כשהגענו למקום נאמר לנו שיש כרגע יותר מדי אנשים ושנחזור בשעה שתיים. מאחר והשעה הייתה כמה שעות לשתיים, החלטנו להרים טלפון לנדלניסט שמעורב בחפ"ק בצומת בית קמה בדרום, עד הדרך אספנו את הדודה.
הנסיעה ערכה למעלה משעה, וכאשר סופסוף הגענו למקום והתחלנו להבין איך אפשר לעזור, קיבלתי שיחת טלפון מהדודה שלי מצד אמי.
היא נשמעה נסערת, מקוטעת ובעיקר הלומה לחלוטין, כאשר סיפרה לי בדמעות שהיא לא ידעה למי לפנות ושהיא צריכה שמישהו מהענף שלנו של המשפחה יספר לאמי שאחיה, בעלה של הדודה נהרג.
חשבתי שאני הוזה. אבל לצערי זה נכון, הוא מצא את מותו הפתאומי בתאונת עבודה.
אני לא יודעת אם אני רוצה לפרט על הלוויה בשעת לילה מאוחרת בהשתתפותם של מאות חסידי ויז'ניץ (אחד מבניו של הדוד הוא חסיד) ובהשתתפותו של האדמו"ר בכבודו ובעצמו שספד לו ארוכות, על המשפחה מהצד של אבי שכיבדה גם היא בנוכחותה למרות שחלקם כהנים שלא יכולים להכנס. לא יודעת אם אני רוצה לספר על ההלם, הדמעות, ילדיו ההמומים - אחד ליטאי, השני חייל, השלישי חסיד ויז'ניץ והרביעית, הקטנטונת, בכיתה י"ב. לא רוצה אבל לצערי נאלצת לציין את המהפך משמחה לאבל, לאחר שרק באותו סוף שבוע, הם סגרו וורט לבן החסיד, הבן הראשון שמתקדם לכיוון חתונה, וזמן כה קצר לאחר מכן תראנו כולנו כדי להתאבל.
אני כן רוצה לספר איזה דוד ואדם הוא היה.
הדוד היחיד מצד אמי, אחיה שצעיר ממנה רק בשנה אבל שהתחתן כאשר אני הייתי כבר בת אחת עשרה.
מאחר ואת ילדיו שלו הביא בגיל מאוחר יחסית לאמי, כל הילדות שלי ושל אחיותי התאפיינה בהרעפת המון תשומת לב, חיבה ותמיד עם חיוך ועם לב של ילד.
בניגוד להורים שלי שדי אוהבים את המקום שלהם בלי יותר מדי תזוזות, הוא תמיד היה מצליח איכשהו לגייס את ההורים שלי לפעילויות שבלעדיו היו נראות לי כמדע בדיוני-
שבתות עם כל המשפחה בקיבוצים כאלה ואחרים, כרטיסים והסעות לפארקי מים ולקרקס- הכל היה אפשרי איתו. עבורי, כילדה, הוא היה הכלאה נהדרת בין מבוגר שיש לו סמכות ושמקובל בין מבוגרים אחרים, לבין לב של ילד שובב שרק מחכה לצאת איתנו להרפתקאה.
גם הדרכים הקטנות שבהם היה נותן לנו תשומת לב היו נוגעות ללב.
לא פעם היינו מתארחים אצל סבתא שלי בסוכה שהוא היה בונה. גם כשהייתי כבר בגיל תיכון, עדיין חלק מהקישוטים שהיה תולה היה יצירות מקושקשות שאחותי ואני הכנו בגן לכבוד החג. זה היה מקסים בעיני.
הוא היה הדוד האהוב עלי כילדה, ולא רק עלי- צ'ץ' ואחיו, שהם בני דודים שלי מצד אבי ובזמנו שכנים שלנו באותה קומה בבניין גם זוכרים אותו כ"דוד". הוא היה לוקח אותם לסיבובים, מביא גם להם את אותן המתנות שהיה מביא לנו וגם היה מוציא את כולנו לטיולים והרפתקאות בכל פעם שהתאפשר.
תמיד היה לו חיוך שובב על הפנים, תמיד אוהב צחוק טוב או בדיחה פרקטית דבילית.
למשל, אני זוכרת שבאיזה אירוע משפחתי, הוא תקע בי מרפק ואמר לי במבט "קלטי קטע"
ואז הוא מזג לסבתא שלי כוס יין והיא שתתה. ואחרי כמה דקות עוד אחת, והיא שתתה ועוד אחת... והזיגוג בעיניים ניכר יחד עם אודם בלחיים והוא נקרע מצחוק וצחוקו נדבק גם בי.
צ'ץ' למשל שיתף, שיש סיפור ששני אחיו הגדולים, שגדולים מאיתנו בשש ושמונה שנים, תמיד היו מספרים עליו.
כשהם היו קטנים, הוא לקח אותם יום אחד לסיבוב ברכב הגדול שהיה לו אז. בן הדוד שלי שאל מה יקרה אם הוא יזיז את ההגה שמאלה הדוד ענה לו "תזיז, לא יקרה כלום" ואז הוא הזיז והם נכנסו בפח. כזה שטותניק הוא היה.
אבל חוץ מהשטויות, הוא ידע גם להיות רציני ומחויב כשצריך. סבתא שלי, שהלכה והתבגרה במהירות גרה אצלו בשנים האחרונות, וגם כשעברה לבסוף לבית אבות סיעודי, הוא לא חדל מלבקר אותה תכופות. בשבעה למדתי שהיה נוהג לנסוע עם רכבו ביום שישי ולהחנות אותו ליד בית האבות וכך, בשבת היה מגיע אליה ברגל, מבלה איתה כמה שעות ואז חוזר ברכב אחרי צאת השבת.
הוא גם תמיד דאג לשמור תמונות ישנות, מסמכים וכל מיני הסברים על המקומות מהן המשפחה הרחוקה הגיעה, ולא היסס להסביר בסבלנות על קשרי משפחה בכל פעם שמישהו היה מעוניין. הוא שימר את השורשים למען העתיד.
כולם בהלם על לכתו המזעזע והפתאומי, ולמעשה הפרטים של התאונה עדיין לא ידועים במלואם ואפילו שנויים במחלוקת.
לכולנו יחסר האיש המצחיק, החייכן, השטותניק, הרציני, האב, הבן, הבעל, הדוד המאוד מאוד אהוב הזה, שנלקח מאיתנו בחטף חודש לפני יום הולדתו ה60.
יהי זכרך ברוך דוד יקר, אני כבר מתגעגעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה