יום ראשון, 25 בדצמבר 2022

ההגעה לארץ השיכורים והימים שלפני הטקסים הדתיים

את המסע הארוך אל פיץ האבל התחיל בשעות המוקדמות שבין שישי לשבת ובהתראה קצרה כזכור, לכן רק ברבורה שידוע לי שמשתמשת בפלאפון שלה בשבת קיבלה הודעה על מה שהתרחש ושאני לא זמינה בימים הקרובים.

אחרי שתי טיסות שהרגישו כמו נצח נחתתי בארץ השיכורים. טלטלות הדרך נמשכו קרקעית מאחר וההורים של פיץ גרים בצד השני של המדינה. כלומר, המשכתי באוטובוס לכיוון תחנת הרכבת המרכזית, שם המתנתי שעה בתחנה המקפיאה ואז עליתי לנסיעת רכבת של כשלוש שעות נוספות שם פיץ כבר המתין לי.
לאחר נסיעה קצרה ברכבו הגענו לבית הוריו שם כבר היו אחיו עם אשתו ושני ילדיהם המקסימים ואחותו. בערב זה ערכתי היכרות מחודשת עם הילדים, כלומר, מעבר לשיחת אינטרנט קצרה לפני כמה חודשים. את בן השמונה וחצי פגשתי בפעם האחרונה כשלמד ללכת ואת הצעירה בת הכמעט חמש מעולם לא פגשתי פנים אל פנים.
את שארית הערב הקצרה ביליתי עם פיץ והמשפחה בסלון, שם הם הביטו באלבומי תמונות ישנים של אביו בעיקר, אבל על הדרך פיץ ניסה להסביר על קשרי משפחתו הענפה, זה לא היה פשוט. בין תמונות של הוריו הצעירים מהסבנטיז ותמונות ילדות של פיץ ואחיו הייתה גם מעטפה דקה יחסית עם מספר תמונות של פרות שהם גידלו בעבר. 
כבר אמרתי שמשפחתו של פיץ גרה באיזור כפרי של המדינה?
אחרי יום ארוך של נסיעות ושעות ערות רבות מדי, שמחתי לקרוס למיטה. העייפות וגם העובדה ששקט מאוד סביב ואין אורות מבחוץ עזרו לי לישון מצוין.

בבוקר יום ראשון התעוררתי ואמרתי בוקר טוב לכל המשפחה שכבר הייתה ערה ובמטבח. הלכתי לרגע לשירותים וכשיצאתי חיכתה לי האחיינית הקטנה של פיץ מחוץ לדלת עם ציור חצי גמור של רקטה שממריאה לכוכבים ואמרה שהיא רוצה לצבוע איתי. התמוגגתי ושמחתי כמובן לשתף פעולה.
צבענו יחד בתורות, כל פעם שהגיע תורי היא נתנה לי את הצבע שבחרה ואמרה לי איפה לצבוע. 
אחה"צ עצרנו בחוץ בבית קפה (כל כך נהנתי בצביעה ששכחתי לאכול ארוחת בוקר) ואז נכנסנו לחנות לאביזרי בית כדי לקנות מושב אסלה חדש שאמו רצתה להתקין מאחר ששלהם כבר היה ישן. למדתי שיש המון סוגים של מושבים, עד כדי כך שלקח לנו חצי שעה להחליט מה אנחנו רוצים בכלל, אבל בסופו של דבר בחרנו מושב עם סגירה שקטה, כזה שגם אם מפילים את המושב הוא צונח לאט ובדממה, וזה בהחלט שדרוג מהמושב הכבד שלהם שבכל פעם שמישהו הפיל אותו בטעות הוא יכל לקבל התקף לב מהרעש. כשחזרנו התקנו אותו יחד, השלמנו את המשימה בדיוק בזמן כדי לצפות בגמר המונדיאל הדרמטי במטבח כאשר בין לבין הגיעו לסלון מספר קרובי משפחה וחברים כדי לנחם את האמא והאח הבכור שזגזג בין האירוח לעדכון בתוצאות.

הצטרפתי אליהם אחרי הגמר והקשבתי לסיפורים והעדכונים.
אחיו של פיץ אמר שהדודים שלו מהמדינה השכנה נוחתים בשדה התעופה הסמוך ושהוא הולך לאסוף אותם ולהסיע אותם למלון בעיירה השכנה ושבערב כולם נפגשים בפאב הסמוך למלון שהוא אחד משני המקומות שהאב המנוח נהג לשבת בהם.

בערב פיץ הסיע את כולנו לשם והצטרפנו לחבורה שכבר היו לא מעט כוסות על השולחן לפניהם. האדם שהכי בלט בקבוצה הזו היא אחד הדודים של פיץ מנישואים. כרס גדולה, שיער לבן וחייכן במיוחד (בהמשך אמרתי לפיץ שאם סנטה קלאוס היה מתגלח הוא כנראה היה נראה כמו הדוד הזה. פיץ הסכים בשעשוע). הדוד  היה מעיין נובע של סיפורים מצחיקים ואנקדוטות מעניינות על המשפחה. בין השיחות וההיכרויות שפיץ ערך ביני לבין קרובי משפחתו שבאו והלכו קיבלנו גם לא מעט "מרפקים" שדוחפים לכיוון חתונה. הדוד שהוזכר לא היה שונה מהם אבל הוסיף גם לא מעט שיחות מוטיבציה ועידוד, הזכיר שהחיים קצרים ואמר שישמח לבוא ולשמוח איתנו בחתונה, ומבחינתו לא משנה אם היא תערך על ידי כומר או רב. 

השיחות והאווירה הטובה המשיכו והדודה, אשתו של החייכן ואחותו של האב, שנראית במבט ראשון קצת יותר חמורת סבר אבל היא בעצם משעשעת וקלילה לא פחות, עמדה להזמין לכולם סיבוב שתייה נוסף. אמרתי שאני לא יודעת אם אני רוצה כי אני מתחילה קצת להרגיש שתויה ובעצם כוס הבירה שלי עוד חצי מלאה. היא שכנעה אותי כשאמרה שתזמין לי כוס קטנה יותר וכשהגיעה ההזמנה סקרתי את שתי הכוסות, זו לצד זו ושאלתי "בטוח שזה יותר קטן? זה לא נראה ככה" פיץ צחק עלי ואמר שאם האמנתי לזה אני באמת כנראה שתויה. היה ערב מוצלח בחברה טובה. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה