דחיסות

יש משהו מוזר מאוד במגורים בבניין בשכונה עירונית צפופה.
לכאורה ישנה פרטיות כאשר הגוף ממוקם פיזית בין ארבע קירות מתקלפים שעבורם משלמים שכירות גבוהה מדי, אבל זו רק אשליה.
השכן נמצא מול חלוני במרחק אווירי של פחות מעשרה מטרים ואני חשה באי נוחות להתהלך בחדר השינה בבגדים קצרצרים כשהחלון פתוח, שלא לדבר על מעבר לחזיית ספורט ותחתונים לצורך תרגילי הגמישות היומיים. בעל כורחי מאזינה לריבים זוגיים ושיחות טלפון קולניות של אחרים. אני חשה בכאבם של השכנים מלמעלה, כאשר בת העשרה המיוחדת שלהם (סוג של אוטיזם, נדמה לי) ממררת בבכי מילולי למחצה את תסכולה מהשרב וכאשר קול אחר, אחותה או אמה, מנסה להסביר לה שהמזגן כבר דולק. והרי גם את זה ידעתי מזמן, כל הלילה שמעתי את טפטופיו נתכים באדן חלוני בצליל מונוטוני מרגיז ונתזיו הקרירים פוגעים בזרועותי.
הכל רק בכאילו.

פיץ שולח לי מדי פעם מודעות מכירה של בתים במדינת מגוריו.
כולם-כולם בתים, אף לא דירה אחת, לרבים מהם שטח סביב או נוף ירקרק סביב. אני תוהה איך זה מרגיש לא לחלוק מרחב אווירי ושברירי חיים עם זרים-קרובים.