הזמן והאווירה יצרו לנו סביבה מיוחדת. אני חושבת שמעולם, כבוגרת, לא יצא לי לדבר כך עם ההורים שלי, רק שלושתנו. בימי חול כמעט תמיד יש פלאפון או מסך טלוויזיה שמסיח את תשומת הלב ובשבתות אצל ההורים כמעט אף פעם לא התעוררתי מוקדם כל כך וגם אם כן, בטח שלא הלכתי לסלון לשבת ככה סתם, בעוד אבא בבית הכנסת או ישן ודעתה של אמא נתונה עמוק אל תוך עיתוני סוף השבוע. הפעם לא היה לנו שום דבר מזה ובאופן טבעי פשוט התחלנו לדבר.
המפגש שלנו, שנסוב סביב ברית המילה לנכד הראשון העלה כנראה פתיחות לדבר על נושאים כמו ההורות הצעירה של פיץ ושלי וזו הותיקה של הורי כלפנו, הרצון שלהם שאחותי הברבורה תמצא זוגיות ותקים משפחה והבעת תקווה שיהיו להם עוד נכדים ממנה וגם מאחותי הקישוא ובעלה שנתקלים בקשיים. דיברנו גם על החיים שלהם בפנסיה ועיסוקיהם. הבעתי, ולא בפעם הראשונה, את החשש שלי מזה שאמא לא יוצאת מספיק מהבית ולא פעילה גופנית וחברתית (ועל הקשיים החברתיים שלה כתבתי כאן לא פעם). אבא עודד אותה ואומר שבתור פנסיונרים יש להם כל מיני אפשרויות לצאת להצגות, הרצאות וסרטים וגם כחבר הסתדרות הוא מקבל הטבות כאלה ואחרות. היא מיד קפצה, ולא בפעם הראשונה, והזכירה שהיא בשנת אבל על אמה ולכן היא לא שומעת מוזיקה.
הצעתי לה שלא להשתמש בזה כתירוץ. אני אמנם לא פוסקת הלכה, אבל לדעתי זה שיש כמה צלילים פה ושם בסרטים, זה בסדר, כל עוד זה לא מחזמר בו המוזיקה היא העיקר. הרי לפי ההגיון שהיא הציעה, גם הפתיח של מהדורות החדשות בהן היא מרבה לצפות, נחשבות מוזיקה ויש להמנע מהם.
במקום להמשיך להתפלפל בנושא דיני אבלות, הלכתי בכיוון אחר והצעתי הליכות בפארק הגדול בעיר שחודש בשנים האחרונות וגם את אחד הרחובות המרכזיים בעיר שהפך לשוקק חיים, עם המון בתי קפה, ספסלים נעימים וכיכר חדשה ומשופצת, בשני אלה אין שום מוזיקה. הצעתי שילכו שניהם יחד כפעילות זוגית וגופנית. אבא הציע לה ללכת למרכז קהילתי שאזרחים ותיקים רבים מגיעים אליו בשעות היום והאווירה ממש קז'ואלית.
במקום להמשיך להתפלפל בנושא דיני אבלות, הלכתי בכיוון אחר והצעתי הליכות בפארק הגדול בעיר שחודש בשנים האחרונות וגם את אחד הרחובות המרכזיים בעיר שהפך לשוקק חיים, עם המון בתי קפה, ספסלים נעימים וכיכר חדשה ומשופצת, בשני אלה אין שום מוזיקה. הצעתי שילכו שניהם יחד כפעילות זוגית וגופנית. אבא הציע לה ללכת למרכז קהילתי שאזרחים ותיקים רבים מגיעים אליו בשעות היום והאווירה ממש קז'ואלית.
אבי ואני הסכמנו אחת עם השניה על רוב הדברים שנאמרו ואפילו אמא הסכימה איתי על המשפט "use it or lose it" בהקשר של פעילות גופנית ותנועה, אלא שלטענתה היא פעילה מספיק ועל העניין החברתי כמעט ולא היה צורך לדבר למרות שהיא כן אמרה שזה לא בא לה בקלות כמו לנו.
