בשורות טובות

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מוזרה מאבי ששאל אם אחותי הקישוא דיברה איתי, כששאלתי על מה הוא ענה "סתם". "קרה משהו?" "לא קרה כלום" "אז למה שאלת אותי דווקא עליה?" "רציתי לראות אם אתן בקשר".
ולא מעניין אותך אם אני בקשר עם אחותי הברבורה? מוזר מאוד. ברור שהוא מתפתל בתוך עצמו כי הוא מסתיר משהו. לא הייתי צריכה לתהות הרבה כי תוך פחות מעשר דקות הוא התקשר והוא אמר בכל דרך, חוץ מלהשתמש במילים מפורשות, שאחותי הקישוא בהריון.

הגבתי בשמחה גדולה והוא ענה על השאלות שלי כשמדי פעם הסתייג ואמר שבעצם הוא לא אמר לי כלום. מהר מאוד הבנתי שבעצם היא ביקשה ממנו לא לגלות, ולא סתם, אלא ספציפית לא לגלות לי ולעוד כמה בני משפחה כי היא רוצה לספר בעצמה, אז כעסתי עליו על זה שהוא הורס לה ושזה לא בסדר. הוא כמובן נלחץ וביקש שאני לא אגיד לה שהוא סיפר לי, אז שאלתי אם זה נראה לו הגיוני שהוא לא יודע לשמור סוד אבל מבקש ממני בדיוק את זה.

הוא אמר שהיא מתכננת להתקשר אלי בהמשך היום אחרי שתחזור מהעבודה ואני נאלצתי להסכים, אחרי לא מעט שכנוע מצדו, שאעמיד פני מופתעת.
כשהיא התקשרה כמה שעות מאוחר יותר, לא הייתי צריכה להשתמש בכישורי המשחק הדלים שלי, כי היא פתחה את השיחה ב-"אני מבינה שאבא כבר סיפר לך". כך יצא שהוא הרס לה את האפשרות להפתיע בזה שסיפר לי, למרות בקשתה, ואז הלך והתוודא בפניה. לא הבנתי את המהלך אבל היא קיבלה את זה בגיחוך ולכן גם אני דפדפתי את כל הסיבוב הזה והמטרתי אותה בברכות, שאלות ועצות.

מסתבר שהיא סיפרה לי כשהיא כבר בשבוע עשרים. הם המתינו עם הבשורה הזאת עד עכשיו כי הם נמצאים בטיפולים כבר כמה שנים ורצו לחכות עד שתהיה להם יותר ודאות. בנוסף, מסתבר שגיסי גם חושש מעין הרע. אני יכולה להבין אותו, אבל בשלב כזה מתחילה לבצבץ בטן, ועובדה שהקישוא סיפרה שהברבורה בהתה בבטן שלה לפני שגילתה לה. 
בגלל החשש שלו, הוא אפילו לא סיפר עדיין להורים שלו (!) למרות שהקישוא חושבת שהם כבר יודעים. מילא, זה עניין שלו, אבל בלחץ שלו היא לא מספרת לבני משפחה אחרים מהצד שלנו מעבר לאלה הגרעיניים. הדודים עוד לא יודעים וכך גם סבתא. פלא שאבי מבקר אותה כמעט כל יום ועדיין לא פלט שום דבר לידה. 
בשיחתנו היא סיפרה שהתאריך המשוער שלה הוא בערב סוכות. בכל מקרה התכוונתי לבקר בארץ בתקופת החגים בתקווה שאצליח להישאר עד הבחירות ועכשיו היא נתנה לי סיבה נוספת להגיע.

היום שיתפתי את אחיות שלי בכך שאנחנו מתחילים להערך לוגיסטית להגעה ארצה ושאלתי אם אני צריכה לחפש לנו BNB בסביבה. הקישוא ענתה שפינתה כמה דברים "אבל אני יכולה לפנות עוד במידת הצורך. הבעיה הייתה יותר במיטות, לא?".

הברבורה ענתה שגם היא פינתה חלק מהדברים בממד אבל אם יש צורך והיא תדע מראש היא תעשה השתדלות לפנות כמה שיותר מהחדר השני ושבכל מקרה, עוד לא נקנתה מיטה זוגית. 

עניתי לקישוא שמיטות זו אכן בעיה, אבל בביקור האחרון שלי בו הייתי לבד, לא היה מקום לכלום ובמשך כמה שבועות חייתי ממזוודת הטרולי שהבאתי איתי. אם נגיע שלושתנו נצטרך הרבה יותר מקום. לברבורה עניתי שהנה, אני מודיעה לה מראש. 

כמובן שאבא שלי התקשר זמן קצר לאחר מכן כדי לספר לי שהם עוד לא קנו מיטה ושהוא ידבר עם ברבורה וביקש שגם אני ידבר איתה, למרות שסיפרתי לו רגע לפני שדיברתי עם שתיהן על הנושא. אז הצעתי לו שגם סבתא תדבר איתה, וגם קטוץ. ואמא. ובכלל, כמה אנשים צריכים לדבר איתה על אותו הדבר? פלא שכל תזוזה במשפחה שלי הופכת לביג דיל וסיפור שכולם יוצאים ממנו עם פגועים רגשית. כל עכבר הופך לפיל. לא פיל, דינוזאור.

כך או כך, ברור לי שההתארגנות שמסביב תהיה מעמיסה ומכבידה. במקרה אחד, יש את ההתנהלות המשפחתית בכל הנוגע לפינוי חדרים ורכישת מיטה, וגם בסופו של דבר האירוח הממושך והנפיץ בפוטנציה אצל ההורים. האלטרנטיבה לכך תהיה ככל הנראה יקרה ומעצבנת (כי למה אני נאלצת לשלם אלפי שקלים כדי לבקר בארץ כשאת מקומי תופסים חפצים צוברי אבק בשני חדרים פנויים בבית הורי?), במידה שאצטרך לחפש לנו סידור חלופי. 

למרות הנושא המשמח של הפוסט, הטון יצא לי כעוס מהמחשבה על הצפוי בהמשך וגם ובעיקר בגלל שינת לילה קטועה ומקטוץ שלא נמנם היום בכלל ובקושי השאיר לי זמן לעצמי. הוא דורש כל כך הרבה, מעייף אותי ואז שולח חיוך ממיס וחוזר חלילה. הוא מקסים ומעייף בו זמנית. 

הנושא החם - הדרך לגהנום רצופה בכוונות זדון

התחלתי לכתוב פוסט על ההכנות לפסח אבל אז עצרתי, שמרתי ופתחתי דף חדש.
הנושא החם מהדהד כמה מפוסטים שנכתבו בבלוגספירה לאחרונה, על חלקם הגבתי ארוכות וגם אז היה קשה לעצור כי התחושה היא שהכל מסביב רועד ומתפורר.
ברמה הגלובלית, מר טראמפ ממשיך לעשות הרבה רעש ובלאגן, כמו ילד שסתם נהנה ללחוץ על כפתורים בלי לדעת מה הם מפעילים ומה תהיינה התוצאות. מכסים, סיפוחים, מלחמות ומה לא. אני חושבת שרבים חשבו לעצמם ש-אוקי, נעצור נשימה לארבע שנים עד שזה יעבור ואז כמובן הוא התחיל לאיים בכהונה שלישית. גם אם זה איכשהו יעבור חוקתית, האיש יהיה בן 82 בסיום הכהונה הנוכחית, שזה בדיוק הגיל שבו ביידן, הזקן מדי לטעמו, היה בתחילת הקמפיין הנוכחי. האם הוא באמת יוכל להיות נשיא עד גיל 86? הזוי. 

זום אין לאיזור המזרח התיכון.
קטאר קונה שליטה בכל מקום, שוטפת מוחות עם אל-ג'זירה, איראן עדיין מאיימת על ישראל בהשמדתה ועל ארה"ב בהתקפת מפציציה ומלחמה כוללת. החותים התעוררו מהתרדמה שאחרי הג'חנון של שבת וחזרו לשגר טילים ותורכיה עסוקה בהפגנות ענק שאיש אינו יודע את תוצאותיהם. אני אפילו לא טורחת לציין את המעורבות של האמריקאים והרוסים בחלק מהערוצים האלה, כי מי יודע עד כמה עמוקים ומפותלים החוטים בהם הם מושכים. 

וכמובן, הקרם דה לה קרם שהוא ישראל שבכוונה לא התחלתי ממנו כי קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שקורה בה והלב כואב. הממשלה עסוקה בעיקר בהישרדות של עצמה דרך שוחד קואליציוני והכפפה של כל גוף שאמור לפעול יחד איתה בשיווי משקל או בסינרגיה. בית המשפט, יועצת משפטית, גופי תקשורת, יו ניים איט. 

כמובן, שכשכל האנרגיה ותשומת הלב מוקדשת לשימור עצמי, אין כמעט זמן לעשות דברים למען הציבור שבחר בך. 
לפני עשרה ימים בערך, פורסם שמשרד הבריאות מקדם שינוי ברגולציה בעסקי המזון שאמורה לעודד תחרות. הכתב עקיבא נוביק צייץ בתגובה "כמה מרענן ומשמח לראות עובדי ציבור שממש עובדים בשביל הציבור" ומבחינתי, התגובה הזאת, והפליאה ממשהו שאשכרה זז פה אומרת הכל. תודה באמת שאתם עושים את העבודה שבשמה אתם מחממים כסא בירושלים.

איפה שרת התחבורה, שבקושי מדברת ומזיזה דברים במשרדה? ואיפה שר הבטחון הלאומי שבתקופתו כמות הנרצחים, ומקרי האלימות הרקיעה שחקים? בכלל, אם התפקיד הזה כל כך חשוב, איך זה שהוא עבר לכמה חודשים ל"חניה" אצל שר שהחזיק עוד שלושה תיקים במקביל?
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ראיון עם שר, בעל משרד מונפץ יותר או פחות, שמדבר על תוכן משרדו (חוץ מהשר לוין שהתאבסס קשות על הרפורמה שלו) ולא על קטארגייט, ביבי, שרה, דיפסטייט או על כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם.

מן הצד השני, האופוזיציה הנוכחית, כפי שכתב טליק לפני, אימפוטנטית לחלוטין. כשהליכוד היה באופוזיציה לתקופה קצרה הם פתחו ג'ורה ותקפו כל מה שאפשר היה לתקוף. בזמנו, רוגלות היה אחד הנושאים החמים ועל זה הם דרשו ועדת חקירה ועכשיו. לאופוזיציה הנוכחית יש מלחמה נוראה שנכפתה עלינו, אסון אזרחי וצבאי, תקציב הזוי, אי שוויון קיצוני בנטל, מלחמת בלימה נגד ועדת חקירה ממלכתית והכי טוב שלהם זה "מה אתם מצפים שנעשה, נחתוך ורידים?". 

ישנו מחנה אחד בקואליציה שמאוחד על ידי שנאה, כמו שאמר ניר חפץ בזמנו וטיפוח תחושת ה"דפקו אותי", מחנה חרדי ומחנה דתי לאומי, כל אחד מהם מאוחד לפי פרשנות מסויימת של ציווי אלוהי-אמוני ויש את האופוזיציה שהיא אסופה של מפלגות שגם בשעה כל כך קשה לישראל לא מצליחה להתאחד וליצור יחד איל ניגוח שיעיף את הממשלה הזאת לכל הרוחות. 

ואם כבר הזכרתי את החרדים, המצב מולם הוא כמו קן הקוקיה, באופן זאולוגי, למרות שאפשר לקחת את זה גם לכיוון של שגעון. צפו בסרטון הקצר הזה כדי להבין את כוונתי. למי שלא צפה, אספר שמתואר בסרטון איך קוקיות למעשה מטילות ביצים בקנים של ציפורים אחרות. בתחילה, גוזל הקוקיה מעיף פיזית מהקן את הביצים של הציפור שבקינה הוא מתאכסן ואז גורם להוריו המאמצים לעבוד קשה עבור האכלתו. בסרטון הזה ספציפית, רואים שהגוזל הופך בסופו של דבר גדול יותר מהוריו שממשיכים להאכיל אותו גם כשהקן מתקשה לתמוך במשקלו וגודלו. 

אני חושבת שבמציאות שאנו חיים בה המצב עלול להיות דומה, אלא שלא ברור אם הקן אכן יחזיק מעמד או שכל הציפורים ימצאו את עצמן נופלות למים וממשיכות לנסות ולחיות את חייהן מהקן השבור שצף בקושי.
כשאני ממשיכה לחשוב על זה, ההקבלה לציפורים מתאימה גם במובן הזה שאני שומעת על המון אנשים שמתכננים או שכבר "עפו" מהקן הארצישראלי שלנו. נכון שטכנית אני לא בארץ כרגע, אבל התכנון שלי תמיד היה לחזור ואם לומר את האמת, ככל שהדברים הולכים ומחמירים אני מתעצבת כאשר אני תופסת את עצמי חושבת על הנושא פעמיים. 

עוד נושא שעלה לאחרונה בהקשר לחרדים הוא "הדרייברים" שהעלה כל כך הרבה שאלות וכעסים. 
איך זה שהתופעה כל כך גדולה ואף אחד לא עושה כלום? איך זה שסמוטריץ' היה מוכן לקצץ בכל כך הרבה נושאים קריטיים, להעלות מסים והקפיא מדרגות מס הכנסה כדי לגרד כל שקל אבל אף אחד לא מוכן לעשות מה שצריך כדי לקבל את המיליארדים שמועלמים מכולנו? חוזרת ושואלת- איפה שרת התחבורה בנושא הזה? איך זה שעל לובי נהגי המוניות שנחשב חזק כל כך בליכוד עד כדי שהצליחו לבלום את כניסתה של אובר לארץ, פתאום משתינים בקשת? איך זה שלמרות שידעו שכבר היו פיגועים בישראל שבוצעו בעזרתם, עדיין לא עושים כלום? חוזרת ושואלת - איפה השר לבטחון לאומי?

ובהקשר רחב יותר, ישנה אוכלוסיה אחת שמשרתת מאות ימי מילואים בשנה, שמתנדבת לתפקידים מבצעיים, לוחמה וטייס, אבל אמירה שלהם על הפסקת שירות המילואים כמחאה על המצב או כי חלילה העסק, המשפחה, הלימודים והמצב הנפשי שלהם קורס הופכת אותם לבוגדים. 
אוכלוסיה שנקרעת במסים, שמקבלת פחות שירותי ממשלה אבל כשהיא מעזה להתלונן על כך  היא הופכת לאסופה של בוגדים.
אוכלוסיה שהצביעה למפלגות הקואליציה כי הבטיחו לה ימין כלכלי בטחון אישי ושקט, ובמקום זאת קיבלה שמאל כלכלי קיצוני שמחלק קצבאות ענק, מלחמה נוראית ואי ודאות קיצונית, וכשהם יוצאים להפגין הם הופכים לבוגדים. 

ומצד שני, ישנה קבוצה אחרת ומיוחסת שעבורה מכופפים את החוקים בניגוד לכל הגיון, כאשר חלקם לא מכירים במדינה ואחרים פשוט מקבלים כמובן מאליו שרצונם יעשה, גם אם אין לזה שום התכנות עתידית.
כמו שאמר אחד הסדרנים בתחקיר הדרייברים שלעיל: "להגיד שהדרייברים גנבים? לא, זכותנו לעבוד איך שבא לנו, מכיוון שאנחנו גם לא מכירים במדינה, אז לא איכפת לנו מהחוקים של המדינה פה. 

המדינה הזאת, מצפצפים עליה, עוד ארבע מאות שנה אני אצפצף על המדינה של הכופרים פה. נמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים. ככה זה חרדים, אם תקבל או לא תקבל, כמו שאנחנו נמות ולא נתגייס לצבא של הכופרים, של הנבלות האלה, של הציונים המסריחים האלו, ככה אנחנו גם לא נקשיב לחוקים של המדינה. הבנת?"

אוסיף ברשותכם נקודה אחרונה לסיום פוסט שחרור הקיטור הזה.
אני לא בארץ כרגע. ולכאורה השמש זורחת פה והכל שקט. כלומר, גם בארץ השיכורים יש את העניינים שלהם, אבל הם פחות נוגעים לי בנקודות רגישות. 
ובכל זאת, כמו בהרבה מדינות אחרות, אני שומעת פה ושם על מקרים לא נעימים שישראלים עוברים פה או על הפגנות אנטי-ישראליות של כמה משוגעים שכנראה אין להם בעיות משל עצמם בחיים. 
על אף שהתכנון הוא לשהות כאן באופן זמני, תמיד הייתה לי הידיעה שאם יקרה משהו אני תמיד יכולה להקדים את חזרתי הביתה. כן, החברות שלי הן בית והמשפחה היקרה שלי היא בית, אבל חוץ מזה? הבית שלי הולך ומשתנה ואני מפחדת שאחדל מלהכיר אותו אם המגמות הקיצוניות האלה תמשכנה. 

אין לי פתרון, רק תקווה גדולה שיקרה איזה נס שירפא את כולנו. 

סיכום טרללת אירוויזיון

האירוויזיון המבולגן ועמוס הפוליטיקה נגמר בשעה טובה, וכעת יש מעט אורך רוח לעדכן. 

כידוע, אני חובבת התחרות, כזו שעוקבת אחר המתרחש בה כל השנה, שמתעניינת במנצחים של קדמים של עוד מדינות מלבד ישראל ושמאזינה מרצוני החופשי לרדיו אירוויזיון (ESC Radio).
השנה התחילה בהמון בלאגן מצד משתתפים ממדינות שונות שקראו להחרים את ישראל בגלל המלחמה בעזה, למרות שלא זכור לי ששמעתי מהם ציוץ בקרבות האין סופיים של אזרבייג'אן מול ארמניה וגם הייתה התנגדות רפה מאוד כנגד רוסיה אחרי שפלשה לחצי האי קרים ב2014 או בהתנגשות הצבאית שלה מול גאורגיה ב2009.

איגוד השידור האירופי די כפה את דעתו בעניין ההשתתפות הישראלית למורת רוחם של המשלחות השונות שמעלליהם הרבים  קיבלו תהודה רחבה במדיה בישראל, למשל החוצפה של ההולנדי שלבסוף עף מהתחרות, השנאה וההתקרבנות של האירית והעצומה המנותקת שחתמו עליה תשעה ממשתתפי התחרות.
גם במדיה החברתית, התחושה שלי הייתה שמחפשים את הישראלים על כל שטות ומעלילים עלינו אירועים שלא קשורים אלינו.
למשל, יותר מדי אנשים חשבו שההולנדי נפסל בגלל היחס הדוחה שלו לעדן במסיבת העיתונאים שאחרי חצי הגמר השני.
במקביל, פרסם העיתונאי הישראלי דב גיל-הר סרטון שלו שבו נראה שהוא ניגש לחברי המשלחת ההולנדית ושואל למה הם חסרו מהחזרות. כשהתפרסם שההולנדי מעורב בתקיפה, החובבים העוכרים עשו אחד ועוד אחד וחשבו שהישראלים יצרו פרובוקציה, ההולנדי תקף ולכן נענש. ולמה דווקא הוא ולא ישראל? בגלל שהתחרות לא רצתה לאבד את נותנת החסות המרכזית שלה השנה, חברת Moroccanoil הישראלית.

היה גם סרטון של עדן מתכוננת לתגובות עוינות מהקהל ע"י כך ששרה בזמן שכל חברה המשלחת הישראלית עומדים סביבה וצועקים בוז. מישהי העלתה את הסרטון לקבוצה אירופאית כלשהי והציגה את זה כאילו הישראלים לוקחים את קריאות הבוז של הקהל כבדיחה, למרות שממש ברור שזה לא המצב.

במקרה אחר הזמרת האירית העלילה שהקריינים של "כאן" אמרו בשידור שלא להצביע לה, למרות שבתקשורת שלהם עצמם העלו תרגום של הדו שיח בין עקיבא נוביק ואסף ליברמן שתיארו את ההופעה שלה כשטנית, וודו, אפלה וכמשהו שנלקח מכיכר החתולות בירושלים של שנות התשעים. בקיצור, לא אמרו שלא להצביע לה. כמובן שאלה שהעלו את הפוסט בטרוניה נגד ישראל טענו שברשתות החברתיות פורסם שהיא אנטי ישראלית ושלא להצביע לה, אבל היי- היא עצמה ציינה בעבר שלולא השתתפה היא הייתה מחרימה את התחרות בגלל שישראל משתתפת. מי שגר בבית מזכוכית שלא יבכה על טקסי סיאנס באמצע הסלון. 
מצד שני, היו כמה חובבים, בעיקר מבריטניה עד כמה שהצלחתי לראות, שאמרו שאם התיאור של השדרים הישראליים בעייתי, אז גם הם עצמם בצרות כי כל שנה השדרנים שלהם יורדים על כל המתמודדים.
והיו את הבלגים שהיו אפילו יותר חוצפנים, והקרינו ברשות השידור שלהם ממש לפני התחרות שקופית שהיא מאה אחוז נגד ישראל. נו, העיקר שהתחרות נקיה מפוליטיקה.

ישראל הגיעה למקום החמישי והמכובד, קרואטיה, שקיוויתי מאוד שתנצח, הגיעה למקום השני והמנצח הוא שוויצרי שזכה בעיקר בעזרת השופטים (שביצעו כצפוי סיכום ממוקד לישראל), מה שאומר שנסיעה לתחרות בשנה הבאה תהיה יקרה בטירוף.
וכעת כשהבלאגן מאחורינו אפשר לחזור לשגרה ולאבל של יום הזכרון.

מעבר לטרלולי התחרות, פיץ ואני ניסינו להתחיל להבין מי נגד מי בחתונה, אבל נראה לי שעל כך אעדכן כבר בפעם אחרת. 

דברים שהיו לי לומר לך

הריבים בין פיץ לביני נמשכים וכעת אני מבינה שזמן רב היינו בקצר תקשורתי.

הוא ככל הנראה חשב שבסוף אני אראה את ההגיון שבלעבור למדינתו. הוא חזר על זה לא מעט פעמים. 

אני אומרת שבירוקרטית אני לא יכולה לעבור ורגשית אני לא מוכנה לקפל את החיים שלי בישראל עבור סטטוס של חבר/חברה. חשבתי שהייתי מספיק ברורה בעניין. 

הוא אמר לא פעם "הייתי מתחתן איתך מחר" אבל גם נוגד את עצמו באומרו שמבחינתו הוא לא צריך ניירת וטבעת כדי להביע את המחוייבות שלו כלפי.

אני רומזת שלי זה כן משנה ובפנים נקרעת בין הרצון להגיד את זה בצורה ברורה וישירה לבין הידיעה שאם אעשה את זה, כל הצעה שעשויה לבוא בהמשך תחשד כתגובה לכך שכופפתי לו את היד.

הוא אומר שזה לא נכון אבל מוסיף שתכנן להציע לי בפריז, אבל שגם שם עלו התמרמרויות מצדי ולכן הוא הרגיש שזה לא יהיה נכון להציע אחרי כן.

אני הצטערתי שכך היו הדברים אבל ניסיתי להסביר לו שחוסר הודאות הזה שנמשך כבר שנים מעביר אותי על דעתי.

שכשאני מסתכלת סביבי ורואה אנשים נפרדים, מכירים, מתחתנים, מסיימים תואר, לוקחים משכנתא, נכנסים להריון ומגדלים ילדים כשבאותו זמן שום דבר לא זז אצלנו- אני מתחרפנת.

ששנים אני הודפת את הביקורת מצד המשפחה שלי על כך שהוא לא יהודי.

שאני נכנסתי לסיטואציות קשות עם המשפחה שלי אחרי שבצורה כמעט בוטה שלחו אותי להפרד ממנו ושעד היום אני לא ממש מצליחה לסלוח להם. שההתנגדות המתפתלת של ההורים שלי התחלפה בקבלה מרחמים ועידוד "לפני שיהיה מאוחר מדי" כי -"אנחנו לא רוצים שתסיימי בסוף לבד ותתחרטי שלא הקמת משפחה".

וכל זה בשביל מה?

בשביל שאסיים בסוף בתחושה המגעילה הזאת? שהכי טוב שנגיע אליו זה הלימבו הזה? שנתקע במצב הזה כל כך הרבה זמן שאתחיל לחשוד שאולי זה נח לו ככה ושאני סתם בונה ציפיות שנגיע לאנשהו? שאני מתפוצצת מבפנים אבל יודעת שאני לא באמת יכולה להגיד שום דבר? 

ועכשיו יש לי אישור רפואי על כך שזמני להקים משפחה הוא אולי קצר משחשבנו ופתאום הוא מתעורר ואומר שאם זה אכן כך, אז נתחיל לעבוד על זה בהקדם.

איפה היית עד עכשיו? למה היית צריך לחכות עד שהרופא יגיד את זה ושאני אכנס לתסביכים עם עצמי?

אנחנו באמת צריכים גם את הלחץ הנוסף הזה עלינו עכשיו? 

אז יצא שנכנסתי לחיכוכים עם המשפחה שלי, שנלחמתי בטפטופי ספקות שהכניסו לי מכל הכיוונים, מרגשות אשם שדחפו לי, מרחמים, ביקורת ומה לא - אבל מה מסתבר? שהוא כנראה לא קלט כמה כל הדברים האלה השפיעו עלי. שהוא לא הבין, שאני מצפה למחויבות מצדו, אם הוא רוצה שאעבור. עזבו מחויבות, אמרתי לו שוב ושוב שאני לא יכולה לעבור, בירוקרטית, אך למרות שהוא יודע וחזר ואמר לי בשיחותנו הרבות שאני יכולה לעבור ככל הנראה רק בעזרת נישואים או דרך קבלת מעסיק מקומי, האסימון לא נפל לו.

התפוצצתי עליו אתמול ואמרתי לו את כל מה שהיה לי לומר בצורה הכי ישירה וברורה שיכולתי לחשוב עליה. 

נדמה לי שהוא סופסוף הבין, אבל הפיצוץ הזה ירק מתוכו עוד ממטרים של רגשות קשים שנרקבו בתוכי הרבה זמן.

אני נקרעת בין ההגיון שאומר שלא מגיע לי כלום ושאני לא יכולה לצפות שהכל יעשה בדרך ולפי לוחות הזמנים שמתאימים לי (למרות שראבק, כבר יותר משמונה שנים שאנחנו יחד וכמעט חמש בשלט רחוק) לבין הרצון לאישור מצדו שכל החיכוכים, הריבים, והאווירה השלילית שסחבתי לא היו לחינם, שאני לא מדמיינת את מה שיש בינינו.

הוא תהה למה, אם הרגשתי ככה, לא הצעתי אני לו אני וכתגובה הצלחתי אך בקושי לעצור את הדמעות.

הרי חתונה כמו שאני מכירה אותה- לא תהיה.

אורחים וקרובי משפחה מהצד שלי שיהיו שמחים בשמחתי -לא באמת יהיו. לא בלי הבעות חמוצות וחרטות. 

אז הדבר האחרון הכאילו נורמלי שנשאר, גם את זה אתה רוצה להעלים? שלגמרי ארגיש כמו חתיכת אפס?

אתה מצפה שאעשה אני את המעבר הגדול הזה (כן, למרות שגם אתה הסכמת להגירה חזרה לישראל בעתיד), אז יהיה אם תראה איזו נכונות, איזה חצי צעד או מעשה מכיוונך.

סיימנו את השיחה אתמול כשהוא היה צריך לצאת לעבודה. יצאתי בתחושה מושפלת על כך שהייתי צריכה לומר את כל מה שאמרתי ונבוכה על כל המחשבות שביטאתי ואישרתי בקולי שלי.

היום כשהתעורר, התחמקתי ממנו רוב הזמן אך במעט הזמן שכן דיברנו בו, הוא ניסה לפייס, אפילו הזכיר שמחר יוצא לכמה ימי חופש בהם ביקש ממני שיעור עברית (אמרתי שהוא לא צריך לעשות את זה) והזכיר שרצינו לקבוע פגישה עם עו"ד לענייני הגירה. אבל למרות ההתנחמדות שלו הצלחתי לעצבן אותו ולגרום לו לצאת למשמרת בפרצוף זועף.

עכשיו לילה ואני לבד בחדרו כאשר הוא במשמרת.

החזקתי את עצמי ערה עד עכשיו, אבל תיכף אכנע לעייפות. כשאתעורר בבוקר, הוא יהיה כאן לצדי ויתחיל כמה ימי חופש בהם נצטרך להחליט מה הלאה.

אני לא יודעת איך כל זה יגמר. 

סיכום השבועות האחרונים

השבועות האחרונים היו גדושים כך שלא נשאר לי פנאי לכתוב. זה עומד להיות פוסט מבולגן, שיגע בכל מיני נושאים לא קשורים בהכרח.

● הסיבה המרכזית לחוסר הזמינות היא בחינה. לא ממש כתבתי על זה, אבל לקחתי קורס בפתוחה, וכידוע סמסטר קיץ הוא קצר ודחוס. בשבועיים שלפני הבחינה למדתי כ8 שעות כל יום חופש, ולקחתי כמה ימים כאלה בנוסף לאלה הקבועים שיש לי. בסופו של דבר, אני מרגישה שלא הלך לי טוב וזה לא יפתיע אותי אם אכשל. הגעתי לבחינה בלחץ וגם העובדה שהייתי ללא שעון כי הייתה סכנה ששלי יחשב כ"שעון חכם" ולכן כנראה בזבזתי זמן איפה שלא צריך רק הרעה את מצבי.

● רבים מהנבחנים שראיתי סביבי היו צעירים ממני משמעותית, חלקם הגדול היו חיילים וחלק נראו כאילו הם עדיין בתיכון. כשסיפרתי את זה לידידי החנון, איתו יצאתי לבירה מיד בתום הבחינה, אמרתי שזה גורם לי להרגיש רע. כאילו "טוב שנזכרתי" ללמוד ושמה הטעם בעצם. הוא לעומתי, רואה את הדברים הפוך. הוא אמר שהוא מפרגן לחבר'ה שבגיל כל כך צעיר כבר יודעים מה הם רוצים ללמוד ופנויים לקדם את זה בגיל תיכון/צבא ושלו לא היה מושג עד הרבה אחר כך. לשיטתו, הוא מפרגן לאחרים וקובע שההחלטות שלהם לא קשורות אליו בשום אופן. אני חושבת שדרך ההסתכלות שלו בריאה יותר.

● למה לקחתי את הקורס הזה? לפני כמה חודשים צ'ץ' שאל אם ארצה לבוא איתו ליום פתוח בבר אילן. הוא התעניין שם בלימודי תואר שני במוזיקה (התואר הראשון שלו לא קשור לנושא). זה היה כבר כחודש אל תוך "תקופת הריחוק" שכפיתי ביני ובין משפחתי (עוד על כך בהמשך). כשדיברנו אחרי שהוא הלך בלעדי ואני לא הבעתי רצון להצטרף, והוא לא ידע אם זה יחד עם הריחוק קשור למשהו שהוא אולי עשה, אמרתי שאני בהחלט צריכה את המרחק אבל בלי קשר, שאני מבסוטה על העניין שלו במוזיקה, אבל זה רק גרם לי להתבאס שמעולם לא הוצאתי תואר בעצמי.

הוא אמר שאם זה כל כך חשוב לי, כדאי לי אולי להתחיל לטפטף את זה בפתוחה. וזה מה שהתחלתי לעשות באמת. אבל האם אמשיך?

● התלבטתי מאוד לגבי ההמשך ולגבי ההשלכות האפשריות על אפשרויות תעסוקה שונות ויחסי עם פיץ.

הרי המטרה היא לעשות הסבה מקצועית, ובגילי המתקדם, אם אתחיל תואר בפתוחה אפילו בפול טיים, אסיים רק קרוב לגיל 40 ללא נסיון רלוונטי. 

היה דיבור בזמנו על שני מסלולי הסבה, אחד שהאח הקטן המליץ עליו מאוד, קורס שהתעניינתי בו מאוד כי יש לו מוניטין טוב ושאחרי הלימודים מתחייבים להשמה דרכם לשנתיים, ומסלול נוסף פחות מוכר שגם עליו שמעתי דברים טובים אבל במקום ההשמה בחברות אחרות, הופכים לעובדי חברה אצלם (הם נותנים יעוץ לחברות אחרות). היתרון המרכזי של המסלול השני הוא שככל הנראה הם מאפשרים לעבוד מרחוק ואפילו מחו"ל. כך או כך, אצטרך ללמוד לא מעט כדי לעבור את מבחני הכניסה. 

דיברתי על הנושא עם פיץ שהיה קצת מבולבל ולא ממש הבין מה הייתה המטרה של הקורס בפתוחה והוא זרק באיזה שלב שאני כל הזמן מתלבטת ולא מחליטה ופועלת בהתאם. אמרתי לו שבגדול הייתי מעוניינת לעבור את ההסבה בקורס הראשון שציינתי, אבל מאחר שהוא כרגע מוכרח להשאר בארצו בגלל המצב של הוריו, החלטה שלי שמשמעותה היא שגם אני בהכרח נשארת בישראל לעוד שנתיים-שלוש מובילה בהכרח לפרידה. 

"חיכיתי לך שלושים שנה, אז מה זה עוד שלוש שנים" הוא אמר. לא יודעת אם המשפט הזה יותר מחמם או מכמיר לב.

● אז למה באמת לקחתי את הקורס הזה? 

קודם כל, רציתי להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו. במקום להתלבט ולהתלבט... אפשר לטפטף, כמו שצ'ץ' הציע. בזמן הזה, חוץ ממתמטיקה, למדתי שאני נהנית מאוד ללמוד ושזה עושה לי טוב. המטלות נותנות לי מסגרת ודד ליינים שאני מוכרחה לעמוד בהם במקום כל מיני מטלות חסרות מטרה וזמן סיום מוגדרים שאני נוטה להציב לעצמי. למרות שככל הנראה הבחינה הקרובה תסתיים בכשלון או קרוב לכך (אני אופטימית יותר לגבי מועד ב') אני יכולה להתרכז ולהתמקד במשהו כשאני מחליטה שהוא מספיק חשוב, ושהגלגלים במח שלי אולי צברו חלודה, אבל הם לא חסרי תקנה לחלוטין. נזכרתי איך רצוי ללמוד, ושאני בהחלט מסוגלת להקדיש את הזמן. עכשיו אני רק צריכה לבחור את המסלול הנכון לי וללכת על זה בכל הכח. 

● כבר כמה חודשים שאני לא מגיעה לימי שישי אצל הדודה וגם מצ'ץ' התרחקתי. הסיבה להחלטה הזאת הגיעה אחר שהבנתי שאני מעורבבת איתם מדי. שמתי לב למחשבות ודעות שלא היו שם קודם- הכל מהם. החוויות שלהם השפיעו עלי, הייתי במתח כתוצאה מהאתגרים שלהם... נשאבתי למין ישות תלת ראשית של הדודים וצ'ץ בה אני צופה אך לא ממש שותפה אקטיבית. החלטתי שאני צריכה להתרחק כדי להצליח לשמוע שוב את קול המחשבות שלי. 

בהמשך הגיע יום ההולדת המטלטל ולמחרת היו גם השיחות הארוכות. מה שלא סיפרתי זה שבהמשך, בסדנה שאני משתתפת בה, היה מפגש לפריקת כעסים. עברתי את החוויה הזו פעמים בעבר בלי שהרגשתי שהיה לי מה לפרוק. הפעם באתי טעונה אחרי כל מה שעברתי איתם בחודשים האחרונים ו... מה אומר? עף לי הפקק של השמפניה והקצף נשפך במפלים. 

חזרתי הביתה מקללת וכועסת וזה לא ממש עבר גם בימים הבאים. עד עכשיו, שנדמה לי שנרגעתי ומישהו מזכיר לי את העניין הלא פתור הזה, אני מרגישה חוסר רוגע. שמתי לעצמי דד ליין לפתוח את זה עם שניהם לפני יום כיפור. שכידוע, אין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו.

● ככל שהזמן עובר, כך לפעמים אני חשה אי ודאות לגבי הכעס שלי.

אני תמיד מדחיקה את החיכוכים הקטנים מולם כי תמיד שמחתי שהם בחיי. אבל לאט לאט הבנתי, שאני בעצם לא מרגישה בנח לספר להם דברים אישיים.

הקשיים בעבודה והמחשבות על עזיבה ששיתפתי איתם קיבלו הערות נוסח "נו אז תעזבי, מה הבעיה", לתקופה מסויימת הבוס שלי קיבל את הכינוי "אנטיוכוס" כי בגללו לכאורה אני עובדת בשבתות ובחגים, שכם זה מראה חוסר רצינות (וחוסר הבנה שזו בחירה שלו בחרתי, לא הייתי עובדת בסופי שבוע- עוד הקטנה של החלק שלי בסיפור).

לגבי פיץ זה מבלבל. מצד אחד, הם אירחו אותו יפה בארוחת שישי ההיא, מצד שני יש כל כך הרבה הערות עוקצניות ודקירות, בנוסף לפעמים בהם אמרו או שרמזו לי שביקשו עבורי זיווג וכשהעמדתי במקום תרצו את זה בכך שאני עוד לא נשואה ולכן אפשר לבקש.

בעצם, יצא שבחלק גדול מהזמן הזה הייתי אצלם בשביל להקשיב לסיפורים שלהם ולנהל שיחות חולין חביבות. אבל לא באמת יכולתי להפתח ולספר על הנושאים שבאמת קשים לי. אני יכולה להקשיב, ותמיד ראיתי בזה סוג של כח, במיוחד אחרי שראיתי סביבי אמא שלא מתקשרת או מקשיבה ואבא שמצויין בלקטר אבל לא בלהקשיב ולהכיל.

בנוסף, התרחקתי מהם בכוונת תחילה לחודשים, ואז הם לא מכבדים את המרחק שאני מבקשת ואז בדיחות הארוכות ההן נכנסים לי לחיים עם עצות בנושאי זוגיות... מי ביקש מכם בכלל? 

ובכלל, אלה לא היו עצות, הם כמעט ופסקו באופן חד משמעי שאנחנו צריכים להפרד אבל בעטיפה מרוככת. 

● אני כועסת על עצמי שלא שמתי להם גבולות. צ'ץ' בזמנו כשחשב שאני כועסת עליו ביקש לדעת אותם ואני אמרתי שאני לא רוצה שילך על ביצים לידי. מסתבר שכדי שמישהו אחר לא ירגיש אולי מעט אי נוחות לידי, שמתי את עצמי במקום שמאוד מאוד לא נח לי.  אבל יש בי גם כעס עליהם שהם הרגישו כל אך בנח להכנס לי לעניינים הפרטיים ו"לייעץ". וגם כאשר צ'ץ' הזכיר שהם דיברו עלי אחרי ארוחות שישי ואני התחלתי להתרעם, הוא אמר שהלוואי ועליו היו מדברים ככה, ממקום של איכפתיות, תוך כדי כמעט התעלמות מזה שאני לא רואה את הדברים כמוהו, שזה שאתה רוצה שינהגו בך באופן מסויים לא בהכרח תקף עבורי.

● זה עצוב לגלות שחברים הם לא באמת חברים, שהכל עובד באופן חד צדדי להפליא ושאני רכיכה שלא משדרת לעולם מה טוב ומה לא טוב לי. אני סוחבהת את זה כבר חודשים ונמאס לי.

משחקי הדירה

מערכה ראשונה - דירה מציאה

לפני שבוע וחצי צדה את עיני מודעה על דירה שמתפנה.
די קטנה, ללא שותפים (דירה מחולקת), ללא תיוך, במחיר סביר במרחק כמה דקות מההורים ושאר בני משפחה.
גם מצא חן בעיני שבגלל שזה לא סטודיו, המטבח לא נמצא באותו חלל בו נמצאת המיטה והסלון. היה חדר נוסף שנראה מעניין ולכן כבר עשיתי מזה יציאה, ידידי הותיק והחנון מהצבא הצטרף אלי. 

התחנה הראשונה הייתה המחולקת אליה הגענו בול בשעה שפורסמה. רציתי להקדים את התחרות ובכל זאת הגיע בחור נוסף בדיוק איתנו.
מדובר על דירה בה חלל מרכזי גדול אחד המכיל גומחה בגודל שמתאים למיטה סטנדרטית ושידת לילה קטנה ובחלק המרכזי שלו השותפה הנוכחית הציבה ארון בגדים גדול, ספה עם שזלונג, שולחן קפה ושידה עליה הונח מסך טלויזיה לא קטן. מעבר לחלל הזה ישנו מסדרון שמוביל אל חדר המקלחת, המטבח וחדר השירותים.
עשיתי סיבוב וסה"כ מצא חן בעיני מה שראיתי ובמיוחד העובדה שזו דירה ללא שותפים. גם ידידי החנון סימן באגודלו כלפי מעלה לאישור.
עשיתי קצת סמול טוק עם השותפה וניסיתי להשאיר רושם חיובי כי ידעתי שישנה עוד רשימה ארוכה של מתעניינים. ביקשתי שתסמן אותי במומלצים שלה וסיפרתי שאני ממש חמודה ואחלה. היוצאת אמרה שהיא תעדכן לגבי ההמשך כתלות בעדכונים שתקבל בנוגע לדירה שהיא עצמה אומרת לחתום עליה ויתכן ותמכור חלק מהריהוט. חוקי המשחק ברורים לי והבעתי את נכונותי לרכוש מה שתשאיר.
סה"כ הכל היה נראה במצב טוב, ובכל מקרה רכישה והעברה של ציוד עולה לא מעט כסף.

יומיים לאחר מכן יצרתי איתה קשר בוואטספ ושאלתי האם הרשימה הועברה לבעל הבית והיא השיבה שישנם מספיק אנשים שראו ורוצים להכנס ולכן היא לא מראה יותר, אבל היא תעביר את הרשימה רק כאשר היא תסגור חוזה חדש בעצמה. היא הבטיחה לעדכן.

ארבעה ימים לאחר מכן, ממש בסופו של סייקל קיבלתי הודעה מדודה שלי. היא יוצאת עם הבנות שלה ליום כיף בשוק הכרמל ולים ושאלה אם אני רוצה להצטרף. אמנם הייתי אחרי לילה ללא שינה אבל ברור, למה לא.
אז חזרת לדירה להתארגן והן אספו אותי.
בדרך חזרה סיפרתי לדודה קצת על הסיפור עם הדירה ועל ההתלבטות שלי - מצד אחד אני רוצה להשאר בתודעה של היוצאת כדי שיהיה לי סיכוי ומצד שני אני לא רוצה להיות קרציה.
תכתבי לה "סבתא שלי באה לי בחלום ואמרה לי שאקבל את הדירה" כשהפסקתי לצחוק היא חייכה אלי ואמרה שככה בטוח יזכרו אותי. הסכמתי ושלחתי הודעה דומה (על סבתא רבא עליה השלום, בכל זאת שתי הסבתות היקרות שלי עוד בחיים).
"נחכה ונראה" היא כתבה "נקווה שהיא צדקה".

למחרת היום כבר היה עדכון - היא עומדת לסגור חוזה ולאחר מכן תעביר לבעל הדירה את הפרטים שלי. כמו כן, היא וידאה שארכוש ארון, בסיס מיטה שולחן וכסאות במטבח ב1500 ש"ח.
בהמשך עדכנה שסיפרה לבעל הדירה שיש הרבה מתעניינים אך המליצה עלי. היא העבירה לי את המספר שלו ואמרה שהוא ביקש שאתקשר מחר. תמונת הפרופיל בוואטספ שלו גילתה לי שמדובר בבחור צעיר מכפי שציפיתי, סביב גיל ה30 המאוחר או 40.
ביקשתי לבוא לראות את הדירה שוב באותו היום או למחרת אבל השעה כבר התאחרה והיא אמרה שתחזור רק בעשר ולמחרת היא לא תהיה כל היום. 
"הסרטון שצילמת לא מספיק?" היא שאלה והצליחה קצת להרגיז אותי. לא הכל יצא מספיק ברור בסרטון ובעיקר רציתי למדוד כמה דברים ולשאול כמה דברים שלא היו ברורים לי בנוגע לחשבונות.
אז דיברנו בטלפון. היא ענתה לי בנוגע לחשבונות ואמרה שתצלם לי כמה דברים. בין היתר אמרה שסיפרה לבעל הדירה שהיא יוצאת בגלל הקורונה כשבפועל יש לה סיבות אחרות. היא ביקשה שלא אספר לבעל הדירה.

מערכה שניה - בעל הבית הסטלן

כל אותו הלילה הבטתי שוב ושוב בסרטון שצילמתי בדירה וניסיתי להבין איזה רהיטים אצטרך, מה נכנס איפה ועשיתי סקר שוק על מה שחסר. אמנם הדירה הזאת במחיר סביר (זהה למה שאני משלמת עכשיו עם שותפה) אבל רכישת ציוד משלים תייקר את ההרפתקאה בסופו של דבר.

למחרת, בשעה אחת וחצי בצהריים התקשרתי לבעל הבית. הוא אמר שהוא לא זמין כרגע לשיחה ושאל אם יוכל לחזור אלי עוד שעה. אחלה.
הייתי באמצע סשן נקיונות בדירה וחשבתי שאמתין לשיחה איתו לפני שאתחיל בספונג'ה, לא רציתי להתקע כשהרצפה רטובה וכל הרהיטים מורמים ואין איפה לשבת. אחרי שהמתנתי והתעכבתי הבנתי שהוא לא יתקשר "תוך שעה" אז סיימתי לנקות ולשטוף ואפילו הרצפה סיימה להתייבש.
בשש וחצי בערב היוצאת שאלה אם דיברתי איתו. סיפרתי לו שניסיתי ושהוא כנראה שכח ושכבר שלחתי לו תזכורת.
"כן שכחתי" הוא הודה ושאל אם אהיה פנויה ב20:00. כן, יאללה, בוא נתקתק את זה כבר.

בשעה שמונה כשדיברנו קיבלתי את הרושם שמדובר בבחור לא מאד מחובר.
כמעט כל שאלה שהייתה לי בנוגע לסידור של החשבונות הוא לא זכר ואמר שצריך לראות מה כתב בחוזה. 
למשל, שאלתי על החלק של הדירה המתפנה בארנונה, כי הסכום שהיוצאת סיפרה לי עליו נראה לי גבוה ביחס לגודל.
"הדירות לא זהות בגודל, השוכרת השניה משלמת יותר. לדעתי... אני צריך לעבור על החוזה ולראות אבל לדעתי זה יוצא משהו כמו 60% ו40%".
"מכמה?"
"60% ו-40% זה סה"כ החשבון"
"כן... אבל מכמה? 40% מאלף ש"ח או ממאתיים? מה הסכום הכולל לתשלום?"
"אז אמרתי דירה א' היא 60% ודירה ב' היא 40%"
"אוקי..........וכמה יוצא לשלם?"

רק אז הוא אמר לי את הסכום הכולל של הדירה ושלח אותי לעשות את החישוב לבד. מעבר לזה, המילה "קול" (cool) חזרה כמה וכמה פעמים בקטע מעצבן. או שאולי עדיין שרויה בעצבים מהשיעור באחוזים?
בכל אופן, ביקשתי שישלח לי את החוזה כדי שאעבור עליו. קול.
הפלא ופלא - הוא לא שלח.

היום בבוקר ביקשתי ממנו שוב את החוזה והפעם קיבלתי אותו בזמן שהכנתי קפה וקערת פירות. חשבתי שאשב במרפסת ואעבור על הפרטים בנחת.

מערכה שלישית - היוצאת כלבה.

אתמול בשעה שבע בערב, כלומר, עוד לפני שדיברתי עם בעל הדירה, היוצאת שלחה לי הודעה:
"תשמעי, דיברתי עכשיו עם בעלת הדירה ואני צריכה לצאת עד ה23 לחודש. את יכולה לעמוד בזה או שאדבר עם מישהו אחר?"

ידוע הרי שלשותפים יוצאים יש כח אחד על אלה המבקשים להכנס והוא הפרטים של בעל הדירה.
בחסות הנשק הזה, הם ינסו למכור ריהוט שרכשו, יעשו לך פרצופים מתנשאים וירגישו עצמם מורמים מעם באופן כללי. התופעה מורגשת בעיקר בתל אביב והמשחקים המטומטמים האלה הם בין הסיבות העיקריות שהפסקתי לחפש שם.
כעת, יש לי את הפרטים של בעל הדירה אז בתכלס אני יכולה להתקדם איתו בלי קשר אליה. חשבתי שאקבל את החוזה עוד באותו הלילה ואם הוא סביר, אנסה לסגור איתה איכשהו את הפינה.
אבל לא קיבלתי את החוזה אתמול.

ולכן היום, בערך עשר דקות אחרי שסיימתי לקרוא אותו, היא כתבה לי שוב "היי, את לא מגיבה, אני מעבירה את הדירה למישהו אחר. יום נעים".

מה בעצם הבעיה שלי עם ה23? אולי בכלל אין לי בעיה. העניין הוא שהבטחתי לשותפה הנוכחית שאתן לה מספיק זמן מראש לפרסם את החדר שלי ולמצוא מחליף. אם אצא ללא מחליף, אהיה מחוייבת עדיין לחוזה הנוכחי ואאלץ לשלם על שתי דירות.
גם זה אולי לא מאוד נורא כל עוד זה מוגבל מאוד בזמן, אבל אין ודאות שכך יקרה ובפועל אני עלולה למצוא את עצמי משלמת שכירות נוספת מה23 לחודש ועד סוף ספטמבר, בו נגמר חוזה. מה גם, שבשלב הזה בעל הדירה הצליח להרגיז אותי ולגבי היוצאת... ממש ניסיתי לשמור על קור רוחי אחרי ההודעה הזאת.
זו לא הדירה שלך, לי יש את הפרטים של בעל הבית ואנחנו בתקשורת. מי את בכלל ש"תעבירי את הדירה" למישהו אחר?
הרי בנקודה זו, אני יכולה לחתום עם בעל הדירה ולהגיד לך ללכת לחפש ותדחפי גם את הריהוט שלך לאת-יודעת-איפה, לא התחייבתי בשום חוזה לקנות אותו.

בשלב זה ניסיתי לקחת כמה נשימות עמוקות ולחשוב איך ליישם את המנטרה " תהיה חכם לא צודק", תוך כדי שאני מבררת עם עצמי האם הדירה שווה את העצבים שלי.
שאלתי אותה אם תתכן גמישות במועד עזיבתה, היא ענתה שלא למרות שגם היא הייתה מעדיפה את סוף החודש.
"את יכולה לקחת את הדירה בתאריך הזה ולהכנס באיזי איך שיסתדר לך עד סוף החודש. עדכנתי מראש שאני תלויה בדירה השניה" היא הציעה. חשתי בשטח אפור ולכן מיהרתי להבהיר שאין לי שום בעיה שתצא לפני סוף החודש אלא שאני אשלם שכירות רק ממועד המעבר בפועל.
לאחר דין ודברים סגרנו את זה כרגע בכך שאחזיר לה תשובה יותר מאוחר היום כי אני רוצה לצאת פיירית עם השותפה הנוכחית ולכן צריכה לעדכן אותה במתרחש.
"אני אחכה לך טיפה אבל אל תמשכי את זה יותר מדי"
כלבה. מאוד מתחשק לי לסגור הכל מאחורי גבה ושתלך לחפש את החברים שלה.


מה אתם הייתם עושים? האם מעט עצבים שווים דירה לבד? או שגם סטלניותו של בעל הדירה אמורה להוות לי נורת אזהרה?

עריכה:
את ההודעה "אני אחכה לך טיפה..." וכו' היא שלחה לי ב10:21.
עכשיו 11:59 והיא כבר שלחה "יש עדכון?" 😠😠😠