניץ) ושפיץ יצטרך לשבת בנפרד לחלוטין ממני ורק עם אבי וגיסי שלא ממש דוברים אנגלית, חשבתי שאולי הוא ירגיש שלא בנח. <br />ואז, כאילו הוא בכלל לא הקשיב, הוא עבר להקדמה הקבועה שלו "אני רוצה להגיד לך משהו אבל אל תכעסי". <br />כל כך הרבה פעמים הסברתי לו שכאשר אומרים דבר כזה, מתחילים להתעצבן עוד לפני שמבינים על מה מדובר. <br />"אז את רוצה שלא אגיד?" חמדתי לצון מספר פעמים בעבר כאשר עניתי בשלילה, זה תמיד מחזיק שלוש שניות ואז הוא ממשיך בכל מקרה. <br />הפעם, הוא ניסה להגיד שהוא לא חושב שכדאי שפיץ יבוא כי בן הדוד ממש התחזק והוא לא יודע אם זה מתאים שפיץ ישתתף.<br />כאילו לא אמרתי כמה רגעים שפיץ כנראה לא יגיע מטעמים פרקטיים, עכשיו כשנכנסו למשוואה בפעם המי-יודע-כמה, ענייני דת מדומיינים יותר או פחות, חשתי אכזבה.<br />ממה החשש בעצם? שהוא יצלה חזיר על האש באמצע אולם השמחות? חוץ מזה, מאות בני ישיבה צפויים להגיע, אני לא חושבת שמישהו אפילו ישים לב שהוא שם.<br />הוא המשיך בשלו והזכיר שבכל זאת הוא לא "מבני עמנו", לא פחות, ואמר שזה לא מתאים כי כולם יהיו עם כיפות.<br />החשק לעקוץ עלה בי והזכרתי לו שאיו מניעה שפיץ יחבוש כיפה, שהרי גם האפיפיור תמיד חובש אחת.<br />ובנימה יותר רצינית, סיפרתי לו שפיץ תמיד עמד לצדי עם כיפה על הראש כאשר הדלקתי נרות חנוכה.<br /><br />פייר? די התאכזבתי מהטיעונים הללו, במיוחד כאשר המשפחה של פיץ כל כך נחמדה ומקבלת, על אף פערי השפה והדת. <br />עכשיו כשאני חושבת על זה, המסר שאני מקבלת מההורים הוא מאוד מבלבל. מצד אחד, הם שידרו לי לא פעם ואף אמרו מפורשות, שכדאי לי מאוד להזדרז בעניין הקמת משפחה לאור השעון הביולוגי המתקתק, גם אם החצי השני שלי הוא לא "מבני עמנו". ומצד שני מה? הוא לא מוזמן לאירועים משפחתיים אם יש אווירה דתית-יהודית-קדושה מדי? יכול להיות שהם סתם מתביישים במוצא הזר וה"טמא" שלו? כי כבר היו לאבי אמירות בכיוונים האלה בעבר.<br />אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שהם היו אומרים מילים דומות לגבי האקסים שלי החילונים בואכה אתאיסטים. <br /><br />רציתי לכתוב גם על הביקור המאוד נעים אצל המשפחה של פיץ, ה"אזכרה" של אביו ואווירת הכמעט חג מולד, אבל כנראה שזה ישאר לפעם אחרת. <br /><br /><br /><br /><br /><br />גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-54448160235906729482023-12-13T14:20:00.005+02:002023-12-13T14:20:37.049+02:00ימים ראשונים בארץ השיכורים<p>כמעט שלושה שבועות מאז היום בו שבתי לארץ השיכורים, לזרועותיו החיוורות והמחבקות של פיץ.<br />הזרועות ההן, יחד עם העיניים המחייכות חיכו לי בקבלת הפנים של שדה התעופה המקומי, עטפו אותי בחיבוק גדול ומוכר שגרם לי לשחרר אנחת רווחה ופוגגו את שאריות הסטרס שנותרו בי אחרי מרתון של אריזות, נקיונות וסידורים בירוקרטיים.<br />בשדה התעופה הזה אמנם עברתי לא מעט פעמים כך שהנוף, מזג האוויר וחיתוך המילים של המקומיים מוכרים מאוד, אבל החיבוק הזה, הוא באמת מה ששדרג את המוכר והפך אותו לבית. <br /><br />פיץ עזר לי לשאת את המזוודות לעבר אשת קשר של החברה שנשכרה לעזור בהתאקלמות. היא נתנה לי את המפתח לדירה והפנתה אותי לעבר דלפק השכרת הרכב. קיוויתי שגם הפעם אקבל משהו דומה לגולף האהובה שליוותה אותי בקדנציה הקודמת אך במקום קיבלתי טויוטה קורולה חדשה. לא רע בכלל.<br />את הנסיעה משדה התעופה לכיוון הדירה פיץ עשה בתור נהג מאחר ובארץ אני לא נוהגת וחששתי מטעויות.<br /><br />ההתרשמות הראשונית מהדירה הייתה חיובית. הדירה חדשה לגמרי, עד כדי כך שהמזרון היה עדיין היה עטוף בנילונים, אבל בניגוד למגורים הקודמים היא הייתה ריקה למעט פריטי ריהוט גדולים כדוגמת ספה, מיטה, מזרון, שולחן אוכל וכסאות וכו'.<br />פיץ חשב גם על זה - הוא הביא איתו כמה צלחות, מעט סכו"ם, נייר טואלט ומגבות ברכבו, אותו הוא החנה בחניה של העבודה- מרחק של פחות מעשר דקות נהיגה משם. הקפצתי אותו לעבודה כנהגת, לפי הנחיותיו ובחזור כבר עקבתי אחריו. <br />הקרבה הגיאוגרפית לעבודה היא כמובן שדרוג עצום עבורי. עד כה בארץ, הייתי צריכה ללכת עשרים ומשהו דקות (מרחק של 2 ק"מ), כדי להגיע להסעה ואיתה להמשיך עוד קרוב לשעה, כלומר כמעט שלוש שעות בכל יום בדרכים, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאורך המשמרות הוא שתיים עשרה שעות.<br /><br />הימים הבאים עברו בהרבה קניות וסידורים. החל מאיקאה וחנויות כלי בית אחרות וכלה בסופר מרקט ובבתי מרקחת מקומיים, כאשר מדי פעם עשינו השלמות בדירה של פיץ, בעיקר עבור דברים כמו כלי מטבח. <br /><br />בגזרת העבודה- מאחר ובפעם אחרונה שעבדתי כאן הייתי שייכת לקבוצה אחרת, יוצא שאני לא מכירה כמעט אף אחד מחברי קבוצתי החדשים. את כל החברים שעבדו איתי בקבוצה הקודמת כבר פגשתי לשמחתי. עושה רושם שגם מבחינה מקצועית יש לי מקום להתפתחות כאן ומצד שני, אני מרגישה שהידע שהבאתי איתי מישראל יכול להיות פה לעזר. <br /><br />בינתיים בארץ, אחרי <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/11/blog-post.html">שאחותי חתמה על חוזה</a> היא הפציצה אותי כמעט מדי יום בכל מיני מחשבות ושאלות ועדיין לא ממש נכנסה לדירה. היא כבר רכשה לעצמה טלויזיה חדשה וגדולה, התחברה לספק ערוצי טלויזיה וקנתה מזרון. בין לבין, היא שלחה לי כמעט מדי יום עדכונים בנושאי העברת חשבונות. מדי פעם, הבנתי מתוכן השאלות או כמות המלל שהיא מכניסה את עצמה ללחץ מיותר אותו ניסיתי להרגיע. הצעתי לה לקחת את הזמן ולעשות דברים בקצב שלה ומצד שני, לזכור שמספיק שישנה מיטה וקצת אוכל ובגדים והיא יכולה לעבור, לא צריך לחכות שהכל יהיה מושלם. <br /><br />השגרה הקצרה שהתפתחה לה מאז הנחיתה גם היא מועילה לי מאוד. יצא שכבר חודש שלם לא עשיתי משמרת לילה (אליהן אחזור בשבוע הבא) ולכן היה לי לא מעט זמן להסדיר את שעות השינה שלי ומצב הרוח השתפר בהתאם.<br />בינתיים, פיץ משתף פעולה עם ארוחות שישי ועומד לצדי ומזמרר "אאא-מן!" במנגינות מאולתרות בכל ערב כאשר אני מדליקה את הפתילות בחנוכיה שהבאתי איתי מבעוד מועד. <br />בשבועות הקרובים כידוע, תגיע שעתי להצטרף אליו לעונת החגים הנוצריים שתפתח דווקא ב<a href="https://blogeha.blogspot.com/2022/12/blog-post_17.html">"אזכרה" לאביו של פיץ</a>. קשה להאמין שעברה שנה מאז היום העצוב ההוא ועוד יותר קשה יהיה המעבר מה"אזכרה" שתחול יום לפני ערב חג המולד. <br />בחג עצמו ככל הנראה ששנינו נעביר בעבודה אבל מיד לאחר מכן נסע שוב לאמו כדי אחרי כן קצת זמן גם עם אחותו, אחיו ומשפחתו. כמובן, קיבלנו כבר רשימה של צעצועים שהילדים הביעו בהם עניין השנה ויתכן ויערכו השנה שוב "הגמד והענק" עבור מתנות לכל שאר המבוגרים במשפחה.<br />עד אז, אני מתעדכנת בכל יום בחדשות בארץ ומקווה ומתפללת לשינוי וחדשות טובות, השבת החטופים והפסקת וסיום המלחמה.<br /><br /></p><p>חג חנוכה שמח, שמרו על עצמכם.<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-31739743106355696242023-11-23T08:41:00.003+02:002023-11-23T09:06:33.461+02:00זהו זהשבוע וחצי של מרתון של סידורים, רכישות, מפגשים עם חברים והעברת חשבונות הגיע לקיצו.<div>האהבה שקיבלתי מבני משפחה והחברים בקרובים העלו בי תחושות של הוקרת תודה וקרבה מצד אחד וגם תחושה של חמצמצות וצביטות של עצבות על שלא אראה אותם כעת זמן רב, מצד שני.</div><div>רגשות האשם על תזמון העזיבה, בעת כזו של צרה ואחדות גם היא יושבת כמשקולת בשולי התודעה.</div><div><br /></div><div>את הרילוקיישן הקודם עשיתי באמצע שנות העשרים ההרפתקניות של חיי. מבחינתי, יצאתי אז כדי לגלות בהתרגשות ארץ חדשה ולא מוכרת. כעת, כמעט עשר שנים אחרי, אני בקושי מצליחה להתרגש מהנסיעה.</div><div>אני מכירה את היעד, מזג האוויר, רשת הסופר מרקטים החביבה עלי וכו'. </div><div>אני גם מכירה את פיץ שיחכה לי שם בזרועות פתוחות ובחיוך, וזה הדבר היחיד שמרגש אותי בנסיעה הזאת.</div><div><br /></div><div>הנה, אני תיכף עולה למטוס. אחלו לי הצלחה ושמרו על עצמכם.</div><div><br /></div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-2535084690487990382023-11-13T23:16:00.001+02:002023-11-13T23:16:34.041+02:00הספירה לאחורעשרה ימים לנסיעה, וזו משמרת הערב אולי האחרונה שלי לפני שאעלה על מטוס.<div><br></div><div>הבאתי עוגות לחבר'ה בעבודה כי אני לא יודעת אם אגיע למשמרות הבוקר הבאות. ההחלטה תהיה תלויה בקצב שבו אספיק לארוז, לפגוש חברים ומשפחה ולסיים סידורים בירוקרטיים.</div><div><br></div><div>הדיבורים של החברים על השינויים שיצטרכו לקרות עם העדרי, ההבנה שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותם בשנה הקרובה נופלת עלי כמו משקולת. הדיבורים הללו משנים גם תפישת הזמן כך שפתאום משמרת של שתיים עשרה שעות שבד"כ מרגישה ארוכה, נוזלת בין האצבעות ממש, כאילו אני מתבוננת בגרגרי החול האחרונים שנופלים בתוך שעון החול.<br></div><div><br></div><div>העבודה היא רק מישור אחד, כמובן. הרי תעסוקה מחכה לי גם בארץ השיכורים.</div><div>מה שבאמת יחסר לי זה ההווי עם החברים שכאן. הבדיחות, חידודי הלשון, ההרגלים הקטנים של כל אחד מהם שלמדתי לאהוב או לשנוא. </div><div>ובסקופ רחב יותר, כמובן שהעברית תחסר לי, תחושת השייכות והאיכפתיות שיש לי כלפי המקום הזה שיצרתי לעצמי. המשפחה, החברים, תחושת המעורבות שעם ישראל כל כך הצטיין בו בחודש ומשהו הנוראיים שעברנו כולנו יחד.</div><div>נכון, בארץ השיכורים כנראה שקט יותר ואין התראות צבע אדום, אבל קשה מאוד להנות באמת מכל מה שיש למדינה ההיא להציע כאשר אני מרגישה שהלב שלי נשאר כאן, דואג, כואב ומתגעגע.</div><div><br></div><div>אם היינו בזמנים נורמליים, אני מניחה שהייתי מרגישה משהו מזה בכל זאת אבל בעיקר הייתי שמחה להתאחד עם פיץ. </div><div>אבל במציאות המעוותת שנכפתה עלינו מאז אותה שבת שחורה אני לא יכולה שלא להביט בפניו ולתהות- כמה הוא באמת מבין? כמה הוא באמת מזדהה? ברור לי שהרבה פחות מכל ישראלי ממוצע, הוא לא גדל כאן, לא חי את המנטליות המזרח-תיכונית וכבר הציע פעם בדיון הסכם שלום והצעות הגיוניות אך תמימות אחרות (למשל, לדעתו הפלסטינים צריכים לוותר על מעמד הפליטות שעובר שם מדור לדור. איחלתי לו בהצלחה עם זה).</div><div><br></div><div>הוא יודע שאני ישראלית ויהודיה ומבחינתי לא רק שתמיד אשאר כזו, כך גם אני מתכננת לגדל את הילדים שלי, יהיו ממנו או ממישהו אחר.</div><div>הוא יודע שמבחינתי אנחנו חוזרים ארצה והוא הסכים לכך. אני רק מקווה שנוכל למצוא כאן מקום וקהילה שגם הוא ירגיש בהם שייכות. </div><div>תכננו כבר מזמן שבמהלך השהות שלי שם אלמד אותו עברית, אחרי שהוא עשה נסיונות בעבר ללמוד עם מורה פרטית ושם חווה הצלחה מסויימת. הוא יודע שאני מתכוונת לקחת את החובה והזכות הזו ברצינות ושאני מצפה ממנו לאותו הדבר.