שוב לא התקבלתי

ניסיתי להרשם שוב לתוכנית הלימודים הממומנת. בשנה שעברה הרכז אמר לי שיש אמנם רשימת המתנה אבל הקו"ח שלי מרשים מאוד ולכן אני מדורגת גבוהה. בסוף, זה לא קרה כי ניגשתי דרך סטטוס של מובטלת אבל לא עמדתי בקריטריון כי לא קיבלתי דמי אבטלה במדינת השיכורים. כן, זה מוזר שהם מוכנים לממן לי לימודים רק אם אהיה מוכנה לקחת מהם כסף. 
זמן קצר לפני הדדליין של 2025 גיליתי שיכולתי לבקש להרשם דרך סטטוס "חוזרת למעגל העבודה" שכנראה הלם יותר את מצבי באותה העת, אבל בשלב שגיליתי את זה, זה כבר היה מאוחר מדי וברור היה שלא אספיק להתארגן על כל הניירת הרלוונטית.

כל כך מוזר לי עכשיו להזכר בכל המיילים שנשלחו והאתרים הבירוקרטיים שביליתי בהם כדי לנסות להתקבל אז. לא מעט מהעבודה הזאת בוצעה בעת ביקורי בארץ אחרי שסבתי נפטרה. 
אני נזכרת ועולים בי הבלחות של מראות ותחושות: החום של ישראל בחודש אוגוסט, המכנסיים הקצרים והכפכפים, לפטופ בתיק גב בדרך למרחב עבודה שיתופי בו אפשר לשבת ולהתרכז, הלחץ מהשאלה האם אתקבל, העצב על כך שהגעתי לארץ בנסיבות כל כך עצובות, הנסיון להתרכז ולבצע את כל המשימות הבירוקרטיות הכרוכות בפטירתה של סבתא, כולל עניינים מול גורמי פנסיה ברומניה, רנטות בגרמניה ורשם הירושות בישראל ומצד שני, ליטוף אקראי לבטן שרק בקושי התחילה לבצבץ ועל ההפתעה שבה שאגלה להורים רק בתום השלושים. 

שנה עברה. ההריון הסתיים בלידה קיסרית ובבן מתוק שמרחיב לכולנו את הלב, היארצייט (מילה חדשה עבורי, בצד של אבא זה תמיד נקרא אזכרה) בבית הקברות כבר חלף, ואפילו חלוקת השכירות מהדירה של סבתא כבר נכנסת ומחולקת קבוע בין כל היורשים. והנה, תקופת ההרשמה ללימודים הגיעה והפעם ידעתי להרשם מיד לסטטוס הנכון.

אותו הרכז מנסיון ההרשמה הקודם אמר גם הפעם שהקו"ח שלי מרשים ודי מהר נודע לי שהתקבלתי על תנאי, וכתלות בכך שהמסמכים שאעלה בהמשך יעמדו בתנאים. 

אתמול התיישבתי להעלות את כל הניירת המבוקשת אלא שגיליתי שיש שם דרישה מאוד ספציפית לכך שאוכל להוכיח ששהיתי כדין שלוש שנים במדינה מתוך חמש השנים האחרונות. לא אלאה כאן את התנאים הספציפיים, אבל שלוש שנים באופן שבו הם מחשבים אותו יהיה לי רק בינואר והלימודים צפויים להתחיל בספטמבר. 

אז למה ניגשתי בכל זאת? ולמה טרחתי בשנה שעברה? ובכן, בשתי הפעמים ציינתי את זה במפורש בטלפון וגם במייל ובשתי הפעמים העבירו אותי שלב. אני לא יודעת אם זה בגלל הקו"ח או בגלל שתמיד הקפדתי להעלות במקביל תצלומים של תעודות תושב שהיו לי ברילוקיישן הראשון, בין השנים 2014-2017 שהם כן שלוש שנים רק לא בפרק הזמן שהם ביקשו.
ולכן, גם הפעם כמו בפעם הקודמת, הרכז אמר שלצערו הוא נאלץ לבטל את הקבלה שלי הפעם אבל ביקש שאנסה שוב בשנה הבאה, אז יהיה לי שלוש שנים של מגורים בארץ השיכורים.

אני לא יודעת איך אני מרגישה כרגע לגבי זה ואני מניחה שהדברים יחלחלו כאשר אשתף את הבשורה עם פיץ כשיתעורר.
מצד אחד, התחושה הכללית היא של אכזבה. לו התאפשר לי להתחיל את הלימודים בשנה שעברה, הייתי יכולה להרשם הפעם לתכנית המשך ולהשיג עד אמצע השנה הבאה הסמכה שוות ערך לתואר הנדסי בארץ, בתחום שהוא סוג של שדרוג של מה שעשיתי בשנים האחרונות. כלומר, הייתי יכולה להתהדר בקו"ח שמראה שיש לי נסיון רב בתחום ובעזרת הלימודים לנסות להתקבל לתפקיד מתקדם בפן היותר הנדסי או ניהולי, כאשר המטרה היא להשתדרג בשכר ללא הצורך לעשות משמרות לילה וסופי שבוע ובכך לאפשר לי זמינות לקטוץ ולצרכיו.
במקום כל זאת, שנתיים עברו ואני עדיין בנקודת ההתחלה. 

אם אנסה להביט על הסיטואציה הזאת בראיה אופטימית, אני אומרת לעצמי שאולי זה בסך הכל לטובה שלא התחלתי לימודים בשנה שעברה ובמקום זאת יכולתי להתרכז בהריון, הכנת הדירה לקליטת התינוק, לידה, החלמה, התרגלות למציאות חדשה של תינוק קטן ומחסור קבוע בשעות שינה.
ואם ממש אתאמץ, אוכל לספר לעצמי שאולי זה לטובה שלא התקבלתי גם השנה, כאשר קטוץ, שיהיה בן חצי שנה בשבת (הייתם מאמינים?) צפוי להפוך ליותר פעיל ונייד בחודשים הקרובים ולכן יצריך יותר הפעלה מצדי ועיניים בוחנות, ושאולי עלי לשמוח שהרווחתי עוד זמן בו אני יכולה להתרכז ולתת פוש אמיתי לפרויקט שהתחלתי סופסוף להניע לאחרונה אחר שנים של דיבורים על הנושא, אבל שמתקדם לאט, כי בכל זאת יש ברקע גם תינוק, בית וזוגיות לתחזק.

הסרת המשקפיים הורודים והרכבת אלה האפורים והריאליסטיים, מספרת לי סיפור אחר ובעיקר מציבה לי שאלות.
מתי אחזור למעגל התעסוקה? מה יהיה עם ה"חור" בקורות החיים שלי? כבר עכשיו עברו שנה ועשרה חודשים מיום העבודה האחרון שלי. מה יהיה אם יקרה משהו בעבודה של פיץ ואז שנינו נמצא את עצמנו ללא מקור הכנסה? לצערי, אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות הללו.

כדי לא לסיים בטעם מר ובחוסר ודאות, אזכיר לעצמי בכל זאת פלוס קטן נוסף לסיטואציה הנוכחית.
אי קבלה ללימודים פירושה שאין לי חובת נוכחות בקורסים ולכן אני יכולה לתכנן ביתר חופשיות את הביקור שרצינו לארגן לארץ בתקופת החגים, כך שאוכל להיות בארץ בלידה הצפויה של אחותי  או לפחות בברית ובתקווה שאוכל להשאר עד סוף אוקטובר ולהשתתף בבחירות הגורליות הצפויות לכולנו

רגעי אושר עם קטוץ

• חיוך. חיוכים הם תמיד סמן חברתי חיובי, בטח כשהם  נסוכים על פני הבן שלי, בשר מבשרי. אבל כשמדובר בחיוך של תינוק קטן כל כך, חיוך מלא חניכיים, זה מתוק במיוחד.

• ההתרגשות שלו שמובעת לעתים על ידי בעיטות והתמתחות על המזרון או האוניברסיטה, שלפעמים מגיעה עד כדי התפתלות. לא תמיד אני יודעת ממה, אבל לפעמים כשנראה שהטריגר לכך הוא תשומת הלב שלו לנוכחותי, אלה רגעים בהם אני מרגישה מבורכת.

• שמח באמבטיה. בפעמים הראשונות שרחצנו אותו כניובורן קטנטן, הוא היה בוכה כל כך, עד שנאלצנו להשתמש באטמי אוזניים. די מהר הוא התחיל למחות פחות ואחרי כמה שבועות הוא התחיל לחייך ולנענע קלות את רגליו במים כאילו הוא שוחה. 

היום, בגיל חמישה חודשים וקצת, הוא כבר למד לבעוט במרץ ולהכות במים בכף ידו הפתוחה. התגובות שלנו להשפרצות ולחתירה, הכוללות מחיאות כפיים או "אוו!" של התפעלות אחרי כל התזה כזאת, גורמות לו בדרך כלל לחיוך, לצחוק מתגלגל או לחזרה על הפעולה. פיץ ואני כמובן מנצלים את זה באמבטיית הערב כדי לגרום לו להוציא כמה שיותר אנרגיה כדי שישן טוב.

• הצחוק הפרוע שלו כאשר מנשקים אותו בצוואר או כאשר עושים לו "פלוץ בטן". לפעמים אני מתכופפת אל מיטתו וממטירה אותו בנשיקות, וכשאני מתיישרת בחזרה, אני נוכחת לגלות שהוא ניצל את ההזדמנות וכח הכבידה, כדי לתפוס קצוות משיערי ולנשנש אותן בתאווה יחד עם האגרוף שלו.

• הקולות הג'יברישיים שהוא עושה במנגינה של דיבור. פיץ ואני עונים לו בחזרה שלל תגובות כמו "מה אתה אומר! ומה עשית אז?" או "זה חתיכת סיפור מדהים! ומה קרה בהמשך?" סתם כדי שימשיך לברבר בירבורים מתוקים. 

• העיניים הגדולות שהוא פוער כאשר אני מחליפה לו חיתול בשעות הלילה או הבוקר המוקדמות. הוא מאוד שקט ברגעים האלה, והעיניים המופתעות שלו ממוקדות בי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא מוצא את עצמו על משטח ההחתלה בשעות לא שעות.

לא פעם, הוא מתעורר פתאום ומתחיל לחייך ולבעוט משמחה. אם זה קורה באמצע הלילה, אני אומרת לו בעדינות שמאוחר ושצריך לחזור לישון. לפעמים, כשההלם שלו ממושך מהרגיל אני אומרת לו "למה אתה מופתע לראות אותי? אני ואתה גרים באותו הבית כבר כמה חודשים ולפני כן גרת בתוכי עוד תשעה".

• הנסיונות המשונים שלו להרדם. הראש שלו מונח בדרך כלל במיטתו על חיתול טטרה, כי לפעמים הוא פולט וכשזה קורה באמצע הלילה, יותר קל להחליף טטרה מאשר סדין. 

בחודשים האחרונים, כשניכר עליו שהוא עייף הוא מניח את שתי כפות ידיו תחת קצוות החיתול ומשפשף את הבד על פניו תוך כדי התפתלות, עצימת עיניים ונשיפות אוויר, טקס שמשאיר רושם שכל כולו מרוכז בנסיון להרגעה עצמית ושינה.

לאחרונה ההרגל הזה עבר שדרוג, כאשר לא פעם תפסתי אותו פשוט דוחף מלוא החופן טטרה לתוך הפה. בפעמים הראשונה שקלטתי אותו עושה את זה הבטתי בו בפליאה והוא השיב לי מבט כאילו נתפס על חם. 

• הרגלי האכילה שלו. פעם הוא פשוט היה אוכל, אבל לאחרונה הוא הפך כנראה למודע יותר או רגיש יותר לסביבתו. אם אני מדברת עם פיץ או בטלפון כאשר אני מניקה, הוא ישחרר את עצמו, יבהה בי במבט של "סליחה, את מפריעה לי". אלא שלא כמו מבוגר מעצבן שאולי היה מגלגל עיניים ויוצר אנטגוניזם, אחרי שאני מיישרת את מבטי אליו ומפסיקה לדבר הוא מחייך חיוך גדול (מלא חניכיים!) וחוזר בחדוה להמשך הארוחה שלו. מה שיפה, זה שהוא לא מאבד סבלנות. אם אני משלימה את המשפט, הוא יחזור על הפעולה ותמיד עם חיוך, אף פעם ללא תסכול. מי היה מאמין שהתינוק הזה ילמד אותי שיעור בסבלנות דרך דוגמה אישית.

• מבנה הגוף התינוקי שלו. קפלי השומן שמכסים את מפרקי כף היד, כפות רגליו השמנמנות וברכיים שבמקום פיקה גרמית, יש עליה שכבות של, ובכן, שומן. וכמובן, שהוא מתחיל לגדל לחיים עגלגלות ומתוקות שמתחננות לנשיקות מההורים כמו גם צביטות שודאי יגיעו בהמשך מדודות ודודים. 

• כאשר אני מרימה אותו ותוחבת את אפי לאיזור החיתול שלו ומסניפה ממושכות כדי להחליט אם צריך להחליף לו. אז אני מורידה אותו חזרה לגובה הפנים שלי רק כדי לגלות שזה מאוד מצחיק אותו. 

• נקודה מתוקה עם פיץ, כאשר הוא בא להפרד מאיתנו לפני שהוא יוצא לעבודה. לי הוא נותן חיבוק, נשיקה ואיחולי יום טוב או לילה טוב. לקטוץ הוא מאחל דברים דומים ומוסיף "שמור על אמא בשבילי ותזכור- כשאני לא כאן, אתה הגבר בבית".

ואז אני מסתכלת על הגבר שבחרתי לי וה"גבר בבית", עגול הלחיים ולובש החיתול ומתקשה לעצור את החיוך. 

לא תמיד קל עם התינוקהזה. לפעמים הוא מבקש תשומת לב כשאני לא במצב של לתת, אבל אני עושה השתדלות כדי שיקבל את מה שהוא צריך. 

לפעמים הוא מצליח להגדיש את החיתול שלו וליצור בלאגן שאני צריכה לנקות, בשעות לא שעות, אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי שזה סימן טוב ושאני שמחה כל כך על זה שהמעיים והכליות שלו מתפקדים.

לפעמים הוא בוכה ללא שליטה ואני נעה בין חוסר סבלנות, חוסר אונים ועיפות, במיוחד בשעות בלילה. כשזה קורה, אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי שהוא קטנצ'יק, והרעב שיש לו באותו רגע, הגרעפס התקוע או הנפיחות בבטן הם באמת "סוף העולם" מבחינתו ושהוא זקוק לעזרתי. 

לפעמים לא קל איתו, אבל הוא מתוק אמיתי ואני אוהבת אותו כל כך. 

שרק ימשיך ככה.

יום הולדת מלא בלתמים

בסוף השבוע שעבר ערכנו קניות בסופר. בנוסף למוצרים הקבועים, קנינו גם רכיבים שהייתי צריכה עבור עוגת גבינה שתכננתי להכין ליום הולדתו של פיץ, כלומר המון מוצרי חלב.

כשהגענו לקופה עם העגלה הגדושה, הבחנו בטיפות לבנות על חלק מהמוצרים אז חששנו שאריזה כלשהי נפגמה וגרמה לתכולה לנזול. 

היוגורטים נראו בסדר וכך גם החלב, הגבינות, הקוטג' והשמנת. מוזר.

התור מאחורינו הלך והתארך וגם, איך אומרים, שישי זה יום קצר. אז החלטנו להתקדם עם הרכישה ולקוות לטוב.

כשהגענו לדירה ודיברנו על הנושא פיץ אמר שהוא שם לב עוד בסופר לשובל של טיפות לבנות שמגיע מאחורי העגלה שלנו שרוב הזמן גלגלתי אני. אז בדקתי שוב את האריזות ואמרתי בבלבול שהכל מרגיש לי יבש.

"אז אולי הדליפה הגיע ממך?"

🤣

לא ציפיתי להסבר הזה, אבל לרגע זה נשמע לי הגיוני.

העוגה עצמה אמורה הייתה מהסוג שמקציפים ומייצבים במקרר. לצערי, גיליתי הפעם בדרך הקשה שהגבינות מופחתות השומן שבחרתי לא מקציפות גם כשהן מעורבבות בשמנת עם תכולה של כמעט 50% שומן. 

וכך, העוגה שתכננתי לפיץ הפכה לקינוח כוסות שהיה טעים למרות הכל.

מתנת יום ההולדת שתכננתי גם היא לא הייתה כפי שתכננתי.

מזה שבועות שניסיתי לחשוב מה לקנות וממה הוא יהנה, עד שקיבלתי רעיון בשיחה אקראית בנושא כדורגל.

אני יודעת שמבחינתו מראדונה הוא ה-שחקן הכי טוב אבר ובאותה שיחה הוא ציין שהחולצה שלבש בבוקה ג'וניורס בתחילת שנות השמונים מייצגת את התקופה הכי טובה שלו וגם יפה בעיניו.

אז הלכתי וחיפשתי ומצאתי אתר שמוכר חולצות כדורגל רטרו. לאתר הזה היו ריוויוז חיוביים ברשת וגם היה נראה שהיא ממוקמת במדינה שכנה, אז הייתי אופטימית לגבי זמן ההגעה במשלוח, שבכל מקרה וידאתי מולם. 

הצרה היא שבפועל, קוד המעקב שקיבלתי מהם לאחר כמה ימים לא באמת עבד, לא באתר הדואר במדינה ממנה הם שלחו לכאורה ולא בזו של ארץ השיכורים. למרות שניסו להרגיע אותי בשירות הלקוחות ואמרו שהם רואים שהחולצה במשלוח, אני לא יכולתי לוודא את זה עם הקוד התקול שקיבלתי. 

בסופו של דבר, נפל לי האסימון שקוד המשלוח שמכיל בתחילתו את האותיות CP מרמז על China Post וככל הנראה נפלתי על אתר דרופשיפינג.

כך קרה שלא רק שהעוגה לא הייתה עוגה, גם המתנה לא הגיעה עדיין. 

ולא רק זה- אלא שאולי אפילו בחירת המתנה לא הייתה מוצלחת.

פיץ רכש לעצמו חולצה של נבחרת מקסיקו במונדיאל, פשוט כי היא מצאה חן בעיניו אבל כשהיא הגיעה, הוא שינה את דעתו (ואולי קצת בגללי, כי אמרתי שהיא נראית כמו תמיכה בפלסטין) ודיבר על להחזיר אותה. 

כשניסיתי להניא אותו ולוודא שזה לא בגללי, הוא אמר שהוא פשוט שינה את דעתו ו-"אולי הוא מבוגר מדי בשביל חולצות כדורגל". 🤦‍♀️

מעט מהמתרחש לאחרונה

הזמן עף בחברתו של קטוץ הקטן כאשר הימים מתחברים ללילות עם שינה מקוטעת ואלה ביחד מרגישים כמו יחידת זמן חדשה. 

קטנטוצנו כבר בן שלושה חודשים כמעט. כשאני חושבת על פרק זמן כזה בחיי הבוגרים זה כנראה לא הרבה. הרי בסה"כ כמה כבר השתנה בין, נאמר, החודשים יולי-ספטמבר או אוקטובר-דצמבר רנדומליים? אבל שלושה החודשים האחרונים הם כל משך חייו של קטוץ עד כה ובהם הוא השתנה לא מעט ואיתו גם אנחנו. 

לפני כשבועיים ביקרנו איתו אצל האחות לצורך קבלת חיסונים של גיל חודשיים, סה"כ שלוש דקירות וטיפות. את הטיפות הוא ליקק בהתלהבות יחסית אבל הזריקות, שניתנו לו כאשר הוא מוחזק בין זרועותיו של פיץ, הביאו כצפוי לבכי מיידי. 

המכה אמנם רוככה בעזרת מתן מנה של ג'ל ורדרד של פרצטמול בטעם תות, אבל האחות הסבירה שיתכן והוא יצטרך מנות נוספות של ג'ל כל 4-6 שעות במשך 24 השעות הקרובות. מסתבר שהיא דייקה כי את שתי המנות הבאות נתנו לו בהפרש של ארבע שעות אחת מהשניה בכל פעם שהוא התחיל להראות סימנים של כאב. 

עד סוף היום הוא היה כזה מסכנוני, עם בכי עייף ומסמורטט שסימן לנו שהגוף הקטנטן שלו כנראה מנסה להפיק את המיטב מהחיסונים אבל זה עולה לו בכוחות רבים ובמצב רוח. 

את הלילה ההוא פיץ אמור היה לעשות איתו אבל התנדבתי להחליף אותו כי הנחתי שהוא יתעורר לא מעט וודאי יהיה רעב אך בפועל קרה בדיוק ההפך- הוא התרסק לשינה רציפה וארוכה יחסית והעיר אותי עם שינה פעילה וקולנית רק לקראת ארבע לפנות בוקר.

לשמחתנו, ביום המחרת חוץ מבליטות נפוחות במקומות הזריקה בירכיים הוא די חזר לעצמו. 

בשבוע שעבר נסענו לבקר את אמא של פיץ.

כשהגענו, היא הייתה לבד בבית, מאחר ואחות של פיץ והבת שלה בילו כמה ימים במדינה השכנה, בה האחות מתגוררת בשגרה.

כזכור, האחות חזרה לבית אמם בקיץ האחרון לקראת לידת אבל אוטוטו הגיע הזמן לחזור לעבודה ולכן היא נסעה כדי לראות מהן אפשרויות המגורים ופעוטונים באיזור. 

למחרת היום האחות כבר חזרה עם הבת שנראה שנהנתה מזמן איכות עם בן דודה הקטנטוצי שכללו המון חיוכים לעברו ולא מעט נסיונות מתוקים להחזיק איתו ידיים.

השבוע היו לנו כמה ימים של מזג אוויר שמשי ונחמד ולמזלי מצאתי לי סיבות להיות בחוץ ולהנות ממנו. ביום שני קפצתי ספונטנית למפגש תמיכה באמהות מניקות שמתרחש אחת לשבועיים בבית קפה מקומי. כשהגעתי למקום ראיתי שלט של הקבוצה ושולחן עם ארבע נשים אבל לא הייתי בטוחה כיצד לגשת אליהן, אז עמדתי עם העגלה מול שלט וקראתי אותו בעיון עד שאחת מהן שמה לב אלי ושאלה אם אני כאן בשביל המפגש.

מסתבר שכל הארבעה היו יועצות הנקה ולא היו אמהות נוספות חוץ ממני, אבל אחת מהן אמרה שכמות המשתתפות דינמית מאוד ומשתנה בכל פעם.

המפגש היה נחמד מאוד ובו דיברנו, כצפוי על הנקה, אבל היה גם לא מעט סמול טוק ושיתוף כללי על  החיים ולמרות שאני לא מכירה אותן ושלכולן ילדים גדולים משלי, הן שיתפו אותי בשיחה בצורה טבעית שלשמחתי הרגישה ממש לא מאולצת. 

נהנתי מאוד במפגש הזה, שמילא לי את המצברים החברתיים המרוקנים שלי. 

אתמול הלכנו למפגש אמהות אחר הנקרא בייבי קפה. המפגש הזה, שלא כמו הקודם, מתרחש אחת לשבוע, ומתקיים בחדר בו מזרנים צבעוניים וצעצועים שהתינוקות יכולים להשתעשע בהם בזמן שהאמהות יכולות לקשקש אחת עם השניה ולשתות קפה.

זו הייתה בפעם השלישית שאנחנו מגיעים למפגש הזה. בפעם בראשונה קטוץ היה בן שבועיים ולכן ישן בעגלה רוב הזמן. בשבוע שעבר הוא כבר היה גדול מספיק כדי להנות מהצעצועים. 

אתמול חוץ ממני היו עוד שתי אמהות חברותיות כך שבהחלט היה מוצלח.

דרך הקבוצה הזאת נרשמתי לקורס עיסוי תינוקות שאורכו חמישה מפגשים שבועיים. לדברי המארגנת, העיסוי עוזר להרגיע את התינוק, מועיל לשחרור גזים ולהרדמות. בנוסף, זו פעילות שיוצרת בונדינג עם הילד ומבנה של מפגשים שבועיים גם לא פעם יוצר חברויות בין האמהות המשתתפות.

הקורס מתחיל עוד שבועיים ואני סקרנית לראות איך וכמה העיסויים יועילו לנו.

עשר נקודות

הזמן טס כשהורים, במיוחד לתינוק קטנצ'יק כזה. השגרה אמנם בנויה על תשתית כאוטית מעט של חיתולים, בכי ושינה בלתי סדירה, אבל גם התקדמות ושינוי מהיר אצל היצור הקטן הזה שבאורח פלא היה מקופל אצלי בבטן עד מה שמרגיש כלפני רגע... אלא שבפועל עברו כבר עשרה שבועות.

הסיבות שבגינן קשה לי להתרכז ולכתוב ברורות ולכן הרבה רגעים וניואנסים מתפספסים, אלא אם כן הם במקרה נקלטו בעדשת המצלמה. לכן, לכבוד המספר העגול, אתמצת עשר פינות שהשתנו בחיינו בתקופה זו. מעניין כמה זמן יקח לי לסיים את הפוסט הזה.

1. אוכל.
תינוקות אוכלים המון, ידעתי את זה כמובן. הרי הם עסוקים בגדילה מהירה וכל המשקל הזה שהם מעלים צריך להגיע מהיכן שהוא. מה שלא ידעתי, זה שהנקה לוקחת הרבה זמן לפעמים ושזה לא פלאג אנד פליי.

שמעתי על נשים שלא יכלו להניק או לא הצליחו להתמיד ולי היה נדמה שהבעיה המרכזית הייתה שהתינוק צריך להיות צמוד לאמא וכאשר האמא רוצה לחזור לעבודה, או סתם יוצאת לאירוע חברתי, זה לא תמיד מתאפשר.
מסתבר, שלמרות שזה טבעי, קטוץ ואני היינו צריכים ללמוד יחד איך עושים את זה נכון. 
היו ימים שהוא היה עלי במשך שעה ויותר וכמה דקות אחרי שנדמה לי שסיים, היה מתחיל לבכות ולבסוף מחסל עוד בקבוק של תמ"ל, מעשה ידיו של פיץ להתפאר. שנינו כמובן נותרנו עם לא מעט שאלות. האם הוא בכלל אוכל? האם הוא מוזן מספיק? נכון שהתופעה הזאת הייתה בולטת יותר בגילאים בהם ידוע שיש קפיצות גדילה שמסבירות את הרעב המוגבר ובכל זאת, פיץ התחיל לדחוף לזה שניתן לו יותר תמ"ל כי בהאכלה בבקבוק קל לעקוב אחרי כמויות ולדעת שהוא אכן מוזן, למרות שמראש שנינו היינו בעד הנקה. 

בגיל שבועיים כמעט הבאנו יועצת הנקה שעזרה לנו לעשות סדר בדברים ובהמשך קנינו גם משאבה שבעזרתה פיץ יכול להשתתף במשחק הזה בלי שנצטרך לקנות תחליפים כל שבוע.
כיום, קטוץ מוזן כמעט בלעדית בהנקה, כאשר החריג הכמעט יחידי זה כאשר פיץ נשאר איתו ל"משמרץ לילה" והכמות השאובה לא מספיקה.

2. שינה.
למזלנו יש לנו שני חדר שינה. האחד, תמיד תפקד ככזה, והשני עבר כמה גלגולים. מחדר ארונות ואחסון מבולגן, בתקופה שפיץ גר כאן לבד, למשרד וחדר כושר בימים שלפני ההריון. כשההריון התקדם, ציוד הכושר עבר לחדר השינה המרכזי והחדר הנוסף נשאר על תקן משרד והחדר של קטוץ. 
שני חדרי שינה זו פריבילגיה כי כך רק אחד מאיתנו יכול לישון איתו בכל לילה בעוד שההורה השני מקבל שינת לילה רציפה ומרעננת. בשבועות הראשונים כאשר פיץ היה בחופשה, התחלפנו כמעט בכל לילה. עכשיו כשפיץ חזר לעבודה אני ישנה עם קטוץ במשך רוב הזמן והוא נמצא איתו בערך שני לילות בשבוע כאשר הוא לא במשמרות. 

בסך הכל הסידור הזה הגיוני - פיץ צריך להגיע לעבודה ולתפקד בשעות הבוקר ולכן זקוק לשנת לילה רציפה (או שהוא במשמרות לילה כמו עכשיו, ואז בכל מקרה אני היחידה בבית) ואני, על אף היקיצות הליליות עם קטוץ, יכולה לישון מאוחר יותר אל תוך היום. 

מה גם, שכשפיץ נמצא עם קטוץ בלילה, הוא צריך לצאת מהמיטה ולפעמים לרדת גם למטבח להכין בקבוק בעוד שאני פשוט מרימה את החולצה ולפעמים מאכילה אותו בתוך המיטה לכן בכל מקרה הלוגיסטיקה עבורי פשוטה יותר מאשר לו. 

כשקטוץ היה פצפון הוא היה מתעורר כל שעה-שעתיים וזה היה קשה מאוד. לאחרונה הוא התחיל לישון יותר שעות ברצף. אם רק אהיה חכמה מספיק ואלך לישון יחד איתו, זה בכלל יהיה נהדר אבל גם כך, כאשר אני משכיבה אותו לישון בשעות הערב המוקדמות ונשארת ערה עד ההתעוררות הצפויה שלו סביב חצות אני מקבלת מספיק שעות שינה כדי לתפקד בצורה סבירה ביום המחרת.

3. כביסות.

פעם זו הייתה מטלה מציקה. לא הייתה לנו מכונה בדירה אלא במבנה אחר ששייך לקומפלקס המגורים שלנו. זה אמנם מרחק דקה הליכה, אבל כשיורד גשם וקר בחוץ זה לא נעים וגם זו הייתה מכונה בתשלום, וזה מבאס לשלם עבור כל הפעלת מכונה. 

בתזמון מצויין, קיבלנו מכונה לדירה לקראת סוף ההריון, בדיוק בזמן לכבס את כל הבגדים החדשים שקנינו לקטנטוץ. 

אמנם כביסה זו לא מטלה מרגשת במיוחד, אבל יש קסם בהוצאת פרטי לבוש תינוקיים מהתוף, במיוחד זוגות גרביים קטנטנים.

למרות גילו הצעיר, חלק מפרטי הלבוש כבר הפכו קטנים מדי, אז את חלקם נאלצתי לכבס בידיעה ובתקוה שהם יונחו בצד עד הפעם הבאה שבה נצטרך להלביש תינוק/ת אחר/ת.

4. ביקורים.

אנחנו לא בדיוק הטיפוסים המארחים, אבל מאז הלידה, עברו פה לא מעט אנשים לתחושתי. 

אלה גם בני משפחה- הגיסה/ דולה שעברה כאן עם האחיינים של פיץ כשהגיעו לבקר את סבתם, האח של פיץ וחבר ילדות שלו שגר בסביבה שהגיע עם יין, כרטיס ברכה ובובת בלואי.

גם חברתי הארלם הציעה בכמה הזדמנויות לטוס לכאן ולעזור אחרי הלידה. אמרתי שפיץ יהיה איתי כאן בשבועות הראשונים אז אין צורך ובהמשך המלחמה התחילה אז בכל מקרה אי אפשר היה לטוס.

מעבר למשפחה, הייתה כאן אחות קהילתית כמה פעמים, יועצת ההנקה ועוד מישהי שקשורה לקבוצה מקומית של מפגשי הורים ופעוטות.

את האחות נצטרך לפגוש שוב בקרוב בגיל שלושה חודשים ואני לא אתפלא אם במפגש הזה היא תספר לי שיהיה אחד נוסף בעתיד. 

5. תמונות וסרטונים.

בהקשר הזה, הפכתי לקלישאה הכי קלישאתית שיש. 

מאז שהוא נולד, היו מעט מאוד ימים בהם לא צילמתי לפחות תמונה או סרטון אחד שלו.

את התיעודים הללו שמרתי בעיקר עבור עצמי ולא ששתי לשתף כי לא רציתי להיות מההורים חסרי המודעות שכופים את התמונות של הילדים שלהם על אנשים אחרים ומצפים לתשואות.

אבל החברות עודדו והמשפחה ביקשה תמונות וגם לראות אותו בלייב בשיחות וידאו ואני שמחתי לחלוק. 

פעם שיתפתי סרטון קצר בקבוצה עם האחיות שלי, חצי שעה מאוחר יותר דיברתי עם אבא, הוא הגיב על הוידאו, שמסתבר שהקישוא הספיקה לשלוח לו אותו בינתיים. 

בזמן המלחמה עם איראן אחותי הברבורה הגדילה לעשות וביקשה במספר הזדמנויות תמונות וסרטונים שלו ואמרה שהם משמחים אותה בתקופה קשה ושהיא וההורים מדברים עליהם כל הזמן.

6. חופשת לידה.

בשבעת השבועות הראשונים פיץ היה בחופשת לידה מהעבודה. אני ממש שמחה שהיא הייתה ממושכת וחבל שלא יכלה להמשך עוד. בתקופה הזאת למדנו להכיר את הקטנטוץ שלנו, טעמנו הורות ולמדנו לתמוך זה בזו וזו בזה. 

במיוחד שמחתי שלפיץ יש זמן משמעותי לבנות את עצמו כהורה ולהרגיש בנח עם האכלות, חיתולים, מקלחות וחיבוקים וכך, גם עכשיו שהוא חזר לעבודה ומבלה איתו פחות זמן, הוא מרגיש ממש בשליטה לגבי הטיפול והשהות במחיצתו של קטוץ.

7. מקלחות.

קטוץ ממש שנא מקלחות בהתחלה, כך היה לפני השחרור מבית החולים, לפני הברית כשרחצנו אותו בכיור וגם במספר אמבטיות ראשונות שקיבל מאיתנו. עד כדי כך שנא, שזמן מה היינו מקלחים אותו עם אטמי אוזניים.

לאט אבל בטוח, הוא התחיל לבכות פחות ובשבועות האחרונים הוא נהנה לבעוט במים ולהוציא אנרגיה בזמן הרחצה. אני מוכנה להשבע שאפילו ראיתי חצי חיוך פה ושם.

8. יציאות מהבית.

פעם כדי לצאת מהבית, הייתי צריכה בסך הכל להחליף בגדים ונעליים וזהו, יכולתי להיות מוכנה בהתראה של חמש דקות.

היום זה יכול לקחת גם שעה שבמהלכה צריך לדאוג שהוא לא רעב ולהאכיל במידת הצורך, להחליף חיתול, להלביש אותו בבגד שישמור עליו חם בחוץ, להכין את גלגלי העגלה ואת האמבטיה או לחלופין, להושיב אותו בכיסא בטיחות ולסחוב לאוטו. 

עוד לא יצאנו מהבית וכבר התעייפתי.

כמובן, זה לא רק עניין של ספונטניות אלא גם של ציוד נלווה.

בארץ, אני תמיד מסתובבת עם תיק  צד קטן שמספיק כדי להכיל ארנק, מפתח ופלאפון. כאן בארץ השיכורים ויתרתי על התיק כי הכל נכנס לכיסים של הפליז או המעיל שכמעט תמיד נדרשים.

אבל לצאת מהבית עם תינוק מצריך ציוד נוסף כמובן וכמה שהוא קטן, ככה הדרישות גדולות. 

בהתחלה השתמשתי בתיק גב פשוט שיש לי, שמכיל תא מרכזי אחד ותא צד קטן אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מספיק ומאוד מבולגן. 

מאז השתדרגנו לתיק יעודי עם מיליון תאים שמסדרים בצורה נוחה את כל החיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, בקבוק, בקבוק תמ"ל קטן, כיסוי הנקה, טטרה, כפפות, מוצץ ושאר פריטים נדרשים.

9. תקשורת.

מיצור הישרדותי לגמרי, שמתקשר בבכי בעיקר כשהוא רעב או כשלא נח לו, הקטוץ הפך בחודשיים ומשהו האלה ליותר ויותר תקשורתי ואנחנו מוקסמים מכל התפתחות. 

החל מגרגורים וקולות חמודים שהולכים ומשתכללים דרך קשר עין וכלה בחיוכים ממיסים ואלה מתחלקים לשניים- חיוך רחב שמיד לאחריו מגיע רעש שגורם לנו לחשוש מהפתעות בחיתול, להלן חיוך קקי והסוג השני הוא זה שמגיע אחרי שנוצר קשר עין ממושך ולאחריו חיוך ממיס לב שמסמן שהוא שמח לראות אותנו. 

10. נוסטלגיה. 

כשאני מביטה לאחור על התקופה שלנו איתו אני מבינה כמה הזמן מתעתע.

מצד אחד, הוא השתנה כל כך הרבה בשבועות האלה שזה מרגיש כאילו התקופה הזאת ארוכה ממה שהיא באמת. מצד שני, אני מודעת לזה שעשר שבועות הם חודשיים וחצי וזה פרק זמן קצר. כמו שהארלם סיכמה יפה, כשתהיתי בפניה לאן נעלם הניובורן שהיה לי לפני רגע- "הוא ניובורן קצת יותר גדול. יש לי מוצרים במקרר יותר זמן משהו חי". 

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי בכל כך הרבה הזדמנויות גוללת אחורה בגלריה ומביטה בתמונות שלו מימיו הראשונים בבית החולים, עם המשפחה בברית וגם כאלה מאוחרות יותר מאז שחזרנו הביתה.

הגודל הפצפון שלו בהשוואה להיום, הרגליים המקופלות בימים הראשונים, הקולות הקטנים והגוריים מפעם שלא דומים בכלל לבכי החזק של עכשיו, חוסר הבעות הפנים, הבגדים שפעם שחה בהם והיום יושבים בול או שכבר הפכו קטנים מדי- כל אלה מזכירים לי שהזמן עף. 

זה מצחיק לומר, אבל התובנה הזו הכתה בי בחוזקה ובשלב די מוקדם, כנראה על רקע בלאגן הורמונלי פוסט הריוני כלשהו. אחרת קשה לי להסביר למה בגיל שבועיים בערך מצאתי את עצמי מזילה דמעות של צער מול פיץ בגלל שיום אחד התינוק הזה יגדל ויעזוב אותנו. 

אני מנסה להזכיר לעצמי שלמרות שהוא נראה לי גדול בהשוואה למה שהיה, הוא עדיין קטן ושאני צריכה להיות נוכחת עד כמה שאפשר להנות ולהוקיר תודה על ההווה והרגעים איתו. הסרטון הזה מסכם יפה את תחושותי בעניין.

מעבר לכל מה שהיה, ישנו כמובן תכנון קדימה שפיץ ואני צריכים לעשות. 

לקנות לו בגדים יותר ויותר גדולים, להוסיף אותו לביטוח בריאות, להפוך את הדירה למרחב בטוח עבורו ככל שהוא הופך ליותר נייד, להתחיל לחשוב על מסגרות עבורו, איך ומתי אני מתחילה להסתכל על חזרה לשוק העבודה בהנתן גילו הצעיר וכו'

ויש כמובן את השאלות היותר גדולות כמו- איך מגדלים אותו? ואיפה?

האם כדאי לנו לקנות דירה כדי ליצור עבורו יציבות?

איך מגדלים בהצלחה ילד בשתי שפות שונות? 

עשרת השבועות שעברו היו רכבת הרים של רגשות שחווינו כהורים טריים, אבל לאט לאט אנחנו נדרשים להתייצב ולענות על השאלות הגדולות הללו ובו בזמן לא לחיות לגמרי בדאגות של העתיד או בהתרפקויות על העבר, אלא גם ובעיקר בחיבוקים החמים ובחיוכים המתוקים של ההווה.

פוסט אירוויזיון ומעט שגרה

ישנם כמה טריגרים שנוטים לדחוף אותי לכתיבה כאן. לרוב מדובר בדברים הרגילים שכנראה פועלים על הבלוגרים כאן באופן דומה כמו חגים, אירוע יוצא דופן בזירה המדינית או אירוע מעניין שקרה לנו בחיינו האישיים. במקרה שלי, שמתי לב שלא פעם הדגדוג הזה באצבעות נוטה להגיע בממוצע אחת לשבועיים. 

לאחרונה אף אחד מהטריגרים האלה לא פעל אצלי. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי והיה יכול להביא לכך, כפי שהקוראים הותיקים כאן יכולים לנחש, הוא האירוויזיון, שהשנה הביא לרגשות מעורבים.
את השנה שעברה כולנו זוכרים עם הררי גועל הנפש שעדן גולן קיבלה מהמתמודדים האחרים, ולי כחובבת רצינית שעוקבת כל השנה, זה יצר מועקה גדולה. זה שבאותה תקופה הייתי בארץ השיכורים רק גרמה לכך שאחשף גם לתקשורת זרה ולא אוהדת שרק הקצינה את התחושות הקשות.
כשהעונה הקודמת הסתיימה, התחושה הקולקטיבית של החובבים בקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה הייתה בעיקר הקלה וסוג של "ברוך שפטרנו".

השנה, בגלל זכרון התחרות הקודמת, התקשתי מאוד להתחבר ולחוש את ההתלהבות המוכרת שאופפת אותי לקראת חודש מאי. בסופו של דבר, למרות הכבדות הראשונית, נסחפתי בהתרגשות והשתדלתי מאוד ובמאמץ רב להתעלם מהדעות הדוחות של חלק מהחובבים האירופאים האחרים.
בשלושת המשדרים צפיתי יחד עם פיץ בדירתנו, למרות שיכולתי להגיע לאירוע הקרנה המוני בחצי השני שבו השתתפנו, אבל חששתי שאולי יהיו חובבים עוכרים בקהל שיהרסו לי את מצב הרוח. 
את הגמר חגגנו עם פיצות ושתיה ופיץ החזיק מעמד בגבורה במשדר המאוד ארוך של הגמר, בהצגת הנקודות של המדינות האחרונות כשפתאום ישראל הובילה וברגעים שבהם היה נראה שאנחנו אפילו יכולים לנצח את זה.

התחושות לגבי המקום השני המכובד הן כמובן מעורבות. מצד אחד, אין לנו כסף לממן עוד תחרות ולדעתי חלקנו פה זוכרים את הבלאגן שהתלווה לפעם האחרונה שאירוחנו בשנת 2019. מצד שני, בסופו של דבר מדובר בתחרות, וכמו כל תחרות אחרת, כולם רוצים בסופו של דבר לנצח. לא כל מנצח חייב לארח ורק לאחרונה אוקראינה ויתרו על הזכות הזו מסיבות מובנות ועדיין הנצחון נזקף לזכותם.
ולמרות הרצון לנצח, אולי בכל זזאת עדיף לנו המקום השני, כשברור שהרבה מההצבעות שקיבלנו נובעות מהתגייסות קהילות ישראליות ויהודיות, בנוסף לאחרים שמביעים אולי דרך ההצבעה את הדעה שלהם בנוגע למלחמה בעזה או להתנגשות בין האירופאים הותיקים למהגרים המוסלמים באירופה.מובן שההתגייסות הזאת, שלא קשורה בכלל לתחרות או לשיר כזה או אחר, עיצבנה מאוד הרבה צופים ממדינות אחרות ובמידה מסויימת של צדק.

נו, בכלל לא תכננתי לכתוב על האירוויזיון ובכל זאת זה קרה. ככה זה כשחוגגים את התחרות הזאת כל השנה.

מעבר לזה, נהננו בארץ השיכורים משבועיים- שלושה נדירים של שמש וחום שהזמינו את פיץ ואותי לצאת כמעט מדי יום להליכות ממושכות מצויידים בחולצות ומכנסיים קצרים בלי שהיינו צריכים להביא ג'קט קל למקרה שיתקרר. 
מיותר לציין שהשמש הרימה פלאים את מצב הרוח וההליכות עשו טוב גם לגוף וגם לזוגיות. 

בכלל, בתקופה האחרונה אני משתדלת מאוד להיות בקשב לצרכים שלי, של פיץ ושלנו כזוג.
זה בא לידי ביטוי בהקפדה על תזונה בריאה יותר (אם יוצא מן הכלל בגמר האירוויזיון כמובן), השתדלות ליצור שגרת שינה בריאה, פעילות גופנית, זמן איכות זוגי ללא מסכים ושיח בונה. 

אני מתעלמת כרגע לחלוטין מכל האירועים המפחידים שקורים כרגע בארץ. לצערי, אין לי עליהם שליטה וככל שאני מגיעה לאתרי החדשות אני נתקפה בעיקר בפחד, כעס ותחושה של רפיון כוחות.
הלוואי ונדע כולנו ימים של שפיות כדי שנוכל להתרכז באיחוי הקרעים ובצמיחה. 


 

נוף ממסלול ריצה ביום שמש.

חוגרת

ביום שישי שעבר חוויתי כאב לא ברור בחזה בצד שמאל, מעין התכווצות לא נעימה של השרירים שגרמה לי לתהות לרגע אם ככה מרגיש התקף לב. 

זה קרה כשישבנו בסלון , ואחרי כמה דקות ההתכווצויות הפסיקו אבל האזור עדיין נשאר רגיש. 

למחרת, לפני שנכנסתי למקלחת, ראיתי שיצאו לי כמה כתמים אדמדמים על החזה בצד שמאל. הרגישות מאתמול עדיין הייתה שם וכשבחנתי את האזור קצת יותר לעומק גיליתי שגם בלוטת הלימפה בבית השחי נפוחה. 

בשלב הזה עשיתי את מה שאסור וניסיתי לאבחן את עצמי דרך גוגל וצ'אט ג'יפיטי. די מהר התחלתי לפחד שאולי אני אחת מתשע וכבר התחלתי לחשוש לבירוקרטיות של אחרי לכתי. 

יום ראשון היה חמים ונעים אז החלטתי לצאת להליכה ולנקות את הראש מהחששות. בדרך, זכור לי שמשהו הציק לי בגב ואפילו הרגשתי בליטה קטנה, אבל הנחתי שיצא לי פצעון ושהחום והזיעה בחוץ פשוט לא משתלבים. 

כשחזרתי הביתה והתקלחתי, פתאום ראיתי פריחה דומה גם על הגב בצד שמאל וגם כתם אחד בצד.

איכשהו, דווקא החמרת המצב והתפשטות הכתמים לגב הרגיעה אותי, לפחות לגבי הדמיונות האונקולוגיים המפחידים שליוו אותי מסוף השבוע. 

כשהראתי לפיץ את הכתמים התחלנו לחשוב יחד על מה יכל לגרום לנקודות המכוערות האלה.

אלרגיה? לא סביר, שום נחשפתי או אכלתי שום דבר חדש וגם דפוס הכתמים רק על צד אחד היה לי מוזר. 

חרק שעקץ אותי בלילה? גם בזה לא השתכנעתי. כבר הייתה לי התנסות לא נעימה עם פשפש מיטה בעבר, במקרה כזה הדפוס של העקיצות שונה וגם מאוד מאוד מגרד ובכל מקרה, על פיץ לא היה שום סימן לכך. זה גם לא נראה כמו עקיצות יתושים אותם אני מכירה יותר מדי מקרוב. 

בהמשך השבוע הצלחתי למצוא מרפאה שהייתה מוכנה לקבל אותי לבדיקה (עוד על מערכת הבריאות הדפוקה בארץ השיכורים בהזדמנות אחרת). לרופאה שבחנה אותי הספיקו שתי דקות לאבחן את מה שכבר התחלתי לחשוד בו בעצמי- שלבקת חוגרת. 

בימים שחלפו מאז שהסימפטומים התחילו ועד שראיתי רופאה, הספקתי להתייעץ עם חברתי הארלם שידעתי שסבלה מהמחלה הזאת לא מזמן. היו לה לא מעט שאלות וטיפים ודרכה הצלחתי לבסס את החשד וגם להבין שאני כנראה ברת מזל. לא רק שיחסית הפריחה התפשטה על שטח עור קטן יחסית, אלא גם חוויתי תופעות קלות יחסית, בעיקר גירוד וכאבי שרירים מדי פעם בעיקר אחרי שנת לילה. כשהיא התמודדה עם המחלה, התופעות שלה היו יותר "קלאסיות" וכללו כאב בלתי נסבל. יש גם כאלה שחוטפים את הפריחה על הפנים או על הקרקפת מה שהופך את הסיפור גם למפגע אסתטי שקשה להסתיר בנוסף לכאבים. 

הרופאה רשמה לי כדורים לשבוע ומשחה וכרגע הסיפור די מאחורי. אמנם עדיין יש סימנים, אבל הם הולכים ומתכווצים וכבר לא מגרדים. 

העניין השני שהעסיק אותי בשבוע ומשהו האחרונים זה שיעורי הנהיגה שהתחלתי וכנראה שגם סיימתי. 

החוקים פה בארץ השיכורים מכריחים לעבור את כל התהליך של תיאוריה, שיעורים וטסט אחרי תקופה מסויימת, אבל כן מאפשרים קיצור תהליך לנהגים מנוסים שחייבים בכל זאת לקחת שש שיעורי נהיגה.

מורה הנהיגה שיצרתי איתו קשר הציע שלוש מפגשים כפולים וכך היה. 

המפגש הראשון קירטע כצפוי, מאחר שזו הפעם הראשונה שאני נוהגת על גיר ידני בעשר פלוס שנים האחרונות וכבר הספקתי לשכוח כמה קלאץ' זה דבר מעצבן. 

