שלושת השבועות שניתנו לפיץ ולי להחליט על המשך דרכנו בחברה היו רגשיים מאוד.
אם הייתי צריכה לתמצת, הייתי מתארת את התקופה במילים חרדות, חוסר שינה, עצב ואכזבה. פיץ לעומת זאת, חווה קשת שונה של רגשות החל בכעס (עלי, כי אני דשה בנושא יותר מדי), עבור בעייפות (כי די, כמה אפשר?) וכלה בשביב של תאוות בצע כשחשב על גובה המענק שיקבל אם יתפתה בעצמו לעזוב.
השינויים בתחושותנו השתנו תדיר עם כל עדכון, ואלה הגיעו אחת לכמה ימים.
החרדות הכו בי מיד כאשר השמועות על הקיצוצים אומתו ועוד לפני שידענו שום פרט נוסף. כבר בשלב הזה ניסיתי להוציא מפיץ איזשהו דו שיח כי זיהיתי שאני בסטרס וקיוויי ששיחה רגועה והגיונית איתו תסדר לי את הראש, אבל הוא לא שיתף פעולה כאשר כל כך מעט ידוע. בהמשך, כשפורסמו התאריכים והמספרים, התחלנו לדבר על האפשרויות שעומדות לפנינו מתוך מחשבה שיש כאן משחק סכום אפס, כלומר, או לעזוב מרצון ועם כסף או להיות מפוטרים בהמשך ללא מענק.
השמועות והעומס הרגשי הקשו עלי לחשוב בצורה בהירה ולכן ניסיתי לסדר את כל הפרטים בטבלת בעד ונגד.
אנקדוטה קטנה בנושא היא שלפני שנים רבות, כשהייתי לקראת סיום השירות הסדיר שלי, התגלגלה לידי הזדמנות לתפקיד שנשמע משמעותי במחלקה עם שם מפוצץ ובצמוד לאיזו קצינה מעוטרת. הקאץ' הוא שהתפקיד מחייב שנתיים-שלוש בקבע.
גם אז עשיתי טבלת בעד ונגד שלפי תוצאותיה הייתי אמורה להשאר. קצת לפני שנתתי את החלטתי הסופית, דיברתי במקרה עם חברתי הטובה בוגי וכשסיפרתי לה בדרך אגב על ההתלבטות ושאני נוטה להיענות לה, היא שטפה אותי במילים קשות.
אחיה הגדול בילה שנים בקבע ועבד שעות-לא-שעות בעד שכר לא מדהים לעתים תוך כדי כך שסיכן את עצמו.
היא אמרה לי שהיא מתפלאת על ההחלטה הזאת ושכדאי שאנער את עצמי ואבין שאני יכולה יותר מאשר להיות אשת קבע בתפקיד אפור.
היא אמרה לי שהיא מתפלאת על ההחלטה הזאת ושכדאי שאנער את עצמי ואבין שאני יכולה יותר מאשר להיות אשת קבע בתפקיד אפור.
שמעתי בעצתה, השתחררתי מהצבא וכחצי שנה אחרי מצאתי את עצמי מתחילה לעבוד אצל המעסיק הנוכחי שלי.
במחשבה לאחור, אם לא הייתי מקשיבה לה, כנראה שלא הייתי בסיטואציה בה עלי להחליט האם להשאר או לעזוב (וגם לא הייתי חיה בחו"ל רגע לפני חתונה עם פיץ, אבל זה כבר לא קשור לנושא). בכל מקרה, הסיפור הזה מצחיק אותי כי חשבתי שבפעם הבאה שאתקל בהתלבטות קשה, כל שאצטרך לעשות כדי לקבל החלטה זה לעשות ליצור טבלה ולעשות בדיוק הפוך ממה שיוצא לי.
ובחזרה לאוגוסט 2024.
כשהבנו שהמענק יגיע בכל מקרה, בין אם העזיבה תהיה וולנטרית או לא, נרגענו קצת.
בעבודה, לעומת זאת, התחושות הקשות ביעבעו והורגשו בכל פינה. האנשים צעדו לאט יותר במסדרונות, הכתפיים נראו שחוחות יותר ומכל התקהלות קטנה שעברתי לידה נשמעו מילים כמו "קיצוצים" "מענק" והתנשפויות קולניות.
פה ושם היו גם כאלה שניתן היה לראות חיוכים על פניהם ואלה השתייכו בעיקר לקבוצת האנשים שעונים על הקריטריונים לפרישה וידעו שהם עוזבים בודאות ועם מענק מפנק במיוחד, אחרי שנים רבות של ותק.
בינתיים, הסיפורים המשיכו לזרום. בארץ השיכורים למשל, התחילו שמועות שמספר האנשים שרוצים לפרוש היא כפולה מהכמות שנדרשת בפועל. עד כדי כך המספרים היו גבוהים, שפתאום זה לא היה בטוח שיאשרו לכל כך הרבה עובדים מנוסים לעזוב. בישראל, לעומת זאת, נראה בתחילה שכמות המתנדבים קטנה מאוד, שזה לא מפתיע בהתחשב ברמת האי ודאות הכללית השוררת בזמן האחרון בארץ.
המצב הזה גרם לי לתהות על העיוות שנוצר כאן.
אם המספרים נכונים, אז יהיו המון אנשים בארץ השיכורים שבראש שלהם הם כבר מתכוננים לעזיבה שלא תאושר ואז הם יצטרכו להחליט בין להמשיך לעבוד במירמור או לעזוב בכל מקרה.
בארץ לעומת זאת, יצטרכו לפטר גם עובדים טובים רק כדי להגיע למכסה? ומה לגבי זה שחלק משמעותי מהעובדים שישארו לא נמצאים בפועל כבר חודשים רבים בגלל שירות מילואים פעיל? המצב הזה רק יזמין עוד לחץ ותסכול מצד אלה שממשיכים לעבוד כרגיל.
ככל שהזמן התקדם, פיץ ואני התחלנו לנהל כמה שיחות יותר רציניות לגבי התכניות והרצונות שלנו.
למשל, הבנו די מהר שאם אמצא את עצמי ללא עבודה, אני לא שוללת ואפילו מתלהבת מהאפשרות של חזרה ללימודים בעוד פיץ לא הראה רצון כזה. בנוסף, היו לי כמה רעיונות לפרוייקטים שרציתי ליצור וששיתפתי בהם את פיץ לא פעם בשנים האחרונות ויתכן ועכשיו זו הזדמנות לתת לעצמי כמה חודשים של אפשרות להתמקד בהם באמת.
הרעיונות של פיץ במידה והוא יהיה זה שיעזוב, הן לעבור לגור אצל אמא שלו כדי להתמקד בשיקום הבית של סבתא שלו שניצב בשכנות לשלה ולהביא אותו למצב שיהיה ראוי למכירה או השכרה (כפי שהזכרתי בנקודה 4 כאן). בהמשך ינסה לחזור למעגל העבודה בתחום עבודתנו הנוכחי ורק אם לא תהיה ברירה, ללמוד משהו. כלומר, הוא פחות או יותר היה ממשיך באותו המסלול רק אצל מעסיק אחר בעוד אני רואה כאן הזדמנות לשינוי והתפתחות.
הרעיונות של פיץ במידה והוא יהיה זה שיעזוב, הן לעבור לגור אצל אמא שלו כדי להתמקד בשיקום הבית של סבתא שלו שניצב בשכנות לשלה ולהביא אותו למצב שיהיה ראוי למכירה או השכרה (כפי שהזכרתי בנקודה 4 כאן). בהמשך ינסה לחזור למעגל העבודה בתחום עבודתנו הנוכחי ורק אם לא תהיה ברירה, ללמוד משהו. כלומר, הוא פחות או יותר היה ממשיך באותו המסלול רק אצל מעסיק אחר בעוד אני רואה כאן הזדמנות לשינוי והתפתחות.
דבר אחד שכן הצלחנו להסכים עליו הוא שזה לא יהיה מאוד אחראי מצדנו אם שנינו נעזוב את מקום העבודה כעת ועדיף שלפחות אחד מאיתנו ישאר לעבוד.
שלושת השבועות שניתנו לנו לחשוב ולהחזיר תשובה עברו כל כך מהר ומצד שני, כשנכנסתי למוד חרדתי הדקות נמתחו כמו מסטיק. הגרגרים האחרונים בשעון החול עמדו ליפול בזמן שהיינו במשמרת לילה. התקשרתי לפיץ בעודי ישובה מול הלפטופ עם הלינק להחזרת תשובה. היה שם בסה"כ דף קצר עם הסבר לקוני ובעמוד הבא שאלה: האם תהיה מוכן לעזיבה וולנטרית? עם לחצן אחד עבור כן ואחד עבור לא. לחיצה אחת שבכוחה לשנות את מסלול חיי לשנים הקרובות.
סיפרתי לו את כל מה שהעבודה הזו מייצגת עבורי. את אי היציבות שזכיתי לו בעולם מעורער של קוביד, מלחמות ומעברי דירה תדירים, על ההכנסה שאני חיה וחוסכת ממנה, על המקום שאני מרגישה בו מוערכת ושהקולגות בו חברים. אמרתי לו שאני צריכה שהוא יתמוך בי רגשית וכלכלית בתקופה הקרובה ושאת הצעד הבא אני עושה כי אני מודעת עד כאב לזמן שחולף, ולקשיים שעברנו עד כה שבגללם אני לא מרשה לעצמי לבזבז שנה נוספת של ריחוק. אני רוצה משפחה וזה צריך לקרות בהקדם או שזה כבר לא יקרה בכלל.
פיץ ליטף בקולו ואמר שהוא חושב שאני אמיצה, שהוא לגמרי תומך בי ושאנחנו נעבור את זה יחד.
שלוש דקות לפנני הדד ליין לחצתי "כן".
אני כותבת את הפוסט הזה אחרי היום האחרון בעבודה כאן בארץ השיכורים.
סיימתי להחזיר ציוד ובצהריים המנהל המקומי שלי, שגם הוא עוזב, הביא חבילת דונאטס מקושטים ומושחתים למראה. כל הצוות התאסף ליהנות ולחוות עוד קצת יחד רגע לפני הפירוק של הקבוצה כפי שאנחנו מכירים אותה, למרות שבכלל לא בטוח שזה הסוף הסוף מבחינתי ומבחינת האחרים. לכולנו ברור שהחברה תחזור לגייס במוקדם או במאוחר וישנם לא מעט מקרים על עובדים שעזבו בעבר וחזרו כמה חודשים לאחר מכן. גם אני כמובן לא שוללת את האפשרות לחזרה והמנהל המליץ לי בחום לשמור את מספר הטלפון של המנהל שלו ורמז שאם ארצה לחזור כדאי לי ליצור איתו קשר והוא ידחוף להחזיר אותי פנימה. תמיד נחמד לשמוע שאני מוערכת, במיוחד כשזה אפילו לא מהמנהל הישיר.
ומה הלאה?
הטיסה שלי ארצה יוצאת ביום ראשון לפנות בוקר. עד סוף ספטמבר אסיים את כל מה שקשור לעזיבת החברה באופן רשמי.
אחרי כן כמובן חגים עם המשפחה, כשבין לבין אצטרך להחליט מה הלאה עם בירוקרטיות של פנסיה ומסים. בתחילת נובמבר ככל הנראה אפגוש את פיץ בקפריסין שם נתחתן, ננפוש קצת ונחזור לארץ השיכורים אבל גם לעולם חדש של הזדמנויות.
שלושת השבועות שניתנו לנו לחשוב ולהחזיר תשובה עברו כל כך מהר ומצד שני, כשנכנסתי למוד חרדתי הדקות נמתחו כמו מסטיק. הגרגרים האחרונים בשעון החול עמדו ליפול בזמן שהיינו במשמרת לילה. התקשרתי לפיץ בעודי ישובה מול הלפטופ עם הלינק להחזרת תשובה. היה שם בסה"כ דף קצר עם הסבר לקוני ובעמוד הבא שאלה: האם תהיה מוכן לעזיבה וולנטרית? עם לחצן אחד עבור כן ואחד עבור לא. לחיצה אחת שבכוחה לשנות את מסלול חיי לשנים הקרובות.
סיפרתי לו את כל מה שהעבודה הזו מייצגת עבורי. את אי היציבות שזכיתי לו בעולם מעורער של קוביד, מלחמות ומעברי דירה תדירים, על ההכנסה שאני חיה וחוסכת ממנה, על המקום שאני מרגישה בו מוערכת ושהקולגות בו חברים. אמרתי לו שאני צריכה שהוא יתמוך בי רגשית וכלכלית בתקופה הקרובה ושאת הצעד הבא אני עושה כי אני מודעת עד כאב לזמן שחולף, ולקשיים שעברנו עד כה שבגללם אני לא מרשה לעצמי לבזבז שנה נוספת של ריחוק. אני רוצה משפחה וזה צריך לקרות בהקדם או שזה כבר לא יקרה בכלל.
פיץ ליטף בקולו ואמר שהוא חושב שאני אמיצה, שהוא לגמרי תומך בי ושאנחנו נעבור את זה יחד.
שלוש דקות לפנני הדד ליין לחצתי "כן".
אני כותבת את הפוסט הזה אחרי היום האחרון בעבודה כאן בארץ השיכורים.
סיימתי להחזיר ציוד ובצהריים המנהל המקומי שלי, שגם הוא עוזב, הביא חבילת דונאטס מקושטים ומושחתים למראה. כל הצוות התאסף ליהנות ולחוות עוד קצת יחד רגע לפני הפירוק של הקבוצה כפי שאנחנו מכירים אותה, למרות שבכלל לא בטוח שזה הסוף הסוף מבחינתי ומבחינת האחרים. לכולנו ברור שהחברה תחזור לגייס במוקדם או במאוחר וישנם לא מעט מקרים על עובדים שעזבו בעבר וחזרו כמה חודשים לאחר מכן. גם אני כמובן לא שוללת את האפשרות לחזרה והמנהל המליץ לי בחום לשמור את מספר הטלפון של המנהל שלו ורמז שאם ארצה לחזור כדאי לי ליצור איתו קשר והוא ידחוף להחזיר אותי פנימה. תמיד נחמד לשמוע שאני מוערכת, במיוחד כשזה אפילו לא מהמנהל הישיר.
ומה הלאה?
הטיסה שלי ארצה יוצאת ביום ראשון לפנות בוקר. עד סוף ספטמבר אסיים את כל מה שקשור לעזיבת החברה באופן רשמי.
אחרי כן כמובן חגים עם המשפחה, כשבין לבין אצטרך להחליט מה הלאה עם בירוקרטיות של פנסיה ומסים. בתחילת נובמבר ככל הנראה אפגוש את פיץ בקפריסין שם נתחתן, ננפוש קצת ונחזור לארץ השיכורים אבל גם לעולם חדש של הזדמנויות.