</div><div><br></div><div>אבל בין לבין, אני צריכה להזכיר לעצמי, שכמו שלעולם אהיה ישראלית ויהודיה, הוא לעולם יהיה מארץ השיכורים, לעולם עברית תהיה לעד השפה הפחות מועדפת עליו, ולמרות שהוא אמר שהוא מוכן להשתתף המנהגים היהודיים שחשובים לי, זה כנראה תמיד יעשה בצורה מלאכותית ועפ"י בקשה.</div><div>אני צריכה לזכור את כל אלה בזמנים קשים ולהזכיר לעצמו שכך התאהבתי בו ושהגמישות שלו היא מוגבלת מטבע הדברים. </div><div><br></div><div>התקשרתי אליו לפני כמה דקות ואמרתי לו שאני homesick והוא צחק והזכיר לי שעוד לא עזבתי. אולי לו זה נשמע מוזר, אבל אתם מבינים אותי, נכון?</div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-68318514794844885762023-11-10T23:06:00.002+02:002023-11-10T23:06:51.210+02:00שגרה, מלחמה, נסיעההמלחמה והשגרה ממשיכות להתערבב זו בזו, יוצרות מין עיסה דביקה וגבשושית. הרי השגרה היא לא באמת נורמלית כאשר קולות המלחמה וקטעי דיווחים עגומים מתפרצים לפעולות היומיום ומשבשות את המורל והתחושה.<div><div><br></div><div>ובכל זאת, ישנה לא מעט פעילות, בין אפיזודות הדכדוך והדאגה.</div><div>השבוע ובזה שלפניו התנדבתי מספר פעמים במטה משפחות החטופים, עם הקבוצה שעוסקת בכספים. בפועל, השתלטתי למנהל המטה על הווטסאפ והתחלתי לטפל באנשים ובחברות שפנו אליו וביקשו לתרום. </div><div>כבר ביום הראשון הייתי מעורבת בתרומה אחת על סך מליון דולר ובשניה על סך מאה אלף ש"ח וכשחזרתי הביתה תחושתי הייתה מרוממת עד כדי כך שהכנתי ארוחת ערב לצלילי פלייליסט אירוויזיון. אתמול הגיעה תרומה נוספת של שלושים מכשירי סמרטפון.</div><div>בין לבין, חוויתי גם ימים עם פחות פעילות. לא יודעת אם זה כי יש תלות בווטסאפ של המנהל שלא תמיד זמין לי, או בגלל ההתנהלות שהיא די מבולגנת אבל עדיין, הידיעה שעשיתי מעט-מעט כדי לשפר איכשהו ולמישהו את המצב, הצליחה לשפר את מצב רוחי שהיה שפוף מאוד לפני כן. </div><div><br></div><div>אתמול כאשר הייתי במטה קיבלתי הודעה <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/10/blog-post.html?m=1">מאשתו של בן הדוד</a> ששאלה אם אני נמצאת שם היום, עניתי שכן. היא אמרה שהיא מגיעה לשם בשתיים. אז המשכתי לעבוד עד כמעט שלוש כשראיתי שאין סימן חיים ממנה והגיע הזמן ללכת. בצאתי, ראיתי שבכניסה לבניין התארגן אירוע בהשתתפות הארגון בו היא עובדת, זיהיתי אותה בקהל די מהר, כאשר עמדה ליד אחד החבר'ה האחרים מכספים שהוא גם מכר שלה.</div><div>כאשר פנינו לברך לשלום אחת את השניה, תהיתי ביני וביני איך אגיב אם תמשיך בקו המעצבן שהתחיל בסוכות, ותתחיל לחוות את דעתה על חיי האישיים בפומבי ובצורה מחוצפת.</div><div>ואכן, תוך כמה רגעים היא שאלה אם אני עדיין נוסעת ועניתי בחיוב ואז הביטה במכר תוך כדי שבירכה אותי בחיבוק ואמרה "היא חושבת שהיא נוסעת כדי להתחתן... אבל אני אומרת שבשבילה רק יהודי". ברגע הזה המשכתי לחבק בחזרה וגם אני הבטתי במכר ואמרתי "שים לב שלא הייתה פה שום סימן שאלה... כי אני פשוט לא שואלת את דעתה". חשבתי שעוקצנות ברורה עדיפה על התפוצצות וטונים גבוהים. </div><div>"חחח אני חולה עליך... שרופה!" אמרה וגררה לעוד חיבוק. ואני התחלתי להתעצבן בפנים. </div><div>נשארתי לעמוד איתם עוד כמה דקות ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. היא ביקשה שאחכה כי גם היא בדיוק זזה. לא התלהבתי.</div><div>כשהלכנו לכיוון החניה, היא שאלה "אז מה איתו?" "מי זה איתו?" התממתי. "בן הזוג שלך".</div><div>כבר ממש לא היה לי כח לחטטנות שלה.</div><div>"עזבי" עניתי היא שאלה משהו נוסף עליו "עדיין לא עזבת" חזרתי. ועכשיו היו עזבה. המשכנו לדבר על פוליטיקה בריחוק מופגן בכמה דקות שנותרו עד שנכנסה לרכב.</div></div><div><br></div><div>את הכעס שנוצר במפגש איתה לא סחבתי הרבה זמן, כי תוך זמן קצר הלכתי לפגוש קולגה לעבודה, שלא ראיתי מאז השבת השחורה. הקולגה המאוד נחמד הזה הלך לבקר חבר בסביבה והזמין אותי לבוא כדי לומר לי שלום לפני הנסיעה. </div><div>טוב היה לראות אותו, וגם השיחה הייתה מעניינת מאוד בין שלושתנו. נחמד מצדו לעדכן שהוא באזור. אני עומדת להתגעגע לחברתו ולעבוד איתו בצוות.</div><div><br></div><div>ואם כבר הזכרתי את הנסיעה, גם כאן ישנה התקדמות.</div><div>אתמול התלוותי לאחותי ויחד נסענו אל בעלת הדירה שלי, כדי שהיא תחתום על חוזה שכירות אחרי.</div><div>כן, מי היה מאמין שזה קורה!</div><div>עבורי, עצם החתימה היא רק מדגישה שהנסיעה מתקרבת ואכן עומדת להתממש ומצד אחותי- היא סופסוף יוצאת מהבית ואני כל כך שמחה עבורה וגאה בה!</div><div>שלא כמוני, שנאלצתי לעלות בסולם (מדירה עם שותף, לדירה עם שותפה, למגורים לבד בדירה מחולקת לדירה לבד) - היא מיד קפצה לדירה לבד שמגיעה מאובזרת ועם בעלת דירה הוגנת.</div><div><br></div><div>כמה הוגנת?</div><div>בעלת הדירה היא זו שהתקשרה אלי לפני שבוע כדי להזכיר לי שישנם כמה תיקוני צבע ושפכטל לעשות "כדי שאחותך תכנס לדירה יפה". התיקון הוא לא משהו קריטי, אבל בכל זאת היא תזכרה אותי כדי לוודא שזה יקרה. להבדיל, בעלי דירה קודמים שלי היו מתנגדים ומערימים קשיים על כל חצי תיקון שהיה נדרש, וגם אז מנסים לעשות הכל בצורה הזולה והמינימלית האפשרית. </div><div><br></div><div>ומה בהמשך? </div><div>מתחשק לי להתנדב לפחות פעם אחת בחקלאות. אני חושבת שהעבודה הפיזית והשהיה בחוץ תעשה לי טוב.</div><div>מעבר לזה, אני צריכה למצוא את הזמן לארוז מזוודות, להפטר ממש שלא צריך, לנקות ולפגוש חברים ומשפחה כמה שיותר.</div><div><br></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-6584088104951689222023-10-27T18:11:00.008+03:002023-10-27T18:12:00.004+03:00שבוע של פעילות ובלאגן<p>כל כך הרבה דברים שקורים עכשיו, ברמה הלאומית, המשפחתית והאישית ואני מתקשה למצוא את הידיים והרגליים. <br />המלחמה עדיין כאן כמובן, וכמו כולם גם אני עוקבת בדאגה.<br />נכון שהיו אנקדוטות "נורמליות" פה ושם שכמעט גרמו לי להרגיש שהחיים שבו למסלולם, אך התזכורות לא מבוששות לבוא. <br />התראות ה"צבע אדום" של היום ואתמול למשל, עשו את זה מצוין.<br /><br />ברמה המשפחתית, השבעה של <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/10/blog-post_25.html">הדוד היקר שלי</a> שהלך מאיתנו במפתיע, העסיקה את כולנו במגוון דרכים. <br />כמובן, היו ביקורים תדירים אצל הדודה שם אלמנתו, הילדים ואמא שלי ישבו. אחיותי ואני עשינו שמיטב יכולתנו כדי לתחזק גם את המסביב.<br />למשל, ביקורים תדירים אצל סבתי בבית האבות, שעכשיו נצרכו יותר מתמיד מכיוון שבנה נפטר ואמי מתאבלת עליו. <br />באחד מהביקורים הללו, כבר עמדתי להוציא את סבתא ללובי כדי שתהנה קצת מקרניים אחרונות של אור יום, אבל בדיוק רגע לפני היה צבע אדום. הבטתי בבלבול בעובדי המקום ושאלתי אם המרחב שבו אנו שוהים הוא מוגן, אבל בראותי את החלונות הגדולים הנחתי נכון שהתשובה היא שלילית. אחותי ואני מיהרנו לגלגל את הכסא של סבתא למסדרון המוגן יותר שם המתנו מספר דקות. סבתא שלי, שאינה צלולה, שאלה "נו, למה מחכים?" אז עשינו סיבוב הלוך וחזור במסדרון כמה פעמים וחזרנו לחדר ההתכנסות שלהם. הרגשתי שלא בטוח לקחת אותה ללובי, שרובו מלא בחלונות גדולים ובטח שלא לגג, למרות שיש שם גינה מקסימה לרווחת דיירי המקום.<br />היום אחיותי התגייסו לבשל להורים שלי לשבת ולנקות את הבית. למרות הרצון שלי להצטרף, גם אתמול קרסתי למיטה והתעוררתי כשכבר לא היה במה לעזור.<br /><br />בנוסף לסבתא שלי, שהיא אמא של הדוד ז"ל, יש לדודה גם את אביה שלה שנזקק לטיפולה.<br />בדיוק לפני המוות הטראגי, מצבו של אביה הדרדר ובמקום מגורים לגיל הזהב היא העבירה אותו לבית חולים סיעודי קרוב יותר לביתה. חוץ משני משלוחי אוכל וציוד שעשיתי עבורה מביתה לבית האבות, עזרתי לה גם למכור תוכי שהיה ברשותו ושנשאר במגורים הקודמים שלו. כבר לפני כמה שבועות ראיתי שהיא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שהוא מיועד למכירה, אבל לא היו קופצים ולכן היא נסעה אליו כל יום כדי להאכיל אותו. הדודה אמרה שהיא יודעת שיש ביקוש רב לתוכי שכזה, אבל היא חייבת לפנות אותו עוד היום, וכל מחיר שיהיו מוכנים לשלם עבורו הוא בסדר מבחינתה, כי זה צער בעלי חיים.<br />פרסמתי את התוכי בכמה קבוצות יעודיות ותוך כמה שעות הגיע מישהו לקנות אותו, לשמחת כולם.<br /><br />בין לבין, נכנסתי אתמול לשאיבה שלישית. הפעם התלוו אלי חג'י והארלם שהגיעה גם בפעם הקודמת.<br />הכל הלך בצורה די חלקה ומהירה מאחר והייתי היחידה נכנסה אתמול לשאיבה. הפעם לצערי, שאבו והקפיאו ממני רק שלוש ביציות. אני צריכה לשמוח על כך שזה יותר טוב מכלום, אך בהשוואה לנתוני ההתחלה שנראו די טובים, התוצאה די מאכזבת.<br />מבית החולים יצאתי מיד לשבעה, יחד עם הדודה (מצד אבי) ומשם המשכנו לביקור סבתי מצד אבא וגם שם תפסה אותנו אזעקת צבע אדום.<br />הדודה הקפיצה אותי הביתה, כאשר התכנון היה לבקר שוב את הסבתא השניה בבית האבות אחר הצהריים, אבל קרסתי מעייפות ופספסתי את ההזדמנות. התעוררתי שוב בערב מעוד אזעקה.<br /><br />מאירוע אחד למשנהו, שכולם מצריכים את תשומת לבי, אני עדיין עובדת והו כן, ויש את העניין הקטן והלא פתור הזה של הרילוקיישן.<br />ובכן, כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי הודעה מאל-על שהטיסה בוטלה. כמה שעות אחרי הגיעה הודעה מהעבודה שכל מי שהטיסה שלו בוטלה צריך ליצור קשר עם משרד הנסיעות עמם אנחנו עובדים והם יארגנו כרטיס חדש. <br />בעקבות <a href="http://disq.us/p/2w7zgk8">תגובתה של n_lee</a> שנתנה לי קריאת השכמה (תודה רבה לך!), החלטתי שיש לי כאן הזדמנות לדחות את הטיסה ובכך אולי להספיק לתרום פה במשהו למאמץ המלחמתי, לעבור עוד סבב שאיבה וגם להספיק להתארגן בצורה נאותה, אחרי שהשבועיים הראשונים ללחימה השביתו אותי לחלוטין. זה הצריך מעט בירורים, אבל תוך יומיים עדכנו אותי שדוחים לי את הנסיעה בחודש, מה שיאפשר לי אולי אפילו לסיים סבב שאיבה רביעי.<br /><br />כשאני ליד הדודה או אנשים אחרים אני משתדלת לשדר חוזק ויציבות, לומר שהכל יהיה בסדר, אבל גם לי יש רגעים שבהם אני חשה בכתפיים שנשמטות ופתאום ראשי מוצף בשאלות.<br />איך זה יגמר? איך יראה העתיד של המדינה שלנו? איך יראה העתיד של משפחתי ושלי כאן? האם אני עומדת להתקל באנטישמיות או אנטי-ישראליות בארץ השיכורים? הרי כאן כולנו מאוחדים ומהווים רוב, שם אני עשויה למצוא את עצמי כמיעוט מבודד ועצוב. <br /><br />השבוע שנגמר היה מלא בבשורות קשות, במשימות, ובתנועה שלא הותירה לי הרבה זמן למחשבות לעצמי, או אפילו לאכול ולנוח כמו בן אדם.<br />מקווה שהשבוע יביא לנו בשורות של שקט.</p><p><br /><br /><br /><br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-39457562366998715302023-10-25T10:08:00.001+03:002023-10-25T10:08:27.509+03:00דוד שליביום ראשון נפגשנו צ'ץ' ואני כדי לנסוע לאקספו ולתרום קצת למאמץ האזרחי-מלחמתי.<div>כשהגענו למקום נאמר לנו שיש כרגע יותר מדי אנשים ושנחזור בשעה שתיים. מאחר והשעה הייתה כמה שעות לשתיים, החלטנו להרים טלפון לנדלניסט שמעורב בחפ"ק בצומת בית קמה בדרום, עד הדרך אספנו את הדודה.