מהזמן האחרון

המערכה מול איראן הסתיימה נכון לעכשיו ואני יכולתי לנשום לרווחה ולהתנתק קצת מהפאניקה שאתרי החדשות עוררו בי בשבוע ומשהו האלה. 

החזרה לשגרה, שרבים התלוננו שהייתה חדה מדי וקיצונית, התקיימה גם במישור האקטואלי, כאשר שניה אחרי שהפסקת האש נכפתה עלינו מצד טראמפ, כל הידיעות חזרו להיות מעוררות בחילה כמו פעם.

שוב דיבור על חוק הפטור לחרדים, כאילו לא יצאנו הרגע ממערכה קצרה אך הרסנית, בזמן שזו בעזה טרם הסתיימה והמילואימניקים ומשפחותיהם נשחקים לאבקה. 

שוב נזכרנו שראש הממשלה שלנו מבלה יותר מדי זמן בבתי משפט בדאגה לתחת של עצמו במקום לבנות ולשקם את החברה והמדינה הפצועה שלנו.

ושוב חברי הממשלה ניערו את האבק מהצעות חוק שקשורות לסגירת חטיבת החדשות בתאגיד,  הכפפת כלי התקשורת לממשלה וצ'יפורים לערוץ 14.

כחובבת אירוויזיון, אציין בהערת אגב שבימים אלה נערכים דיונים באיגוד השידור האירופי בשאלה האם ישראל תורשה להשתתף בתחרות בשנה הבאה, כאשר מספר מדינות מובילות את המהלך נגדנו. אם לא תהיה חטיבת חדשות בתאגיד לא נעמוד בתנאים להשתתפות בלי קשר למה שאיסלנד וספרד חושבות עלינו. זו רק עוד דוגמה קטנה לזה שהרס מבפנים מסוכן לנו יותר מכל אויב חיצוני. 

טוב, לא באתי לפה רק להתלונן אלא גם לשתף בחיובי.

בתחילת השבוע נסענו לאמא של פיץ לכמה ימים.

פגשנו שם את אחות של פיץ, שנמצאת בהריון מתקדם ושחזרה לגור איתה לחודשים הקרובים. 

היה נחמד להתעדכן עם שתיהן ולראות את הטנספורמציה שהחדר של האחות עבר, מחדר של הטינאייג'רית שהיא הייתה לפני שעזבה את הבית, לחדר שמצפה לתינוק/ת. 

בגלל שהיא לקראת הסוף וכבר מתקשה בכל מיני משימות היא ביקשה את עזרתנו בכמה דברים ונענו בחפץ לב.

ניסינו להרכיב לה שידה שהגיעה ללא הוראות. חשבנו שזה יהיה פשוט אבל נתקענו ובשלב מסויים כמעט הרמנו ידיים.

למזלנו, הצלחתי למצוא אתר גרמני כלשהו שמוכר את אותה השידה ובו היה קובץ PDF עם הוראות.

מזל שהם מסודרים, היקים האלה!

מעבר לזה, עזרנו לה להחליף נורה בתוך אהיל מקסים בצורת בלון זפלין וביום למחרת הדבקנו מדבקת קיר ענקית בצורת שועל מול ירח מלא.

היא הראתה לנו גם את המיטה הקטנה, טיטולים ובגדים מתוקים שמחכים שיעשה בהם שימוש.

אחותו בחרה שלא לספר אם יש לה בן או בת, אבל כששאלנו אותה על שמות, היה נראה שיש לה יותר רעיונות לשמות לבנים מאשר לבנות, בנוסף, הבגדים אמנם היו בצבעים ניטרליים, אבל יש להם תחושה קצת יותר "בנית". נו, נחכה ונראה. 

הצעתי לאחות את עזרתי לקראת הלידה אבל ככל הנראה הגיסה (אשתו של האח) תגיע ותלווה בלידה. הבחירה הזאת הגיונית בעיני מאוד, הגיסה היא אדם שמשרה רוגע וכאמא לשניים בעצמה, היא מתורגלת בלידות ויודעת למה לצפות.

למרות זאת, יתכן שאגיע כשבוע או שבועיים לפני הלידה, בשלב שקשה וכבד מדי, כדי לעזור בבית. 

בנושא אחר- הגשתי מועמדות ללימודים בתחום הנדסי דרך מסלול שממומן על ידי המדינה, במטרה להחזיר אנשים לשוק העבודה. 

כשדיברתי עם איש הקשר כדי לקבל יותר מידע, סיפרתי לו קצת על הרקע שלי והוא אמר שיש להם מקום לעשרים ומשהו סטודנטים ונכון לאותו הרגע שבעים ומשהו נרשמו, אבל בהתחשב ברקע הלימודי והתעסוקתי שלי, הוא מעריך שיש לי סיכוי טוב להתקבל. 

אז תרגמתי את תעודת ההנדסאי הישנה שלי לעברית (כי מדובר בלימודי המשך באותו התחום), ריעננתי את קורות החיים העלתי הכל לאתר ואחרי יומיים קיבלתי תשובה חיובית!

החל מחודש ספטמבר, אני חוזרת להיות סטודנטית.

עם כלביא

אם הקורונה על גליה, ההפיכה המשפטית, השבעה באוקטובר וחרבות ברזל לא הספיקו לנו, הגענו עכשיו לשלב בונוס של "עם כלביא". המבצע נקרא כידוע על פי פסוק בספר במדבר פרשת בלק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
כבר היו פרשני אולפנים שהזכירו את האריה שהיה פעם על הדגל של איראן של השאה, טרום ימי מהפכת חומייני, וציינו שישנם אנשים שרואים בזה סוג של רמז למה שישראל באמת מנסה להשיג במערכה הנוכחית ויש כאלה שטוענים שהקימה היחידה כאן היא של העם שלנו, שמתעורר בפאניקה מהתרעות פיקוד העורף וטס לממד או למקלט. 

ובנימה יותר רצינית, למרות המרחק הגאוגרפי שלי מהארץ, אני צמודה לחדשות ברמה אובססיבית. 
ביום שישי בערב עקבתי בדאגה רבה אחר התמונות של אתרי הנפילה וזיהיתי לצערי את רחובות  שכונת הולדתי שמהם ברהנו טגניה שידר ובמיוחד רחוב אחד שנמצא לא רחוק ממקום מגוריהם של הורי ואחותי הברבורה מצד שני.
עם הברבורה הייתי בקשר רציף באותו הערב והיא סיפרה ששמעה בום חזק ורעש של זכוכיות שגרמו לה לחשוב שהבנין נפגע

ובהמשך הסתבר שרעש הזכויות הגיעו מהחלון שבסלון הדירה שלה.
על אף הקושי והחרדות המוצדקים, היא שלחה בהמשך הלילה תמונה של הכלבה של אחת השכנות ושאלה אם אני זוכרת אותה, ומזל שהיא הייתה שם כי מאוד עזרה לה להרגע. בטח שאני זוכרת אותה, זו הכלבה שהשתינה לי על הרגל באחת הירידות למקלט ממש ימים אל תוך חרבות ברזל. 

התמונות של הבניינים החרבים המשיכו להגיע והפחד שאחז בי כשראיתי את הרחובות המוכרים רק העצימו את החשש. 
שאלתי את הברבורה אם היא שמעה משהו מההורים והיא אמרה שהיא אכן התקשרה לאבא בתקווה שיענה והוא חרג ממנהגו וענה לה כדי לומר שהם בסדר. היא הוסיפה תהיה ודאגה לאחותנו הקישוא ובעלה אבל אני ידעתי לספר לה בעקבות שיחה עם ההורים מוקדם יותר באותו היום, שהם יתארחו אצלם לשבת וגם ישארו לישון, מאחר ולהורים יש ממד בדירה.
הודעות נוספות החלו לצוץ בקבוצה המשפחתית המורחבת ובסה"כ הצלחתי להבין שרוב המשפחה הייתה במרחבים מוגנים.

ביום שבת חגגנו לפיץ יומולדת. 
הוא פתח את המתנה וקרא את כרטיס הברכה שכתבתי לו ושנינו נהננו מעוגה עשירה של בסיס בראוני עם מוס שוקולד מעל.
השתדלתי מאוד להתנתק מהחדשות ולשמוח איתו ובשבילו אבל לא יכולתי שלא להישאב שוב לכותרות ולחדשות הקשות שהמשיכו לזרום מהארץ. הוא הבין אותי, אבל הוא הזכיר לי לעתים קרובות שכל הלחץ הזה הוא לא בריא ושההצמדות שלי לחדשות לא עוזרת לאף אחד. הוא צודק כמובן, אבל קשה להתעלם ולהמשיך בחיים כרגיל, ואפילו עוגת השוקולד שאכלנו הייתה מתובלת בהמון רגשות אשם.

אני לא יודעת איך המערכה הזאת תתפתח, אבל אני ממש מקווה שהיא תסתיים במהרה ובתוצאות הרצויות.
המלחמה הזאת מול איראן, עד כמה שהייתה צריכה לקרות במוקדם או במאוחר, היא עלית מדרגה ברמת השגעון שההוויה הישראלית מזמנת לנו. אני מתגעגעת לשגרה משעממת ורגילה, לאתרי חדשות שלא מאיימים בכותרות על מגפה עולמית קטלנית, מות הדמוקרטיה הישראלית, מלחמת הישרדות שנכפתה עלינו, חטופים שנמקים בשבי או מערכה שיש לה פוטנציאל למלחמת עולם ושנעשית על רקע גרעיני. קשה להאמין אבל עברו כבר שש שנים מאז התקופה הנורמלית ההיא שהסתיימה יחד עם שנת 2019 והסוף אינו נראה באופק. 

שמרו על עצמכם. 

הנושא החם - הדרך לגהנום רצופה בכוונות זדון

התחלתי לכתוב פוסט על ההכנות לפסח אבל אז עצרתי, שמרתי ופתחתי דף חדש.
הנושא החם מהדהד כמה מפוסטים שנכתבו בבלוגספירה לאחרונה, על חלקם הגבתי ארוכות וגם אז היה קשה לעצור כי התחושה היא שהכל מסביב רועד ומתפורר.
ברמה הגלובלית, מר טראמפ ממשיך לעשות הרבה רעש ובלאגן, כמו ילד שסתם נהנה ללחוץ על כפתורים בלי לדעת מה הם מפעילים ומה תהיינה התוצאות. מכסים, סיפוחים, מלחמות ומה לא. אני חושבת שרבים חשבו לעצמם ש-אוקי, נעצור נשימה לארבע שנים עד שזה יעבור ואז כמובן הוא התחיל לאיים בכהונה שלישית. גם אם זה איכשהו יעבור חוקתית, האיש יהיה בן 82 בסיום הכהונה הנוכחית, שזה בדיוק הגיל שבו ביידן, הזקן מדי לטעמו, היה בתחילת הקמפיין הנוכחי. האם הוא באמת יוכל להיות נשיא עד גיל 86? הזוי. 

זום אין לאיזור המזרח התיכון.
קטאר קונה שליטה בכל מקום, שוטפת מוחות עם אל-ג'זירה, איראן עדיין מאיימת על ישראל בהשמדתה ועל ארה"ב בהתקפת מפציציה ומלחמה כוללת. החותים התעוררו מהתרדמה שאחרי הג'חנון של שבת וחזרו לשגר טילים ותורכיה עסוקה בהפגנות ענק שאיש אינו יודע את תוצאותיהם. אני אפילו לא טורחת לציין את המעורבות של האמריקאים והרוסים בחלק מהערוצים האלה, כי מי יודע עד כמה עמוקים ומפותלים החוטים בהם הם מושכים. 

וכמובן, הקרם דה לה קרם שהוא ישראל שבכוונה לא התחלתי ממנו כי קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שקורה בה והלב כואב. הממשלה עסוקה בעיקר בהישרדות של עצמה דרך שוחד קואליציוני והכפפה של כל גוף שאמור לפעול יחד איתה בשיווי משקל או בסינרגיה. בית המשפט, יועצת משפטית, גופי תקשורת, יו ניים איט. 

כמובן, שכשכל האנרגיה ותשומת הלב מוקדשת לשימור עצמי, אין כמעט זמן לעשות דברים למען הציבור שבחר בך. 
לפני עשרה ימים בערך, פורסם שמשרד הבריאות מקדם שינוי ברגולציה בעסקי המזון שאמורה לעודד תחרות. הכתב עקיבא נוביק צייץ בתגובה "כמה מרענן ומשמח לראות עובדי ציבור שממש עובדים בשביל הציבור" ומבחינתי, התגובה הזאת, והפליאה ממשהו שאשכרה זז פה אומרת הכל. תודה באמת שאתם עושים את העבודה שבשמה אתם מחממים כסא בירושלים.

איפה שרת התחבורה, שבקושי מדברת ומזיזה דברים במשרדה? ואיפה שר הבטחון הלאומי שבתקופתו כמות הנרצחים, ומקרי האלימות הרקיעה שחקים? בכלל, אם התפקיד הזה כל כך חשוב, איך זה שהוא עבר לכמה חודשים ל"חניה" אצל שר שהחזיק עוד שלושה תיקים במקביל?
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ראיון עם שר, בעל משרד מונפץ יותר או פחות, שמדבר על תוכן משרדו (חוץ מהשר לוין שהתאבסס קשות על הרפורמה שלו) ולא על קטארגייט, ביבי, שרה, דיפסטייט או על כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם.

מן הצד השני, האופוזיציה הנוכחית, כפי שכתב טליק לפני, אימפוטנטית לחלוטין. כשהליכוד היה באופוזיציה לתקופה קצרה הם פתחו ג'ורה ותקפו כל מה שאפשר היה לתקוף. בזמנו, רוגלות היה אחד הנושאים החמים ועל זה הם דרשו ועדת חקירה ועכשיו. לאופוזיציה הנוכחית יש מלחמה נוראה שנכפתה עלינו, אסון אזרחי וצבאי, תקציב הזוי, אי שוויון קיצוני בנטל, מלחמת בלימה נגד ועדת חקירה ממלכתית והכי טוב שלהם זה "מה אתם מצפים שנעשה, נחתוך ורידים?". 

ישנו מחנה אחד בקואליציה שמאוחד על ידי שנאה, כמו שאמר ניר חפץ בזמנו וטיפוח תחושת ה"דפקו אותי", מחנה חרדי ומחנה דתי לאומי, כל אחד מהם מאוחד לפי פרשנות מסויימת של ציווי אלוהי-אמוני ויש את האופוזיציה שהיא אסופה של מפלגות שגם בשעה כל כך קשה לישראל לא מצליחה להתאחד וליצור יחד איל ניגוח שיעיף את הממשלה הזאת לכל הרוחות. 

