4:35.
~חם... כ"כ חם פה... ומה זה הרעש המוזר הזה? יוו איזו אוגרת מטומטמת..~
ככה בערך קמתי לי אחרי שינה של 3 שעות (הלכתי לישון מאוחר בגלל האירוע של "יותר" שהיה אתמול..[בעצם, כבר כ"כ מאוחר שזה נקרא שלשום] עדכון מתישהו בקרוב), שמתי את הכלוב שלה בחדר של אחותי, שטפתי פנים וחזרתי לישון.
6:00
הקצתי משנתי- לא כ"כ קשה, במיוחד לאור העובדה ששמעתי רעש מוזר הדומה לרטט בחדר של אחיוצ'לי, וכשקמתי לראות מה זה, גיליתי בעצם שזאת האוגרת המטומטמת שלי, שסוף סוך למדה איך להשתמש בגלגל, מזל טוב לה.
חזרתי למיטה, ולהזיז אותי משם שוב היא כבר עסק די רציני. אבא ניסה להקים אותי, אבל הוא נחמד מדי בשביל זה.
ואז אמא באה... התחילה לצרוח, זה היה נשמע כאילו היא לקחה אישית את זה שאני לא קמה, והאשימה את העובדה שהלכתי לישון מאוחר, אפילו שאני מסבירה לה שאני לא התעוררתי בשעות הזויות שכאלה כבר לפחות חודשיים.
בשלב מסויים התחלתי לצרוח עליה בחזרה, ויצאתי מהבית בפנים חמוצות.
כך יצאתי לי אל כיוון לשכת גיוס תל השומר מצויידת בתעודת זהות, צו ושאלון רפואי, בקבוק מים 2 ליטר הקדוש שלי והרבה שזיפים.
מקרה מוזר1: עברתי ליד הבית של הארלם, הסתכלתי למעלה לכיוון הקומה האחרונה בבניין שבו היא גרה וחשבתי לעצמי "אחח.. משפחת הארלם.. כולכם בטח ישנים עכשיו בשקט ובשלווה בתוך בית, ולא מסתובבים בחוץ בשעות מטורפות כדי להגיע ללשכת גיוס.."
שניה אחרי שאמרתי את זה ראיתי את אמשלה יוצאת מהחניה.. חיחי.
מקרה מוזר 2: המשכתי לי בדרך לתחנת האוטובוס, כשראיתי עננים אפורים באופק, אך התעלמתי מהם.
כמה דקות אחרי הרגשתי כל מיני טיפות "כמה צפוי, יורד גשם כדי לבאס אותי בזימון.." חשבתי לעצמי "אבל רגע, עכשיו תחילת יולי! זה בכלל לא צפוי.. מה יורד עכשיו בכלל גשם?!".
עליתי על קו מסויים, ירדתי כמה תחנות לפני הזמן, חיילת אחת כיוונה אותי לקו פנימי שאמור לקחת אותי בדיוק למקום, אבל ליד התחנה היה נהג מונית שלקח אותי ועוד שלושה אנשים ממש עד הכניסה. "לשכת גיוס אזורית תל השומר", היה רשום שם.. זה המקום בו כל המיתוסים והנוסטלגיות התרחשו, ועכשיו תורי.
הם נתנו לי בכניסה כרטיס מגנטי מוזר שבכלל לא היה לו פס מגנטי, ולא הזכירו בכלל את זה שאיחרתי באיזה שעה וחצי, (הייתי אמורה להיות שם בסביבות 7:30 והגעתי אחרי 9) אפילו שהם אמרו שזה מהווה עבירה על החוק. הם אמרו שהתחנה הראשונה שלי היא אימות נתונים שנמצאת בקומה ראשונה, שאני צריכה להעביר את הכרטיס במחשב הצהוב ולחכות לתורי.
עשיתי כן, ועד מהרה קראו לי.
בפנים חיילת חביבה שאלה שאלות על הבצפר שלי (נראה כי מאוד היה חשוב לה לדעת על ביולוגיה וביוטכנולוגיה), על ההורים, כמובן על עצמי, ולמי הכסף של הביטוח במקרה שיקרה לי משהו יעבור.
חוץ מזה הייתי צריכה לקרוא שני משפטים ברמה גבוהה שכזו, להסבירם כשמשפט אחד הלך בצורה עילגת והשני היה קל, ואח"כ היא גם הקריאה לי משפטים ואני התבקשתי לכתבם.
התחנה הראשונה עברה די במהירות, והיא שאלה אותי אם אני במצב מספיק טוב כדי לעשות את הבחינות הפסיכוטכניות היום, ומלכשעניתי בחיוב, היא שלחה אותי לתחנה הבאה הנמצאת באותה קומה, ולפני הכניסה אני צריכה להעביר את הכרטיס במחשב הירוק.
חיילת בחוץ אמרה שכדאי לאכול/לשתות/לעשן מעכשיו כי אסור לעשות את כל אלו בפנים, אז אכלתי שזיף.