</div><div><br></div><div>הנסיעה ערכה למעלה משעה, וכאשר סופסוף הגענו למקום והתחלנו להבין איך אפשר לעזור, קיבלתי שיחת טלפון מהדודה שלי מצד אמי.</div><div>היא נשמעה נסערת, מקוטעת ובעיקר הלומה לחלוטין, כאשר סיפרה לי בדמעות שהיא לא ידעה למי לפנות ושהיא צריכה שמישהו מהענף שלנו של המשפחה יספר לאמי שאחיה, בעלה של הדודה נהרג.</div><div><br></div><div>חשבתי שאני הוזה. אבל לצערי זה נכון, הוא מצא את מותו הפתאומי בתאונת עבודה.</div><div><br></div><div>אני לא יודעת אם אני רוצה לפרט על הלוויה בשעת לילה מאוחרת בהשתתפותם של מאות חסידי ויז'ניץ (אחד מבניו של הדוד הוא חסיד) ובהשתתפותו של האדמו"ר בכבודו ובעצמו שספד לו ארוכות, על המשפחה מהצד של אבי שכיבדה גם היא בנוכחותה למרות שחלקם כהנים שלא יכולים להכנס. לא יודעת אם אני רוצה לספר על ההלם, הדמעות, ילדיו ההמומים - אחד ליטאי, השני חייל, השלישי חסיד ויז'ניץ והרביעית, הקטנטונת, בכיתה י"ב. לא רוצה אבל לצערי נאלצת לציין את המהפך משמחה לאבל, לאחר שרק באותו סוף שבוע, הם סגרו וורט לבן החסיד, הבן הראשון שמתקדם לכיוון חתונה, וזמן כה קצר לאחר מכן תראנו כולנו כדי להתאבל. </div><div><br></div><div>אני כן רוצה לספר איזה דוד ואדם הוא היה.</div><div>הדוד היחיד מצד אמי, אחיה שצעיר ממנה רק בשנה אבל שהתחתן כאשר אני הייתי כבר בת אחת עשרה.</div><div>מאחר ואת ילדיו שלו הביא בגיל מאוחר יחסית לאמי, כל הילדות שלי ושל אחיותי התאפיינה בהרעפת המון תשומת לב, חיבה ותמיד עם חיוך ועם לב של ילד.</div><div>בניגוד להורים שלי שדי אוהבים את המקום שלהם בלי יותר מדי תזוזות, הוא תמיד היה מצליח איכשהו לגייס את ההורים שלי לפעילויות שבלעדיו היו נראות לי כמדע בדיוני-</div><div>שבתות עם כל המשפחה בקיבוצים כאלה ואחרים, כרטיסים והסעות לפארקי מים ולקרקס- הכל היה אפשרי איתו. עבורי, כילדה, הוא היה הכלאה נהדרת בין מבוגר שיש לו סמכות ושמקובל בין מבוגרים אחרים, לבין לב של ילד שובב שרק מחכה לצאת איתנו להרפתקאה.</div><div>גם הדרכים הקטנות שבהם היה נותן לנו תשומת לב היו נוגעות ללב.</div><div>לא פעם היינו מתארחים אצל סבתא שלי בסוכה שהוא היה בונה. גם כשהייתי כבר בגיל תיכון, עדיין חלק מהקישוטים שהיה תולה היה יצירות מקושקשות שאחותי ואני הכנו בגן לכבוד החג. זה היה מקסים בעיני.</div><div><br></div><div>הוא היה הדוד האהוב עלי כילדה, ולא רק עלי- צ'ץ' ואחיו, שהם בני דודים שלי מצד אבי ובזמנו שכנים שלנו באותה קומה בבניין גם זוכרים אותו כ"דוד". הוא היה לוקח אותם לסיבובים, מביא גם להם את אותן המתנות שהיה מביא לנו וגם היה מוציא את כולנו לטיולים והרפתקאות בכל פעם שהתאפשר.</div><div>תמיד היה לו חיוך שובב על הפנים, תמיד אוהב צחוק טוב או בדיחה פרקטית דבילית.</div><div>למשל, אני זוכרת שבאיזה אירוע משפחתי, הוא תקע בי מרפק ואמר לי במבט "קלטי קטע" </div><div>ואז הוא מזג לסבתא שלי כוס יין והיא שתתה. ואחרי כמה דקות עוד אחת, והיא שתתה ועוד אחת... והזיגוג בעיניים ניכר יחד עם אודם בלחיים והוא נקרע מצחוק וצחוקו נדבק גם בי. </div><div>צ'ץ' למשל שיתף, שיש סיפור ששני אחיו הגדולים, שגדולים מאיתנו בשש ושמונה שנים, תמיד היו מספרים עליו.</div><div>כשהם היו קטנים, הוא לקח אותם יום אחד לסיבוב ברכב הגדול שהיה לו אז. בן הדוד שלי שאל מה יקרה אם הוא יזיז את ההגה שמאלה הדוד ענה לו "תזיז, לא יקרה כלום" ואז הוא הזיז והם נכנסו בפח. כזה שטותניק הוא היה.</div><div><br></div><div>אבל חוץ מהשטויות, הוא ידע גם להיות רציני ומחויב כשצריך. סבתא שלי, שהלכה והתבגרה במהירות גרה אצלו בשנים האחרונות, וגם כשעברה לבסוף לבית אבות סיעודי, הוא לא חדל מלבקר אותה תכופות. בשבעה למדתי שהיה נוהג לנסוע עם רכבו ביום שישי ולהחנות אותו ליד בית האבות וכך, בשבת היה מגיע אליה ברגל, מבלה איתה כמה שעות ואז חוזר ברכב אחרי צאת השבת.</div><div>הוא גם תמיד דאג לשמור תמונות ישנות, מסמכים וכל מיני הסברים על המקומות מהן המשפחה הרחוקה הגיעה, ולא היסס להסביר בסבלנות על קשרי משפחה בכל פעם שמישהו היה מעוניין. הוא שימר את השורשים למען העתיד. </div><div><br></div><div>כולם בהלם על לכתו המזעזע והפתאומי, ולמעשה הפרטים של התאונה עדיין לא ידועים במלואם ואפילו שנויים במחלוקת.</div><div><br></div><div>לכולנו יחסר האיש המצחיק, החייכן, השטותניק, הרציני, האב, הבן, הבעל, הדוד המאוד מאוד אהוב הזה, שנלקח מאיתנו בחטף חודש לפני יום הולדתו ה60.</div><div><br></div><div>יהי זכרך ברוך דוד יקר, אני כבר מתגעגעת.</div><div><br></div><div><br></div><div><br></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-72456183227730455592023-10-16T05:37:00.002+03:002023-10-16T20:40:04.273+03:00אל תדמי בנפשךתחילתו של היום העשירי מאז השבת השחורה ההיא. הימים שחלפו מאז היו קשים וגם אני, כמו רבים אחרים, קיוויתי לשווא שהנה, עוד רגע נתעורר מחלום הבלהות. <br />בימים ראשון, שלישי וחמישי עוד הייתי בבית החולים עם מה שאמור היה להיות תחילתו של סבב שאיבה שלישי. ביום ראשון העיר הייתה שוממת כמעט לחלוטין שהזכירה מדי את תקופת הקורונה. כבר בביקור הזה האחות אמרה שבגלל המצב והעומס על בתי החולים, בכלל לא בטוח שיאשרו לי להתחיל סבב נוסף כעת. בינתיים רק נתנו לי זריקות וכדורים שהיו אמורים להתמודד עם ממצאים ציסטיים שנשארו לי מהסבב הקודם ולא ממש התחלה של הורמונים. <br />בשלישי עדיין הביעו ספק, הפעם גם כי הבדיקות שלי לא נראו להיט. בשני הביקורים הציעו לי אולי להמתין חודש עד שהאווירה בחוץ תרגע ועד שהגוף אולי יעשה את שלו ויתאפס. אמרתי שאני אמורה לנסוע בסוף החודש ולכן לא תהיה לי עוד הזדמנות.<br />בחמישי תוצאות הבדיקות לא הראו שיפור. הפעם הרופאים אמרו שמאחר וההתחלה לא מבטיחה וגם לא בטוח שיהיה חדר ניתוח או רופא מרדים זמין עבורי, עדיף לעצור כאן ולא להעמיס אותי בהורמונים שלא לצורך ואז לבטל ברגע האחרון. <br />אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את המצב, אבל כן קצת התאכזבתי. אני מקווה שמה שנשאב עד כה יספיק, במידה ואי פעם אצטרך.<br /><br />מעבר לעניין הבריאותי, היה כצפוי הרבה בלגן בעבודה. שלוש מחברי לצוות יצאו למילואים, שניים נוספים הם בעלי משפחות שגרים במושבים בדרום שדאגתם וריכוזם היו נתונים לאלה שמחכים להם בבית (או ללוויות. אחד מהם כבר איבד חמישה מכרים) והמנהל שלי שהמלחמה תפסה אותו באמצע טיול לחו"ל. התוצאה הייתה שנאלצתי להחליף את המנהל, לעשות את התפקיד הרגיל שלי שהוא סמי ניהולי וגם לעשות לא מעט מהמשימות הרגילות שחברי לרוב לוקחים. כמובן שהרבה פעילויות פשוט נאלצו לחכות מפאת המחסור בכח אדם, מה שלא הפריע למנהלים ולמהנדסים לנסות לדחוף לביצוען בכל מקרה, בזמן שהם יושבים בבית. <br />הבעיה הזאת כמובן קיימת בכל המשמרות, ולכן ראינו לא מעט תגבורים של חברי משמרת אחת את המשמרת האחרת. <br />העבודה בימי מלחמה, יש לה שני פנים לדעתי.<br />בבקרים, כאשר ההנהלה והמהנדסים נמצאים ודוחפים, זה הרגיש כמעט אבסורדי. כי איך אפשר להגדיר פעילות מסויימת ככזו ש"בעדיפות" בזמן שהחיים בחוץ בסכנה? בערבים לעומת זאת, הפעילות השגרתית בעבודה הסיחה את הדעת מהחדשות והלחץ והעניקה רגעים של נורמליות. <br /><br />בין אזעקה להדי פיצוצים, ניסיתי לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים קרובים.<br />כבר בשבת ההיא, ראיתי הודעות מודאגות מהדודה, שבד"כ שומרת שבת, בקבוצות השונות. בין היתר היא גם שאלה אותי בפרטי אם אני רוצה לבוא אליהם כדי שלא אהיה לבד, באותה שבת לא הגעתי, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמסך. חשבתי שהיא שואלת מנחמדות. בלילה היא שאלה אם אני רוצה לבוא להיות אצלם מחר, שוב, מאיכפתיות חשבתי. סיפרתי שאני אמורה להיות בבית חולים וצריך לראות מה קורה עם התור למכון שמיעה של סבתא (שכצפוי בוטל) והיא ענתה "תוכלי לבוא אלי אחר כך? ממש קשה לי". לזה כבר לא יכולתי לומר לא.<br />גם עם חג'י חברתי דיברתי לפני כמה ימים וגם שם נעשתה בעיקר פריקה על הקשיים, הכאב והאכזריות הבלתי נתפסת שחמאס השאירו אחריהם.<br /><br />הנושא שהכי קשה לי כרגע הוא הנסיעה לארץ השיכורים שמתוכננת ליום שלישי הבא. הייתי בטוחה שיהיה איזה שינוי בגלל המצב, אבל ידוע לי לפחות על טיסה אחת שיצאה ביום השלישי ללחימה וכרגע אין שום איתות שיהיה שינוי בטיסה המתוכננת לי.<br />האמת? אני מרגישה לא טוב עם נסיעה בזמן כזה, כאילו אני עוזבת את כולם להתמודד עם המלחמה הארורה הזאת ובורחת. כן, התחושה הזו קיימת למרות שהטיסה תוכננה כבר לפני חודשים.<br />מצד שני, אני לא מרגישה שאני תורמת באופן מיוחד, אולי חוץ מזה שבינתיים שאני מקפידה להגיע למשמרות בעבודה למרות שאף אחד אחר לא יכול להתחייב לכך. אין לי סוג דם O לתרום, ממילואים קיבלתי שחרור ולא הצטרפתי לשום יוזמה אזרחית, כמו זו שהדוד הנדלניסט הרים.<br />אם אני באמת רוצה להשאר כאן, עלי לפעול מהר. מאוחר יותר היום אחותי אמורה להפגש עם בעלת הדירה ולחתום איתה על חוזה כניסה החל מחודש נובמבר. בארץ השיכורים אאלץ לעדכן שאני מגיעה בהמשך ואצטרך לבקש את דחיית הטיסה. <br />כמובן, אצטרך לקוות שתהיה דירה שזמינה לי בהמשך ושאגיע כצפוי למשמרת של פיץ, אחרת הנסיעה הופכת להיות די חסרת טעם. <br />האם זה דבר שראוי לעשותו שמונה ימים לפני מועד ההגעה המתוכנן? אני לא יודעת. ובכלל, אם אבקש להישאר פה עד סוף השנה, האם זה באמת ישנה משהו למישהו? האם, למרות תחושת חוסר התרומה שלי, ארגיש אפילו יותר רע להיות בבטיחות היחסית של חוץ לארץ? כנראה.<br />כשדיברתי היום עם הארלם חברתי והעלתי בפניה את הדילמה הזאת, היא נתנה לי את ברכת הדרך והזכירה לי לשחק את התפקיד הראשי בחיים שלי. מצד שני, כשאומרים לי פה ושם שכדאי לי לנסוע עולה לי לראש דווקא הפסוק ממגילת אסתר: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים."<br /><br /><br /><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-80538487609181188962023-10-07T18:33:00.004+03:002023-10-16T02:20:03.004+03:00מתקפת פתע על ישראלשמיני עצרת משפחתי מאוד היה אתמול.<div>הגעתי אל הדודה בשמחה ובחיוך, במיוחד לאחר <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/10/blog-post.html?m=1">השיחה מלב אל לב</a> שהייתה לנו מוקדם יותר השבוע.</div><div>ארוחת החג הייתה טעימה ונעימה כרגיל, ושיחות הסלון שלאחריה נעשו בליווי תה מחליטת עלי זעתר טריים. ריח התה היה מבלבל כי לכולם הוא הזכיר מיד פיתה דרוזית, אבל הטעם הפתיע מאוד לטובה.</div><div><br /></div><div>השיחה התארכה והתארכה וכבר כמעט פניתי ללכת הביתה עד שצ'ץ' הגיע. </div><div>נוכחותו לבד העלתה נושאי שיחה נוספים וכמובן שגם לוח הקטאן נפתח עד מהרה. </div><div><br /></div><div>הפעם לא היה לי מזל ודי קרטעתי מאחור, אבל כרגיל היה כיף. כאשר ביקשתי מהם תשובה כנה לשאלה מי יחליף אותי ליד לוח המשחק כאשר אני בארץ השיכורים, הם אמרו שכנראה אף אחד. קצת הצטערתי לשמוע.