למרות מה שתפסתי כאווירה חיובית או לפחות ניטרלית, היא כנראה לא הבינה שאני מגיעה ממקום של כוונה טובה ודאגה, ואבי, אני מניחה, ממקום של רצון ברענון בזוגיות שלהם, והתחילה לדמוע. כששאלתי למה, היא אמרה שאנחנו מתקיפים ומבקרים אותה ואני נאלצתי לבחור מילים עדינות ולהגיד את המובן מאליו - כל מה שאמרתי, נובע מדאגה ומרצון שיהיה לה טוב.
הרי רק לפני כמה דקות אמרת שאת דואגת מזה שהברבורה לא בזוגיות ולא יוצאת. אם היית אומרת את הדברים האלה בפניה, את חושבת שהיא הייתה מקבלת את זה ברוח טובה? היא הודתה שלא. אבל ברור שאמרת את מה שאמרת כי את רוצה בטובתה, נכון? אז אותו הדבר כאן, גם אני רוצה שיהיה לך טוב.
קשה לעבור את החיים כאשר גם הצעות בונות של אנשים קרובים נתפסות כביקורת וכהתקפה אישית. הקוצים שלה, שהפנתה לא פעם החוצה, מגינים על תוכן מאוד רך ופגיע. הבורא יודע שהיו לנו המון קשיים ביחסי האם-בת שלנו לאורך התבגרותי וכמה זה הקשה עלי, אבל ככל שהזמן עובר, אני מתחילה לפרום את התואר "אמא" ולראות אותה גם כאדם. עכשיו כששתינו נשים בוגרות, לא פעם אני מרגישה שאני מתפקדת כהורה שלה.
כשפיץ וברבורה התעוררו אבא עשה קידוש ואז פיץ ואני יצאנו לסיבוב רגלי באיזור. הערכנו את זה שאנחנו יכולים פשוט לצאת ולהשאיר את קטוץ עם המשפחה כי ידענו שזו פריבילגיה שלא תהיה לנו בהמשך. ההורים שלי מצדם שמחו להשאר עם הנכד שלהם, אבא שלי נהנה להאכיל אותו בכל הזדמנות ואמא מופקדת על החיתולים.
כשחזרנו מההליכה הנעימה שלנו בפארק עם כוס קפה ועוגה טובה, עודדתי את ההורים לצאת לטיול בחוץ. יאללה, פעם ראשונה שלכם בחו"ל, חבל להיות תקועים בין קירות כל הזמן. הטיעון הצליח לבסוף לשכנע אותם היה שיבש בחוץ ולא קר כמו בימים האחרונים.
הם לא מכירים את האיזור ולא בקיאים בנפלאות הגוגל מפות גם לו היו לוקחים פלאפון בשבת, ולכן הטיול היה מעגלי וקצר. התפלאתי כשהם חזרו כל כך מהר וכמעט התבאסתי בשבילם עד שהם סיפרו בהתלהבות שנהנו להסתכל על הבתים שנראו כל כך שונה מבארץ, על שמות הרחובות בשפה זרה ושאפילו עברו ליד כנסיה.
הם לא מכירים את האיזור ולא בקיאים בנפלאות הגוגל מפות גם לו היו לוקחים פלאפון בשבת, ולכן הטיול היה מעגלי וקצר. התפלאתי כשהם חזרו כל כך מהר וכמעט התבאסתי בשבילם עד שהם סיפרו בהתלהבות שנהנו להסתכל על הבתים שנראו כל כך שונה מבארץ, על שמות הרחובות בשפה זרה ושאפילו עברו ליד כנסיה.
אחרי שיצאה השבת ואבא עשה הבדלה עודדנו גם את אחותי שלא להתקע יותר מדי בבית. אחרי שנהננו מוקדם יותר מהפריבילגיה לצאת בספונטניות בידיעה שיש משפחה ששומרת על קטוץ, סיפרתי שפיץ ואני יוצאים להוציא כסף עבור המוהל מחר ועל הדרך לאכול במסעדה אסייתית והצענו לה להצטרף. הורי כמובן לא הצטרפו מטעמי כשרות.
המסעדה שרצינו להגיע אליה הייתה מלאה והוצע לנו להמתין שיתפנה שולחן ובאחת אחרת, יפנית, המצב היה דומה. התחלנו לבדוק איזה מקומות מומלצים נוספים יש באיזור, כאשר אחת שבלטה בדירוג הייתה מסעדה הודית. אחותי אמרה שמעולם לא יצא לה לאכול הודי. פיץ ואני,החלטנו שזו הזדמנות טובה לערוך לה היכרות עם אחד המטבחים החביבים עלינו.