ואם כבר הזכרתי את החרדים, המצב מולם הוא כמו קן הקוקיה, באופן זאולוגי, למרות שאפשר לקחת את זה גם לכיוון של שגעון. צפו בסרטון הקצר הזה כדי להבין את כוונתי. למי שלא צפה, אספר שמתואר בסרטון איך קוקיות למעשה מטילות ביצים בקנים של ציפורים אחרות. בתחילה, גוזל הקוקיה מעיף פיזית מהקן את הביצים של הציפור שבקינה הוא מתאכסן ואז גורם להוריו המאמצים לעבוד קשה עבור האכלתו. בסרטון הזה ספציפית, רואים שהגוזל הופך בסופו של דבר גדול יותר מהוריו שממשיכים להאכיל אותו גם כשהקן מתקשה לתמוך במשקלו וגודלו. 

אני חושבת שבמציאות שאנו חיים בה המצב עלול להיות דומה, אלא שלא ברור אם הקן אכן יחזיק מעמד או שכל הציפורים ימצאו את עצמן נופלות למים וממשיכות לנסות ולחיות את חייהן מהקן השבור שצף בקושי.
כשאני ממשיכה לחשוב על זה, ההקבלה לציפורים מתאימה גם במובן הזה שאני שומעת על המון אנשים שמתכננים או שכבר "עפו" מהקן הארצישראלי שלנו. נכון שטכנית אני לא בארץ כרגע, אבל התכנון שלי תמיד היה לחזור ואם לומר את האמת, ככל שהדברים הולכים ומחמירים אני מתעצבת כאשר אני תופסת את עצמי חושבת על הנושא פעמיים. 

עוד נושא שעלה לאחרונה בהקשר לחרדים הוא "הדרייברים" שהעלה כל כך הרבה שאלות וכעסים. 
איך זה שהתופעה כל כך גדולה ואף אחד לא עושה כלום? איך זה שסמוטריץ' היה מוכן לקצץ בכל כך הרבה נושאים קריטיים, להעלות מסים והקפיא מדרגות מס הכנסה כדי לגרד כל שקל אבל אף אחד לא מוכן לעשות מה שצריך כדי לקבל את המיליארדים שמועלמים מכולנו? חוזרת ושואלת- איפה שרת התחבורה בנושא הזה? איך זה שעל לובי נהגי המוניות שנחשב חזק כל כך בליכוד עד כדי שהצליחו לבלום את כניסתה של אובר לארץ, פתאום משתינים בקשת? איך זה שלמרות שידעו שכבר היו פיגועים בישראל שבוצעו בעזרתם, עדיין לא עושים כלום? חוזרת ושואלת - איפה השר לבטחון לאומי?

ובהקשר רחב יותר, ישנה אוכלוסיה אחת שמשרתת מאות ימי מילואים בשנה, שמתנדבת לתפקידים מבצעיים, לוחמה וטייס, אבל אמירה שלהם על הפסקת שירות המילואים כמחאה על המצב או כי חלילה העסק, המשפחה, הלימודים והמצב הנפשי שלהם קורס הופכת אותם לבוגדים. 
אוכלוסיה שנקרעת במסים, שמקבלת פחות שירותי ממשלה אבל כשהיא מעזה להתלונן על כך  היא הופכת לאסופה של בוגדים.
אוכלוסיה שהצביעה למפלגות הקואליציה כי הבטיחו לה ימין כלכלי בטחון אישי ושקט, ובמקום זאת קיבלה שמאל כלכלי קיצוני שמחלק קצבאות ענק, מלחמה נוראית ואי ודאות קיצונית, וכשהם יוצאים להפגין הם הופכים לבוגדים. 

ומצד שני, ישנה קבוצה אחרת ומיוחסת שעבורה מכופפים את החוקים בניגוד לכל הגיון, כאשר חלקם לא מכירים במדינה ואחרים פשוט מקבלים כמובן מאליו שרצונם יעשה, גם אם אין לזה שום התכנות עתידית.
כמו שאמר אחד הסדרנים בתחקיר הדרייברים שלעיל: "להגיד שהדרייברים גנבים? לא, זכותנו לעבוד איך שבא לנו, מכיוון שאנחנו גם לא מכירים במדינה, אז לא איכפת לנו מהחוקים של המדינה פה. 

המדינה הזאת, מצפצפים עליה, עוד ארבע מאות שנה אני אצפצף על המדינה של הכופרים פה. נמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים. ככה זה חרדים, אם תקבל או לא תקבל, כמו שאנחנו נמות ולא נתגייס לצבא של הכופרים, של הנבלות האלה, של הציונים המסריחים האלו, ככה אנחנו גם לא נקשיב לחוקים של המדינה. הבנת?"

אוסיף ברשותכם נקודה אחרונה לסיום פוסט שחרור הקיטור הזה.
אני לא בארץ כרגע. ולכאורה השמש זורחת פה והכל שקט. כלומר, גם בארץ השיכורים יש את העניינים שלהם, אבל הם פחות נוגעים לי בנקודות רגישות. 
ובכל זאת, כמו בהרבה מדינות אחרות, אני שומעת פה ושם על מקרים לא נעימים שישראלים עוברים פה או על הפגנות אנטי-ישראליות של כמה משוגעים שכנראה אין להם בעיות משל עצמם בחיים. 
על אף שהתכנון הוא לשהות כאן באופן זמני, תמיד הייתה לי הידיעה שאם יקרה משהו אני תמיד יכולה להקדים את חזרתי הביתה. כן, החברות שלי הן בית והמשפחה היקרה שלי היא בית, אבל חוץ מזה? הבית שלי הולך ומשתנה ואני מפחדת שאחדל מלהכיר אותו אם המגמות הקיצוניות האלה תמשכנה. 

אין לי פתרון, רק תקווה גדולה שיקרה איזה נס שירפא את כולנו. 

קומי צאי מתוך ההפכה

כבר כמה שנים שאני מחזיקה בקצה התודעה את הידיעה שככל הנראה אני במצב טרום סוכרתי. 
כתבתי כאן בעבר על תוצאות בדיקות גבוהות מהנורמה שלכאורה לא צריכות להפתיע אותי בהתחשב בהיסטוריה הרפואית של אבי והוריו שהתמודדו עם סכרת סוג שתיים במשך עשורים רבים, ובכל זאת חוויתי מידה מסויימת של הפתעה כי תמיד הייתי במשקל תקין וגם פעילה מאוד מבחינה גופנית. 

ההיסטוריה הרפואית של המשפחה שלי היא כמובן אינה ברת שינוי ולכן חבל לבזבז עליה מחשבה. כשהחלטתי שאני רוצה למנוע את הדרדרות המצב, ניסיתי למקד את המאמצים במקומות שעוד אפשר לתקן.
כשעברתי בהדרגה לתזונה פסקטריאנית (צמחונות ודגים בלבד, ללא בשר) התחלתי להתבסס הרבה יותר על פחמימות כמעט מבלי לשים לב. האפקט הוחמר ככל הנראה התקופות שבהן גם צמצמתי צריכת ביצים ומוצרי חלב. כעת אני מודעת לעניין ומשתדלת לצרוך יותר מוצרי חלב, דגים, טופו וקטניות ולהמעיט בצריכת פסטה, אורז ומוצרי קמח באופן כללי.
עניין נוסף שנפתר לאחרונה היא עבודה במשמרות שחירבה לי כליל את הרגלי השינה. אני עדיין מנסה לסגל לי שעות שינה קבועות בהצלחה חלקית. מי ידע שאחרי כמעט שלוש עשרה שנה של עבודה במשרות, שינה מסודרת תהיה אתגר קשה כל כך?

הנקודה האחרונה והחמקמקה מכולן קשורה ללחץ. רק המחשבה על בדיקת הדם, על רצועת הגומי הנקשרת לזרועי בחדר האחות הקר או על הדקירה שאני אמורה לבצע בעצמי (השאלתי מאבי מכונת בדיקה ביתית שהוא לא צריך), גורמת לי לדפיקות לב מואצות, לכיווץ ולחץ שעשוי לגרום לעליה ברמת הסוכר בדם תוך דקות לפי כמה מחקרים שקראתי.

קיוויתי שהתגובות הפיזיולוגיות הצפויות יתמתנו עם הזמן, ככל שאבדוק את עצמי לעתים קרובות ואמצא את הדרכים שלי להירגע וכך גם להתרגל. כך למשל, לפני כשבוע פיץ ואני בדקנו את עצמנו בבוקר אחרי צום. 
אלחשתי את האצבע במשך דקות בכל פעם עם שקית ירקות קפואים ושרטתי את האצבע לאט ובהתמדה עד שיצא מספיק דם. ההליך לקח לי חמש עשרה או עשרים דקות של חפירה איטית של המחט באצבע.
אחרי כן, עשיתי משהו שלא ניסיתי בעבר כשהחלטתי שלא לבדוק את עצמי מיד לאחר שראיתי דם. במקום זאת, חזרתי למיטה להתכרבל עם פיץ ולהרגע תוך ידיעה שאני יכולה בהמשך ללחוץ קצת על האצבע ולהבדק ובהתאם, התוצאה הייתה 93 מיליגרם לדציליטר, שזה מתחת לגבול הטרום סכרתי (100 מ"ג לדציליטר).
פיץ לעומת זאת לא עשה עניין. דקר את עצמי בליווי צווחת "אאוץ'!" ועבר בקלות עם 83 מ"ג לדציליטר.

אתמול בלילה החלטתי שאני רוצה להבדק גם הבוקר אלא שפיץ חזר לישון זמן קצר לפני כן אחרי משמרת לילה, אז לא היה לי עם מי להתכרבל. כך, בזמן שאני מתרגלת נשימות עמוקות ונסיון להחזיר איים של רוגע לגוף, המחשבות נדדו מחופי ים רגועים בהם ביקרתי לסדר היום. 
ואז נזכרתי בהסכם עם חמאס שאמור לצאת היום לפועל וכמעט תפסתי מחשבה חולפת של המוח שפקד על הלב להאט את פעימותיו ולהרגע בהקדם כדי שאוכל לסיים עם הבדיקה ולהתעדכן בנעשה ובגורלן של החטופות, המחשבה הזאת יצרה כצפוי את האפקט ההפוך וגררה עוד לחץ.

בכלל, אי אפשר שלא לחשוב על המצב המנטלי שכולנו עוברים כאומה בשנתיים האחרונות.
הפחד מעתיד המדינה כשהמהפכה המשטרית התקדמה במרץ. החרדה הקיומית בימיה הראשונים של המלחמה ובעתות של מתקפות טילים מכל הכיוונים. החששות לגורל אהובינו החטופים והלוחמים. אי הודאות הכלכלית כי יוקר המחיה עולה, כי בן הזוג במילואים, כי העסק חדל מלתפקד או כי פיטורים המוניים. הכעס על הממשלה, על ההתנהלות, על אי גיוס החרדים וחוסר השוויון. דאגה לעתיד של כולנו כששומעים על עזיבה המונית של רופאים, על שינויים דמוגרפיים והירידה של אנשים שמחזיקים את הכלכלה וזעם על הממשלה שדואגת בעיקר לעצמה.
זו חתיכת ביצה עכורה של רגשות קשים שמאיימת להטביע את כולנו בתוכה לבד וביחד.

בין מצבי האבסורד הממושכים שכמעט ומתנרמלים בחמש עברה חודשי המלחמה, בכל זאת מצליחים לבלוט פה ושם רגעים של טירוף.
הנה, כעת באתר החדשות, קרן מרציאנו ודני קושמרו משדרים מכיכר החטופים ומדברים על הנושאים הקשים הללו ואז עוברים לראיין את החטופה החוזרת אלה אליקים, שהייתה בת שמונה בשבת השחורה ההיא. בעולם נורמלי, ילדה בגילה לא אמורה להחשף לזוועות כאלה, אבל הפעם מראיינים אותה כאחת שיודעת יותר טוב מכולם מה קורה בשבי בעזה.
הסיטואציה ההזויה הזאת בלטה בטירופה כבר לפני שנה, כשצפיתי בלא מעט ראיונות שנתן תומס הנד, אביה של אמילי, הילדה שהלכה לאיבוד, לתקשורת בנוכחותה. גם אז, מי שלא בקיא בפרטים עוד היה יכול לתהות למה שני מבוגרים מדברים על מוות, מלחמה והרוגים בנוכחותה של ילדה עד שנזכרים שהדיון נסוב על מה שהילדה הזאת חוותה על בשרה. 

תוצאות הבדיקה הבוקר היו 105 מ"ג לדציליטר וזה גם לא הפתיע אותי. במשך כשעה קראתי על דיאטות שיכולות לעזור לי לאזן את רמות הסוכר בדם, בעיקר תזונה קיטוגנית ודיאטה ים תיכונית. יכול להיות שאאמץ משהו מאלה ובעולם נורמלי ההרגלים הללו אולי אפילו היו מצליחים להועיל לי. אבל זה לא עולם נורמלי וקשה להבריא את הגוף כשהמח מתפוצץ מדאגה וחששות.
כשסיימתי לקרוא על דיאטות חזרתי לאתרי החדשות כדי לעקוב אחר שובן של הבנות ובמשך כל הזמן הזה אני מרגישה את לבי שפועם בחוזקה ואת שרירי הגוף המכווצים. אני בקושי מצליחה לסיים את הפוסט הזה וגם לא בטוחה כל כך שהוא הגיוני וקריא. קשה כל כך להתרכז ביום כזה.

ההפגנה של אתמול

כזכור, יצאתי מוקדם מהעבודה כדי להגיע להפגנה שהתקיימה בבירה של ארץ השיכורים (סטגדיש!). 
אל ההפגנה הזאת הגעתי לבד, כלומר הפעם פיץ לא הצטרף אלי מאחר ולא מעט מהקולגות שלו במקרה היו בחופש אתמול.
למרות חוסר הנוכחות שלו, הוא הזהיר אותי שאחה"צ, בשעות ההפגנה, צפוי גשם יחסית כבד וצייד אותי בזוג מכנסיים שעשויים מחומר דוחה מים.

נשארתי בעבודה חצי יום ומשם לקחתי אוטובוס למרכז העיר, מרחק כמה דקות הליכה ממקום ההתכנסות. 
האמת היא שלא ידעתי למה לצפות. תיארתי בפוסט הקודם איך מודעות על הפגנה במקום מגורי התבררה כהתכנסות של כשלושים איש. בכלל, הוייב הכללי פה הוא די נגדנו ולכן לא הייתי בטוחה שההתאספות תהיה גדולה מספיק כדי להתכנות הפגנה. בפועל, הגיעו לא מעט אנשים. בדקות הראשונות כשהסתכלתי סביבי, הערכתי שמדובר בכמאתיים או שלוש מאות משתתפים. 

המפגינים שעמדו סביבי נראו מרקעים מגוונים. הישראלים בלטו מיד לעין וגם לאוזן מאחר ופטפטו אחד עם השני בעברית, פה ושם היו אנשים עם חזות יותר יהודית דתית, רובם לא דיברו עברית בכלל אבל הרב המכריע היו דווקא מקומיים וזרים אחרים, הרבה מהם עם שרשראות צלב בולטות. 
כשהרגשתי שאני מוקפת במספיק פרו ישראליים, הוצאתי מהתיק דגל ישראל וקשרתי על הגב.

בעוד אנחנו מחכים לתחילת הצעידה, השמיים הפכו לאפורים מאוד וגשם חזק החל לרדת. לא הבאתי מטריה אז נאלצתי להתכסות בקפוצ'ון המעיל אבל רבים מאלה שעמדו סביבי מצאו פתאום שימוש נוסף לשלטים שהחזיקו והסתתרו תחתם. הכיתובים הפופולריים ביותר ביקשו להתפלל על ירושלים, בליווי תמונה של מנורת המשכן, אחרים ביקשו לשחרר את פלסטין מחמאס או הצהירו שלישראל הזכות להגן על עצמה.

הצעדה החלה עשרים דקות מאוחר יותר והתנהלה לאיטה על הכבישים שפונו במיוחד עבורנו כאשר הכיוון הכללי הוא בניין הפרלמנט.
בעת ההליכה ראיתי פה ושם עוברי אורח שעמדו בצידי הדרך, נופפו לנו לשלום, צפרו ואפילו זכור לי זוג אחד שסימן לב עם הידיים. הרגשתי הפליאה גדלה אף יותר, כשהצועדים שלפני פנו שמאלה ומנקודת מבט זו יכולתי להעריך שוב את כמות המשתתפים שהתהלכו לפני. עכשיו נראה לי כאילו היו כאלף משתתפים.

המשכתי להאזין ולהביט סביבי כדי להבין מי הם אלו שטרחו והגיעו.
ראיתי המון אנשים שעל דש חולצתם הצמידו סיכה של הדגל המקומי ודגל ישראל ושרשראות מגן דוד.
נעשה גם שימוש חול בתשמישי קדושה שלמען האמת צרם לי מעט. למשל, הייתה אישה אחת שהגיעה עטופה בטלית עם פסי תכלת וכמה גברים מזוקנים שתקעו בשופרות תימניים מסולסלים.

ההליכה הייתה קצרה יחסית ועד מהרה הגענו לבמה המרכזית בה היו דוברים מכל מיני רקעים.
פוליטיקאים לשעבר, הרב המקומי, כומר, נשיאת הקבוצה המקומית למען ישראל, נציג הסטודנטים וכו'. חלק מהדוברים ממש סחפו את הקהל בעוד אחרים דיברו למשל על פתרון שתי המדינות, שהעלה רחש של אי נוחות מבין חלק מהמשתתפים הרטובים.

בנקודה כלשהי באמצע העצרת, שמתי לב לקול שהלך והתחזק. בהתחלה לא הצלחתי להבין את המילים שנאמרו דרך המגפון שהתקרב, עד שהבחנתי גם בתנועה של דגלים מתנופפים. 
כצפוי, מאחורי הבמה שלנו, נערכה הפגנה פרו פלשתינאים, כאשר בין שתי הקבוצות עמד חיץ של שוטרים. 
פוליטיקאי לשעבר שהיה מבין הדוברים שלנו אמר למשל שאנחנו כולנו עומדים עם ישראל בגאווה וללא בושה, שלא כמו המפגינים מאחור שתומכים בטרור וכנראה יודעים את זה, עובדה שהם מרגישים צורך לכסות את הפנים בכאפייה. 
הוא זכה כצפוי לתשואות רמות. 
 
לא יכולתי לראות כמה הגיעו להפגנת הנגד, אבל כן יכולתי לשים את האצבע על הבדל משמעותי אחד (למעט כיסוי הפנים שכבר הוזכר). בהפגנה שלהם, בעיקר חזרו על אותן סיסמאות של לשחרר את פלסטין, בלחנים כאלה ואחרים. 
אצלנו הגיעו דוברים רבים שדיברו על למה הם מצדדים בישראל, בין אם הם התייחסו לפן הפוליטי, המוסרי או הדתי, שהצליח להלהיב כמה גברים מבוגרים שעמדו לידי ושפלטו לא אחת קריאות "הללויה!" ו"אמן!" נלהבות.

כשנגמרה העצרת, מיד לאחר שירת התקווה, הקהל החל להתפזר. ניכר שהפגנת הנגד נחלשה עוד לפני שסיימנו ולמרות זאת, מיהרתי להכניס את הדגל הגדול שהיה על הגב שלי אל תוך התיק.
לפני שהמשכתי לתחנת האוטובוס, עצרתי לנשנוש בבית קפה קרוב. לבשולחן שלפני ישבו שתי נשים צעירות שהשתתפו גם הן בהפגנה. שלא כמוני, הן עדיין החזיקו דגלי ישראל קטנים כשהזמינו והתיישבו, והם אפילו המשיכו להציץ מהתיק שלהן, כשדיברו אחת עם השניה בשפה שנשמעה לי ממזרח אירופה. 
כמה דקות מאוחר יותר הגיעו גם כמה שוטרים והנשים הצעירות הודו להם על ששמרו עלינו, ורק אני הסתרתי מאחורי כוס הקפה את הבושה על כך שמיהרתי להחביא את הזהות שלי בתיק.

להשמיע קול

מזה זמן מה אני חשה בתערובת לא נעימה של רגשות, בעיקר אשמה, חשש ואכזבה מעצמי בכל פעם שאני קוראת על איזו יוזמה ישראלית/יהודית, שנועדה להזיז בטיפונת את דעת הקהל כלפינו בארץ השיכורים.

חלק מהפעילויות מתרחשות בימים בהם אני עובדת ולחלק אחר אני מודה שאני חוששת להגיע מפחד מהתגובות, מהתלהמות או מאלימות. 

רוב האירועים מתרחשים בעיר הבירה, שהיא אינה עיר מגורי ואז אני מתרצת לעצמי את חוסר ההשתתפות בקושי לוגיסטי להגיע, אבל זכור לי מקרה של הפגנה פרו-פלשתינאית כעשרים דקות ממקון מגורי.

הנושא הצית שיחה ערה בקבוצת הווטסאפ של הישראלים שגרים בבניין ואחד מהם הציע שנדפיס על דפים גדולים כיתובי Bring them home now ונעמוד בשקט ממול המיקום של ההפגנה. 

בפועל, חששתי מפעולה שכזאת, אבל כן יצאתי להליכה באיזור מסקרנות וראיתי שסך הכל התאספו של אולי שלושים אנשים. קצת הצטערתי שלא הדפסנו את השלטים. 

היו גם מקרים קטנים אחרים שבהם כן טיילתי בבירה ופתאום חלף מולי מקומי עם דגל פלשתינאי ענק, ככה סתם או ביום שבו הלכנו לאסוף את טבעת האירוסין וחיפשנו מקום לאכול בו צהריים ועברנו ארבעה-חמישה בתי עסק ברצף שתלו או ציירו דגל על החלון. 

היום סופסוף אזרתי אומץ.

יצאתי מהעבודה מוקדם ואני כעת בדרך להפגנה פרו ישראלית. 

אני לא יודעת כמה אנשים יגיעו, אם תהיה אלימות או אם זה יזיז משהו למישהו. אני רק יודעת שלי נמאס לשתוק ולפחד להזדהות כישראלית בזמן שאנטישמים ותומכי טרור (בין אם מתוך בורות ובין אם בזדון) הולכים בקומה זקופה. 

הדגל בתיק ואני מוכנה.

אחלו לנו הצלחה.

שגרת חורף

תקופת "אחרי החגים" כאן בארץ השיכורים עוברת על מי מנוחות. השלווה פה מרגישה כמעט אמיתית עד שאני מתעדכנת בחדשות או קוראת את התגובות במדיה החברתית וכו' ואז מבינה שעולם כמנהגו נוהג.

בשתי שיחות שהיו לי לאחרונה, האחת עם אחיות שלי והשניה עם הארלם, נשאלתי אם האנטישמיות ו\או האנטי ישראליות מורגשת כאן. תשובתי הייתה שיש דיסוננס בין האינדיבידואלים שאני פוגשת, שמתחלקים לכאלה שלא יודעים כלום וזה לא מעניין אותם לכאלה ששואלים אם המשפחה שלי בסדר ומקווים שכולם בטוחים, לבין הרמה הלאומית ופוליטית שדי נגדנו. 
כמובן, מדובר באנשים שצועקים בקולי קולות להפסיק את האפרטהייד (בלי לדעת שיצאנו מעזה לפני קרוב לעשרים שנה), מזמררים "פרום דה ריבר טו דה סי" בלי להבין מה יישום העניין אומר עבור ישראל וכאלה שבאופן כללי אין להם שמץ של מושג מה באמת קורה בארץ ובכל זאת סיגלו לעצמם דעה מאוד נחרצת בנושא. 
הגדילה לעשות פוליטיקאית מסויימת, שעומדת בראש מפלגה שיצא לה כאן שם פרו-פלסטינאית בהגזמה שטענה אתמול שעל ארץ השיכורים להצטרף לעתירה הדרום אפריקאית כי זו הדרך היחידה לוודא שישראל לא תמשיך יותר ברצח וגם תוביל להפסקת אש קבועה.
בין כל התגובות שמביעות תמיכה או סתם אלה המיותרות, שמחתי לראות צדיקה אחת בסדום שהזכירה שבית הדין גם קרא לשחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים הישראלים ודרשה מהפוליטיקאית הלא מכובדת להשתמש בהשפעה שלה כדי לוודא שזה יקרה. כמובן שלא הייתה תשובה והיא אפילו קיבלה כמה תגובות שליליות ממשתמשים אחרים שלא קשורות לתוכן ולמסר שהיא ניסתה להעביר.
המשכתי לגלול בפיד של אותה פוליטיקאית, והופתעתי לגלות שכל הפרסומים האחרונים שלה קשורים כמעט ללא יוצא מן הכלל למלחמה. האם אין לה ענייני פנים לעסוק בהם? גם רבים מהמגיבים שלה תהו.

בנושאי משפחה, קיבלתי הפתעה בלתי צפויה.
בשבוע שעבר התקשרתי לדודה שלי מצד אמי לשיחת סמול טוק וגם כדי לדבר על הדירה המושכרת של סבתא שלי. 
בפתח השיחה, ציינתי שדיברתי עם אבא שלי לפני כן בטלפון והוא סיפר לי על שיחה שהייתה ביניהם (הדודה ואבי)... 
"לאלאלא, תמחקי את השיחה הזאת, מבחינתי היא לא הייתה"
"מה...?"
"כן נו, זה אבא שלך והשטויות שלו. ברור שהוא מוזמן..."
ואז הבנתי.
בשיחה אחת עם אבי הוא הזכיר את הדירה, ובאחרת, הוא ביאס לי את הצורה כשביקש לוודא שפיץ לא מגיע לחתונה. 
מסתבר שהדודה ואבי מקשקשים ביניהם לא מעט, ואבי הוא זה שהעלה את החשש מפני בואו של פיץ, וכנראה הלביש את זה עליה בלי קשר לדעתה.
סיפרתי לה על השיחה המפתיעה עם אבי ושלא רציתי לקלקל לאף אחד את האירוע.
היא אמרה שזה ממש שטויות. היא מזמינה חברים מהעבודה, חלקם חילוניים וחלקם גייז ואין עם זה שום בעיה. 
בנוסף, היא הזכירה לי שאבא שלה (שנפטר לאחרונה) גם הוא היה גר. אז מה? אם למישהו יש בעיה עם זה, אז זה חבל מאוד כי זה מי שהוא וזו מי שהיא, אין טעם להתווכח עם המציאות. 
הודיתי לה על ההזמנה ועל הדברים שאמרה ואמרתי שחששתי שאולי הבקשה הגיעה מהחתן (חסיד ויזניץ') והיא השיבה בשאלה "את מי זה מעניין מה הוא מבקש?" 🤣
בקיצור, נראה שהשיחה המבאסת הזאת היא תערובת של חוסר הנוחות הידוע של אבי מהזרות של פיץ והרצון שלו תמיד להיות בסדר עם כולם. 

בגזרת העבודה הדברים ממשיכים להתנהל כרגיל. החברים המקומיים מתלוננים שעמוס להם, אבל כל מי שהגיע יחד איתי מישראל מנסה שלא לצחוק מאחר שכמות המשימות שהיינו מצופים להתמודד איתה פר משמרת הייתה גבוהה פי כמה וגם תרבות העבודה בארץ לחוצה הרבה יותר מאשר כאן.

עוד בענייני עבודה- בשבועות האחרונים החלטתי שנמאס לי לשלם בקפיטריה עבור ארוחת צהריים. לרוב יש אפשרות צמחונית אחת, כמעט לכל המנות הם מוסיפים צ'יפס או מזון מטוגן אחר ובאופן כללי נמאס לי לשלם עבור מזון שאני לא מאוד נהנית ממנו. לכן, התחלנו לבשל מראש ביום האחרון של החופש עבור ימי בעבודה. 
באופן הזה, האוכל לטעמנו, יש לנו יותר שליטה על מה שנכנס פנימה וגם יש לנו את האפשרות לאכול גם בשעות שהחדר אוכל כבר נסגר. בשבוע האחרון הכנתי סיר גדול של מרק ירקות עשיר במיוחד שהתאים בול למזג האוויר האפור והמבאס. 

שיהיה שבוע טוב ושקט לכולנו.

הספירה לאחור

עשרה ימים לנסיעה, וזו משמרת הערב אולי האחרונה שלי לפני שאעלה על מטוס.

הבאתי עוגות לחבר'ה בעבודה כי אני לא יודעת אם אגיע למשמרות הבוקר הבאות. ההחלטה תהיה תלויה בקצב שבו אספיק לארוז, לפגוש חברים ומשפחה ולסיים סידורים בירוקרטיים.

הדיבורים של החברים על השינויים שיצטרכו לקרות עם העדרי, ההבנה שאולי זו  הפעם האחרונה שאראה אותם בשנה הקרובה נופלת עלי כמו משקולת. הדיבורים הללו משנים גם תפישת הזמן כך שפתאום משמרת של שתיים עשרה שעות שבד"כ מרגישה ארוכה, נוזלת בין האצבעות ממש, כאילו אני מתבוננת בגרגרי החול האחרונים שנופלים בתוך שעון החול.

העבודה היא רק מישור אחד, כמובן. הרי תעסוקה מחכה לי גם בארץ השיכורים.

מה שבאמת יחסר לי זה ההווי עם החברים שכאן. הבדיחות, חידודי הלשון, ההרגלים הקטנים של כל אחד מהם שלמדתי לאהוב או לשנוא. 

ובסקופ רחב יותר, כמובן שהעברית תחסר לי, תחושת השייכות והאיכפתיות שיש לי כלפי המקום הזה שיצרתי לעצמי. המשפחה, החברים, תחושת המעורבות שעם ישראל כל כך הצטיין בו בחודש ומשהו הנוראיים שעברנו כולנו יחד.

נכון, בארץ השיכורים כנראה שקט יותר ואין התראות צבע אדום, אבל קשה מאוד להנות באמת מכל מה שיש למדינה ההיא להציע כאשר אני מרגישה שהלב שלי נשאר כאן, דואג, כואב ומתגעגע.

אם היינו בזמנים נורמליים, אני מניחה שהייתי מרגישה משהו מזה בכל זאת אבל בעיקר הייתי שמחה להתאחד עם פיץ. 

אבל במציאות המעוותת שנכפתה עלינו מאז אותה שבת שחורה אני לא יכולה שלא להביט בפניו ולתהות- כמה הוא באמת מבין? כמה הוא באמת מזדהה? ברור לי שהרבה פחות מכל ישראלי ממוצע, הוא לא גדל כאן, לא חי את המנטליות המזרח-תיכונית וכבר הציע פעם בדיון הסכם שלום והצעות הגיוניות אך תמימות אחרות (למשל, לדעתו הפלסטינים צריכים לוותר על מעמד הפליטות שעובר שם מדור לדור. איחלתי לו בהצלחה עם זה).

הוא יודע שאני ישראלית ויהודיה ומבחינתי לא רק שתמיד אשאר כזו, כך גם אני מתכננת לגדל את הילדים שלי, יהיו ממנו או ממישהו אחר.

הוא יודע שמבחינתי אנחנו חוזרים ארצה והוא הסכים לכך. אני רק מקווה שנוכל למצוא כאן מקום וקהילה שגם הוא ירגיש בהם שייכות. 

תכננו כבר מזמן שבמהלך השהות שלי שם אלמד אותו עברית, אחרי שהוא עשה נסיונות בעבר ללמוד עם מורה פרטית ושם חווה הצלחה מסויימת. הוא יודע שאני מתכוונת לקחת את החובה והזכות הזו ברצינות ושאני מצפה ממנו לאותו הדבר.

אבל בין לבין, אני צריכה להזכיר לעצמי, שכמו שלעולם אהיה ישראלית ויהודיה, הוא לעולם יהיה מארץ השיכורים, לעולם עברית תהיה לעד השפה הפחות מועדפת עליו, ולמרות שהוא אמר שהוא מוכן להשתתף המנהגים היהודיים שחשובים לי, זה כנראה תמיד יעשה בצורה מלאכותית ועפ"י בקשה.

אני צריכה לזכור את כל אלה בזמנים קשים ולהזכיר לעצמו שכך התאהבתי בו ושהגמישות שלו היא מוגבלת מטבע הדברים. 

התקשרתי אליו לפני כמה דקות ואמרתי לו שאני homesick והוא צחק והזכיר לי שעוד לא עזבתי. אולי לו זה נשמע מוזר, אבל אתם מבינים אותי, נכון?

שבוע של פעילות ובלאגן

כל כך הרבה דברים שקורים עכשיו, ברמה הלאומית, המשפחתית והאישית ואני מתקשה למצוא את הידיים והרגליים. 
המלחמה עדיין כאן כמובן, וכמו כולם גם אני עוקבת בדאגה.
נכון שהיו אנקדוטות "נורמליות" פה ושם שכמעט גרמו לי להרגיש שהחיים שבו למסלולם, אך התזכורות לא מבוששות לבוא. 
התראות ה"צבע אדום" של היום ואתמול למשל, עשו את זה מצוין.

ברמה המשפחתית, השבעה של הדוד היקר שלי שהלך מאיתנו במפתיע, העסיקה את כולנו במגוון דרכים. 
כמובן, היו ביקורים תדירים אצל הדודה שם אלמנתו, הילדים ואמא שלי ישבו. אחיותי ואני עשינו שמיטב יכולתנו כדי לתחזק גם את המסביב.
למשל, ביקורים תדירים אצל סבתי בבית האבות, שעכשיו נצרכו יותר מתמיד מכיוון שבנה נפטר ואמי מתאבלת עליו. 
באחד מהביקורים הללו, כבר עמדתי להוציא את סבתא ללובי כדי שתהנה קצת מקרניים אחרונות של אור יום, אבל בדיוק רגע לפני היה צבע אדום. הבטתי בבלבול בעובדי המקום ושאלתי אם המרחב שבו אנו שוהים הוא מוגן, אבל בראותי את החלונות הגדולים הנחתי נכון שהתשובה היא שלילית. אחותי ואני מיהרנו לגלגל את הכסא של סבתא למסדרון המוגן יותר שם המתנו מספר דקות. סבתא שלי, שאינה צלולה, שאלה "נו, למה מחכים?" אז עשינו סיבוב הלוך וחזור במסדרון כמה פעמים וחזרנו לחדר ההתכנסות שלהם. הרגשתי שלא בטוח לקחת אותה ללובי, שרובו מלא בחלונות גדולים ובטח שלא לגג, למרות שיש שם גינה מקסימה לרווחת דיירי המקום.
היום אחיותי התגייסו לבשל להורים שלי לשבת ולנקות את הבית. למרות הרצון שלי להצטרף, גם אתמול קרסתי למיטה והתעוררתי כשכבר לא היה במה לעזור.

בנוסף לסבתא שלי, שהיא אמא של הדוד ז"ל, יש לדודה גם את אביה שלה שנזקק לטיפולה.
בדיוק לפני המוות הטראגי, מצבו של אביה הדרדר ובמקום מגורים לגיל הזהב היא העבירה אותו לבית חולים סיעודי קרוב יותר לביתה. חוץ משני משלוחי אוכל וציוד שעשיתי עבורה מביתה לבית האבות, עזרתי לה גם למכור תוכי שהיה ברשותו ושנשאר במגורים הקודמים שלו. כבר לפני כמה שבועות ראיתי שהיא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שהוא מיועד למכירה, אבל לא היו קופצים ולכן היא נסעה אליו כל יום כדי להאכיל אותו. הדודה אמרה שהיא יודעת שיש ביקוש רב לתוכי שכזה, אבל היא חייבת לפנות אותו עוד היום, וכל מחיר שיהיו מוכנים לשלם עבורו הוא בסדר מבחינתה, כי זה צער בעלי חיים.
פרסמתי את התוכי בכמה קבוצות יעודיות ותוך כמה שעות הגיע מישהו לקנות אותו, לשמחת כולם.

בין לבין, נכנסתי אתמול לשאיבה שלישית. הפעם התלוו אלי חג'י והארלם שהגיעה גם בפעם הקודמת.
הכל הלך בצורה די חלקה ומהירה מאחר והייתי היחידה נכנסה אתמול לשאיבה. הפעם לצערי, שאבו והקפיאו ממני רק שלוש ביציות. אני צריכה לשמוח על כך שזה יותר טוב מכלום, אך בהשוואה לנתוני ההתחלה שנראו די טובים, התוצאה די מאכזבת.
מבית החולים יצאתי מיד לשבעה, יחד עם הדודה (מצד אבי) ומשם המשכנו לביקור סבתי מצד אבא וגם שם תפסה אותנו אזעקת צבע אדום.
הדודה הקפיצה אותי הביתה, כאשר התכנון היה לבקר שוב את הסבתא השניה בבית האבות אחר הצהריים, אבל קרסתי מעייפות ופספסתי את ההזדמנות. התעוררתי שוב בערב מעוד אזעקה.

מאירוע אחד למשנהו, שכולם מצריכים את תשומת לבי, אני עדיין עובדת והו כן, ויש את העניין הקטן והלא פתור הזה של הרילוקיישן.
ובכן, כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי הודעה מאל-על שהטיסה בוטלה. כמה שעות אחרי הגיעה הודעה מהעבודה שכל מי שהטיסה שלו בוטלה צריך ליצור קשר עם משרד הנסיעות עמם אנחנו עובדים והם יארגנו כרטיס חדש. 
בעקבות תגובתה של n_lee שנתנה לי קריאת השכמה (תודה רבה לך!), החלטתי שיש לי כאן הזדמנות לדחות את הטיסה ובכך אולי להספיק לתרום פה במשהו למאמץ המלחמתי, לעבור עוד סבב שאיבה וגם להספיק להתארגן בצורה נאותה, אחרי שהשבועיים הראשונים ללחימה השביתו אותי לחלוטין. זה הצריך מעט בירורים, אבל תוך יומיים עדכנו אותי שדוחים לי את הנסיעה בחודש, מה שיאפשר לי אולי אפילו לסיים סבב שאיבה רביעי.

כשאני ליד הדודה או אנשים אחרים אני משתדלת לשדר חוזק ויציבות, לומר שהכל יהיה בסדר, אבל גם לי יש רגעים שבהם אני חשה בכתפיים שנשמטות ופתאום ראשי מוצף בשאלות.
איך זה יגמר? איך יראה העתיד של המדינה שלנו? איך יראה העתיד של משפחתי ושלי כאן? האם אני עומדת להתקל באנטישמיות או אנטי-ישראליות בארץ השיכורים? הרי כאן כולנו מאוחדים ומהווים רוב, שם אני עשויה למצוא את עצמי כמיעוט מבודד ועצוב. 

השבוע שנגמר היה מלא בבשורות קשות, במשימות, ובתנועה שלא הותירה לי הרבה זמן למחשבות לעצמי, או אפילו לאכול ולנוח כמו בן אדם.
מקווה שהשבוע יביא לנו בשורות של שקט.

אל תדמי בנפשך

תחילתו של היום העשירי מאז השבת השחורה ההיא. הימים שחלפו מאז היו קשים וגם אני, כמו רבים אחרים, קיוויתי לשווא שהנה, עוד רגע נתעורר מחלום הבלהות. 
בימים ראשון, שלישי וחמישי עוד הייתי בבית החולים עם מה שאמור היה להיות תחילתו של סבב שאיבה שלישי. ביום ראשון העיר הייתה שוממת כמעט לחלוטין שהזכירה מדי את תקופת הקורונה. כבר בביקור הזה האחות אמרה שבגלל המצב והעומס על בתי החולים, בכלל לא בטוח שיאשרו לי להתחיל סבב נוסף כעת. בינתיים רק נתנו לי זריקות וכדורים שהיו אמורים להתמודד עם ממצאים ציסטיים שנשארו לי מהסבב הקודם ולא ממש התחלה של הורמונים.
בשלישי עדיין הביעו ספק, הפעם גם כי הבדיקות שלי לא נראו להיט. בשני הביקורים הציעו לי אולי להמתין חודש עד שהאווירה בחוץ תרגע ועד שהגוף אולי יעשה את שלו ויתאפס. אמרתי שאני אמורה לנסוע בסוף החודש ולכן לא תהיה לי עוד הזדמנות.
בחמישי תוצאות הבדיקות לא הראו שיפור. הפעם הרופאים אמרו שמאחר וההתחלה לא מבטיחה וגם לא בטוח שיהיה חדר ניתוח או רופא מרדים זמין עבורי, עדיף לעצור כאן ולא להעמיס אותי בהורמונים שלא לצורך ואז לבטל ברגע האחרון. 
אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את המצב, אבל כן קצת התאכזבתי. אני מקווה שמה שנשאב עד כה יספיק, במידה ואי פעם אצטרך.

מעבר לעניין הבריאותי, היה כצפוי הרבה בלגן בעבודה. שלוש מחברי לצוות יצאו למילואים, שניים נוספים הם בעלי משפחות שגרים במושבים בדרום שדאגתם וריכוזם היו נתונים לאלה שמחכים להם בבית (או ללוויות. אחד מהם כבר איבד חמישה מכרים) והמנהל שלי שהמלחמה תפסה אותו באמצע טיול לחו"ל. התוצאה הייתה שנאלצתי להחליף את המנהל, לעשות את התפקיד הרגיל שלי שהוא סמי ניהולי וגם לעשות לא מעט מהמשימות הרגילות שחברי לרוב לוקחים. כמובן שהרבה פעילויות פשוט נאלצו לחכות מפאת המחסור בכח אדם, מה שלא הפריע למנהלים ולמהנדסים לנסות לדחוף לביצוען בכל מקרה, בזמן שהם יושבים בבית. 
הבעיה הזאת כמובן קיימת בכל המשמרות, ולכן ראינו לא מעט תגבורים של חברי משמרת אחת את המשמרת האחרת. 
העבודה בימי מלחמה, יש לה שני פנים לדעתי.
בבקרים, כאשר ההנהלה והמהנדסים נמצאים ודוחפים, זה הרגיש כמעט אבסורדי. כי איך אפשר להגדיר פעילות מסויימת ככזו ש"בעדיפות" בזמן שהחיים בחוץ בסכנה? בערבים לעומת זאת, הפעילות השגרתית בעבודה הסיחה את הדעת מהחדשות והלחץ והעניקה רגעים של נורמליות. 

בין אזעקה להדי פיצוצים, ניסיתי לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים קרובים.
כבר בשבת ההיא, ראיתי הודעות מודאגות מהדודה, שבד"כ שומרת שבת, בקבוצות השונות. בין היתר היא גם שאלה אותי בפרטי אם אני רוצה לבוא אליהם כדי שלא אהיה לבד, באותה שבת לא הגעתי, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמסך. חשבתי שהיא שואלת מנחמדות. בלילה היא שאלה אם אני רוצה לבוא להיות אצלם מחר, שוב, מאיכפתיות חשבתי. סיפרתי שאני אמורה להיות בבית חולים וצריך לראות מה קורה עם התור למכון שמיעה של סבתא (שכצפוי בוטל) והיא ענתה "תוכלי לבוא אלי אחר כך? ממש קשה לי". לזה כבר לא יכולתי לומר לא.
גם עם חג'י חברתי דיברתי לפני כמה ימים וגם שם נעשתה בעיקר פריקה על הקשיים, הכאב והאכזריות הבלתי נתפסת שחמאס השאירו אחריהם.

הנושא שהכי קשה לי כרגע הוא הנסיעה לארץ השיכורים שמתוכננת ליום שלישי הבא. הייתי בטוחה שיהיה איזה שינוי בגלל המצב, אבל ידוע לי לפחות על טיסה אחת שיצאה ביום השלישי ללחימה וכרגע אין שום איתות שיהיה שינוי בטיסה המתוכננת לי.
האמת? אני מרגישה לא טוב עם נסיעה בזמן כזה, כאילו אני עוזבת את כולם להתמודד עם המלחמה הארורה הזאת ובורחת. כן, התחושה הזו קיימת למרות שהטיסה תוכננה כבר לפני חודשים.
מצד שני, אני לא מרגישה שאני תורמת באופן מיוחד, אולי חוץ מזה שבינתיים שאני מקפידה להגיע למשמרות בעבודה למרות שאף אחד אחר לא יכול להתחייב לכך. אין לי סוג דם O לתרום, ממילואים קיבלתי שחרור ולא הצטרפתי לשום יוזמה אזרחית, כמו זו שהדוד הנדלניסט הרים.
אם אני באמת רוצה להשאר כאן, עלי לפעול מהר. מאוחר יותר היום אחותי אמורה להפגש עם בעלת הדירה ולחתום איתה על חוזה כניסה החל מחודש נובמבר. בארץ השיכורים אאלץ לעדכן שאני מגיעה בהמשך ואצטרך לבקש את דחיית הטיסה. 
כמובן, אצטרך לקוות שתהיה דירה שזמינה לי בהמשך ושאגיע כצפוי למשמרת של פיץ, אחרת הנסיעה הופכת להיות די חסרת טעם.
האם זה דבר שראוי לעשותו שמונה ימים לפני מועד ההגעה המתוכנן? אני לא יודעת. ובכלל, אם אבקש להישאר פה עד סוף השנה, האם זה באמת ישנה משהו למישהו? האם, למרות תחושת חוסר התרומה שלי, ארגיש אפילו יותר רע להיות בבטיחות היחסית של חוץ לארץ? כנראה.
כשדיברתי היום עם הארלם חברתי והעלתי בפניה את הדילמה הזאת, היא נתנה לי את ברכת הדרך והזכירה לי לשחק את התפקיד הראשי בחיים שלי. מצד שני, כשאומרים לי פה ושם שכדאי לי לנסוע עולה לי לראש דווקא הפסוק ממגילת אסתר: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:  אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים."

מתקפת פתע על ישראל

שמיני עצרת משפחתי מאוד היה אתמול.

הגעתי אל הדודה בשמחה ובחיוך, במיוחד לאחר השיחה מלב אל לב שהייתה לנו מוקדם יותר השבוע.

ארוחת החג הייתה טעימה ונעימה כרגיל, ושיחות הסלון שלאחריה נעשו בליווי תה מחליטת עלי זעתר טריים. ריח התה היה מבלבל כי לכולם הוא הזכיר מיד פיתה דרוזית, אבל הטעם הפתיע מאוד לטובה.

השיחה התארכה והתארכה וכבר כמעט פניתי ללכת הביתה עד שצ'ץ' הגיע. 

נוכחותו לבד העלתה נושאי שיחה נוספים וכמובן שגם לוח הקטאן נפתח עד מהרה. 

הפעם לא היה לי מזל ודי קרטעתי מאחור, אבל כרגיל היה כיף. כאשר ביקשתי מהם תשובה כנה לשאלה מי יחליף אותי ליד לוח המשחק כאשר אני בארץ השיכורים, הם אמרו שכנראה אף אחד. קצת הצטערתי לשמוע.

משם השיחה נסבה לנושאים מאוד אישיים ורגישים בקשר אלי, לנסיעתי הקרבה ולספקות הרבים שמנהלים אותי בחיי. צ'ץ' והנדלניסט עודדו ושאלו שאלות בעיקר בנוגע לכמה משפטים שציינתי בהקשר של קריירה ולימודים. הם נתנו לי תשובות גבריות מאוד, כלומר כאלה שלא צריכות להתחשב במיוחד בשעון ביולוגי מתקתק וכאשר הסברתי להם את עמדותי צ'ץ' הסכים איתי מיד והדוד שנשמע פחות נחרץ בתחילה רק הזכיר לי לא לשכוח את עצמי ורצונותי בתהליך. 

בניגוד לשיחה החטטנית שהייתה עם אשב"ד בשבוע שעבר, זו שיחה שנעמה לי הרבה יותר מכל הבחינות- מדובר באנשים שבאמת קרובים אלי, השיחה נעשתה בשקט ובישוב הדעת ולא כמשפטים שנורו לעברי מול סבתא ודודים ובניגוד לפעם הקודמת, אני יודעת שאם הייתי מרגישה שלא בנח, השיחה הייתה נפסקת מיד. בנוסף, ניכר מאוד שהם מקשיבים לי באמת ורוצים בטובתי, ולא רק "טובתי" לפי ראות עיניהם בלבד.

אתגעגע לזמן איכות שכזה בניכר.

צ'ץ' ואני יצאנו מבית הדודים לקראת השעה שלוש ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי לבוא לבית הכנסת למחרת בבוקר להקפות.

שאלתי אותו איך הוא מתעורר מוקדם בבוקר בלי לכוון שעון... 

ממש לא ציפיתי שהתראות "צבע אדום" בשש ומשהו בבוקר תהיה התשובה. 

כמו כולם, אני צמודה לחדשות ולווטסאפ.

בני משפחתי גרים כולם במרכז וכרגע הם בטוחים. 

אבל אצל חברי לעבודה המצב שונה לגמרי.

שלושה גויסו למילואים, כולל אחד שגר בשדרות ורק מחכה שיסירו את העוצר מעל העיר כדי שיוכל להצטרף ליחידה.

המנהל שלי מטייל כרגע בחו"ל אבל השאיר מאחור שני ילדים בסדיר, כולל בן בקרבי שהוקפץ.

מחר אמור להיות לסבתא שלי תור במכון שמיעה שהיא ממתינה לו זמן רב, האם הוא מתרגיש בנח לצאת מהבית?

אני אמורה לנסוע לבי"ח לביקורת, כעת כשאני בתחילת סבב שאיבה שלישי. האם הפוקוס של בתי החולים עבר רק להצלת חיים ושם בהולד יצירת חיים? במוקד החירום אין תשובה חד משמעית כרגע. 

ובינתיים, חדשות מזעזעות על חדירת מחבלים, למעלה ממאה הרוגים ואלף פצועים, מספר לא ידוע של חטופים ושבויים וכעת אומרים שגם חיזבאללה מתחילים להתגרות בנו מצפון. 

החשיכה שיורדת כעת תקשה עוד יותר על סיום חלק מהאירועים שעדיין נמשכים וגם על מציאת מנותקי קשר ממסיבת הטבע.

אתמול כשדיברנו על ספק, צ'ץ' שאל אותי האם יש לי ספק שאתעורר מחר בבוקר. 

אמרתי שמי יודע, אולי כשאחצה את הכביש בדרך חזרה אדרס למוות או שלא אקיץ משנתי.

הוא החזיק את הראש וקצת הופתע מהתשובה הזאת ואמר שאני לא יכולה לתת למחשבות כאלה לנהל אותי. עניתי לו:

"האם כשאני הולכת לישון לפני משמרת יש סיכוי שלא אקום בבוקר? יש. ובכל זאת, אני מכוונת שעון מעורר ומכינה בגדים כי אני לא נותנת לספק הזה לנהל אותי". 

מי חשב שיש סיכוי שלמחרת השיחה ההיא נתעורר למציאות הזויה ומבהילה שכזאת?

מאחלת מכאן רפואה שלמה לכל הפצועים, שכל הנעדרים ישובו לחיק משפחותיהם במהרה ושנדע רק שקט ושלום.

זמנים כאלה

התעוררתי בבהלה והבטתי על מסך הפלאפון.

ההסעה שלי עמדה לצאת עוד כשלושים וחמש דקות וזו שעה בה אני אמורה להיות מאורגנת, מתוקתקת, אחרי שאכלתי ושתיתי קפה וכבר פונה לכיוון הדלת. 

הפעם, מפאת הזמן הקצר והיקיצה בשעה הלא צפויה התלבשתי והתארגנתי בזריזות מפתיעה ותוך כמה דקות הייתי בחוץ, עם עדיין מעט דבק בעיניים שלא שטפתי כמו שצריך. מזלי שבדיוק עבר שם אוטובוס, אחרת עוד הייתי צריכה לרוץ את שני הקילומטרים שמפרידים ביני לבין תחנת האיסוף.

את המשך הדרך העברתי בקריאה חפוזה של החדשות (אלוהים אדירים, החוק עבר. מה יהיה עכשיו?) ואת ההליכה הקצרה מתחנת האוטובוס ליוו בליל של קולות בתוך הראש. חששות מהעתיד הבינוני והמיידי בעקבות החוק, תהיה על כמו בני הנוער והאנשים שהיו ברחובות, ככה סתם לכאורה, כאילו קורה משהו שלא עדכנו אותי לגביו, והחום הלח הזה... מה יהיה איתו ומתי הוא יפסק?

בהמשך השבוע יחול תשעה באב. 

אינסוף מילים נאמרו על הקרבה של התאריך הטראומתי הזה למועד החקיקה. 

מצד אחד, רבים מחברי מתנגדי הרפורמה מזכירים שהחוקים והריח הלא דמוקרטי שעולה מהם הוא חורבן הבית ממש, מלחמת אחים כמו בזמנים העתיקים וש-היי, מי צריך אויבים מבחוץ כאשר אנחנו מיטיבים כל כך להלחם ולהרע זה לזה?

מן העבר השני, רבים ממכרי שבעד הרפורמה (גם אני הופעתי לגלות שהם אכן רבים) רואים את העניין אחרת.

יש את אלה שאומרים שבזמנו היו הפגנות ותחושת "סוף העולם" דומה גם בימי ההתנתקות, אבל כאן לא מדובר בדרמה גדולה אלא בשינוי נחוץ ומקומי.

קבוצה אחרת שאני קצת מצטערת עבורה, מעלה את הקיפוח על נס והטרמינולוגיה שלהם נשמעת כמי שמחפש נקם ולא צדק. 

זה "הם" שדפקו "אותנו". מילים כמו מזרחים שהפכו למילה נרדפת למכבדי מסורת וימין שבמשך דורות קופחו, הושפלו, בוזו ונבזזו על ידי האשכנזים -חילוניים-שמאלניים הרעים שניצלו את תמימותם. 

אני יודעת שהדברים היו לא פשוטים פעם, קיבוץ גלויות של המון אנשים שברחו ממדינות שונות אבל מה קורה היום? 

בשיחות מן הסוג הזה, במיוחד עם חברים מהעבודה, יש לא פעם מן ביקורת מרומזת על כך שאני שייכת לקבוצה השניה.

ובכל פעם אני נאלצת להסביר שהנה, אני מעורבת. יש לי אמא אשכנזיה ואבא ספרדי, כך שאפילו אין לי שם אשכזני להסתתר מאחוריו. וזו לא רק אני, בני דורי, דור הנכדים של מקימי הארץ, אני כמעט לא מכירה אדם אחד שהמוצא שלו הוא לא בחצאי ורבעים.

נולדתי במרכז, כן אבל כמוך עובדת בדרום. 

גדלתי במערכת חינוך דתית לאומית (כמו של פעם, לפני ההקצנה) ולמרות כבוד רב שיש לי למסורת ולמנהגים הללו, רבים מהם אני לא מקיימת. 

ושוב, כמוני אני מכירה עוד רבים.

אז איך אפשר לראות את העולם בשחור ולבן? חמישים גוונים של אפור זה לגמרי אנחנו.

בתוך מערבולת הרגשות הזו אני נזכרת שבדיוק עוד שלושה חודשים אני צפויה לעלות על מטוס שיקח אותי לארץ השיכורים השקטה, הקרירה והירוקה. פיץ יחכה לי בצד השני והעולם יראה אחר, כל עוד לא אתעדכן בחדשות מן הארץ. אני חושבת על כך ואני לא יודעת אם המחשבה הזו מרגיעה אותי, או שהחשש ממה שיחכה לי כשאחזור מפחידה. 

אני חושבת שגם וגם.

שיחות משפחתיות

נסיעה בכבישי ארצנו בתחבורה ציבורית הם זמן שאפשר לנצל לכתיבת פוסט. מקווה לסיים לפני שאגיע לבית שמש. 

בפוסט הקודם על מערכת היחסים הרגישה עם אמי, כתבתי באחת התגובות שאני מתכננת ליזום שיחת טלפון איתה אחת לשבוע. ובכן, אני שמחה לבשר שעמדתי במילתי לעת עתה, כאשר באחד הימים, התקשרתי אליה בדרך לעבודה. כצפוי, היא ענתה לי בשתיים-שלוש מילים על כל שאלה בלי להחזיר בדרך המנומסת המקובלת. למשל, לשאלה "מה שלומך?" היא תענה "בסדר" ולא- "בסדר, ומה איתך?". בתחילה חששתי שהשיחה תמשך משהו כמו חצי דקה, כמו שלרוב קורה כאשר אבי זורק לכיוונה את השפופרת וכמעט מכריח אותה לדבר איתי. 

הפעם, התחלתי לשאול מה חדש עם סבתא וסיפרתי לה מה חוויתי איתה בפעם האחרונה כאשר קישוא ואני ביקרנו אותה בבית האבות, למרות שעברו חודשים מאז, נכדה גרועה שכמוני. בסופו של דבר, השיחה נמשכה ארבע דקות ושלושים ושש שניות! הרגשתי כאילו מישהו צריך לתת לי איזו תעודת הצטיינות או מדליה על ההישג המדהים הזה.

באותה הליכה הספקתי גם לנהל שיחת טלפון עם סבתי מצד אבי, שהייתה חביבה כתמיד וגם עם אבי שעוד לא למד שהמשפט "אני לא רוצה לעצבן אותך אבל..." כבר גורם לעצבים עוד לפני שהוא הבהיר על מה מדובר. 

הפעם, המשך המשפט יותר דבילי ממרגיז- הוא לא רוצה לעצבן אותי אבל... רק מבקש שאם פיץ ואני מתכננים משהו, שנגיד להם לפני. 

"משהו" זה שם קוד לחתונה כמובן וגם מילה נרדפת לקוד "בשורות טובות". לפעמים נדמה לי שבדמיון של אבי אני מסוגלת להגיע אליהם הביתה יום אחד ולעדכן בדיעבד שכבר התחתנו, ילדתי ואגב, אפשר להשאיר את הילד אצלכם לשעה-שעתיים? אני צריכה לקפוץ לסידורים...

כאמור, נכנסתי אוטומטית למגננה לפני שהוא הבהיר על מה מדובר מכיוון שבשנות ההתבגרות שלי הוא יצר אצלי התניה פבלובית. בימים ההם, המשך המשפט "שהוא לא רוצה לעצבן" המשיך לכך שהוא רוצה שאסדר את החדר שלי- וזה, בניגוד לשיחה שהתקיימה לפני כמה ימים, באמת היה מעצבן. במיוחד זה הטריד אותי בתקופות שהוא היה חוזר על זה מספר רב של פעמים ביום, בקטע אובססיבי ממש וגם כאשר סתם היינו מדברים בטלפון, שיחה בה רגע לפני הייתי מספרת לו שאני לא בבית או סוגרת שבת בבסיס.

אם אני לא עושה כלום לגבי זה כשאני בבית, מה ההגיון לנג'ס לי כשאני מחוצה לו?

בכל מקרה, החלטתי לא להתעצבן עליו למרות שכבר התחלתי. הסברתי לו בהומור כמה ההערה שלו מגוכחת ולאט לאט הכעס התמסמס. 

בהמשך השבוע, הייתה לי שיחה נוספת לא מתוכננת עם אמא, הפעם מכיוון שהדייר בדירה שהם משכירים, הודיע שהוא ואשתו עומדים להתחיל בתהליכי גירושים ולכן יפנו את הדירה. הפעם, השיחה ארכה כעשר דקות.

ביום חמישי התקשרתי לדוד הנדלניסט לאחל לו מזל טוב לרגל יום הולדתו. השיחה גלשה מהר מאוד לנושאים אחרים, ובין היתר לשיחות שהיו לי בקיץ עם צ'ץ' והדודה שפגעו בי. החידוש הפעם היה שסיפרתי לו שנמאס לי לכעוס עליהם. הם התנצלו, הם יודעים את דעותי וכעת אני מרגישה שאני סוחבת את המעמסה הזאת סתם. הוא בתגובה הזמין אותי לארוחת שישי. 

דקות אחרי שהשיחה איתו הסתיימה ראיתי שקיבלתי הודעה קולית מהדודה שבה היא הזמינה אותי גם היא לארוחת שישי וגם לעל האש בעצמאות. 

לארוחת שישי אצלם התלוותה תחושה מעט מוזרה אחרי הכמעט שנה שעברה מאז הפעם האחרונה, אבל די מהר נפתחתי וסה"כ היה נחמד מאוד. במהלך השיחה סיפרתי על הדייר של אמא שעוזב. הדוד שעוסק בין היתר כמתווך, שאל אם הוא יכול לקחת את זה על עצמו ולהרוויח עמלה מהשוכרים. לי זה נשמע כמו פתרון אפשרי אבל צריך שאמא שלי תאשר מאחר והנכס למעשה שלה.

אחרי הארוחה הגיע צ'ץ' ושלושתנו- הדוד, צ'ץ' ואנוכי הרבצנו שני משחקי קטאן מהנים. במשחק הראשון קצת שכחתי חלק מהכללים וגם עשיתי טעות שהיה קשה לי לחזור ממנה אבל המשחק השני היה די צמוד.

סיימנו לשחק אחרי שתיים בלילה ובכל זאת עברנו בהמשך לסלון לשיחת חולין שהפכה די במהירות לדיון פוליטי. צ'ץ' היה נחרץ ואף השתמש בטון די אגרסיבי כאשר העביר את דעותיו-

הוא בעד הרפורמה, לדעתו לבית המשפט אין שום זכות להתערב בהחלטות הכנסת כי הכנסת היא המייצגת של רצון העם וזה צריך להיות מעל הכל. כשניסינו להגיד שבכל זאת צריך ביקורת על כוחה הרב של הממשלה והכנסת, הוא התעקש שבג"צ לא עושים זאת גם היום. הוא אף טען שבסיטואציה קיצונית בה עובר חוק שמותר לרצוח- אז כך צריך להיות, כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו כמעוניינים לחיות במדינה דמוקרטית. כי רצון העם הוא מהות הדמוקרטיה. 

לפני שהתפזרנו השיחה נדדה גם לחיבור דת ומדינה כאשר טענתי שהבעיה התחילה מזה שאין לנו חוקה וצ'ץ' טען שלתפיסתו יש לנו חוקה והיא תורת ישראל. 

לא הבנתי מאיפה הוא הביא את זה ואיך הוא משווה את התורה שמלאה במלל למסמך שאמור להיות תמציתי יחסית ובכל מקרה הזכרתי לו שאני מדברת על חוקה למדינת ישראל שהיא כמובן ישות שאינה זהה לעשות שנקראת העם היהודי, בין היתר כי במדינה ישנם לא מעט אנשים מלאומים שונים. הוא אמר שלדעתו זה לא צריך להיות כך ואני רק חשבתי שמזל שהדברים לא נעשים עפ"י דעתו אחרת פיץ לא היה מסכים אפילו להגר לכאן בהמשך אפילו בתיאוריה.

השיחה כצפוי, לא ממש התקדמה לשום מקום ואף צד לא הצליח לשכנע את האחר בדעותיו. ובכל מקרה בשלב הזה כבר די עייפה ולא מאוד חדה.

בדרך הביתה צ'ץ' המשיך בנושא הזה וגם טען שהדוד הטיח בפניו שהוא התחזק לאחרונה ושזה מורגש בדעותיו ולעומתו הוא רמז שלדעתו הדוד מתרופף ופועל לפי מה שנח לו. לא עניתי, לא היה לי לכח להכנס לזה וברור היה שהוא בעיקר צריך לפרוק.

~פאוזה, הגעתי לבית שמש~

~וכעת על הרכבת חזרה~

בדרכי לכאן קיבלתי הודעה קולית מצ'ץ' בה הוא התנצל על הטון האגרסיבי בו הוא השתמש. הוא טען שהוא הרגיש רע עם עצמו לגבי זה כבר שחזר לדירהעוד באותו הערב ולכן הוא מניח שגם אנינו חשהו בתדר השלילי שפרץ ממנו. 

בכנות, אני לא יודעת אם הרגשתי שלא בנח בסיטואציה מאחר ודעותיו הן יחסית קיצונית בעיני, או כי הן נאמרו בטון תקיף... או בגלל ההבנה שסטטיסטית ודמוגרפית כנראה שעם הזמן יהיו יותר ויותר אנשים שחושבים כמוהו. 

בכל מקרה, עניתי לו שהטון אמנם היה מעט חריג אבל לא משהו שחשבתי שצריך להתנצל עבורו. שלו יש דעה שונה משלי וזה בסדר.

ובכל זאת, הוספתי שבנוסף לחילוקי הדעות שלנו בנוגע לסוגיה המשפטית, אני מאמינה שהוא יודע שהדעות שלנו שונות גם בהקשר של מדינת ישראל ליהודים בלבד ושאפילו בתורה יש התייחסות לגר ולתושב. 

הוא ענה בהקשר לזה שהוא לא התכוון לכך שיעשו בדיקת די אנ איי בנתבג אלא שהוא התכוון להנהגה יהודית כמו בתורה (?), כלומר הוא לא חושב שבשלטון צריכות להיות מעורבות קבוצות אחרות שינסו לקבוע את כללי המשחק בניגוד לדעת בעלי הבית.

אני לא יודעת אם ההבהרה הזו מרגיעה אותי או לא, במיוחד אחרי כל ההסברים שלו על דמוקרטיה. במשפט ההבהרה שלו הוא למעשה תיאר סוג של אפרטהייד- הנהגה יהודית חזקה ואחידה, בית משפט חלש וכל השאר יכולים להיות תושבים חסרי קול וייצוג. 

נדמה לי שהדיונים הפוליטיים ימשכו גם בשבוע הבא. 

בכל מקרה, פגשתי עכשיו חברה מהסדנה לקפה. היה ממש נחמד להתעדכן לאחר שעברו חודשים מאז פגישתנו האחרונה. בפעם הקודמת היא הגיעה לתל אביב, אז הפעם אני נסעתי לכיוונה. במקור, תכננו לטייל בשוק מחנה יהודה, אבל אז גיליתי שהיום זה עיד אל פיטר, אז לא ידעתי אם כדאי להגיע לשם. התפשרנו כאמור על בית שמש. 

הערה לסיום:

לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן, אבל סיפרתי לפיץ על ה-"בשורות טובות" של אבא שלי. זה הצחיק אותי שפעם כשהקשר בינינו היה עולה לשיחה, אבי היה מרגיש שלא בנח בנוגע לזרותו. כעת כנראה עבר מספיק זמן, והוא ואמי כל כך דואגים שאשאר לבד שמיסוד אפשרי של היחסים שלנו הפך לבשורה טובה. הצלחנו להתיש אותם כנראה. 

והנה, אני בדיוק מגיעה לתחנה שלי.

נעמתם לי מאוד.

על הבחירות

הבחירות. מה דעתכם על התוצאות?
כשעמדתי מאחורי הפרגוד, היה זה דווקא הפתק של מרצ קפץ לי מול העיניים. אולי זה כי הפתק שלהם מכיל שלוש אותיות רחבות שתופסות את העין ואולי זה היה רגע של ראיית הנולד, לא יודעת.
חשבתי להצביע לה, אלא שכמאזינה לפודקאסט המוצלח "חיות כיס", נתקלתי בפרקי בונוס שהם יצרו לקראת הבחירות. מדובר למעשה בסדרה של ראיונות עם ראשי המפלגות בו הם דנים בנושאים כלכליים בלבד. האזנתי לראיון עם הגברת גלאון והאמת היא שלא התחברתי לגישת ה-"קפטיליזם לא עבד, צריך להחזיר שהממשלה תחזור לחלק את המשאבים לאזרחים" שהיא מציגה. מרב מיכאלי מציגה דעה דומה בהקשר זה ולכן גם ממנה התאכזבתי.
אל הקלפי עצמה הגעתי עם שתי אחיותי. הברבורה הצביעה כמו אמא לאיילת שקד וקישוא הצביעה לעצמה יהודית. אבא בכלל הפתיע והחליט בסוף להצביע לש"ס. הגיס, לדברי הקישוא, התלבט בין עצמה יהודית ליהדות התורה. 

מאמא שלי אני לא מופתעת. כמו שאמרתי לאחד מהחברים בעבודה, אמא שלי היא כמו אוהד שרוף של בית"ר שנאמן למועדון, לא משנה מי המאמן ומי השחקנים. ככה היא עם המפד"ל על גלגוליו השונים.
ברבורה הצביעה בזמנו לבנט בסיבוב הבחירות בו הוא מצא את עצמו בחוץ וגם אז זה לא היה לי מובן והפעם כאמור המשיכה עם אותו הקו. היא אמרה שהיא רואה את עצמה בימין... אוקי, אבל יש עוד מפלגות בימין. למה דווקא זו? לא הבנתי. קישוא כנראה הלכה עם מה שפופולרי כי בעבר הצביעה כמדומני לגנץ וללפיד (שרצו בנפרד? מדובר בשתי מערכות בחירות? אני כבר לא וכרת). ואולי היא סתם הושפעה מבעלה, מי יודע.


ביום רביעי שעבר הדודה הזמינה אותי אליה לפיצה. הדוד הנדלניסט היה בטיול עם עצמו בסיני והבת הגדולה שלהם סגרה שבת. 
כך ישבנו שתינו והבת הצעירה שלהם לפיצה טבעונית. היה טעים ואפילו הזמנו פיצה נוספת. מבחינת החברה היה נחמד למרות שאני עדיין במוד של אחת שנכוותה ברותחין וככזו שומרת על דיסטנס. הדודה אמרה שהדוד לוקח את הזמן ולא ממש מתחייב על המועד בו יחזור אבל כפי הנראה זה יקרה רק בתחילת השבוע שלאחר מכן ולכן  הזמינה אותי לארוחת שישי- נשי, רק איתה ועם הבת הצעירה, היא חשה את הריחוק היחסי ומודעת למצב המעט עכור שנותר בינינו ולכן לא לחצה על תשובה. למחרת היא שלחה תזכורת אבל לא השבתי. בשישי, רגע לפני כניסת השבת נזכרתי שלא עניתי לה אז התנצלתי על הרגע האחרון ואמרתי שאקפוץ לבקר אחרי האוכל.
כשהגעתי, ראיתי את הדוד והדודה ישובים לשולחן עדיין באכילה. כשהדוד קם מהשולחן היא אמרה לי בשקט שהוא הגיע ממש לפני כמה דקות, כשהיא והבת הצעירה בדיוק עמדו לסיים לאכול ושהן לא ציפו להגעתו.
ישבתי בסלון והרגשתי לא קשורה. מטבע הדברים הפוקוס עבר אליו, להתארגנות שלו ולמתנות שהוא הביא.

גם שם נושא הבחירות עלה.
הדוד שאל למי אני מצביעה, הודיתי שאני לא לא בטוחה עדיין.
"אבל את מצביעה לגוש ביבי או למחנה השני?" 

"לשני, ברור"
"אה, את יודעת שצ'ץ' מצביע לביבי?"
"מה, הוא מצביע לליכוד?" ניהלנו הרי לא מעט שיחות על התנהלות המפלגה, על חבריה ועל ענייניו המשפטיים, חשבתי שמבחינתו זו בכלל לא אופציה.
"לא, התכוונתי שהוא מצביע לגוש שלו. נדמה לי שלבן גביר".
הבחירה הזו נשמעה לי יותר הגיונית. הם הרי צברו לא מעט פופולריות וזו גם מפלגה דתית, משהו שאני יודעת שחשוב לצ'ץ'.
"אה, סליחה, לא לבן גביר, הוא הצביע לש"ס".
הופתעתי. הרי דיברנו בעבר על המשפט ועונש המאסר של דרעי. נדמה לי שהוא אפילו אמר פעם שדרעי מוציא שם רע לתורה ולדת. מעבר לזה ברמה הפרקטית, צ'ץ' הוא איש מחשבים שכנראה מרוויח יפה ורווק ללא ילדים. הוא לא בדיוק הקהל השקוף והמוחלש שדרעי פונה אליו. חוץ מהשיוך לעדות המזרח אין קשר בין השניים.
בזמן שתהיתי בקול איך זה יתכן אחרי כל הדברים שאמר על דרעי בעבר, קיבלתי תשובה- 
"כי הרבנים אמרו שאפשר וצריך להצביע לו". עוד הפתעה. תמיד החזקתי מצ'ץ' אדם בעל דעה עצמאית, לא כזה שיעשה רק כי אמרו, אלא אחד שחושב בעצמו ובודק.
גם הדוד הביע אי נחת רוח מהלך הרוח הכללי ואמר שהוא לא מרוצה מזה. "ממה?" שאלה הדודה "מזה שהוא מצא לו דרך ללכת בה? שהוא מתחזק?"
ואז הדוד סיפר שכשהתארגן על חזרה מסיני, הוא מצא טרמפ לכיוון לטרון ואז שאל בקבוצת ווטסאפ שגם צ'ץ' היה בה, אם יש מישהו באזור שאפשר לנסוע איתו חזרה למרכז בשעות אחה"צ. צ'ץ' לא יכל להציע טרמפ שכזה אבל כן אמר שאם הנסיעה תיכנס לתוך השבת אז אולי עדיף שיתארגן איכשהו על השארות באזור לטרון\ ירושלים עד צאת השבת.
"אני את החישובים שלי עשיתי" אמר הדוד במרמור מה "אם אתה לא יכול לעזור לי זה בסדר, אבל אל תנסה להחזיר אותי בתשובה".

עוד עניין (לא בחירות!)
בסוף החודש ידידי החנון ואני טסים למפגש עם פיץ בפריז.
החנון שלח לי כבר התחילת אוגוסט הודעת ווטסאפ הודעה "אני יודע איך חוגגים את היומולדת שלי!!" עם צילום מסך של חבילת תיירות שכוללת טיסה, לינה וכרטיס להופעה של Evanescence (וגם Within Temptation). "מה לא?! תעדכני את פיץ 😎 " הוסיף. בתחילה הוא רצה הופעה בפרנקפורט שנופלת בדיוק על יום ההולדת שלו, אבל אמרתי לו שיש הופעה בפריז בהמשך החודש שתתאים יותר לסידורי המשמרות של שנינו. כששאלתי את פיץ לדעתו, הוא אמר שאין לו בעיה ושהוא ישמח לראות אותי. בהמשך הייתי חלוקה מאוד אם אני באמת רוצה לנסוע, במיוחד כשחברת הנסיעות לא ממש חזרה להודעה עם הפרטים שהשארתי. פיץ אפילו גיחך ואמר שלא הרגשתי נעים להגיד לחנון לא ועבר כל כך הרבה זמן שעכשיו כבר לא נעים לי לבטל.

ככל שחשבתי על כך, הבנתי שבעצם הנסיעה הזאת היא רעיון לא רע. הרי כל הנסיעות האחרונות היו שלי לארץ השיכורים או של פיץ לכאן, הרבה זמן לא נסענו לחופשה. עבור התאריכים שנבחרו אני צריכה לקחת רק יום חופש אחד שזה גם מעולה אחרי כל הימים שלקחתי כדי ללמוד ועבור הנסיעה שלי אל פיץ בקיץ. בנוסף, אמנם נכון שהחנון הוא סוג של גלגל שלישי, אבל נראה שהוא מבין את גבולות הגזרה ושנרצה זמן זוגי. ולשם שינוי זה נחמד להיות בחברה של מישהו שמקבל את הזוגיות שלנו בלי עיקומי פרצוף. למרות שיש לי מעט חששות שתהיינה התנגשויות וחיכוכים, אני סה"כ אופטימית. 

בנקודות

מחכה בבית הקפה להזמנתי, מקווה שיהיה לי מספיק זמן להנות ממנה כמו שצריך.

עוד 40 דקות, אגש למשרד הממוקם ממש בסמיכות כדי להתייעץ, לשמוע וללמוד. הפגישה הזאת עשויה להתחיל תהליך שאולי בסופו ארכוש דירה. מי יודע.

בחזיתות אחרות, אני הופכת שוב ושוב ברעיון של שינוי תעסוקתי, תוהה איך זה בכלל מסתדר עם ההתחייבות הכלכלית הגדולה המתלווה לרכישת דירה.

עוד בקנה, ההגעה הקרובה של פיץ שצפוי לנחות כאן בחג הפורים. אכן חג שמח. 

אני לא מאמינה שיש אנשים שעוברים זוועות באוקראינה ואני משתמשת במילה "חזיתות" בהקשר של התלבטות תעסוקתית.

כשלמדתי על זוועות השואה בבית הספר, המשפט "והעולם שותק" חזר המון. אז עכשיו אני לומדת שזה לא שהעולם התעלם, פשוט היו לו עיסוקים אחרים כנראה.

הקפה הגיע.

מה שהיה ומה שיהיה

את סבתא שלי ביקרתי אתמול בבית האבות בו היא מתגוררת. הגענו, אחותי ואני, כאשר אישה עליזה ניגנה על אקורדיון שירים לכבוד חג פורים. כמה זקנות חייכו ומחאו כפיים, אחרות הצטרפו בשירה ואחת או שתיים אפילו קמו מהכסא ובתמיכת המטפלות פיזזו מעט.
אבל סבתא?
היא כמעט ואינה רואה, מתקשה מאוד לשמוע ובכלל, דעתה מבולבלת עליה כבר לא מעט זמן. היא ישבה בצד, בעיניים פעורות וניהלה דיון ער עם פרטנר שאינו קיים.

בארוחת הערב ניסיתי לעניין אותה במעדן שוקולד שהיא בד"כ אוהבת. האכלתי אותה בחצי כף והיא הרחיקה ממני מיד את הגביע ומחתה בקול שזה גורם לה לכאבי בטן והיא מרגישה את זה מגיע. ניסינו לעניין אותה במאכלים אחרים אבל היא התנגדה וחששה מצרבת והקאה.
אז המשכנו לשבת לידה ולהאזין למונולוגים הנחרצים והמבולבלים שלה. פעם היא סיפרה על ילד חולה ובמקרה אחר על ילדה שהייתה צריכה דיאטה ושכמעט ולא הצליחו להציל אותה. האם היא סיפרה על הילדים שלה, על הפציינטים של אביה הרופא או על עלילה פרי דמיונה? אין לדעת.

לפחות תשתי קצת מים שלא תתייבשי? טוב, קצת.
היא לגמה מדודות.

ניסינו להשתלב ולהביע עניין אך גם זה היה מאתגר.
כשסיפרה על הילדה ההיא, שאלתי "איזו ילדה?"
"מה?"
"מי זאת הילדה?"
"מה?"
"הילדה שצריכה דיאטה..."
"אני עולה על אוניה?"
"לא סבתא, אמרתי..."
"לאן את נוסעת?"
ויתרתי על השאלות ועודדתי אותה להמשיך לספר.
בסוף החשש שלה אכן התממש.

מאוחר יותר, כשעובדי המקום עזרו לה להחליף בגדים והכניסו אותה למיטה היא סירבה לישון ופקדה על שתינו ללכת לחדר השינה שלנו, הסמוך לשלה, כדי שנוכל להיות שם כשתקרא לנו. היה קשה לעמת אותה עם העובדות ולגלות שאנחנו צריכות ללכת אבל ניסיתי לרכך את הבשורה כאשר קרבתי לאוזנה וביקשתי ממנה שתנסה לנוח קצת ושמחר בבוקר ח' תגיע לבקר אותה. ח' היא אמא שלי והבת שלה.
כשסיימתי לדבר אל תוך אוזנה, התרחקתי כדי להביט בפניה והיא השיבה לי בעוד מבט פעור עיניים ושאלה בפליאה "ח'... לא ראיתי אותה כבר כמה שנים". נאלצתי להזכיר לה שהיא פגשה בה באותו הבוקר וגם בזה שלפניו.
"אולי... יכול להיות שמישהו בא לבקר ואני לא זיהיתי", לרגע נדמה לי שהיא התביישה.
זה היה אולי הרגע הכי צלול שלה באותו הערב.


היום בעבודה עקבתי בדריכות אחר ההתפתחויות במזרח אירופה.
הרוסים הכריזו על מבצע צבאי וחיש מהר הגיעו לפאתי הבירה האוקראינית ולמקומות בעלי קונוטציות מפחידות אחרות כדוגמת צ'רנוביל. אתרי החדשות התמלאו בתמונות מבהילות של חיילים וטנקים על רקע חורפי קודר שהתכתב עם גווני השחור-לבן של תמונות מהמלחמה הגדולה ההיא.

החששות מהתגובות הרופסות של העולם מדאיגות. איפה כל זה יגמר והאם פנינו מועדות שוב לאסון צבאי והומניטרי בקנה מידה גלובלי? האם איומים אטומיים ישנים ימומשו?
ואם תרחישים קטסטרופליים כאלה אכן עומדים על הסף, איני יכולה שלא לתהות, מה כבר הספקתי בחיי?
חסכתי ממון שאולי לא יהיה שווה כלום, חסכתי מהעולם את דור ההמשך שהייתי יכולה, אולי, להעמיד ולטפח, חסכתי מעצמי חלומות שחששתי להגשים. תמיד חשבתי שיש מחר שיחכה לי. ואחריו עוד אחד. אך מדי פעם אנו מקבלים תזכורת בצורה של אירועים גדולים כמו אלה שמזכירים לנו שלעולם אין לדעת מה צופן העתיד וכמה ממנו הוקצב לנו. סליחה אם אני נשמעת דרמטית מדי.
כולי תקוה שבדרך נס כלשהי הלהבות תדעכנה ושהעולם ישוב למסלולו הרגוע יחסית בו אוכל להמשיך לחלום על דברים "טריויאליים" שבשאננותי, טרם התפנתי להגשים.

אני מביטה אל העתיד ומקווה שהנכדים העתידיים שלי ישאלו אותי בבדיחות איך חיינו פעם ללא אינטרנט ולא איך שרדנו את המלחמה. 
ואני חושבת שוב על סבתא שכן שרדה את התקופה ההיא כילדה ברומניה ומתפלאת איך בזקנתה תמונות דומות שבות להעסיק את האנושות. אומרים שההיסטוריה לעולם חוזרת,אבל מי חשב ש"תזכה" לראות מלחמת עולם נוספת?

אומיקרון

בפוסט הקודם ציינתי שמיום רביעי אני מחכה לתוצאות PCR וגם היום אין חדש. סיפרתי גם שביום חמישי ערכתי בדיקה ביתית שיצאה שלילית.

אתמול בלילה קיבלתי הודעה מחג'י "כמה זמן לוקח להחלים ממה שחטפתי ממך?" והיום צ'ץ' שאל שוב אם יש תוצאה, מאחר והוא היה אצלי ביום שלישי ולשניהם אמרתי מה שידעתי: אין PCR, וככל הידוע לי אני לא חולה.

אבל, מאחר ומצבי סה"כ ממשיך להשתפר ואפילו חשבתי להגיע לעבודה היום, חשבתי שכדאי להרגיע את שניהם וכל הדרך לדעת אם אני כשירה להגיע פיזית לעבודה. ערכתי בדיקה ביתית נוספת והפלא ופלא - יצאתי חיובית.

לקח לי זמן להבין מה מצופה ממני לעשות הלאה ובעזרת כמה קרובי משפחה מעודכנים הבנתי שההנחיות החדשות דורשות ממני "בדיקת אנטיגן מוסדית".

המשמעות הפרקטית של הביטוי- כרגע גילית שיש סיכוי לא רע שאתה חולה קורונה ולכן עליך לעשות את הדבר ההגיוני ביותר והוא לצאת החוצה ולעמוד בתור צפוף בו יגברו סיכוייך להדבק ולהדביק.

אז הלכתי ועשיתי ולמרבה ההפתעה יצאתי שלילית.

מאחר וPCR שובר שוויון הוא כאמור חסר, התייעצתי עם רופא און-ליין מטעם הקופ"ח. הוא הציע שאערוך בדיקה ביתית אחרונה ולפי התוצאות שלה אנהג.

הבדיקה האחרונה קבעה - אל הבידוד השליכהו.

מזל שלפני שחזרתי הביתה רכשתי, כמו בבידוד של תחילת 2021 קיט של "צבע לפי מספר" שיעזור לי להעביר את הזמן.

זהו. עוד שנה שמתחילה בזמן איכות כפוי עם עצמי.

מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב - סגירת מעגל.

שוב התקופה המשוגעת הזו בשנה, רכבת ההרים הרגשית שמטלטלת את כולנו, במידה כזו או אחרת, כיחידים שמרכיבים אומה.
הפסח שנגמר ממש לא מזמן, בקושי הורגש השנה. הרי את ליל הסדר חגגתי לבדי אחרי יום עבודה וגם הקושי התזונתי שאפיין את החג הזה בשנים עברו עבר בקלות מאחר שבשנים האחרונות כמעט ואיני צורכת לחם, פסטה ודומיהם.

יום השואה היה מטלטל כתמיד, אלא שהפעם הטקסים והיוזמות היפות כמו "זכרון בסלון" נעשו כולן מרחוק. השנה גם היו לא מעט חוכמולוגים שטענו שקשיי הקורונה אולי ממחישה לנו במעט את מה שעבר עליהם שם.
ברור, כי רביצה על הספה בפיג'מה מול הנטפליקס דומה להסתתרות ביערות, בעליות גג ובחיי פחד תחת זהות בדויה וניירת מזוייפת, הבעתה מפני קבלת כדור בראש או חנק בגז זהה לחשש מפני התעטשות של זר לא מוכר במרכול ואי הבטחון התזונתי הקיצוני כמותה כהאבסה עצמית של חטיפים עתירי מלח ושומן.

לא, ממש לא.

והנה, שוב יום הזכרון והאוויר השונה שהוא מביא עמו וההתייחדות של כולנו עם השכול.
פתאום הטונים הצעקניים של חילוקי דעות פוליטיים מונמכים ובמקומם השירים היפים שמנציחים את הכאב והחיים שנגדעו מציפים את הרדיו.
אתמול, אחרי שקמתי מאוחר מהרגיל וסיימתי עם כביסה ובישולים לשבוע הקרוב, ישבתי במיטתי עם אוזניות אלחוטיות והאזנתי למוזיקה, למילים וללחנים הכל כך יוצאי דופן שכבר לא שומעים במוזיקה היותר מדי מסונתזת ששולטת כיום במצעדי הפזמונים.
בתחילה רק בהיתי בקיר שמולי והאזנתי. בהמשך התחלתי מרתון גוגל - מי כתב את השיר הזה? מי הלחין את ההוא? על מי נכתבו המילים? היכן לחמו? למדתי המון, גם על המערכות השונות וגם על אנשי רוח ויוצרים ישראליים.
הלוואי ואזכה להעשיר כך את הידע שלי גם בזמנים חיוביים יותר.


עוד בנושא יום הזכרון, אני חשה צורך לכתוב המשך קצר לפוסט שכתבתי בשנה שעברה, שנסתיים ב"סיפור משני", על הדוד שאמא שלי לא הכירה.
יום לאחר שכתבתי את הפוסט ההוא, בעיצומו של יום הזכרון, חשבתי שוב על האח העלום של סבי ז"ל ונכנסתי לאתר "יזכור" כדי לקרוא אודותיו, אלא שהפעם, שמתי לב שבתחתית העמוד ישנם פרטים על מקום קבורתו והפלא ופלא- הוא קבור בנחלת יצחק, דקות הליכה מעטות מהדירה בה התגוררתי בזמנו.
בספונטניות די גמורה התלבשתי, הצטיידתי במשקפי שמש ויצאתי מהדירה בשקט פנימי מוזר.
בית העלמין היה עמוס לעייפה, כיאה לכל יום זכרון שלא חל בשנת קורונה והתחלתי בחיפושים. את החלקה מצאתי די מהר אבל הסתבכתי במציאת השורה הנכונה והקבר למרות המפה באתר. בכל זאת, ברור היה לי שאני קרובה כי המצבות מסביב תוארכו לשנותיה הראשונות של המדינה.

הייתי המבקרת הכמעט יחידה בחלקה הגדולה והדחוסה שהכילה פחות נפשות חיות מאשר בשבילים שהובילו לחלקות אחרות,חדשות יותר.
לבסוף,באמצע שורה צפופה אחת מצאתי את השם שחיפשתי.
במרחק לא רב ממני עמלו שני בחורים צעירים על מה שנראה כשיפוץ קבר או עבודת תחזוקה כלשהי ולרגע נדמה היה לי שהם הופתעו לראות אותי שם. אולי זה כי בחלקה ותיקה כזו יש פחות מבקרים ואם ישנם, הם ודאי מבוגרים הרבה יותר.

אבל אני עמדתי בשתיקה מול האבן הזו שמציינת את השנה הכה אייקונית - תש"ח ותהיתי לי.
הדוד ההוא התחיל בפעילות ציונית עוד שם, ברומניה, והמשיך בה באופן מחתרתי כאשר נאסרה.
הוא גורש לטרנסניסטריה אך הצליח לשוב לעירו. הוא היה בית"ריסט ואיש חינוך שהשקיע את מרצו בהנחלת הערכים הללו לנוער. כשניסה להעפיל ארצה, גורש ע"י הבריטים למחנות בקפריסין שם שהה עד השחרור, בעת הקמת המדינה.
הוא נפגע ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בהפצצה המצרית על תל אביב, כאשר היה בדרכו להתייצב בשורות האצ"ל. הוא מת מפצעיו בבית חולים הדסה.
עמדתי שם מול האבן הזו עם סמל המדינה עם שתי הגדות והנשק ביד שכאילו מהווה סגירת מעגל או פרס ניחומים - הוא נקבר כחייל אצ"ל.

השמש קפחה על ראשי ורשרוש העצים החרישי של בית העלמין ליטף את אזני כשניצבתי מול האבן המעוטרת בעורקים.
הוא הספיק להתחתן, אך לא היו לו ילדים. כשנהרג, נותרו רק שלושה להתאבל - אלמנתו הצעירה, אמו למודת הסבל שעל שמה אני קרויה, ואחיו הצעיר- סבא שלי.
לא הכרנו את האלמנה שלו שודאי המשיכה הלאה והקימה משפחה אחרת.
סבא שלי נפטר כבר כמעט לפני שלושים שנה בלי שזכה לראות בלידת נכדו, שקרוי על שם אחיו הבכור.

ואני תהיתי לי,
האם מישהו טורח לבקר אותך, דוד?
האם מישהו מספר אודותיך? האם מישהו עוד מהלל את פועלך? או מדליק נר נשמה וירטואלי בפייסבוק עם השם שלך?
אז אני מספרת, את המעט שאני יודעת ואת עצם קיומך ומקווה שתנוחם בכך שאתה קבור בבית קברות צבאי כגיבור בן גיבורים.

יהי זכרך ברוך.

כל מיני פורענויות

יש עולם משוגע שם בחוץ.
מגפת קורונה משתוללת וקוטפת אנשים באמצע החיים או לכל הפחות מעמידה אותם בסיכון ובפחדים.
לוירוס אין רגשות ואין סנטימנטים, לא משנה לו אם המארח שלו הוא אב לארבעה-עשר ילדים מבני ברק, דיירי בתי אבות ששרדו מלחמות או ראש ממשלת בריטניה. המקרה הספציפי הזה ריסק לי את הלב לחתיכות.
באיזה מקום, נדמה לי שמרוב שהקורונה הייתה בכל פינה בחודשיים האחרונים, אנשים מתחילים לפתח סבילות לעניין - אני רואה יותר ויותר מטיילים בחוץ ושומעת על מקרים בהם פה ושם מעגלים פינות. אני חשה גם בעצמי שינוי, הרי עד לא מזמן הייתי צמודה לאתרי החדשות, מרפרשת ללא הרף, כאילו משם תבוא הישועה וכעת הרבה פחות.
ההקלה בהגבלות ופתיחת חלק ממקומות העבודה גורמות לי לחשוש מאוד מהעתיד הקרוב. הרי עד עתה ההנחיות הלכו והחמירו מה שאותת לכולם שהמצב קשה. כעת כאשר מקלים, במיוחד אחרי שהות כה ממושכת וכפויה בין ארבע קירות, לא אופתע אם הזרזיף יפרוץ את הסכר ויטיס את גרף החולים והנדבקים אל-על.
אמנם אני מדברת ממקום פריבילגי-משהו, שהרי עדיין נכנסת משכורת, אבל למעט העניין הבריאותי, אין להמעיט בקשיים הכלכליים שהולכים ונערמים להם במהירות. הרי ידוע ש"נפש בריאה בגוף בריא" ואיך אפשר שהגוף יחלים כאשר המח שואל את עצמו ללא הרף כיצד לשלם את השכירות או המשכנתא והאם יש מספיק כדי לקנות מזון?

בין ידיעה על חולי וגרפים כלכליים אדומים נודע לנו אתמול בשעות הלילה שנחתם ההסכם ואנו בדרך לממשלה חדשה.
איני נוהגת לכתוב על נושאים פוליטיים כי הסיאוב העולה מהם לרוב דוחה אותי, אך אני מוכרחה לציין שההסכם שנחתם מסב לי אי נחת.
ביבי אמנם נתן תאריך דד-ליין להסתלקותו, אך בהסכם הנחתם יש כמה חורים שיאפשרו לו למנוע את כניסתו של גנץ לתפקיד ו\או לגרור את כולנו לבחירות נוספות כאשר יתאים לו, לקיסר.
רב משרדי הממשלה להם השפעה על נושא הקורונה (בריאות, אוצר, בטחון פנים) נשארים בידי הליכוד ושותפיו. על פניו זה לא רע, עדיף אולי בשעה קשה זו חברי כנסת משופשפים ומנוסים יותר אך מצד שני, גנץ פירק את כחול לבן וזחל לביבי באמתלה של "שעת חירום" שהוירוס כפה עלינו. אז איך זה שלא התעקש על אף תיק שיכול לתרום לנושא? יתרה מכך, הוא דווקא קיבל משרדים שהעומד בראשם יוצג כמעט בודאות באור שלילי בעקבות החורבן שקורונה המיטה עליהם - תרבות וספורט, תיירות (שלושתם לא באמת קיימים כרגע), כלכלה (תזכירו לי מה זה?) ורווחה (שלא נדע מצרות).
גם גודלה המופרז של הממשלה, שכר הח"כים שממשיך לטפס ושנכנס לחשבון הבנק התפוח של מאה ועשרים הנבחרים בשעה שרבבות נותרו נטולי הכנסה מכעיס מאוד.
וזה עוד לפני שהגעתי לשני העניינים המרתיחים ביותר בעיני - האחד הוא הדרישה לכיבודים לממלא מקום רה"מ, כולל סידור דיור, אבטחה וכו'. באמת? זה מה שחשוב עכשיו? והשני הוא שישנם סעיפים בנוגע לוטו השמור לביבי בנושא המינויים של פרקליט המדינה והיועמ"ש, שני בעלי תפקידים שיכריעו בעניין ניהול ההליכים מולו, בלי שלגנץ יש מעמד דומה בנושא החלת הריבונות שהיה לכאורה קריטי עבורו ועבור אשכנזי. הרס היחסים המעורערים עם ירדן זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו.
צחנה של שחיתות, אגואיזם והתמכרות אובססיבית למנעמי השלטון עולה באפי, גם אתם מריחים אותה?

ברקע של כל הנ"ל, לוח השנה מזכיר לנו שיום השואה כבר כאן. אולי כעת, כאשר רובנו חווינו סגר, בידוד חברתי, אי יציבות כלכלית ודכאון נוכל להזדהות מעט יותר עבור כל אלה ששרדו את הנאצים כדי להזנח ע"י המדינה. אני מקווה מאוד שגם אותם לא ישכחו כאשר המגיפה תחלוף ושנתחיל לשקם את ההריסות.
בקרוב יגיעו גם יום הזכרון עבור חיילים שהיו מתהפכים פעמיים בקברם אם היו רואים מה נהיה מהשלטון שלנו ויום העצמאות בו לא אופתע אם אלפים יצאו לשרוף את מעט החסכונות שאולי נותרו להם על בשרים יקרים בפארקים והידבקויות המוניות. עכשיו כשישנן הקלות בתנועה קשה לי לראות איך אוכפים בחזרה עוצר כללי כמו שנעשה בליל הסדר.

וברמה האישית, שלי עם עצמי, אני מנסה לשמור על הכרת תודה על מה שיש למרות הקשיים.
הפלאפון הופך מאויב לידיד - חזרתי לעשות מעט ספורט ביתי בעזרת אפליקציה שהורדתי פעם ושזנחתי. יש בה תוכנית של ארבעה שבועות שמזמן הבטחתי לעצמי לסיים ואני על זה לגמרי - דבר ראשון על הבוקר בחופש ומאוחר בלילה יותר בימי העבודה, במתכונת של שבוע ברציפות ויום אחד חופש. מקווה לסיים את זה הפעם.
בנוסף, התחלתי להשתמש באפליקציות נוספות של מעקב אחר יצירת הרגלים חדשים, אחת נוספת שעוזרת להתפקס על מטרות ושלישית, headspace שמה, שהורדתי פעם בגרסה החינמית וכעת יש לי את הגרסה המלאה באדיבות המעסיק.
מדובר באפליקציית מדיטציה ובינתיים היא עוזרת לי מאוד ליצור שקט בראש ואי של רוגע בדיוק בזמן בו אני זקוקה להם מאוד.

שנדע ימים שקטים יותר.

מנסה לשמור על אופטימיות

הקורונה הזו גורמת לי, כמו לרבים אחרים לחשוב לא מעט.
ברמה הגלובלית אני תוהה האם הכלכלה תחרב לגמרי בעקבות המשבר? כמה אנשים יפלו קורבנות לנגיף הארור וכמה ישרדו? האם הלחץ והיאוש יהוו טריגרים למשברים גדולים נוספים? כבר עכשיו למשל, אני דואגת מהסיקור הנרחב על כך שבארה"ב רבים מהחולים הם מהקהילה היהודית בניו יורק. אני מקווה שזה לא יעורר את כל האנטישמים והגזענים שם לכל מיני האשמות או גרוע מכך.

ברמה הלאומית, כאן בישראל הקטנה שלנו, אני חוששת מאוד ממה שקורה בבני ברק. כבר כשדובר על התפשטות המגפה ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוירוס יגיע לשם ואז נהיה כולנו בצרות.
ראיתי ידיעה שאומרת שהקורונה הפכה גם את התורמים הקבועים בקהילה החרדית לנזקקים וזה הרי לא מפתיע כי הרי הנגיף והמשבר הכלכלי פגעו בכולם, אלא ששם יש המון משפחות שהתרומות הן עיקר או לפחות חלק משמעותי מההכנסה הקבועה שלהן.
ומה עם הפסח, הפסחא והרמאדן הבאים עלינו לטובה? עד כמה המשמעת תתרופף בחגים כמה יסעו לבקר את המשפחה, יתקהלו בסופר או יחליטו שהגיע הזמן להתאוורר בחוץ אחרי חודש בין קירות?

האם יצאו גם דברים טובים מהמשבר? למשל, כולנו לומדים כעת כי למידה ועבודה מרחוק הן אפשריות לגמרי בלא מעט מקצועות. אולי נמצא כאן פתח להפחתת הפקקים וזיהום האוויר באמצעות האינטרנט.


ברמה האישית אני מנסה לשמור על אופטימיות ואפילו לתרגל הכרת תודה, בבוקר כשאני מתעוררת ובלילה לפני השינה.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי הכנסה בשעה של אי ודאות כלכלית עולמית.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי את הבריאות שלי.
הכרת תודה על שעות בוקר שקטות, בהן השותפה עד ישנה והילדים של השכנים עוד לא התעוררו.
הכרת תודה על כוס קפה שאפשר לשתות לצלילי ציוץ הציפורים כי גם על הכביש בקושי עוברות מכוניות.
הכרת תודה על כך שיש לי בן זוג מקסים.
הכרת תודה על כך שיש לי משפחה וחברים שדואגים לשלומי ושאפשר לדרוש בשלומם.
הכרת תודה על כך שיש לי איפה לגור, גם אם זה לא מושלם.
הכרת תודה על כך שהשותפה שלי נחמדה מספיק להתגייס מייד לשינוי מחדש של המטבח לתקופת הפסח.

תמיד יכול להיות גרוע יותר, הקורונה מזכירה לו זאת כל יום.
שמחה על מה שיש לי ועל מה שעדיין לי, אני עובדת עכשיו.


ועדיין בוייב חיובי, מתחשק לי לספר על משהו נחמד שחלקתי עם פיץ.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, בימים כאלה זה לא פשוט לנהל קשר בשלט רחוק.
אמנם בפועל הכל אותו הדבר, אבל בימים כתיקונם אנחנו יכולים להחליט על תאריך, לקחת חופש מהעבודה ולנסוע לבקר וכעת זה בלתי אפשרי, או לכל הפחות מסוכן. האפקט הפסיכולוגי הזה לגמרי פועל עלינו אנחנו מביעים את הגעגוע שלנו לא אחת ומתבאסים שאנחנו לא יכולים "לבלות" את הבידוד הזה יחד, במקום שהוא יהיה לבד ואני עם שותפה שנוטה לדבר בטלפון בקול רם מדי ושכנים מלמעלה שלא מפסיקים לרוץ ולעשות רעש.

לפני כמה ימים דיברנו בשעת לילה שקטה על התקוות שלנו לשגרה שאחרי הוירוס.
בעבר, כשעשינו תכנונים, פיץ, שגדל באיזור כפרי תמיד דיבר על העדפתו למגורים בבית פרטי מרוחק מהעיר, באזור משופע מרחבים בעוד אני, שגדלתי בעיר, העדפתי מיקום קרוב יותר לבירה גם במחיר של שכנים מעבר לקיר.
אך באותה שיחה שניהלנו, סיפרתי לו ויזו'אל מאוד מוחשי שחויתי באותו היום ושכנראה הושפע מאוד מקלסטרופוביה והקרבה הכפויה עם השותפה וילדי השכנים המרעישים.
ובחלומי (כמו יוסף מ"היהודים באים") שנינו גרים יחד בבית בארץ השיכורים. הבית, כך דמיינתי, עמד בודד ללא בתים שכנים, עם שטח רחב מאחוריו משופע בצמחיה ירוקה. פיץ נעל מאחוריו את דלת הכניסה וכשהתחיל להתרחק רץ לכיוונו בשמחה כלב שחור וקופצני. פיץ ואני בנעלי הליכה, מוציאים את הכלב לטיול.
יכולתי מיד לראות את החיוך המתפשט על פניו.
חמש דקות אחרי שסיימנו את שיחת הוידאו קיבלתי ממנו הודעת וואטספ עם תמונה של כלב פרוותי וחמוד "כזה?". השיחה נמשכה עוד כשעה ותובלה בלא מעט תמונות חמודות.
המסקנה היא שאנחנו צריכים שניים - אחד קטן וחמוד (לדודה שלי יש כמה יורקשייר טרייר מקסימים, פיץ איכשהו לא נשבה בקסמם ומכנה את הפצפונים rat dogs") שאפשר לחבק ולהתכרבל איתו וכלב קצת יותר גדול (או "גברי" במילותיו של פיץ) כמו גולדן או לברדור.
אפילו התפרעתי והצעתי דני ענק כי הם מקסימים וטיפשונים. פיץ דחה את הרעיון בטענה שהם יקרים לתחזוקה בגלל שהם אוכלים המון. וואלה, לא חשבתי על זה.
איכשהו הדיון על הכלבים נעם לי מאוד. נחמד היה לי שהוא לקח ברצינות את הרעיון והרצון שלי, אולי כשם שהוא שמח לשמוע שמגורים מרוחקים הם משהו שבא מבחינתי בחשבון.

ובינתיים במציאות, נחכה שהקורונה "תלך לאלף עזאזל" כמו שסבתא שלי אומרת.