</div><div><br /></div><div>משם השיחה נסבה לנושאים מאוד אישיים ורגישים בקשר אלי, לנסיעתי הקרבה ולספקות הרבים שמנהלים אותי בחיי. צ'ץ' והנדלניסט עודדו ושאלו שאלות בעיקר בנוגע לכמה משפטים שציינתי בהקשר של קריירה ולימודים. הם נתנו לי תשובות גבריות מאוד, כלומר כאלה שלא צריכות להתחשב במיוחד בשעון ביולוגי מתקתק וכאשר הסברתי להם את עמדותי צ'ץ' הסכים איתי מיד והדוד שנשמע פחות נחרץ בתחילה רק הזכיר לי לא לשכוח את עצמי ורצונותי בתהליך. </div><div><br /></div><div>בניגוד לשיחה החטטנית שהייתה עם אשב"ד בשבוע שעבר, זו שיחה שנעמה לי הרבה יותר מכל הבחינות- מדובר באנשים שבאמת קרובים אלי, השיחה נעשתה בשקט ובישוב הדעת ולא כמשפטים שנורו לעברי מול סבתא ודודים ובניגוד לפעם הקודמת, אני יודעת שאם הייתי מרגישה שלא בנח, השיחה הייתה נפסקת מיד. בנוסף, ניכר מאוד שהם מקשיבים לי באמת ורוצים בטובתי, ולא רק "טובתי" לפי ראות עיניהם בלבד.</div><div>אתגעגע לזמן איכות שכזה בניכר.</div><div><br /></div><div>צ'ץ' ואני יצאנו מבית הדודים לקראת השעה שלוש ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי לבוא לבית הכנסת למחרת בבוקר להקפות.</div><div>שאלתי אותו איך הוא מתעורר מוקדם בבוקר בלי לכוון שעון... </div><div>ממש לא ציפיתי שהתראות "צבע אדום" בשש ומשהו בבוקר תהיה התשובה. <br /></div><div><br /></div><div>כמו כולם, אני צמודה לחדשות ולווטסאפ.</div><div>בני משפחתי גרים כולם במרכז וכרגע הם בטוחים. </div><div>אבל אצל חברי לעבודה המצב שונה לגמרי.</div><div>שלושה גויסו למילואים, כולל אחד שגר בשדרות ורק מחכה שיסירו את העוצר מעל העיר כדי שיוכל להצטרף ליחידה.</div><div>המנהל שלי מטייל כרגע בחו"ל אבל השאיר מאחור שני ילדים בסדיר, כולל בן בקרבי שהוקפץ.</div><div>מחר אמור להיות לסבתא שלי תור במכון שמיעה שהיא ממתינה לו זמן רב, האם הוא מתרגיש בנח לצאת מהבית?</div><div>אני אמורה לנסוע לבי"ח לביקורת, כעת כשאני בתחילת סבב שאיבה שלישי. האם הפוקוס של בתי החולים עבר רק להצלת חיים ושם בהולד יצירת חיים? במוקד החירום אין תשובה חד משמעית כרגע. </div><div><br /></div><div>ובינתיים, חדשות מזעזעות על חדירת מחבלים, למעלה ממאה הרוגים ואלף פצועים, מספר לא ידוע של חטופים ושבויים וכעת אומרים שגם חיזבאללה מתחילים להתגרות בנו מצפון. </div><div>החשיכה שיורדת כעת תקשה עוד יותר על סיום חלק מהאירועים שעדיין נמשכים וגם על מציאת מנותקי קשר ממסיבת הטבע.</div><div><br /></div><div>אתמול כשדיברנו על ספק, צ'ץ' שאל אותי האם יש לי ספק שאתעורר מחר בבוקר. </div><div>אמרתי שמי יודע, אולי כשאחצה את הכביש בדרך חזרה אדרס למוות או שלא אקיץ משנתי.</div><div>הוא החזיק את הראש וקצת הופתע מהתשובה הזאת ואמר שאני לא יכולה לתת למחשבות כאלה לנהל אותי. עניתי לו:</div><div>"האם כשאני הולכת לישון לפני משמרת יש סיכוי שלא אקום בבוקר? יש. ובכל זאת, אני מכוונת שעון מעורר ומכינה בגדים כי אני לא נותנת לספק הזה לנהל אותי". </div><div>מי חשב שיש סיכוי שלמחרת השיחה ההיא נתעורר למציאות הזויה ומבהילה שכזאת?</div><div><br /></div><div>מאחלת מכאן רפואה שלמה לכל הפצועים, שכל הנעדרים ישובו לחיק משפחותיהם במהרה ושנדע רק שקט ושלום.</div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-38079180297474201332023-10-05T12:41:00.001+03:002023-10-05T14:10:18.204+03:00סוכת שלום וחיכוכיםעבר זמן ועברו אירועים מאז הפוסט האחרון.<div>העדכון האחרון פורסם רגע לפני כניסה לסבב שאיבה נוסף בערב יום כיפור. חברתי הארלם הצטרפה אלי אז, והנוכחות שלה בהחלט הנעימה את האווירה. הפעם הזאת הייתה מעט יותר מוצלחת מהפעם הקודמת, כאשר שאבו ממני שש ביציות והקפיאו חמש. סה"כ, שמונה ביציות בפריזר. </div><div>יומיים אחרי השאיבה התחלתי לקחת כדורים לקראת הסבב הבא שהתחיל היום וזו תהיה ההזדמנות האחרונה להקפאה לפני נסיעתי לארץ השיכורים, שתקרה בעוד שלושה שבועות.</div><div><br></div><div>צום יום הכיפורים עבר בקלילות יחסית. בערב החג אמנם חשתי עייפות גדולה בבית הכנסת, אחרי יום שהתחיל מוקדם וכלל הליל כירורגי בטשטוש, אבל בהמשך ביליתי בחברה טובה אצל הדודה והנדלניסט עד לשעות הלילה המאוחרות, כולל משחק קטאן מהנה.</div><div>יום הכיפורים עצמו התחיל עבורי עם יקיצה בשעה ארבע אחה"צ. </div><div>התלבשתי בזריזות והלכתי שוב לבית הדודה, שם שיחקתי איתה ועם הנדלניסט רמי קוב. אחרי שעה בערך המשכתי לבית הכנסת לנעילה. סה"כ, הצום לא היה קשה מדי ונהנתי מחברת המשפחה.</div><div><br></div><div>גם את ערב סוכות ביליתי אצל הדודים. כשהגעתי סבתא שלי כבר הייתה שם והמתינה בסבלנות על הספה, ואז, תוך כדי המתנה גיליתי שאורחים נוספים צפויים להגיע- צ'ץ' והוריו יחד עם אחיו הבכור, אשתו וארבעת ילדיהם. </div><div>על <a href="https://blogeha.blogspot.com/2018/10/blog-post_20.html?m=1">אשתו של בן הדוד</a> סיפרתי מעט בעבר.</div><div><br></div><div>לאחר המתנה די ממושכת, במיוחד עבור סבתא שלי, כל החמולה הגיעה וכולנו התקבצנו בסוכה.</div><div>האווירה הייתה טובה והאירוע היה מוצלח סה"כ למעט תקרית אחת מתמשכת שהעיבה על מצב רוחי. </div><div>מעט אחרי קידוש, תפסה אותי אשתו של בן הדוד כששתינו בדרך לנטילת ידיים ושאלה בצורה די ישירה מה קורה עם פיץ ואיתי. אמרתי שהכל בסדר. היא המשיכה לשאול שאלות, אבל אמרתי שאדבר איתה על זה אחר כך. היא התעקשה על תשובות ואני התעקשתי על אחר כך. </div><div>בתחילת הסעודה, דודי (אביו של צ'ץ') שאל מתי אני נוסעת, ואמרת שבסוף החודש. אשתו של בן הדוד מיד התעוררה ושאל לאן ולכמה זמן, ועניתי. חשבתי שהיא עשתה את הקישור, אבל כנראה שרק באופן חלקי.</div><div>כשהמשיכה להעלות את נושא הזוגיות שלי עם פיץ, היא כבר פחות חיכתה לתשובות ויותר קפצה למסקנות. זה התחיל במונולוג על זה שחבל שאני מבזבזת את השנים הכי יפות שלי בהמתנה לו, שאני צריכה לחתוך את הסיפור הזה חד וחלק ובכלל היא שמעה שבת כהן שהולכת עם מישהו שאפילו לא יודע כמה משניות זה עלול להגמר באלמנות או בשבר ביחסים. מצד שני, אמרה שהכי חשוב זה לעשות ילד כי אז הלחץ מהשעון הביולוגי יורד, וגם אם אמצא זוגיות אחר כך זה בסדר. בהמשך היא כמעט פקדה עלי לסיים את הסיפור הזה כשאני שם ומיד לסור לבנק הזרע הקרוב למקום מגורי.</div><div><br></div><div>ואני? בעיקר עמדתי בשתיקה והייתה קצת בשוק מההחלטיות שבה היא פלטה את כל השטויות הללו ומרשימת ההוראות שקיבלתי. </div><div>כלומר, למה לי לנסוע למדינתו, אם יש לי כוונה להפרד ממנו, ואז להתקע שם עוד שנה? לא ברור לי. האם המסקנה המתבקשת היא לא שאנחנו במקום טוב ביחסים? </div><div>לא הבנתי את החשיבה שלה בכלל.</div><div>ההסבר המתבקש היחיד הוא שהיא פשוט החליטה עבורי מה עלי לעשות כפי הבנתה בלי קשר למציאות.</div><div>גם המילה "הבנתה" היא מאוד לוקה בחסר במיוחד מאחר ולא אמרתי כלום. </div><div><br></div><div>לקראת סוף הערב, הדודה תפסה איתי כמה מילים כשעזרתע לפנות כלים ושאלה אם אני בסדר, עניתי שכן. היא אמרה שהיא העריכה את השקט שלי בזמן ה"מתקפות" של אשב"ד והיא במקומי כנראה שהייתה עונה לה במקום. אמרתי שלא התרגשתי ממנה ושלדעתי המסקנות שהיא קפצה אליהן שגויות לחלוטין כי כאמור, לא הייתי טורחת לנסוע לשם לשנה אם הייתי חושבת על פרידה. </div><div>השיחה המשיכה עם הדודה על נושא מיסוד הקשר ודווקא מולה הרגשתי יותר בנח לשתף שאני לא יודעת איך יראה אירוע כזה כי הוא לא יהיה בהובלתו של רב אבל גם לא של כומר ובכל מקרה, לצערי הרב, אני לא יודעת אם יש טעם בכלל לעשות אירוע מאחר שלתחושתי אף אחד לא באמת ישמח בשמחתי ואירוע שכזה יהיה מלא בעיקר בחיוכים מזוייפים.</div><div>היא טענה שהיא תשמח ותגיע לכל מקום בו נבחר לקיים אירוע... ואז מישהו נכנס למטבח והשיחה נפסקה. </div><div><br></div><div>למחרת בצהריים הלכתי לבקר אצל ההורים של צ'ץ', לאחר שהוא הזמין אותי לסוכתם. </div><div><br></div><div>למעשה, התלבטתי זמן מה אם להגיע, כי מצד אחד שמחתי לעוד זמן משפחה בזמן הקצר שנותר לי עד הנסיעה ומצד שני, חלחלה בי ההבנה שבעצם אני כן יש בי מידה של כעס על הדברים שאשב"ד חזרה ואמרה בערב ולכן הרגשתי שעלי לענות לה הפעם, אבל לא רציתי שזה יגרור תחושה לא נעימה או ריב.</div><div><br></div><div>לבסוף, הגעתי מאוחר, בשלב שהם כבר סיימו לאכול בסוכה, ובכל זאת נשארתי שם קצת לפטפט.</div><div>אצל הדודה והדוד היו גם צ'ץ', הבן הבכור עם אשתו וילדיו וגם הדודה והנדלניסט שהתארחו. הבן האמצעי של הדודה והדוד הצטרף גם הוא בהמשך. </div><div>כמעט מיד בכניסתי, אשב"ד חצי שאלה בחצי חיוך "יכול להיות שאני חייבת לך התנצלות על אתמול, לא?". לא הבנתי את הטון. אבל המשכתי להגיד שזה בסדר. </div><div>היא המשיכ, אולי בנסיון הצדקה עצמי, ואמרה שלדעתה דווקא היה לנו אחלה דיאלוג אתמול "דיאלוג... אחת מאיתנו בעיקר דיברה והשניה בעיקר הקשיבה" עניתי ושעמתי צחקוקים מהדודה.</div><div>אשב"ד שכנראה ממש גרועה בלהבין רמזים ולעצור בזמן המשיכה למלמל ספק לעצמה וספק לבעלה שישב לידה "... וזה פשוט כי זה נורא מעצבן אותי שהוא מבזבז לה ככה את הזמן... אלה השנים הכי יפות שלה שהוא לקח ולא יחזרו"</div><div>"הוא לקח... הוא עשה... הפכת אותי למאוד פאסיבית בסיפור הזה". אני כבר לא זוכרת מה היא ענתה.</div><div>חוץ מהקטע הזה, היה דווקא מפגש נחמד. עם בן הדוד האמצעי לא דיברתי הרבה זמן, האווירה הייתה נחמדה וצ'ץ' הוציא ליקר שקדים מתוק וכולנו הרמנו כוסית לרגל ארבעים וחמש שנות נישואים שהוריו ציינו רק מספר ימים קודם לכן.</div><div><br></div><div>למחרת, באמצע יום עבודה לחוץ התקבלה שיחת טלפון מאשב"ד הבלתי נלאית ששוב חשה (בצדק!) שהיא צריכה להתנצל.</div><div>קיבלתי את התנצלותה כמובן ואחרי כן היא הזמינה אותי להגיע יום למחרת או מתישהו בהמשך השבוע אליה כדי להפגש עם מישהי שסיפרה לי עליה במהלך החג, חסידת חב"ד חדה שהיא ובעלה טענו שיש לנו חשיבה דומה ושכדאי לי לפגוש.</div><div>"אולי היא תתן לך עוד פרספקטיבה, עוד כיווני חשיבה..."</div><div>"אם יש לך אפילו קצת ספק ביחסים האלה אז אולי כדאי לך להמשיך לחשוב..."</div><div>"אבל אם תגיעי למסקנה שהוא האיש שלך כמובן שנהיה הכי שמחים בעולם בשבילך" וגם חזרה שוב על עניין הבת כהן שצריכה מישהו בקיא בלפחות מעט משניות ועל ההשלכות שעלולות להיות במידה ולא יהיה כך.</div><div>היא גם מאוד לחצה עלי להגיע היום, או מחר, היא תקבע לי פגישה איתה. אה, את עובדת? אז תחליפי משמרות.</div><div>בקיצור, היא ממש ממש עיצבנה אותי ואם שני קולגות לא היו לידי באותה העת, הייתי מתפתה לצרוח עליה דרך הטלפון כל עוד יש לי אוויר בריאות. גם כאן, למרות הרצון, זה נגמר בהדיפות שקטות יחסית מצדי.</div><div>הקולגות המקסימים שלי שאלו אם הכל בסדר בסוף השיחה כשראו את המצוקה על פני, ואני שיתפתי אותם במעט מהנאמר.