התפריט, כמו תמיד, היה מלא בפרטים ושמות זרים ומבלבלים. עזרתי לאחותי לבחור מנה, משהו קלאסי ופשוט שבדיעבד הייתה המנה המוצלחת מבין השלוש לדעת כולם.
למחרת היה יום הברית.
פיץ ואני תכננו לצאת ולקנות כמה דברים שחסרו כמו פירות ולחם כשר עבור סעודת מצוה, אבל בעיקר חיפשנו בית מרקחת כדי לקנות משחת הרדמה אמלה שנוכל למרוח לקטוץ מראש, בנוסף למה שהמוהל משתמש בו. ושוב הוכח שהתכנון שלנו לקוי כשגילינו שהכל סגור.
את הכיבוד מצאנו לבסוף בחנות נוחות, אחרי שהתברר שחנויות פותחות מאוחר ביום ראשון, אבל גם כששאלנו את הבריסטה המקומי בבית הקפה הוא לא ידע להצביע על בית מרקחת פתוח באזור וכל מה שעברנו לידו היה סגור. לפי גוגל, המקום היחיד שהציע תקוה, היה בצד השני של העיר מרחק רבע שעה נסיעה. ניסינו את מזלנו אלא שגם המקום הזה היה לא היה פתוח.
תחושת האכזבה מעצמי על זה שלא חשבתי על המשחה ועל רכישתה מראש השתלבה עם הנסיעה חזרה שהלכה והתארכה בעקבות שילוט לא ברור והפקקים שהחלו להשתרך. פתאום הכל הכה בנו - תחושת חוסר השליטה שהלכנו לאיבוד, שהמוהל בדרך אלינו והזמן דוחק, כובד המשקל וההשלכות של הטקס. הכל.
הנסיעה היתה לחוצה מאוד אבל הצלחנו להתאפס מספיק כדי להגיע בחזרה בזמן כדי לנשום, להחליף בגדים ולעשות לקטוץ אמבטיה ראשונה בעצמנו. מיותר לציין שהלחץ נשאר והרגשתי שאני מתקשה לנשום וטובעת בחוסר שליטה כשהבנתי שעוד מעט והברית תתחיל. בלב התפללתי שהכל יעבור בשלום, ללא סיבוכים ושההחלמה של קטוץ תהיה מהירה וטובה.
המוהל הגיע ועשה רושם נחמד ומקצוע שהשרה שמץ של ביטחון.
די מהר הוא הכין את הכלים, בהם בהיתי בחרדה ובחשש והתחיל להנחות את המשפחה.
אבא שלי כבר היה מוכן עם הטלית עליו, אמא האכילה את קטוץ במי סוכר שהכנו מראש ואחותי הופקדה על הצילום.
הקטנצ'יק עבר מיד ליד ואבי, הסנדק, התבקש לשבת כשקטוץ מונח על כרית בחיקו ולהחזיק לקטוץ המנומנם את הרגליים. המסכנצ'יק שלי לא יודע מה מצפה לו.
בשלב הזה כבר התקשתי לנשום ופיץ נראה גם הוא בשוק וחסר אונים. למרות הרצון של שנינו לברוח הרחק, נכחנו לבסוף בחדר כשפנינו לקיר. כאן כבר הייתי על סף דמעות כשפיץ המתוק שלי תומך בחצי חיבוק ואחותי גם היא החזיקה לי יד ותמכה.
האירוע עצמו הרגיש כמו נצח והפך מבהיל יותר כאשר שמעתי אותו אומר לאבי מספר פעמים "אל תזוז!".
לבסוף אמרו שזה נגמר והמוהל המשיך את הברכות והגיע לקטע המוכר של "ויקרא שמו בישראל...", שם שאני מסרתי למרות שהסברתי לפיץ שבדרך כלל האבא מוסר את השם והצעתי לו לעשות את זה כאן אבל הוא ויתר ונתן לי את הכבוד.
כולם חייכו כשסופסוף הבן שלנו קיבל את שמו, שם ראשון שבחרנו ושם שני שהוא חולק עם אבא.
המוהל סיים את הברכות, אבי עשה לנכד שלו ברכת כהנים ואני קיבלתי את בני הפצוע והשקט מאוד בחזרה.
גיבור מסכן שלי.
המסעדה שרצינו להגיע אליה הייתה מלאה והוצע לנו להמתין שיתפנה שולחן ובאחת אחרת, יפנית, המצב היה דומה. התחלנו לבדוק איזה מקומות מומלצים נוספים יש באיזור, כאשר אחת שבלטה בדירוג הייתה מסעדה הודית. אחותי אמרה שמעולם לא יצא לה לאכול הודי. פיץ ואני,החלטנו שזו הזדמנות טובה לערוך לה היכרות עם אחד המטבחים החביבים עלינו.
התפריט, כמו תמיד, היה מלא בפרטים ושמות זרים ומבלבלים. עזרתי לאחותי לבחור מנה, משהו קלאסי ופשוט שבדיעבד הייתה המנה המוצלחת מבין השלוש לדעת כולם.
למחרת היה יום הברית.
פיץ ואני תכננו לצאת ולקנות כמה דברים שחסרו כמו פירות ולחם כשר עבור סעודת מצוה, אבל בעיקר חיפשנו בית מרקחת כדי לקנות משחת הרדמה אמלה שנוכל למרוח לקטוץ מראש, בנוסף למה שהמוהל משתמש בו. ושוב הוכח שהתכנון שלנו לקוי כשגילינו שהכל סגור.
את הכיבוד מצאנו לבסוף בחנות נוחות, אחרי שהתברר שחנויות פותחות מאוחר ביום ראשון, אבל גם כששאלנו את הבריסטה המקומי בבית הקפה הוא לא ידע להצביע על בית מרקחת פתוח באזור וכל מה שעברנו לידו היה סגור. לפי גוגל, המקום היחיד שהציע תקוה, היה בצד השני של העיר מרחק רבע שעה נסיעה. ניסינו את מזלנו אלא שגם המקום הזה היה לא היה פתוח.
תחושת האכזבה מעצמי על זה שלא חשבתי על המשחה ועל רכישתה מראש השתלבה עם הנסיעה חזרה שהלכה והתארכה בעקבות שילוט לא ברור והפקקים שהחלו להשתרך. פתאום הכל הכה בנו - תחושת חוסר השליטה שהלכנו לאיבוד, שהמוהל בדרך אלינו והזמן דוחק, כובד המשקל וההשלכות של הטקס. הכל.
הנסיעה היתה לחוצה מאוד אבל הצלחנו להתאפס מספיק כדי להגיע בחזרה בזמן כדי לנשום, להחליף בגדים ולעשות לקטוץ אמבטיה ראשונה בעצמנו. מיותר לציין שהלחץ נשאר והרגשתי שאני מתקשה לנשום וטובעת בחוסר שליטה כשהבנתי שעוד מעט והברית תתחיל. בלב התפללתי שהכל יעבור בשלום, ללא סיבוכים ושההחלמה של קטוץ תהיה מהירה וטובה.
המוהל הגיע ועשה רושם נחמד ומקצוע שהשרה שמץ של ביטחון.
די מהר הוא הכין את הכלים, בהם בהיתי בחרדה ובחשש והתחיל להנחות את המשפחה.
אבא שלי כבר היה מוכן עם הטלית עליו, אמא האכילה את קטוץ במי סוכר שהכנו מראש ואחותי הופקדה על הצילום.
הקטנצ'יק עבר מיד ליד ואבי, הסנדק, התבקש לשבת כשקטוץ מונח על כרית בחיקו ולהחזיק לקטוץ המנומנם את הרגליים. המסכנצ'יק שלי לא יודע מה מצפה לו.
בשלב הזה כבר התקשתי לנשום ופיץ נראה גם הוא בשוק וחסר אונים. למרות הרצון של שנינו לברוח הרחק, נכחנו לבסוף בחדר כשפנינו לקיר. כאן כבר הייתי על סף דמעות כשפיץ המתוק שלי תומך בחצי חיבוק ואחותי גם היא החזיקה לי יד ותמכה.
האירוע עצמו הרגיש כמו נצח והפך מבהיל יותר כאשר שמעתי אותו אומר לאבי מספר פעמים "אל תזוז!".
לבסוף אמרו שזה נגמר והמוהל המשיך את הברכות והגיע לקטע המוכר של "ויקרא שמו בישראל...", שם שאני מסרתי למרות שהסברתי לפיץ שבדרך כלל האבא מוסר את השם והצעתי לו לעשות את זה כאן אבל הוא ויתר ונתן לי את הכבוד.
כולם חייכו כשסופסוף הבן שלנו קיבל את שמו, שם ראשון שבחרנו ושם שני שהוא חולק עם אבא.
המוהל סיים את הברכות, אבי עשה לנכד שלו ברכת כהנים ואני קיבלתי את בני הפצוע והשקט מאוד בחזרה.
גיבור מסכן שלי.
לאחר סיום הטקס, היו נשנושים, סמול טוק ושיתוף השם החדש בקבוצות של המשפחה והחברות ששלחו מכבר הודעות סקרניות. אחרי כמה שעות המוהל החליף לקטוץ חיתול והסביר לנו איך לטפל בפצע בימים הקרובים.
מראה הפצע היה נוראי וכמעט שטבעתי בגל של רגשות אשם שהציף אותי ונמשך אל תוך הלילה והימים הבאים. למה הייתי צריכה לעשות לו את זה? הוא היה בסדר גמור כפי שהוא נולד. הרגשתי בפעם המי יודע כמה בשמונה הימים האחרונים שאני אמא נוראית. אני לא יודעת איך פיץ חווה את כל הטקס הזר והמוזר הזה אבל אני שמחה שהוא לא צירף חומר בעירה למדורת האשם שלי שליחכה אותי מבפנים.
אחרי שהכל נגמר והצלחנו לנשום קצת, כולם פרקו ושיתפו איך חוו את היום.
אמא שלי כמובן עשתה מה שצריך כי צריך ולא פירטה על רגשות קשים כאלה או אחרים.
אבי לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. בגלל שהוא כהן, הוא נתבקש מספר פעמים בעבר לעשות טקסי פדיון הבן והוא תמיד נענה בשלילה. גם בבריתות אף פעם הוא לא היה מאלה שעומדים בשורות הקדמיות. הפעם, אולי כי אין לו בנים ואולי כי זה נכד ראשון הוא הסכים להיות סנדק למרות הקושי. מסתבר שהוא כל כך נלחץ מהמעמד, שהוא לקח כדור הרגעה מוקדם יותר ובכל זאת לא היה מסוגל להסתכל. בבוקר שלפני כן, הוא שם לב לרעידה בידיים שנגרמה מרמת סוכר נמוכה בדם( הבעיה נפתרה בקלות בעזרת קינדר בואנו), אולי החשש שזה יקרה שוב הוסיף לחרדה.
גם אחותי הברבורה לא רצתה להסתכל אבל בגלל שצילמה היא ראתה יותר ממה שרצתה, אבל כשראתה את הדמעות עומדות בעיני היא עשתה כאמור את הדבר האנושי ושלחה יד מחזקת ותומכת שאחזה בשלי. בנוסף, היא שיבחה את פיץ כשאמרה שראתה עד כמה קשה לו, ובעיקר כשהכל כל כך זר לו ושבכל זאת הוא תמך והחזיק אותי. זו לא הייתה הפעם היחידה שציינה את המעשה הזה לטובה.
יום המחרת היה יום הטיסה של המשפחה.
את הצ'ק אאוט מהדירה נאלצנו לבצע כמה שעות לפני טיסת אחר הצהריים שלהם והשאלה שנשאלה היא איך לעביר את הזמן שנותר. הצעתי לטייל בפארק אבל מזג האויר לא הסביר פנים.
קניון? אמנם מקורה אבל די סתמי ונמצא הרחק משדה התעופה.
המוזיאון המפורסם בעיר? יקר וככל הנראה לא יעניין את כולם.
לבסוף, הפתרון היה סניף איקאה המקומי. מקורה, חינמי ושורף כמה שעות בכיף. מסתבר שאיש ממשפחתי לא יצא לבקר באיקאה בארץ ולכן זה היה מעניין עבור כולם.
את הדרך לשם עשינו בפיצול, פיץ ברכב שלנו עם קטוץ וכל המזוודות וכל השאר באובר.
ושוב, נהנתי לראות איך ההורים שלי, שלהם זו נסיעה ראשונה מחוץ לישראל, נהנו והעריכו פרטים קטנים שאני כבר שכחתי להתרגש מהם- מראה הבתים השונה, הכבישים, המבטא של הנהג, תחנות האוטובוס וכו'. אבי גם הזכיר בכמה הזדמנויות שונות שהעריך מאוד כמה אנשי המקום אדיבים, וזה בהתבסס על פעם אחת שאחותי והוא הלכו לקניות בסופר (לפני הגעתנו) וביקשו הכוונה שנענתה באריכות ובחיוך.
