סבתא בבית חולים

השבועיים האחרונים התאפיינו באירועים שונים מאוד במהותם, חלקם נעימים ומעלי חיוך ואחרים מדאיגים. 
קשת שלמה של רגשות שהיה מאתגר להתמודד איתה בפרק זמן כל כך קצר.

יום שני שעבר התאפיין במזג אוויר נעים שממש הזמין את פיץ ואותי להליכה, שתיה קרה בשמש ושיחה טובה. אני ממש זוכרת את התחושה הקלילה והנעימה שהרגשתי ברגעי הביחד האלה.

ההרגשה השתנתה לחלוטין כמה דקות אחרי שנכנסנו בחזרה לדירה. בדקתי את הודעות הווטסאפ והייתה שם אחת מדודה שלי מצד אמי שעדכנה שסבתא אושפזה במחלקה פנימית. בית האבות הסיעודי שבו היא מתגוררת הזמין לה אמבולנס בעקבות סטורציה נמוכה וכאשר הגיעה לבית החולים אבחנו אותה עם דלקת ריאות. 
דלקת ריאות זה כמובן מצב מאוד לא נעים, על אחת כמה וכמה בגיל של סבתי, שבדיוק חגגה תשעים ושש.
המצב הפך למדאיג יותר כאשר התברר שהיא מתקשה בבליעה, מה שהעלה את החשד שאולי מזון הגיעה לקנה במקום לושט והוביל איכשהו למצב הריאתי. חמור מזה, בגלל הקושי לבלוע היא פשוט לא הסכימה לאכול.
במשך כמה ימים המשפחה ניסתה להיות לצדה ולנסות לעודד אותה לאכול ללא הצלחה כאשר במקביל הרופאים ניסו כמה פעמים להכניס לה זונדה ללא הצלחה. הם טענו שיש לה "מבנה אנטומי קשה" שלא איפשר את זה.

כששמעתי את החדשות נבהלתי מאוד והתלבטתי אם להזמין כרטיס טיסה ארצה. שאלתי את ההורים שלי מתוך בית החולים את דעתם והם לא ידעו מה לענות וגם אחותי קישוא לא ידעה מה לומר והוסיפה שהיא מבינה את ההתלבטות שלי ולא מקנאה בי על הסיטואציה הלא פשוטה.
אז דיברתי עם הדודה ולה כבר היו דברים אחרים לומר, כנראה מתוך פרספקטיבה של מישהי שאיבדה את אמה ואביה המבוגרים בשנים האחרונות. 

היא אמרה שכרגע לא יודעים כלום, אז יכול להיות שאגיע ארצה ואחזור חזרה והיא עדיין תהיה באותו המצב והציעה לי לחשוב איך ארגיש אז. היא הזכירה לי שבגיל של סבתא, המצב הבריאותי הוא מאוד לא צפוי. יכול להיות שהיא תשתפר, תצא מבית החולים ובהמשך "סתם" לא תקום יום אחד בבוקר. היא שיתפה שבין השורות של אתרי החדשות וממה שהיא שומעת בהקשר של טיסות, נדמה לה שיש סיכוי למתקפה קרובה באיראן ולכן אם אני מגיעה ארצה, היא הציעה לי לקחת בחשבון שאני עלולה להשאר יותר ממה שאני מתכננת.

דבר נוסף שסיפרה פגע בנקודה הכי רגישה ולכן היא גם מראש התנצלה על שיתוף החוויה הקשה. 
לפני כמה שנים, כאשר מצבה הרפואי של אמא שלה התדרדר גם היא נכנסה לאישפוז. האח היחיד דל דודתי שחי בארה"ב עלה במהירות על טיסה והגיע ארצה כדי לראות אותה. בזמן השהות שלו המצב שלה התייצב ואמרו לו שהיא תהיה בסדר. כאשר הוא היה על טיסה חזרה לארה"ב המצב שלה התדרדר במהירות. הדודה מספרת שהיא זוכרת שניסתה לתפוס אותו אבל לא הייתה תשובה כי הוא כנראה היה בדיוק על הטיסה. טיסת החזור שהוא לקח באופן מידי לא הייתה מהירה מספיק, הוא פספס את ההזדמנות להפרד ממנה. 
בתחושות מעורבות החלטתי להמתין עם הטיסה ולהחליט בהמשך לפי העדכונים שאקבל.

בינתיים, נראה שהאנטיביוטיקה שהיא קיבלה לוריד התחיל לפעול והנשימה שלה הפכה לפחות מאומצת (אמא סיפרה שבהתחלה זה היה נשמע שהיא "מגרגרת") והיא אפילו חזרה לאכול מעט, שזה מעודד מאוד, אבל הכמויות עדיין לא מספקות.
לכן, נכון לעכשיו, מתוכנן לה לקראת סוף החודש הליך גסטרוסטומיה או פיום קיבה. כלומר, יכניסו לה צינור דרך דופן הבטן ישר לקיבה כך שניתן יהיה להאכיל אותה ללא צורך בבליעת מזון. 
אני מוכרה לציין שההליך הזה מדאיג אותי מאוד, למרות שאין לי מושג מה עוד אפשר לעשות. 
איך אפשר לוודא שהיא לא תמשוך בטעות את הצינור? היא הרי לא מודעת למעשיה וגם בבית החולים כל הזמן הורידה את מסכת החמצן למרות שהיא נזקקה לה. אני גם חוששת מהפרוצדורה עצמה, כי הרופאים כבר הזכירו שהיא לא במצב בריאותי שמאפשר הרדמה מלאה, אז איך התהליך יבוצע? בלינק שצירפתי אמנם מצוין שההליך מבוצע בד"כ בהרדמה מקומית, אבל כאמור היא לא אחראית למעשיה, אז אני לא יודעת איך אפשר פשוט להניח שהיא תשכב בשקט. 

הימים המתוחים של דאגה וחשש לשלום סבתי הלכו והתקדמו להם לעבר סוף השבוע שעבר שבו חל יום הולדתי. 
פיץ הזמין לנו מראש לילה במלון בצד השני של המדינה, בעיירת חוף מקסימה ולשמחתי מזג האוויר שיתף פעולה והיה חם ונעים.
כמובן שבגלל החדשות לא ידענו אם ניסע יחד, אבל מאחר שהמצב של סבתא הצליח להתייצב, החלטתי לנסוע.
בדיעבד, אלה היו יומיים של ניקוי ראש שהייתי זקוקה להם. תחושה חמצמצה של אשמה אמנם הצליחה להתגנב פה ושם, אבל ניסיתי להזכיר לעצמי שאני לא באמת יכולה לעזור בכלום והתחושות הקשות שליוו אותי בימים האחרונים לא עשו לי טוב.
שמחתי להשיל מעצמי, ולו רק לזמן קצר, את המתח מעל הכתפיים ולהנות מזמן של זוגיות, אוכל טוב, שמש נעימה ואוויר מלוח וטוב של ים.

ביום ראשון כבר נסענו לאמא של פיץ. כזכור, מצבה הבריאותי מגביל אותה מאוד ובחודשים האחרונים אחותו של פיץ חזרה הביתה לקראת לידה שאמורה לקרות בשבוע הבא.
שנינו היינו כאן יחד כמה ימים, ובהמשך נשארתי כאן רק אני, עם שני תיקים מלאי בגדים. אחד למזג האוויר המקומי והשני מלא בבגדים קצרים, דרכון, ת.ז מפתחות של בית הורי וכל מה שאולי אצטרך במידה ויהיו עדכונים מסבתא.

מחר אמורה להגיע לכאן הגיסה, יחד עם בתה שמתרגשת מאוד לקראת בן הדוד או בת הדוד החדשים שצפויים להגיח לעולם.
פיץ יגיע לאסוף אותי כדי שלכולם יהיה יותר מקום. עם כמה ששמחתי לעזור ולהיות כאן במידה ותהיינה התרחשויות, אשמח מאוד לחזור לפינה ולפרטיות שלי עם פיץ. 

עם כלביא

אם הקורונה על גליה, ההפיכה המשפטית, השבעה באוקטובר וחרבות ברזל לא הספיקו לנו, הגענו עכשיו לשלב בונוס של "עם כלביא". המבצע נקרא כידוע על פי פסוק בספר במדבר פרשת בלק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
כבר היו פרשני אולפנים שהזכירו את האריה שהיה פעם על הדגל של איראן של השאה, טרום ימי מהפכת חומייני, וציינו שישנם אנשים שרואים בזה סוג של רמז למה שישראל באמת מנסה להשיג במערכה הנוכחית ויש כאלה שטוענים שהקימה היחידה כאן היא של העם שלנו, שמתעורר בפאניקה מהתרעות פיקוד העורף וטס לממד או למקלט. 

ובנימה יותר רצינית, למרות המרחק הגאוגרפי שלי מהארץ, אני צמודה לחדשות ברמה אובססיבית. 
ביום שישי בערב עקבתי בדאגה רבה אחר התמונות של אתרי הנפילה וזיהיתי לצערי את רחובות  שכונת הולדתי שמהם ברהנו טגניה שידר ובמיוחד רחוב אחד שנמצא לא רחוק ממקום מגוריהם של הורי ואחותי הברבורה מצד שני.
עם הברבורה הייתי בקשר רציף באותו הערב והיא סיפרה ששמעה בום חזק ורעש של זכוכיות שגרמו לה לחשוב שהבנין נפגע

ובהמשך הסתבר שרעש הזכויות הגיעו מהחלון שבסלון הדירה שלה.
על אף הקושי והחרדות המוצדקים, היא שלחה בהמשך הלילה תמונה של הכלבה של אחת השכנות ושאלה אם אני זוכרת אותה, ומזל שהיא הייתה שם כי מאוד עזרה לה להרגע. בטח שאני זוכרת אותה, זו הכלבה שהשתינה לי על הרגל באחת הירידות למקלט ממש ימים אל תוך חרבות ברזל. 

התמונות של הבניינים החרבים המשיכו להגיע והפחד שאחז בי כשראיתי את הרחובות המוכרים רק העצימו את החשש. 
שאלתי את הברבורה אם היא שמעה משהו מההורים והיא אמרה שהיא אכן התקשרה לאבא בתקווה שיענה והוא חרג ממנהגו וענה לה כדי לומר שהם בסדר. היא הוסיפה תהיה ודאגה לאחותנו הקישוא ובעלה אבל אני ידעתי לספר לה בעקבות שיחה עם ההורים מוקדם יותר באותו היום, שהם יתארחו אצלם לשבת וגם ישארו לישון, מאחר ולהורים יש ממד בדירה.
הודעות נוספות החלו לצוץ בקבוצה המשפחתית המורחבת ובסה"כ הצלחתי להבין שרוב המשפחה הייתה במרחבים מוגנים.

ביום שבת חגגנו לפיץ יומולדת. 
הוא פתח את המתנה וקרא את כרטיס הברכה שכתבתי לו ושנינו נהננו מעוגה עשירה של בסיס בראוני עם מוס שוקולד מעל.
השתדלתי מאוד להתנתק מהחדשות ולשמוח איתו ובשבילו אבל לא יכולתי שלא להישאב שוב לכותרות ולחדשות הקשות שהמשיכו לזרום מהארץ. הוא הבין אותי, אבל הוא הזכיר לי לעתים קרובות שכל הלחץ הזה הוא לא בריא ושההצמדות שלי לחדשות לא עוזרת לאף אחד. הוא צודק כמובן, אבל קשה להתעלם ולהמשיך בחיים כרגיל, ואפילו עוגת השוקולד שאכלנו הייתה מתובלת בהמון רגשות אשם.

אני לא יודעת איך המערכה הזאת תתפתח, אבל אני ממש מקווה שהיא תסתיים במהרה ובתוצאות הרצויות.
המלחמה הזאת מול איראן, עד כמה שהייתה צריכה לקרות במוקדם או במאוחר, היא עלית מדרגה ברמת השגעון שההוויה הישראלית מזמנת לנו. אני מתגעגעת לשגרה משעממת ורגילה, לאתרי חדשות שלא מאיימים בכותרות על מגפה עולמית קטלנית, מות הדמוקרטיה הישראלית, מלחמת הישרדות שנכפתה עלינו, חטופים שנמקים בשבי או מערכה שיש לה פוטנציאל למלחמת עולם ושנעשית על רקע גרעיני. קשה להאמין אבל עברו כבר שש שנים מאז התקופה הנורמלית ההיא שהסתיימה יחד עם שנת 2019 והסוף אינו נראה באופק. 

שמרו על עצמכם. 

אל תדמי בנפשך

תחילתו של היום העשירי מאז השבת השחורה ההיא. הימים שחלפו מאז היו קשים וגם אני, כמו רבים אחרים, קיוויתי לשווא שהנה, עוד רגע נתעורר מחלום הבלהות. 
בימים ראשון, שלישי וחמישי עוד הייתי בבית החולים עם מה שאמור היה להיות תחילתו של סבב שאיבה שלישי. ביום ראשון העיר הייתה שוממת כמעט לחלוטין שהזכירה מדי את תקופת הקורונה. כבר בביקור הזה האחות אמרה שבגלל המצב והעומס על בתי החולים, בכלל לא בטוח שיאשרו לי להתחיל סבב נוסף כעת. בינתיים רק נתנו לי זריקות וכדורים שהיו אמורים להתמודד עם ממצאים ציסטיים שנשארו לי מהסבב הקודם ולא ממש התחלה של הורמונים.
בשלישי עדיין הביעו ספק, הפעם גם כי הבדיקות שלי לא נראו להיט. בשני הביקורים הציעו לי אולי להמתין חודש עד שהאווירה בחוץ תרגע ועד שהגוף אולי יעשה את שלו ויתאפס. אמרתי שאני אמורה לנסוע בסוף החודש ולכן לא תהיה לי עוד הזדמנות.
בחמישי תוצאות הבדיקות לא הראו שיפור. הפעם הרופאים אמרו שמאחר וההתחלה לא מבטיחה וגם לא בטוח שיהיה חדר ניתוח או רופא מרדים זמין עבורי, עדיף לעצור כאן ולא להעמיס אותי בהורמונים שלא לצורך ואז לבטל ברגע האחרון. 
אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את המצב, אבל כן קצת התאכזבתי. אני מקווה שמה שנשאב עד כה יספיק, במידה ואי פעם אצטרך.

מעבר לעניין הבריאותי, היה כצפוי הרבה בלגן בעבודה. שלוש מחברי לצוות יצאו למילואים, שניים נוספים הם בעלי משפחות שגרים במושבים בדרום שדאגתם וריכוזם היו נתונים לאלה שמחכים להם בבית (או ללוויות. אחד מהם כבר איבד חמישה מכרים) והמנהל שלי שהמלחמה תפסה אותו באמצע טיול לחו"ל. התוצאה הייתה שנאלצתי להחליף את המנהל, לעשות את התפקיד הרגיל שלי שהוא סמי ניהולי וגם לעשות לא מעט מהמשימות הרגילות שחברי לרוב לוקחים. כמובן שהרבה פעילויות פשוט נאלצו לחכות מפאת המחסור בכח אדם, מה שלא הפריע למנהלים ולמהנדסים לנסות לדחוף לביצוען בכל מקרה, בזמן שהם יושבים בבית. 
הבעיה הזאת כמובן קיימת בכל המשמרות, ולכן ראינו לא מעט תגבורים של חברי משמרת אחת את המשמרת האחרת. 
העבודה בימי מלחמה, יש לה שני פנים לדעתי.
בבקרים, כאשר ההנהלה והמהנדסים נמצאים ודוחפים, זה הרגיש כמעט אבסורדי. כי איך אפשר להגדיר פעילות מסויימת ככזו ש"בעדיפות" בזמן שהחיים בחוץ בסכנה? בערבים לעומת זאת, הפעילות השגרתית בעבודה הסיחה את הדעת מהחדשות והלחץ והעניקה רגעים של נורמליות. 

בין אזעקה להדי פיצוצים, ניסיתי לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים קרובים.
כבר בשבת ההיא, ראיתי הודעות מודאגות מהדודה, שבד"כ שומרת שבת, בקבוצות השונות. בין היתר היא גם שאלה אותי בפרטי אם אני רוצה לבוא אליהם כדי שלא אהיה לבד, באותה שבת לא הגעתי, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמסך. חשבתי שהיא שואלת מנחמדות. בלילה היא שאלה אם אני רוצה לבוא להיות אצלם מחר, שוב, מאיכפתיות חשבתי. סיפרתי שאני אמורה להיות בבית חולים וצריך לראות מה קורה עם התור למכון שמיעה של סבתא (שכצפוי בוטל) והיא ענתה "תוכלי לבוא אלי אחר כך? ממש קשה לי". לזה כבר לא יכולתי לומר לא.
גם עם חג'י חברתי דיברתי לפני כמה ימים וגם שם נעשתה בעיקר פריקה על הקשיים, הכאב והאכזריות הבלתי נתפסת שחמאס השאירו אחריהם.

הנושא שהכי קשה לי כרגע הוא הנסיעה לארץ השיכורים שמתוכננת ליום שלישי הבא. הייתי בטוחה שיהיה איזה שינוי בגלל המצב, אבל ידוע לי לפחות על טיסה אחת שיצאה ביום השלישי ללחימה וכרגע אין שום איתות שיהיה שינוי בטיסה המתוכננת לי.
האמת? אני מרגישה לא טוב עם נסיעה בזמן כזה, כאילו אני עוזבת את כולם להתמודד עם המלחמה הארורה הזאת ובורחת. כן, התחושה הזו קיימת למרות שהטיסה תוכננה כבר לפני חודשים.
מצד שני, אני לא מרגישה שאני תורמת באופן מיוחד, אולי חוץ מזה שבינתיים שאני מקפידה להגיע למשמרות בעבודה למרות שאף אחד אחר לא יכול להתחייב לכך. אין לי סוג דם O לתרום, ממילואים קיבלתי שחרור ולא הצטרפתי לשום יוזמה אזרחית, כמו זו שהדוד הנדלניסט הרים.
אם אני באמת רוצה להשאר כאן, עלי לפעול מהר. מאוחר יותר היום אחותי אמורה להפגש עם בעלת הדירה ולחתום איתה על חוזה כניסה החל מחודש נובמבר. בארץ השיכורים אאלץ לעדכן שאני מגיעה בהמשך ואצטרך לבקש את דחיית הטיסה. 
כמובן, אצטרך לקוות שתהיה דירה שזמינה לי בהמשך ושאגיע כצפוי למשמרת של פיץ, אחרת הנסיעה הופכת להיות די חסרת טעם.
האם זה דבר שראוי לעשותו שמונה ימים לפני מועד ההגעה המתוכנן? אני לא יודעת. ובכלל, אם אבקש להישאר פה עד סוף השנה, האם זה באמת ישנה משהו למישהו? האם, למרות תחושת חוסר התרומה שלי, ארגיש אפילו יותר רע להיות בבטיחות היחסית של חוץ לארץ? כנראה.
כשדיברתי היום עם הארלם חברתי והעלתי בפניה את הדילמה הזאת, היא נתנה לי את ברכת הדרך והזכירה לי לשחק את התפקיד הראשי בחיים שלי. מצד שני, כשאומרים לי פה ושם שכדאי לי לנסוע עולה לי לראש דווקא הפסוק ממגילת אסתר: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:  אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים."

בלוגולדת, עדכוני בריאות וביקור מחו"ל

התאריך של היום צלצל לי מוכר ובדיקה קצרה בארכיון גילתה לי שצדקתי- היום לפני 19 (!!!) שנה חך אותו יום בו רמת השעמום מהחופש הגדול דחפה אותי לפתוח פינה משלי בערבות הפרא הוירטואליות של ישרא-בלוג. 

מי היה מאמין שאדבוק בתחביב הזה כל כך הרבה שנים?

גהה מודל 2004 ודאי לא הייתה מאמינה בכך.

אני מקווה שמירב הפוסטים שיכתבו כאן עד יום ההולדת העשרים של הבלוג יהיו אופטימיים וחיוביים.

ובנושא אחר.כפי שהכותרת מבשרת, ישנם עדכונים במישורים נוספים בחיי.

מחר מיד אחרי משמרת לילה אסע לבית חולים לקביעת פרוטוקול לקראת הזרקות ושאיבת ביציות שצפויה להתקיים כעל הנראה לקראת סוף החודש הנוכחי. חברתי מהסלסה שכזכור עברה אף היא את התהליך בעבר, תהיה שם לתמוך בי רגשית וכדי להעלות שאלות שאולי ברגע האמת אשכח לשאול. אני חשה ברת מזל שיש לי חברות שמוכנות לפנות את הבוקר כדי להצטרף אלי למטלה מבאסת שכזו. חוץ ממנה, גם הדודה יודעת על כוונתי להתחיל בהליך והציעה להצטרף. היא יודעת שהחברה תצטרף אלי אבל בכל זאת וידאה איתי לפני יומיים שהחברה אכן קורה וציינה שבכל מקרה פינתה את כל הבוקר במידה וארצה או אצטרך שהיא תגיע איתי. 

ברת מזל, כבר אמרתי. ההרתמות שלהן ממש לא מובנת מאליה.

כהכנה למחר, עברתי בתחילת השבוע בדיקת דם בפעם ה-לא-זוכרת-כבר-כמה מתחילת השנה. חוץ מענייני הורמונים שגרתיים ובדיקת חשיפה למחלות שונות ומשונות (עגבת, איידס, טוקסופלזמה- כולן יצאו שלילי, הידד!) בדקו לי גם מוטציות ב- BRCA1/2 , בתקווה גם כאן לתוצאה שלילית, התוצאות צפויות להגיע רק בעוד כחודשיים.

עוד בחזית זו, הייתי אתמול לראשונה בחיי בדיקור סיני, לאחר שקראתי במספר מקומות, כולל עדויות מגוף ראשון, שזה עשוי לסייע לתהליך שימור הפוריות ועשוי לתרום להעלאת מספר הביציות השאובות עד כ20%.

האמת היא שאני די סקפטית, אבל אם כבר תהליך כל כך פולשני ולא פשוט, אני מעדיפה לעשות מה שאפשר כדי לדעת שעשיתי כל שביכולתי כדי למקסם את התוצאות. 

המדקר עצמו היה טיפוס חביב שעבר על תוצאות בדיקות הדם שלי לפני שהתחלנו. הוא הסכים שהAMH נמוך יחסית וחשב שהערך הגבוה של האסטרדיול נבע אולי מבדיקת דם מעט מאוחרת מדי. שאר המדדים היו טובים, לטענתו. 

הוא תקע בי תשע מחטים כולל אחת במצח (שדווקא הייתה הכי פחות מורגשת) ואז נשארתי להשתעמם עם עצמי על המיטה במשך חצי שעה. אני לא יודעת אם העייפות שתקפה אותי בשעות שלאחר מכן היא מקרית או המיחושים המוזרים בזרוע ימין קשורים לזה, אבל אני נשארת ערנית לתהליך ולתגובות הגוף, אם תהיינה כאלה.

בגזרה הזוגית- פיץ רכש כרטיס טיסה ארצה והוא צפוי לבלות איתי כאן שבועיים. הצפי הוא לנחיתתו מעט לאחר שאתחיל עם ההזרקות ועד לאחר השאיבה. כמובן, הכל נזיל ובהתאם לתחילת המחזור אבל אני בהחלט מקווה שהכל יתנהל כמתוכנן והוא יהיה כאן כדי לתמוך בי בתופעות הלא נעימות שודאי תגענה בהמשך.

לא ברור לי איך יראה ביקורו הקרוב של פיץ מבחינה הזו שאני לא יודעת לצפות לאיך שארגיש בשבועיים האלה. מי יודע מה עודף בדיקות דם, הזרקות, הורמונים וכו' יעשו לי.

דבר אחד שאני כן רוצה שנעשה או בדיקת סקר גנטי. 

לקח לי לא מעט זמן למצוא מרפאה שמוכנה לעשות לנו יחד בדיקה כזו. ולמה? 

מסתבר שברירת המחדל היא אכן לבצע את הבדיקה לשני בני הזוג. אלא שמסתבר שהבדיקות מותאמות לאוכלוסיה הישראלית ולמחלות הגנטיות הנפוצות כאן, משמע הבדיקה לא תתאים לגנטיקה האקזוטית של פיץ. אז חשבתי שכל אחד יעשה את הבדיקה בארץ מוצאו, אבל אז הבהירו לי בשיבא וגם באיכילוב, שלנשים יחידניות הם לא מוכנים לעשות בדיקה לבד אלא אם כן יש אישור מרופא שהן מתכננות להרות מתרומת זרע. ממש הזוי, אם אתם שואלים אותי.

כאמור, הגעתי לבירור במרפאה פרטית  בעקבות המלצה של  בית החולים. להפתעתי, לאחר שתיארתי לפקידה שם את הסיטואציה שלנו ושאלתי אם נוכל לעשות את הבדיקה אצלם היא ענתה לי "כן, למה לא?" כאילו זה הדבר הכי טריוויאלי בעולם. היא הסבירה לי שבכל מקרה הם שולחים את הבדיקות שלהם למעבדה בחו"ל ולכן אין בעיה עם זרותו של פיץ.

בקיצור, אני עומדת לסיים את השבועות הקרובים עם גוף מחורר. אני כל כך לא מצפה לזה ומצד שני, ברור לי שאני רוצה לשמר את מה שניתן בתקווה שלא באמת אזדקק לתעודת הביטוח הזו בעתיד. 

ארבע חששות ופתרון יצירתי אחד

הזכרתי לפני זמן מה את הרילוקיישן שהוצע לי במקום עבודתי. כמה וכמה מהקוראים עודדו אותי ושמחו על האפשרות לנסוע ולהתאחד שוב עם פיץ ולמען האמת כך גם אני הרגשתי כששמעתי על הנסיעה לראשונה, אלא שמעז עברו כמה שבועות והחששות שלי בינתיים הולכים ומתגברים.

חשש ראשון הוא החוזה עליו אני מצופה לחתום.
הסעיף הרלוונטי לעניינינו אומר שאני נוסעת לשנה (המשימה הקודמת התארכה בסופו של דבר לשלוש, אבל זה לא משהו להסתמך עליו) ומחויבת לחזור ארצה ולעבוד כאן שנה נוספת בתום התקופה. רבים משערים שאם פיץ ואני נמסד את הקשר ובמיוחד אם כבר יהיה הריון ברקע, אז אוכל לבקש להשאר שם וככל הנראה בקשתי תענה. בין האוחזים בדעה זו היה המנהל שלי שניסה לרמוז שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, הוא מעריך שכך יהיה.

כשחשפתי בפני קולגה מקבוצת הרילוקיישן בעבודה את העובדה שאני בזוגיות שם, כדי לשים את הקלפים על השולחן וכדי להבין איפה זה שם אותי, היא המליצה לי בחום שלא לבנות על זה. היא סיפרה על מקרה שעובד מארץ השיכורים נסע ארצה, הכיר פה מישהי וכבר היו ילדים ובכל מקרה המעסיק שלו התעקש על חזרתו. היא גם סיפרה על מקרה אחר שהגיע לבית משפט מאחר והחוזה אומר שבמידה ואני לא עומדת בתנאי של שנה נוספת בארץ, אני עלולה להדרש להחזיר את עלויות המשימה והסכום הוא כמובן גבוה מאוד.

את דעתה היא סיכמה כך -
אם אני מחליטה לנסוע, כדאי לי להתכוונן לחזרה ארצה. אם ארצה להשאר שם, עדיף כבר שהיא תכנס אותי, את המנהל שלי ועוד גורמים רלוונטיים והם ינסו להניע תהליך בו יעבירו אותי למקבילה הארץ-שיכורית כמעבר חד צדדי וקבוע. בכל מקרה היא לא עושה שום דבר כרגע ולא מדברת עם אף אחד ומשאירה את הבחירה בידי.

ואז הסתבר שהיא דווקא כן הלכה ודיברה... לא יודעת עם מי ואיך אבל זה כנראה עבר דרך כמה מנהלים, דרך מנהל המחלקה ועד למנהל שלי שהתבקש לוודא שאני מודעת שאני מצופה לחזור בתום התקופה.
הופתעתי שמישהו חש צורך להבהיר לי שוב את העניין ועוד דרך המנהל שלי. אבל מה שהכה בי יותר חזק הייתה בחירת המילים שהמנהל שלי השתמש בהן כאשר עשה זאת, מילים די בוטות ובנוסף ההבנה שהנושא עבר דרך כל כך הרבה מנהלים הביכה וגם העליבה אותי מאוד. למה העליבה? כי במשך כל כך הרבה זמן אחרי חזרתי קולגות ואפילו מנהלים אחרים שאלו אותי למה אני עוד נמצאת כאן ולא נוסעת לארץ השיכורים ותשובתי תמיד הייתה שהתחייבתי לשנה בארץ בחזרתי והם לרוב גיחכו בפקפוק וחלקם טענו שזו חרטא שאפשר לצאת ממנה בקלות. אז אחרי כל זה, ואחרי שאני הייתי העובדת היחידה שהמשיכה לעבוד רצוף מהבית ללא יום מחלה אחד גם תוך כדי בידוד קוביד - הם מעזים לפקפק ביושרה שלי? 

נפגעתי וכעסתי מאוד עד כדי כך שיומיים אחרי כן המנהל שלי כינס אותי לשיחה כי ראה שמשהו עובר עלי ואני פשוט התפרקתי לגמרי. זו הייתה שעה של דמעות והררי טישו מצדי במהלכם הטחתי בו את הכעס שלי על התנהלות המערכת, על בחירת המילים הגרועה שלו, על זה שנאמר לי שהשיחה תשאר ביני לבינה כשלמעשה היא הלכה והפיצה את התוכן שלה בניגוד לידיעתי ורצוני ועל כך שבסופו של דבר מציירים אותי כאדם לא אמין שמנסה להתחמק מהתחייבויות.
כל הסיפור הזה ממש הוציא לי את החשק מהנסיעה.

קצת סטיתי מהנושא כאן אבל השורה התחתונה היא שאני חוששת מאיך שהשנה הזאת תשפיע עלי ועל פיץ מבחינה זוגית ובעיקר ממה שיקרה בתום התקופה, מתיזוזים של שני מעברים גדולים בתקופה קצרה ומהלבד-יחד-שוב לבד.

חשש נוסף נוגע להתארגנות.
מצד אחד, הפעם לא ממנים לנו משלוח או אחסון תכולת דירה. המימון מצדם הוא כמות מגוחכת של שתי מזוודות וטרולי לאדם. כלומר, אני צריכה או למכור את כל הרהיטים והדברים שלא נוסעים איתי, שזה בעצם כמעט הכל חוץ ממעט בגדים, או לדחוס הכל איכשהו למחסן של הורי.
אפשרות אחרת שעלתה בדעתי, היא להציע לאחותי להתגורר בדירה בהעדרי. להפתעתי, היא הביעה נכונות לעשות זאת, מה שיאפשר לה לצאת מבית ההורים לראשונה לדירה לבד, שנמצאת כמה דקות הליכה מהם ומשאר בני משפחה וגם היא חוסכת המון כסף על ריהוט. הבעיה בתרחיש הזה הוא שאם הוא יתממש, לא ברור מה יקרה ביום שאחזור. האם זה אומר שהיא יוצאת?
האלטרנטיבה הכי קשוחה היא, שאמכור או אאחסן הכל, אוותר על הדירה ואכניס את עצמי לבלאגן רגשי בו עם חזרתי אגור שוב בבית הורי עד למציאת דירה חלופית. 

חשש שלישי הוא בריאותי.
לאחרונה אני מבקרת לא מעט אצל גניקולוגים ומומחי פוריות שהמליצו לי בחום להתחיל בהליך של שימור פוריות, אם פיץ ואני עומדים להתחיל לנסות להכנס להריון כבר מחר. מה אם אצטרך טיפולים נוספים בזמן שאני בניכר?
מעל המשוכה הזאת אפשרי לעבור אם התחיל לזוז בהקדם מאחר והנסיעה המדוברת עתידה להיות בסוף אוקטובר.

חשש רביעי הוא מקצועי.
בשנים האחרונות תפסתי לי נישה חצי ניהולית והרבה פחות טכנית. חברי הנוכחיים לקבוצה שמחים עם הסידור הזה - הם לוקחים משימות ואני מטפלת בכל המסביב, הטלפונים, ההזמנות, עדכונים ובלבולי מוח. אם וכאשר אסע לשם, אצטרך לחזור לצד הטכני של התפקיד. המחשבה  על כך גורמת לי לחשוש מעט, גם כי מעולם לא התעמקתי במיוחד בסט המכונות הנוכחי (בנסיעה הקודמת צברתי נסיון מעשי וטכני בסט מכונות אחר) וגם כי מעצם היותי אשה, יש דברים שאני יודעת מראש אני פשוט לא אהיה מסוגלת פיזית לעשות. אם אני הולכת על זה, אצטרך להשתפשף מאוד ברמה הטכנית, אני לא רוצה לנסוע לשם ולעשות לעצמי פאדיחות.

את כל החששות שפירטתי כאן השמעתי באוזני פיץ שהבין ללבי ואמר שהוא מזדהה במיוחד מחיפוש עתידי של דירה ובכל זאת הודה שהצד האגואיסטי שבו רוצה שאגיע. באשר לפתרונות קונקרטיים לקשיים שהעלתי, היו לו כמה הצעות מקוריות.

בנוגע לחשש מחיפוש הדירה בשובי, הוא העלה רעיון שבו אשלם לאחותי חלק מהשכירות בשנה הזו עבור התחייבות שלה שתצא כאשר אשוב, כך לי תהיה ודאות ולה כל הסיפור הזה יצא פחות יקר. הוא הזכיר לי אפשרות שהעלתי בעצמי והוא לנצל את הזמן לחיפוש ורכישת דירה, כפי שהתחלתי לעשות בשנה שעברה. צעד כזה גם יבטיח שיהיה לי לאן לחזור וגם יהווה סוג של עוגן והבטחה של עצמי לעצמי שאכן אשוב.

פתרונות לעניין הבריאותי ולמחוייבות לחזרה לשנה הוא קשר יחד כהצעה שכבר עלתה בעבר - שאתפטר מעבודתי, אעבור לארצו ושם אוכל לבחור אם ארצה להתחיל קריירה חדשה, הרי לא פעם קיטרתי על זו הנוכחית, לחזור ללמוד כמו שרציתי ו\או שאתפנה להרחבת המשפחה בראש שקט. 

הטיים ליין של הפתרון לכל החששות שהעלתי נראה לפי פיץ כך   חיפוש דירה לרכישה תוך כדי הקפאת ביציות , אחרי הרכישה למצוא שוכרים שבתקווה יממנו את תשלומי המשכנתא. בהמשך להתפטר, לעבור לארץ השיכורים ולחזור ללימודים או עבודה תוך כדי הרחבת המשפחה. וככה אין שנה לחזור אליה, אין דירה שצריך לחפש, השעון הביולוגי וההורים שלי יוכלו לרוות קצת נחת (בתקווה) ואין עניין של לחזור לעבודות ציוד.

הגיוני? אפשרי? אולי. אבל אלה החלטות כל כך גדולות ובעלות דד ליין קצר מאוד. 

לא בטוחה איך כדאי לי להמשיך מכאן אבל ברור שבניגוד להתלבטויות אחרות שהיו לי בעבר, כאן אצטרך להחליט ולפעול די מהר.

ההגעה לארץ השיכורים והימים שלפני הטקסים הדתיים

את המסע הארוך אל פיץ האבל התחיל בשעות המוקדמות שבין שישי לשבת ובהתראה קצרה כזכור, לכן רק ברבורה שידוע לי שמשתמשת בפלאפון שלה בשבת קיבלה הודעה על מה שהתרחש ושאני לא זמינה בימים הקרובים.

אחרי שתי טיסות שהרגישו כמו נצח נחתתי בארץ השיכורים. טלטלות הדרך נמשכו קרקעית מאחר וההורים של פיץ גרים בצד השני של המדינה. כלומר, המשכתי באוטובוס לכיוון תחנת הרכבת המרכזית, שם המתנתי שעה בתחנה המקפיאה ואז עליתי לנסיעת רכבת של כשלוש שעות נוספות שם פיץ כבר המתין לי.

לאחר נסיעה קצרה ברכבו הגענו לבית הוריו שם כבר היו אחיו עם אשתו ושני ילדיהם המקסימים ואחותו. בערב זה ערכתי היכרות מחודשת עם הילדים, כלומר, מעבר לשיחת אינטרנט קצרה לפני כמה חודשים. את בן השמונה וחצי פגשתי בפעם האחרונה כשלמד ללכת ואת הצעירה בת הכמעט חמש מעולם לא פגשתי פנים אל פנים.
את שארית הערב הקצרה ביליתי עם פיץ והמשפחה בסלון, שם הם הביטו באלבומי תמונות ישנים של אביו בעיקר, אבל על הדרך פיץ ניסה להסביר על קשרי משפחתו הענפה, זה לא היה פשוט. בין תמונות של הוריו הצעירים מהסבנטיז ותמונות ילדות של פיץ ואחיו הייתה גם מעטפה דקה יחסית עם מספר תמונות של פרות שהם גידלו בעבר. 
כבר אמרתי שמשפחתו של פיץ גרה באיזור כפרי של המדינה?
אחרי יום ארוך של נסיעות ושעות ערות רבות מדי, שמחתי לקרוס למיטה. העייפות וגם העובדה ששקט מאוד סביב ואין אורות מבחוץ עזרו לי לישון מצוין.

בבוקר יום ראשון התעוררתי ואמרתי בוקר טוב לכל המשפחה שכבר הייתה ערה ובמטבח. הלכתי לרגע לשירותים וכשיצאתי חיכתה לי האחיינית הקטנה של פיץ מחוץ לדלת עם ציור חצי גמור של רקטה שממריאה לכוכבים ואמרה שהיא רוצה לצבוע איתי. התמוגגתי ושמחתי כמובן לשתף פעולה.

צבענו יחד בתורות, כל פעם שהגיע תורי היא נתנה לי את הצבע שבחרה ואמרה לי איפה לצבוע. 

אחה"צ עצרנו בחוץ בבית קפה (כל כך נהנתי בצביעה ששכחתי לאכול ארוחת בוקר) ואז נכנסנו לחנות לאביזרי בית כדי לקנות מושב אסלה חדש שאמו רצתה להתקין מאחר ששלהם כבר היה ישן. למדתי שיש המון סוגים של מושבים, עד כדי כך שלקח לנו חצי שעה להחליט מה אנחנו רוצים בכלל, אבל בסופו של דבר בחרנו מושב עם סגירה שקטה, כזה שגם אם מפילים את המושב הוא צונח לאט ובדממה, וזה בהחלט שדרוג מהמושב הכבד שלהם שבכל פעם שמישהו הפיל אותו בטעות הוא יכל לקבל התקף לב מהרעש. כשחזרנו התקנו אותו יחד, השלמנו את המשימה בדיוק בזמן כדי לצפות בגמר המונדיאל הדרמטי במטבח כאשר בין לבין הגיעו לסלון מספר קרובי משפחה וחברים כדי לנחם את האמא והאח הבכור שזגזג בין האירוח לעדכון בתוצאות.

הצטרפתי אליהם אחרי הגמר והקשבתי לסיפורים והעדכונים.

אחיו של פיץ אמר שהדודים שלו מהמדינה השכנה נוחתים בשדה התעופה הסמוך ושהוא הולך לאסוף אותם ולהסיע אותם למלון בעיירה השכנה ושבערב כולם נפגשים בפאב הסמוך למלון שהוא אחד משני המקומות שהאב המנוח נהג לשבת בהם.

בערב פיץ הסיע את כולנו לשם והצטרפנו לחבורה שכבר היו לא מעט כוסות על השולחן לפניהם. האדם שהכי בלט בקבוצה הזו היא אחד הדודים של פיץ מנישואים. כרס גדולה, שיער לבן וחייכן במיוחד (בהמשך אמרתי לפיץ שאם סנטה קלאוס היה מתגלח הוא כנראה היה נראה כמו הדוד הזה. פיץ הסכים בשעשוע). הדוד  היה מעיין נובע של סיפורים מצחיקים ואנקדוטות מעניינות על המשפחה. בין השיחות וההיכרויות שפיץ ערך ביני לבין קרובי משפחתו שבאו והלכו קיבלנו גם לא מעט "מרפקים" שדוחפים לכיוון חתונה. הדוד שהוזכר לא היה שונה מהם אבל הוסיף גם לא מעט שיחות מוטיבציה ועידוד, הזכיר שהחיים קצרים ואמר שישמח לבוא ולשמוח איתנו בחתונה, ומבחינתו לא משנה אם היא תערך על ידי כומר או רב. 

השיחות והאווירה הטובה המשיכו והדודה, אשתו של החייכן ואחותו של האב, שנראית במבט ראשון קצת יותר חמורת סבר אבל היא בעצם משעשעת וקלילה לא פחות, עמדה להזמין לכולם סיבוב שתייה נוסף. אמרתי שאני לא יודעת אם אני רוצה כי אני מתחילה קצת להרגיש שתויה ובעצם כוס הבירה שלי עוד חצי מלאה. היא שכנעה אותי כשאמרה שתזמין לי כוס קטנה יותר וכשהגיעה ההזמנה סקרתי את שתי הכוסות, זו לצד זו ושאלתי "בטוח שזה יותר קטן? זה לא נראה ככה" פיץ צחק עלי ואמר שאם האמנתי לזה אני באמת כנראה שתויה. היה ערב מוצלח בחברה טובה. 

סוף עצוב

לצערי ההמשך העגום לפוסט הקודם הגיע מהר מהצפוי. 

פיץ בילה את ליל האתמול עם אביו כאשר סיפר שככל הנראה יוציאו את אביו בקרוב מטיפול נמרץ להוספיס.
היום התכתבתי איתו בשעות אחר הצהריים, בהן הוא אמר שהוא לא נראה טוב ויתכן וזה עניין של שעות עד שהבלתי נמנע יגיע. 
לאחר כשעתיים הוא התקשר. הייתה לי תחושה לא טובה אבל הקול שלו נשמע כרגיל בשניות הראשונות.
"יש לי בשורות רעות... אבא הלך לעולמו".

הוא סיפר שכבר שאמו והוא הגיעו בבוקר הם הבחינו שאביו נראה הרבה פחות טוב בהשוואה ללילה ועורו קיבל גוון אפור. במהלך ביקורם, אמו התלוננה שהחדר בו שהו הוא די חם ופיץ החליט ללכת להביא להם מים. כשחזר אמו הבחינה שבעלה פתאום מתקשה מאוד לנשום והיא הלכה באינסטינקט לחפש אחות או מישהו שיעזור לו אבל עד שחזרה עם האחות, לא נותר לה אלא לומר שהיא מצטערת ושהוא כבר לא איתנו.

הופתעתי מזה שפיץ מספר את הסיפור בקול יציב יחסית, חששתי שהוא בהכחשה. במיוחד העניין בלט כאשר הבעתי את תנחומי והוא בחר לתאר את השבוע האחרון כ"לא פשוט". כשהוא המשיך לספר לי עוד פרטים ואני עצמי התחלתי לדמוע ושאלתי איך הוא מסוגל לספר את כל זה בקול יציב הוא הבטיח לי שאתמול כשאמו והוא שבו מבית החולים הם בכו כהוגן.

המונית שתקח אותי לשדה התעופה תחכה לי למטה בעוד שעתיים ואני עוד לא ארזתי כלום. 
צפויה לי טיסה עם קונקשן, שאטל אל תחנת הרכבת ואז נסיעה של למעלה משלוש שעות עד שאגיע אל התחנה הקרובה אל הוריו של פיץ. למשפחה צפויים כמה ימים לא קלים ובמיוחד עם המעבר החד לחג המולד שיגיע מיד לאחר הקבורה.

חופשים

עוד שעה אתחיל להעביר את סיכום פעילויות הלילה למשמרת הנכנסת. מיד אחרי זה אניח את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר ואגש עם תיק הגב הקטן והטרולי למונית שתסיע אותי אל המושב בו ידידי החנון גר. 

אצל החנון אבלה כמה שעות, אולי בנימנום ואז יקפיצו את שנינו לשדה התעופה. 

בשעת הלילה שננחת בפריז נקח תחב"צ ונפגוש את פיץ במלון.

צפויים לשלושתנו כמה ימים מעניינים של הופעה של אבנסנס, שהיא הסיבה הראשונית להגעתנו, קצת שווקי חג מולד ואולי דיסנילנד. מעולם לא נסעתי בחברותא כזאת, עם בן זוג וידיד, אני מקווה שהכל יזרום על מי מנוחות ושיהיה נעים ונח לכל המשתתפים.

עוד בגזרת חופשים- מקום העבודה שלי מנסה לחסוך עכשיו בהוצאות. בחודשים האחרונים רצו פרוייקטים רבים של התייעלות ולאחרונה חרב הקיצוצים התנופפה לה גם לכיוון ההוצאה הזו שנקראת כח אדם, מה שהכניס את המנהלים לדילמה.

מצד אחד, צריך להפחית בהוצאות, מה שלרוב אומר פיטורים אך מצד שני יש פה מפעל נוסף בהקמה וברור שעוד מעט יצטרכו להגדיל בהרבה את כח האדם כדי לאייש אותו. הפתרון שנמצא- להציע לעובדים להתנדב לחל"תים בתקופת הרבעון הבא בשני מסלולים אפשריים- או למספר ימים בודדים/ קיצוץ בשעות המשמרת או לתקופה של כמה שבועות ברצף. למנהל שלי אסור באופן רשמי לשכנע או להניע אף עובד אבל ברור שהעדיף שכל אחד יקח יום או יומיים וזהו, למרות שחלקנו פנטזנו על תקופות ממושכות יותר.

במקרה של פיץ ושלי, התלהבתי מיד והצעתי שנקח שנינו חל"ת ארוך ונצא לטיול בהודו או דרום אמריקה. הוא, שלשם שינוי הביע את הצד היותר שקול כלכלית, אמר שבתקופת אינפלציה לדעתו זה לא כדאי. כינסנו ישיבה בסקייפ עם חטיפים ובירה ובסופה החלטנו שכל אחד מאיתנו יקח חודש חופש ויסע לבלות במדינתו של השני. התכנון הכללי הוא שהוא יגיע לכאן קודם ואולי זו תהיה הזדמנות טוב עבורו להכנס לקורס עברית אינטנסיבי ומאוחר יותר אני אטוס אליו כאשר תהיה לי הזדמנות להתאוורר קצת או להשקיע יותר בכל מיני פרוייקטים שרציתי והזנחתי וגם זה יתן לשנינו הזדמנות לגשת למשרד עורכי דין מקומי ולהבין את כל הבירוקרטיה הדרושה עבור מעבר אפשרי שלי לשם.

המנהל שלי כאמור לא התלהב לאבד אותי לחודש אבל סיפרתי לו שיהיה פה פן בירוקרטי עבורנו. יש מצב שהוא הסכים כי הבין שאני עומדת לחזור משם נשואה 😅

היום הייתי צריכה לבקש את הבקשה במערכת היעודית והאמת היא שקיבלתי קצת פיק ברכיים.

אני יודעת שזה אידיוטי כי יש לי חסכונות וחודש אחד ללא משכורת לא יהרוג אותי אבל איכשהו המחשבה על זה בכל זאת מלחיצה אותי. אני מניחה שזה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית שמקדש את הצורך ביציבות והכנסה קבועה בכל מחיר. שיתפתי את חששותי עם פיץ שמעט התקשה להבין את התגובה שלי, אבל לבסוף הרגיע אותי. לבסוף, הגשתי בקשה וגם זה למרות שהמנהל מנסה להוריד אותי מזה או לגרום לי לקחת תקופה קצרה יותר. אני מניחה שזה לא טובה, התלוננתי פה מספיק על הלחץ והקושי אז אולי אוורור כזה יעשה לי טוב. 

אחרי הביקור

הנסיעה התחילה ברגל שמאל.
אמנם השהייה והתורים בנתב"ג היו קצרים מהצפוי והותירו לי מספיק זמן לטייל בדיוטי פרי, לקנות ספר ואפילו לפתוח שולחן עם כל מיני דברים שנשארו לי במקרר והיה חבל לזרוק, אבל הבורדינג עצמו התעכב, וגם ההמתנה במטוס על המסלול עד שהמטוס הורשה להמריא. התוצאה הייתה שנחתנו באיחור ופספסנו את טיסת הקונקשן, אני ואישה נוספת. שתינו נאלצנו להמתין עד שהגברת של לופטהאנזה תסיים בורדינג שעסקה בו באותה העת ותהיה זמינה לתת לנו פתרונות.
כשהגברת התפנתה מעיסוקיה, השעה הייתה כבר כמעט 23:00. הפתרונות שהציעה כללו בורדינג ל7:30 למחרת ושהייה במלון במרחק חצי שעת נסיעה במונית ושכבר לא מגיש ארוחת ערב. ההצעה שלה אם כן, כללה שעה נסיעה סה"כ, שלוש שעות שינה במקרה הטוב, שכן היא המליצה לחזור לשדה בחמש וחצי, מקדונלדס מזדמן אם נמהר והמון בירוקרטיה בבוקר בכניסה חזרה לשדה.
העדפנו להשאר שתינו בשדה ולבלות את הלילה.
אמנם מצאנו כסאות שנח יחסית להתרווח בהם אבל שתינו לא ממש הצלחנו לישון ויצא שדיברנו המון.
כמו שכתבתי לאמפי בתגובות לפוסט הקודם שלי, הרגשתי ש"שלחתי למסר ליקום והוא ענה לי" בדמותה של האשה, ישראלית במקור שלפני 30-40 שנה (להערכתי) הכירה את הפיץ שלה שהגיע להתנדב יחד איתה בקיבוץ. כך היא מצאה את עצמה מאוהבת ומתחתנת בגיל 18, רגע לפני שהגיוס מפריד ביניהם. היא עשתה את הבחירה שלה כשעברה איתו לארץ השיכורים, הביאה איתו שני ילדים שהם פחות או יותר בגילי, התגרשה בהמשך וכעת חיה עם בן זוג אחר, עדיין שם.
בזכותה, שמעתי ממקור ראשון על חוויות אמיתיות, לטובה ולרעה של מי שבחרה באמת במסלול הזה וגם אני סיפרתי לה גם אני על ההתלבטויות והחששות שלי מצעד כזה והיא הקשיבה, שאלה וניסתה להכווין. היי, מסתבר שהיקום הקשיב לי היטב, האישה בנוסף לכל עוסקת בפסיכותרפיה לפרנסתה.

הטיסה יצאה לדרך למחרת היום ופיץ הגיע לאסוף אותי.
כשהגענו לדירה הוא ביקש ממני להניח את התיקים ולחזור לסלון. כשחזרתי, הוא הוביל אותי לשולחן קטן עליו סידר מראש זר פרחים גדול וריחני, כרטיס ברכה גדול, חטיף ורבעיית בקבוקי משקה אלכוהולי מקומיים שהוא יודע שאני אוהבת וקופסה קטנה. הוא איחל לי יום הולדת מאוחר שמח.
בקופסה הקטנה חיכו לי זוג עגילים זהובים בצורת נחשים. פיץ הסביר- הוא יודע כמה אני אוהבת את סדרת מחזור כישור הזמן, ושזה זמן מה חיפשתי טבעת זהובה בצורת נחש הנושך את זנבו כמו שחלק מהדמויות בסדרה עונדות. טבעת הוא לא מצא, אז הוא פרגן בעגילים. מחשבה חמודה.
בכרטיס הקנוי הוא עשה משהו שלא עשה מעולם- הוא הוסיף טקסט משלו על השורה וחצי שהודפסה בו מלכתחילה. הוא אמר שהוא קצת התפדח מהפתק המינימלי שקיבלתי עם הפרחים ששלח לי בולנטיינז דיי (היה כתוב בו Be my ValentineXXX ובזמנו חשבתי שזה קצת מצחיק שזה נשמע כמו ציווי) והפעם הוא השקיע והוסיף מלבו ולמרות שהוא תמיד אומר שהוא טיפוס מופנם שלא מיטיב להתבטא, התוספות שלו הרגישו כל כך כנות ויפות שממש התרגשתי.

הימים עברו עלינו בצורה מגוונת יחסית. 
הספקנו לראות את כל עונה 2 של טהרן, בישלנו ואכלנו יחד כולל שני קידושים וארוחות שבת, ביקור של יומיים בעיר הבירה, כולל ביקור באתרי תרבות והיסטוריה שטרם חוויתי, הצטרפות ספונטנית לקבוצת סלסה וביקור בפאב אליו פיץ לקח אותי לדייט הראשון שלנו. בין לבין גם לקחתי זמן לעצמי לעלות להצטרף לשיעורים בפתוחה ולהגיש מטלות. 
באחד הימים, התעוררנו מוקדם בבוקר ונסענו לצד של המדינה כדי לטפס על הר ממנו נשקף נוף יפהפה וזה קרה ביום הכי חם במאה שנה האחרונות. 30 וקצת מעלות של טיפוס הר שהזכירו לי טיולים שנתיים שכבר חוויתי אבל עבור פיץ הם היו יותר מדי (מבחינת חום, את ההר הוא כבר טיפס בעבר). היה לנו ביקור קצר אצל ההורים שלו שגרים לא רחוק משם ושבאותה העת גם אחיו, אחותו וכמה דודות ביקרו, כולל הדודה חדת הלשון מארה"ב אצלה התארחנו בטיול לפני כמה שנים. 
באותו הביקור אביו לא היה, מאחר שהוא פונה לבית החולים באותו הבוקר בעקבות מחלות הריאות מהן הוא סובל כבר לא מעט זמן. איכשהו ואולי בגלל שהעניין כבר חזר על עצמו כמה פעמים, נדמה היה לי שאף אחד לא נראה דאוג במיוחד. בכל זאת, זה הרגיש לי קצת מוזר.

יומיים אחרי הטיול ההוא על ההר והביקור אצל ההורים, הוא קיבל הודעה מאחיו שאמר שכל האורחים כבר המשיכו בדרכם ואביהם עדיין בבית החולים אבל צפוי להשתחרר ביום שני. האח הרגיש לא נעים לעזוב את אמם לבד ולכן שאל אם נוכל לנסוע לביות איתה בסוף השבוע.
פיץ שאל לדעתי וכמובן שהסכמתי. מראש הביקור הזה עתיד היה להיות קצר- בשישי אחה"צ חזרנו מביקור בעיר הבירה, ובראשון אחה"צ הייתי צריכה לעלות לשיעור לייב בפתוחה (אצל ההורים שלי קליטת האינטרנט היא לא ממש טובה) ובשני על הבוקר כבר הייתה לי טיסה חזרה. בקצרה, חלון הזמן שנשאר לנו לביקור הוא בין שבת בצהריים לראשון בצהריים.

נסענו אל האמא ובדרך עצרנו בסופר כדי לערוך לא מעט קניות ולקנות מצרכים לארוחת הערב, אותה פיץ ואני בישלנו. 
כשפיץ פתח את דלת המטבח להודיע לה שארוחת הערב מוכנה היא נכנסה בחיוך ואמרה שכל כך הרבה שנים היא הייתה זו שקראה להם ושזה משונה שהתפקידים התהפכו. בילינו את הזמן בשיחות נחמדות ומאוחר יותר בסרט.

פיץ התעורר למחרת הרבה יותר מוקדם ממני וכבר הספיק לאכול ארוחת בוקר ולחזור למיטה כשהתעוררתי.
יצאתי גם אני להתארגן ולאכול כשפגשתי את אמא שלו במטבח. הצעתי להכין לה תה (בדיעבד, כנראה שלא הכנתי אותו בצורה הכי מוצלחת אבל היא אמרה שזה סה"כ בסדר וסיימה את הספל) וישבנו לשיחת בנות ללא פיץ.
ידעתי שהשיחה הולכת לכיוון הזה כאשר פתחה ב"כמה זמן פיץ ואת are seeing eac hother?" עניתי לה שהגעתי לכאן באמצע 2014 וכמה חודשים לאחר מכן ובכן, אפשר היה לומר שאנחנו "מתראים". "אז זה אומר מה, שמונה שנים?" "אישרתי למרות שהמספר הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. איך שהזמן טס. היא כמובן חתרה לשאול על תוכניותינו לעתיד.
דיברנו גם על הפערים בינינו ונראה היה שבשורה התחתונה היא מחזיקה בדעה שהבחירות של פיץ ושלי הם לא מעניינה. היא סיפרה לי על שכן שלהם, עליו גם פיץ סיפר לי בעבר, שבצעירותו התארס למישהי והביא אותה להורים. ההורים שלו לא חיבבו אותה וכנראה שחיבלו בקשר שלהם. הזוג נפרד, וכעת שנים אחרי, ההורים הלכו לעולמם והאיש נותר ערירי. "אז מה היה הטעם בהתערבות הזאת?" שאלה אמו של פיץ "הוא היה צריך לחיות את החיים שלו לא כדי לרצות את ההורים" הסכמתי, למרות שציינתי שזה מקום לא פשוט להיות בו. השכן היווה נקודה טובה כדי לשתף מעט ממה שעובר עלי בצד המשפחתי, וניסיתי לבחור את מילותי בקפידה כדי שלא יצא שתעלב בצורה כלשהי. אבל היא הסכימה עם הכל- היא אמרה שהיא יכולה להבין שהמשפחה שלי עשויה להתקשות עם הפערים ועם ההבנה ש-"את עלולה לרצות להתעופף למקום רחוק כלשהו" אבל שזו בחירה שלנו וש- "אם פיץ יחליט שהוא רוצה לעבור לישראל אני לא אעצור אותו".
בשלב זה כשהרגשתי שנפתחנו הוספתי שנכון שיש פערים, אבל אם אנחנו רואים ילדים בעתיד שלנו, אז כדאי לפחות שנדע איפה ובאיזו דרך נרצה לגדל אותם. "ובכן, זו תהיה החלטה שתצטרכו לקבל ביניכם" היא אמרה, בעוד שאני תהיתי עם דיוקנו של ישו שניצב מעלינו במטבח, היה מעדיף שהילדים ילכו בדרך שבה הוא הלך או בדרך שיחסו לו כמה מאות שנים לאחר מותו.
כשארזנו את מטלטלנו ועמדנו לצאת, התחבקנו כולנו ליד הדלת והיא אמרה לי "Take care of my son".

ובאשר לנו, העתיד עדיין לוט בערפל. לא ניהלנו שיחה אחת ממושכת אלא היו כמה כאלה לאורך ביקורי. שנינו הסכמנו שאנחנו לא יכולים להמשיך בדרך זו ובחירה תהיה מוכרחה להתקבל בהקדם. במקרה אחד, בה דיברנו טרם יצאנו במיטה ועודנו חבוקים הוא אמר "תראי, אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן... " כאן הרגשתי צמרמורות "אבל את צריכה להבין מה יכול ולא יכול לקרות אם נתקדם, להבין את המשמעויות ולהחליט אם זה מתאים לך". חתונה יהודית למשל לא תוכל לקרות.
אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה לעשות. לכן, לקחנו קצת ברייק אחד מהשניה כדי לחשוב מה טוב ונכון לנו. החלטנו לדבר עוד כמה שבועות ולראות אם הגענו להבנות.

כישור הזמן

 בבלוג המקורי שלי שנכתב ישראבלוג נהגתי לערוך ולעדכן רשימות בצדי הטקסט. לרשימה שככל הנראה התעדכנה הכי פחות נתתי את השם הדרמטי "עד המוות" ולמעשה היא הייתה סוג של Bucket list של חוויות שקיוויתי לחוות במהלך חיי. על חלק מהסעיפים אני מעט מגחכת היום, אבל כל שורה שם התווספה מתוך כנות שנראתה לי נכונה באותה נקודת זמן.

לו הייתי עדיין מעדכנת את הרשימה בפלטפורמה ההיא, הייתי מוחקת היום את הסעיף "לסיים לקרוא את מחזור כישור הזמן".
את הסדרה התחלתי בימי התיכון וקראתי אותה לאט מאוד ובעיקר בסופי שבוע. הטוויסט בעלילה הגיע בסוף 2005 כאשר סופר הסדרה הלך לעולמו לפני שהמלאכה הושלמה. בכל זאת, המשכתי לאיטי והצלחתי לסיים את כל עשרים ושניים הספרים שתורגמו עד אז לעברית.

שנים מאוחר יותר נבחר סופר אחר שיסיים את הסדרה עפ"י רשומותיו של ג'ורדן המנוח ובין השנים 2013 ל2014 הספרים יצאו בתרגומם לעברית. להפתעתי, כששבתי ארצה חברתי מנגה, חובבת הסדרה בעצמה, קנתה לי כמתנת חזרה ארצה את כל ששת הספרים הנותרים.

לקח לי המון זמן לחזור לזה ובכלל, ישנם כל כך הרבה סיפורים מהם מורכבת העלילה שחשבתי שזה יהיה לא מוצלח אם אמשיך לקרוא את העלילה מהנקודה בה עצרתי לאחר הפסקה של כחמש עשרה שנה. בתחילת השנה שעברה, בהשראת הבידודים, לקחתי את הספר הראשון מהספריה ואת עשרים ואחד הספרים הבאים השאלתי ממנגה, עד שהגעתי שבה יכולתי להינות סופסוף מהספרים החדשים שחיכו לי על המדף.

היום בבוקר סיימתי. זהו 10,494 העמודים של הסדרה הגיעו לקצם.
אמנם יש לי עדיין את ספר נוסף באנגלית שמספר קצת יותר על עלילות חלק מהדמויות לפני הטיים ליין של הסדרה, אבל זה סוג של בונוס.
אני זוכרת שבזמן התיכון הספרים הושאלו לי ע"י הארלם שהייתה אז תולעת ספרים רצינית. באיזה מקום רציתי אולי להוכיח לעצמי שגם אני יכולה ואני חושבת שהשנה וחצי האחרונות האלה הוכיחו את זה. 

שמחתי, נהנתי, השקעתי מחשבה בדמויות, בהיסטוריה שלהן ובמה שעלול לקרות להן בהמשך וכעת זה מאחורי.
אז מה עכשיו? לאן ממשיכים?
סדרת ספרים ארוכה אחרת? ספרים של גדולים? ספרי עיון והעשרה?
ואולי בכלל זה הזמן לפנות את הזמן לדברים אחרים כמו נגינה או התחלה של לימודים?

מסגירת מעגל אחת לאחרת.
היום לפני חמש שנים בדיוק החזרתי את הדירה והרכב ששירתו אותי תקופה ונפרדתי מפיץ בדמעות בשדה התעופה.
חמש שנים. חצי עשור.
לא הייתי מאמינה שנסחוב במצבנו השביר פרק זמן ממושך כל כך. מפתיע שכל כך הרבה זמן וזכרונות ארץ השיכורים עדיין נוכחים ברמה כזו או אחרת בחיי גם היום.

מחר יום הולדת לפיץ, ועוד חודש יגיע גם יום הולדתי שלי. ביום שאחריו אעלה על מטוס, שוב לאותה ארץ שיכורה, כדי לפגוש ולבלות זמן איכות עם פיץ האהוב ולחגוג יחד.

הערה:
אחת התוויות שבחרתי לפוסט הזה הוא "סופים והתחלות" וזה מעט אירוני מאחר שכל ספרי הסדרה מתחילים באופן הבא:

"כישור הזמן סובב לו. עידנים באים וחולפים, משאירים אחריהם זכרונות שנעשים לאגדה. האגדה נמוגה ונעשית מיתוס, ואף המיתוס נשכח לבסוף, כשחוזר העידן אשר נתן לו קיום. בעידן אחר, שיש קוראים לו העידן השלישי, עידן שטרם בא, עידן שחלף מזמן, עלתה הרוח (במיקום כלשהו, משתנה בין הספרים). הרוח לא הייתה ההתחלה. אין התחלה וסוף לסיבובי כישור הזמן. אבל זו הייתה התחלה אחת"

רשתות בטחון

הדוד ההוא תמיד היה מתקן ופותר ויודע.

התאום שלו, אבי, לעולם "לא מבין בזה" וצריך מישהו שיעשה ויחליט עבורו. 

עלמה במצוקה שצריכה את סופרמן, אך לולא הייתה בסכנה, האיש לא היה גיבור על. אז הוא מציל אותה מנפילה מגג הבניין רק כדי שתוכל לזרוק את עצמה שוב, וללא נפילתה הוא נותר חסר מעש. יינג ויאנג.

הדמות השלישית באינטרקציה הזו היא אמי, שתמיד מלאה ביקורת על כך שהדוד הבטיח לבוא בצהריים אבל כעת כבר ערב. הוא הבטיח אתמול והמחר כבר בא.

והעלמה, פתאום מפתחת מעט עמוד שדרה כאשר היא מגינה על מצילה מנחת לשונה של אמי.

אך האלטרנטיבה המתבקשת של הזמנת איש מקצוע? חבל על הכסף. ובכלל, עלמתנו, כבר אמרנו, לא מבינה בזה כך שבקלות עלולים לעקוץ אותה ואמי על אף לשונה הארסית כלפי הדוד, נרתעת משיחות טלפון כמו מאש.

זום אאוט נוסף יגלה צופה בלתי קרויה, הילדה שהיא אני, שמצד אחד לא מבינה את העוקצנות של אמא בפני גיסה, הרי בסך הכל הוא עושה לנו טובה, אך ביני לביני תהיתי, איך מסתדרות משפחות שאין להן כזה דוד מופלא?

הזמן חלף והיום בבגרותי, אני מבינה גם את הצד של אמי. טוב לבו של אדם אחר עלולה להפוך לסוג של מלכודת שמעמידה את האדם שבוי בתנאים שאינם מתאימים לו. 

כאשר זה הרקע בו גדלתי אני לא יכולה שלא לתהות האם מערכת היחסים המעוותת הזו בין השלושה גרמה לי ללמוד שיעור שעליו אני משלמת מחירים - אני לא צריכה את טוב לבם של אחרים, יש לי את רשתות בטחון שטוויתי לעצמי.

המעבר לארץ השיכורים מעולם לא קרה אולי כי מעבר כזה יפרום לי את הרשתות המוכרות לי כמעט בכל נדבכי החיים.

משפחה - לא תהיה בנמצא, כאשר כעת הם במרחק הליכה והמפגשים יכולים לקרות בספונטניות.

חיי חברה - פיץ יהיה חלק משמעותי כאן ואולי זה פחות נורא, כמעט ולא פוגשת חברים בימים אלה ובכל מקרה יש לנו הרבה פערים להשלים.

עבודה - אצטרך לחפש את עצמי מחדש במקום הידיעה לאן אני הולכת ומתי המשכורת נכנסת, עד אז אהיה תלויה בחסכונות והכנסה שלו.

בריאות - צריך למצוא רופאים חדשים ומתאימים, בעת הצורך במקום אלה שאני יודעת איך למצוא כעת.

דיור - אני נכנסת לביתו, במקום שאגור במקום שתואם את טעמי, רמת הכנסתי ומיקום שאני בחרתי.

אפילו עצם השהות שלי בארץ השיכורים תהיה תלויה לגמרי בו בניגוד למקומי כאן שהוא טבעי.

דיברתי רבות בנושא, אבל הזכרון של הסיטואציה ההיא עם הדוד, שחזרה לא פעם בילדותי גרמה לי לראות את הדילמות בהווה באור קצת אחר. הבעיה שלי היא לא חוסר אמון בפיץ, אלא צורך חזק בבטחון שנובע מהידע והיכולות שלי. לא רוצה עזרה מאחרים.

הסתמכות על אחרים עלולה לשים אותי במקום נזקק וחלש, כמו אבי, או כועס ותקוע כמו אמי.

אך אולי אם אעסיק את עצמי במשהו שלהרגשתי יתרום ויקדם אותי, אוכל להיות סופסוף שקטה?

אם אעבור לשם, למשל, ואהפוך לסטודנטית במשרה מלאה, בין אם זה בקולג' מקומי ובין אם באוניברסיטה הפתוחה, אוכל להרגע? אולי "פרויקט" גדול אחר כמו הקמת משפחה יגרום לי להרגיש שאני בתזוזה?

 יש אפשרות שאתגר אקדמי וידיעה שאני פותחת לעצמי אפשרויות תעסוקה חדשות (החוסר באופק תעסוקתי היא בעיה גדולה נוספת שמדירה שינה מעיני ולראיה- הפוסט הזה שנכתב ב4:30 לפנות בוקר לפני יום עבודה) ישמש כפתרון שירגיע את החששות שלי ואולי אף יפגע בשתי ציפורים במכה.

ולגבי הקמת משפחה... נו, אנחנו לא הופכים ליותר צעירים.

הפוסט יצא מבולבל אחרי לילה חסר שינה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על איך אסיים את שתיים-עשרה שעות המשמרת.

יש זוגות שמתקדמים

עוד אחת שהתחתנה, עוד אחת שפרסמה תמונה של כף יד נשית עדינה, עם לק ג'ל וטבעת מנצנצת אחוזה בידו הרחבה, הבטוחה של גבר על רקע שקיעה ונוף יפה.
גם מבחר הכותרות האפשרי פה הוא לא רחב במיוחד ונע בין "אמרתי לו כן!" בעברית או "I do!" הלועזית.

עוד זוג שעשה את המהלך הטבעי והמתבקש. הכירו, התקרבו, בילו זמן יחד, אולי אפילו עברו להתגורר תחת אותה קורת גג עד שהוא החליט שהוא רוצה לוודא שהיא תשאר שם לנצח.

התמונה הגיעה כשדיברתי עם פיץ והוא קלט את הבעת הפנים שלי ושאל מה קרה, סיפרתי לו על התמונה שהגיעה ללא הסברים. 
"ורק אני נשארת מאחור, לא אהובה" "את אהובה ואת יודעת את זה, הכי אהובה בעולם" אמר, בתרגום חופשי שלי, ורמז למרחק בינינו.
ודווקא המרחק הפיזי, כפי שאתם יודעים היטב, הוא זה שמרגיז אותי.
חוסר המסוגלות שבו. 
זה שיש זוג שבו הגבר יכול לקום ולעשות צעד כזה וישנו את הזוג שאנחנו, שגם כאשר הנושא מוזכר אני לא מרגישה בנח. פיץ אוהב להגיד מדי פעם "את רוצה חתונה/משפחה? יאללה, בואי נתחיל".
אבל איך אפשר לקפוץ לחתונה כאשר אנחנו כל כך הרבה שנים בנפרד? שלא לדבר על זה שאתמול מודעת פייסבוק הציעה לי לקנות מנת זרע כדי להקים משפחה. אפילו האלגוריתם חושב שאני צריכה לפנות כבר לתכנית ב'.

וברצינות, מה יהיה?
הוא לא זמין לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (בתקוה שהוריו יאריכו חיים הרבה יותר, כמובן). וגם אז, איך הוא יעבור לפה? איך אני אעבור לשם? אני לא רואה איך יוצא לנו להקים משפחה נורמטיבית בפחות משלוש- ארבע שנים.
ואז מה? בשלב הזה אולי יהיה עדיף לא רק לחפש מנת זרע אלא גם רחם להשכרה.

השותפה מהדירה שעזבתי סיפרה לי סיפור מלחיץ כאשר דיברנו על הא ודא ולפתע הזכירה שעברה בעבר טיפולי פוריות.
ידוע לי שאין לה ילדים, ולכן ניסיתי לדלות עוד פרטים בעדינות כאשר היא סיפרה לי שכשהייתה בת ארבעים ואחת, ללא אזהרה מוקדמת נפסק לה המחזור. הוא לא הפך ללא סדיר, לא היו לה תופעות לוואי אלא הוא פשוט חדל מלהתקיים.
היא נלחצה והתחילה לעבור טיפולים שנועדו לגרות את הזקיקים ואולי לייצר עוד ביציות וסיכוי להריון אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אף אחת אחרת במשפחה שלה לא הפסיקה כל כך מוקדם.
היא סיימה את הסיפור עם שיעור עבורי - אל תחכי. את לא יודעת כמה זמן יש לך.

אתמול פיץ, בן זוגי בשבע השנים האחרונות, פתח איתי את הבוקר בשיחה ממש זורמת ומצחיקה שגרמה לי להרגיש טוב וסוג של חיבור איתו, במווחד אחרי יומיים בהם נרדמתי בזמן קריאת ספר ולא הספקתי לומר לו לילה טוב כמו שצריך.
באותו הזמן אך במקום אחר, קולגות בעבודה שנמצאים בקשר שנתיים אולי, כבר היו מאורסים. 

אנחנו חוצים תל נמלים בזמן שאחרים תוקעים דגל על האוורסט. 

לאן?

 יש לי בן דוד, הבכור של הדודה, שמסיים קורס משחק מול מצלמה. מדובר על קורס שאורכו כשנה והמפגשים הם חד שבועיים. הוא סיפר שהוא מבסוט ונהנה שם מאוד. הדודה לעומת זאת, הביעה בפני את דאגתה לא פעם. "תראי, הוא כבר בן עשרים וחמש, לא עובד, לא בזוגיות כרגע ועדיין גר איתנו שלמרות שהוא רוצה לבד. אני רואה כמה שהוא מתוסכל מזה שהחברים שלו עושים לפחות חלק מהדברים האלה, אם לא את כולם והוא סוג של 'מפחד להתבגר'".
ידעתי שעבד לאחרונה בקונדיטוריה ואז בפיצריה, עבודות זמניות אמנם, אבל שהצליחו לסגור את הפינה בזמן קורונה. הופתעתי לשמוע שהוא כבר לא עובד. בכל זאת, אלה לא לימודים במשרה מלאה.

בשישי האחרון ישבתי אצלם לארוחה ופתאום הדודה הרימה את כוס היין שלה ואמרה "אני רוצה להרים לחיים לכבוד הבן-דוד..."
"נו אמא, כולם כבר יודעים, אין צורך"
"דווקא גהה לא יודעת"
"יודעת מה?"
ואז הוא סיפר שהם כבר לקראת סוף הקורס ולא מזמן הגיעה איזו מלהקת לבחון אותם. מאוחר יותר הוא קיבל טלפון ובו בישרו לו שישנה תחרות בינו לבין אחד נוסף ולבסוף בחרו בו. הרמת הכוסית הייתה לכבוד זה שלוהק וכבר צולם לפרסומת בהשתתפותו של שחקן ידוע נוסף. הוא לא ניצב, יש לו שם ממש תפקיד ושורות ובנוסף הוא הרוויח סכום צנוע של כמה אלפי שקלים.
אני בטוחה שלפחות חלק מהדאגה של הדודה יכלה להתפזר לה כאשר ראתה שההשקעה של בנה החלה לשאת פרי.


יש לי בת דודה, שעובדת במוקד שירות לקוחות כלשהו לפרנסתה. גם היא גרה עדיין עם אמה בבית ויחד עם יתר האחים שלה למרות שניסתה בעבר לצאת לדירת שותפות לתקופה קצרה, אז הבינה ששכר דירה ואחזקת רכב היו יקרים לה מדי. היא בחרה להשאר עם הרכב. בת הדודה הזו, בת העשרים ושבע, הייתה נוהגת להגיע בשבועות האחרונים אל בית הדודה בימי שישי אחרי הארוחה לפיצוחים ופטפוטים.
מיקס הנושאים היה משתנה לרוב בין כולם: עבודה, חברים, קריפטו, מארוול וכו' אבל אצלה הוא היה כמעט אך ורק בנושא אחד - סרט הגמר שלה. בת הדודה הזאת, הייתה בתהליכי סיום של לימודי קולנוע מסוג כלשהו ובמשך שבועות שמענו בעיקר על חיפוש רהיטים לצורך בניית סט, חיפוש תלבושות, עריכה, צילומים וכמה זה מלחיץ אותה. לא היה לי נעים להודות שזה הרגיש לי יותר מדי, בטח כאשר הנושא הוא נישתי יחסית ולא ממש מאפשר פיתוח של דיאלוג. מאוחר יותר גיליתי שאני לא היחידה שהרגישה כך.

היא השלימה את הצילומים לא מזמן ומאז ראינו וגם שמענו ממנה פחות. אולי היה פחות מה לפרוק. נראה לי שהיא די מרוצה מהתוצאה.


יש לי בן דוד, ה-בן דוד, צ'ץ' שכותב שירים. לפני כמה חודשים הוא סיפר לא אחת על כך שיושב באולפן עם יוצרים כאלה ואחרים ומקליט סקיצות ועל איך שהוא פונה לכל מיני אמנים מוכרים בנסיון לעניין אותם בליריקה שלו.
לאחרונה התחיל לקדם את יכולת היצירה שלו לשלב הבא - לא רק מילים אלא גם לחן. צ'ץ' התחיל ללמוד תיאוריה מוזיקלית, נגינה על קלידים ואפילו לקח קורס הלחנה ויצירה. מדי פעם היה מפנה אלי שאלות בתחום אבל הידע שלי בתאוריה הוא ישן ומוגבל והכישרון החלקי היחיד הנוסף שיש לי בתחום הוא בנגינה משמיעה, אבל לא יודעת להסביר מה אני עושה וגם לא תמיד קולעת לסולם הנכון (אבל יודע לעשות את התיקון במקום).

שיר אחד שלו נמכר לזמר לא מוכר, על כך הוא כבר סיפר די מזמן. היום הקליפ יצא לאוויר היוטיוב ושאר המדיות וצ'ץ', כמו אב גאה, מפרסם את הידיעה ומקבל ברכות חמות מכל הסובבים. הוא פרסם בקבוצות חברים ומשפחה ואפילו "הרחיק" ושיתף בקבוצה לא פעילה של מי שלמדו איתנו יחד ביסודי ובני אותו השבט בבני עקיבא, בקבוצה שניסתה בזמנה להרים מפגש מחזור שלא צלח.


ואני מביטה בבני הדודים היקרים שלי, שאני כל כך אוהבת ומייחלת להצלחתם ותוהה - האם הם הצליחו לזכור את מה שבעצמי שכחתי?
על פניו, אין שום הגיון לחבר'ה צעירים שכמותם "לבזבז" את מיטב שנותיהם ללא לימודים או עבודה מכניסה. צ'ץ' אמנם עובד במקצוע מבוקש אבל גם הוא סבל מתקופות ממושכות של אבטלה כי לא מצא את עצמו אצל חלק ממעסיקיו.

העניין הזה התעורר אצלי השבוע בסדנה. סיפרתי לחברתי שם על הבני דודים ועל כך שבעצם, אני מרגישה מרומה. שמו לי סכי עיניים שהסכמתי להלך עמם כל כך הרבה שנים ועכשיו, כשהסכמתי לרגע קט להוריד אותם גיליתי שכולם התפזרו לצדדים, כל אחד לשדה שמצמיח עשבים לטעמו ורק אני המשכתי לצעוד קדימה, רודפת אחרי גזר דמיוני שמעולם לא הגיע אל פי.
צריך זוגיות? יש לי אחת, בינתיים, רק כי אני מסוגלת לנשוך את השפה כל כך הרבה שנים ולקוות שאיכשהו זה יסתדר.
למרות שברור שכדי שזה יקרה אצטרך לעשות שינוי ענקי בחיי... או שסופסוף אתעורר להבין שזה לא זה ואצא לחיפוש חדש.
צריך עבודה? הנה, יש לי אחת. ועוד במקום עם שם מוכר. אז מה אם המשמרות הארוכות בלילות ובסופי השבוע מחרבים לי את החיים והבריאות הנפשית, זה שולי.
יתרה מכך, למרות תחושת הרוויה במקום העבודה, אני רק מנסה למצוא משהו אחר שהוא יציב ומכניס ואולי ללא קשר בכלל להעדפות שלי. כמובן, שעדיף שמשרה שכזו תמצא כמה שיותר מהר. כי למרות שיש לי רזרבות שיכולות להספיק לי לכמה חודשים (ואפילו שנים) של ניקוי ראש וחישוב מסלול מחדש, זה לא הגיוני לשרוף את החסכונות ככה סתם. 

ובעצם, יש לי העדפות בכלל?
המפגש האחרון בסדנה הצליח לטלטל אותי. דיברנו, בין היתר, על כך שרבים מאיתנו רוצים להגשים כל מיני דברים ושהסיבה המרכזית לאי מימושם היא בד"כ פחד. אז התחלתי לחשוב. את הפחד אני מרגישה היטב, אבל מה בעצם אני רוצה?
התשובה היא שאני לא באמת יודעת. הפחד מבחירה הוא כל כך גדול... וגם כשנדמה לי שאני יודעת, נראה שאני נוטה למקם את עצמי במקומות שלא מאפשרים מימוש.
את רוצה זוגיות בריאה? כזו שתוביל להקמת משפחה? אז למה את מתעקשת "להשאר" עם מי שחי אלפי קילומטרים ממך? עם מי שכרגע הדברים יוכלו להיעשות רק בדרך שלו? עם מישהו שלא יכול לתת לך אפילו הערכת זמן כללית למתי שכבודו יתפנה לעבור לכאן? עם מישהו שאת צריכה להחליף שפה בשביל לתקשר איתו ולפעמים כשאת נתקעת עם אוצר המילים זה כל כך מתסכל?
את רוצה עבודה נורמלית? אז למה את מפחדת לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלך? הרי ברור שלימודים או חיפוש מחודש יתאפשר רק כאשר תסיימי את זו הנוכחית.
את רוצה לברוח לטיול בחו"ל כי זה יקנה לך עוד זמן, שאולי אין לך, כדי לחשוב ולנקות את הראש. וכולם מקשיבים ומקמטים את מצחם בחשש לגורלה של הילדה האבודה הזאת. 
פרצוף מודאג מהדודה שבסוף הבן שלה עשה פרסומת, פרצוף תוהה, אם כי כן מעודד במילים, של צ'ץ' המשורר ומילים חדות מאמי מולידתי שרק רוצה שאתיישב כבר ושאין לה מושג לגבי המערבולות התובעניות שזורמות בתוכי.

המפגש האחרון בסדנה הצליח לטלטל אותי עד כדי כך שחזרתי לדירת הקופסה שלי וסגרתי את הפלאפון. 
מדי פעם הצצתי וראיתי שכמה חיפשו אותי.
אחת שהייתי אמורה להעביר לה כסף בשמו של פיץ.
צ'ץ' שרוצה לדעת אם אני באה למפגש לכבוד השיר שיצא.
הדודה, שפרסמה מפגש הפרשת חלה. אמרתי שהתאריך שהציעה לא מתאים לי אבל לא עניתי על השאלה האם אוכל להזיז את תוכניותי. אני חושבת שכן, אבל לא מתחשק לי לענות.
ופיץ, שהתקשר ושלח הודעות וכתב שהוא מתחיל לדאוג.
נו, אז שידאג. מה הוא כבר יעשה, יעלה על טיסה ויבוא לחפש אותי?
שיבוא, נראה אותו. שיתן לי חיבוק (מה זה? כבר הספקתי לשכוח איך זה מרגיש) על הדרך וישקר לי שהכל יהיה בסדר.

תקופה לא קלה

סאגת המגורים נמשכת. 
לבעל הדירה, ששוכר בעצמו ביפו, נגמר החוזה והתכנון המקורי שלו היה לעבור לכאן עם אשתו, לאחר שהשותפה שמעבר לקיר וגם אני הודענו שאנחנו עוזבות בסוף החודש. לכן, כדי להבין לאן הם נכנסים, הם הגיעו בשבוע שעבר כדי לראות את מצב הדירות שלנו. היה משהו מספק בלהראות להם את כל הליקויים ולדעת שהם יצטרכו להתמודד עם הדיסה הזאת בעצמם בקרוב ובמיוחד ניכרו הבעות הפנים הדי שוקיסטיות של אשתו שלא הייתה מעורבת יותר מדי בשיחות בינינו כל פעם שמשהו התקלקל.
כששוחחנו ארבעתנו, התברר בעצם שאף אחת מאיתנו עוד לא מצאה דירה. בעל הבית אמר שינסה להאריך את החוזה שלו ביפו ואז גם אנחנו נוכל להשאר כנראה עד סוף אוקטובר. בינתיים אני ממשיכה לחפש במרץ.
אחרי שהם הלכו, נשארנו שתינו לדבר. היא הכניסה אותי לצד שלה לראשונה והראתה לי כל מיני סדקים מפחידים בקירות ועוד כל מיני תיקונים שנעשו ושצריכים להעשות. עוד דיברנו והיא שיתפה אותי במהלך שלם של שיחות שהיא שמעה מהשכנים ומהם היא הסיקה שהשכנה למטה היא כנראה זו שהודיעה לרשויות על הדירה המחולקת: 

כחודשיים לאחר שנכנסתי לדירה, הברז במטבח דלף ונזקק להחלפה. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בשכנה מבוגרת שבדיוק נכנסה לבניין כאשר ביד אחת היא סוחבת שקית קניות גדולה ובשניה אחזה במקל הליכה, הצעתי לעזור לה עם השקית ובזמן הזה פטפטנו. הייתי כאמור חדשה בבניין, אז היא שאלה אותי מאיזו דירה אני והסתבר שבדיוק זו שמעליה. היא סיפרה לי שיש לנו כנראה בעיה בצנרת כי אצלה בתקרה יש כתם או עובש וביקשה את מספר הטלפון של בעל הדירה כדי לדבר איתו על זה. נתתי לה וגם הודעתי לו על שהתרחש ושכדאי לו לצפות לשיחה "אה, זאת? היא כבר המון זמן מתלוננת על זה ואין כלום. תתעלמי ממנה".
חשבתי שזה ממש מגעיל מצדו שהוא ככה מבטל אשה מבוגרת. 
והנה, היא נקמה. איזו קארמה נהדרת.


יצא שאני בחופש יותר משבוע. 
את שלישי שעבר כבר מזמן ביקשתי חופש כי הוא בדיוק נופל על הסדנה וימי רביעי וחמישי שהייתי אמורה לעשות בהם משמרות לילה נלקחו לבסוף גם הם מאחר ותור רפואי שנקבע לי לפני שבועיים בוטל כי הרופאה נכנסה לבידוד והתור הפנוי הבא היה בעוד כמה חודשים, במרפאה יכלו להציע לי רק תזמון כזה שנפל לי על אחה"צ בין שני לילות. ההליך שעברתי שם היה מהיר מהצפוי ולא כאב, למרבה הפלא, עד שכמעט שקלתי ללכת לעבודה בכל זאת. מהר מאוד עבר לי.
מחר הייתי אמורה להתחיל משמרת בוקר אבל גם תאריך זה נלקח כחופש כי שוב יש סדנה ומחר זה סשן ארוך של 10:00-18:00. למחרת ברביעי אשוב לעבוד למרות שממש לא מתחשק לי. 


אתמול נפגשתי עם קישוא אחותי והדודה לסושי. זה מפגש שדיברנו עליו באופן טנטטיבי לפני כשבועיים כאשר קישוא והגיס התארחו אצל הדודה בשישי והדודה התחילה להתעניין בהתמודדותה עם חיי בנישואים הטריים שלה. היא הציעה שנפגש שלושתנו כדי לחלוק אני והיא מנסיוננו עמה וכדי שיהיה לה מקום לשתף ולפרוק.
מעט לפני שיצאתי לדרך שוחחתי עם פיץ בוידאו וסיפרתי לו על המפגש, על מטרתו ועל הידע שלכאורה אנחנו יכולות לחלוק עמה... ואז הייתה לי רגע של תובנה שהעמידה אותי במקומי.
מי אני בכלל שאחלוק למישהו עצות בזוגיות? אני, שמנהלת שיחות וידאו מהספה שלי בישראל עם פיץ שמדבר איתי מארץ השיכורים אבל באותה מידה יכל להיות בתא כלא, ככל הידוע לי, אמורה להיות כאילו דמות שיש לה נסיון חיובי לחלוק בנושא?
פתאום הרגשתי כל כך מטומטמת גם על הכאילו מעמד וגם על השיחה הזאת בכלל עם פיץ, שבינתיים הנושא שלה התחלף להגירה והטבות מס והשאלה שעמדה באוויר הייתה מופנית אליו "האם אתה צריך הטבות מס כדי לעבור לישראל?" והוא ענה שכן. הוא הבין כנראה איך זה משתמע כשקלט את הבעת פני ואז תיקן עצמו "רגע, דיברנו על נושאים כלכליים אז מהמיינדסט הזה עניתי לך. ברור שאם אני עובר זה לא יהיה בגלל כסף" אבל המילים הללו רק ערבלו עוד יותר את המחשבות בראשי. 
"אני נותנת לך משהו בעל ערך רב יותר מכסף" עניתי לו, תשובה שיכולה להתפרש בכל מיני אופנים אבל כוונתי הייתה לזמן שלי.
אני נותנת לו את הזמן שלי כשאני מחכה כמו מטומטמת שמשהו יקרה.
שדירה נורמלית שאינה מחולקת תצוץ.
שיהיה לי אומץ להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלי ולא לברוח כל הזמן לספרים ולאינטרנט.
שאבין מה קורה עם העתיד התעסוקתי שלי.
שאפסיק להיות זומבי ואזכר אין זה מרגיש להיות בן אדם חי שוב.
שיהיה לי בן זוג שאפשר לראות אותו גם לא דרך מסך.
אני נותנת לו זמן שיכולתי לחבק בו מישהו אחר.

הנושא הזה קשה לי לאחרונה במיוחד, אחרי שפיץ אמר כהערת אגב לפני כמה שבועות שבמפגש הערכת העובדים השנתי שאמור להתבצע בימים אלו עם הבוס שלו, הוא מתכנן לדבר איתו על האופציה של לקיחת חל"ת כי שיוכל להצטרף אלי בארץ לכמה חודשים. בזמנו התרגשתי מהרעיון ומהניצוץ הלא-שכיח של תושיה שהוא הפגין, אבל מאז הוא לא הספיק לדבר עם המנהל שלו שעדיין נמצא בחופש.
מצד שני, הקשיים המשפחתיים שלו נוכחים במיוחד.
אחיו ומשפחתו הגיעו השבוע לביקור אצל ההורים שלהם. האח שותף לדעתו שהם לא יכולים להשאר לבדם עוד זמן רב והציע בזמנו שיעברו לגור איתו במדינה השכנה והוא גם תכנן לדבר איתם על הנושא הזה בהגיעו אליהם.
אבל למציאות יש לפעמים תכניות אחרות - שלשום פיץ סיפר לי שאביו מאושפז כבר כמה ימים בבית חולים בגלל בעיות הריאה הסבוכות מהן הוא סובל.
ובין הקשיים הרפואיים, הנאמנות של פיץ למשפחתו בשעות לא פשוטות אלה, השעון מתקתק. וככל שהדפים בלוח השנה מתחלפים כך גם הרגשות שלי מתעמעמים ואת מקומם של אהבה וגעגוע תופסים פצעים, כאב ואי ודאות.

אני מרגישה כלואה במעגל מכלה שבו החוזה שנגמר והנסיבות בהן זה קרה מכריח אותי לחפש דירה יקרה שאינה מחולקת (מאסתי בשותפים). לשם כך אני צריכה עבודה, אך זו הנוכחית שלי שוחקת אותי נפשית לאבקה ומצד שני אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות למצוא תחליף או לשפצר את כישוריי כדי לשנות מסלול. בו זמנית בן הזוג שאמור ואכן מנסה לתמוך, מכאיב לי רק בעצם היותו והיותנו בסיטואציה בה אנחנו עוד - אנחנו. בנוסף, הדברים האחרים שהיו מחזקים אותי פעם כמעט ונעלמו לחלוטין עם הקורונה. אני חוששת לרקוד בימים אלה כי ריקוד לטיני הוא קרוב מטבעו, לעמוד אין לי חשק וכנ"ל גם ריצות או אימונים אחרים שפעם עוד הייתי מתמידה בהם. הסדנה שאמורה לעזור לי להתמודד עם הפצעים שאני סוחבת עמי הביאה אותי בינתיים עד לשלב מאוד כואב ורגיש שבעיקר פותח את אותם פצעים אבל עוד לא ממש תרם להגלדתם ועל חברות בכלל אין מה לדבר. 

אני קמה בבוקר (או אחה"צ, זה לא באמת משנה) ורק מרדימה את עצמי נפשית וקוגנטיבית כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, בהן אני מספיק עייפה כדי להרדם שוב.

אני לא חיה אבל גם לא ממש מתה ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל זה.

רגעים מכריעים

השיחות הקשות התחילו לעלות.

לו הייתי חכמה או בעל איפוק רב יותר, אולי הייתי מצליחה לנשום עמוק ולשמור את הכל לימים האחרונים, כדי לא להעכיר את האווירה הנעימה מאוד ממנה נהנינו בימים שלאחר הגעתי. 

הקו האדום שלו זה הוריו המזדקנים. מצבם הבריאותי מתדרדר לאטו וכרגע הוא גר הכי קרוב אליהם (כשעה ומשהו של נהיגה), בקרוב גם זה לא יספיק.

אחיו גר עם משפחתו במדינה השכנה, בה ההורים עצמם גרו שנים רבות בעבר. האח, שגר לא רחוק מהאחות ומהדודה, אחותה הקרובה של האמא, הציע שההורים יעברו לגור לידו כך לפחות יהיו ליד הנכדים והמשפחה. בינתיים ההורים לא ממהרים לזוז ולא בטוחים שהם רוצים.

פיץ אומר שהוא מוכן להגר בסופו של דבר לישראל, אבל מבקש כמה שנים במדינתו קודם.

כמה שנים? הוא לא באמת יודע לומר, זה תלוי במצב ההורים.

מצדי, ביקשתי שהוא יעבור לישראל וזהו. 

הוא ממורמר מכך ואומר שקיווה למעט גמישות, כמו שהוא לטענתו מציע כשאומר שהוא מוכן לעבור בעתיד. אמרתי שאני יכולה לעבור למדינתו לזמן מה אולי, אבל הגבול הסופי ביותר מבחינתי, זה שהילדים העתידיים יכנסו לגן בארץ. הוא טוען שהוא מוכן לתנאי הזה.

אבל מה יקרה אם נגיע לתרחיש המאוד ריאליסטי, בו מצבם של ההורים גרוע יותר מעכשיו והגיע הזמן לרשום את הילדים לגן? אם במצבם הנוכחי אתה לא מוכן לעזוב, הרי ודאי שלא תסכים אז.

הוא מציע שאחזור איתם לפניו ושנסתדר.

ה-"נסתדר" הישראלי כל כך מעצבן אותי כאשר הוא מגיע ממנו. 

הוא מצדו, לא אוהב את ה-"נסתדר" שלי כאשר שואל מה יקרה אם הוא יעבור לישראל, לא יצליח להסתדר פה וירצה לחזור כאשר יש ילדים בתמונה? 

וביני לבין עצמי, אני עוצמת עיניים ומנסה לענות בכנות.

כמה מההתעקשות על מעבר ארצה נובע מהלחץ והלחשושים המשפחתיים סביבי? מהרצון שלי לרצות אותם? מהרצון שלי בקרבתם? כמה מזה הוא רצון טהור שלי?

האם זה באמת יהיה כל כך נורא לעבור?

כמה מההתעקשות שלי עליו היא נכונה וכמה נובעת מהפחד להשאר לבד ולהתחיל לחפש בן זוג חדש בגיל הנושק ל33?

האם אי פעם אוכל לרצות את משפחתי עם בן זוג לא יהודי? האם זה משנה בכלל?

כמה מהלחץ שלי שילמד עברית הן לגיטימיות והאם התקווה שהוא יוכל בעתיד לתקשר איתי ועם משפחתי בשפה הנוחה לנו הוא אגואיסטי? ואולי הוא זה שאטום שלא ממש מקדם את זה למרות שהוא יודע שזה מאוד חשוב לי?

האם הבקשהשלי ממנו שיעבור, למרות שהקשיים שהוא יחווה במעבר כזה יהיה גדולים בהרבה משלי לו הייתי עוברת אני, הוא אגואיסטי? בכלל, איפה נמצא התפר בין אנוכיות לעמידה על עקרונות שחשובים לי? איך לא מאבדים חלקים מהותיים  מעצמי בתהליך? 

"תגיד, שיתפת את ההורים שלך במצב שלנו? הם מודעים למקומם בהתלבטויות שלך?"

"לא. אם הייתי משתף אותם, הם ודאי היו אומרים שאני מדבר שטויות ושאני צריך לחיות את החיים שלי".

זה עומד להיות שבוע ארוך.

תיכף ‏מגיעים

והנה אני שוב על מטוס בדרך למקום שפעם, לתקופה קצרה, הרגיש כמו בית.

צינור המתכת המעופף מקרב אותי אל פיץ עמו הקשר שרד אך בקושי במשך שש- עשר החודשים שחלפו מאז התראנו לאחרונה.

אני לא יודעת מה לחשוב, לא בטוחה איך אני מרגישה אבל מה שכן ברור, מה שסיכמנו עליו מהרגע בו הטיסה הוזמנה, שככה אנחנו לא ממשיכים.

אם נפרד, זה יהיה פנים אל פנים, כמו שראוי ומכבד לעשות לאחר תקופה כה משמעותית יחד.

אבל כדי להמשיך, דברים יצטרכו לזוז מהר וחזק.

לרגע חשבתי שמוזר שההתרגשות עוד לא הכתה בי אבל כרגע הדיילת ביקשה לשבת כי אנחנו מתקרבים לנחיתה.

שבועיים מעניינים ממתינים לי.

קרעים

לפעמים אני לא יודעת אם יש עוד על מה להלחם. 

הכאב שבלב, כמו אגרוף של ענק שמוחץ אותו. אני כמעט יכולה להרגיש את כובד משקלו על החזה, מקשה עלי לנשום.

כואב לי איתך ויכאב לי בלעדיך, אבל מה יהיה יותר קשה? לבד ביחד או לבד לחוד?

והקורונה הזאת לא מאפשרת לנו להיפגש ולכן גם לא מאפשרת לתקן ביסודיות את שנפגם.

כי איך אפשר להעביר את בקשת הסליחה בטלפון? איך אפשר להשלים ללא חיבוק? איך אפשר ליצור חיבור אמיתי ללא היכולת להחזיק ידיים?

הריבים לעומת זאת, עוברים היטב בטלפון והטונים צורמים גם מרחוק.

אז איזו תקנה יש לנו בכלל?

ולנטיינז מרוחק

 המוזה לכתוב, לקרוא ולהיות מעורבת בבלוגספירה ירד לי בזמן האחרון.
אני לא יודעת אם זה בגלל המלחמה שלי בהתמכרות למסכים, כמות העדכונים שלתחושתי פחתה או משהו אחר שאני לא מצליחה לזהות.

לפני כשבועיים, כאשר ולנטיינז דיי התדפק על הדלתות דיברתי עם פיץ וזרקתי רמזים כאילו אני מצפה ממנו למשהו לציון המאורע. הוא נראה די נבוך, ומדברי שטות השיחה פתאום קיבלה תפנית, כאשר אמרתי בהתחלה בצחוק ואז ברצינות "בעצם, איך תפתיע אותי? אתה אפילו לא יודע את הכתובת הנוכחית שלי". הוא ניסה להחלץ באומרו שודאי שהוא לא יודע, הוא הרי לא ביקר כאן. ובדירתי הקודמת ביקרת פעמיים, אתה זוכר את הכתובת ההיא?
הוא הסמיק ואני התעצבתי.
חשבתי לעצמי, מה הוא יכול לעשות עכשיו? גם אם יגלה תושיה נדירה וישאל מישהי כמו הבסטי מהבר או מנגה שאת שתיהן הוא פגש ושיש לו את הפייסבוק שלהן - זה עדיין יצא מעפן. ובכל זאת, לו הייתי צריכה להמר, ידעתי שהוא לא יצור קשר, הוא בטח אפילו לא חשב על זה.

ובזמן הזה, התחלתי לאכול סרטים.
איך זה יכול להיות שבן הזוג שלי לא יודע אפילו את הכתובת שלי?
כשפגשתי את חג'י והארלם למסיבת פיג'מות מאולתרת (מסתבר שאחרי גיל 16 זה כבר לא כזה כיף) סיפרתי להן, ושיתפתי שלפעמים אני מאוכזבת מכך שלתחושתי הוא לא באמת מעוניין להכיר אותי, שלא איכפת לו מהרקע שלי ושזה מוזר, כי מהרגע שעברתי לארץ השיכורים רק ניסיתי ללמוד על הרקע של המדינה, המשפחה, התרבות וכו' מתוך רצון להתקרב אליו. 
ואולי זאת רק אני?
החברות נטו לכיווני ובאמת אמרו שזה מוזר. ובכל זאת חג'י אמרה שולנטיינז זה די קיטשי ולא כולם חוגגים.
את ט"ו באב אני לא יכולה לצפות ממנו לזכור, ביום ההולדת שלי לא קיבלתי דבר מעבר לברכה בווטסאפ ואין לנו באמת יום שנה ולכן אנחנו מציינים אותו בליל כל הקדושים- גם אותו הוא לא זוכר. אז את החג האחד שחשבתי שהוא כן יזכור, כי יש תזכורות בכל מקום - ועדיין גורנישט. חוץ מזה שבתקופה שגרנו יחד הוא כן זכר את התאריך וקיבלתי ממנו מדי פעם זרי ענק.

ואולי חשוב לעצור כאן ולציין - אני לא באמת צריכה שיביא לי משהו, לא ממקום של חומריות. אבל הוא יודע שזה זמן מה, אני חשה שהקשר שלנו התרדד מאוד והגיע למצב של שיחות חולין מעטות ודי נטולות רגש, היו לנו לא מעט שיחות עצובות שהאדימו את עיני. הוא יודע שאני מרגישה שצריך "לעבות" אותו כדי שירגיש קצת יותר כמו קשר זוגי נורמלי. ובכל זאת - הוא פסח על ההזדמנות הכי קלה ומתבקשת.

בשיחה מאוחרת יותר הוא עדיין נראה נבוך מהנושא וציין שגם את הכתובות של האחים שלו הוא לא באמת יודע ובכל פעם שבא לבקר אותם התקשר לשאול כשכבר היה בדרך.
ואלה בדיוק התגובות שגורמות לי לתהות האם אני המשוגעת פה, שמצפה שבן הזוג שלי ידע את הכתובת שלי או פרטים אחרים לגבי שלטעמי הם בסיסיים מאוד ומפרשת את הידיעה הזאת כאיכפתיות. איפה עובר הגבול בין הציפיות שלי ממנו לשתלטנות?
למה זה לא עובד לשני הכיוונים?
איך יכול להיות שאני אוכלת את עצמי בין מה שאני רוצה לבקש ותהיה אם זה יותר מדי והוא מצדו יודע להגיד "את זה אני לא רואה כחשוב" (ולכאורה?) לא לעשות מאמצים כדי לנסות להתקרב אלי.

החלטתי שאני לא יכולה לעשות את החשיבה בשבילו ולכן המשכתי אני בתכניותי.
הזמנתי לו און-ליין כרטיס ברכה מקורי ומצחיק יחד עם ספל עם כיתוב משעשע אך מלא חיבה כיאה ליום הזה (נתתי לו ספל לפני שטסתי חזרה, הוא מאוד אהב אותו אך לאחרונה הוא נשבר) וקופסת שוקולד. הצפי לקבלת המשלוח היה ה16 לחודש, אבל חשבתי שזה יותר טוב מכלום.
להפתעתי, הכרטיס הגיע ב14 כמו שצריך ופיץ הודה לי ואמר שהוא מרגיש רע עכשיו על שלא עשה שום דבר בשבילי.
כשהבנתי שהוא מודה לי רק על הכרטיס, שאלתי מה הוא חשב על שאר הדברים. הוא נראה מבולבל אבל עכשיו גם הוא ידע שעליו לצפות להפתעות נוספות.
הספל הגיע ביום המחרת והשוקולד רק אתמול. האפקט הזה, של החבילה שהגיעה בהמשכים יצרה רושם עז יותר ובכל פעם שהגיע חלק נוסף הוא חזר לעמדתו הנבוכה ואמר שהוא מוכרח להיות יותר מתחשב ולפנק אותי במתנות. 

להפתעתי, לא נטרתי לו טינה על הסיפור הזה ואפילו שמחתי על התגובות שלו בכל פעם שמשהו הגיע.
הוא מצדו ניסה לפצות, לתחושתי, בעודף איכפתיות ובמילים חמות, יכולתי לחוש זאת בתדירות השיחות וההודעות ובכך שיזם כמה פעמים שיחות וידוא שאני ערה (אחרי שבשבוע שעבר השינה שלי התחרפנה לגמרי והגיעה באחד הערבים ל15 שעות רצופות).

ואתמול, לראשונה ישבנו מול מסכי הסקייפ והעברתי לו שיעור עברית ראשון ואפילו קבענו מראש תאריכים לשני השיעורים הבאים. אני מקווה שהוא ישקיע בש.ב שלו.


נושאים אחרים ששווים פוסטים משלהם (ואולי גם יזכו לכך?): שעות השינה שלי שהשתבשו לחלוטין, הסדנה שגורמת לי לתחושות לא מוכרות ותובנות חדשות ועוד זוטות מכאן ומשם.

רגעים מהחודש האחרון

חשתי צורך לקחת נשימה וצעד אחורה לזמן מה וכעת אני מציצה בעינית לאחר חודש של העדרות.
אולי חבל שבחרתי בתזמון הזה כדי להתנדף כי בינתיים קרו מספר אירועים ששווים פוסט בפני עצמם.
אחותי הצעירה התארסה, שיחות בלב גלוי עם בן דודי היקר צ'ץ' שעובר בצורת זוגית ותעסוקתית, ביקור בדירה של אמי שמצריכה שיפוץ, יתכן וזה יהפך לפרויקט מעניין ומשפחתי ואולי ישנם עוד כמה דברים שפרחו כרגע מזכרוני.
כמובן שתמיד יכולתי להוסיף פוסטים נוספים על מחשבות ורגשות שפחות תלויי זמן, יש לא מעט מאלה שמתרוצצים בראשי לאחרונה.

היום בערב אצא לפגוש את חברותי היקרות חינה ותפוזינה. אני תמיד נהנית לפגוש אותן אבל הפעם צפויה שיחה מעניינת מהרגיל כנראה, כי חינה הודיעה לי כבר לפני כמה ימים שתכניתם לעזוב לקנדה קורמת עור וגידים ויתכן מאוד שתצא לפועל כבר הקיץ הזה.
ועוד בענייני חו"ל, ישנו כמובן את הערפל ששורר בין פיץ וביני.
לתחושתי, אחרי שנים שבהן די התעלמנו מהפיל (פיל? ממותה!) שבאמצע החדר שהוא כמובן נושא ההגירה, נראה שכעת הסכר נפרץ וכמות המים ממשיכה לזרום.
היו לנו יותר מדי שיחות לאחרונה, לפעמים ברמה היומיומית, שבהן הנושא עלה.לרוב זה מתחיל בקריצה אך לא פעם התגובה מהצד השני נאמרת ברצינות כזו שעד מהרה תוך כמה משפטים אנחנו חוזרים לעמוד, כל אחד מן העבר הנגדי של קיר זכוכית עבה ומחוסמת. אנחנו רואים, שומעים אבל לא מצליחים לגשר על הפער.
ואז חוזרות המחשבות - אולי זה רק בגלל המרחק? ואז אני עונה לעצמי - המרחק ודאי גורם לגעגוע ולאי הודאות אבל קשה לי לראות איך איחוד מחודש, נעים ככל שיהיה, יצליח לגשר על הפערים שעושה רושם שיש בין איך שהוא רואה את העתיד לבין איך שאני רואה אותו.
ומצד שני, גם התכנית שלו לא נוראית כל כך, אז למה לעזאזל אני כל כך מתעקשת?
למה אחרי שנים של קור משפחתי פתאום החליטו "לאמץ" אותי בכזה חום שמקשה עלי לחשוב על הגירה?
האם יכול להיות שאני שוב עושה אידיאליזציה לחיים של אחרים, מפתחת קנאה משתקת שמונעת ממני לקדם את עצמי?
לעזאזל.

סיננתי היום שיחות טלפון מהוד הנדל"ניסט בו חשבתי להעזר בעניין הדירה של אמי, מהתאום של אבי המעורב בנושא וגם שיחה מפיץ. אין לי חשק לדבר עם אף אחד. אם זה לא היה ממש מעפן, גם אל חינה ותפוזינה אלך כנראה במידת מה של חוסר חשק.
אה כן, ומחר חוזרים לעבוד אחרי שהרגשתי שעוד חופש התבזבז לו.

מפת ‏דרכים

נורת הדלק ברכב בו אנו נוסעים דולקת זה זמן מה. בהתחלה האור הצהוב הטריד אותי רק ברגעים בהם טרחתי להתיק את מבטי מהכביש הסלול אל עבר לוח המחוונים. אלא שכעת, מיכל הדלק הולך ומתרוקן באופן מסוכן ובהתאם צבע הנורית התחלף לאחרונה לאדום בוהק ומרתיע. 

אנחנו מאטים למהירות של זחילה כמעט, מנסים למקסם כל טיפת בנזין ובכל זאת החששות ישנם והם כבדים ונוכחים יותר מתמיד כי ברור לחלוטין שהרגע המכריע עוד רגע כאן. 

האם נזכה למצוא תחנת רענון בזמן? ואם כן, האם יש טעם לתדלק? 

ואולי פיץ ואני סתם שגינו בדמיונות בכל השנים הללו וכעת נאלץ לעצור בצד, לצאת החוצה וללכת כל אחד לדרכו.