</div><div><br></div><div>סטטיסטית- נשים חיות יותר מגברים ופיץ מלכתחילה מבוגר ממני בעשור, לכן לא מן הנמנע שאני עלולה למצוא את עצמי אלמנה יום אחד. זה עניין של סטטיסטיקה, לא של היחוס של אבי. ושוב- עצבן אותי שהיא חשב בנח פשוט לדחוף את האף שלה בכזאת בוטות ולנושא כל כך אישי. </div><div><br></div><div>למחרת קיבלתי שיחת טלפון מהדודה. היא שאלה לשלומי. שמעתי בנימת קולה שאולי ציפתה לתוספת שתגיע אחרי "הכל בסדר" אבל לא הוספתי. היא שאלה אם ארצה להפגש לקפה בהמשך השבוע, ואני שמנסה להנות כמה שיותר זמן בחברת אהובים שמחתי על ההזדמנות. קבענו למחרת לפני משמרת לילה.</div><div><br></div><div>המקום שנקבע בצורה ספונטנית היה אצלה בגג במקום בבית קפה רנדומלי בחוץ. </div><div>דיברנו על הא ודא ודי מהר, כצפוי, היא ניווטה את השיחה לחילופי הדברים שנאמרו בין אשב"ד לביני בשני המפגשים שלנו בחג. </div><div>סיפרתי לה שזה התחיל רגוע אבל שככל שהשעות עברו הבנתי שהמילים שלה הכעיסו אותי ושלמעשה הגעתי בחג אל ההורים של צ'ץ' במטרה להגיב לה. הדודה אמרה שאכן עניתי לה יפה. שיתפתי אותה גם בתוכן השיחה הטלפונית שהייתה ביום ראשון, על תוכנה מלא הניגודים והמבולבל ועל כמה שההגיון שלה עקום בעיני. </div><div>הדודה, בחצי סינגור, אמרה שהיא כנראה מגיבה ככה כי כל הסיפור הזה בא לה בהפתעה, עניתי שאשב"ד יודעת על פיץ שנים אחורה ובכל מקרה, לא החלפתי איתה מילה שנתיים, לכן אני לא מבינה מאיפה החוצפה לבוא ולנסות להשפיע עלי בכל מיני דרכים רק כי היא "מופתעת" מנושא שהוא בכלל לא עניינה. היא הסכימה איתי וגם גילתה לי שהיא אמרה לאשב"ד עוד באותו ערב שהיא מבינה שיש לה כוונה טובה אבל שהמעשים והדרך שבה היא פועלת עוד תדחוף אותי בדיוק בכיוון ההפוך.</div><div>אשה חכמה, הדודה שלי.</div><div><br></div><div>הדודה רצתה גם להמשיך את השיחה שנקטעה במטבח, כאשר גיליתי שלדעתי אף אחד לא ישמח בשמחתי.</div><div>שיתפתי בכנות שהתקרית עם אשב"ד רק חיזקה את הרעיון שפיץ ואני ניסע לאנשהו רק שנינו כדי למסד את הקשר, בלי להזמין אף אחד. בין כה וכה בארץ אין לנו אפשרות לערוך בארץ טקס שיהיה לו תוקף משפטי כלשהו, אלא רק מסיבה. אבל אם אף אחד לא ישמח עבורנו, מה הטעם בכלל באירוע מחא בחיוכים מזוייפים?</div><div><br></div><div>היא שאלה האם אני לא מכירה אף אחד שבודאות ישמח להגיע ולשמוח, עניתי שיש לי כמה חברות שכבר נתנו לי את ברכתן והודיעו שיגיעו לאירוע כזה, היכן שלא יהיה. </div><div>הדודה הוסיפה שהיא לא יכולה לדבר בשם כל המשפחה, אלא בשם בני ביתה בלבד וכולם ישמחו ממש להגיע ולחגוג איתנו ואפילו הפליגה בדמיון ואמרה שהיא כבר מדמיינת את סבתא מבקשת להסיע אותה לעשות שיער ואיפור לפני האירוע.</div><div>מעניין שהיא הזכירה את סבתא, כי היא והדוד הנדלניסט היו אולי שני האנשים היחידים במשפחה המורחבת שפשוט קיבלו את הזוגיות הזו בלי הערות געוולד. </div><div><br></div><div>הדודה הזכירה לי שהכי חשוב זה לשים את עצמי במרכז ולפעול כפי שאני מוצאת לנכון, ושאי אפשר לחיות את החיים בהתאם למה אחרים עלולים לחשוב. אם אני רוצה לעשות אירוע בארץ, (וגם אחד בארץ השיכורים, או במדינה קרובה אחרת עבור הצד של פיץ) כך צריך להיות בלי קשר למה שיחשבו ובין כה וכה מי שישמח בשמחתנו כבר יגיע לחגוג.</div><div>היא ממש נתנה לי את ברכתה ואפילו המשיכה להציע רעיונות לאיך האירוע יכול להראות. </div><div><br></div><div>יצאתי ממנה למשמרת הלילה בלב עולץ.</div><div>שמחתי על כך שלמרות שדעתה עלינו הייתה שונה בעבר, היא השתנתה.</div><div>שמחתי שהיא ראתה אותי ואת הסיטואציה הלא נעימה שעמדתי בה ובחרה לחזק אותי אקטיבית. </div><div>שמחתי שיש מישהו שיכול לשמוח איתי ובשבילי ורואה אותי כאדם בעל רצונות והעדפות ולא רק כאדם שאמור למלא יעוד דתי כלשהו.</div><div>ובעיקר, הרגשתי אהובה.</div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-58399676683481445742023-09-23T21:37:00.001+03:002023-09-23T21:37:37.328+03:00סבב שני והמון צוםבהסעה עכשיו, אחרי משמרת בוקר של שבת. <div>מחר חברי לצוות יגיעו להכין את הכל לקראת הדממת הצום של כיפור אבל לא אני. </div><div>כי מחר, בתזמון די תקוע, אני נכנסת לשאיבה שניה.</div><div>פירושו של דבר, בין היתר, הוא שאני צמה הלילה ועד אחרי ההליך, ואז יהיו לי רק כמה שעות להתכונן לעשרים וחמש שעות נוספות של צום. </div><div>חברי אמורים לחזור גם בצאת החג בשעה אחת עשרה וחצי בערך, להחזיר הכל למצבו ושוב- כנראה שלא אצטרף אליהם. הסיבה לכך היא שבאחת מהביקורות בסבב הנוכחי, פגשתי רופאה להתייעצות בנושא מסויים והיא הפנתה אותי לרופא מומחה לעניין. </div><div>המזכירה של אותו מומחה אמרה שהוא עמוס לחלוטין עד דצמבר. ביקשתי לראות האם יתאפשר בכל זאת למצוא לי זמן, מאחר ובדצמבר כבר לא היה בארץ, והיא אכן קבעה לי תור לבוקר שלמחרת צאת כיפור.</div><div>משמעות הדבר, שאצטרך לצאת מוקדם מהרגיל. כשביקשתי זאת מהמנהל שלי, הוא אמר שלדעתו אין טעם שאגיע בכלל, מאחר והמשמרת מתחילה כאמור רק לקראת אחת עשרה וחצי בלילה. </div><div>אני מתפתה לקבל את הצעתו.</div><div><br></div><div>ובחזרה לצפוי לי מחר. </div><div>בסבב הזה, פיץ כמובן לא יוכל ללוות אותי כמו בפעם הקודמת.</div><div>למזלי, פגשתי את חג'י והארלם חברותי הותיקות במפגש ספונטני בשבוע שעבר וכחלק מהתעדכנויות הדדיות, סיפרתי להן על הצפוי לי ועל החשש שלי שאיכשהו המועד שיקבע לי יתנגש עם יום כיפור.</div><div><br></div><div>כאשר עדכנו אותי מבית החולים על מועד השאיבה הצפוי, הארלם התנדבה מיד למרות חששותי. חג'י הציעה את עצמה אף היא, אבל כשראתה את הנכונות של הארלם, היא הציעה את עצמה כגיבוי. למרות שאני נהנית מאוד חברתה, אולי זה לטובה כי היא כן צמה בד"כ ולכן אולי עדיף שלא תתרוצץ בערב החג ותנוח.<br></div><div><br></div><div>בהמשך, שוחחתי גם עם חברתי תפוזינה שגם הציעה את עצמה.</div><div>כפי שזה נראה כעת, הארלם תצטרף אלי מחר, וחג'י ו/או תפוזינה יצטרפו בסבב השלישי, שיגיע ככל הנראה ממש לפני הנסיעה.</div><div><br></div><div>אני חשה ברת מזל כל כך שיש לי חברות תומכות כאלה. הדרך שבה התגייסו באופן מיידי היא לא מובנת מאליה גורמת לי להרגיש אהובה מאוד.</div><div><br></div><div>עד כאן.</div><div>אאחל לעצמי שיהיה קליל ויעיל מבחינת כמויות.</div><div>ולכם אאחל גמר חתימה טובה וצום מועיל.</div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-27512579875307304282023-09-17T15:26:00.001+03:002023-09-17T15:26:14.888+03:00ערב ראש השנה תשפ"ד<p>קצת הפוגה מענייני בריאות לטובת החג והשרביט החם.<br />הנושא הפעם הוא בעצם שאלה - אז איפה אתם עושים את ערב החג?<br /><br />ובכן, <br />השנה יצא ששתי משמרות הבוקר נפלו על ערבי החג. כפי שאולי ציינתי כאן בעבר, אצלי בעבודה, מאחר וזו עבודת משמרות של בקרים, לילות וסופי שבוע, לא פעם יצא לי לעבוד בזמן חגים ומועדים כאלה ואחרים. <br />יש רק שלושה יוצאי דופן במהלך השנה ואחד מהם הוא ערב ראש השנה הראשון בו שעת חילופי המשמרות מתבצעת מוקדם מהרגיל. הרציונל הוא שמשמרת הלילה בכל מקרה "נדפקה" ומפספסת את החג, אז לפחות שמשמרת הבוקר תצא בזמן כדי לחגוג עם המשפחה.<br /><br />השנה קיבלתי שתי הזמנות לאירוח, אחת מההורים והשניה מהדודה. מאחר ואני מתארחת לא פעם אצל ההורים בשבתות ומכיוון שהנסיעה לארץ השיכורים היא כבר ממש מעבר לפינה החלטתי ללכת הפעם אל ההורים. ההחלטה הזאת לא נבעה מהעדפה אישית נטו אחרת כנראה שהייתי הולכת באמת אל הדודה אצלה בד"כ כן יש אווירה יותר חגיגית ונינוחה.<br /><br />בחזרה לעבודה-<br />יצאתי מוקדם מהמשמרת, נרדמתי קצת בפקקים ולבסוף הגענו לתחנת הפיזור. משם צעדתי במהירות בחזרה לדירה. בדרך, בחנתי בהנאה את האווירה השונה שברחוב - זוגות צעירים אוחזים ידיים וביד השניה מגשים חד פעמיים עמוסים אוכל, משפחות צעירות לבושות לבן עם ילדים מתרוצצים, עגלות שנדחפות או מוצאות מרכבים חונים וידיים מלאות בסירים.<br />בדירה עצרתי למספר דקות בלבד. השארתי את התיק, התארגנתי בלבוש חגיגי ובעיקר, מאחר ואני האמצע סבב שני, הזרקתי. אחרי כך יצאתי לכיוון ההורים אליהם הגעתי בשעה שמונה ורבע.<br /><br />דפקתי בדלת, ואמא כצפוי פסקה מקריאת עיתון סוף השבוע לרגע כדי לפתוח ואז הלכה לחדרי השינה להודיע לאחותי המסתגרת הברבורה שהגעתי וגם כדי להעיר את אבי. אחותי הגיעה לסלון, אמי חזרה לקרוא עיתון עד שאבי הצטרף אלינו, כאשר הוא נראה הפוך כולו ובקושי עירני. <br />חיכיתי בתחושה לא נינוחה שכולם יצטרפו ונתחיל. ההורים שלי הם סוג של אגרנים והבית שלהם תמיד מלא בחפצים לא ברורים שפשוט מפוזרים בכל מקום ולתחושתי סוגרים עלי לגמרי. כמעט ולא נאמרו מילים ומיד אבי התחיל בקידוש ואז הגיעו סימני החג. <br />הכל היה מצומצם מאוד וכאילו נעשה במינימום ההכרחי כדי לסמן וי. לוביה כמעט ולא הייתה כי היה חסר ואמי הודתה שלבסוף מצאה מעט לוביה בתרמילים ושיש מעט מהם על השולחן כי צריך להספיק גם למחר. סלק אף פעם לא אהבתי, אבל במקום ירק מבושל היה סלט סלק תעשייתי שהיה לו ריח מוזר. קולורבי זה לא טעים. ובזמן אכילת התמר לרגע ביקשתי מאבי, כנראה כמעט בהרמת קול שיאכל בפה סגור כי רעש הלעיסה של התמרים הדביקים בתוך האוזן שלי מעביר אותי על דעתי, וכבר כתבתי כאן בעבר על החיכוכים שה<a href="https://www.infomed.co.il/diseases/misophonia/">מיזופניה</a> מזמנת לי בכלל, וספציפית מול ההורים שמצוינים בלטרגר אותי.<br /><br />שלב האוכל היה דומה בצמצומו, כנראה בעיקר בגלל הבדלים בתאבון, בנראות ובגישה. אמא שלי תמיד נהגה להכין כמות מחושבת לפי כמות המשתתפים ומלכתחילה אין להורים שלי תאבון גדול במיוחד ולכן זה תמיד מרגיש כאילו יש מעט אוכל. רוב האנשים שאני מכירה מכינים כמויות גדולות הרבה יותר מתוך מחשבה ש"לא יחסר", כדי ליצור אווירת שפע חגיגית ואולי גם כדי שיהיה להמשך השבוע וזו הגישה שגם אני נהגתי בה כאשר ערכתי חג עם פיץ מספר פעמים בעבר.<br />עניין נוסף בשלב זה, שפעם לקחתי כמובן מאליו ולאחר שפיתחתי פרספקטיבה נוספת החלטתי שאני לא מתחברת אליו הוא בענייני ההגשה. אצלנו בבית אמא שלי פשוט קמה כל הזמן. לוקחת צלחות, ממלאת, מרוקנת, הולכת לא מעט פעמים למטבח וחזרה כאשר כל השאר יושבים. אולי אבא שלי התרגל לכך ומעדיף להשאר בישיבה, אבל לי זה פשוט לא נעים שהיא שולפת לי את הצלחת מתחת לאף כשנדמה לה שסיימתי. ובכלל, למה היא צריכה לרוץ כל הזמן? כולם יודעים את הדרך למטבח, מישהו אחר יכול לפנות.<br /><br />גם שלב האוכל עבר בשתיקה יחסית. למזלי, הברבורה שהייתה במצב רוח טוב כן הקלילה קצת את האווירה. <br />מוקדם יותר השבוע דיברנו בטלפון והיא סיפרה לי על חטיף אצות קוריאני שקנתה. וגם כאן, כאשר הגיעה הביאה איתה קופסה גדולה, בתוכה קופסאות קטנות ואישיות בתוכן החטיפים המדוברים והציעה לי לטעום. היה לזה ריח מוכר ומוזר שיחסתי לסושי. לקחתי חתיכת אצה ואכלתי. זה היה מלוח ונחמד. אחר כך לקחתי עוד שתי חתיכות שאכלתי עטופות בדג מלוח שנח לו על השולחן. השילוב היה לא רע. בהמשך קראתי את הערכים התזונתיים על גב האריזה ושאלתי אותה בפליאה אם היא מודעת לכך שיש בדבר הזה כמעט שלושים אחוז שומן. היא אמרה שאולי זה נכון אבל כל קופסה אישית כזאת מכילה סה"כ ארבע וחצי גרם. איזה חטיף מוזר!<br />בהמשך היא דיברה עם אבא על החטיף הזה ואמרה שיש לזה ריח של אוכל לדגים. הזדקרתי פתאום כאשר הריח זרק אותי כמעט שלושים שנה אחורה, לימים בהם היה לנו אקווריום וריח האוכל של הדגים היה בדיוק כזה. אמרתי בפליאה שהיא ממש צודקת והיא אמרה שההבנה הזאת נחתה גם עליה ממש באותו הרגע.<br /><br />בתשע וחצי כבר הייתי בחזרה בבית. השנה ספציפית התאים לי חג קצר מאחר והייתי צריכה לשוב למשמרת הבוקר הבאה מוקדם מהרגיל (כיוונתי שעון לארבע וחצי!), כדי לשחרר את משמרת הלילה שהגיעה מוקדם מהרגיל. אבל באופן כללי יצאתי עם תחושה מעט עגומה מהביקור הזה אצל ההורים. <br />האווירה אצל הדודים שלי היא לרוב שונה מאוד. לרוב מגיעים ומתיישבים בסלון לסמול טוק, לא פעם עם כוס יין. אצלם לרוב יש אורחים נוספים כמו ההורים של הדוד, אחיין שלו, או מהצד שלי - דודים, בני דודים, סבתא שלי וכו'.<br />לרוב מדברים מעט על סימני החג, לוקחים את הזמן, מחייכים. <br />האוכל עצמו בד"כ מפוזר על השולחן וכל אחד לוקח לעצמו בעצמו, מדברים ומספרים על החיים בזמן האוכל ולבסוף הנוכחים הצעירים יותר מפנים את כל הכלים והאוכל חזרה למדיח ולמקרר כאשר השאר חוזרים לעוד שיחות חולין בסלון. <br /><br />הדיסוננס הזה בין החגיגיות שראיתי ברחוב, הנינוחות שלרוב יש אצל הדודה ותחושת ה"עושים כי צריך" אצל ההורים שלי גרם לי לבקש עבור עצמי ברכה לשנה החדשה ובכלל לחיים. את המחשבה הזאת שיתפתי עם פיץ שעזר לי לדייק אותה עוד יותר.<br />אני מאחלת לעצמי לעשות דברים מרצון וברצון. להצליח למצוא את הזווית שלי ולהצליח להכניס אקטיביות ורצון גם לדברים האלה ש"צריך" לעשות. מאחלת לעצמי שהחיים שלי יתנהלו בצורה אקטיבית ומתוך בחירה ולא מתוך ברירת מחדל. <br /><br />שתהיה לכולנו שנה טובה ובריאה, שנה של איחוד וחיבור לעצמנו ולקרובים לנו, שנה של הגשמת יעדים, של התחלות חדשות והמשכים טובים. <br /><br /></p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-89307233838929572872023-09-10T08:57:00.001+03:002023-09-10T08:57:58.215+03:00סוף והתחלהבוקר השאיבה התחיל מוקדם.<div>פיץ ואני הגענו על הבוקר לבית החולים, המתנו למזכירה זמן מה רק כדי להבין שאנחנו בכלל לא צריכים תור והופננו לחדר צדדי בו חיכתה לנו אחות מקסימה וחייכנית במיוחד שלקחה פרטים והסבירה על מה שעומד לקרות. היא לא חדלה מלהרגיע ולהגיד שזה הרבה פחות נורא ממה שאני חושבת. איכשהו, היא נשמעה לי אמינה. </div><div>כשסיימה את הסבריה, היא שלחה אותי לחדר אחר להמתין לתורי.</div><div>על המיטה הנוספת בחדר כבר המתינה מטופלת שסיפרה שזה הסבב השלישי שלה ושהיא תעבור אותו ללא הרדמה, לבחירתה (וואו!). היא עודדה והרגיעה ואמרה שזה ממש בקטנה. לפני שיצאה מהחדר איחלה לי שוב בהצלחה. </div><div>בינתיים האחות נכנסה לחדר ונתנה לי מן כתונת ענקית וכיסויים לרגליים ולשיער. לכתונת היו פתחים מוזרים בצדדים, כאילו אמור להיות שם כיס ששכחו לתפור, לא היה לי מושג למה הם משמשים.</div><div><br /></div><div>פיץ ואני העברנו את הזמן עד שיקראו לי להכנס וכשהאחות חזרה, היא ליוותה אותי על לכניסה לחדר אחר. חיבוק מהיר ואיחולי הצלחה ונפרדנו- הוא לחדר ההמתנה ואני לחדר בו נתבקשתי להמתין, בזמן שהגיעו לפי תור שלושה או ארבעה רופאים לשאול שאלות וחלקם נתנו לי ניירת לקרוא ולחתום.</div><div>לבסוף נקראתי פנימה ע"י שתי אחיות מקסימות שליוו אותי לחדר הניתוח. </div><div><br /></div><div>קודם ניגשנו לחלון לוודא מול מישהי בצד השני, בפעם המליון את מספר תעודת הזהות ומהות הטיפול. אחרי כן נשכבים על מיטה מפסקת רגליים וגם הידיים נפרסות לצדדים. </div><div>הרגליים נקשרות כל אחת ונתנה לי מסכת חמצן לשים על הפנים גם הידיים בזמן שהצוות הרפואי סביבי מתכונן להליך. המתמחה המרדימה הגיעה להכניס ברז לוריד ואחד מחברי הצוות שראה שאני לחוצה מאוד שאל אם אני רוצה שהוא יחזיק לי את היד, הנהנתי. הוא היה חייכן ונחמד וניסה לפטפט איתי על מאורעות היום שלי עד כה וכשדיברתי על הפתחים המוזרים בכותונת, הוא הסביר שזה נועד במקור להנקה. וואלה. "תחשבי על ביציות שמחות!" היה הדבר האחרון שהוא אמר לפני שהברז הוכנס. האמת, לא היה גרוע כל כך. או שמשחת האמלה עשתה את שלה. אחרי כן גם הידיים נקשרו.</div><div><br /></div><div>כמה דקות נוספות של ארגונים עד שהמתמחה חזרה עם חומר שהתחילה להחדיר לברז והודיעה שאנחנו כבר מתחילים. </div><div>בהיתי בתאורה הגדולה מעל לראשי במשך כמה שניות עד שהראיה כבר לא הייתה בפוקוס.</div><div><br /></div><div>הבנתי שהשאיבה הסתיימה כשהבחנתי שהמיטה עליה אני שוכבת היא שטוחה. הייתה לי תחושה שעבר רק זמן קצר מאז שנרדמתי. </div><div>סביבי הייתה עוד אישה אחת שישנה במיטה בקצה השני של החדר ואחות שבאה לחבר לי קליפס לאצבע לקריאת מדדים. הסתכלתי על המסך בשעמום וחיכית שיקרה משהו. </div><div>שאלתי מה קורה הלאה והיא אמרה שסניטר אמור לדחוף אותי לחדר התאוששות אבל הוא כרגע בהפסקה. אמרתי שאני יכולה ללכת לשם בעצמי, היא ענתה שאני עלולה ליפול. אמרתי שהיו לי כבר הנגאוברים יותר גרועים מזה. היא לא השתכנעה וציינה שלחץ הדם שלי נמוך לכן חיברה אותי לנוזלים.</div><div>הסניטר חזר מקץ כמה דקות שהרגישו כמו נצח ודחף את המיטה דרך חדר ההמתנה בו שהה פיץ שהלך לצדי לאורך המסדרון ועד לחדר ההתאוששות.</div><div><br /></div><div>הוא שאל מה שלומי והופעתי לספר שלא כאב לי ולא הרגשתי נפוחה, כמו שקראתי שקורה לא פעם. האחות החמודה חזרה לדרוש בשלומי וביקשה שאכנס לשירותים לתת שתן. עבר בסדר. </div><div>היא חזרה עם סנדביץ' עבורי וביקשה מפיץ למזוג לי מים. הרגשתי ממש בסדר.</div><div>הגברת שהייתה בחלון בחדר הניתוח נכנסה פתאום לחדר וסיפרה שהם הצליחו לשאוב ולהקפיא שלוש ביציות ונתנה מכתב אישור.</div><div>התאכזבתי מהמספר הנמוך, אבל זה מה יש.</div><div><br /></div><div>האחות החמודה חזרה שוב כדי לוודא שאני בסדר וגם הוציאה לי סופסוף את הברז מהוריד.</div><div>היא הופתעה שקיבלתי מכתב סיכום כל כך מהר וכששמעה על הכמות הנמוכה שנשאבה, היא הציעה לי לחזור שוב כבר במחזור הבא.</div><div>זהו, עכשיו יכולתי להתלבש והיינו משוחררים לדרכנו. את הסיכומים עשינו, פיץ ואני, על קפה ומאפה ברולדין ממול לקניון. </div><div><br /></div><div>סה"כ, היה הרבה פחות גרוע משחשבתי למרות ההיכרות התכופה מדי עם מחטים על שלל צורותיהם.</div><div>מסקנה נוספת היא שהדיקור ככל הנראה לא תרם במיוחד.</div><div><br /></div><div>מאחר והשאיבה נעשתה מוקדם משחשבנו, לפיץ ולי נותר עוד כמעט שבוע של יחד. את הזמן ניצלנו בין היתר לבדיקה גנטית מורחבת וקיטורים מצד פיץ על החום הבלתי נסבל אבל גם לדברים נעימים יותר כמו צפיה במשחק כדורגל אוכל טוב וזמן של ביחד. הפרידה בשדה התעופה הייתה מבאסת כמו תמיד אלא שהפעם יכולתי להתעודד בכך שהמפגש הבא שלנו יהיה במעבר לארץ השיכורים.</div><div><br /></div><div><br /></div><div>הפוסט נכתב בבית החולים בפתחו של סבב שני.</div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-42359383545224744052023-08-28T20:32:00.004+03:002023-08-28T20:32:41.427+03:00שלוש דקירות ודי - לקראת סיום ההכנות לשאיבה<p> בדיוק שבוע מאז <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/08/blog-post_20.html">תחילת ההזרקות</a>, שבוע שמרגיש ארוך במיוחד.</p><p>הזריקה הראשונה הייתה ביום שני בערב. התכוננתי אליה על ידי כך שמרחתי משחת אלחוש על הבטן התחתונה ואותה לחצתי על העור עם ניילון נצמד מודבק במסקינטייפ מכל קצוותיו. שעה המתנתי חוששת ומנויילנת מעלה ספקות לגבי היכולת שלי להזריק לעצמי. כשהגיעה השעה המיועדת נשמתי עמוק, מלמלתי לעצמי מילות עידוד וניסיתי להשאיר את היד כמה שיותר יציבה. בסה"כ, לקח לי כשלושים דקות עד שצלחתי את המשימה ובנקודה קטנה בפנים הצלחתי אפילו להיות גאה בעצמי.</p><p>למחרת כבר הייתי צריכה ללכת למשמרת בוקר, אך מאחר ויש להקפיד על הזרקה בשעת ערב קבועה, עדכנתי את המנהל שלי שעלי לצאת מוקדם (לא לפני שנמרחתי שוב במשחה ונילון- וכך גם נסעתי בהסעה!). מאחר וההורמונים רגישים לטמפרטורה, האלטרנטיבה של להזריק בבית היא להטלטל בדרכים עם קרחון מוצמד לעט ההזרקה והשארה שלו במקרר המשותף ליד ארוחות צהריים חצי אכולות. גם ביום הזה לקח לי כחצי שעה עד שאזרתי אומץ אבל כאן כבר התחלתי לבנות מעט בטחון כאשר הבנתי שהמשחה מחוללת פלאים עד כדי כך שאני אפילו לא מרגישה את הדקירה. בערב הלכתי לאסוף את פיץ מנתבג וכרגיל, שמחתי מאוד בידיעה שהוא הגיע כדי לתמוך בי ושיש לנו שבועיים יחד.</p><p>ביומיים הבאים הייתי בחופש.<br />ברביעי פיץ ישב לידי ואמר מילים מעודדות בעת ההזרקה שלקחה אולי חמש דקות. אחריה יצאנו לפגוש את ידידי החנון באירוע "פסטיבל בירה" עירוני. למחרת פיץ כבר השתתף באופן פעיל - <br />בכל הסרטונים וחוברות ההדרכה מראים שיש להחזיק את העט בצורה של אגרוף ואז לשחרר את החומר על ידי לחיצה עם האגודל. לי נח יותר להחזיק את העט בצורה אחרת אבל התוצאה של שינוי זה הוא שהאצבע היא זו שפנויה והלחיצה עצמה מעט מסורבלת. וכאן הגיע החלק של פיץ - אני מכניסה את המחט והוא לוחץ. מסתבר שזו הייתה גם הפעם הראשונה שהוא הסתכל על המחט ממש בכניסתה וביציאתה ואמר שהוא חושב שאני ממש אמיצה ושהוא כנראה לא היה יכול להזריק לעצמו. הוא נראה חמוד ומופתע בו זמנית בעת שהחמיא לי.</p><p>התכנית לגבי יום שישי הייתה להזריק לפני יציאה למשמרת לילה. הבעיה הייתה שביום הזה הייתי אמורה להזריק פעמיים, גם את העט שהשתמשתי בו עד כה אבל גם חומר נוסף שמגיע בצורת אבקה בבקבוקון שאותו יש לערבב עם נוזל שמגיע בתוך המזרק עם מחט עבה. אחרי הערבוב צריך לחליף למחט דקה ולהזריק. את העט צלחנו כרגיל בקלילות, אבל עם המזרק החדש קצת הסתבכנו בתפעול ובסופו של דבר יצאתי מאוחר מהשעה בה אני בדרך כלל יוצאת למשמרת והייתי צריכה לרוץ חצי מהדרך כדי לא לפספס את ההסעה. <br />כשהגעתי להסעה והיה לי מעט פנאי לחשוב על הסיטואציה, הופתעתי מהתהליך שעברתי בכמה ימים. מזריקה אחת שלוקחת חצי שעה ומלווה בחששות רבים ויד רועדת, לשתי זריקות באווירה של "נו יאללה, אני ממהרת".</p><p>בשבת בצהריים פיץ העיר אותי אחרי כמה שעות של שינה ואחרי עוד צמד הזרקות יצאנו לחגוג יום הולדת משותף ומאוחר. התלבשנו והתגנדרנו ויצאנו למסעדה תאילנדית ששנינו אוהבים בתל אביב. האוכל היה טעים והחברה מצויינת וכאשר התחלנו ללכת חזרה, עצרנו לקוקטייל נוסף במקום מפונפן יחסית ששמעתי עליו רבות. היה טעים ונחמד.</p><p><br /></p><p>יום ראשון התחיל מוקדם עם הגעתנו לבית החולים לביקורת בשבע ומשהו בבוקר. <br />השהות הייתה קצרה יחסית לפעם הקודמת. אחרי שסיימנו אצל המזכירה פנינו לבדיקת דם שהייתה אולי הכואבת ביותר בהשוואה לבדיקות הרבות שעברתי בחודשים האחרונים. משם בדיקת אולטרסאונד שם נצפה איכשהו פחות זקיק מהבדיקה שנעשתה בשבוע שעבר וחזרה אל האחות שסיכמה ואמרה שהיא רואה שכמה זקיקים גדלו יפה ושנראה שהשאיבה מתקרבת. מה צפוי לי בשלב הבא ואיזה הורמונים עלי לקנות לימים הקרובים אדע כאשר היא תתקשר לעדכן אותי אחר הצהריים. </p><p>המשכנו את הבוקר והצהריים בארוחת בוקר בקפה קרוב, סיבוב בקניון ומשם נסיעה קצרה עבור טיפול בדיקור סיני. הפעם הזמן טס לי ורוב המחטים לא כאבו. פגשתי את פיץ חזרה בחוץ והתלבטנו אם לחזור לדירה או לחכות בחוץ לשיחת הטלפון. כשראיתי שפיץ מתחיל להתאדות לי בחום הצהריים, החלטנו לחזור בחזרה כאשר ברור לי שחוק מרפי קובע שאת שיחת הטלפון אקבל ברגע שהישבן שלי ינחת על הספה.</p><p>השיחה הגיעה פחות מחצי שעה להגעתנו ובדיעבד מזל שכך, ברעש של בחוץ כנראה שלא הייתי מצליחה לעקוב כמו שצריך אחר ההנחיות המפורטות ורשימת הקניות. בדירה יכולתי לכתוב הכל בניחותא ובשקט על בלוק כתיבה ולוודא איתה שכתבתי הכל נכון.</p><p>בקצרה - ביום ראשון שתי זריקות בערב כרגיל.<br />בשני (היום) אותן שתי זריקות רגילות בצהריים ובערב שלוש נוספות, של הורמונים שאמורים להביא את התהליך לסיום. <br />בשלישי מנוחה וברביעי להגיע בשבע בבוקר לבית החולים לשאיבה!</p><p>הופתעתי מכך שהשאיבה מגיעה כל כך מוקדם, סה"כ עשרה ימים מאז הזריקה הראשונה וגם התחלתי להרגיש פחד מכך שהנה זה ממש קורה. מצד שני, המחזור שלי הוא די קצר באופן טבעי ולכן אולי אני לא צריכה להיות מופתעת שאורך הטיפול מתכתב עם מה שגם ככה קורה לי באופן טבעי.</p><p>המשך היום היה מתיש לא פחות. יצאתי לעשות קניות בדרך לבית המרקחת לרכישת הזריקות הבאות ורק כאשר הגיע תורי הבנתי לצערי שלא לקחתי איתי את המרשם ושהוא גם לא מופיע במערכת. עייפה מכל ההליכות של היום הזה, ביקשתי מפיץ שיפגוש אותי בתחנת האוטובוס כדי לקחת את הקניות ולהביא לי את המרדם וכך היה. מיד אחרי המפגש החפוז חציתי את הכביש כדי לתפוס אוטובוס חזרה לבית המרקחת.</p><p>בערב אחרי הזריקות הכנו יחד מאפה פסטה טעים שנאכל בתאבון רב אחרי היום הארוך והמעייף שחווינו, צפינו בשני פרקים "<a href="https://en.wikipedia.org/wiki/The_Nanny">הנני</a>", שמצליחה להצחיק גם ממרחק שלושים שנה. הת היום סיימתי בהרדמות תוך פחות מחצי דקה מרגע שזחלתי למיטה.</p><p>את זריקות הצהריים כבר עברתי וברגע שאלחץ על כפתור ה"פרסם" אפנה להכין את השולחן לקראת ההזרקה המשולשת. כשאסיים, אשאר כנראה רק עם החששות לגבי השאיבה עצמה, מהכאבים ותופעות הלוואי שעלולות להגיע וגם מהתוצאות. כמה ביציות תשאבנה? כמה תשרודנה את ההקפאה? האם המספרים יצדיקו את המסע שעברתי עד כה? האם אצטרך לדחוף לטיפול נוסף לפני הרילוקיישן והאם זה בכלל יתאפשר?</p><p><br /></p><p>מניחה שהעדכון הבא יגיע לאחר שההליך יסתיים בתקווה שהכל יגמר בשלום. </p><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-46635879868645330522023-08-20T19:46:00.001+03:002023-08-20T19:46:40.086+03:00מתכוננת להקפאהכותבת את הפוסט בחדר ההמתנה של בית החולים, לאחר שהתעוררתי הבוקר מוקדם ממש אל תוך סימנים ראשונים של מחזור. <div>כמובן שקיללתי קצת והרגשתי את הדופק הולך ומכה בחוזקה בחזה. התכוננתי כמובן לרגע הזה באינספור בדיקות ומפגשים עם רופאים, ובתוך הראש יכולתי לשכנע את עצמי בנחיצותו, אבל גם חששתי מאוד מבואו. לאחר רגע נוסף של מחשבה שמחתי שהמחזור לא התחיל בסוף השבוע, ולכן אני משארת שגם השאיבה תהיה באמצע השבוע. מאחר שהשעה הייתה שש ומשהו בבוקר, הבנתי שיש לי זמן להתארגן ולראות רופא עוד היום.</div><div><br /></div><div>בפעם האחרונה שדיברתי עם המזכירות הרפואית הנחו אותי להגיע כמה יותר שקרוב לתחילת המחזור, בימים א-ה בין שמונה לשמונה וארבעים בבוקר. </div><div>הגעתי בערך בשמונה וחצי ונשלחתי מיד לאולטרסאונד, שם נצפו, לשמחתי, יותר זקיקים מהפעם הקודמת. אחרי כן נשלחתי לחדר המתנה אחר כדי לראות רופא, לדעתי אני מחכה כבר למעלה משעה. </div><div><br /></div><div> אם כל ביקור שלי יראה כך, אני לא יודעת איך זה יסתדר עם העבודה.</div><div>משמרות לילה עומדות להיות בעיה מאחר ועיקר הבדיקות נעשות מוקדם בבוקר.</div><div><br /></div><div>*פאוזה, התור שלי הגיע. ממשיכה את הכתוב חזרה בדירה לעת ערב*<br /><br />הרופא נתן לי מרשם לכל מיני הורמונים ושלח אותי אל האחות שתסביר לי איך מזריקים. <br />האחות הייתה נחמדה וסבלנית מאוד, אבל כאשר ראתה שנלחצתי וכמעט דמעתי מהגודל של המחט שאני אמורה לתקוע לעצמי בבטן (באורך של ס"מ ואולי קצת יותר!) היא שינתה טון, לכזה שהופנה אלי לאחרונה כאשר הייתי ילדה קטנה ואמרה לי "מה זה? זאת רק מחט קטנה, לתינוקות ממש". עכשיו, אני לא יודעת מה הפואנטה של המשפט הזה, כי הראיה שלי די טובה, טפו טפו, ואני יודעת שמחט קטנה זו לא, בטח לאחת שאין לה באמת ניסיון עם הזרקות עצמיות, אבל אם המטרה שלה הייתה להעליב אותי או את האינטליגנציה שלי, אז היא קצת הצליחה.<br /><br />ביציאה מבית החולים קיבלתי שיחת עידוד מהחברה מהסלסה (כפרעליה) שאפילו הציעה לבוא אלי מחר בעת ההזרקה הראשונה ולתמוך בי נפשית. משם התפנתי להתנסות באטרקציה ההו-כה עתידנית הלא היא הרכבת הקלה בדרכי אל בית המרקחת.<br />התחנות הראשונות היו עיליות ולכן איטיות ומבאסות אבל ברגע שירדנו אל מתחת לפני הרחוב המהירות עלתה פלאים, עד שלרגע קט יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני במטרו של פריז או ניו יורק. כשעליתי חזרה אל הרחוב, החום שבחוץ הזכיר לי שפה זה לא אירופה ולא אמריקה אלא לגמרי מידל איסט. <br /><br />הלכתי ברגל לכיוון בית המרקחת, שם הזריקות הגיעו בקופסאות כל כך גדולות שלרגע חשבתי שהרוקחת טועה בכמות. אבל היא לא טעתה וזה למרות שקניתי רק חלק מהמרשם יחד עם אלכוהול לחיטוי ומשחת אלחוש ליתר בטחון. את הדרך הביתה משם אני לרוב נהנית ללכת ברגל אבל הפעם לקחתי אוטובוס כי לא חשבתי שהקרחונים הקטנים שמוקמו בין הקופסאות הן יריב ראוי לשלושים ומשהו מעלות של אמצע הצהריים.<br /><br />מה צפוי לי בהמשך? <br />דאגתי מאיך שהבדיקות והביקורות יסתדרו עם המשמרות שלי ועם הנסיעות, אבל להפתעתי הרופא ביקש שאבוא שוב רק ביום ראשון הבא וזה יום שאני גם ככה לא עובדת בו.<br />מחר ובמשך הימים הקרובים אתחיל להזריק פעם אחת בשעות הערב ולקראת סוף השבוע תהיה זריקה נוספת. <br />ביום שלישי, כאשר אני חוזרת לעבודה, אלך רק לחצי יום כדי שאספיק לחזור הביתה להזריק ולאסוף את פיץ משדה התעופה. <br />את היומיים שלאחר מכן לקחתי חופש, כדי שנוכל לבלות קצת יחד כזוג ובשישי לילה אחזור למשמרת לאחר שתי ההזרקות המתוכננות. <br /><br />בין לבין, אני צריכה לבלות קצת זמן איכות עם פיץ ולקוות שכל התהליך הזה ילך בצורה כמה שיותר נטולת סיבוכים וכאבים.</div><div><br /></div><div> אחלו לי הצלחה.</div><div><br /><br /></div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-89902469894355001152023-08-09T09:56:00.003+03:002023-08-12T16:02:07.320+03:00בלוגולדת, עדכוני בריאות וביקור מחו"להתאריך של היום צלצל לי מוכר ובדיקה קצרה בארכיון גילתה לי שצדקתי- היום לפני 19 (!!!) שנה חך אותו יום בו רמת השעמום מהחופש הגדול דחפה אותי לפתוח פינה משלי בערבות הפרא הוירטואליות של ישרא-בלוג. <div><div>מי היה מאמין שאדבוק בתחביב הזה כל כך הרבה שנים?</div><div>גהה מודל 2004 ודאי לא הייתה מאמינה בכך.</div><div>אני מקווה שמירב הפוסטים שיכתבו כאן עד יום ההולדת העשרים של הבלוג יהיו אופטימיים וחיוביים.</div><div><br /></div><div>ובנושא אחר.כפי שהכותרת מבשרת, ישנם עדכונים במישורים נוספים בחיי.</div><div>מחר מיד אחרי משמרת לילה אסע לבית חולים לקביעת פרוטוקול לקראת הזרקות ושאיבת ביציות שצפויה להתקיים כעל הנראה לקראת סוף החודש הנוכחי. <a href="https://blogeha.blogspot.com/2023/06/blog-post_18.html?m=1">חברתי מהסלסה</a> שכזכור עברה אף היא את התהליך בעבר, תהיה שם לתמוך בי רגשית וכדי להעלות שאלות שאולי ברגע האמת אשכח לשאול. אני חשה ברת מזל שיש לי חברות שמוכנות לפנות את הבוקר כדי להצטרף אלי למטלה מבאסת שכזו. חוץ ממנה, גם הדודה יודעת על כוונתי להתחיל בהליך והציעה להצטרף. היא יודעת שהחברה תצטרף אלי אבל בכל זאת וידאה איתי לפני יומיים שהחברה אכן קורה וציינה שבכל מקרה פינתה את כל הבוקר במידה וארצה או אצטרך שהיא תגיע איתי. </div><div>ברת מזל, כבר אמרתי. ההרתמות שלהן ממש לא מובנת מאליה.</div><div><br /></div><div>כהכנה למחר, עברתי בתחילת השבוע בדיקת דם בפעם ה-לא-זוכרת-כבר-כמה מתחילת השנה. חוץ מענייני הורמונים שגרתיים ובדיקת חשיפה למחלות שונות ומשונות (עגבת, איידס, טוקסופלזמה- כולן יצאו שלילי, הידד!) בדקו לי גם מוטציות ב- <a href="https://www.clalit.co.il/he/your_health/family/cancer/Pages/brca_gene_survey_test.aspx">BRCA1/2 </a>, בתקווה גם כאן לתוצאה שלילית, התוצאות צפויות להגיע רק בעוד כחודשיים.</div><div><br /></div><div>עוד בחזית זו, הייתי אתמול לראשונה בחיי בדיקור סיני, לאחר שקראתי במספר מקומות, כולל עדויות מגוף ראשון, שזה עשוי לסייע לתהליך שימור הפוריות ועשוי לתרום להעלאת מספר הביציות השאובות עד כ20%.</div><div>האמת היא שאני די סקפטית, אבל אם כבר תהליך כל כך פולשני ולא פשוט, אני מעדיפה לעשות מה שאפשר כדי לדעת שעשיתי כל שביכולתי כדי למקסם את התוצאות. </div><div>המדקר עצמו היה טיפוס חביב שעבר על תוצאות בדיקות הדם שלי לפני שהתחלנו. הוא הסכים שהAMH נמוך יחסית וחשב שהערך הגבוה של האסטרדיול נבע אולי מבדיקת דם מעט מאוחרת מדי. שאר המדדים היו טובים, לטענתו. </div><div>הוא תקע בי תשע מחטים כולל אחת במצח (שדווקא הייתה הכי פחות מורגשת) ואז נשארתי להשתעמם עם עצמי על המיטה במשך חצי שעה. אני לא יודעת אם העייפות שתקפה אותי בשעות שלאחר מכן היא מקרית או המיחושים המוזרים בזרוע ימין קשורים לזה, אבל אני נשארת ערנית לתהליך ולתגובות הגוף, אם תהיינה כאלה.</div><div><br /></div><div>בגזרה הזוגית- פיץ רכש כרטיס טיסה ארצה והוא צפוי לבלות איתי כאן שבועיים. הצפי הוא לנחיתתו מעט לאחר שאתחיל עם ההזרקות ועד לאחר השאיבה. כמובן, הכל נזיל ובהתאם לתחילת המחזור אבל אני בהחלט מקווה שהכל יתנהל כמתוכנן והוא יהיה כאן כדי לתמוך בי בתופעות הלא נעימות שודאי תגענה בהמשך.</div><div><br /></div><div>לא ברור לי איך יראה ביקורו הקרוב של פיץ מבחינה הזו שאני לא יודעת לצפות לאיך שארגיש בשבועיים האלה. מי יודע מה עודף בדיקות דם, הזרקות, הורמונים וכו' יעשו לי.</div><div>דבר אחד שאני כן רוצה שנעשה או בדיקת סקר גנטי. </div><div>לקח לי לא מעט זמן למצוא מרפאה שמוכנה לעשות לנו יחד בדיקה כזו. ולמה? </div><div>מסתבר שברירת המחדל היא אכן לבצע את הבדיקה לשני בני הזוג. אלא שמסתבר שהבדיקות מותאמות לאוכלוסיה הישראלית ולמחלות הגנטיות הנפוצות כאן, משמע הבדיקה לא תתאים לגנטיקה האקזוטית של פיץ. אז חשבתי שכל אחד יעשה את הבדיקה בארץ מוצאו, אבל אז הבהירו לי בשיבא וגם באיכילוב, שלנשים יחידניות הם לא מוכנים לעשות בדיקה לבד אלא אם כן יש אישור מרופא שהן מתכננות להרות מתרומת זרע. ממש הזוי, אם אתם שואלים אותי.</div><div>כאמור, הגעתי לבירור במרפאה פרטית בעקבות המלצה של בית החולים. להפתעתי, לאחר שתיארתי לפקידה שם את הסיטואציה שלנו ושאלתי אם נוכל לעשות את הבדיקה אצלם היא ענתה לי "כן, למה לא?" כאילו זה הדבר הכי טריוויאלי בעולם. היא הסבירה לי שבכל מקרה הם שולחים את הבדיקות שלהם למעבדה בחו"ל ולכן אין בעיה עם זרותו של פיץ.</div><div><br /></div><div>בקיצור, אני עומדת לסיים את השבועות הקרובים עם גוף מחורר. אני כל כך לא מצפה לזה ומצד שני, ברור לי שאני רוצה לשמר את מה שניתן בתקווה שלא באמת אזדקק לתעודת הביטוח הזו בעתיד. </div></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-9231509833264533422023-07-24T20:12:00.001+03:002023-07-24T20:12:29.324+03:00זמנים כאלההתעוררתי בבהלה והבטתי על מסך הפלאפון.<div>ההסעה שלי עמדה לצאת עוד כשלושים וחמש דקות וזו שעה בה אני אמורה להיות מאורגנת, מתוקתקת, אחרי שאכלתי ושתיתי קפה וכבר פונה לכיוון הדלת. </div><div>הפעם, מפאת הזמן הקצר והיקיצה בשעה הלא צפויה התלבשתי והתארגנתי בזריזות מפתיעה ותוך כמה דקות הייתי בחוץ, עם עדיין מעט דבק בעיניים שלא שטפתי כמו שצריך. מזלי שבדיוק עבר שם אוטובוס, אחרת עוד הייתי צריכה לרוץ את שני הקילומטרים שמפרידים ביני לבין תחנת האיסוף.</div><div><br /></div><div>את המשך הדרך העברתי בקריאה חפוזה של החדשות (אלוהים אדירים, החוק עבר. מה יהיה עכשיו?) ואת ההליכה הקצרה מתחנת האוטובוס ליוו בליל של קולות בתוך הראש. חששות מהעתיד הבינוני והמיידי בעקבות החוק, תהיה על כמו בני הנוער והאנשים שהיו ברחובות, ככה סתם לכאורה, כאילו קורה משהו שלא עדכנו אותי לגביו, והחום הלח הזה... מה יהיה איתו ומתי הוא יפסק?</div><div><br /></div><div>בהמשך השבוע יחול תשעה באב. </div><div>אינסוף מילים נאמרו על הקרבה של התאריך הטראומתי הזה למועד החקיקה. </div><div>מצד אחד, רבים מחברי מתנגדי הרפורמה מזכירים שהחוקים והריח הלא דמוקרטי שעולה מהם הוא חורבן הבית ממש, מלחמת אחים כמו בזמנים העתיקים וש-היי, מי צריך אויבים מבחוץ כאשר אנחנו מיטיבים כל כך להלחם ולהרע זה לזה?</div><div><br /></div><div>מן העבר השני, רבים ממכרי שבעד הרפורמה (גם אני הופעתי לגלות שהם אכן רבים) רואים את העניין אחרת.</div><div>יש את אלה שאומרים שבזמנו היו הפגנות ותחושת "סוף העולם" דומה גם בימי ההתנתקות, אבל כאן לא מדובר בדרמה גדולה אלא בשינוי נחוץ ומקומי.</div><div>קבוצה אחרת שאני קצת מצטערת עבורה, מעלה את הקיפוח על נס והטרמינולוגיה שלהם נשמעת כמי שמחפש נקם ולא צדק. </div><div><br /></div><div>זה "הם" שדפקו "אותנו". מילים כמו מזרחים שהפכו למילה נרדפת למכבדי מסורת וימין שבמשך דורות קופחו, הושפלו, בוזו ונבזזו על ידי האשכנזים -חילוניים-שמאלניים הרעים שניצלו את תמימותם. </div><div>אני יודעת שהדברים היו לא פשוטים פעם, קיבוץ גלויות של המון אנשים שברחו ממדינות שונות אבל מה קורה היום? </div><div>בשיחות מן הסוג הזה, במיוחד עם חברים מהעבודה, יש לא פעם מן ביקורת מרומזת על כך שאני שייכת לקבוצה השניה.</div><div>ובכל פעם אני נאלצת להסביר שהנה, אני מעורבת. יש לי אמא אשכנזיה ואבא ספרדי, כך שאפילו אין לי שם אשכזני להסתתר מאחוריו. וזו לא רק אני, בני דורי, דור הנכדים של מקימי הארץ, אני כמעט לא מכירה אדם אחד שהמוצא שלו הוא לא בחצאי ורבעים.</div><div>נולדתי במרכז, כן אבל כמוך עובדת בדרום. </div><div>גדלתי במערכת חינוך דתית לאומית (כמו של פעם, לפני ההקצנה) ולמרות כבוד רב שיש לי למסורת ולמנהגים הללו, רבים מהם אני לא מקיימת. </div><div>ושוב, כמוני אני מכירה עוד רבים.</div><div>אז איך אפשר לראות את העולם בשחור ולבן? חמישים גוונים של אפור זה לגמרי אנחנו.</div><div><br /></div><div>בתוך מערבולת הרגשות הזו אני נזכרת שבדיוק עוד שלושה חודשים אני צפויה לעלות על מטוס שיקח אותי לארץ השיכורים השקטה, הקרירה והירוקה. פיץ יחכה לי בצד השני והעולם יראה אחר, כל עוד לא אתעדכן בחדשות מן הארץ. אני חושבת על כך ואני לא יודעת אם המחשבה הזו מרגיעה אותי, או שהחשש ממה שיחכה לי כשאחזור מפחידה. </div><div>אני חושבת שגם וגם.</div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-22184200377882477662023-07-12T20:42:00.003+03:002023-08-09T09:58:21.983+03:00יום הולדתאת כניסתו של היום הזה קיבלתי במועדון הסלסה אותו חזרתי לפקוד לאחרונה. ימי שלישי הם יחסית חלשים בהשוואה לערבי סוף השבוע, אבל עדיין היה נחמד. <div>היו לי כמה ריקודים מוצלחים למרות שאני מדי פעם מקבלת תזכורות קטנות לכך שאעשה לעצמי טובה אם אתחיל להגיע גם לשיעורים ולא רק למסיבות. </div><div><br /></div><div>נכנסתי לישון מאוחר יחסית אבל התעוררתי כמה דקות לפני השעון המעורר, עם שיחת טלפון של השוכרים המיועדים של הדירה של אמא. הוא היה בדיוק בבנק והייתה לו שאלה. </div><div>הוא התנצל והיה מנומס ואני מצדי שמחתי לענות וגם שמחתי שהעיר אותי.</div><div><br /></div><div>את המשך היום ביליתי בסידורים ונקיונות.</div><div>שלחתי לאחותי את חוזה השכירות החדש כדי שתדפיס אותו, הורדתי את המודעה מיד 2 וקיבלתי שיחת טלפון שקיבלתי מבית החולים, בעקבות שאלה שהשארתי אצלם באתר. הם לא ידעו לענות לי והבטיחו לחזור אלי בהמשך.</div><div>בין לבין, הגיע שליח עם עציץ ענק של ורדים, מתנה מפיץ. עכשיו הדירה שלי יפה וגם ריחנית!</div><div><br /></div><div>התכנון שלי לגבי היום היה לסיים את הנקיונות, לצאת לקצת זמן איכות עם עצמי בים, לקנות לעצמי מתנה ששמתי עליה את עיני ולנסוע לנשנוש ושתיה עם חברים. </div><div><br /></div><div>הנקיונות לקחו יותר זמן מהמצופה, וכתוצאה מכך הגעתי לאיזור המל תל אביב רק אחרי שש וגם בחנות התעכבתי קצת.</div><div>אבל בסופו של דבר, תפסתי את קצוות השקיעה אבל לא נורא, לקחתי מחר חופש ואני מתפתה אולי ללכת לים בשעה מוקדמת יותר. </div><div>ברגעים אלה, אני בדרכי למפגש החברי.</div><div><br /></div><div>אחרי שתיארתי את סדר יומי היבשושי, אפשר לפנוץ לעיקר-</div><div>יום הולדת 35. </div><div>שלושים ופאקינג חמש. </div><div>אני יודעת שיש פה קוראים שעברו את הגיל וחושבים לעצמם "פחחח" וגם פיץ, כששומע את תלונותי על גילי המתקדם נוטה להחמיא או לפטור אותי ב"you're only a baby", אבל כבכל שנה, המספר החדש נראה גדול, בטח ובטח כשאני חושבת למשל על איפה הייתי לפני עשור ואז מופתעת לגלות שכל כל הרבה השתנה ובו זמנית שהכל מרגיש אותו הדבר.</div><div><br /></div><div>השנה הנכנסת צפויה להתאפיין בשינויים ותזוזות גדולות- הנסיעה לחו"ל מכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בעבודה ולחזור לעבוד יותר עם הידיים, השינוי במקום העבודה והמגורים. השאלה האם אחותי תכנס לדירה ותגאל אותי מחלק גדול מכאב הראש הסובב סביב היציאה מדירתי הנוכחית, מכירה של חפצים ורהיטים וכו'.</div><div>בפן הבריאותי, צפוי לי תהליך שימור פוריות שמפחיד אותי נורא. אני קוראת על תופעות לוואי לא פשוטות וכל ההליך הזה שכולל יותר מדי מחטים והורמונים ממש לא בא לי בטוב. </div><div>הזוגיות צפויה להשתדרג עם מעברי לארץ השיכורים והקרבה המתבקשת לפיץ. </div><div>חזרה ללימודים אף היא על הפרק וגם הרשמה מחודשת לסטודיו ריקוד על עמוד האהוב עלי שמחכה לי בניכר.</div><div><br /></div><div>ברמה האישית, אאחל לעצמי לתעדף את החלומות והרצונות שלי על הפחדים, שאזכור להמשיך להתנהג לגוף שלי בכבוד ולטפח אותו כדי שישרת אותי הלאה.</div><div><br /></div><div>מזל טוב לי.</div><div><br /></div><div>עריכה:<br />כשהגעתי למקום המפגש החברי הייתי ראשונה. ישבתי לבדי בשולחן הגדול וחיכיתי שמישהו יגיע. אחרי כמה דקות כשהמלצר שאל אם יגיעו עוד אנשים, קיטרתי לו חצי בצחוק שהרבה הבריזו והרבה מאחרים למרות שהייתי מצפה שיום ההולדת שלי יהיה מספיק חשוב לאנשים ובלה בלה בלה... קיטורים. <br />המלצר הציע לי לעשות צ'ייסר. יאללה, וודקה בשבילי. כשהוא חזר אחרי כמה דקות, הארלם ובן זוגה כבר היו בכניסה.<br />זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את בן הזוג עליו שמעתי רבות, והארלם עצמה... ובכן, כמו תמיד, היא הייתה מופע של זיקוקים ונצנצים.<br />בהמשך הגיעה גם הדודה למרות שהיא הייתה נציגת המשפחה היחידה ואחריה הגיעו גם ידידי החנון שהביא לי מתנה- בובת פופ דול ותפוזינה ששמחה מאוד להשלים פערים של שתיים עשרה שנה (!) עם הארלם.<br />בין נשנושים, שוטים וקוקטיילים וסיפורים מביכים אודותי, נהנתי מאוד מהחברה ומהאווירה. הרגשתי שהערב הזה היה בדיוק מה שרציתי וגם היווה סוג של פיצוי על החגיגות העצובות של השנה שעברה. <br />בסוף הערב קיבלתי הודעה קולית מהדודה שאמרה לי שנהנתה מאוד ושהחברים שלי מעניינים ועמוקים כל אחד בדרכו.<br />הארלם, שתמיד הייתה אשפית מילים ריגשה אותי גם היא בהודעה קצרה "היה כיף לחגוג אותך 😘"<br /><br /><br /><br /></div><div> </div><div><br /></div><div><br /></div>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1341441629939309880.post-55668311094292251512023-07-04T13:51:00.001+03:002023-07-04T13:51:18.489+03:00יצירות על עור וקלף<p> יום טיול בתל אביב עם ידידי החנון.<br />מזג האוויר היה חמים ונעים ואנחנו מהלכים לנו בין הרחובות שטופי השמש וחנויות המנגה הממוזגות של דיזינגוף סנטר.</p><p>בימי טיול שכאלה יש לנו המון זמן לפטפט על כל נושא דבילי שעולה לראש, כולל סיפור שסיפרתי לו, על אייטם בתכנית טלוויזיה שצפיתי בה בעבר. הוצג שם אב שגילה שהוא גוסס ולא נותר לו זמן רב לחיות וכתגובה הוא החליט להתקעקע בחודשי חייו באחרונים וביקש בצוואתו שיסירו את חלקי העור המקועקעים שלו, ימסגרו ויתלו בפאב אותו מנהל הבן ואכן כך היה.</p><p>מאוחר יותר, עברנו ליד מכון קעקועים. החנון שמעוטר בעצמו בכמה יצירות דיו ניסה לשכנע אותי בפעם המי-יודע-כמה שנעשה קעקוע משותף, אלא שכידוע יותר משאני נהנית להביט בקעקועים יפים שנעשו היטב, אני שונאת מחטים. </p><p>"מה, את רוצה להגיד לי שאם אלך לעולמי במוות מחריד אפילו לא תעשי קעקוע קטן של *יצוג מילולי של שמו* לזכרי?"</p><p>"מה פתאום... כשתלך לעולמך אדאג להכנסת ספר תורה על שמך".</p><p>החנון, שהוא מושבניק וחילוני לחלוטין לא הבין מה פירוש וחשב שמדובר בעניין פשוט וזול.</p><p>"נראה לך? זה עולה עשרות אלפי שקלים ואולי יותר".</p><p>"עשרות אלפי שקלים על ספר תורה?? טוב עזבי, אני לא אמות וזהו".<br /><br /><br />אין פואנטה לפוסט, סתם רגע שהצחיק אותי בחברת חבר אהוב.</p>גההhttp://www.blogger.com/profile/07805649191023336608noreply@blogger.com0