המפגש השני היה יחסית סביר אבל הסתיים בטונים צורמים. כמה דקות לפני סוף השיעור, הגענו לכיכר עמוסה ודו נתיבית שבה המורה ביקש שאצא בפניה מסויימת, אבל מהחשש שיכבה לי המנוע, ולהכנס בזמן לכיכר וההנחיות שלו ברקע... כבר שכחתי לאן אנחנו נוסעים ויצאתי בפניה הלא נכונה. הוא הופתע, הרים מעט את הקול והסביר לי כמה שזה מסוכן ושזה לא בסדר. מפלס הסטרס שלי המשיך לעלות בזמן שהוא המשיך לדבר כשלפנינו הייתה כיכר נוספת. שאלתי לאן עכשיו, ומה שאני חשבתי שהוא הנחיה, בעצם היה המשך ההערות שלו על הכיכר הקודמת. אז פעלתי לפי ההנחיות שחשבתי שהוא נתן ועשיתי סיבוב מלא סביב הכיכר השניה במטרה לחזור לכיכר הראשונה ולצאת בפניה המקורית שפספסתי.

אבל המורה כמובן לא התכוון שזה מה שאעשה ולכן הוא איבד עוד קצת את הסבלנות שלו והאווירה ברכב הפכה ללא נעימה. את השיעור הסתיים בצורה אופיינית כאשר הרכב נכבה לי שניה לפני החניה. 

בסיכום השיעור המורה כמעט וניסה לשכנע אותי שאולי כדאי לי להוציא רשיון אוטומטי במקום להמשיך ידני. לרגע השתכנעתי ואפילו דיברנו על זה שאת המפגש האחרון נעשה ברכב אוטומטי.

חזרתי לדירה ועל סף דמעות סיפרתי לפיץ כמה גרוע הלך לי. אני שונאת קלאץ', שונאת גיר ידני ואני לא מבינה למה אנשים בארץ השיכורים עדיין מתעקשים שלא לעבור לאוטומט. פיץ אומר שזה נקרא נהיגה, רכב ידני זה סתם לסובב את ההגה. באותו הרגע לא הייתי בטוחה לגמרי אם הטיעון הזה נועד לעצבן או שהוא באמת מאמין בזה. לתפיסתי, רכב נועד להביא אותי מנקודה א' לנקודה ב'. אני לא מחפשת לאתגר את עצמי ב"נהיגה" כשיש דרך פשוטה יותר. 

אמרתי לו שזה כמו שהוא יגיד שהוא מעדיף לשפשף את הכביסה שלו על קרש במקום לזרוק אותה למכונה. 

למזלי, המפגש האחרון נקבע לשבוע שאחרי כן כך שהיה לי זמן לעכל את החוויה הלא נעימה ולהחליט מה לעשות הלאה.

פיץ הבין שהייתה לי חוויה מאוד לא נעימה ולכן, בהזדמנויות שונות שנקרו לנו, עשיתי כמה סיבובים ברכבו בחניונים ריקים, תוך שהוא נותן לי טיפים וכנראה שכל אלו עזרו לשקם את הבטחון שלי בעצמי ואת מהירות התגובה. 

ביום שלפני המפגש האחרון סימסתי למורה וביקשתי ממנו בכל זאת להגיע ברכב ידני.

למפגש האחרון הגעתי ברגשות מעורבים של חשש אחרי החויה הלא נעימה בשיעור האחרון ומידה מסויימת של בטחון שברירי אחרי הסיבובים בחניון.

השיעור עבר בצורה די מוצלחת וגם המורה עודד שהנה, זכרון השרירים כנראה מתחיל לבוא לידי ביטוי כי הנהיגה והמעבר בין הילוכים הייתה הרבה יותר חלקה הפעם. העצה שלו היא להמשיך ולנהוג, בעיקר בבקרים של סוף שבוע בהם הכבישים די ריקים (כאן זה חוקי לנהוג כל עוד יש מלווה איתי).

השלב הבא הוא לקבוע טסט ולהמשיך לנהוג בכל הזדמנות שיש. 

מקלט מהרוח

הימים האחרונים עברו עלינו בסימן מזג אוויר קיצוני והתוצאות הבלתי צפויות שהגיעו בעקבותיו.

כבר ביום רביעי שעבר התחלתי לשמוע לחשושים על הסופה שבדרך וביום חמישי אתרי החדשות לומר שזו סופה של אחת לדור שתגיע בלילה ותשאר לפחות עד אחה"צ או שעות הערב של יום שישי. 

ביום חמישי בצהריים פיץ ואני יצאנו לבדיקות תקופתיות אצל רופא השיניים ולאיקאה וכשעצרנו בסופר ראינו שכולם מתכוננים היטב לסופה. התורים והעגלות היו עמוסים ומוצרי בסיס כמו חלב היו חסרים על המדפים. 

כשחזרנו לדירה סביב השעה תשע בערב, הגשם והרוח כבר החלו לצבור תאוצה.

נרדמתי די בקלות אחרי יום שלם של סידורים, אבל הגשם והרוח החזקה שהרעידה את החלונות הצליחה להעיר אותי בארבע לפנות בוקר.

בבוקר יום שישי התעוררתי כהרגלי לפני פיץ שנמצא כרגע בתקופה של משמרות לילה. יצאתי למסדרון, לחצתי על המתג של האור ו... כלום. ניסיתי עוד כמה מתגים ושום דבר.

ניסיתי להתחבר לאינטרנט כדי לראות אם יש צפי לחזרת החשמל, אבל החשמל לקח איתו את הראוטר והוויי-פיי והדאטה של הפלאפון היה איטי מאוד כי בטח כל תושבי השכונה ניסו לעשות את אותו הדבר.

ברגעים בהם כן היה זרזיף קליטה, נקרעתי בין הרצון לבדוק מה קורה עם החשמל לבין האם יש חדש עם החטופות. הצלחתי לקבל טפטופי מידע אבל זה לקח המון זמן. 

שעה של נסיונות לא מוצלחים הביאו אותי לעמוד במטבח אל מול החלון ולהפליג במחשבות.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא רוצה לחזור למיטה כדי להעיר את פיץ אבל אני לא יכולה לבשל לשבת בלי חשמל (יש לנו כיריים חשמליים) ואין אינטרנט. כבר החלטתי ביני וביני לחתוך לי סלט לארוחת בוקר ואחרי כן לקפל כביסה שמחכה לי מאתמול כשפתאום ראיתי את פנס הרחוב מול החלון נדלק ומיד לאחריו שמעתי גם את מערכת החימום ואת המקרר מתחילים לעבוד.

לא ידעתי כמה זמן זה ימשך, אז ניצלתי מיד את ההזדמנות להפעיל את מכונת הקפה.

לוויי-פיי לקח עוד כמה שעות עד שחזר לפעול והוא ולמזלי, החטופות היו בשלב הזה כבר בידי הצלב האדום כך שהמון מתח נחסך ממני הפעם. 

בשעות הצהריים, אח של פיץ שמתגורר במדינה שכנה שאל בקבוצה המשפחתית איך אנחנו מתמודדים עם הסופה. סיפרתי לו על החשמל והאינטרנט ושאלתי אם גם אצלם סוער והוא אמר שלא. 

בשעות אחה"צ, אחותו שגרה גם היא במדינה השכנה, שאלה אם מישהו יודע אם החשמל בבית של אמא שלהם נפל גם הוא כי היא לא מצליחה להשיג אותה. ניסינו גם אנחנו להתקשר אליה לפלאפון והביתה ולא הייתה תגובה. הנחנו כולנו שהנייח הושבת בגלל הסופה ושלנייד נגמרה הסוללה. פיץ חשב שאין טעם לנסות להציק לה כי הוא יודע דהיא בד"כ הולכת לנוח בשעות האלה בכל מקרה.

באותו אחה"צ נהננו יחד מהרכבת המעמד לטלוויזיה שקנינו באיקאה וממרק ירקות עשיר במיוחד שעשה לנו טוב על הנשמה כשבחוץ איתני הטבע עדיין הפליאו את מכותיהם בכל.

ביום שבת מזג האוויר כבר נרגע ובזמן שהרכבנו יחד את ארון המדפים, שאלתי אותו אם יש חדש מאמא שלו. הוא שאל את אחיו ואחותו אם מישהו דיבר איתה והתשובה הייתה שלילית. כאן כבר התחלנו לדאוג. אמא שלו סובלת מכמה עניינים רפואיים שגרמו לה לחולשה פיזית משמעותית. פיץ אמר שזה או שאין חשמל ואז היא נמצאת בבית קר ללא אפשרות לבשל לעצמה או שהיא נפלה ולא מצליחה לקום. שתי האפשרויות גרועות. 

אחותו התחילה לרמוז שאולי כדאי שנלך לבדוק מה קורה איתה והאח הציע לשקול להזמין לה חדר במלון במידה ואין חשמל אצלה בבית. 

בדרך לביתה התחלנו לקבל רמזים למה שכנראה נמצא אצלה בבית. אורך הנסיעה אליה נמשך כמעט שעתיים וברוב המוחלט של הדרך לא הייתה קליטת אינטרנט. במרבית הבתים שעברנו לידם לא היה אור אבל גם עוד לא היה ממש חשוך בחוץ. 

כשהגענו אליה היא שמעה את הרכב חונה בכניסה והיא באה לפתוח את הדלת לקראתנו. רווח לשנינו לראות שהיא בטוב. 

היא הצליחה לדחוף את הכורסא סמוך לאח ועל השולחן ליד היו כמה פירות. היא אמרה שבגלל שלא יכלה לחמם לעצמה שום דבר היא אכלה בעיקר חטיפים ופירות. 

סיפרנו לה שרוב הישובים שעברנו דרכם כנראה מנותקים מחשמל גם הם אבל שאצלנו חמים ונעים והפצרנו בה לחזור איתנו. עזרנו לה לארוז מה שהיא צריכה וברגע שהייתה קליטת אינטרנט בדרך עדכנו את המשפחה ששמחה שאנחנו דואגים לה. 

היא נמצאת אצלנו כבר יומיים והצפי הוא שתשאר עוד כמה ימים. בהמשך אעדכן מעט על החוויות שלנו מהאירוח הממושך של חמותי.

השגרה החדשה

כמה ימים אחרי החתונה בקפריסין השמשית והחמימה, חזרנו למציאות הגשומה של חורף בארץ השיכורים ומאז לא ממש סיפרתי על היומיום כאן.

ככה זה כשמרגיש שהכל קורה כל כך מהר- מעבר מבגדי קיץ וכפכפי בירקנשטוק לכל מקום (בצורנ מוגזמת שהגיעה לפציעה בכף הרגל) לשכבות של בגדים, הדלקת חימום בבית ובין לבין, הכנות לחנוכה וחג המולד. 

בפן הנפשי, המעבר היה לי לא פשוט. 

בשנה האחרונה הרי עבדתי עם פיץ באותה המשמרת כך שסדר יומנו היה מסונכרן- 

הולכים לישון יחד בלילה או בבוקר כתלות במשמרות וסדר יום חופשי יותר בימי החופש המשותפים. פתאום, נאלצנו למצוא פתרונות למצב חדש בו פיץ עושה משמרת לילה לבד ואני אמורה להתאים את עצמי אליו כדי לא להפריע את שנתו המשובשת. 

בהתחלה חשבנו שאני אלך לישון מוקדם והוא פשוט יעיר אותי כשהוא חוזר הביתה סביב השעה שמונה, אבל עד מהרה הבנו שלא תמיד זה פתרון מוצלח.

לפעמים אני לא ישנה מוקדם מספיק כדי להתעורר בזמן ובכל מקרה בחושך ובקור של השעות האלה גם אין חשק, וזה בלי להזכיר את זה שלפעמים פיץ מצליח לשוב הביתה שעה מוקדם יותר.

 אפשרות נוספת שמתגבשת לאחרונה היא שפשןט אשן בחדר השינה הנוסף שלנו. אולי נמצא פתרונות יצירתיים אחרים, או שאצליח סופסוף, אחרי כמעט שלוש עשרה שנה של משמרות, לסגל לעצמי סדר יום נורמלי של שינה ויקיצה בשעה סבירה ואז באמת לא תהיה לנו בעיה.

עניין נוסף שהעסיק אותי בשבועות הראשונים למעבר הוא סידור הבית. 

אל הדירה בה אנו מתגוררים כיום, פיץ עבר לקראת חזרתי ארצה בפעם הראשונה, כלומר אי אז בשנת 2017. 

בשנה האחרונה, פיץ כזכור עבר לגור איתי בדירה שקיבלתי ברילוקיישן מאחר והיא במרחק חמש דקות מהעבודה וכי לא שילמתי בה חשבונות. 

בתקופה הזאת, הדירה שלו עמדה שוממה רוב הזמן למעט ביקורים פה ושם לראות שהכל בסדר או שעצרנו בה לעתים כשנסענו לבקר את אמו והיינו צריכים הפסקת שירותים.

בתקופה הזאת שאלתי אותו לא פעם למה הוא עדיין מחזיק בדירה הזאת, האם לא חבל על תשלום שכר הדירה, אבל הוא חשב שזה כדאי בסביבה של שוק שכירות קשוח ומשימות רילוקיישן נוטות להסתיים באופן בלתי צפוי, כמו שקרה לו בעבר בנסיעה שהסתיימה בהתראה של שבועיים.

היום כמובן שנינו שמחים על ההחלטה הזו. 

כשהגעתי לדירה, עוד לפני שלב הסדר והנקיון ממש, הייתי צריכה להכניס אליה היגיון. 

דוגמה אחת לכך, היא שידות הצד של חדר השינה. 

אחת הייתה במקומה הטבעי והשניה עמדה באמצע המסדרון קרוב לחדר האמבטיה עליה פיץ הניח מוצרי טואלטיקה. הודעתי לפיץ חגיגית שהשידה הזאת באמצע המסדרון מעצבנת אותי ממש ושאני עומדת להזיז אותה לצד השני של המיטה. בהתחלה הוא התעקש ואמר שהוא לא צריך שידת צד ושאני יכולה לקחת את זאת הקיימת.

ומה עם הדברים שלך? שאלתי.

אשים אותם על הרצפה. חוסר הגיון, כבר אמרתי? 🤦‍♀️

דוגמה נוספת היא ניצול חללים.

הדירה בנויה כשתי קומות, כך שמתחת למדרגות ישנו חלל קטן שניתן לנצל לאחסון. כשנכנסתי לדירה, החלק הרחוק והנמוך של חלל האחסון הכיל דברים שהיו בדירה כבר כשפיץ נכנס אליה ולכן הוא לא זרק אותם,  ובחלק הגבוה יותר עמדו בערבוביה מטאטא, כלי מטבח חסרי שימוש, שידת קש מכוערת למראה ופרטים רנדומליים אחרים שעמדו שם והעלו אבק.

חשבתי לעצמי שחבל שחלל כזה לא מנוצל בצורה שימושית יותר ולכן החלטתי לרוקן אותו לחלוטין ולראות מה נמצא שם.

לונג סטורי שורט- חלק מהדברים שנותרו בדירה הם בבירור שבורים וחסרי שימוש ולכן נזרקו. פריטים אחרים שבהם ברור שלא נשתמש, הועלו לעליית הגג הקטנה שלא ידעתי שיש לנו. 

כעת, היה לנו החופש לסדר את החלל בצורה שנכונה לנו- מזוודות בקצה הרחוק, מתקן גדול לאחסון נעליים במקום נגיש, מטאטא ושואב אבק ואפילו כלי עבודה, מחבטי גולף (אל תשאלו) ותיקים. 

אחרי שנים שהנקודה הזאת בבית הייתה מוזנחת ונטולת שימוש, היא הפכה לחלל נהדר ושימושי כל כך, שפתאום היה אפילו הגיוני להחליף שם את הנורה שנשרפה כמה שנים לפני כן.

גם המטבח עבר לא מעט שינויים אחרי שהחלטתי שאנחנו צריכים לנצל אותו בצורה מיטבית בהתאם לשעות הרבות שאני מתכננת לבלות שם.

התמורות שחלו בו כללו מוצרי מזון שזזו, המיקרו שעבר דירה, חומרי ניקוי שעברו לארון פינתי, מכונת קפה יד שניה וקפסולות שנרכשו, שני פחי מיחזור ופח קטן לקומפוסט שנוספו ומדף אחר שהיה חסר באחד הארונות נוסף בעזרת רעיון ויישום יצירתיים של שנינו, וכך הרווחנו אפילו מזווה קטן. 

תמיד שמח במטבח שלנו, כמאמר השיר.

כמו שודאי הבנתם עד כה הייתי צריכה לסדר את כל הדירה בצורה כזו ששנינו נרגיש בה בבית. למזלי, פיץ נתן לי יד די חופשית עם השינויים המתהווים ושיתף פעולה עם קניות שנצטרכנו להן, חפצים שלו שפתאום עברו לחדר או מדף אחר ובת זוג שהחליטה שהבגדים שלו מקופלים בצורה שגויה!

עכשיו כשאנחנו אחרי החגים ואל תוך 2025, אנו לגמרי עם המבט קדימה. 

בין כל הנקיונות והסידורים, הצלחנו לארגן לי גם פינה קטנה ונוחה לשבת בב עם הלפטופ (להלן "המשרד") בה אנו מבלה לא מעט לאחרונה בענייני בירוקרטיה שנוגעים להשארותי כאן, קצוות שנותרו מעבודתי הקודמת ו-וובינרים בנושא יעוץ תעסוקתי שקיבלנו כחלק מחבילת הפרישה מהמעסיק לשעבר. 

היה לי לא מעט זמן להתרגל לשינוי, לסדר, להתרגל ולעבור את החגים. עכשיו הגיע הזמן להתחיל לבנות את עצמי מחדש. 

קיץ, רישיון וענייני חתונה

 חודש יולי כבר כאן.
בילדותי, החודש הזה סימן את תחילתה של התקופה האהובה עלי בשנה. קיץ וחופש גדול הן הסיבות המובנות מאליהן, אבל בנוסף, זהו גם החודש של יום ההולדת שלי ושל אחותי (ושל עוד חצי משפחה בערך), תקופה בה הימים ארוכים ויש זמן להכל.
בהמשך, בתקופת גילאי העשרה, זו הייתה תקופה של טיולים, שיעמום של חופש גדול שהוביל למיני הרפתקאות ומפגשים חברתיים ובנוסף, חלק מחברותי הטובות חוגגות גם הן יום הולדת בחודש הזה.

עכשיו כשלי אין חופש גדול ואין (עדיין) ילדים להעסיק וכולנו הגענו לגיל שעוד יום הולדת זה אולי לא סיבה למסיבה, יולי הפך להיות בעיקר חודש שבעיקר מזיעים בו, חוששים מחשבון החשמל ומדי פעם כשכבר יוצאים אל העולם, מקטרים על כמה שילדים של אחרים זה דבר רועש ומעצבן. 

כמובן שבארץ השיכורים לא חם ולח כמו בארץ ולכן הגישה של פיץ ושלי לשעות בהן השמש מפציעה ומחממת שונה.
אני מסתכלת מהחלון וממשיכה בעיסוקיי בעוד פיץ מציע הליכה או פעילות אחרת בחוץ.
ממש לא מזמן למשל פיץ חזר מהעבודה ביום בו הייתי בחופש וכשהבין שביליתי את כולו בדירה הגיב בהפתעה ואמר שחשב שביום שמשי כזה היה מצפה שאצא קצת החוצה. חשבתי על כל הקיצים האחרונים בארץ ועל כך שכנראה הספקתי במהלך חיי להזיע מנקבוביות שהוא כנראה אפילו לא יודע שאפשר להזיע מהן, ואמרתי לו שספגתי במהלך חיי במזרח התיכון מספיק שמש לחיים שלמים. 

הפלגתי בסיפורי קיץ, זיעה ושמש. אני לא צריכה לספר לכם מה זה קיץ.
הכוונה שלי בכלל הייתה להתמקד במשפט שכתבתי בפסקה הראשונה "ויש זמן להכל" ולעדכן מעט על הנעשה בזמן האחרון.
החל מאתמול ועד לאמצע החודש פיץ ואני צפויים להיות בחופש.
במקור חשבנו לנסוע לטיול של שבוע, אבל לא הצלחנו להחליט על יעד. בשלב כלשהו אפילו הגענו לאחת מחברות הנסיעות הללו שמציעות טיול עם "יעד בהפתעה". מילאנו שאלון שמתאר את הדברים שמעניינים אותנו בטיול ולמחרת כבר קיבלנו הצעה. 
העניין הוא שכבר בשעות שלאחר מילוי השאלון הגענו למסקנה שבכל מקרה כנראה נוותר. יש לנו חתונה לארגן, ואירוע כזה צפוי להיות חתיכת הוצאה. בנוסף, יולי זו התקופה החמה של התיירות והמחירים בהתאם ולבסוף, בחורף של שנה הבאה לשנינו נפתח חלון לחופשת סבטיקל - חודש וחצי בתשלום, העדפנו לחסוך עכשיו טיול של שבוע ובמקום לפנק את עצמנו קצת יותר בטיול הגדול הזה. פיץ הציע שנצא בכל זאת לסופ"ש פה בארץ השיכורים לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע הבא וכנראה כך יהיה.

פרט קטן שהעציב אותי בשאלון העדפות, הוא שאחת השאלות הייתה לגבי יעדים שבהן אנחנו לא מעוניינים לבקר. 
אז כמובן שכתבתי מקומות שביקרנו בהם יותר מפעם אחת אבל לאחר מחשבה הוספתי מקומות שידוע שהן כרגע לא ידידותיות לישראלים ויהודים כמו תורכיה ומצרים. השאלה הבאה הייתה "איזה יעדים לא יהיו בטוחים עבורך?"
האפשרויות היו: מקומות שנחשבים לא בטוחים לנשים שמטיילות לבד, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי הקהילה הלהטבית, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי שחורים, יחס שלילי כלפי מוסלמים, יחס שלילי כלפי יהודים.

עניין נוסף שצץ לאחרונה הוא רשיון נהיגה מקומי. 
מסתבר שהחוק פה במדינה הוא שניתן לנהוג עד שנים עשר חודשים עם דרכון זר. אם הדרכון הזר הוא אירופאי, ניתן פשוט להמיר אותו. במקרה של דרכון ישראלי, צריך לעבור את כל התהליך מהתחלה, כולל מבחן תיאוריה ושיעורים, כאשר ההקלה היחידה היא שניתן לקצר את כמות השיעורים ואת משך הזמן בו צריך מלווה (כן, מלווה!). 
נבחנתי כמה פעמים באפליקציה שעושה סימולציה של מבחן תיאוריה ולהפתעתי אני לא תמיד עוברת.
הרבה מזה קשור לפערי שפה אבל גם לזה שהם נהנים לדחוף מדי פעם שאלות על טרקטורים. אני חושבת שלא תהיה לי ברירה ואצטרך ממש לשבת ולקרוא את החומר היבשושי הזה שוב.

בנושא ההכנות לחתונה, אין המון התקדמות. 
בתחילה פינטזנו על חתונה באיטליה, אליה יחסית קל וקצר להגיע מישראל ומארץ השיכורים, עד שגילינו שהבירוקרטיה שם לא באמת מאפשרת לנו לארגן שם חתונה בעלת תוקף חוקי. גם בצרפת וספרד מצב העניינים דומה.
כרגע, נראה שמבחינה בירוקרטית, האפשרויות שלנו הן קפריסין או פורטוגל, בהן נראה שיהיה הכי פשוט, לונדון או ארץ השיכורים בהן זה אפשרי אבל התהליך יותר איטי ואי אפשר לסמוך על מזג האוויר או בכלל להתחפף לארה"ב (ניו יורק או וגאס).

הבעיה השניה היא הרכב האורחים. 
מהצד של פיץ, אמא שלו במצב בריאותי שברירי. היא יכולה לטוס, אבל טיסה של יותר משעתיים כנראה תקשה עליה מאוד. היא גם עשויה לבטל את הגעתה בהתראה קצרה אם היא תרגיש לא טוב. חוץ ממנה, יש לפיץ הרבה דודים ודודות בשנות השבעים והשמונים לחייהם, גם הם יתקשו עם טיסה ממושכת. מבחינת המשפחה שלו, כנראה יהיה הכי קל לכולם אם האירוע יערך בארץ השיכורים, מטעמים מובנים, או בלונדון רבתי, שם מתגוררים רבים מבני משפחתו.

מהצד שלי, כמובן שישראל תהיה הכי נוחה להגעה אבל כידוע, לאירוע בארץ אין שום תוקף חוקי ולכן אירוע כזה יחייב בהכרח אירוע אחר בחו"ל. בנוסף, ההורים שלי מעולם לא טסו לחו"ל ורק אתמול הוציאו דרכון וגם זה על ידי תור שאחותי איכשהו הצליחה למצוא בהתראה קצרה. בכל מקרה הם לא מתלהבים מטיסה, מלהיות הרחק מהבית והרחק מסבתא שלי מצד אמי, אותה היא מבקרת בבית אבות באופן יומיומי.
קפריסין היא כנראה היעד הכי פשוט בירוקרטית והכי קרוב לישראל, הבעיה היא שגם הנסיעה לשם מחייבת טיסה ושהיה במלון (על חשבון האורחים או על חשבוננו, ואז כנראה שנהיה מוגבלים במספר האורחים שנוכל להזמין) וכמובן שנצטרך להתארגן על מזון כשר עבור בני המשפחה שלי. 

כאשר משלבים את שתי המשפחות נתקלים גם אז באתגרים.
חוץ מזה שרוב המשפחה שלו לא תוכל לטוס עד קפריסין ובטח שלא לישראל, אני לא יודעת עד כמה ההורים שלי ירגישו בנח עם טיסה ארוכה שלא לדבר על אפשרות לקונקשן.
בנוסף, יש את המגבלה הברורה של פערי שפה, מזון הכשר הזכרתי ויש גם את עניין התזמון. מארגנת חתונות אחת ששוחחנו איתה לגבי חתונה בקפריסין הציעה את הרעיון של חופשת חתונה. סופ"ש של חתונה ופעילויות אחרות ושהות של כל האורחים באותו מלון או קומפלקס. כמובן שסוף שבוע זה אחלה כי רוב האנשים לא עובדים והאחיינים של פיץ לא בבית ספר אבל איך זה מסתדר עם משפחתי שומרת השבת? 

מעט לאחר שידעתי את המשפחה והחברים על כוונתנו להתחתן, ההורים שלי הציעו וכמעט הניחו כמובן מאליו, שנעשה אירוע אחד בחו"ל לטעמנו ואחד בארץ שבו הם יוכלו להשתתף.
בהתחלה כעסתי על ההורים על כך שהם לא מוכנים להתאמץ קצת, להוציא דרכון ולהתגבר על הרתיעה שיש להם כנראה מטיסה גם כשמדובר בחתונה של הבת הבכורה שלהם ובמקום הם פשוט מפילים עלי את כאב הראש הכרוך בארגון אירוע נוסף רק כדי שיהיה להם נח.
היו לנו כמה שיחות בנושא ולבסוף הם הבינו ללבי, על אף חוסר הנוחות המאוד בולט, והצליחו בעזרת אחיותי להשיג תור להוצאת דרכון. עכשיו כשהכעס שלי שכח מעט, אולי בגלל שהוצאת הדרכון היא מבחינתי מחווה מספיקה לנכונות שלהם להתאמץ עבורי, אני מתחילה להרגיש שאולי בעצם זה לא יפה מצדי לטרטר אותם בניגוד לרצונם. 

גם הדודה שאלה אותי השבוע אם יש עדכונים בנושא ושיתפתי איתה את המחשבות והאתגרים שתיארתי. 
היא הציעה כמו ההורים לעשות אירוע בחו"ל ואירוע בארץ כך שכל המשפחה, כולל סבתא שלי שבכל מקרה לא תטוס והחברים יוכלו להשתתף. אמרתי שאני בכלל לא בטוחה כמה מבני המשפחה שלי בכלל ירצו להשתתף באירוע כזה, כאשר  אשב"ד מיד קפצה לי לראש, אבל לצערי במידה מסויימת גם צ'ץ'. היא אמרה שאנחנו נעשה את שלנו ונזמין את מי שנרצה לחגוג איתו וההחלטה אם להגיע או לא תהיה שלהם. לא כל החתונות הן אותו הדבר וזה בסדר.
יש הגיון כלשהו באירוע בארץ ואחד בחו"ל, כך יהיה נח לכולם להשתתף אבל עדיין אני מודה שיש בי חוסר נוחות מהרעיון.
גם ככה יש היכרות מאוד מינימלית בין המשפחה שלי לשל פיץ, מוזר בעיני שזה מגיע עד לרמה של "אירוע לצד שלו" ו"אירוע לצד שלה" כאשר ברור לי לגמרי כי תהיה מעט מאוד ואולי אפס חפיפה בין האורחים שמשתתפים באירועים. 

בין החגים

פורים מאחורינו ופסח כבר אוטוטו כאן. 
בארץ הניכר בה אני נמצאת כמובן שלא ממש הרגשתי סביב את אווירת שחרור העכבות והתחפושות של חודש מרץ ואין לי שום ציפיה להרגיש את קדחת הנקיונות וחיסול הפחמימות של אפריל. אני טורחת לייצר לעצמי את הדברים האלה עד כמה שניתן תוך כדי העזרות באירועים שהמעסיק מארגן עבור קהל הישראלים או אירועי הקהילה היהודית המקומית. 

בשבועות האחרונים פיץ ואני התחלנו להתאמן בהדרכת אפליקציה שהמליצו עליה בעבודה. עד כה אנחנו מרוצים מאחר ואת האימפקט אנחנו מרגישים גם ימים אחר כך ובכל מיני שרירים שלא יצא להרגיש מזה זמן. הבאסה היא שלמרות שאנחנו נהנים מהנסיון להפוך את השגרה שלנו לפעילה יותר, מרגיש לי שחיסול המזווה מחמץ פחמימתי קצת מתנגש עם הנסיון לחזור לכושר. אולי אני קצת נוקשה עם עצמי פה, אבל מרגיש לי קצת מצחיק לעשות אימון קצר ואז לרדת על קערת פסטה או קוסקוס. לפחות אני יודעת שזה זמני, גם ככה את החג כנראה שאעביר בעיקר על ירקות ופירות חיים ומוצרי חלב מאחר ואני לא מתכוונת להשקיע בכלי בישול חדשים שישמשו אותי לכל כך מעט זמן.

עוד בנושא פעילות גופנית- הבוקר פיץ ואני התעוררנו, התארגנו בזריזות ונסענו לסוג של מרכז ספורט מקומי סטייל מתנס ובו שני מגרשי סקווש שניתן להזמין מראש.
כבר לפני שבועות מספר פיץ שאל אותי מה דעתי להתנסות במשחק מאחר שהוא קרא איפשהו שמשחקי "מחבטים" הם בריאים מאוד והוא נהג לשחק בצעירותו משחק דומה מאוד. סיפרתי לו שבעבר היה לנו מגרש סקווש בבסיס בו שירתתי בחיל האוויר ויצא לי ללכת כמה פעמים ולשחק עם חברות. לא באמת ידענו מה הכללים, אבל נהננו לחבוט בכדורי הגומי ולהריץ אחת את השניה מצד לצד. 
פיץ ואני התרעננו מראש בחוקים והחוויה הייתה מהנה ואנרגטית מאוד ובניגוד ממשחקי סנוקר שבהם לרוב פיץ מנצח, כאן עושה רושם שאנחנו יותר שווים ביכולותינו. 

בצהריים, כאשר כל אחד מאיתנו מאזין באוזניות למוזיקה החביבה עליו, התחנו בנקיונות של חדר השינה, חלק מהמטבח ומהסלון.
האנרגיה של הסקווש מהבוקר והפלייליסט המרים של אירוויזיון 2024 דחף אותי בין היתר לנקות את החלונות הגדולים של המרפסת מבחוץ על אף שהרוח נשבה כל כך בחוזקה שמדי פעם הרגשתי כאילו היא תדחוף אותי יחד עם הכסא עליו עמדתי שלוש קומות מטה אל הרחוב. 
במבט לאחור, אולי לא הייתי צריכה להתעקש דווקא על היום בנושא הזה 😅

בשבוע הבא מתוכננת לנו טיסה למדינה שכנה והתארחות של כשבוע אצל האח של פיץ.
התכנון הוא בילוי עם המשפחה, טיולים בסביבה וללוות את אמא של פיץ חזרה לארץ השיכורים מבית האח, שם היא שוהה מסוף חודש מרץ לרגל הפסחא. 

בהמשך, מהחג שלהם לזה שלנו, כבר הזמנתי לפיץ ולי מקום בליל הסדר של בית חבד המקומי. 
מסתבר שהם עורכים שני אירועים בנפרד- אחד בעברית, בו כנראה הייתי פוגשת הרבה קולגות מהעבודה ואחד באנגלית. 
נו, אני מניחה שאם פיץ יכול לחוות פסח לראשונה, אני יכולה לחוות אותו יחד איתו לראשונה באנגלית במקום בעברית וארמית המוכרות. 

ביקור בארץ

בכל פעם שיצא שאני עושה נסיעות בין ישראל לארץ השיכורים או להפך, אני חווה מן דיסוננס בין החשש וההתרגשות לקראת ההתארגנויות הנלוות והתחושות שעלולות לצוץ לבין המעבר בפועל שלרוב מתנהל בצורה חלקה וכמעט בלתי מורגשת בפועל.

גם הפעם המצב היה דומה. התחושות הלא נוחות לקראת הנסיעה ארצה ליוו אותי לא מעט. איך אחלוק קורת גג עם ההורים בלי שזה יעשה רע למי מאיתנו? האם אספיק את כל מה שרציתי לעשות? האם יהיו מתקפות צבע אדום או אסקלציות מלחמתיות אחרות בעת שהותי כאן?

בפועל, מעט מאוד מן החששות התממשנה, ואחרות שכלל לא חשבתי עליהן צצו ואף כיכבו.
למשל, לא צפיתי שחצי מהביקור שלי יהיה כל כך גשום, כמו שלא ציפיתי להיות חולה עם שיעולים יבשים ומכאיבים כמה ימים ברצף ולמעשה,עד לרגע זה. 
אבל אני הולכת סחור סחור בלי לספר את הפרטים. 

הנחיתה התחילה דווקא בקבלת פנים בלתי צפויה ומאוד נחמדה. הגעתי ארצה בשעת לילה והייתי צריכה לעבור אצל אחותי הברבורה, בדירה שהייתה שלי עד לא מזמן, לאסוף כמה כלי מיטה שהשארתי שם. תכננתי להגיע להורים ולהשאיר שם את המזוודה קודם, אבל ההרגל ניצח אותי ובטעות, או שלא, מצאתי את עצמי יוצאת מתחנת הרכבת דווקא בצד עם תחנות האוטובוס שמגיעות לאחותי. אז זרמתי.
בדרך לשם היא שאלה בקבוצת הווטסאפ שלנו האחיות מתי אני מגיעה, וכשעניתי היא סיפרה שמוקדם יותר הערב שאחותנו הקישוא הייתה אצלה והן בישלו ואכלו יחד, והציעה לחמם לי שקשוקה שנשארה.
וכך, על אף העייפות הרבה, ישבתי אצלה למעלה מחצי שעה בזמן שהתקשקשנו, התשקשקנו וגם נהננו מסלט וטחינה.  בהזדמנות זו היא גם הראתה לי את השינויים שערכה בדירה בחודשים האחרונים.  

הימים הבאים התאפיינו במפגשים חברתיים ובסידורים. אחד מהסידורים היה למשל ביטוחי דירות שההורים שלי עשו אונליין כל אחד בתורו. הורי, שלא רגילים לעבוד עם מחשב נראו מאוד גאים בעצמם על שהצליחו לעשות זאת בעצמם דרך המפלצת המדומיינת הזאת שנקראת אינטרנט, בזמן שישבתי לידם ועודדתי אותם להמשיך ותיקנתי איפה שצריך. לא חשבתי שביטוח יכול להוות כזה,בונדינג משפחתי מהנה, אבל הנה.

השבת הקודמת הייתה כמובן שבת החתן של בן דודי. היום היה גשום מאוד, כך שההליכה לבית הכנסת הייתה צפויה להיות מאתגרת.
בבוקר ההוא התעוררתי יחסית מאוחר, אבל למזלי למזלי, הספקתי לבקש מאמי הכוונות לבית הכנסת והיא נתנה לי את שם הרחוב והסבירה לי בצורה שלא הצלחתי להבין איזה פהיות אני צריכה לעשות. לא היה לי סבלנות ואמרתי שאסתדר. בדקתי בגוגל וראיתי שהכתובת שאמא שלי נתנה לי היא די מרוחקת ואז נזכרתי שדודה שלי, אם החתן, כתבה בקבוצת הווטסאפ הנחיות להגעה. לפי המפה שני המקומות הם במרחק של עשר דקות עד רבע שעה הליכה זה מזה. רשמתי לי הנחיות לשני היעדים על דף קטן, כי בכל זאת ההליכה תהיה בבני ברק בשבת כך שאין פלאפון להסתמך עליו, והתתחלתי לצעוד קודם לכיוון היעד שהדודה נתנה.
כשהייתי במרחק כמה פניות מבית הכנסת, ראיתי פתאום את קישוא ואת הבת דודה הקטנטונת, אחות החתן הולכות לכיווני. 
את העליה לתורה מסתבר שפספסתי, אבל כשדודה שלי הבינה שאמא שלי לא הגיעה, היא דאגה לה ושלחה את שתיהן לחפש אותה. סיפרתי להן על השיחה שהייתה לי עם אמא בבוקר וביקשתי שיתלוו אלי עם ההנחיות לכתובת השניה שהכנתי מבעוד מועד. 
בת הדודה בת השבע עשרה לא הפסיקה לצחקק על איך שאנחנו הולכות לאיבוד ברחובות הקטנים והפתלתלים של בני ברק למרות ההנחיות שכתבתי לי, אבל בסופו של דבר אכן מצאנו את אמא שלי בדיוק איפה שאמרה שתהיה.
היא סיפרה שהיא נכנסה לבניין וחיפשה בין הקומות ואז יצאה שוב החוצה. מזל שכך היה, כי יותר סביר שהיינו מניחות שהיא לא בבניין וחזרה הביתה מאשר להתחיל לחפש בין הקומות והמוני החסידים.

הסעודה שאחרי כן הייתה נחמדה ובלוויית שכנים נחמדים של הדודים בנוסף למשפחה ולאחר מנוחה קצרה, חלק מהמשפחה המשיכה לטיש חסידי. הורי החליטו שאין להם סבלנות וההפוגה שהייתה בגשם נתנה להם תירוץ מוצלח לשוב הביתה ולעומתם הדודה וילדיה, קישוא בעלה ואני החלטנו להצטרף. 

זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע כזה שהצליח להעביר בי קשת של רגשות כמו פחד, ממאות החסידים שקופצים על הבריקדות ותקווה שהמבנה יחזיק מעמד, בלבול כי לא הבנתי מה האדמור אומר ובכלל, מהקונספט הזה של לאכול מהשיריים של האדמור ואחרי שחסידים רבים לפניך נגעו באוכל בידיים. את השמחה של החסידים שרקדו ושרו היה קל להבין אבל הניגוד שלו לעזרת הנשים הדוממת ונטולת החיות הייתה חד וצורם.  

עוד בנושא זה- החתונה שהיא כמובן המאורע שהביא אותי ארצה.

על אף שהחתונה היא דבר משמח מטבעו, האירוע הזה היה אפוף עצב בגלל אבי החתן, הדוד האהוב שלי, שהלך לעולמו במפתיע לפני ארבעה חודשים ובנוסף מסתבר שאחותו של האדמור נפטרה יום לפני החתונה, כך שעבורו זה לא שנת אבל אלא ממש שבעה. האמת היא שלא ידעתי אם האדמור נכח בכלל עד ששאלתי מישהו מאוחר יותר שאישר לי את העניין. הסיבות לחוסר הבהירות בנושא נסעה בין היתר מההגברה בחופה הייתה ממש בעייתית, עד כדי כך שבערך חצי מהשבע ברכות בכלל לא שמעתי, שלא לדבר בכלל על "אם אשכח ירושלים" וכו'. בנוסף, מאחר והייתה הפרדה, הנשים עמדו מאחור ובצד ביחס לגברים שרובם ככולם חבשו שטריימלים גבוהים אז גם בקושי אפשר לראות משהו.

הדבר הנוסף שהפריע לי במיוחד באירוע זה הווליום של המוזיקה ושהיא הייתה צורמת מאוד, כאילו לא עשו בדיקת סאונד לפני. 

בקיצור, הגעתי לשמח משפחה ולתת מתנה בסכום יפה ואת אלה עשיתי אז אני מניחה שמילאתי את חלקי. 

בפן החברתי, שמחתי לפגוש כמעט את כל מי שרציתי וקיוויתי, ואת חלקם יותר מפעם אחת.

בין אם זה משחקי פוקימון ארוכים בתל אביב עם ידידי החנון, מפגש קשקושים עם חג'י והארלם, בירה די נדירה עם הבסטי מהבר,מפגש פאב אחר עם החברים לעבודה וכמובן סבתא והדודים. ישנה חברה אחת שלא פגשתי וגם את סבתא בבית האבות שלה לא ביקרתי בעיקר בגלל השפעת שנדבקתי בה. 

החולי הזה תפס אותי אחרי ערב ממש מהנה עם חברי לצוות בבר. 

נסעתי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם המנהל אסף אותי וגם ניצל את ההזדמנות שאני בארץ ושהגענו ראשונים כדי לעשות איתי שיחת הערכה שנתית. בד"כ השיחות האלה נעשות באחד החדרים הפנויים בעבודה על כוס קפה, לעשות את זה על בירה בפאב היה שינוי מעניין. 

לערב הנחמד הזה הגיעו חברים טובים לעבודה כולל מישהו שנשארנו בקשר איתו למרות שעזב אותנו לפני שנה בערך, ואחד אחר שהיה במילואים מהשביעי באוקטובר ורק בימים אלה מסיים. 

ברכבת חזרה הביתה כבר התחלתי להרגיש רע, ועד שנכנסתי למיטה כבר חשתי צמרמורות, חולשה, היה לי חם וגם קרבו זמנית וחום הגוף שלי הגיע כמעט לשלושים ושמונה מעלות. 

בבוקר החום כבר ירד, אבל בימים הבאים הקול שלי הדרדר עד שנעלם לחלוטין ובהמשך הופיעו המון גירויים בגרון, התקפי שיעול בלתי פוסקים וליחה.

אני מקווה שהתקף שכזה לא יפתיע אותי על המטוס אליו אעלה בקרוב.

ומה לגבי חששותי להתנגשויות עם המשפחה?

עשיתי כמיטב יכולתי לא להיות בבית יותר מדי כדי לא להתמודד עם ההרגלים של ההורים שמטרגרים אותי, וגם כאשר הייתי שם, התאמצתי להיות עם אוזניות או אומי אוזניים שעזרו מאוד. כמובן, שהיו פה ושם ויכוחים, אבל לרוב הדברים התנהלו בצורה סבירה. 

בחלק מהמקרים ניסיתי להסביר את עצמי מראש. למשל, ביום שישי ביקשתי מהורי שיעירו אותי לארוחת שבת בבוקר. אני לא זוכרת אפילו מתי אכלתי בשבת בבוקר עם הורי, אבל לדעתי עברו לפחות עשר שנים.

לפני הסעודה אמרתי להם בטון רגוע ונעים שהרסה מאוד זמן לא אכלנו יחד בשישי והייתי שמחה אם היא תהיה נעימה לכולנו ומאחר ואני לא באמת נהנית להעיר ואני בטוחה שגם הם רוצים להרגיש כמו ילדים נזופים, ביקשתי מהם לשים לב ולהמנע משני הרגלים שיש להם. 

זה לא עבד במאה אחוז, אבל הם לגמרי השתדלו ולי בהחלט היה נעים יותר. 

ומה הלאה? 

כעת אני על המטוס, רגע אחרי שהקברניט הודיע שהטיסה תדחה בשעה ועשרים בגלל שמזג האוויר ביעד שלנו הוא בעייתי. אני מקווה שמזג האוויר הזה ידחה גם את טיסת ההמשך שלי אחרת אני עלולה להיות בבעיה, ופיץ שאמור לאסוף אותי מהשדה וללכת בהמשך למשמרת לילה עלול לחכות לי סתם.

אני מתלבטת מתי יהיה הביקור הבא. כבר שאלו אותי אם אני מתכננת להיות בארץ בפסח, או לאירוע בפסח שהמשפחה רוצה לארגן לרגל יום הולדת התשעים של סבתי, שיחול במהלך החג. מצד שני, לקחת כל על הרבה חופש, טיסות וכו' כל חודשיים זה לא פשוט.

שגרה, מלחמה, נסיעה

המלחמה והשגרה ממשיכות להתערבב זו בזו, יוצרות מין עיסה דביקה וגבשושית. הרי השגרה היא לא באמת נורמלית כאשר קולות המלחמה וקטעי דיווחים עגומים מתפרצים לפעולות היומיום ומשבשות את המורל והתחושה.

ובכל זאת, ישנה לא מעט פעילות, בין אפיזודות הדכדוך והדאגה.

השבוע ובזה שלפניו התנדבתי מספר פעמים במטה משפחות החטופים, עם הקבוצה שעוסקת בכספים. בפועל, השתלטתי למנהל המטה על הווטסאפ והתחלתי לטפל באנשים ובחברות שפנו אליו וביקשו לתרום. 

כבר ביום הראשון הייתי מעורבת בתרומה אחת על סך מליון דולר ובשניה על סך מאה אלף ש"ח וכשחזרתי הביתה תחושתי הייתה מרוממת עד כדי כך שהכנתי ארוחת ערב לצלילי פלייליסט אירוויזיון. אתמול הגיעה תרומה נוספת של שלושים מכשירי סמרטפון.

בין לבין, חוויתי גם ימים עם פחות פעילות. לא יודעת אם זה כי יש תלות בווטסאפ של המנהל שלא תמיד זמין לי, או בגלל ההתנהלות שהיא די מבולגנת אבל עדיין, הידיעה שעשיתי מעט-מעט כדי לשפר איכשהו ולמישהו את המצב, הצליחה לשפר את מצב רוחי שהיה שפוף מאוד לפני כן. 

אתמול כאשר הייתי במטה קיבלתי הודעה מאשתו של בן הדוד ששאלה אם אני נמצאת שם היום, עניתי שכן. היא אמרה שהיא מגיעה לשם בשתיים. אז המשכתי לעבוד עד כמעט שלוש כשראיתי שאין סימן חיים ממנה והגיע הזמן ללכת. בצאתי, ראיתי שבכניסה לבניין התארגן אירוע בהשתתפות הארגון בו היא עובדת, זיהיתי אותה בקהל די מהר, כאשר עמדה ליד אחד החבר'ה האחרים מכספים שהוא גם מכר שלה.

כאשר פנינו לברך לשלום אחת את השניה, תהיתי ביני וביני איך אגיב אם תמשיך בקו המעצבן שהתחיל בסוכות, ותתחיל לחוות את דעתה על חיי האישיים בפומבי ובצורה מחוצפת.

ואכן, תוך כמה רגעים היא שאלה אם אני עדיין נוסעת ועניתי בחיוב ואז הביטה במכר תוך כדי שבירכה אותי בחיבוק ואמרה "היא חושבת שהיא נוסעת כדי להתחתן... אבל אני אומרת שבשבילה רק יהודי". ברגע הזה המשכתי לחבק בחזרה וגם אני הבטתי במכר ואמרתי "שים לב שלא הייתה פה שום סימן שאלה... כי אני פשוט לא שואלת את דעתה". חשבתי שעוקצנות ברורה עדיפה על התפוצצות וטונים גבוהים. 

"חחח אני חולה עליך... שרופה!" אמרה וגררה לעוד חיבוק. ואני התחלתי להתעצבן בפנים. 

נשארתי לעמוד איתם עוד כמה דקות ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. היא ביקשה שאחכה כי גם היא בדיוק זזה. לא התלהבתי.

כשהלכנו לכיוון החניה, היא שאלה "אז מה איתו?" "מי זה איתו?" התממתי. "בן הזוג שלך".

כבר ממש לא היה לי כח לחטטנות שלה.

"עזבי" עניתי היא שאלה משהו נוסף עליו "עדיין לא עזבת" חזרתי. ועכשיו היו עזבה. המשכנו לדבר על פוליטיקה בריחוק מופגן בכמה דקות שנותרו עד שנכנסה לרכב.

את הכעס שנוצר במפגש איתה לא סחבתי הרבה זמן, כי תוך זמן קצר הלכתי לפגוש קולגה לעבודה, שלא ראיתי מאז השבת השחורה. הקולגה המאוד נחמד הזה הלך לבקר חבר בסביבה והזמין אותי לבוא כדי לומר לי שלום לפני הנסיעה. 

טוב היה לראות אותו, וגם השיחה הייתה מעניינת מאוד בין שלושתנו. נחמד מצדו לעדכן שהוא באזור. אני עומדת להתגעגע לחברתו ולעבוד איתו בצוות.

ואם כבר הזכרתי את הנסיעה, גם כאן ישנה התקדמות.

אתמול התלוותי לאחותי ויחד נסענו אל בעלת הדירה שלי, כדי שהיא תחתום על חוזה שכירות אחרי.

כן, מי היה מאמין שזה קורה!

עבורי, עצם החתימה היא רק מדגישה שהנסיעה מתקרבת ואכן עומדת להתממש ומצד אחותי- היא סופסוף יוצאת מהבית ואני כל כך שמחה עבורה וגאה בה!

שלא כמוני, שנאלצתי לעלות בסולם (מדירה עם שותף, לדירה עם שותפה, למגורים לבד בדירה מחולקת לדירה לבד) - היא מיד קפצה לדירה לבד שמגיעה מאובזרת ועם בעלת דירה הוגנת.

כמה הוגנת?

בעלת הדירה היא זו שהתקשרה אלי לפני שבוע כדי להזכיר לי שישנם כמה תיקוני צבע ושפכטל לעשות "כדי שאחותך תכנס לדירה יפה". התיקון הוא לא משהו קריטי, אבל בכל זאת היא תזכרה אותי כדי לוודא שזה יקרה. להבדיל, בעלי דירה קודמים שלי היו מתנגדים ומערימים קשיים על כל חצי תיקון שהיה נדרש, וגם אז מנסים לעשות הכל בצורה הזולה והמינימלית האפשרית. 

ומה בהמשך? 

מתחשק לי להתנדב לפחות פעם אחת בחקלאות. אני חושבת שהעבודה הפיזית והשהיה בחוץ תעשה לי טוב.

מעבר לזה, אני צריכה למצוא את הזמן לארוז מזוודות, להפטר ממש שלא צריך, לנקות ולפגוש חברים ומשפחה כמה שיותר.

אחרי שהרוחות נרגעו

 הפוסט האחרון נכתב בעודי טעונה מאוד ועוד לפני שהרוחות בין פיץ לביני נרגעו. 
מאז יצא לנו ללבן את העניינים, לדבר על כל החששות וכאבים שלנו ואני חושבת שאנחנו במקום טוב יותר עכשיו. מנסיוני בנושא, כל פעם שאנחנו חווים פיצוץ, המילים עוזרות לאחות את השברים בצורה זמנית בלבד, עד הפיצוץ הבא.
אבל לפחות הפעם, אני מרגישה שחבית המרמור שאני סוחבת איתי התרוקנה לפחות עד מחציתה כך שאני צופה זמן ממושך יחסית של רגיעה.

בשבועות האחרונים, כזכור, החלפנו פיץ ואני תפקידים. הפעם אני בחופש בארצו והוא זה שממשיך לעבודה כרגיל.
בתחילה היו לו כמה ימים של משמרות בוקר, בהם הייתי מתעוררת כשעתיים אחרי שהוא היה יוצא לעבודה והיה לי יום שלם לעצמי. בשעות הירה המוקדמות הייתי מבשלת שיהיה לו משהו טעים לארוחת ערב ולעבודה למחרת.
בשבועיים האחרונים הוא עובד בלילות ושגרת השינה שלי השתבשה מעט. כמוהו, אני הולכת לישון ומתעוררת מאוחרת יותר. מצד אחד, זה נחמד להיות קצת במיטה יחד, מצד שני כשאני ערה ומשועממת אני נוטה לזוז יותר מה שמחרפן אותו, והוא עייף ומסכן אחרי משמרת לילה, אז אני מתעוררת ומעסיקה את עצמי בשקט עד שהוא מתעורר ומצטרף אלי.
 
בין לבין, סיימנו לצפות יחד בעונה הראשונה של "The last of us" ממנה נהננו מאוד ועכשיו אנחנו צופים ב"The night of" שמצליחה להדביק אותנו לכורסא. חוץ מסדרות, ניסינו למצוא ערב אחד סרט לצפות בו, משהו קליל ושיהיה חדש לשנינו. נכנסנו לרשימות אינטרנטיות של "סרטי חובה" ולא ממש הצלחנו למצוא משהו שעונה על כל הקריטריונים. בסוף הוא החליט לוותר על משהו שחדש לו והציע שנצפה ב"שיר אשיר בגשם" שהוא קלאסיקה שמעולם לא הזדמן לי להנות ממנה. 
לא רק שהסרט עצמו היה מצויין (כמו שבטח כולם יודעים), זו הייתה בחירה מעניינת במיוחד כי הוא מתכתב עם העלילה של "בבילון" בו צפינו לפני חודש בקולנוע יחד עם ידידי החנון. 

פיץ נמצא בעת במשמרת לילה אחרונה לפני ימי החופש שלו. הוא הגדיל לעשות ולקח ימי חופש גם על הסייקל הבא שלו כך שלמעשה ממחר בבוקר ועד שהוא סוף התקופה שלי כאן הוא בחופש. 
בימים הקרובים כנראה שנבלה יחד ונסיים את הסדרה שהתחלנו, אולי יום כיף בעיר הבירה, אני מניחה שזה יהיה תלוי בעיקר במזג האוויר. את תחילת השבוע הבא אנחנו מתכננים לבלות בטיול של שלושה ימים בחלק אחר של המדינה ובסופו, נאסוף את אמא שלו לערב בבית מלון בעיר קרובה, בה בבוקר המחרת יש לה תור רפואי.
משם אנחנו צפויים לשוב ללילה אחרון בדירתו ובבוקר שאחרי נפרד שוב בשדה התעופה. 

ומה הלאה? 
אחרי הפוסט הקודם שהיה טעון מאוד זה קצת מוזר להגיד "דיברנו ועכשיו הדברים נראים טוב יותר", הרי עשינו את זה כבר עשרות פעמים בעבר. לא?
ובכן, ישנה התפתחות מהחודש ומשהו האחרונים שלמעשה לא סיפרתי עליה לאף אחד למעט פיץ.
ההתפתחות האחרונה היא שברקע, ישנו רילוקיישן נוסף שנרקם לו. כבר הבעתי את נכונותי להצטרף וכבר התחלתי לקבל מיילים מהעבודה וזימונים לשיחות בנושא.
נכון לעכשיו, מתישהו בין יולי ועד החגים אני צפויה לחזור למגורים בארץ השיכורים לשנה נוספת. 

 

על השינה

אני חושבת שזו פעם ראשונה מזה המון זמן שמעקצץ לי לכתוב על נושא שהוא בשרביט החם. נדמה לי שמאז ימי ישראבלוג זה לא הזדמן אבל הנה, נסים קורים.

שינה.

אנחנו בכלל חיים כאשר המח שלנו עושה ריסט לעצמו? האם החזיונות והמציאויות המוזרות שנגלות אלינו מבעד לעפעפיים סגורות הן חלק אמיתי מהחיים? 

זה מצב מוזר להיות בו, בשינה, כמעט בין חיים למוות. 

היחסים שלי עם שינה תמיד היו מורכבים. עד כדי כך, שבדיחת הקרש הקבועה בנושא זה שנולדתי ב3:30 לפנות בוקר, ועד היום לא הצלחתי לסדר את השעון הפנימי שלי.

בילדותי, חיינו שתי אחיותי הצעירות ואני באותו החדר. תמיד ניסיתי אז למשוך עוד ועוד שעות ערות, בעיקר כי אבא שלי היה מגיע הביתה מאוחר מהעבודה והייתי רוצה לבלות איתו ולקבל ממנו תשומת לב.

בהמשך, עדיין באותו החדר, הרגלי השינה שלי המשיכו להיות לא מוצלחים כאשר מסיבה שעד היום אינה ברורה לי, הורי החליטו להעביר את הטלוויזיה היחידה שהייתה לנו מהסלון לחדר השינה שלנו הבנות. התוצאה הייתה שאמא שלי הייתה יושבת לא אחת אצלנו בחדר וצופה בסדרות שלה כמו "חוק וסדר" ו"שיקגו הופ" עד 23:00 בלילה. מעבר לזה שהתוכן לרוב בכלל לא היה מתאים לגיל שלנו, אני לא יודעת איך ציפו מאיתנו להתעורר אחר כך בזמן לבית הספר.

מעבר לשעה ולתוכן, מעניין היה לראות איך המציאות החדשה הזו השפיעה על כל אחת משלושתנו בצורה שונה- קישוא, הצעירה ביותר, תמיד הייתה טיפוס בוקר. היא הייתה מתעוררת בקלילות עם הנץ החמה ובהתאמה נרדמת תוך רגע בשעות הלילה המוקדמות. לה, אמא והסדרות שלה כנראה בכלל לא הפריעו. 

לברבורה אחות הסנדביץ' שצעירה ממני בשנה, הייתה תקופה משמעותית של סיוטים בלילה. מבחינתה, הרעש של הטלויזיה והנוכחות של אמא היו דבר רצוי, עד כדי כך שכשאמא הייתה סופסוף מכבה את המכשיר וקמה לצאת מהחדר, היא הייתה שואלת/מבקשת ממנה שתמשיך לצפות בתכנית נוספת. היא לקחה את ההרגל הזה הלאה להמשך חייה כאשר לא פעם הייתי רואה שנרדמה בסלון מול המרקע המרצד.

אף פעם לא הבנתי איך היא עושה את זה כי מבחינתי, הנוכחות של הרעש בחדר רק הפריעה לישון וזאת בנוסף לאור שבקע מהמסך וזה שבאופן אובייקטיבי נמשכתי לצפות בתכנית למרות שלא תמיד הבנתי את העלילה לעומקה. ברגע שסקרנותי התעוררה, היא לא יכלה להניח לי להרדם. 

בניגוד לברבורה, אני מעדיפה חושך ושקט על מנת להרדם אבל כן לקחתי את ההרגל הרע של שינה מאוחרת.

בהמשך, בתקופת התיכון והחופש הגדול ההרגלים של כל אחת מאיתנו המשיכו באותו האופן- קישוא הייתה נרדמת בשעות הערב, ברבורה ואני, הינשופות, היינו ממשיכות לצפות בסדרות עד אמצע הלילה כאשר אני הייתי פורשת לחדרי בשלב כלשהו וברבורה הייתה נרדמת בסלון עם הרעש והאור.

בבגרותי, תמיד ניסיתי לאחוז במקל בשתי קצוותיו- מצד אחד ללכת לישון כמה שיותר מאוחר כדי להספיק דברים (שהרבה פעמים לא הייתי עושה בכל מקרה) ומצד שני, מנסה להתעורר כך שאוכל להגיע בזמן לאן שצריך. תמיד סבלתי ממחסור בשעות שינה במהלך השבוע ובסופ"שים הייתי משלימה פתאום מספרים דו ספרתיים של שעות שינה. פעם צ'ץ' שמע על מקרה שכזה ואמר "רוב האנשים ישנים בשעות, את ישנה בתאריכים".

מעבר מהיר קדימה.

העבודה שלי בכמעט 11 שנים האחרונות מתנהלת במשמרות כולל משמרות הלילה. התוצאות של ההיפוכים הללו מוזרות מאוד ועם השנים ניסיתי להתמודד במספר דרכים.

פעם, הייתי נשארת ערה עד הערב אחרי משמרת הלילה האחרונה כדי לנסות להסתנכרן בחזרה. גיליתי שאם יש לי מספיק סידורים פיזיים וכאלה שלא מצריכים מחשבה מאומצת, זה היה עובד לא רע- תורים למרפאה, בירוקרטיה, קניות, מכון כושר- כל אלה היו עובדים מצויין. 

בשנים האחרונות זה עדיין קורה מדי פעם אבל לעתים רחוקות בהרבה. כשאני כבר נכנסת לישון, קשה לי במיוחד למצוא את האיזון שבין עייפות הגוף שדורש שינה מלאה אחרי שעות ערות מרובות, לבין הרצון לשינה קצרה מספיק כדי שאצליח לתפקד בהמשך היום וגם להרדם שוב בלילה. קיטרתי כאן על הקשיים שלי בנושא לא מעט בשנים האחרונות.

תת-תקופה של משמרות הלילה והעבודה, הוא פרק הזמן במהלכו עבדתי בארץ השיכורים. גם שם מתנהלים במשמרות אלא שבניגוד לחילופים התכופים בין בוקר ללילה שיש כאן, שם עובדים חודש שלם של לילות וחודש שלם של בקרים. האמת? העדפתי את זה ככה. אין לי בעיה להתעורר חודש שלם בשעה קבועה גם אם היא 16:00, העיקר ליצור סוג של שגרה שלא מטמטמת את הגוף.

אנקדוטות נוספות הן כאשר פיץ ואני נסענו לחודש וחצי למזרח או כשנסעתי לבקר אותו, ואז יצאתי מדפוס של משמרות לכמה שבועות. פתאום גיליתי שבהעדרן, אני כן מצליחה ויכולה להתעורר בשעות בוקר סבירות. 

עבורי זה סוג של פלא.

ומה עכשיו? 

אני עדיין במשמרות, אבל לאחרונה למדתי ששינה זה דבר קריטי לגוף אבל גם לנפש שאי אפשר להתפשר עליו.

הרי במשך שנים הייתי מדחיינת דברים כל היום, פתאום מתעוררת לחיים בלילה (פיץ תמיד היה מופתע מתופעת הsecond wind הזאת), עושה דברים בצורה חלקית עד שעה מאוחרת ואז מכוונת 200 שעוני מעוררים לשעה מוקדמת למחרת. התוצאה תמיד הייתה זהה- לא הייתי מתעוררת בזמן, הייתי מתעוררת אחרי המון שעות או כן מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה עם כאב ראש ועם מעט מאוד יכולת לעשות מה שתכננתי. זה היה נגמר בכך שהייתי כועסת על עצמי שגם בזבזתי יום, גם לא השלמתי את מה שתוכנן וגם שאני גרועה באופן כללי. 

לאחרונה אני מבינה ומנסה לתת כבוד לגוף ולדרישותיו למנוחה. יש בי מודעות גדולה יותר לשינה בשעה סבירה אבל גם אם זה לא קורה, אני מבינה שזה אומר שבהכרח היקיצה תהיה בהתאמה מאוחרת יותר ואני לא מלקה את עצמי על כך.

מי יודע, אולי יום אחד אצליח להגיע לאיזון בריא, ללא משמרות ותירוצים.

חלומות נעימים ושינה ערבה לכולנו.

ובחלומי

בעל הבית התקשר היום כדי לעדכן שהוא הולך עם עורך הדין שלו לחקירה בעירייה בעוד שבוע-שבועיים, אחרי שכזכור, הלשינו על הנכס המחולק שלו.

"נו, ומכפת לי?" חשבתי לעצמי ואז הוא המשיך והציע הצעה- מכיוון שלא ברור כמה זמן התהליך הזה ימשך וסביר מאוד שבסופו של דבר הוא יצטרך להחזיר את הדירה למצבה המקורי, הוא לא יוכל להתחייב לחוזה לשנה נוספת. במקום, הוא הציע לשותפה מעבר לקיר ולי חוזה שבע"פ לשלושה עד שישה חודשים כאשר כל צד יוכל לתת התראה של בערך חודש לפני יציאה. אמרתי לו שאני בעבודה אז אצטרך לחזור אליו לגבי זה בהמשך.

בצהריים, חזרו אלי מאיזה קורס הכשרה מקצועי שהתעניינתי בו לא מזמן ושעבורו הגשתי מטלת כתיבה קצרה באנגלית. הנציג מעבר לקו אמר שעברתי את הבחינה. הקורס, מיועד לפתוח אפיק להשתלבות בשניים או שלושה תפקידים מסויימים וכששאלתי איזה מביניהם הכי יתאים לי לדעתו, הוא הצביע על אחד ואמר שכך כנראה הדבר בגלל שזה נשמע דומה לרקע התעסוקתי והנסיון הנוכחי שלי.

רגע, אז בעצם אני הולכת לשלם עבור קורס ולעבור מסלול רק כדי להגיע אל אותו תפקיד לוחץ ושוחק אצל מעסיק אחר? 

 הוא ענה על שאלותי וניסה לגרום לי לשלוף את כרטיס האשראי, אך גם לו אמרתי שאני בעבודה ושאצטרך לסגור איתו לקראת סוך השבוע.

בערב התקשר בנו של בעל דירה נחמדה שראיתי כדי לנהל שיחה קצרה ולראות אם אני מעוניינת. אמרתי שכן (למרות שמאז קצת ירד לי ממנה...) וסיפרתי שאני נמצאת במקום עבודה יציב כבר שנים. הוא אמר שישלח לי את החוזה לבחינה בהמשך.

בין לבין, היה לי יום סיוט. 

העומס בעבודה היה נוראי וכמות הטלפונים וההודעות היו בלתי נתפשות. כנראה שבשלב כלשהו חוויתי תחילתו של התקף חרדה כי פתאום הבנתי שאני ממש מתקשה לנשום.

ניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל למרות זאת כאשר כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי לנפשי לכמה דקות שקטות, ממש יכולתי להרגיש את הלחץ עולה בכל פעם ששמעתי צלצול או הודעה נכנסת. קולגה נחמד שקלט את הלך רוחי הציע שאני צריכה לעשות שינוי לפן הטכני של העבודה, ללמוד לעשות פעילויות על המיכשור ולאתגר את עצמי בפתירת תקלות במקום להיות אשת הקשר. אמרתי לו ששום דבר מזה לא מעניין אותי ושאין לי מוטיבציה להתפתח לכיוונים כאלה או בכלל.

לבסוף, שמתי את הפלאפון על מצב Do not disturb ואיחלתי בהצלחה לכל מי שהיה לו נורא דחוף לתפוס אותי, כולל המנהל הישיר שלי שיצא מוקדם והשאיר אותי פתאום אחראית גם על משימות סוף המשמרת שלו, כאשר אני עמוסה במשימות משלי ועם מעט מאוד אנשים זמינים.

הרגשתי מובסת.

אני מנצלת את בלאגן הדיור אליו נקלעתי כדי להפטר מרוב חפצי ולצאת לטיול של חצי שנה-שנה לחו"ל שאני חולמת עליו כבר עשר שנים.

הצרות, הלחץ המכלה בעבודה, יחסי המשפחה שאולי קרובים מדי ,השעבוד לשכ"ד וחשבונות, והמצב הלא ברור עם פיץ ישארו כולם מאחורי, לפחות לזמן מה, בזמן שאצא למסע של שקט עם עצמי.

אם להודות על האמת, המחשבה הזו חלפה בראשי אחרי שהבנתי שאצטרך להתפנות מהדירה, אלא שאז חשבתי שחודש זו התראה קצרה מדי. עכשיו, עם האופציה להשאר זמנית בדירה עוד כמה חודשים, אני כמעט מתפתה להסיר מעלי את כל המשקולות הכל כך כבדות האלה ולעשות משהו טוב ומבריא עבור עצמי לשם שינוי.

האם אצליח להשיל מעלי גם את הפחד?

רגעים מהחודש האחרון

חשתי צורך לקחת נשימה וצעד אחורה לזמן מה וכעת אני מציצה בעינית לאחר חודש של העדרות.
אולי חבל שבחרתי בתזמון הזה כדי להתנדף כי בינתיים קרו מספר אירועים ששווים פוסט בפני עצמם.
אחותי הצעירה התארסה, שיחות בלב גלוי עם בן דודי היקר צ'ץ' שעובר בצורת זוגית ותעסוקתית, ביקור בדירה של אמי שמצריכה שיפוץ, יתכן וזה יהפך לפרויקט מעניין ומשפחתי ואולי ישנם עוד כמה דברים שפרחו כרגע מזכרוני.
כמובן שתמיד יכולתי להוסיף פוסטים נוספים על מחשבות ורגשות שפחות תלויי זמן, יש לא מעט מאלה שמתרוצצים בראשי לאחרונה.

היום בערב אצא לפגוש את חברותי היקרות חינה ותפוזינה. אני תמיד נהנית לפגוש אותן אבל הפעם צפויה שיחה מעניינת מהרגיל כנראה, כי חינה הודיעה לי כבר לפני כמה ימים שתכניתם לעזוב לקנדה קורמת עור וגידים ויתכן מאוד שתצא לפועל כבר הקיץ הזה.
ועוד בענייני חו"ל, ישנו כמובן את הערפל ששורר בין פיץ וביני.
לתחושתי, אחרי שנים שבהן די התעלמנו מהפיל (פיל? ממותה!) שבאמצע החדר שהוא כמובן נושא ההגירה, נראה שכעת הסכר נפרץ וכמות המים ממשיכה לזרום.
היו לנו יותר מדי שיחות לאחרונה, לפעמים ברמה היומיומית, שבהן הנושא עלה.לרוב זה מתחיל בקריצה אך לא פעם התגובה מהצד השני נאמרת ברצינות כזו שעד מהרה תוך כמה משפטים אנחנו חוזרים לעמוד, כל אחד מן העבר הנגדי של קיר זכוכית עבה ומחוסמת. אנחנו רואים, שומעים אבל לא מצליחים לגשר על הפער.
ואז חוזרות המחשבות - אולי זה רק בגלל המרחק? ואז אני עונה לעצמי - המרחק ודאי גורם לגעגוע ולאי הודאות אבל קשה לי לראות איך איחוד מחודש, נעים ככל שיהיה, יצליח לגשר על הפערים שעושה רושם שיש בין איך שהוא רואה את העתיד לבין איך שאני רואה אותו.
ומצד שני, גם התכנית שלו לא נוראית כל כך, אז למה לעזאזל אני כל כך מתעקשת?
למה אחרי שנים של קור משפחתי פתאום החליטו "לאמץ" אותי בכזה חום שמקשה עלי לחשוב על הגירה?
האם יכול להיות שאני שוב עושה אידיאליזציה לחיים של אחרים, מפתחת קנאה משתקת שמונעת ממני לקדם את עצמי?
לעזאזל.

סיננתי היום שיחות טלפון מהוד הנדל"ניסט בו חשבתי להעזר בעניין הדירה של אמי, מהתאום של אבי המעורב בנושא וגם שיחה מפיץ. אין לי חשק לדבר עם אף אחד. אם זה לא היה ממש מעפן, גם אל חינה ותפוזינה אלך כנראה במידת מה של חוסר חשק.
אה כן, ומחר חוזרים לעבוד אחרי שהרגשתי שעוד חופש התבזבז לו.

הפרעות שינה ושחרור קיטור

שתי משמרות בוקר, שתי משמרות לילה וארבעה ימי חופש. כך אני עובדת כבר שנים (דפוס המשמרות שונה במהלך שנותי בארץ השיכורים אבל גם הוא הכיל משמרות לילה רבות).

אני לא מסוגלת לישון מיד אחרי משמרת בוקר.
אמנם אני מגיעה חזרה לדירה רק בעשר בלילה, ועם אכילה והתארגנות לשינה בלתי סביר שזה יקרה לפני אחת עשרה, אבל לרב אני מקבלת את מה שפיץ מכנה "second wind". כשזה קורה, אני יודעת שאין סיכוי שאצליח להרדם בלי להתהפך במיטתי ולכן עוברת לקרוא כתבות או לצפות בסרטונים מתוך תקווה שאלה יעייפו לי את העיניים. הבעיה היא שאם אני נתקלת בתוכן מעניין אז המח ההיפראקטיבי שלי מתחיל לחשוב יותר מדי ושוב מונע ממני את המנוחה המיוחלת.
העייפות שבסיומה של משמרת הבוקר השניה מורגשת הרבה יותר - יום עבודה ארוך אותו אני סוחבת עם מחסור השינה מליל אמש הופכת אותי לישנונית מאוד. כאן אני דווקא מנסה למשוך עוד כמה שעות ערות כדי שלא לקום מוקדם מדי ביום המחרת בו אני עושה משמרת ערב.
בין משמרת הבוקר השניה ללילה הראשון יש לי לא מעט זמן להשלים את החסר ולהתעורר רעננה לפני משמרת הלילה הראשונה שתחרב הכל.
השינה שבין משמרות הלילה נמשכת כשש שעות במקרה הטוב והיא כצפוי פחות איכותית בגלל ההיפוך בשעות והעולם שבחוץ שער ומרעיש ולעתים גם מתקשר.

בסיום משמרת הלילה השניה אני יוצאת לחופש.
בתקופות מסויימות הייתי נשארת ערה ומושכת עד שעות אחה"צ המאוחרות או הערב, עם המון קפה ונפילות למצב קוגנטיבי של זומבי. לאחרונה אני מנסה בהצלחה חלקית תבנית אחרת לה נתתי בראשי שם מעט פרובוקטיבי- "שינאצית".
מדובר על שינה עם תריסים שאינם מוגפים לחלוטין, במקום פיג'מה נוחה אני נשארת בבגדים עמם חזרתי מהעבודה, מכוונת שעון מעורר לשלוש שעות שינה ולא עוצרת בשירותים לפני השקיעה לעולם החלומות. המטרה? שינה אבל לא נוחה מדי.
אם נח לי מדי אני לא מצליחה להתעורר לפני שש בערב ובכך מחרבת לעצמי את כל החופש.

וכך קרה השבוע.
בטעות נרדמתי "נח" מדי והתעוררתי רק בשש בערב. נאלצתי להכריח את עצמי לחזור לישון באחת ומשהו בלילה.
למחרת נעשה לי נס והצלחתי לקום בשמונה וחצי ועייפותי הכריעה אותי בין חצות לאחת.
היום התעוררתי בארבע וחצי אחה"צ ומחר היום שלי יתבזבז בעל האש (אני צמחונית) בדרום הרחוק. אם לא היה מדובר באירוע פרידה ממנהל שמחייב אותי להגיע, הייתי כנראה מנסה למצוא תירוץ ולהבריז.

היום קראתי שמחקרים הראו ש"לנשים שעובדות במשמרות לילה יש סיכוי מוגבר ב49 אחוז לחלות בסרטן השחלות" מצד שני, "נמצא שנשים שעובדות במשמרות ומתארות את עצמן כ"טיפוס לילי" התגלו שיעורים נמוכים יותר של המחלה. ממצא זה מעיד על כך שלנשים שמסתנכרנות היטב עם עבודת משמרות יש סיכוי נמוך יותר לחלות במחלה זו".
אני מצליחה לסחוב כמו כולם במהלך המשמרות ומאבדת את עצמי לגמרי בחופשים. האם עלי למצוא לעצמי ביטוח מחלות קשות?

כשהתקשרתי לפיץ, שעובד גם הוא במשמרות לילה, להתבכיין על עוד אוף שיפט אבוד ולספר לו שאותו מחקר מצא גם ש-"לגברים שעובדים בלילות יש סיכוי פי שלושה מהעובדים ביום לחלות בסרטן הערמונית. השיבושים המתמשכים בשעון הביולוגי מקושרים גם למחלות לב וכלי דם, השמנת יתר, בעיות עיכול וסכרת", עוד לא הייתי ערנית לגמרי, וכשאיבדתי את עצמי לכמה רגעים בתרגום המילה "ערמונית" לאנגלית, הוא הראה חוסר סבלנות וזרק איזו הערה עם ניחוח מתנשא (או שהוא סתם ניסה להיות מצחיק ולא הלך לו). אנגלית היא סוג של שפת אם בארצו והוא דובר אותה טוב ממני ונדמה לי שלפעמים הוא שוכח את זה. התעצבנתי עליו ואמרתי לו שהוא מוזמן לשמור את ההערות המרגיזות שלו לעצמו והשיחה הסתיימה בטון צורם למרות נסיונות פיוס מגושמים מצדו. עוד לא עבר לי מהעניין השטותי הזה למרות שמאז הוא התקשר שוב לדרוש בשלומי.
וכך היום הזה, כמו שאר ימות החופש שלי השבוע, מתגלה כבזבוז זמן ונגמר במצב רוח עכור.

אפילו להפגנה החשובה שמתקיימת כעת אין לי חשק ללכת.

Coming Home

קצת יותר מחודש מאז השיבה מהמזרח והדברים מבולבלים כתמיד.
סייקל מתערבב בימי חופש ואיכשהו תמיד מרגיש שימי החופש קצרים מימי העבודה ולפני שבוע גם סופסוף נפל לי האסימון למה - בימי עבודה אני ערה כ18 שעות, במהלכן אני בעיקר מרוכזת במשימות שונות, נמצאת בהפסקות לא ארוכות או בנסיעות בהן יש לי פנאי לקרוא ולהאזין למוזיקה וישנה במעט הזמן שנותר.
בימי החופש שלי אני משלימה שינה ארוכה לפחות לילה אחד ושמונה-תשע שעות בשאר הימים, ובנוסף, שורפת לפחות עוד חלק נכבד מיומי על שיטוט חסר תכלית באינטרנט. כלומר - היום מלכתחילה קצר יותר ומתוכו במשך שעות ארוכות המח שלי רדום ואפאתי לימים שחולפים להם ללא שוב. זה מגיע למצבים אבסורדיים בהם אני אמורה לעשות משהו, במקום זה מתבזבזת לחלוטין ואז, כשחברות שלא ראיתי הרבה זמן מציעות שנפגש ישנה מן תחושה שחבל על הזמן הזה בו יכולתי לעשות את הדברים שמלכתחילה הייתי אני צריכה. כאילו המפגש עם החברים הוא מה שמבזבז לי את היום ולא הפייסבוק או היוטיוב.
יש בי רצון לנתק את הפלאפון מהאינטרנט למשך אוף שיפט שלם ופשוט לעשות עם עצמי דברים מועילים במקום להרקב מול מסך.

ובכל זאת פגשתי את אותן החברות -
קבעתי עם מנגה בעזריאלי, רכשנו מתנות חמודות ותפסנו יחד אוטובוס לכיוון דירתה של הבסטי מהבר שהפכה לראשונה לאם לפני כשלושה חודשים. הבסטי התלהבה מבובת הפינגווין והטי שירט החמודה שרכשנו לבתה וישבנו כולנו בצוותא להשלים פערים.
היה מקסים לראות אותה מתפקדת כאם בטבעיות, מאכילה, מרגיעה ולגמרי קורנת מאושר. 

ממנגה היה מעניין לשמוע על הכנס בו היא אמורה להרצות באנגליה בקיץ ולהתרגש יחד איתה לקראת האולם הראשון שארוסה והיא מתכוונים לבדוק מאוחר יותר באותו היום.

היה נחמד מאוד ואני ממש שמחה עבור כל הדברים הטובים שהעתיד הקרוב מזמן להן.

ולנושא עליז עוד יותר:

רכשתי לי כרטיסים לאירוויזיון, התארגנתי על כניסה לכל המסיבות הנלוות ואני ממש נרגשת לקראת בואו של השבוע הכיפי ביותר בשנה- והפעם מטר מהבית.
החסרון המבאס היחיד הוא שהחבר'ה האירופאים שלי - שני האירים לא יגיעו, אבל את זה ידעתי מזמן. החבר הנוסף, הגרמני הודיע לי אתמול שלמרות שהתארגן על מלון, כרטיסים וכו' הוא נאלץ לבטל הכל בעקבות מצב רפואי קשה של אימו.
לפחות יהיו המון פרצופים ישראלים מוכרים.
אחרי תקופת האירוויזיון אני לגמרי חוזרת לדיאטת הפייסבוק שלי.

שיחה עם סבתא

כשסבתא שלי התקשרה אלי לפני כמה ימים, לא יכולתי שלא לחוש רגשות אשם כבר שראיתי את שמה על הצג.
השעה היתה תשע וחצי בערב והייתי על ההסעה, בה לרוב אני משתדלת שלא לנהל שיחות טלפון מפאת כבודם של חברי לעבודה שמנסים לנמנם אחרי יום ארוך. היא התקשרה, כהרגלה בחודשים האחרונים דרך אפליקציית הוואטספ במקום שיחה טלפונית רגילה. בפעם האחרונה שהייתי אצלה והיא הראתה לי את הסמרטפון החדש שלה, הבנתי שהסיבה לכך היא כי האייקון של הטלפון וזה של היישומון נראים שניהם כשפופרת ירוקה ולה זה פשוט נראה אותו הדבר. הסברתי לה על ההבדלים בין השניים וסידרתי את המסך בצורה נגישה יותר אבל כצפוי, הלמידה עורכת זמן. במיוחד כשהזכרון שלה לא מה שהיה פעם ("נהיה לי ראש קלבסה" להגדרתה).
שלחתי לה הודעה מתנצלת וחזרתי אליה רבע שעה מאוחר יותר. היא עוד היתה ערה.

התנצלתי בפניה שלא ביקרתי או התקשרתי זמן רב, "איבדתי את עצמי לגמרי" כמעט אמרתי לה בפעם האלף.
וזה נכון, שעות השינה והערות שלי מבולגנות לגמרי, אני נלחמת ללמד את עצמי מוטיבציה ומשמעת עצמית עבור פעולות הכרחיות. את כל זה אתם יודעים, כתבתי על זה לא מעט.  כעת אני חשה בהדרדרות נוספת כשלמעשה אני לא התאמנתי על עמוד כחודשיים ולאחרונה אפילו התעצלתי לצאת לקניות בצורה מסודרת. התוצאה היא אכילת פחות ו/או פחות ירקות ופירות, שהיוו את החלק הארי של התפריט שלי בימים כתיקונם. הדבר הטוב היחיד שעוד עשיתי עבור עצמי הוא ריצה אחת לשבוע, במרחקים הולכים וגדלים. הגעתי לחמישה ק"מ לפני כמה שבועות ואז גם ההרגל הזה קצת נעלם.

את הדברים האלה לא יכולתי לספר לסבתי ששואלת תמיד "איזה דברים טובים יש לך לספר לי?", בטח לא את החלק של האוכל, בטח לא שבאיזשהו שלב של השיחה היא אמרה לי שאני "מאוד רזה".
"צר לי לאכזב אותך סבתא אבל אין אצלי חדש, הכל רגיל ומשעמם" אמרתי לה בפעם המי יודע כמה.
וזה כמעט נכון.
על הצד הטוב, יש דיבור כללי של תכנוני סבטיקל בעוד כמה חודשים. אבל זהו.

אני חושבת שמכאן אני יכולה רק לגדול.

עריכה: אתמול רצתי 6.5 ק"מ והיום הכריזו שהאירוויזיון יתקיים בת"א. כל כך התרגשתי שהראש שלי לגמרי לא היה בעבודה ויש מצב שעדכנתי אחת הבוס שלי והמשמרת הבאה בשטויות.