התחושה הזו התלבשה עלי פתאום כי בשבועיים האחרונים אני גרה בדירה שהיא לא בית הוריי. לשותף לדירה ולי יש שעות עבודה שונות מאוד ולכן חלק גדול מזמן בו אני מבלה ב"דירת השותפים" הוא ממש כמעט כמו דירה לבד, וזה מצלצל לי מוכר, מהתקופה שלפני שגרנו ביחד.
ביום שבת כאשר נוכחנו שנינו בדירה, אפיתי בטטה ושאלתי בנימוס אם גם הוא רוצה, ובכמה רגעים שחלפו עד שאמר "למה לא", לא ידעתי אם הוא ככל האנשים הנורמלים או אם הוא מהמוזרים שלא אוהבים את ירק השורש הנפלא הזה, כאשר אצלך אף לא הייתי צריכה לשאול כי ידעתי שהתשובה היא תמיד yes עם סימן קריאה.
גם כשסיימנו לאכול, לא היה לי על מי לפקוד חצי בחמידות וחצי בבוסיות שילך לעשות כלים וקמתי למשימה בעצמי.
התה של סוף יום שהשותף ואני חולקים בתיבול שיחות על הא ודא והיום שהיה אמנם נחמדות, אבל רק מזכירות לי אלטרנטיבה של חיבוק על הספה בפיג'מה מול סרט או סדרה נחמדה כשבינתיים בדירה הנוכחית אני אפילו לא מרגישה בנח להסתובב בלי חזיה מתחת לפיג'מה אם השותף נמצא.
המחזור שקיבלתי השבוע, על ההורמונים הגואים המתלווים אליו רק חידדו את התחושה, והרהיטים שקניתי ושהתחילו למלא את חדרי הקט היוו מעין הוכחה גשמית לאי-ארעיותה של התקופה- אכן עברתי דירה והחוזה בתוקף לשנה שלמה. ברגע צלול אחד אדי האי נוחות התמצקו למילים ושאלות קונקרטיות שמאז נוכחות מאוד בראשי:
למה אני קונה רהיטים? למה אני משקיעה בכל זה? מי יודע איפה אהיה בעוד שנה? האם אני רוצה להיות כאן? האם יש לי בכלל אפשרות אמיתית לעבור בחזרה לארץ השיכורים? הרגשתי שהארון המגושם, המזרון הכבד ושאר הרהיטים שרכשתי עומדים כמתקהלים סקרנים אל מול תאונת הדרכים שחוותה הזוגיות שלנו, שכעת מוטלת פגועה ומבולבלת על הכביש.
עד כדי כך המחשבות קיננו במחי, שלפני יומיים המנהל שלי לקח אותי לשיחה לשאול מה קורה איתי כי אני נראית out לגמרי.
ופיץ, שמעבר לים לוקה בשיעול מציק כבר כמה שבועות, אמר לי אתמול בגרון ניחר שהוא ממש צריך כרבול.
נו, שיבוא כבר.
השבמחקהרהיטים שם כדי להפוך את החיים שלך לנוחים, זמניים יותר או פחות. אי אפשר לחיות על תיקים, ראית בעצמך כשהיית אצל ההורים. וגם אני חושבת שפיץ צריך לבוא לכאן, לפחות לתקופה. הרבה פחות קר פה, וגם את כאן. שני דברים שירפאו אותו מכל שיעול ומחלה.
השבמחקהמנהל של פיץ התחלף עכשיו ולפני שעזב סיפר לו שבעתיד צפוי לחץ רציני אצלנו בעוד אצלם הדברים אמורים להתייצב ולהרגע, ולכן שאל אם פיץ יהיה מוכן, אם וכאשר,להגיע לכאן. הוא אמר שכן.
השבמחקהידיעה הזאת שימחה אותי אבל זה ממש בגדר רעיון כללי כרגע.
ישנו סיכוי מאוד מעורפל שיעשה רילוקיישן לכאן, כפי שכתבתי בתגובתה של ג’יין למעלה.
השבמחקמעבר לזה, שנינו כרגע בשלבי תכנון מוקדמים בנוגע לתעסוקה ביום של אחרי - כדי שנוכל ליהנות גמישים יותר בנוגע למעבר של אחד מאיתנו או של שנינו
הלוואי הלוואי הלוואי.
השבמחקאחרי כמה חודשים פה הוא כבר לא ירצה לעזוב.
מקווה עבורך שהוא יהנה פה ויגיע במהרה והרוגע ישרור :)
השבמחקואגב, איך כן אפשר לאהוב ככה בטטה? זה סוג של תפוח אדמה לא תפוחי אדמה בעליל ולא כזה טעים! חביב, לא יותר. ״אה, לא עפתי״ :)
חוץ מהדיבור המאודמאוד כללי על רילוקיישן, הוא גם העלה את האפשרות להגיע לכאן בפורים. אבל האמת היא שעד כמה שיהיה לי נחמד אם יגיע, לי יותר מתחשק לטוס לשם, אני מתגעגעת לנופים, לאווירה ולכמה אנשים שהשארתי מאחור.
השבמחקבטטה זה ירק אלוהי. בין אם זה כהום פרייז, צ’יפס, קיש, פשטידה, חביתת ירק או במוקפץ - הדבר הזה תמיד טעים.