ההורים ואחותי נהנו מהסיור באיקאה. כשאחותי רצתה לקנות כמה פריטי מטבח קטנים מזכוכית אמרתי שחבל לה לסחוב מכאן ושאת המוצרים האלה בדיוק יש גם בארץ. שמעתי אותה ואת ההורים מדברים על זה שהם צריכים לנסוע בהזדמנות ועכשיו אני תוהה אם זה באמת יקרה. אולי זו תהיה דרך טובה להתאוורר ולהתחדש כשהמלחמה עם האיראנים תסתיים.
כשהגיעה השעה הזמנתי למשפחתי אובר לשדה התעופה. בזמן המתנתנו הודיתי להם שוב על הגעתם ואמרתי שאני מעריכה מאוד את המאמץ והנסיעה. לחצתי יד לאבא, חיבקתי את אחותי ואפילו הצעתי חיבוק לאמא שהופתעה והתרגשה מהמחווה. אני לא זוכרת מתי התחבקנו אני והיא, אבל אחרי הימים האחרונים זה פשוט התבקש.
הפרידה צבטה לי בלב. חבל לי מאוד שאני לא גרה בסמיכות למשפחה שלי. ראיתי כמה ההורים שלי מאושרים מבילוי עם הנכד שלהם וגם אחותי, שאמנם נראתה מהוססת יחסית בימים האחרונים אבל אני יודעת שהיא ממש טובה עם ילדים וכמובן, אחותי הקישוא שלא יכלה להגיע.
הצטערתי שהברית לא התקיימה בארץ, אז הייתי מזמינה את כל משפחתי המורחבת והחברות. אני מקווה שכשהטיסות יחזרו וכאשר נתחיל שגרת חיסונים יזדמן לנו להגיע ארצה לביקור ממושך. אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לפגוש את הנין החדש שלה והדודה, שמבקשת תמונות שלו בכל הזדמנות מחזירה הודעות קוליות מתפעלות ולא מעט בייבי טוק.
כך או כך, שמחתי שאנחנו אחרי הברית ושבסך הכל, למרות שהפצע עדיין נראה זוועה, קטוץ מגיב ומתנהג כתמול שלשום ולא נראה שהוא סובל במיוחד.
מראה הפצע היה נוראי וכמעט שטבעתי בגל של רגשות אשם שהציף אותי ונמשך אל תוך הלילה והימים הבאים. למה הייתי צריכה לעשות לו את זה? הוא היה בסדר גמור כפי שהוא נולד. הרגשתי בפעם המי יודע כמה בשמונה הימים האחרונים שאני אמא נוראית. אני לא יודעת איך פיץ חווה את כל הטקס הזר והמוזר הזה אבל אני שמחה שהוא לא צירף חומר בעירה למדורת האשם שלי שליחכה אותי מבפנים.
אחרי שהכל נגמר והצלחנו לנשום קצת, כולם פרקו ושיתפו איך חוו את היום.
אמא שלי כמובן עשתה מה שצריך כי צריך ולא פירטה על רגשות קשים כאלה או אחרים.
אבי לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. בגלל שהוא כהן, הוא נתבקש מספר פעמים בעבר לעשות טקסי פדיון הבן והוא תמיד נענה בשלילה. גם בבריתות אף פעם הוא לא היה מאלה שעומדים בשורות הקדמיות. הפעם, אולי כי אין לו בנים ואולי כי זה נכד ראשון הוא הסכים להיות סנדק למרות הקושי. מסתבר שהוא כל כך נלחץ מהמעמד, שהוא לקח כדור הרגעה מוקדם יותר ובכל זאת לא היה מסוגל להסתכל. בבוקר שלפני כן, הוא שם לב לרעידה בידיים שנגרמה מרמת סוכר נמוכה בדם( הבעיה נפתרה בקלות בעזרת קינדר בואנו), אולי החשש שזה יקרה שוב הוסיף לחרדה.
גם אחותי הברבורה לא רצתה להסתכל אבל בגלל שצילמה היא ראתה יותר ממה שרצתה, אבל כשראתה את הדמעות עומדות בעיני היא עשתה כאמור את הדבר האנושי ושלחה יד מחזקת ותומכת שאחזה בשלי. בנוסף, היא שיבחה את פיץ כשאמרה שראתה עד כמה קשה לו, ובעיקר כשהכל כל כך זר לו ושבכל זאת הוא תמך והחזיק אותי. זו לא הייתה הפעם היחידה שציינה את המעשה הזה לטובה.
יום המחרת היה יום הטיסה של המשפחה.
את הצ'ק אאוט מהדירה נאלצנו לבצע כמה שעות לפני טיסת אחר הצהריים שלהם והשאלה שנשאלה היא איך לעביר את הזמן שנותר. הצעתי לטייל בפארק אבל מזג האויר לא הסביר פנים.
קניון? אמנם מקורה אבל די סתמי ונמצא הרחק משדה התעופה.
המוזיאון המפורסם בעיר? יקר וככל הנראה לא יעניין את כולם.
לבסוף, הפתרון היה סניף איקאה המקומי. מקורה, חינמי ושורף כמה שעות בכיף. מסתבר שאיש ממשפחתי לא יצא לבקר באיקאה בארץ ולכן זה היה מעניין עבור כולם.
את הדרך לשם עשינו בפיצול, פיץ ברכב שלנו עם קטוץ וכל המזוודות וכל השאר באובר.
ושוב, נהנתי לראות איך ההורים שלי, שלהם זו נסיעה ראשונה מחוץ לישראל, נהנו והעריכו פרטים קטנים שאני כבר שכחתי להתרגש מהם- מראה הבתים השונה, הכבישים, המבטא של הנהג, תחנות האוטובוס וכו'. אבי גם הזכיר בכמה הזדמנויות שונות שהעריך מאוד כמה אנשי המקום אדיבים, וזה בהתבסס על פעם אחת שאחותי והוא הלכו לקניות בסופר (לפני הגעתנו) וביקשו הכוונה שנענתה באריכות ובחיוך.
ההורים ואחותי נהנו מהסיור באיקאה. כשאחותי רצתה לקנות כמה פריטי מטבח קטנים מזכוכית אמרתי שחבל לה לסחוב מכאן ושאת המוצרים האלה בדיוק יש גם בארץ. שמעתי אותה ואת ההורים מדברים על זה שהם צריכים לנסוע בהזדמנות ועכשיו אני תוהה אם זה באמת יקרה. אולי זו תהיה דרך טובה להתאוורר ולהתחדש כשהמלחמה עם האיראנים תסתיים.
כשהגיעה השעה הזמנתי למשפחתי אובר לשדה התעופה. בזמן המתנתנו הודיתי להם שוב על הגעתם ואמרתי שאני מעריכה מאוד את המאמץ והנסיעה. לחצתי יד לאבא, חיבקתי את אחותי ואפילו הצעתי חיבוק לאמא שהופתעה והתרגשה מהמחווה. אני לא זוכרת מתי התחבקנו אני והיא, אבל אחרי הימים האחרונים זה פשוט התבקש.
הפרידה צבטה לי בלב. חבל לי מאוד שאני לא גרה בסמיכות למשפחה שלי. ראיתי כמה ההורים שלי מאושרים מבילוי עם הנכד שלהם וגם אחותי, שאמנם נראתה מהוססת יחסית בימים האחרונים אבל אני יודעת שהיא ממש טובה עם ילדים וכמובן, אחותי הקישוא שלא יכלה להגיע.
הצטערתי שהברית לא התקיימה בארץ, אז הייתי מזמינה את כל משפחתי המורחבת והחברות. אני מקווה שכשהטיסות יחזרו וכאשר נתחיל שגרת חיסונים יזדמן לנו להגיע ארצה לביקור ממושך. אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לפגוש את הנין החדש שלה והדודה, שמבקשת תמונות שלו בכל הזדמנות מחזירה הודעות קוליות מתפעלות ולא מעט בייבי טוק.
כך או כך, שמחתי שאנחנו אחרי הברית ושבסך הכל, למרות שהפצע עדיין נראה זוועה, קטוץ מגיב ומתנהג כתמול שלשום ולא נראה שהוא סובל במיוחד.
ברגשות מהולים של עצב, שמחה, הקלה והתרגשות התחלנו בנסיעה הממושכת חזרה לדירתנו, שם נתחיל להתמודד עם אתגר ושגרה של הורות.