כמה דקות אחרי שסיימתי היא קראה לי והמבחנים החלו.
כולם היו די קלים, חוץ מכמה שאלות במתמטיקה שמעט הסתבכתי בהן. אחרי המבחנים עוד כשישבתי על המחשב, הם הוסיפו שאלון העדפות מוזר שכזה. המוזר בו זה שהם לא שאלו תכלס, אלא הלכו מסביב, כשהנושאים החביבים עליהם ביותר לשיחה הם כמות הפעילות הגופנית שאני עושה ומה דעתי על הדרכה.
אך אי שם בין השאלות התמימות, המחשב ניסה להתחיל איתי ושאל:
"מה דעתך על טיול רגלי של כמה ימים בהרי הגולן?"
אם רק הייתי מכירה אותו קצת יותר...
תחנה שלישית ואחרונה הייתה (מוזיקת רקע מאיימת) הבדיקה הרפואית.
לשם כך נאלצתי לעלות לקומה שניה ולהעביר את הכרטיס במחשב בכחול, עשיתי כנדרש.
הבעיה היא שרק אחרי כמה דקות של המתנה גיליתי שצריך לעשות בדיקת שתן קודם.
אז ישבתי לי בצד, אכלתי שזיף מתוק ומגעיל, שתיתי מים, ואח"כ הלכתי למלא את חובתי (ואת המֶיכל).
התוצאות הגיעו דווקא די מהר, ומהמעט שהבנתי משם, אין לי גלוקוז בדם, מה שמעיד על כך שאינני חולה בסכרת, והpH של הפיפי שלי הוא 5 (תקנאו בפיפי המושלם שלי!!!11).
אני אקצר את השיעמום, ואומר שחיכיתי שם בערך שעתיים, שאחריהם נכנסתי יחד עם עוד 4 בנות לבדיקת עיניים גובה משקל ורופאים.
הבדיקה המביכה עצמה הייתה קצרה בהרבה משחשבתי, ואף אחד מהם גם אל אמר כלום על גב עקום אז אני מניחה שהחשש לעקמת שהיה לי פעם סר לו.
אחרי הרופא השני כשהתחלתי להתלבש, ראיתי על הכיור בצד מיכל לאיסוף שתן, שבתוכו חומר צהוב זוהר עד מאוד "איייככססס!! של מי זה?!?!" אה, זה רק סבון...
כשסיימתי גם עם זה, שאלתי חיילת אחת באיזשהו מודיעין איפה אני אמורה להיות עכשיו והיא ענתה לי בשיא הנחמדות "יוו את יודעת לאן את צריכה ללכת עכשיו? הביתה! בהצלחה, ושיהיה לך יום טוב" היא אמרה ונפנפה.
קבעתי עם החבר במקור ב17 בלשכה, אבל בגלל שהספקתי לצאת קצת אחרי 14, החלטנו שנלך לתחנה המרכזית.
התחלתי לחפש אוטובוס, חיפשתי וחיפשתי, ודי הלכתי לאיבוד. רק כשקרפלך כיוונה אותי בזכות מפתה המופלאה, מצאתי את התחנה לאחר המון זמן (ועוד שני שזיפים), ובזמן ההמתנה בתחנה, קיבלתי טלפון מהארלם שמזמין אותי לארוחת ערב אצלה שבה ישתתפו היא, חוזה (אחיה), חינה ואני, וכל זה יהיה בשעה 20.
האוטובוס הגיע, והספקתי להרדם במרבית הדרך. הגעתי למקום המפגש ונכנסתי פנימה תוך כדי שפשוף עיניים נמרץ, כשלפתע גיליתי שהוא כבר הולך לצדי ומחזיק ורד ביד עם פתק של מזל טוב על הצב ועל סיום הבגרויות השנה. מגניבי.
המשכנו להסתובב בת"א במשך כמה שעות, ישבנו בטיילת המון זמן.. זה היה בהחלט מיוחד.
לקראת השעה 19 הוא התחיל לשכנע אותי שכן כדאי לי ללכת להארלם "טוב" אמרתי "אבל לפני שהולכים מפה בוא נכנס שניה למגדל האופרה" נכנסנו פנימה ושאלתיו אם הוא יודע היכן השירותים, הוא לא ידע.
הוא הלך לשאול בבורגר ראנץ' וכשחזר הצביע על איש אחד שעומד בתור ולחש "זה יובל מנדלסון!"
אכן, האיש הזה ידע את עולם הרוק והזוהר, אך כרגע הוא עומד בתור ומחכה כמו כולם.. יופי טופי.
באוטובוס חזרה התקשרתי לחינה ושאלתי אותה אם היא רוצה להפגש איתי באחת התחנות ונלך יחדיו, והיא הסכימה.
אצל הארלם היה כיף כיף וטעים טעים (אפילו שהיא שמ יין יבש במרק בצל שלה), ובסוף הערב הלכתי ללוות את חינה הביתה.
איזה יום נפלא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה