עדכוני קטנצ'יק וחיכוכים משפחתיים

הפוסט האחרון נכתב באמצע החודש הקודם, כשהייתי בדרך לארץ השיכורים אחרי שהות ארוכה בישראל. חשבתי שאגיע לעדכן בהקדם אבל נחיתה, מנוחה וחג שרדף שבת שרדף עוד חג הביאו אותי חזרה לכאן רק עכשיו. 

השעה המאוחרת והעייפות מיום שלם של טיסות הכריעה אותי די מהר ביום חזרתי לכאן אבל ביום המחרת, כשהתעוררתי רעננה, חיכיתי בקוצר רוח שפיץ ואני נגיע סופסוף לשבת יחד ולפתוח את אותה המעטפה ששמרתי חתומה במשך חמישה שבועות בה כתוב מין העובר. 
בזמן ביקורי בארץ, הבסטי מהבר שלחה לי את הסרטון הזה והציעה לנו לחכות אותם כדרך לגלות את מין העובר בצורה חמודה וסולידית ולזמן מה חשבנו שזה מה שנעשה. אבל אחרי המתנה כל כך ממושכת, החלטנו שזה לא באמת משנה אם נשלוף בגד תינוקות משקית או פתק ממעטפה ובכלל, למה שאיזו מוכרת בחנות תדע לפנינו? והמעטפה ממש כאן...
אז פתחנו יחד את המעטפה ושלפנו את הפתק בעצימת עיניים. 

מוכן?
3...2...1... פתח.
הפתק הכיל מילה אחת בלבד.
Boy.

זו הייתה התחושה שלי ממש מההתחלה בניגוד לפיץ שניחש שתהיה לנו בת, ובכל זאת לקח לי יום שלם לעכל את הבשורה.
איך מתמודדים עם בנים? גדלתי בבית של בנות בלבד, בלי אחים ואני לא יודעת איך זה נראה מקרוב ואיך מתפעלים את האירוע הזה.
פתאום גם יכולתי לדמיין מסלול חיים יותר ממשי, גם אם סטראוטיפי בחלקו - ברית מילה, בית מלא במכוניות צעצוע, ספורט, בר מצווה, צבא וכו'. 
בדיעבד, הסתבר שהמועד שבו פתחנו את המעטפה היה מושלם כי ביום למחרת קיבלתי למייל תוצאות של בדיקת מי שפיר ובה נכתב בצורה די בולטת שמדובר בעובר עם כרומוזומי XY.

בשבוע שעבר, אחרי שעברנו חלק מהחגים, נסענו סופסוף לבקר את אמא ואחות של פיץ, עם הקטנטונת בת החודשיים שלה, כדי לשתף סופסוף גם את המשפחה שלו בבשורה.
כשנכנסנו הביתה, לבשתי ג'קט רחב כדי להסתיר את הבייבי באמפ וכרגיל, באנו עם שתי חבילות של פקאנים סיניים שהיא אוהבת שאני מקפידה להביא אחרי כל ביקור שלי בארץ. הוא הושיט לה את השקית ואמר שהבאנו מתנה.
אז היא שלפה שקית ראשונה ואז שקית שניה ואז היא שמה לב לאולטרסאונד ושאלה "מה, ברצינות?".
גם לאחותו שחזרה מאוחר יותר סיפרנו בדרך דומה והיא אפילו מחתה דמעה של התרגשות ונתנה לנו חיבוק גדול.
בהמשך, כשהיא שאלה באיזה שבוע אני נמצאת היא צחקקה במבוכה כשהבינה שבעצם בזמן שנשארתי עם שתיהן, כדי לעזור בנקיונות ובישולים לפני הלידה, הייתי גם אני בהריון.
שמחתי בהזדמנות זו לערוך היכרות עם הקטנטונת שלה, שפינקה אותי בשפע חיוכים ממיסים וסיפרתי לה שעוד מעט יוולד לה בן דוד ושעם הפרש של כחצי שנה ביניהם, אני מצפה שהם יהיו בסטיז.
בהמשך פיץ סיפר גם למשפחה של האח שהצטרפה לחגיגה, כולל האחיינים ששמחו לשמוע שיקבלו בן דוד חדש נוסף בתחילת השנה הבאה.

בהמשך אותו שבוע היינו בביקורת בבית החולים המקומי. נערכה לנו סקירת אולטרסאונד מקיפה וממושכת, נלקחו בדיקות דם ושתן וראינו רופאה. את הצוות הרפואי הפגזתי בשאלות שהכינותי מראש כמו למשל - עד מתי מותר לי לטוס והאם אני צריכה אישור רפואי.
אחת האחיות שבעלה הוא במקרה טייס, ידעה לספר שזה עניין של מדיניות וכל חברת תעופה פועלת אחרת, בזו שבעלה עובד בה למשל, אפשר עד שבוע 28.
כששאלתי את הרופאה היא אמרה שבאופן כללי הם לא ממליצים לטוס, בטח שלא טיסות ארוכות של למעלה משלוש או ארבע שעות בגלל הפרשי לחצים בטיסה והגברת סיכון לקרישי דם ברגליים.

הסיבה ששאלתי על טיסות היא כפולה. גם עבור המשך ביקורות שכבר נקבעו לי בארץ ובהמשך עבור אפשרות של לידה.
פיץ אמר שהוא במקומי לא היה טס פעמיים, והציע שאם אטוס, שאשאר כבר עד הלידה וזהו. 
יכול להיות שבינתיים אדחה חלק מהביקורות האלה, בכל מקרה יש לי עוד תורים שנקבעו בארץ השיכורים ואולי חלקם יתנו לי את אותו המענה ויחסכו לי את הטיסה או שבמידת האפשר, אדחה את הביקורות עד קרוב יותר ללידה ואז אטוס פעם אחת וזהו. 

השאלה הגדולה באמת היא במידה ואכן אבחר ללדת בארץ, איך בדיוק זה יתנהל?
רגע אחרי שסיפרתי להורים שלי על מין העובר, אמא שלי כבר התחילה לתכנן בקול רם את הברית ואיזה דודים נזמין, אבל כשסיפרתי לה לפני פסח האחרון שאנחנו באים לביקור, זו הייתה היא ששאלה אם אני באה לבד או שאנחנו באים בזוג וטרחה להזכיר ש-"יש לנו מקום רק לאדם אחד", כאילו שאני לא יודעת.
מאז המשפט הזה רודף אותי. 

ישנה מיטת יחיד חדשה שאחותי קנתה קצת לפני שעברה לדירה שאני התגוררתי בה בעבר ועוד אחת ישנה, בחדר אחר, שצריך לזרוק כי כבר אי אפשר לישון עליה. 
נשגב מבינתי למה המיטה הישנה הזאת נמצאת שם כל כך הרבה זמן, עומדת חסרת שימוש, כשבמקומה אפשר לשים מיטה זוגית.
זה יכל לעזור לאחותי ובעלה שנשארו אצל הורי לילה אחד כשירו טילים מאיראן (כי להורים יש ממ"ד ולהם אין) וזה יכול לעזור לפיץ ולי כשאנחנו באים לביקור. 
הבעיה היא שהחדר ההוא הפך לסוג של מחסן, מלא בחפצים חסרי שימוש שנאספו או כאלה שכבר אינם שמישים או שבורים וצריכים להזרק אבל בכל זאת עדיין שם, השד יודע למה. בנוסף, ישנם עדיין המון חפצים ובגדים שאף אחת לא טרחה לפנות כשעזבה את הבית. 
אני התחלתי לעשות שם סדר בביקורי האחרון, אבל בכל פעם כשהגעתי לחפצים שצריך לזרוק, אחיותי (וגם אבא!) ביקשו שאשים את הדברים בצד כדי שיוכלו לעבור עליהם וזה כמובן מחטיא את המטרה. ההגיון שלי אומר שאם משהו נשאר בחדר הזה שנים ללא שימוש, אתם ככל הנראה לא צריכים אותו או שלא ידעתם על קיומו. אותי בכל אופן זה ייאש די מהר ופינוי החדר לה התקדם כמו שציפיתי שיתקדם, בטח בהתחשב בזמן הממושך ששהיתי שם.

מה המסקנה מכל הערת האגב הארוכה הזאת? שהמשפחה שלי בעצם מאותת לי שני דברים. אחד, שכל המשפחה מצפה שאסתדר לבד, קרי שאעשה את הנסיעה ארצה בהריון מתקדם יחסית של שבוע 28 בערך, כלומר שלושה חודשים לפני הלידה, שאתגורר בסבלט או בפתרון קצר מועד אחר עד שפיץ יסתדר עם ימי החופש מהעבודה ויצטרף אלי ואז איכשהו שנצליח להגיע לבית חולים ולידה (כי אין לנו כאן רכב), שנארגן ברית שאליה כמובן נזמין את כל הדודים ועוד איזה חודש לפחות של החלמה והוצאת דרכון לקטנצ'יק לפני שנוכל לחזור חזרה לארץ השיכורים. 
שכל המאמץ הפיזי, הכספי והמנטלי שלי הגיוני יותר מזה שהם ישנסו מותניים לכמה ימים ויפנו לנו מקום. 
ושתיים, שפיץ ואני, כזוג, לא מוזמנים.

כל המהלך המנטלי הזה וארגון הברית שאמא שלי התחילה לעשות בראש, בלי לעצור ושאול, רגע, האם אתם רוצים להגיע לפה? איך תסתדרו? (אני מדלגת על "האם נוכל לעזור", בשלב זה רק התעניינות יכלה לשפר את התחושה שלי פלאים) ואולי בכלל יהיה יותר הגיוני שבמקום שתסעי לכאן בהריון מתקדם ובחזזרה לשם עם עולל צעיר, יהיה יותר הגיוני שאנחנו נטוס אליכם? כלום ושום דבר. בדיוק כמו בחתונה שלנו בשנה שעברה, כשהגענו עד קפריסין והם עדיין לא חשבו "היי, זה ממש קרוב, אולי בכל זאת נגיע?" לא, גם כאן התחושה היא שהם אוהבים שירות עד הבית וששמץ מאמץ מצדם הוא בעצם מאמץ בלתי נסבל.

לפני ראש השנה הייתה לנו שיחת וידאו נוספת שבה הצגתי בפניהם את הקשיים בצורה רציונאלית אבל תוך זמן דקות חוויתי התמוטטות רגשית זוטא שלאחריה הם שינו גרסה "לא אמרנו שאת בטוח באה לפה, רק אמרנו שאם תבחרי לבוא לפה...".
אמא שלי כמובן לא ידעה מה לומר מעבר לזה ואבא שלי כמובן התקפל ומיד אמר שהוא ידבר עם אחיות שלי שיבואו לפנות את החדרים ושהם יכניסו לשם מיטה זוגית.
דקות לאחר סיום השיחה הבנתי את האבסורד שבסיטואציה ואמרתי להם שלא יטרחו ושאני מוותרת. אם זה לא משהו שהם רואים או מבינים בעצמם, אז אני בטח לא צריכה לדחוף אותם לזה ולכפות עליהם לארח אותנו. הם כמובן מבינים את התגובה שלי כסוג של פאסיב-אגרסיב, וחזרו ואמרו שידאגו לעניין אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מדי. אני מתפתה למחול על כבודי באופן חלקי ולהידחס למיטת היחיד, עד כמה שזה יתאפשר, לפני שפיץ מצטרף כדי לחסוך משהו בעלויות מגורים. אבל פיץ ואני יחד? לא שאני מאמינה שמשהו באמת יזוז שם, אבל גם אם כן- לא תודה. המסר הועבר. כמו תמיד, נסתדר בלי העזרה שלא ממש הוצעה.

אחותי הברבורה בשיחה אחרת חזרה ואמרה שהיא הייתה מאוד לחוצה בשבועות שקדמו לשיחה לקראת המבחן האחרון לתואר.
אבל בעצם, היא יצאה מהבית לפני שנתיים. האם זה לא מספיק זמן? לדבריה לא, זה לא כל כך הרבה זמן, והזכירה שקישוא יצאה מהבית עוד לפניה. 
זה נכון, קישוא התחתנה ועזבה עוד ב2021 ועדיין המוני מחברות, סיכומים וספרים מתקופת הבגרויות (!) ממלאים את מדפי אחד החדרים למרות שקישוא הצעירה ביננו, סיימה תיכון ב2010. 
לכולם פשוט נח להתעלם מהסיטואציה הזאת כי הם לא רואים אותה ביומיום או במקרה של ההורים שלי, כי הם סוגרים אותה בחדרים שהם בקושי נכנסים אליהם. זו כנראה רק אני שמתארחת פעם ב- שמפריע לה שהמרחב שלה מוכתב ומוגבל על ידי חפצים לא נחוצים ושאינם בשימוש.
סיכמתי את זה לברבורה באותה שיחה כך - תשאירו את מיטת היחיד שם ואת כל שאר הדברים איפה שהם, אני לא רוצה להטריח אף אחד, זה שאנחנו מצפים לילד זה עניין שלנו שלא צריך לשנות את מסלול החיים שלך או לגרום לך להתאמץ בשום אופן.
אני עדיין חושבת ככה למרות שחבל לי מאוד שזה המצב. 

בקיצור, אני כבר הבנתי שאם אגיע ארצה זה עומד להיות עסק לא פשוט.
אצטרך לבחור תזמון שהוא קרוב מספיק ללידה כי אני רוצה לחוות כמה שיותר מההריון הזה איפה שנח לי ועם פיץ, אבל בשלב כזה שבו עדיין יאפשרו לי לטוס. אצטרך גם להחליט באיזה בית חולים אלד ולמצוא סידור מגורים לכארבעה חודשים לתקופה הזאת וזה ודאי יהיה לא פשוט ולא זול בכלל. 
נו, כנראה שאלפי שקלים, נסיעות בהריון מתקדם, אי נוחות, סטרס של חודשים, מגורים ממושכים במקום שהוא לא הבית שלי בשלבים האחרונים והמתקדמים של ההריון יהיו שווים את איחוד ההורים והדודים לכמה שעות בברית של הקטנצ'יק. 

האמת המרה והכשרה

חודש מאז שחזרתי ארצה.

בסוף הפוסט הקודם כתבתי שהחזרה לחיק המשפחה גרמה לי להבין שאני רוצה לעשות אירוע חתונה כאן בארץ עם אהוביי, בנוסף לחתונה בקפריסין. בעיני רוחי דמיינתי שמלה לבנה, לב פועם מהתרגשות, מוזיקה שמחה וחגיגות עם סבתא, משפחה וחברים.

סיפרתי בפוסט הקודם על חיפושי שמלות ולאחרונה גם ראיתי בית אירועים אחד בתל אביב כך שקרוב, והוא גם נראה מזמין ומתאים בגודלו לאירוע קטן. 

כמה קטן? 

ערכתי רשימת מוזמנים והגעתי למעט יותר מ70, שמתוכם כמעט 30 הם על תקן "אולי" כמו פלוס אחד שלא בטוח קיימים, חברים שלא מאוד קרובים וחברה קרובה אחת שאמורה ללדת ממש לפני האירוע.

ואז החששות שלי קיבלו חיים בזמן ששוחחתי עם דודה שלי על רשימת המוזמנים והיא שאלה "את חושבת שצ'ץ' ואחיו הבכור יגיעו?".

צ'ץ' הוא כזכור בן הדוד הקרוב, שנינו גדלנו כמו אחים.

על אחיו הגדול ואשתו כתבתי כאן בעבר. כל החבורה הזאת דתית מאוד. 

אז חזרתי לאקסל שלי וערכתי רשימה שניה בה רק מכרים שלא צפוי שיחרימו את האירוע על רקע דתי. נשארתי עם 30-40 אורחים, כולל אלה שמוגדרים כאולי. 

היום הנושא עלה שוב אצל הדודה ואני יצאתי מביתה בשקט ובעצב. 

צ'ץ' ששם לב לזה התקשר בצאת החג ואמר שבלי קשר למה שקרה היום, רצה לדבר איתי כבר זמן מה על נושא החתונה. הוא חושב שעדיף שהשיחה הזאת, אם אני מעוניינת בה, עדיף שתיערך פנים אל פנים. אמרתי לו שנשמע שאני לא עומדת לאהוב את מה שיש לו להגיד. 

כל ההקדמה והדרך שבה השיחה התנהלה הזכירה לי מאוד את השיחה שהייתה לנו בעבר לפני שנסעתי לבקר את פיץ שהסתיימה בזה שלא דיברתי איתו כמה חודשים. 

במהלך השיחה הקצרה בטלפון, הוא הזכיר שאני כמו אחות בשבילו. שאלתי אם הוא יהיה מוכן לבוא לאירוע החתונה של האחות הזו.

הוא אמר שלפני שכדי לתת קונטקסט לתשובה שלו, הוא היה רוצה לדבר איתי לפני כן. 

אני יודעת שאני לא עומדת לאהוב את השיחה הזו בכלל, אבל אנחנו נפגשים עוד כמה דקות. 

בינתיים, האירוע בקפריסין כמעט סגור לחלוטין. יש לשנינו טיסות, ומלון משודרג לשבוע באדיבות אמא שלו. בנוסף, שמחנו לגלות שאחותו ואחיו עם אשתו והילדים יצטרפו אלינו שם. 

כמו שהדברים נראים בנקודת הזמן הזו, עדיף אולי להשקיע קצת יותר באירוע בקפריסין, מאשר להשלות את עצמי שהמשפחה שלי כאן בארץ באמת שמחה יחד איתי. 

רגשות בולטים

יתכן שזה יום ההולדת שמתקרב או טריגר כזה או אחר בפייסבוק, שמשקף חלון הצצה מאוד ערוך ונקודתי לחייהם של אחרים, 
אבל קשה לי שלא לתהות האם אני בכלל במסלול הנכון.
אין טעם להצטער על חוויות העבר, הן שם כדי שנחכים מהן ונדע להשתפר הלאה ובכל זאת...

קראתי משפט מעניין לא מזמן שנותן נקודת מבט שונה על הישגים שאנשים שואפים אליהם בחיים:
"הכל מסתכם בעובדה שאתם מעוניינים בדברים או בתוצאות האלה, מפני שאתם רואים בהם אמצעי להשיג רגשות, תחושות או מצבים מסויימים שבהם אתם חפצים".

אולי החרטה על כך שמעולם לא השלמתי תואר נובעת מכך שאני מרגישה טיפשה?
או שהסיפור שאני מספרת לעצמי הוא שלו השלמתי תואר, היו לי יותר אפשרויות תעסוקה ואז הייתי חשה בטחון יחסי בתקופות בהן סביבת העבודה מרגישה פחות יציבה או בכך שיש לי אפשרויות אחרות?

אולי זו השיחה שהייתה לי אתמול עם חברה שבוגרת ממני בשנתיים, שבה סיפרה שבסבב שאיבת הביציות היחיד שעברה הצליחו לשאוב ממנה כמעט כפול ממה שהצלחתי "להפיק" בשלושה סבבים, שגרמה לי לחוש פחד מכך שאולי אני מאחרת את הרכבת? שאולי חס וחלילה צפויים לי שברונות לב בתחום זה? יש לי שתי חברות נוספות בגילי או בוגרות יותר שעברו את התהליך, כולן הקפיאו פי כמה ממני לאחר סבב אחד ולא נזקקו לסבבים נוספים.

אולי הזמן האבוד שלי ושל פיץ, שהחזיק אותנו באותו סטטוס זוגי כל כך הרבה שנים, גורם לי לדאגה שאולי התרגלנו מדי ללבד שלנו ולמרחק? שאין לנו באמת תוכניות טובות לזוגיות ולהקמת משפחה על כל הכרוך בכך בנוסף להבדלי השפה והתרבות בינינו?
אני


אני צריכה לשמוח שנחגוג את יום הולדתי בטיול זוגי מהנה בסוף השבוע ועל כך שהוא זורם איתי על שיעור גלישה (באחד מבתי הספר והחופים הטובים במדינה!), ובכך עוזר לי להגשים חלום ילדות קטן.

ונכון שיש לנו קשיים בארגון החתונה, אבל הזמן שהולך ואוזל ואיתו כמות ואיכות הביציות שלי צריכות לתת פרופורציה ולהבדיל בין עיקר לבין מה שאולי עשוי להיות טפל. זה חשוב להזכיר ולטפוח לעצמנו על השכם על צעדים נכונים בדרך, גם אם עוד לא הגענו ליעד והעיקר שנתקדם לשם בהתמדה.

את הפערים בתחום התעסוקתי אני מאמינה שעוד אפתור. אמנם נכון שיש אנשים שהצעדים שלהם גדולים ומהירים יותר, אחרי בחירות שעשו שהביאו אותם לתפקידים בכירים או מבוקשים במיוחד, אבל גם אני מתקדמת בדרך שלי. בצעדים קטנים יותר, אמנם, אבל בהחלט עקביים, ועל כך אני בהחלט יכולה להודות.

באשר ללימודים- ברור לי שעוד יבוא יום, ואולי  אפילו בעתיד הרחוק, שבו אוציא תואר בתחום שמעניין אותי בלי קשר ליכולות ההשתכרות שעשויות לצמוח ממנו. בינתיים, אני מוצאת סיפוק בלמידה של כל דבר. קורסים כאלה ואחרים, פרקטיקות מועילות וכו' ויודעת שגם הם מביאים לי תועלת.



חלפו אלפי שנים מאז שדרשו רבותינו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" ומצד שני "איזשהו עשיר? השמח בחלקו".
אני חושבת שהסוד טמון בתנועה מתמדת בין שני הקטבים הללו.
השמחה בחלקנו לבדה עלולה להביא לניוון וחוסר בתנועה והתאווה לבדה למרירות ולמרדף אין-סופי.
בתור התחלה, לדעת איפה אנחנו עומדים ולאן אנחנו שואפים להגיע אחרי כן לפסוע עקב בצד אגודל בכיוון הרצוי ולבסוף, לקחת הפסקות מדי פעם כדי להעריך את העובדה שהמרחק אל היעד הולך ומתקצר וגם כדי להריח את הפרחים שבצד הדרך.

וזו התזכורת שלי עבור עצמי לכבוד יום הולדתי.

הספירה לאחור

עשרה ימים לנסיעה, וזו משמרת הערב אולי האחרונה שלי לפני שאעלה על מטוס.

הבאתי עוגות לחבר'ה בעבודה כי אני לא יודעת אם אגיע למשמרות הבוקר הבאות. ההחלטה תהיה תלויה בקצב שבו אספיק לארוז, לפגוש חברים ומשפחה ולסיים סידורים בירוקרטיים.

הדיבורים של החברים על השינויים שיצטרכו לקרות עם העדרי, ההבנה שאולי זו  הפעם האחרונה שאראה אותם בשנה הקרובה נופלת עלי כמו משקולת. הדיבורים הללו משנים גם תפישת הזמן כך שפתאום משמרת של שתיים עשרה שעות שבד"כ מרגישה ארוכה, נוזלת בין האצבעות ממש, כאילו אני מתבוננת בגרגרי החול האחרונים שנופלים בתוך שעון החול.

העבודה היא רק מישור אחד, כמובן. הרי תעסוקה מחכה לי גם בארץ השיכורים.

מה שבאמת יחסר לי זה ההווי עם החברים שכאן. הבדיחות, חידודי הלשון, ההרגלים הקטנים של כל אחד מהם שלמדתי לאהוב או לשנוא. 

ובסקופ רחב יותר, כמובן שהעברית תחסר לי, תחושת השייכות והאיכפתיות שיש לי כלפי המקום הזה שיצרתי לעצמי. המשפחה, החברים, תחושת המעורבות שעם ישראל כל כך הצטיין בו בחודש ומשהו הנוראיים שעברנו כולנו יחד.

נכון, בארץ השיכורים כנראה שקט יותר ואין התראות צבע אדום, אבל קשה מאוד להנות באמת מכל מה שיש למדינה ההיא להציע כאשר אני מרגישה שהלב שלי נשאר כאן, דואג, כואב ומתגעגע.

אם היינו בזמנים נורמליים, אני מניחה שהייתי מרגישה משהו מזה בכל זאת אבל בעיקר הייתי שמחה להתאחד עם פיץ. 

אבל במציאות המעוותת שנכפתה עלינו מאז אותה שבת שחורה אני לא יכולה שלא להביט בפניו ולתהות- כמה הוא באמת מבין? כמה הוא באמת מזדהה? ברור לי שהרבה פחות מכל ישראלי ממוצע, הוא לא גדל כאן, לא חי את המנטליות המזרח-תיכונית וכבר הציע פעם בדיון הסכם שלום והצעות הגיוניות אך תמימות אחרות (למשל, לדעתו הפלסטינים צריכים לוותר על מעמד הפליטות שעובר שם מדור לדור. איחלתי לו בהצלחה עם זה).

הוא יודע שאני ישראלית ויהודיה ומבחינתי לא רק שתמיד אשאר כזו, כך גם אני מתכננת לגדל את הילדים שלי, יהיו ממנו או ממישהו אחר.

הוא יודע שמבחינתי אנחנו חוזרים ארצה והוא הסכים לכך. אני רק מקווה שנוכל למצוא כאן מקום וקהילה שגם הוא ירגיש בהם שייכות. 

תכננו כבר מזמן שבמהלך השהות שלי שם אלמד אותו עברית, אחרי שהוא עשה נסיונות בעבר ללמוד עם מורה פרטית ושם חווה הצלחה מסויימת. הוא יודע שאני מתכוונת לקחת את החובה והזכות הזו ברצינות ושאני מצפה ממנו לאותו הדבר.

אבל בין לבין, אני צריכה להזכיר לעצמי, שכמו שלעולם אהיה ישראלית ויהודיה, הוא לעולם יהיה מארץ השיכורים, לעולם עברית תהיה לעד השפה הפחות מועדפת עליו, ולמרות שהוא אמר שהוא מוכן להשתתף המנהגים היהודיים שחשובים לי, זה כנראה תמיד יעשה בצורה מלאכותית ועפ"י בקשה.

אני צריכה לזכור את כל אלה בזמנים קשים ולהזכיר לעצמו שכך התאהבתי בו ושהגמישות שלו היא מוגבלת מטבע הדברים. 

התקשרתי אליו לפני כמה דקות ואמרתי לו שאני homesick והוא צחק והזכיר לי שעוד לא עזבתי. אולי לו זה נשמע מוזר, אבל אתם מבינים אותי, נכון?

סוכת שלום וחיכוכים

עבר זמן ועברו אירועים מאז הפוסט האחרון.

העדכון האחרון פורסם רגע לפני כניסה לסבב שאיבה נוסף בערב יום כיפור. חברתי הארלם הצטרפה אלי אז, והנוכחות שלה בהחלט הנעימה את האווירה. הפעם הזאת הייתה מעט יותר מוצלחת מהפעם הקודמת, כאשר שאבו ממני שש ביציות והקפיאו חמש. סה"כ, שמונה ביציות בפריזר. 

יומיים אחרי השאיבה התחלתי לקחת כדורים לקראת הסבב הבא שהתחיל היום וזו תהיה ההזדמנות האחרונה להקפאה לפני נסיעתי לארץ השיכורים, שתקרה בעוד שלושה שבועות.

צום יום הכיפורים עבר בקלילות יחסית. בערב החג אמנם חשתי עייפות גדולה בבית הכנסת, אחרי יום שהתחיל מוקדם וכלל הליל כירורגי בטשטוש, אבל בהמשך ביליתי בחברה טובה אצל הדודה והנדלניסט עד לשעות הלילה המאוחרות, כולל משחק קטאן מהנה.

יום הכיפורים עצמו התחיל עבורי עם יקיצה בשעה ארבע אחה"צ. 

התלבשתי בזריזות והלכתי שוב לבית הדודה, שם שיחקתי איתה ועם הנדלניסט רמי קוב. אחרי שעה בערך המשכתי לבית הכנסת לנעילה. סה"כ, הצום לא היה קשה מדי ונהנתי מחברת המשפחה.

גם את ערב סוכות ביליתי אצל הדודים. כשהגעתי סבתא שלי כבר הייתה שם והמתינה בסבלנות על הספה, ואז, תוך כדי המתנה גיליתי שאורחים נוספים צפויים להגיע- צ'ץ' והוריו יחד עם אחיו הבכור, אשתו וארבעת ילדיהם. 

על אשתו של בן הדוד סיפרתי מעט בעבר.

לאחר המתנה די ממושכת, במיוחד עבור סבתא שלי, כל החמולה הגיעה וכולנו התקבצנו בסוכה.

האווירה הייתה טובה והאירוע היה מוצלח סה"כ למעט תקרית אחת מתמשכת שהעיבה על מצב רוחי. 

מעט אחרי קידוש, תפסה אותי אשתו של בן הדוד כששתינו בדרך לנטילת ידיים ושאלה בצורה די ישירה מה קורה עם פיץ ואיתי. אמרתי שהכל בסדר. היא המשיכה לשאול שאלות, אבל אמרתי שאדבר איתה על זה אחר כך. היא התעקשה על תשובות ואני התעקשתי על אחר כך. 

בתחילת הסעודה, דודי (אביו של צ'ץ') שאל מתי אני נוסעת, ואמרת שבסוף החודש. אשתו של בן הדוד מיד התעוררה ושאל לאן ולכמה זמן, ועניתי. חשבתי שהיא עשתה את הקישור, אבל כנראה שרק באופן חלקי.

כשהמשיכה להעלות את נושא הזוגיות שלי עם פיץ, היא כבר פחות חיכתה לתשובות ויותר קפצה למסקנות. זה התחיל במונולוג על זה שחבל שאני מבזבזת את השנים הכי יפות שלי בהמתנה לו, שאני צריכה לחתוך את הסיפור הזה חד וחלק ובכלל היא שמעה שבת כהן שהולכת עם מישהו שאפילו לא יודע כמה משניות זה עלול להגמר באלמנות או בשבר ביחסים. מצד שני, אמרה שהכי חשוב זה לעשות ילד כי אז הלחץ מהשעון הביולוגי יורד, וגם אם אמצא זוגיות אחר כך זה בסדר. בהמשך היא כמעט פקדה עלי לסיים את הסיפור הזה כשאני שם ומיד לסור לבנק הזרע הקרוב למקום מגורי.

ואני? בעיקר עמדתי בשתיקה והייתה קצת בשוק מההחלטיות שבה היא פלטה את כל השטויות הללו ומרשימת ההוראות שקיבלתי. 

כלומר, למה לי לנסוע למדינתו, אם יש לי כוונה להפרד ממנו, ואז להתקע שם עוד שנה? לא ברור לי. האם המסקנה המתבקשת היא לא שאנחנו במקום טוב ביחסים? 

לא הבנתי את החשיבה שלה בכלל.

ההסבר המתבקש היחיד הוא שהיא פשוט החליטה עבורי מה עלי לעשות כפי הבנתה בלי קשר למציאות.

גם המילה "הבנתה" היא מאוד לוקה בחסר במיוחד מאחר ולא אמרתי כלום. 

לקראת סוף הערב, הדודה תפסה איתי כמה מילים כשעזרתע לפנות כלים ושאלה אם אני בסדר, עניתי שכן. היא אמרה שהיא העריכה את השקט שלי בזמן ה"מתקפות" של אשב"ד והיא במקומי כנראה שהייתה עונה לה במקום. אמרתי שלא התרגשתי ממנה ושלדעתי המסקנות שהיא קפצה אליהן שגויות לחלוטין כי כאמור, לא הייתי טורחת לנסוע לשם לשנה אם הייתי חושבת על פרידה. 

השיחה המשיכה עם הדודה על נושא מיסוד הקשר ודווקא מולה הרגשתי יותר בנח לשתף שאני לא יודעת איך יראה אירוע כזה כי הוא לא יהיה בהובלתו של רב אבל גם לא של כומר ובכל מקרה, לצערי הרב, אני לא יודעת אם יש טעם בכלל לעשות אירוע מאחר שלתחושתי אף אחד לא באמת ישמח בשמחתי ואירוע שכזה יהיה מלא בעיקר בחיוכים מזוייפים.

היא טענה שהיא תשמח ותגיע לכל מקום בו נבחר לקיים אירוע... ואז מישהו נכנס למטבח והשיחה נפסקה. 

למחרת בצהריים הלכתי לבקר אצל ההורים של צ'ץ', לאחר שהוא הזמין אותי לסוכתם. 

למעשה, התלבטתי זמן מה אם להגיע, כי מצד אחד שמחתי לעוד זמן משפחה בזמן הקצר שנותר לי עד הנסיעה ומצד שני, חלחלה בי ההבנה שבעצם אני כן יש בי מידה של כעס על הדברים שאשב"ד חזרה ואמרה בערב ולכן הרגשתי שעלי לענות לה הפעם, אבל לא רציתי שזה יגרור תחושה לא נעימה או ריב.

לבסוף, הגעתי מאוחר, בשלב שהם כבר סיימו לאכול בסוכה, ובכל זאת נשארתי שם קצת לפטפט.

אצל הדודה והדוד היו גם צ'ץ', הבן הבכור עם אשתו וילדיו וגם הדודה והנדלניסט שהתארחו. הבן האמצעי של הדודה והדוד הצטרף גם הוא בהמשך. 

כמעט מיד בכניסתי, אשב"ד חצי שאלה בחצי חיוך "יכול להיות שאני חייבת לך התנצלות על אתמול, לא?". לא הבנתי את הטון. אבל המשכתי להגיד שזה בסדר. 

היא המשיכ, אולי בנסיון הצדקה עצמי, ואמרה שלדעתה דווקא היה לנו אחלה דיאלוג אתמול "דיאלוג... אחת מאיתנו בעיקר דיברה והשניה בעיקר הקשיבה" עניתי ושעמתי צחקוקים מהדודה.

אשב"ד שכנראה ממש גרועה בלהבין רמזים ולעצור בזמן המשיכה למלמל ספק לעצמה וספק לבעלה שישב לידה "... וזה פשוט כי זה נורא מעצבן אותי שהוא מבזבז לה ככה את הזמן... אלה השנים הכי יפות שלה שהוא לקח ולא יחזרו"

"הוא לקח... הוא עשה... הפכת אותי למאוד פאסיבית בסיפור הזה". אני כבר לא זוכרת מה היא ענתה.

חוץ מהקטע הזה, היה דווקא מפגש נחמד. עם בן הדוד האמצעי לא דיברתי הרבה זמן, האווירה הייתה נחמדה וצ'ץ' הוציא ליקר שקדים מתוק וכולנו הרמנו כוסית לרגל ארבעים וחמש שנות נישואים שהוריו ציינו רק מספר ימים קודם לכן.

למחרת, באמצע יום עבודה לחוץ התקבלה שיחת טלפון מאשב"ד הבלתי נלאית ששוב חשה (בצדק!) שהיא צריכה להתנצל.

קיבלתי את התנצלותה כמובן ואחרי כן היא הזמינה אותי להגיע יום למחרת או מתישהו בהמשך השבוע אליה כדי להפגש עם מישהי שסיפרה לי עליה במהלך החג, חסידת חב"ד חדה שהיא ובעלה טענו שיש לנו חשיבה דומה ושכדאי לי לפגוש.

"אולי היא תתן לך עוד פרספקטיבה, עוד כיווני חשיבה..."

"אם יש לך אפילו קצת ספק ביחסים האלה אז אולי כדאי לך להמשיך לחשוב..."

"אבל אם תגיעי למסקנה שהוא האיש שלך כמובן שנהיה הכי שמחים בעולם בשבילך" וגם חזרה שוב על עניין הבת כהן שצריכה מישהו בקיא בלפחות מעט משניות ועל ההשלכות שעלולות להיות במידה ולא יהיה כך.

היא גם מאוד לחצה עלי להגיע היום, או מחר, היא תקבע לי פגישה איתה. אה, את עובדת? אז תחליפי משמרות.

בקיצור, היא ממש ממש עיצבנה אותי ואם שני קולגות לא היו לידי באותה העת, הייתי מתפתה לצרוח עליה דרך הטלפון כל עוד יש לי אוויר בריאות. גם כאן, למרות הרצון, זה נגמר בהדיפות שקטות יחסית מצדי.

הקולגות המקסימים שלי שאלו אם הכל בסדר בסוף השיחה כשראו את המצוקה על פני, ואני שיתפתי אותם במעט מהנאמר.

סטטיסטית- נשים חיות יותר מגברים ופיץ מלכתחילה מבוגר ממני בעשור, לכן לא מן הנמנע שאני עלולה למצוא את עצמי אלמנה יום אחד. זה עניין של סטטיסטיקה, לא של היחוס של אבי. ושוב- עצבן אותי שהיא חשב בנח פשוט לדחוף את האף שלה בכזאת בוטות ולנושא כל כך אישי. 

למחרת קיבלתי שיחת טלפון מהדודה. היא שאלה לשלומי. שמעתי בנימת קולה שאולי ציפתה לתוספת שתגיע אחרי "הכל בסדר" אבל לא הוספתי. היא שאלה אם ארצה להפגש לקפה בהמשך השבוע, ואני שמנסה להנות כמה שיותר זמן בחברת אהובים שמחתי על ההזדמנות. קבענו למחרת לפני משמרת לילה.

המקום שנקבע בצורה ספונטנית היה אצלה בגג במקום בבית קפה רנדומלי בחוץ. 

דיברנו על הא ודא ודי מהר, כצפוי, היא ניווטה את השיחה לחילופי הדברים שנאמרו בין אשב"ד לביני בשני המפגשים שלנו בחג. 

סיפרתי לה שזה התחיל רגוע אבל שככל שהשעות עברו הבנתי שהמילים שלה הכעיסו אותי ושלמעשה הגעתי בחג אל ההורים של צ'ץ' במטרה להגיב לה. הדודה אמרה שאכן עניתי לה יפה. שיתפתי אותה גם בתוכן השיחה הטלפונית שהייתה ביום ראשון, על תוכנה מלא הניגודים והמבולבל ועל כמה שההגיון שלה עקום בעיני. 

הדודה, בחצי סינגור, אמרה שהיא כנראה מגיבה ככה כי כל הסיפור הזה בא לה בהפתעה, עניתי שאשב"ד יודעת על פיץ שנים אחורה ובכל מקרה, לא החלפתי איתה מילה שנתיים, לכן אני לא מבינה מאיפה החוצפה לבוא ולנסות להשפיע עלי בכל מיני דרכים רק כי היא "מופתעת" מנושא שהוא בכלל לא עניינה. היא הסכימה איתי וגם גילתה לי שהיא אמרה לאשב"ד עוד באותו ערב שהיא מבינה שיש לה כוונה טובה אבל שהמעשים והדרך שבה היא פועלת עוד תדחוף אותי בדיוק בכיוון ההפוך.

אשה חכמה, הדודה שלי.

הדודה רצתה גם להמשיך את השיחה שנקטעה במטבח, כאשר גיליתי שלדעתי אף אחד לא ישמח בשמחתי.

שיתפתי בכנות שהתקרית עם אשב"ד רק חיזקה את הרעיון שפיץ ואני ניסע לאנשהו רק שנינו כדי למסד את הקשר, בלי להזמין אף אחד. בין כה וכה בארץ אין לנו אפשרות לערוך בארץ טקס שיהיה לו תוקף משפטי כלשהו, אלא רק מסיבה. אבל אם אף אחד לא ישמח עבורנו, מה הטעם בכלל באירוע מחא בחיוכים מזוייפים?

היא שאלה האם אני לא מכירה אף אחד שבודאות ישמח להגיע ולשמוח, עניתי שיש לי כמה חברות שכבר נתנו לי את ברכתן והודיעו שיגיעו לאירוע כזה, היכן שלא יהיה. 

הדודה הוסיפה שהיא לא יכולה לדבר בשם כל המשפחה, אלא בשם בני ביתה בלבד וכולם ישמחו ממש להגיע ולחגוג איתנו ואפילו הפליגה בדמיון ואמרה שהיא כבר מדמיינת את סבתא מבקשת להסיע אותה לעשות שיער ואיפור לפני האירוע.

מעניין שהיא הזכירה את סבתא, כי היא והדוד הנדלניסט היו אולי שני האנשים היחידים במשפחה המורחבת שפשוט קיבלו את הזוגיות הזו בלי הערות געוולד. 

הדודה הזכירה לי שהכי חשוב זה לשים את עצמי במרכז ולפעול כפי שאני מוצאת לנכון, ושאי אפשר לחיות את החיים בהתאם למה אחרים עלולים לחשוב. אם אני רוצה לעשות אירוע בארץ, (וגם אחד בארץ השיכורים, או במדינה קרובה אחרת עבור הצד של פיץ) כך צריך להיות בלי קשר למה שיחשבו ובין כה וכה מי שישמח בשמחתנו כבר יגיע לחגוג.

היא ממש נתנה לי את ברכתה ואפילו המשיכה להציע רעיונות לאיך האירוע יכול להראות. 

יצאתי ממנה למשמרת הלילה בלב עולץ.

שמחתי על כך שלמרות שדעתה עלינו הייתה שונה בעבר, היא השתנתה.

שמחתי שהיא ראתה אותי ואת הסיטואציה הלא נעימה שעמדתי בה ובחרה לחזק אותי אקטיבית. 

שמחתי שיש מישהו שיכול לשמוח איתי ובשבילי ורואה אותי כאדם בעל רצונות והעדפות ולא רק כאדם שאמור למלא יעוד דתי כלשהו.

ובעיקר, הרגשתי אהובה.

יום הולדת

את כניסתו של היום הזה קיבלתי במועדון הסלסה אותו חזרתי לפקוד לאחרונה. ימי שלישי הם יחסית חלשים בהשוואה לערבי סוף השבוע, אבל עדיין היה נחמד. 

היו לי כמה ריקודים מוצלחים למרות שאני מדי פעם מקבלת תזכורות קטנות לכך שאעשה לעצמי טובה אם אתחיל להגיע גם לשיעורים ולא רק למסיבות. 

נכנסתי לישון מאוחר יחסית אבל התעוררתי כמה דקות לפני השעון המעורר, עם שיחת טלפון של השוכרים המיועדים של הדירה של אמא. הוא היה בדיוק בבנק והייתה לו שאלה. 

הוא התנצל והיה מנומס ואני מצדי שמחתי לענות וגם שמחתי שהעיר אותי.

את המשך היום ביליתי בסידורים ונקיונות.

שלחתי לאחותי את חוזה השכירות החדש כדי שתדפיס אותו, הורדתי את המודעה מיד 2 וקיבלתי שיחת טלפון שקיבלתי מבית החולים, בעקבות שאלה שהשארתי אצלם באתר. הם לא ידעו לענות לי והבטיחו לחזור אלי בהמשך.

בין לבין, הגיע שליח עם עציץ ענק של ורדים, מתנה מפיץ. עכשיו הדירה שלי יפה וגם ריחנית!

התכנון שלי לגבי היום היה לסיים את הנקיונות, לצאת לקצת זמן איכות עם עצמי בים, לקנות לעצמי מתנה ששמתי עליה את עיני ולנסוע לנשנוש ושתיה עם חברים. 

הנקיונות לקחו יותר זמן מהמצופה, וכתוצאה מכך הגעתי לאיזור המל תל אביב רק אחרי שש וגם בחנות התעכבתי קצת.

אבל בסופו של דבר, תפסתי את קצוות השקיעה אבל לא נורא, לקחתי מחר חופש ואני מתפתה אולי ללכת  לים בשעה מוקדמת יותר. 

ברגעים אלה, אני בדרכי למפגש החברי.

אחרי שתיארתי את סדר יומי היבשושי, אפשר לפנוץ לעיקר-

יום הולדת 35. 

שלושים ופאקינג חמש. 

אני יודעת שיש פה קוראים שעברו את הגיל וחושבים לעצמם "פחחח" וגם פיץ, כששומע את תלונותי על גילי המתקדם נוטה להחמיא או לפטור אותי ב"you're only a baby", אבל כבכל שנה, המספר החדש נראה גדול, בטח ובטח כשאני חושבת למשל על איפה הייתי לפני עשור ואז מופתעת לגלות שכל כל הרבה השתנה ובו זמנית שהכל מרגיש אותו הדבר.

השנה הנכנסת צפויה להתאפיין בשינויים ותזוזות גדולות- הנסיעה לחו"ל מכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בעבודה ולחזור לעבוד יותר עם הידיים, השינוי במקום העבודה והמגורים. השאלה האם אחותי תכנס לדירה ותגאל אותי מחלק גדול מכאב הראש הסובב סביב היציאה מדירתי הנוכחית, מכירה של חפצים ורהיטים וכו'.

בפן הבריאותי, צפוי לי תהליך שימור פוריות שמפחיד אותי נורא. אני קוראת על תופעות לוואי לא פשוטות וכל ההליך הזה שכולל יותר מדי מחטים והורמונים ממש לא בא לי בטוב. 

הזוגיות צפויה להשתדרג עם מעברי לארץ השיכורים והקרבה המתבקשת לפיץ. 

חזרה ללימודים אף היא על הפרק וגם הרשמה מחודשת לסטודיו ריקוד על עמוד האהוב עלי שמחכה לי בניכר.

ברמה האישית, אאחל לעצמי לתעדף את החלומות והרצונות שלי על הפחדים, שאזכור להמשיך להתנהג לגוף שלי בכבוד ולטפח אותו כדי שישרת אותי הלאה.

מזל טוב לי.

עריכה:
כשהגעתי למקום המפגש החברי הייתי ראשונה. ישבתי לבדי בשולחן הגדול וחיכיתי שמישהו יגיע. אחרי כמה דקות כשהמלצר שאל אם יגיעו עוד אנשים, קיטרתי לו חצי בצחוק שהרבה הבריזו והרבה מאחרים למרות שהייתי מצפה שיום ההולדת שלי יהיה מספיק חשוב לאנשים ובלה בלה בלה... קיטורים. 
המלצר הציע לי לעשות צ'ייסר. יאללה, וודקה בשבילי. כשהוא חזר אחרי כמה דקות, הארלם ובן זוגה כבר היו בכניסה.
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את בן הזוג עליו שמעתי רבות, והארלם עצמה... ובכן, כמו תמיד, היא הייתה מופע של זיקוקים ונצנצים.
בהמשך הגיעה גם הדודה למרות שהיא הייתה נציגת המשפחה היחידה ואחריה הגיעו גם ידידי החנון שהביא לי מתנה- בובת פופ דול ותפוזינה ששמחה מאוד להשלים פערים של שתיים עשרה שנה (!) עם הארלם.
בין נשנושים, שוטים וקוקטיילים וסיפורים מביכים אודותי, נהנתי מאוד מהחברה ומהאווירה. הרגשתי שהערב הזה היה בדיוק מה שרציתי וגם היווה סוג של פיצוי על החגיגות העצובות של השנה שעברה. 
בסוף הערב קיבלתי הודעה קולית מהדודה שאמרה לי שנהנתה מאוד ושהחברים שלי מעניינים ועמוקים כל אחד בדרכו.
הארלם, שתמיד הייתה אשפית מילים ריגשה אותי גם היא בהודעה קצרה "היה כיף לחגוג אותך  😘"

 

דברים שהיו לי לומר לך

הריבים בין פיץ לביני נמשכים וכעת אני מבינה שזמן רב היינו בקצר תקשורתי.

הוא ככל הנראה חשב שבסוף אני אראה את ההגיון שבלעבור למדינתו. הוא חזר על זה לא מעט פעמים. 

אני אומרת שבירוקרטית אני לא יכולה לעבור ורגשית אני לא מוכנה לקפל את החיים שלי בישראל עבור סטטוס של חבר/חברה. חשבתי שהייתי מספיק ברורה בעניין. 

הוא אמר לא פעם "הייתי מתחתן איתך מחר" אבל גם נוגד את עצמו באומרו שמבחינתו הוא לא צריך ניירת וטבעת כדי להביע את המחוייבות שלו כלפי.

אני רומזת שלי זה כן משנה ובפנים נקרעת בין הרצון להגיד את זה בצורה ברורה וישירה לבין הידיעה שאם אעשה את זה, כל הצעה שעשויה לבוא בהמשך תחשד כתגובה לכך שכופפתי לו את היד.

הוא אומר שזה לא נכון אבל מוסיף שתכנן להציע לי בפריז, אבל שגם שם עלו התמרמרויות מצדי ולכן הוא הרגיש שזה לא יהיה נכון להציע אחרי כן.

אני הצטערתי שכך היו הדברים אבל ניסיתי להסביר לו שחוסר הודאות הזה שנמשך כבר שנים מעביר אותי על דעתי.

שכשאני מסתכלת סביבי ורואה אנשים נפרדים, מכירים, מתחתנים, מסיימים תואר, לוקחים משכנתא, נכנסים להריון ומגדלים ילדים כשבאותו זמן שום דבר לא זז אצלנו- אני מתחרפנת.

ששנים אני הודפת את הביקורת מצד המשפחה שלי על כך שהוא לא יהודי.

שאני נכנסתי לסיטואציות קשות עם המשפחה שלי אחרי שבצורה כמעט בוטה שלחו אותי להפרד ממנו ושעד היום אני לא ממש מצליחה לסלוח להם. שההתנגדות המתפתלת של ההורים שלי התחלפה בקבלה מרחמים ועידוד "לפני שיהיה מאוחר מדי" כי -"אנחנו לא רוצים שתסיימי בסוף לבד ותתחרטי שלא הקמת משפחה".

וכל זה בשביל מה?

בשביל שאסיים בסוף בתחושה המגעילה הזאת? שהכי טוב שנגיע אליו זה הלימבו הזה? שנתקע במצב הזה כל כך הרבה זמן שאתחיל לחשוד שאולי זה נח לו ככה ושאני סתם בונה ציפיות שנגיע לאנשהו? שאני מתפוצצת מבפנים אבל יודעת שאני לא באמת יכולה להגיד שום דבר? 

ועכשיו יש לי אישור רפואי על כך שזמני להקים משפחה הוא אולי קצר משחשבנו ופתאום הוא מתעורר ואומר שאם זה אכן כך, אז נתחיל לעבוד על זה בהקדם.

איפה היית עד עכשיו? למה היית צריך לחכות עד שהרופא יגיד את זה ושאני אכנס לתסביכים עם עצמי?

אנחנו באמת צריכים גם את הלחץ הנוסף הזה עלינו עכשיו? 

אז יצא שנכנסתי לחיכוכים עם המשפחה שלי, שנלחמתי בטפטופי ספקות שהכניסו לי מכל הכיוונים, מרגשות אשם שדחפו לי, מרחמים, ביקורת ומה לא - אבל מה מסתבר? שהוא כנראה לא קלט כמה כל הדברים האלה השפיעו עלי. שהוא לא הבין, שאני מצפה למחויבות מצדו, אם הוא רוצה שאעבור. עזבו מחויבות, אמרתי לו שוב ושוב שאני לא יכולה לעבור, בירוקרטית, אך למרות שהוא יודע וחזר ואמר לי בשיחותנו הרבות שאני יכולה לעבור ככל הנראה רק בעזרת נישואים או דרך קבלת מעסיק מקומי, האסימון לא נפל לו.

התפוצצתי עליו אתמול ואמרתי לו את כל מה שהיה לי לומר בצורה הכי ישירה וברורה שיכולתי לחשוב עליה. 

נדמה לי שהוא סופסוף הבין, אבל הפיצוץ הזה ירק מתוכו עוד ממטרים של רגשות קשים שנרקבו בתוכי הרבה זמן.

אני נקרעת בין ההגיון שאומר שלא מגיע לי כלום ושאני לא יכולה לצפות שהכל יעשה בדרך ולפי לוחות הזמנים שמתאימים לי (למרות שראבק, כבר יותר משמונה שנים שאנחנו יחד וכמעט חמש בשלט רחוק) לבין הרצון לאישור מצדו שכל החיכוכים, הריבים, והאווירה השלילית שסחבתי לא היו לחינם, שאני לא מדמיינת את מה שיש בינינו.

הוא תהה למה, אם הרגשתי ככה, לא הצעתי אני לו אני וכתגובה הצלחתי אך בקושי לעצור את הדמעות.

הרי חתונה כמו שאני מכירה אותה- לא תהיה.

אורחים וקרובי משפחה מהצד שלי שיהיו שמחים בשמחתי -לא באמת יהיו. לא בלי הבעות חמוצות וחרטות. 

אז הדבר האחרון הכאילו נורמלי שנשאר, גם את זה אתה רוצה להעלים? שלגמרי ארגיש כמו חתיכת אפס?

אתה מצפה שאעשה אני את המעבר הגדול הזה (כן, למרות שגם אתה הסכמת להגירה חזרה לישראל בעתיד), אז יהיה אם תראה איזו נכונות, איזה חצי צעד או מעשה מכיוונך.

סיימנו את השיחה אתמול כשהוא היה צריך לצאת לעבודה. יצאתי בתחושה מושפלת על כך שהייתי צריכה לומר את כל מה שאמרתי ונבוכה על כל המחשבות שביטאתי ואישרתי בקולי שלי.

היום כשהתעורר, התחמקתי ממנו רוב הזמן אך במעט הזמן שכן דיברנו בו, הוא ניסה לפייס, אפילו הזכיר שמחר יוצא לכמה ימי חופש בהם ביקש ממני שיעור עברית (אמרתי שהוא לא צריך לעשות את זה) והזכיר שרצינו לקבוע פגישה עם עו"ד לענייני הגירה. אבל למרות ההתנחמדות שלו הצלחתי לעצבן אותו ולגרום לו לצאת למשמרת בפרצוף זועף.

עכשיו לילה ואני לבד בחדרו כאשר הוא במשמרת.

החזקתי את עצמי ערה עד עכשיו, אבל תיכף אכנע לעייפות. כשאתעורר בבוקר, הוא יהיה כאן לצדי ויתחיל כמה ימי חופש בהם נצטרך להחליט מה הלאה.

אני לא יודעת איך כל זה יגמר. 

כמה שעות לעצמי

שנה חדשה. 

מתבקש לכתוב כאן, אמנם באיחור של כשבועיים סיכום שנה לזו היוצאת ומפת דרכים לזו הנכנסת, אבל לא באמת מתחשק לי. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בעבר ובלא מעט מקרים למדתי להתאכזב.

נכון, הייתה קורונה שהצליחה להסיט את עולמנו האנושי ממסלולו ועדיין יש פה ושם עקבות ותזכורות לטלטלה שעברנו (ע"ע אינפלציה וחדשות מפחידות על עליה בתחלואה בסין) אבל גם ברמה האישית, הלכתי לאיבוד.

הרי "החלטות שנה חדשה" מרמזות שנקודת הבוחן הבאה תהיה בעוד 365 ימים שזה די והותר זמן לשכוח מה המסלול שהותווה, לקחת דרכים חלופיות ובכלל, לשכוח לאן רצינו להגיע.

אז החלטתי להתרכז ביעדים קצרים יותר וקטנים יותר. 

ובמקרה, היום יש לי יעד גאוגרפי של ממש-

את הפוסט אני כותבת על רכבת שלוקחת אותי צפונה. 

באוקטובר האחרון ישבתי עם ידידי החנון לפיצה ויין וסיפרתי לו שגיליתי שיש בארה"ב באפריל כנס שנתי של חובבי "מחזור כישור הזמן", סדרת ספרי הפנטזיה שסיימתי לקרוא הקיץ ושמתחשק לי לנסוע. 

"איזה כיף לך שאת יכולה לנסוע" אמר ואז סיפר שכבר לפני שנים ניסה להזמין תור לשגרירות ארה"ב עבור הוצאת ויזה אבל כתבו לו בחזרה שאין תורים ושיחזרו אליו, מה שמעולם לא קרה. 

שמחתי לאידו אבל אחרי כמה רגעים קלטתי שבעצם גם הויזה שלי שהוצאתי מזמן הסתיימה כבר לפני כמה חודשים. החנון אמר שחידוש דרכון זה הליך הרבה יותר קצר ושיש סיכוי שאני יכולה לוותר על הראיון בשגרירות. 

אלא מה? הדרכון שלי פג תוקף בסוף 2023. לכן, החלטתי ששווה להשקיע במדבקת ויזה חדשה על דרכון חדש. 

כידוע, תורים למשרד הפנים זה משהו נדיר וחמקמק. 

אי אז באוקטובר, ישבתי עם החבר'ה בעבודה וניסיתי לתפוס תור. 

בתחילה בלשכה הקרובה למקום מגורי, אחרי כן בלשכות שונות ברחבי גוש דן אבל כלום לא נמצא חודשים קדימה. 

החברים בעבודה צחקו על התסכול המופגן שלי והתחילו להציע הצעות הזויות "נסי בבית שמש! תמיד יש שם תורים" "איפה דיר אל אסד, זה קרוב אליך, לא?"

לרגע שקלתי אפילו לרדת לאילת לתור שמצאתי בדצמבר, אבל החלטתי שזה לא שווה את הטרחה.

קבעתי לבסוף תור להיום בחיפה, שלושה חודשים אחרי אותו יום עם הלפטופ.

התור שנמצא לי הוא בשעות אחה"צ, אבל החלטתי שזו הזדמנות נחמדה לטייל קצת בעיר הזו שזכיתי להכיר בעיקר את תחנות הרכבת שלה בדרכי לבסיס הטכני של חיל האויר. קראתי שהשוק התורכי ושוק תלפיות הקרובים למשרד הפנים הם מקומות נחמדים לבקר בהם. 

עריכה:

כשהגעתי ללשכה התחלתי לפשפש בתיק כדי להיות עם הדרכון בהיכון. הוא לא היה שם.

מכל הדברים בעולם, שכחתי להביא את הדרכון שמצריך החלפה ולכן הם לא יכלו לתת לי שירות.

הם כן אמרו שאני יכולה לבוא ללא תור אם אני מגיעה בשמונה בבוקר, לא רואה את עצמי קמה בשש ביום חופש לכבוד הדבר הזה.

העולם נתן לי שיעור בחוסר הלקאה עצמית ובהומור ואני מפנימה ומחייכת.

עריכה 2: 

התעוררתי מוקדם למחרת כדי לתפוס את הרכבת של 6:30 שמגיעה לחיפה ב7:35.

סיימתי עם התור שלי ב10:15.

לפחות אני לא צריכה לחזור על הניג'וס הזה בעשור הקרוב.

אחרי הלווייה

 כשפיץ הרגיש שסיים להתייחד עם המשפחה החיה וזו שכבר איננה בבית הקברות, התקדמנו לכיוון רכבו ושם ראינו את הגיסה והילדים מחכים מחוץ לרכב שלהם. 

האח של פיץ דברן לא קטן והמפתח לרכב אצלו בזמן שהאישה והילדים בינתיים סופגים את מזג האוויר הקר בחוץ. כולם כמובן  נכנסו לאוטו של פיץ כדי להתחמם קצת בינתיים. 
כשהאח סופסוף הגיע וכל אחד חזר למקומו, כבר עמדנו לצאת למלון בו תערך הסעודה ואז האח חזר ואמר שבתו רוצה לנסוע איתנו ושאל אם זה בסדר. כמובן.
הוא חזר אחרי כמה רגעים איתה ועם בוסטר.

הילדה המקסימה הזאת הצליחה קצת להבריח את ענני העצב בעליצותה ותמימותה. היא סיפרה לנו כל מיני סיפורים ואני אמרתי לה שהיא עשתה היום עבודה מצויינת בהגשת הלחם לכומר ובהחזקת הפרחים עם אחיה.
חנינו מרחק כמה דקות מהמלון ופיץ החזיק את ידה של אחייניתו כל הדרך ובחלק ממנה הם אף דילגו יחד בעליצות. לראות את שניהם המיס אותי לגמרי.

הארוחה עברה בנעימים מבחינה חברתית ואפילו הופתעתי שכאשר המארחת אמרה שיש שתי אפשרויות בחירה למנה העיקרית, היא הביטה בי ואמרה שהיא מבינה שיש גם מנה צמחונית עבורי. כשהאורחים החלו להתפזר בלחיצות עדיים וחיבוקים, האח של פיץ החליט שהוא נשאר לשתות עם חלק מבני המשפחה בבר המלון אבל כל השאר העדיפו לחזור הביתה. פיץ אמר שאם נרצה נוכל לחזור אחרי כך, אבל מאחר והשעה הייתה רק שש בערב, להתחיל עכשיו זה אומר לסיים את הערב ממש ממש שיכור. הסכמתי איתו ויותר מזה, לתחושתי כולם היו זקוקים למעט הפוגה עכשיו כשהקבורה מאחורינו. 

בילינו כולנו כמהשעות שקטות בבית אך בהמשך הערב הגיסה אמרה שבעלה ושאר המשפחה חזרו שוב לפאב משני הערבים הקודמים ושהיא חושבת להצטרף. האחות עמדה להצטרף גם. פיץ אמר שהוא יכול להקפיץ את שתיהן, אבל אני אמרתי שגם אני רוצה לצאת וביקשתי שישאר איתנו. הוא הסכים.
בדיעבד, זו הייתה החלטה טובה.
היו שם הרבה קרובי משפחה שלא ממש יצא לדבר איתם עד עכשיו. יצא לי להכיר בן דוד נוסף שלו עם חוש הומור יבשושי- קורע, וזכינו לעוד הבעות תמיכה ו"מרפקים" מדודים ודודות. 
במהלך הערב מישהו ציין שהמשקה הקבוע שהאב נהג לשתות היה הבירה שאני שתיתי כל הערב, עם תוספת קטנה של בירה אחרת. לכן, כשהאח של פיץ כשכבר היה די שיכור בשלב הזה הזמין סיבוב ושאל מה אני מעוניינת לשתות, אמרתי לו שהייתי רוצה את המשקה הקבוע של האב. אני חושבת שהוא העריך את המחווה. לפני ששתיתי, אמרתי לכל השולחן "*שמו של האב*, זה עבורך". היה ערב מוצלח. 

ניכר שלמרות העצב, הייתה מעיין הקלה מעורבת בשמחה של מפגש משפחתי בין אנשים שלא התראו המון זמן והתחלה של תכנון על טיסות חזרה הביתה ולשגרה הקצרה שעוד נותרה לפני חג המולד.

את בוקר יום רביעי התחלנו מעט מאוחר אחרי לילה של שתיה, אך מיד נכנסנו לבירורים וטלפונים בנושאי שקשורים להוצאת תעודת פטירה ודיבורים על צוואה.
במעבר חד במיוחד, דיברנו עם האח ואשתו על מתנות אפשריות לחג המולד ונסינו לדובב את הגדול כדי להבין מה בדיוק הוא רוצה.
אחה"צ פיץ ואני נסענו לחנות הצעצועים הקרובה וצילמנו כל מה שיכל להתאים לפי ההנחות שקיבלנו - בובות וחדי קרן לצביעה לקטנה לגו הארי פוטר ומכוניות על שלט לגדול. קנינו מצרכים לפי רשימה שקיבלנו מהגיסה וחזרנו הביתה.
ארוחת הערב שהגיסה בישלה הייתה הפעם היחידה בביקור הזה בה כל המבוגרים בבית הסבו יחד סביב השולחן. היה לי טעים ונעים.

בסוף ארוחת הערב סכיני סופסוף לפרוס לכולם מהפאדג' שהכנו היום הקודם. הביקורות נראו מעורבות אבל פיץ אמר שזה שאמא שלו לקחה פרוסה שניה אומר הרבה (ובלילה הבא ראיתי שהכמות שנותרה התכווצה מאוד, לשמחתי). 
את הלילה קינחנו פיץ ואני חבוקים על הספה בצפיה בסרט "אד אסטרה" אלכוהול וחטיפים. הסרט היה איטי ועם סוף מאכזב, אבל זמן האיכות יחד היה מצויין כרגיל.

ביום חמישי תכננו לצאת מוקדם וללכת לטייל באגם קרוב, מקום שהמשפחה הופתעה שהוא עוד לא לקח אותי אליו. הגיסה הוסיפה שזה אחד המקומות החביבים עליה באזור. במקום להתעורר מוקדם התכרבלנו שעה נוספת ואז יצאנו לדרך. 
המקום אכן יפהפה ומרגיע והמים הדוממים יצרו אפקט מראה סימטרי עם השמיים. 
בצעידה קצרה באזור גילינו שיש לידו מסלול הליכה  בתוך יער. היה נהדר ללכת בתוך השקט והטבע, יד ביד עם פיץ שלי שכל כך התגעגעתי אליו ושממנו אני תיכף שוב נפרדת.

כשסיימנו כבר הייתה שעת אחה"צ, אז נסענו לעיירה קרובה ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת וטובה. 
משם המשכנו ישירות לחנות הצעצועים כדי לאסוף בובת תינוק ענקית לקטנה ולגו הארי פוטר לגדול.
כשחזרנו הביתה, חיכינו עד שהילדים ילכו לישון ואז הבאנו את המתנות לחדר השינה, שם הן נעטפו. 
הוספנו לכל מתנה תג עם שם הילד וכשהכל היה מוכן הנחנו את המתנות תחת העץ.

את הערב סיימנו שוב חבוקים על הספה, עם חטיפים וסיידר. הפעם צפינו בסרט שחור לבן שפיץ אוהב.

יום שישי הוא יום הטיסה חזרה. 
למרות שתכננתי לקחת את הרכבת כמו ביום הגעתי, פיץ כבר הבהיר לי שהוא מתכנן להסיע אותי בעצמו לשדה התעופה. הוא התעקש למרות שזו נהיגה של כמעט שלוש שעות.
סיימנו ארוחת בוקר ואריזות אחרונות והלכתי להפרד מבני המשפחה תוך הבעת תקווה שנפגש בעתיד בנסיבות משמחות יותר. 
בתחילה אלה היו האחות, הגיסה והאמא שנפרדתי מהן במטבח ואז עברתי להפרד מהאח והילדים בסלון שבדיוק שיחקו.
הגיסה ביקשה שיעצרו רגע את המשחק והקטנה, שהביטה באביה והאח משחקים שאלה למה עצרו. 
אז אמרתי גם להם שאני הולכת ואיחלתי לילדים חג שמח. הקטנה מיד קמה מהספה ובידיים מושטות קדימה רצה לחבק אותי ואמרה תודה רבה על המתנה (מתוקההה לא יכולה איתה!) ואז גם הבן חיבק אותי ומשם עברנו לסבב התחבקויות עם כל המבוגרים.
כשכבר עמדתי לצאת, הגיסה נתנה לי קופסה קטנה ואמרה שזה בשבילי לחג. הודתי לה בהתרגשות ומבוכה על זה שבעצם לא הבאתי להם כלום חוץ מהילדים.
נכנסנו לאוטו כשאני עדיין אחוזת התרגשות ואז לפני שפנינו לשביל שמוביל מהבית, פיץ אמר לי "תעשי שלום" ואז ראיתי שכל המשפחה שלו עומדת בדלת ומנופפת לנו. 

הנסיעה הייתה עוד זמן עם פיץ שזה כמובן תמיד רצוי אבל סופה העלה זכרונות עצובים כי נפרדנו בדיוק באותה צורה אי אז ב2017 כששבתי ארצה אחרי שלוש שנים נפלאות בארץ השיכורים.
כרגיל, זה היה מוזר לשוב ארצה, לשגרה המוכרת ולהרגיש שאולי בעצם הכל קרה רק בדמיון שלי.

מעבר לכל המאורעות שסיכמתי בפוסטים האחרונים, זה היה ביקור רגשני מאוד.
הנסיבות העצובות שהביאו למפגש הזה היא הסיבה הברורה מאליה אבל גם בגלל שהרגשתי שמשפחתו הקרובה והרחוקה מקבלת אותי ואותנו.
בניגוד למשפחה שלי שאי הנוחות שלהם ניכרת מאוד, (וגם כשאינה כזו, אני לא מצליחה לשחרר את מה שאני כבר יודעת), עושה רושם שהם כולם בסדר עם השוני בנינו ואפילו "ממרפקים" לכיוון התמסדות וזה שונה ונעים מאוד. כמובן, כל הרגעים עם פיץ לבד הם תמיד טובים, אבל לראות כמה הוא מוצלח עם הילדים גרם לי באופן טבעי אולי לדמיין אותו כאבא מקסים יום אחד.

לא שוכחת

הם יכלו לבקש ממני לסלוח אבל לא יכולים לבקש ממני לשכוח. 

וכשאני נזכרת... עולה בי זעם נורא.

וניסיתי, באמת שניסיתי להתקרב ולחטא את הפצע, יותר עבורי מאשר עבורם, אבל כל פעם שניגשתי, גיליתי שאני לא מוכנה עדיין להסיר את התחבושת וזכרון העור החשוף מזכיר לי שכך בדיוק נפצעתי. אז אני נשארת חבושת ומוגנת מנסיונות החיטוי ומהחומרים השורפים-בכוונת-תחילה שלהם. 

אני חושבת שהספיקו לי הנסיונות, הרי גם ככה את חיצי המילים שלהם אי אפשר להסיג בחזרה לנדן לשונותיהם. בנתיים, הדם שמתרוקן במהרה מהפציעה הפנימית שבי, זו שלמרות הרגישות שהם נוהגים להתהדר בה הם כלל לא השכילו לראות, הוא בדיוק זה שאמור להיות סמיך ממים. אבל הוא לא. עובדה שהוא רק ממשיך להשפך וללבות את אש הזעם שהם הציתו במקום לכבותה.

די לי.

שני זאבים

בוקר. 

בקושי הצלחתי להרדם אתמול בלילה אחרי שבקושי הרשתי לעצמי להניח את הפלאפון והמחשבות ולנסות לעצום עיניים. 

פספסתי את ההסעה.

זה הפך להיות עניין לא פשוט לתפוס אותה בזמן. נקודת האיסוף ממקומת כחצי שעה הליכה מדירתי או כרבע שעה באוטובוס. במשמרות ערב העיר הפכה לפקוקה עד שגעון ועכשיו בבקרים... ובכן, כשכיביתי את מנורת הקריאה שלי השעון המעורר שניצב לשמאלה כבר הראה שהשעה הייתה אחרי שלוש ורבע כאשר הוא היה מכוון לצלצל קצת לפני שש.

אתמול בלילה חשבתי על האיומים של פוטין. יכול להיות שזו תחילת הסוף? שאסיים את חיי לבד, ללא משפחה משלי? שכולנו נידונו למות בשואה גרעינית? פיץ סיפר לי את הסיפור הידוע על שני הזאבים וביקש שאפסיק להאכיל את הזאב של הפחד והדאגות. 

אז אני מנתקת את הרגש כמה שיותר ופונה לשכל.

ובשכלי העפוץ מחוסר שינה, בין מחשבה אחת על שיחת הטלפון שקיבלתי לפני רגע והפנטזיה על כוס גדולה של קפה, איני יכולה שלא לתהות ממה אני כל כך מפחדת? הרי בקצב הזה אני מתקדמת במסלול הישיר להיות אחד מאותם אנשים עליהם נאמרה הקלישאה שהדברים שהכי מצטערים עליהם הם אלה שלא עשינו וכבר עכשיו לא פעם נדמה לי שאני חשה טעמם המר של זמן מבוזבז והזדמנויות אבודות.

אני מקווה שהשנה ימאס לי מספיק אן שיהיה לי רע מספיק, כי נראה שגם ההגיון שלי מאכיל את הזאב הלא נכון.

פריצת דרך

בפגישה האחרונה בסדנה נפל לי אסימון שכבר מזמן ראיתי אותו צונח לנגד עיני ורק כעת הוא התנגש ברצפת בטון בצליל מתכתי מהדהד.

מסתבר שכל הסיפורים שסיפרתי לעצמי, שאני צריכה בטחון וודאות, זה בקושי הפרולוג.

הרי שיתפתי כאן רבות על המקום התקוע בו אני נמצאת עם פיץ וגם עם העבודה. אך מה האלטרנטיבות שלי בעצם?

כדי לפעול, יש צורך בתכנון כללי, אמונה בעצמי וביכולותי וגם קורטוב של אופטימיות. 

אם אקפוץ למים, אנסה ולא אצליח, אתקל בגלים על גלים של ביקורת עצמית שחותכת כמו סכין.

אך מה אם כן אצליח? כאמור, יש כאן אספקט של אמונה ואני כלל לא בטוחה שיש מספיק מזה. 

למה?

כי עמוק עמוק בפנים, אולי בגלל נסיבות חיי והאנשים שראיתי סביבי כשגדלתי, יש בי פחד עז מלהרגיש חסרת אונים או נזקקת למישהו.

בכל זאת, אני סוחבת איתי על הגב שק כבד של תחושת חוסר ערך שהוא הבן דוד הקרוב של חוסר אונים. 

אז מה יצא?

אני עומדת בצומת כלשהי, האפשרויות שלי הן לנקוט בפעולה או להשאר במקום. אם אשאר במקום, תחושת החוסר אונים והביקורת על חוסר המיצוי תכאיב לי.

אם אחליט לזוז ובהנתן כשלון, גם כאן הנורות המבהבות של חוסר הערך והאונים יכו ללא רחם באור מסנוור יחד עם מכות שוט של ביקורת.

ובהנתן הצלחה? מה בכלל הסיכוי שזה יקרה?

וגם אם קרה, בד"כ השמחה תתנדף די מהר, בין אם זה מפאת סתגלנות הדונית או כי אם אני יכולה, כנראה שזה לא היה כל כך קשה.

בזום אאוט לאחור, יוצא שמה שלא אעשה, אני תקועה במלכודת ולא יודעת להיות שמחה בחלקי ובהישגי, קטנים ככל שיהיו.

והאסימון ההוא שהיה בדרך לרצפה?

תנועתו הייתה כל כך מובנת מאליה שלא היה צורך לדון בו, אך כאשר סופסוף אדי המחשבות הללו התעבו למילים פשוטות וברורות - 

לא יכולתי שלא להשתאות ולהרגיש שסופסוף אני שומעת את מה שידעתי כל הזמן ושלא הייתי מסוגלת להודות בו.

לפחות יש לי כיוון הליכה ברור עכשיו, גם אם זו דרך חתחתים.

רשתות בטחון

הדוד ההוא תמיד היה מתקן ופותר ויודע.

התאום שלו, אבי, לעולם "לא מבין בזה" וצריך מישהו שיעשה ויחליט עבורו. 

עלמה במצוקה שצריכה את סופרמן, אך לולא הייתה בסכנה, האיש לא היה גיבור על. אז הוא מציל אותה מנפילה מגג הבניין רק כדי שתוכל לזרוק את עצמה שוב, וללא נפילתה הוא נותר חסר מעש. יינג ויאנג.

הדמות השלישית באינטרקציה הזו היא אמי, שתמיד מלאה ביקורת על כך שהדוד הבטיח לבוא בצהריים אבל כעת כבר ערב. הוא הבטיח אתמול והמחר כבר בא.

והעלמה, פתאום מפתחת מעט עמוד שדרה כאשר היא מגינה על מצילה מנחת לשונה של אמי.

אך האלטרנטיבה המתבקשת של הזמנת איש מקצוע? חבל על הכסף. ובכלל, עלמתנו, כבר אמרנו, לא מבינה בזה כך שבקלות עלולים לעקוץ אותה ואמי על אף לשונה הארסית כלפי הדוד, נרתעת משיחות טלפון כמו מאש.

זום אאוט נוסף יגלה צופה בלתי קרויה, הילדה שהיא אני, שמצד אחד לא מבינה את העוקצנות של אמא בפני גיסה, הרי בסך הכל הוא עושה לנו טובה, אך ביני לביני תהיתי, איך מסתדרות משפחות שאין להן כזה דוד מופלא?

הזמן חלף והיום בבגרותי, אני מבינה גם את הצד של אמי. טוב לבו של אדם אחר עלולה להפוך לסוג של מלכודת שמעמידה את האדם שבוי בתנאים שאינם מתאימים לו. 

כאשר זה הרקע בו גדלתי אני לא יכולה שלא לתהות האם מערכת היחסים המעוותת הזו בין השלושה גרמה לי ללמוד שיעור שעליו אני משלמת מחירים - אני לא צריכה את טוב לבם של אחרים, יש לי את רשתות בטחון שטוויתי לעצמי.

המעבר לארץ השיכורים מעולם לא קרה אולי כי מעבר כזה יפרום לי את הרשתות המוכרות לי כמעט בכל נדבכי החיים.

משפחה - לא תהיה בנמצא, כאשר כעת הם במרחק הליכה והמפגשים יכולים לקרות בספונטניות.

חיי חברה - פיץ יהיה חלק משמעותי כאן ואולי זה פחות נורא, כמעט ולא פוגשת חברים בימים אלה ובכל מקרה יש לנו הרבה פערים להשלים.

עבודה - אצטרך לחפש את עצמי מחדש במקום הידיעה לאן אני הולכת ומתי המשכורת נכנסת, עד אז אהיה תלויה בחסכונות והכנסה שלו.

בריאות - צריך למצוא רופאים חדשים ומתאימים, בעת הצורך במקום אלה שאני יודעת איך למצוא כעת.

דיור - אני נכנסת לביתו, במקום שאגור במקום שתואם את טעמי, רמת הכנסתי ומיקום שאני בחרתי.

אפילו עצם השהות שלי בארץ השיכורים תהיה תלויה לגמרי בו בניגוד למקומי כאן שהוא טבעי.

דיברתי רבות בנושא, אבל הזכרון של הסיטואציה ההיא עם הדוד, שחזרה לא פעם בילדותי גרמה לי לראות את הדילמות בהווה באור קצת אחר. הבעיה שלי היא לא חוסר אמון בפיץ, אלא צורך חזק בבטחון שנובע מהידע והיכולות שלי. לא רוצה עזרה מאחרים.

הסתמכות על אחרים עלולה לשים אותי במקום נזקק וחלש, כמו אבי, או כועס ותקוע כמו אמי.

אך אולי אם אעסיק את עצמי במשהו שלהרגשתי יתרום ויקדם אותי, אוכל להיות סופסוף שקטה?

אם אעבור לשם, למשל, ואהפוך לסטודנטית במשרה מלאה, בין אם זה בקולג' מקומי ובין אם באוניברסיטה הפתוחה, אוכל להרגע? אולי "פרויקט" גדול אחר כמו הקמת משפחה יגרום לי להרגיש שאני בתזוזה?

 יש אפשרות שאתגר אקדמי וידיעה שאני פותחת לעצמי אפשרויות תעסוקה חדשות (החוסר באופק תעסוקתי היא בעיה גדולה נוספת שמדירה שינה מעיני ולראיה- הפוסט הזה שנכתב ב4:30 לפנות בוקר לפני יום עבודה) ישמש כפתרון שירגיע את החששות שלי ואולי אף יפגע בשתי ציפורים במכה.

ולגבי הקמת משפחה... נו, אנחנו לא הופכים ליותר צעירים.

הפוסט יצא מבולבל אחרי לילה חסר שינה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על איך אסיים את שתיים-עשרה שעות המשמרת.

סדנה, דירה וסיכום שנה

בפוסט האחרון כתבתי על כמה שהשינה נדפקה לי עד כדי שנאלצתי לקחת שני ימי מחלה שברובם ישנתי. ובכן, בימי החופש שהגיעו לאחר שתי משמרות לילה הצלחתי להתעורר כמו פנתרה כל יום בשעות השחר האפלות של החורף. בכל פעם שזה קרה, הרגשתי כל כך מרוצה מעצמי ומלאת תודה. פתחתי את הימים ההם בפריסת מזרון יוגה, סשן מתיחות קצר שעזר לי להתחיל את הבוקר בקלילות.

השבוע ניסיתי לגנוב שינה  קצרה ולהתעורר אחרי משמרת הלילה האחרונה, אך שוב כשלתי בפעולה הבסיסית הזו ובמקום לישון שעתיים ולהתעורר אחה"צ, התעוררתי רק לקראת שמונה. מבואסת אך מפוקסת, החלטתי לנסות למשוך שינה עד הבוקר כדי לא להתפזר מדי, אך למרות שהצלחתי לחזור לישון, הקצתי כבר בשתיים לפנות בוקר והפעם זה היה סופי. סחבתי את היום בעייפות עד הערב, אז בישלתי וארזתי את עצמי ליומיים של סדנה בירושלים הקרה.

ימי הסדנה הארוכים מוציאים ממני כרגיל לא מעט רגשות. עד כדי כך, שבשני הימים, כשהמנחה העביר שיחת סיכום בשעה חמש ומשהו אחה"צ, החזקתי את עצמי, ולא בהצלחה יתרה, שלא להירדם לו מול הפנים. ואני עוד יושבת בשורה הראשונה כך שזה לא נעים. אני לא יודעת אם זה כי שתיתי שם רק תה במקום קפה (שיחי המרווה שגדלים שם פשוט קראו לי) או בגלל שהטיפולים הממושכים ורווי האמוציות סחטו את כוחותי. בטיפולים הממושכים הללו קיבלתי עוד ממה שידעתי על עצמי בקווים מאוד כלליים - 
אני רווייה ביקורת עצמית משתקת, אולי כי בילדותי ההכוונה שקיבלתי הגיעה בצורת ביקורת בעיקר ולא במילים טובות, עד כדי כך שכיום אני פשוט לא יודעת מתי די ואפשר להפסיק ולנוח.
יש בי דיסוננס בין הצורך לדעת, לתכנן ולהיות מוקפת במוכר לי - באנשים אהובים, סביבה ידועה והרגלים שבחרתי, לבין הרצון העז לזרוק מהחלון את המשקולת הכבדה הזו שהיא הנסיון לתכנן ולהבין עשר מהלכים קדימה. אני כל כך רוצה להשיל מעלי את החששות והיציבות הזאת ולהרגיש את הקלילות והבטחון בידיעה שעשיתי מספיק ושמכאן הדברים לא תלויים בי. לדעת את הגבול הבריא שבין לעשות לבין לתת לתהליכים להתגלגל מעצמם.
ההתכתשות הפנימית הזו מבלבלת ומתישה אותי - אני רוצה עבודה אחרת, אבל חוששת לעזוב את זו הנוכחית לפני שיש לי אחת אחרת. ערמות הביקורת משתקות אותי והתוצאה היא שאני נשארת סטטית בזמן שהמח רץ ונטחן במחשבות מקטינות על חוסר יכולת ומסוגלות מצדי. 
הזוגיות עם פיץ תקועה כבר שנים במקום. אני מתעקשת לזכור את הטוב שהיה פעם אבל לא עושה שום מהלך כדי לקדם אותנו למקום נורמלי יותר. לא רוצה להשליך את כל מה שהיה לנו לפח אבל לא עושה כלום אך גם לא נפרדת ממנו, מאידך. גם כאן התוצאה היא פול גז בניוטרל - בעיקר לא מרוצה מהמצב אבל לא עושה דבר מלבד להאשים את עצמי ולסבול.
ההבנות האלה קשות לי ואני לא יודעת כרגע איך להתמודד איתן בצורה אפקטיבית ומקדמת שלא כוללת, שוב, הקטנה והלקאה עצמית משתקת או נקיטת פעולות חסרות אחריות.


בגזרת הדירה - היו סה"כ שני מתעניינים ושניהם איבדו עניין אחרי שהסברנו להם את המצב החוקי הנוכחי וההשלכות האפשריות. כעת ישנו אדם שלישי שנראה מעוניין מאוד, שכן הוא התקשר לשאול אם אפשר להגיע לפני התאריך שפורסם במודעה - טריק ידוע שנועד לחטוף את הדירה מתחת לאפם של מתעניינים פוטנציאליים אחרים. 
בתחילה היה משהו מספק, ואולי קצת נקמני כאשר ראיתי שהמבקרים המועטים מאבדים את העניין בדירה. אבל עכשיו אני מבינה שבעצם אם אין מי שיחליף אותי, אין לי למי למכור כמה רהיטים שלא יעברו איתי הלאה. מועד הביקור הבא הוא יום שבת ואת המוביל הזמנתי לרביעי, אני תוהה אם כדאי לחכות להתקדמות אפשרית בסוף השבוע או לפרסם את הרהיטים בפייסבוק למכירה כבר עכשיו.

כמה מילים על 2021 שכמעט וחלפה לה שהתאפיינה בעליות ומורדות חדים.
את השנה היוצאת התחלתי בבידוד שהוביל לריב ודרמה רגשית עצומה. אמנם שיתפתי את המקרה בכמה מילים אבל באמת שזה אפילו לא מתחיל להסביר את התחושות הקשות שחשתי והמשבר הרציני שחוויתי עם עצמי.
באפריל המשפחה נכנסה להמולה קדחתנית לקראת ההכנות לחתונה של קישוא והגיס שהתקיימה בתחילת מאי והייתה מהנה מאוד. האירוע התקיים בתזמון מצויין - בדיוק רגע אחרי שכולנו חשבנו שנגמרה הקורונה ולפני שהרקטות התחילו לעוף לנו מעל הראש וששלחו את כולנו להתיידד באמצע הלילה שכנים עייפים במכנסי בוקסר מהוהים.
ביוני, כשהקורונה קצת נרגעה, הצלחתי לנצל את ההזדמנות לטוס לארץ השיכורים כדי לבלות שלוש-עשרה ימים שלמים (מדהים, אה?) עם פיץ.
ביולי הדודה ובנותיה באו לי בטוב עם הצעה לבילוי בנות כולל לינה, ממש רגע אחרי שיצאתי מבואסת ממשרד הרופאה.
אוגוסט גלגל לפתחי את כוחות האכיפה של העירייה שירו את יריית הפתיחה של סאגת חיפוש הדירה שליוותה אותי בחודשים הבאים.
בין לבין, פזמון חוזר של שינה הרוסה, קשר רופף ומכאיב עם פיץ, סדנה וחצאי תובנות של ילדה שקלטה שהלכה לאיבוד ושלא יודעת איך לחזור הביתה או איפה זה בכלל.

מי יתן ששנת 2022 תביא לנו קצת יותר נחת, שגרה בריאה ותשובות.

משל

אחת הדרכים הקטנות בהן אני מתמודדת עם החום והלחות הים תיכוניים, היא ע"י איסוף השיער במה שמכונה "גולגול", זה מותיר את העורף חשוף ומאפשר לו לנשום. 
אך הקיץ הישראלי שהוא אינסופי כמעט, מפנה לפעמים את מקומו לניחוחות של סתיו בהן הטמפרטורה יורדת ומותירה את הסביבה נעימה ובלתי דביקה. זה בערך הזמן בו אני מותירה לשיערי להיות טבעי ופזור.
וכמו בכל פעם שעונה הזו מגיעה, אחרי חודשים ארוכים עם פריזורה הדוקה כשל רקדנית בלט, האנשים שסביבי מופתעים לגלות שהפקעת הקטנה הזו למעשה מורכבת מפרא שאורכו מגיע עד הישבן (ואני לא בחורה נמוכה) וגם אני, שמחה להביט במראה ולראות בה את עצמי, כמו שאני באמת.

התקופה הזאת שוב כאן, הגיע הזמן לשחרר.  

בילוי בנות

יום רביעי שעבר היה מאוד הפכפכך. 
בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה אל עבר הפקקים שעמדו ביני ובין היעוץ הרפואי שחששתי ממנו, זה שנועד לעזור לי לעשות סדר בראש אחרי תוצאות בדיקה לא סימפטיות ומלחיצות. בפועל לא ממש נרגעתי אחרי שהמון בדיקות נוספות ושמות של רופאים נזרקו לחלל האוויר. הגרנד פינאלה הגיע כאשר הרופאה אמרה שאני בגיל טוב להתחיל לחשוב על שימור פוריות. אוף.
במהלך הביקור אצל הרופאה קיבלתי מספר שיחות מהדודה, מאוחר יותר התברר שהיא מזמינה אותי לבילוי בנות עמה ועם בנותיה כולל לינה בחדרים פנויים במלון בו בעלה שותף.
התקשתי להכיל את המעבר מ"את זקנה, לכי לשמר את הפוריות ולבצע בדיקות פולשניות ולא נעימות", דרך מחשבות "אומג, מה נסגר עם התוצאות האלה? האם אי פעם אוכל להיות אמא?" ל-"איזה כיף של יציאה!" אבל ידעתי שהבילוי בחברת הבנות יעזור לי לנקות את הראש מהדאגות שממילא לא היה לי מה לעשות איתן כרגע.

השעות שביליתי בחברתן היו בדיוק מה שהייתי צריכה.
בין ארוחת צהריים טעימה, קניית מתנות הדדיות בשוק הכרמל, בילוי של אחה"צ בים מקלחת זריזה ויציאה לארוחת ערב בכרם התימנים.
בוקר המחרת התחיל מוקדם יחסית עם עוד קצת ים ושוק ואחרי כן נסיעה הביתה.
ברמת הפירוט היבש, זה נשמע נחמד דיו אבל מה שהפך את כל היום וחצי האלה למיוחדים יותר עבורי היו השיחות שבין לבין.
שיחות על נשיות, אמהות ויחסים בעיקר. כאלה שפותחות את הלב וגורמות לו להאט את פעימותיו בקשב.
לי יצא להוציא לא מעט מחשבות שהעיקו עלי בהקשר של המשפחה שלי ופיץ. פתחתי בפני הדודה את התחושה שלי שאני צריכה לספק את כולם ולהביא גבר שיעבור אישור. שאף אחד לא באמת מקבל ולא מעוניין לקבל אותו ושכולם רומזים לי, ולא תמיד בעדינות יתרה, שכדאי לי למצוא מישהו אחר או לכל הפחות מחזיקים אצבעות שהקשר בינינו יגמר.
היא שאלה אותי אם אני באמת מופתעת שההורים שלי מתקשים לקבל גבר כל כך שונה עבור הבת שלהם והודתי בכנות שלא.
בהמשך היא הצליחה להפתיע אותי כשאמרה שאם פיץ הוא באמת הגבר שלי, אני צריכה ללכת על זה בכל הכח, גם אם המשפחה לא תקבל במאה אחוז.

בבוקר המחרת, כשישבנו בים, היה עוד רגע מעניין.
בהשראת הבדיקות והחששות שלי מהיכולת שלי להכנס להריון (בכל זאת זקנה שצריכה להקפיא ביציות), שיתפתי את חששותי עם הדודה, אמא לשלושה בעצמה. ואז פניתי אל בתה, בת שבע-עשרה ושאלתי אם היא אי פעם חשבה או רצתה להיות אמא. היא ענתה בחיוב ללא היסוס. שאלתי אותה למה והיא סיפרה שכאשר הייתה מדריכה שנתיים ב"כנפיים של קרמבו" היא הרגישה שיש חשיבות למעשים שלה. מבחינתה להיות אמא זה להמשיך את ההשפעה החיובית הלאה, לה זה נראה טבעי.
נדהמתי מהטבעיות שבה היא אמרה את הדברים. הנה אני כמעט כפול ממנה בגיל, פחדנית ועוד רגע צריכה לפנות מדף בפריזר יושבת ליד מי שחייתה כמעט חצי ממני ובכל זאת ניחנה ביותר קבלה פשוטה על המציאות ופחות אגואיזם. 
אני כמעט בטוחה שראיתי את הדודה מוחה דמעה קטנה.

היה נעים לשם שינוי לשמוע מילים מחזקות, לאחר שקיבלתי ממשפחתי בעיקר דעות שנועדו לגרום לי לפקפק, להחלש ולוותר.
במיוחד כשזה לא ממש נחוץ, פיץ ואני בנקודת שפל גם ככה.

תיכף ‏מגיעים

והנה אני שוב על מטוס בדרך למקום שפעם, לתקופה קצרה, הרגיש כמו בית.

צינור המתכת המעופף מקרב אותי אל פיץ עמו הקשר שרד אך בקושי במשך שש- עשר החודשים שחלפו מאז התראנו לאחרונה.

אני לא יודעת מה לחשוב, לא בטוחה איך אני מרגישה אבל מה שכן ברור, מה שסיכמנו עליו מהרגע בו הטיסה הוזמנה, שככה אנחנו לא ממשיכים.

אם נפרד, זה יהיה פנים אל פנים, כמו שראוי ומכבד לעשות לאחר תקופה כה משמעותית יחד.

אבל כדי להמשיך, דברים יצטרכו לזוז מהר וחזק.

לרגע חשבתי שמוזר שההתרגשות עוד לא הכתה בי אבל כרגע הדיילת ביקשה לשבת כי אנחנו מתקרבים לנחיתה.

שבועיים מעניינים ממתינים לי.

סוף סדנה

אתמול היה המפגש האחרון של הסדנה שהזכרתי כאן מספר פעמים בעבר. עד כה לא זכור לי שפירטתי יותר מדי, ואני חשה שכעת, כשהיא מאחורי, אפשר לסכם.

אל הסדנה הזאת הגעתי אחרי שהדודה, הנדל"ניסט וצ'ץ' המליצו עליה בצורה מסיונרית כמעט במשך שנים. בהתחלה הם הצליחו ליצור אצלי אנטי רציני לנושא, אבל עם הזמן הם התרככו ולכן איפשרתי לעצמי להקשיב מדי פעם.

לפני כמה חודשים נפתח מחזור חדש והרגשתי שהתזמון מתאים.

במשך אחד-עשר מפגשים ישבתי בקבוצה, לפעמים פיזית ולפעמים, בחסות הקורונה, בזום, כאשר חברי הקבוצה ואנוכי חשפנו את עצמנו לעצמנו ולחברינו. התחלנו להקשיב לרגשות שלנו (הו, כמה פלצני וניו-אייג'י זה נשמע!), להבין חלק מהכאבים והטראומות שדחפו אותנו בגיל צעיר לפעול בדפוסים מסויימים, נאבקנו וניתחנו התמכרויות והתחלנו להקשיב ללב.

כאחת שרגילה להעביר את הכל דרך הראש, מצאתי את העניין לדי מאתגר. אני כל כך רגילה לפילטר הלוגי והמחשבתי עד כדי כך שכאשר משהו כן מצליח להזיז אותי מבפנים ברמה הרגשית, זה נוטה לקבל את זה בצורה לא מבוקרת שלא פעם מערערת אותי.

בתקופה הקצרה הזאת זכיתי לכמה פרספקטיבות ותובנות חדשות.

למשל, גיליתי שאני כמעט ולא מסוגלת לפרגן לעצמי. לתת מילה טובה לחברות על הישגים ויכולות מסויימות אני עושה בשמלה ומכל הלב, אבל כשזה נוגע אלי זה אף פעם לא מספיק, אני תמיד אסייג ואתרץ את ההישג שבשמו הוחמאתי.

כשניסיתי לחשוב אחורה,  הבנתי שמילדות הייתה לי דוגמה לא בריאה לעידוד. אבי היה מעודד ואומר כל הכבוד גם כשלא הרגשתי שבהכרח מגיע ("קיבלת 70? יפה! אני בבית הספר הייתי מקבל נכשלים") וע"י כך "הוזיל" את ערך המחמאות שלו ואמא לא תקשורתית שכמעט אף פעם לא פרגנה ולכן מילים טובות ממנה היו נדירות עד בלתי קיימות. עד היום נתקעתי עם עידוד עצמי נדיר עד לא קיים.

כשאחרים מקבלים מחמאה הם יגידו תודה.
כשאני מקבלת מחמאה זה יהיה כך:

עוד בעניין זה, כשהמשכתי לדוש ולחפור באינטרקציה עם ההורים, הבנתי שמילדות קיבלתי כמעט תמיד קווים מנחים לגבי מה שאסור או אי אפשר לעשות אך כמעט אף פעם לא נאמר לי מה אפשר או כדאי*.

היום אני יודעת להקטין ולבטל את עצמי כטבע שני כי אני יודעת בעיקר מה לא אבל לא מה כן.

עוד הבנתי, בשלב די מוקדם, שהבריחה לפלאפון ולקריאה האין סופית מאלחשת לי את המח והרגשות. ממש הצלחתי לתפוס את עצמי מספר פעמים, אחרי שיחות טלפון או אינטרקציות לא נעימות, מרימה את הפלאפון מול הפנים תוך תקווה לקרוא ולצלול לתוך משהו שישכיח ממני את התחושות השליליות. עכשיו אני מנסה לבלות פחות זמן מול המסך הקטן ואני מוכרחה להודות שזה חתיכת אתגר. 

לסיכום, הסדנה הזאת נתתה לי רק הצצה חטופה. העבודה שלי עם עצמי עוד רבה ויש לפני שביל ארוך.

זו אולי הסיבה שנרשמתי גם לקורס המשך.

*זכור לי רגע בו הבנתי עד כמה הם כאלה.

לפני כמה שנים,  בערב שישי של תקופת החגים, ישבתי עם אמי ואחיות בסלון לפטפט.

באיזה שלב התחלתי לדבר על משהו שאמור היה לקרות בהמשך השבוע כשאמי השתמשה במשפט משבית השמחות הקבוע שלה "לא מתכננים בשבת".

בפעם הזאת די התעצבנתי וזרקתי שיופי שאסור ואסור, אבל אם הם כאלה דתיים, אז איך זה שהם לא קנו ארבעת המינים או בנו סוכה?

לאמי לא הייתה תשובה וואני פתאום הבנתי כמה הם חזקים במצוות "לא תעשה" בניגוד למצוות "עשה".

פרספקטיבה

טרם החלטתי אם השיכור הוא אני במצב פורק עול או שמא המסטול הוא אני לפני שהסכמתי לשאת משקולות.

בפנים ‏ובחוץ

תקופה משונה, מפנים ומחוץ.

סגר שחונק את החנוקים, דיבורים על אזיק אלקטרוני לאלה שטעו ברצונם לנשום קצת אויר אחר ואווירת נכאים ממנה כולם מנסים להתעלם.

אסור להתראות, אסור להפגש,

אסור לחלום על חופש.

אבל חשוב שתלכו להצביע! כי צריך הנהגה מתפקדת בגנון הכנסת.

במעגל היותר קרוב שמחתי לפגוש שתי חברות ותיקות בשבוע שעבר, חג'י והארלם ועם שתיהן נהנתי מאוד. שלושתנו התקרבנו והתרחקנו לאורך השנים ונחמד להגיע שוב לצומת ולמצוא בה פנים מוכרות ומחייכות, להקשיב ולחלוק תובנות שאספנו בדרך.

וזה כמובן מצטרף לשיחות עומק עם המשפחה ומפגשים חמים שתמיד מרחיבים את הלב.

וכמו האווירה שבחוץ גם ביני לבין עצמי אני מנסה למצוא שיווי משקל.

אני לא מצליחה לישון לפני שתיים וחצי בלילה, סוחבת עייפות של כמה ימים ואז מפצה בכ12 שעות שינה.

וכשאני כן ערה, אני נוברת במחשבותי ורגשותי, מנסה לנתב אותם למקום טוב. מנסה להיות בקשב ולהבחין בדרך בה אני פועלת.

מנסה להבין את עצמי ולהגיע לעומק, לרגשות אותם הסתרתי כל כך הרבה שנים ע"י הרים של ביקורת והלקאה עצמית ומחשבות לוגיות קרות שקברו את רחשי לבי.

יש גם מחשבות על קניית דירה. אני מניחה שעל כך אפרט בהמשך יחד עם כל המשמעויות והרגשות הנלווים לכך.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ואוויר נקי לנשום.