גם הפעם המצב היה דומה. התחושות הלא נוחות לקראת הנסיעה ארצה ליוו אותי לא מעט. איך אחלוק קורת גג עם ההורים בלי שזה יעשה רע למי מאיתנו? האם אספיק את כל מה שרציתי לעשות? האם יהיו מתקפות צבע אדום או אסקלציות מלחמתיות אחרות בעת שהותי כאן?
בפועל, מעט מאוד מן החששות התממשנה, ואחרות שכלל לא חשבתי עליהן צצו ואף כיכבו.
למשל, לא צפיתי שחצי מהביקור שלי יהיה כל כך גשום, כמו שלא ציפיתי להיות חולה עם שיעולים יבשים ומכאיבים כמה ימים ברצף ולמעשה,עד לרגע זה.
אבל אני הולכת סחור סחור בלי לספר את הפרטים.
הנחיתה התחילה דווקא בקבלת פנים בלתי צפויה ומאוד נחמדה. הגעתי ארצה בשעת לילה והייתי צריכה לעבור אצל אחותי הברבורה, בדירה שהייתה שלי עד לא מזמן, לאסוף כמה כלי מיטה שהשארתי שם. תכננתי להגיע להורים ולהשאיר שם את המזוודה קודם, אבל ההרגל ניצח אותי ובטעות, או שלא, מצאתי את עצמי יוצאת מתחנת הרכבת דווקא בצד עם תחנות האוטובוס שמגיעות לאחותי. אז זרמתי.
בדרך לשם היא שאלה בקבוצת הווטסאפ שלנו האחיות מתי אני מגיעה, וכשעניתי היא סיפרה שמוקדם יותר הערב שאחותנו הקישוא הייתה אצלה והן בישלו ואכלו יחד, והציעה לחמם לי שקשוקה שנשארה.
וכך, על אף העייפות הרבה, ישבתי אצלה למעלה מחצי שעה בזמן שהתקשקשנו, התשקשקנו וגם נהננו מסלט וטחינה. בהזדמנות זו היא גם הראתה לי את השינויים שערכה בדירה בחודשים האחרונים.
הימים הבאים התאפיינו במפגשים חברתיים ובסידורים. אחד מהסידורים היה למשל ביטוחי דירות שההורים שלי עשו אונליין כל אחד בתורו. הורי, שלא רגילים לעבוד עם מחשב נראו מאוד גאים בעצמם על שהצליחו לעשות זאת בעצמם דרך המפלצת המדומיינת הזאת שנקראת אינטרנט, בזמן שישבתי לידם ועודדתי אותם להמשיך ותיקנתי איפה שצריך. לא חשבתי שביטוח יכול להוות כזה,בונדינג משפחתי מהנה, אבל הנה.
השבת הקודמת הייתה כמובן שבת החתן של בן דודי. היום היה גשום מאוד, כך שההליכה לבית הכנסת הייתה צפויה להיות מאתגרת.
בבוקר ההוא התעוררתי יחסית מאוחר, אבל למזלי למזלי, הספקתי לבקש מאמי הכוונות לבית הכנסת והיא נתנה לי את שם הרחוב והסבירה לי בצורה שלא הצלחתי להבין איזה פהיות אני צריכה לעשות. לא היה לי סבלנות ואמרתי שאסתדר. בדקתי בגוגל וראיתי שהכתובת שאמא שלי נתנה לי היא די מרוחקת ואז נזכרתי שדודה שלי, אם החתן, כתבה בקבוצת הווטסאפ הנחיות להגעה. לפי המפה שני המקומות הם במרחק של עשר דקות עד רבע שעה הליכה זה מזה. רשמתי לי הנחיות לשני היעדים על דף קטן, כי בכל זאת ההליכה תהיה בבני ברק בשבת כך שאין פלאפון להסתמך עליו, והתתחלתי לצעוד קודם לכיוון היעד שהדודה נתנה.
כשהייתי במרחק כמה פניות מבית הכנסת, ראיתי פתאום את קישוא ואת הבת דודה הקטנטונת, אחות החתן הולכות לכיווני.
את העליה לתורה מסתבר שפספסתי, אבל כשדודה שלי הבינה שאמא שלי לא הגיעה, היא דאגה לה ושלחה את שתיהן לחפש אותה. סיפרתי להן על השיחה שהייתה לי עם אמא בבוקר וביקשתי שיתלוו אלי עם ההנחיות לכתובת השניה שהכנתי מבעוד מועד.
בת הדודה בת השבע עשרה לא הפסיקה לצחקק על איך שאנחנו הולכות לאיבוד ברחובות הקטנים והפתלתלים של בני ברק למרות ההנחיות שכתבתי לי, אבל בסופו של דבר אכן מצאנו את אמא שלי בדיוק איפה שאמרה שתהיה.
היא סיפרה שהיא נכנסה לבניין וחיפשה בין הקומות ואז יצאה שוב החוצה. מזל שכך היה, כי יותר סביר שהיינו מניחות שהיא לא בבניין וחזרה הביתה מאשר להתחיל לחפש בין הקומות והמוני החסידים.
הסעודה שאחרי כן הייתה נחמדה ובלוויית שכנים נחמדים של הדודים בנוסף למשפחה ולאחר מנוחה קצרה, חלק מהמשפחה המשיכה לטיש חסידי. הורי החליטו שאין להם סבלנות וההפוגה שהייתה בגשם נתנה להם תירוץ מוצלח לשוב הביתה ולעומתם הדודה וילדיה, קישוא בעלה ואני החלטנו להצטרף.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע כזה שהצליח להעביר בי קשת של רגשות כמו פחד, ממאות החסידים שקופצים על הבריקדות ותקווה שהמבנה יחזיק מעמד, בלבול כי לא הבנתי מה האדמור אומר ובכלל, מהקונספט הזה של לאכול מהשיריים של האדמור ואחרי שחסידים רבים לפניך נגעו באוכל בידיים. את השמחה של החסידים שרקדו ושרו היה קל להבין אבל הניגוד שלו לעזרת הנשים הדוממת ונטולת החיות הייתה חד וצורם.
עוד בנושא זה- החתונה שהיא כמובן המאורע שהביא אותי ארצה.
על אף שהחתונה היא דבר משמח מטבעו, האירוע הזה היה אפוף עצב בגלל אבי החתן, הדוד האהוב שלי, שהלך לעולמו במפתיע לפני ארבעה חודשים ובנוסף מסתבר שאחותו של האדמור נפטרה יום לפני החתונה, כך שעבורו זה לא שנת אבל אלא ממש שבעה. האמת היא שלא ידעתי אם האדמור נכח בכלל עד ששאלתי מישהו מאוחר יותר שאישר לי את העניין. הסיבות לחוסר הבהירות בנושא נסעה בין היתר מההגברה בחופה הייתה ממש בעייתית, עד כדי כך שבערך חצי מהשבע ברכות בכלל לא שמעתי, שלא לדבר בכלל על "אם אשכח ירושלים" וכו'. בנוסף, מאחר והייתה הפרדה, הנשים עמדו מאחור ובצד ביחס לגברים שרובם ככולם חבשו שטריימלים גבוהים אז גם בקושי אפשר לראות משהו.
הדבר הנוסף שהפריע לי במיוחד באירוע זה הווליום של המוזיקה ושהיא הייתה צורמת מאוד, כאילו לא עשו בדיקת סאונד לפני.
בקיצור, הגעתי לשמח משפחה ולתת מתנה בסכום יפה ואת אלה עשיתי אז אני מניחה שמילאתי את חלקי.
בפן החברתי, שמחתי לפגוש כמעט את כל מי שרציתי וקיוויתי, ואת חלקם יותר מפעם אחת.
בין אם זה משחקי פוקימון ארוכים בתל אביב עם ידידי החנון, מפגש קשקושים עם חג'י והארלם, בירה די נדירה עם הבסטי מהבר,מפגש פאב אחר עם החברים לעבודה וכמובן סבתא והדודים. ישנה חברה אחת שלא פגשתי וגם את סבתא בבית האבות שלה לא ביקרתי בעיקר בגלל השפעת שנדבקתי בה.
החולי הזה תפס אותי אחרי ערב ממש מהנה עם חברי לצוות בבר.
נסעתי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם המנהל אסף אותי וגם ניצל את ההזדמנות שאני בארץ ושהגענו ראשונים כדי לעשות איתי שיחת הערכה שנתית. בד"כ השיחות האלה נעשות באחד החדרים הפנויים בעבודה על כוס קפה, לעשות את זה על בירה בפאב היה שינוי מעניין.
לערב הנחמד הזה הגיעו חברים טובים לעבודה כולל מישהו שנשארנו בקשר איתו למרות שעזב אותנו לפני שנה בערך, ואחד אחר שהיה במילואים מהשביעי באוקטובר ורק בימים אלה מסיים.
ברכבת חזרה הביתה כבר התחלתי להרגיש רע, ועד שנכנסתי למיטה כבר חשתי צמרמורות, חולשה, היה לי חם וגם קרבו זמנית וחום הגוף שלי הגיע כמעט לשלושים ושמונה מעלות.
בבוקר החום כבר ירד, אבל בימים הבאים הקול שלי הדרדר עד שנעלם לחלוטין ובהמשך הופיעו המון גירויים בגרון, התקפי שיעול בלתי פוסקים וליחה.
אני מקווה שהתקף שכזה לא יפתיע אותי על המטוס אליו אעלה בקרוב.
ומה לגבי חששותי להתנגשויות עם המשפחה?
עשיתי כמיטב יכולתי לא להיות בבית יותר מדי כדי לא להתמודד עם ההרגלים של ההורים שמטרגרים אותי, וגם כאשר הייתי שם, התאמצתי להיות עם אוזניות או אומי אוזניים שעזרו מאוד. כמובן, שהיו פה ושם ויכוחים, אבל לרוב הדברים התנהלו בצורה סבירה.
בחלק מהמקרים ניסיתי להסביר את עצמי מראש. למשל, ביום שישי ביקשתי מהורי שיעירו אותי לארוחת שבת בבוקר. אני לא זוכרת אפילו מתי אכלתי בשבת בבוקר עם הורי, אבל לדעתי עברו לפחות עשר שנים.
לפני הסעודה אמרתי להם בטון רגוע ונעים שהרסה מאוד זמן לא אכלנו יחד בשישי והייתי שמחה אם היא תהיה נעימה לכולנו ומאחר ואני לא באמת נהנית להעיר ואני בטוחה שגם הם רוצים להרגיש כמו ילדים נזופים, ביקשתי מהם לשים לב ולהמנע משני הרגלים שיש להם.
זה לא עבד במאה אחוז, אבל הם לגמרי השתדלו ולי בהחלט היה נעים יותר.
ומה הלאה?
כעת אני על המטוס, רגע אחרי שהקברניט הודיע שהטיסה תדחה בשעה ועשרים בגלל שמזג האוויר ביעד שלנו הוא בעייתי. אני מקווה שמזג האוויר הזה ידחה גם את טיסת ההמשך שלי אחרת אני עלולה להיות בבעיה, ופיץ שאמור לאסוף אותי מהשדה וללכת בהמשך למשמרת לילה עלול לחכות לי סתם.
אני מתלבטת מתי יהיה הביקור הבא. כבר שאלו אותי אם אני מתכננת להיות בארץ בפסח, או לאירוע בפסח שהמשפחה רוצה לארגן לרגל יום הולדת התשעים של סבתי, שיחול במהלך החג. מצד שני, לקחת כל על הרבה חופש, טיסות וכו' כל חודשיים זה לא פשוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה