רגעי אושר עם קטוץ

• חיוך. חיוכים הם תמיד סמן חברתי חיובי, בטח כשהם  נסוכים על פני הבן שלי, בשר מבשרי. אבל כשמדובר בחיוך של תינוק קטן כל כך, חיוך מלא חניכיים, זה מתוק במיוחד.

• ההתרגשות שלו שמובעת לעתים על ידי בעיטות והתמתחות על המזרון או האוניברסיטה, שלפעמים מגיעה עד כדי התפתלות. לא תמיד אני יודעת ממה, אבל לפעמים כשנראה שהטריגר לכך הוא תשומת הלב שלו לנוכחותי, אלה רגעים בהם אני מרגישה מבורכת.

• שמח באמבטיה. בפעמים הראשונות שרחצנו אותו כניובורן קטנטן, הוא היה בוכה כל כך, עד שנאלצנו להשתמש באטמי אוזניים. די מהר הוא התחיל למחות פחות ואחרי כמה שבועות הוא התחיל לחייך ולנענע קלות את רגליו במים כאילו הוא שוחה. 

היום, בגיל חמישה חודשים וקצת, הוא כבר למד לבעוט במרץ ולהכות במים בכף ידו הפתוחה. התגובות שלנו להשפרצות ולחתירה, הכוללות מחיאות כפיים או "אוו!" של התפעלות אחרי כל התזה כזאת, גורמות לו בדרך כלל לחיוך, לצחוק מתגלגל או לחזרה על הפעולה. פיץ ואני כמובן מנצלים את זה באמבטיית הערב כדי לגרום לו להוציא כמה שיותר אנרגיה כדי שישן טוב.

• הצחוק הפרוע שלו כאשר מנשקים אותו בצוואר או כאשר עושים לו "פלוץ בטן". לפעמים אני מתכופפת אל מיטתו וממטירה אותו בנשיקות, וכשאני מתיישרת בחזרה, אני נוכחת לגלות שהוא ניצל את ההזדמנות וכח הכבידה, כדי לתפוס קצוות משיערי ולנשנש אותן בתאווה יחד עם האגרוף שלו.

• הקולות הג'יברישיים שהוא עושה במנגינה של דיבור. פיץ ואני עונים לו בחזרה שלל תגובות כמו "מה אתה אומר! ומה עשית אז?" או "זה חתיכת סיפור מדהים! ומה קרה בהמשך?" סתם כדי שימשיך לברבר בירבורים מתוקים. 

• העיניים הגדולות שהוא פוער כאשר אני מחליפה לו חיתול בשעות הלילה או הבוקר המוקדמות. הוא מאוד שקט ברגעים האלה, והעיניים המופתעות שלו ממוקדות בי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא מוצא את עצמו על משטח ההחתלה בשעות לא שעות.

לא פעם, הוא מתעורר פתאום ומתחיל לחייך ולבעוט משמחה. אם זה קורה באמצע הלילה, אני אומרת לו בעדינות שמאוחר ושצריך לחזור לישון. לפעמים, כשההלם שלו ממושך מהרגיל אני אומרת לו "למה אתה מופתע לראות אותי? אני ואתה גרים באותו הבית כבר כמה חודשים ולפני כן גרת בתוכי עוד תשעה".

• הנסיונות המשונים שלו להרדם. הראש שלו מונח בדרך כלל במיטתו על חיתול טטרה, כי לפעמים הוא פולט וכשזה קורה באמצע הלילה, יותר קל להחליף טטרה מאשר סדין. 

בחודשים האחרונים, כשניכר עליו שהוא עייף הוא מניח את שתי כפות ידיו תחת קצוות החיתול ומשפשף את הבד על פניו תוך כדי התפתלות, עצימת עיניים ונשיפות אוויר, טקס שמשאיר רושם שכל כולו מרוכז בנסיון להרגעה עצמית ושינה.

לאחרונה ההרגל הזה עבר שדרוג, כאשר לא פעם תפסתי אותו פשוט דוחף מלוא החופן טטרה לתוך הפה. בפעמים הראשונה שקלטתי אותו עושה את זה הבטתי בו בפליאה והוא השיב לי מבט כאילו נתפס על חם. 

• הרגלי האכילה שלו. פעם הוא פשוט היה אוכל, אבל לאחרונה הוא הפך כנראה למודע יותר או רגיש יותר לסביבתו. אם אני מדברת עם פיץ או בטלפון כאשר אני מניקה, הוא ישחרר את עצמו, יבהה בי במבט של "סליחה, את מפריעה לי". אלא שלא כמו מבוגר מעצבן שאולי היה מגלגל עיניים ויוצר אנטגוניזם, אחרי שאני מיישרת את מבטי אליו ומפסיקה לדבר הוא מחייך חיוך גדול (מלא חניכיים!) וחוזר בחדוה להמשך הארוחה שלו. מה שיפה, זה שהוא לא מאבד סבלנות. אם אני משלימה את המשפט, הוא יחזור על הפעולה ותמיד עם חיוך, אף פעם ללא תסכול. מי היה מאמין שהתינוק הזה ילמד אותי שיעור בסבלנות דרך דוגמה אישית.

• מבנה הגוף התינוקי שלו. קפלי השומן שמכסים את מפרקי כף היד, כפות רגליו השמנמנות וברכיים שבמקום פיקה גרמית, יש עליה שכבות של, ובכן, שומן. וכמובן, שהוא מתחיל לגדל לחיים עגלגלות ומתוקות שמתחננות לנשיקות מההורים כמו גם צביטות שודאי יגיעו בהמשך מדודות ודודים. 

• כאשר אני מרימה אותו ותוחבת את אפי לאיזור החיתול שלו ומסניפה ממושכות כדי להחליט אם צריך להחליף לו. אז אני מורידה אותו חזרה לגובה הפנים שלי רק כדי לגלות שזה מאוד מצחיק אותו. 

• נקודה מתוקה עם פיץ, כאשר הוא בא להפרד מאיתנו לפני שהוא יוצא לעבודה. לי הוא נותן חיבוק, נשיקה ואיחולי יום טוב או לילה טוב. לקטוץ הוא מאחל דברים דומים ומוסיף "שמור על אמא בשבילי ותזכור- כשאני לא כאן, אתה הגבר בבית".

ואז אני מסתכלת על הגבר שבחרתי לי וה"גבר בבית", עגול הלחיים ולובש החיתול ומתקשה לעצור את החיוך. 

לא תמיד קל עם התינוקהזה. לפעמים הוא מבקש תשומת לב כשאני לא במצב של לתת, אבל אני עושה השתדלות כדי שיקבל את מה שהוא צריך. 

לפעמים הוא מצליח להגדיש את החיתול שלו וליצור בלאגן שאני צריכה לנקות, בשעות לא שעות, אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי שזה סימן טוב ושאני שמחה כל כך על זה שהמעיים והכליות שלו מתפקדים.

לפעמים הוא בוכה ללא שליטה ואני נעה בין חוסר סבלנות, חוסר אונים ועיפות, במיוחד בשעות בלילה. כשזה קורה, אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי שהוא קטנצ'יק, והרעב שיש לו באותו רגע, הגרעפס התקוע או הנפיחות בבטן הם באמת "סוף העולם" מבחינתו ושהוא זקוק לעזרתי. 

לפעמים לא קל איתו, אבל הוא מתוק אמיתי ואני אוהבת אותו כל כך. 

שרק ימשיך ככה.

בשורות טובות

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מוזרה מאבי ששאל אם אחותי הקישוא דיברה איתי, כששאלתי על מה הוא ענה "סתם". "קרה משהו?" "לא קרה כלום" "אז למה שאלת אותי דווקא עליה?" "רציתי לראות אם אתן בקשר".
ולא מעניין אותך אם אני בקשר עם אחותי הברבורה? מוזר מאוד. ברור שהוא מתפתל בתוך עצמו כי הוא מסתיר משהו. לא הייתי צריכה לתהות הרבה כי תוך פחות מעשר דקות הוא התקשר והוא אמר בכל דרך, חוץ מלהשתמש במילים מפורשות, שאחותי הקישוא בהריון.

הגבתי בשמחה גדולה והוא ענה על השאלות שלי כשמדי פעם הסתייג ואמר שבעצם הוא לא אמר לי כלום. מהר מאוד הבנתי שבעצם היא ביקשה ממנו לא לגלות, ולא סתם, אלא ספציפית לא לגלות לי ולעוד כמה בני משפחה כי היא רוצה לספר בעצמה, אז כעסתי עליו על זה שהוא הורס לה ושזה לא בסדר. הוא כמובן נלחץ וביקש שאני לא אגיד לה שהוא סיפר לי, אז שאלתי אם זה נראה לו הגיוני שהוא לא יודע לשמור סוד אבל מבקש ממני בדיוק את זה.

הוא אמר שהיא מתכננת להתקשר אלי בהמשך היום אחרי שתחזור מהעבודה ואני נאלצתי להסכים, אחרי לא מעט שכנוע מצדו, שאעמיד פני מופתעת.
כשהיא התקשרה כמה שעות מאוחר יותר, לא הייתי צריכה להשתמש בכישורי המשחק הדלים שלי, כי היא פתחה את השיחה ב-"אני מבינה שאבא כבר סיפר לך". כך יצא שהוא הרס לה את האפשרות להפתיע בזה שסיפר לי, למרות בקשתה, ואז הלך והתוודא בפניה. לא הבנתי את המהלך אבל היא קיבלה את זה בגיחוך ולכן גם אני דפדפתי את כל הסיבוב הזה והמטרתי אותה בברכות, שאלות ועצות.

מסתבר שהיא סיפרה לי כשהיא כבר בשבוע עשרים. הם המתינו עם הבשורה הזאת עד עכשיו כי הם נמצאים בטיפולים כבר כמה שנים ורצו לחכות עד שתהיה להם יותר ודאות. בנוסף, מסתבר שגיסי גם חושש מעין הרע. אני יכולה להבין אותו, אבל בשלב כזה מתחילה לבצבץ בטן, ועובדה שהקישוא סיפרה שהברבורה בהתה בבטן שלה לפני שגילתה לה. 
בגלל החשש שלו, הוא אפילו לא סיפר עדיין להורים שלו (!) למרות שהקישוא חושבת שהם כבר יודעים. מילא, זה עניין שלו, אבל בלחץ שלו היא לא מספרת לבני משפחה אחרים מהצד שלנו מעבר לאלה הגרעיניים. הדודים עוד לא יודעים וכך גם סבתא. פלא שאבי מבקר אותה כמעט כל יום ועדיין לא פלט שום דבר לידה. 
בשיחתנו היא סיפרה שהתאריך המשוער שלה הוא בערב סוכות. בכל מקרה התכוונתי לבקר בארץ בתקופת החגים בתקווה שאצליח להישאר עד הבחירות ועכשיו היא נתנה לי סיבה נוספת להגיע.

היום שיתפתי את אחיות שלי בכך שאנחנו מתחילים להערך לוגיסטית להגעה ארצה ושאלתי אם אני צריכה לחפש לנו BNB בסביבה. הקישוא ענתה שפינתה כמה דברים "אבל אני יכולה לפנות עוד במידת הצורך. הבעיה הייתה יותר במיטות, לא?".

הברבורה ענתה שגם היא פינתה חלק מהדברים בממד אבל אם יש צורך והיא תדע מראש היא תעשה השתדלות לפנות כמה שיותר מהחדר השני ושבכל מקרה, עוד לא נקנתה מיטה זוגית. 

עניתי לקישוא שמיטות זו אכן בעיה, אבל בביקור האחרון שלי בו הייתי לבד, לא היה מקום לכלום ובמשך כמה שבועות חייתי ממזוודת הטרולי שהבאתי איתי. אם נגיע שלושתנו נצטרך הרבה יותר מקום. לברבורה עניתי שהנה, אני מודיעה לה מראש. 

כמובן שאבא שלי התקשר זמן קצר לאחר מכן כדי לספר לי שהם עוד לא קנו מיטה ושהוא ידבר עם ברבורה וביקש שגם אני ידבר איתה, למרות שסיפרתי לו רגע לפני שדיברתי עם שתיהן על הנושא. אז הצעתי לו שגם סבתא תדבר איתה, וגם קטוץ. ואמא. ובכלל, כמה אנשים צריכים לדבר איתה על אותו הדבר? פלא שכל תזוזה במשפחה שלי הופכת לביג דיל וסיפור שכולם יוצאים ממנו עם פגועים רגשית. כל עכבר הופך לפיל. לא פיל, דינוזאור.

כך או כך, ברור לי שההתארגנות שמסביב תהיה מעמיסה ומכבידה. במקרה אחד, יש את ההתנהלות המשפחתית בכל הנוגע לפינוי חדרים ורכישת מיטה, וגם בסופו של דבר האירוח הממושך והנפיץ בפוטנציה אצל ההורים. האלטרנטיבה לכך תהיה ככל הנראה יקרה ומעצבנת (כי למה אני נאלצת לשלם אלפי שקלים כדי לבקר בארץ כשאת מקומי תופסים חפצים צוברי אבק בשני חדרים פנויים בבית הורי?), במידה שאצטרך לחפש לנו סידור חלופי. 

למרות הנושא המשמח של הפוסט, הטון יצא לי כעוס מהמחשבה על הצפוי בהמשך וגם ובעיקר בגלל שינת לילה קטועה ומקטוץ שלא נמנם היום בכלל ובקושי השאיר לי זמן לעצמי. הוא דורש כל כך הרבה, מעייף אותי ואז שולח חיוך ממיס וחוזר חלילה. הוא מקסים ומעייף בו זמנית. 

מעט מהמתרחש לאחרונה

הזמן עף בחברתו של קטוץ הקטן כאשר הימים מתחברים ללילות עם שינה מקוטעת ואלה ביחד מרגישים כמו יחידת זמן חדשה. 

קטנטוצנו כבר בן שלושה חודשים כמעט. כשאני חושבת על פרק זמן כזה בחיי הבוגרים זה כנראה לא הרבה. הרי בסה"כ כמה כבר השתנה בין, נאמר, החודשים יולי-ספטמבר או אוקטובר-דצמבר רנדומליים? אבל שלושה החודשים האחרונים הם כל משך חייו של קטוץ עד כה ובהם הוא השתנה לא מעט ואיתו גם אנחנו. 

לפני כשבועיים ביקרנו איתו אצל האחות לצורך קבלת חיסונים של גיל חודשיים, סה"כ שלוש דקירות וטיפות. את הטיפות הוא ליקק בהתלהבות יחסית אבל הזריקות, שניתנו לו כאשר הוא מוחזק בין זרועותיו של פיץ, הביאו כצפוי לבכי מיידי. 

המכה אמנם רוככה בעזרת מתן מנה של ג'ל ורדרד של פרצטמול בטעם תות, אבל האחות הסבירה שיתכן והוא יצטרך מנות נוספות של ג'ל כל 4-6 שעות במשך 24 השעות הקרובות. מסתבר שהיא דייקה כי את שתי המנות הבאות נתנו לו בהפרש של ארבע שעות אחת מהשניה בכל פעם שהוא התחיל להראות סימנים של כאב. 

עד סוף היום הוא היה כזה מסכנוני, עם בכי עייף ומסמורטט שסימן לנו שהגוף הקטנטן שלו כנראה מנסה להפיק את המיטב מהחיסונים אבל זה עולה לו בכוחות רבים ובמצב רוח. 

את הלילה ההוא פיץ אמור היה לעשות איתו אבל התנדבתי להחליף אותו כי הנחתי שהוא יתעורר לא מעט וודאי יהיה רעב אך בפועל קרה בדיוק ההפך- הוא התרסק לשינה רציפה וארוכה יחסית והעיר אותי עם שינה פעילה וקולנית רק לקראת ארבע לפנות בוקר.

לשמחתנו, ביום המחרת חוץ מבליטות נפוחות במקומות הזריקה בירכיים הוא די חזר לעצמו. 

בשבוע שעבר נסענו לבקר את אמא של פיץ.

כשהגענו, היא הייתה לבד בבית, מאחר ואחות של פיץ והבת שלה בילו כמה ימים במדינה השכנה, בה האחות מתגוררת בשגרה.

כזכור, האחות חזרה לבית אמם בקיץ האחרון לקראת לידת אבל אוטוטו הגיע הזמן לחזור לעבודה ולכן היא נסעה כדי לראות מהן אפשרויות המגורים ופעוטונים באיזור. 

למחרת היום האחות כבר חזרה עם הבת שנראה שנהנתה מזמן איכות עם בן דודה הקטנטוצי שכללו המון חיוכים לעברו ולא מעט נסיונות מתוקים להחזיק איתו ידיים.

השבוע היו לנו כמה ימים של מזג אוויר שמשי ונחמד ולמזלי מצאתי לי סיבות להיות בחוץ ולהנות ממנו. ביום שני קפצתי ספונטנית למפגש תמיכה באמהות מניקות שמתרחש אחת לשבועיים בבית קפה מקומי. כשהגעתי למקום ראיתי שלט של הקבוצה ושולחן עם ארבע נשים אבל לא הייתי בטוחה כיצד לגשת אליהן, אז עמדתי עם העגלה מול שלט וקראתי אותו בעיון עד שאחת מהן שמה לב אלי ושאלה אם אני כאן בשביל המפגש.

מסתבר שכל הארבעה היו יועצות הנקה ולא היו אמהות נוספות חוץ ממני, אבל אחת מהן אמרה שכמות המשתתפות דינמית מאוד ומשתנה בכל פעם.

המפגש היה נחמד מאוד ובו דיברנו, כצפוי על הנקה, אבל היה גם לא מעט סמול טוק ושיתוף כללי על  החיים ולמרות שאני לא מכירה אותן ושלכולן ילדים גדולים משלי, הן שיתפו אותי בשיחה בצורה טבעית שלשמחתי הרגישה ממש לא מאולצת. 

נהנתי מאוד במפגש הזה, שמילא לי את המצברים החברתיים המרוקנים שלי. 

אתמול הלכנו למפגש אמהות אחר הנקרא בייבי קפה. המפגש הזה, שלא כמו הקודם, מתרחש אחת לשבוע, ומתקיים בחדר בו מזרנים צבעוניים וצעצועים שהתינוקות יכולים להשתעשע בהם בזמן שהאמהות יכולות לקשקש אחת עם השניה ולשתות קפה.

זו הייתה בפעם השלישית שאנחנו מגיעים למפגש הזה. בפעם בראשונה קטוץ היה בן שבועיים ולכן ישן בעגלה רוב הזמן. בשבוע שעבר הוא כבר היה גדול מספיק כדי להנות מהצעצועים. 

אתמול חוץ ממני היו עוד שתי אמהות חברותיות כך שבהחלט היה מוצלח.

דרך הקבוצה הזאת נרשמתי לקורס עיסוי תינוקות שאורכו חמישה מפגשים שבועיים. לדברי המארגנת, העיסוי עוזר להרגיע את התינוק, מועיל לשחרור גזים ולהרדמות. בנוסף, זו פעילות שיוצרת בונדינג עם הילד ומבנה של מפגשים שבועיים גם לא פעם יוצר חברויות בין האמהות המשתתפות.

הקורס מתחיל עוד שבועיים ואני סקרנית לראות איך וכמה העיסויים יועילו לנו.

עשר נקודות

הזמן טס כשהורים, במיוחד לתינוק קטנצ'יק כזה. השגרה אמנם בנויה על תשתית כאוטית מעט של חיתולים, בכי ושינה בלתי סדירה, אבל גם התקדמות ושינוי מהיר אצל היצור הקטן הזה שבאורח פלא היה מקופל אצלי בבטן עד מה שמרגיש כלפני רגע... אלא שבפועל עברו כבר עשרה שבועות.

הסיבות שבגינן קשה לי להתרכז ולכתוב ברורות ולכן הרבה רגעים וניואנסים מתפספסים, אלא אם כן הם במקרה נקלטו בעדשת המצלמה. לכן, לכבוד המספר העגול, אתמצת עשר פינות שהשתנו בחיינו בתקופה זו. מעניין כמה זמן יקח לי לסיים את הפוסט הזה.

1. אוכל.
תינוקות אוכלים המון, ידעתי את זה כמובן. הרי הם עסוקים בגדילה מהירה וכל המשקל הזה שהם מעלים צריך להגיע מהיכן שהוא. מה שלא ידעתי, זה שהנקה לוקחת הרבה זמן לפעמים ושזה לא פלאג אנד פליי.

שמעתי על נשים שלא יכלו להניק או לא הצליחו להתמיד ולי היה נדמה שהבעיה המרכזית הייתה שהתינוק צריך להיות צמוד לאמא וכאשר האמא רוצה לחזור לעבודה, או סתם יוצאת לאירוע חברתי, זה לא תמיד מתאפשר.
מסתבר, שלמרות שזה טבעי, קטוץ ואני היינו צריכים ללמוד יחד איך עושים את זה נכון. 
היו ימים שהוא היה עלי במשך שעה ויותר וכמה דקות אחרי שנדמה לי שסיים, היה מתחיל לבכות ולבסוף מחסל עוד בקבוק של תמ"ל, מעשה ידיו של פיץ להתפאר. שנינו כמובן נותרנו עם לא מעט שאלות. האם הוא בכלל אוכל? האם הוא מוזן מספיק? נכון שהתופעה הזאת הייתה בולטת יותר בגילאים בהם ידוע שיש קפיצות גדילה שמסבירות את הרעב המוגבר ובכל זאת, פיץ התחיל לדחוף לזה שניתן לו יותר תמ"ל כי בהאכלה בבקבוק קל לעקוב אחרי כמויות ולדעת שהוא אכן מוזן, למרות שמראש שנינו היינו בעד הנקה. 

בגיל שבועיים כמעט הבאנו יועצת הנקה שעזרה לנו לעשות סדר בדברים ובהמשך קנינו גם משאבה שבעזרתה פיץ יכול להשתתף במשחק הזה בלי שנצטרך לקנות תחליפים כל שבוע.
כיום, קטוץ מוזן כמעט בלעדית בהנקה, כאשר החריג הכמעט יחידי זה כאשר פיץ נשאר איתו ל"משמרץ לילה" והכמות השאובה לא מספיקה.

2. שינה.
למזלנו יש לנו שני חדר שינה. האחד, תמיד תפקד ככזה, והשני עבר כמה גלגולים. מחדר ארונות ואחסון מבולגן, בתקופה שפיץ גר כאן לבד, למשרד וחדר כושר בימים שלפני ההריון. כשההריון התקדם, ציוד הכושר עבר לחדר השינה המרכזי והחדר הנוסף נשאר על תקן משרד והחדר של קטוץ. 
שני חדרי שינה זו פריבילגיה כי כך רק אחד מאיתנו יכול לישון איתו בכל לילה בעוד שההורה השני מקבל שינת לילה רציפה ומרעננת. בשבועות הראשונים כאשר פיץ היה בחופשה, התחלפנו כמעט בכל לילה. עכשיו כשפיץ חזר לעבודה אני ישנה עם קטוץ במשך רוב הזמן והוא נמצא איתו בערך שני לילות בשבוע כאשר הוא לא במשמרות. 

בסך הכל הסידור הזה הגיוני - פיץ צריך להגיע לעבודה ולתפקד בשעות הבוקר ולכן זקוק לשנת לילה רציפה (או שהוא במשמרות לילה כמו עכשיו, ואז בכל מקרה אני היחידה בבית) ואני, על אף היקיצות הליליות עם קטוץ, יכולה לישון מאוחר יותר אל תוך היום. 

מה גם, שכשפיץ נמצא עם קטוץ בלילה, הוא צריך לצאת מהמיטה ולפעמים לרדת גם למטבח להכין בקבוק בעוד שאני פשוט מרימה את החולצה ולפעמים מאכילה אותו בתוך המיטה לכן בכל מקרה הלוגיסטיקה עבורי פשוטה יותר מאשר לו. 

כשקטוץ היה פצפון הוא היה מתעורר כל שעה-שעתיים וזה היה קשה מאוד. לאחרונה הוא התחיל לישון יותר שעות ברצף. אם רק אהיה חכמה מספיק ואלך לישון יחד איתו, זה בכלל יהיה נהדר אבל גם כך, כאשר אני משכיבה אותו לישון בשעות הערב המוקדמות ונשארת ערה עד ההתעוררות הצפויה שלו סביב חצות אני מקבלת מספיק שעות שינה כדי לתפקד בצורה סבירה ביום המחרת.

3. כביסות.

פעם זו הייתה מטלה מציקה. לא הייתה לנו מכונה בדירה אלא במבנה אחר ששייך לקומפלקס המגורים שלנו. זה אמנם מרחק דקה הליכה, אבל כשיורד גשם וקר בחוץ זה לא נעים וגם זו הייתה מכונה בתשלום, וזה מבאס לשלם עבור כל הפעלת מכונה. 

בתזמון מצויין, קיבלנו מכונה לדירה לקראת סוף ההריון, בדיוק בזמן לכבס את כל הבגדים החדשים שקנינו לקטנטוץ. 

אמנם כביסה זו לא מטלה מרגשת במיוחד, אבל יש קסם בהוצאת פרטי לבוש תינוקיים מהתוף, במיוחד זוגות גרביים קטנטנים.

למרות גילו הצעיר, חלק מפרטי הלבוש כבר הפכו קטנים מדי, אז את חלקם נאלצתי לכבס בידיעה ובתקוה שהם יונחו בצד עד הפעם הבאה שבה נצטרך להלביש תינוק/ת אחר/ת.

4. ביקורים.

אנחנו לא בדיוק הטיפוסים המארחים, אבל מאז הלידה, עברו פה לא מעט אנשים לתחושתי. 

אלה גם בני משפחה- הגיסה/ דולה שעברה כאן עם האחיינים של פיץ כשהגיעו לבקר את סבתם, האח של פיץ וחבר ילדות שלו שגר בסביבה שהגיע עם יין, כרטיס ברכה ובובת בלואי.

גם חברתי הארלם הציעה בכמה הזדמנויות לטוס לכאן ולעזור אחרי הלידה. אמרתי שפיץ יהיה איתי כאן בשבועות הראשונים אז אין צורך ובהמשך המלחמה התחילה אז בכל מקרה אי אפשר היה לטוס.

מעבר למשפחה, הייתה כאן אחות קהילתית כמה פעמים, יועצת ההנקה ועוד מישהי שקשורה לקבוצה מקומית של מפגשי הורים ופעוטות.

את האחות נצטרך לפגוש שוב בקרוב בגיל שלושה חודשים ואני לא אתפלא אם במפגש הזה היא תספר לי שיהיה אחד נוסף בעתיד. 

5. תמונות וסרטונים.

בהקשר הזה, הפכתי לקלישאה הכי קלישאתית שיש. 

מאז שהוא נולד, היו מעט מאוד ימים בהם לא צילמתי לפחות תמונה או סרטון אחד שלו.

את התיעודים הללו שמרתי בעיקר עבור עצמי ולא ששתי לשתף כי לא רציתי להיות מההורים חסרי המודעות שכופים את התמונות של הילדים שלהם על אנשים אחרים ומצפים לתשואות.

אבל החברות עודדו והמשפחה ביקשה תמונות וגם לראות אותו בלייב בשיחות וידאו ואני שמחתי לחלוק. 

פעם שיתפתי סרטון קצר בקבוצה עם האחיות שלי, חצי שעה מאוחר יותר דיברתי עם אבא, הוא הגיב על הוידאו, שמסתבר שהקישוא הספיקה לשלוח לו אותו בינתיים. 

בזמן המלחמה עם איראן אחותי הברבורה הגדילה לעשות וביקשה במספר הזדמנויות תמונות וסרטונים שלו ואמרה שהם משמחים אותה בתקופה קשה ושהיא וההורים מדברים עליהם כל הזמן.

6. חופשת לידה.

בשבעת השבועות הראשונים פיץ היה בחופשת לידה מהעבודה. אני ממש שמחה שהיא הייתה ממושכת וחבל שלא יכלה להמשך עוד. בתקופה הזאת למדנו להכיר את הקטנטוץ שלנו, טעמנו הורות ולמדנו לתמוך זה בזו וזו בזה. 

במיוחד שמחתי שלפיץ יש זמן משמעותי לבנות את עצמו כהורה ולהרגיש בנח עם האכלות, חיתולים, מקלחות וחיבוקים וכך, גם עכשיו שהוא חזר לעבודה ומבלה איתו פחות זמן, הוא מרגיש ממש בשליטה לגבי הטיפול והשהות במחיצתו של קטוץ.

7. מקלחות.

קטוץ ממש שנא מקלחות בהתחלה, כך היה לפני השחרור מבית החולים, לפני הברית כשרחצנו אותו בכיור וגם במספר אמבטיות ראשונות שקיבל מאיתנו. עד כדי כך שנא, שזמן מה היינו מקלחים אותו עם אטמי אוזניים.

לאט אבל בטוח, הוא התחיל לבכות פחות ובשבועות האחרונים הוא נהנה לבעוט במים ולהוציא אנרגיה בזמן הרחצה. אני מוכנה להשבע שאפילו ראיתי חצי חיוך פה ושם.

8. יציאות מהבית.

פעם כדי לצאת מהבית, הייתי צריכה בסך הכל להחליף בגדים ונעליים וזהו, יכולתי להיות מוכנה בהתראה של חמש דקות.

היום זה יכול לקחת גם שעה שבמהלכה צריך לדאוג שהוא לא רעב ולהאכיל במידת הצורך, להחליף חיתול, להלביש אותו בבגד שישמור עליו חם בחוץ, להכין את גלגלי העגלה ואת האמבטיה או לחלופין, להושיב אותו בכיסא בטיחות ולסחוב לאוטו. 

עוד לא יצאנו מהבית וכבר התעייפתי.

כמובן, זה לא רק עניין של ספונטניות אלא גם של ציוד נלווה.

בארץ, אני תמיד מסתובבת עם תיק  צד קטן שמספיק כדי להכיל ארנק, מפתח ופלאפון. כאן בארץ השיכורים ויתרתי על התיק כי הכל נכנס לכיסים של הפליז או המעיל שכמעט תמיד נדרשים.

אבל לצאת מהבית עם תינוק מצריך ציוד נוסף כמובן וכמה שהוא קטן, ככה הדרישות גדולות. 

בהתחלה השתמשתי בתיק גב פשוט שיש לי, שמכיל תא מרכזי אחד ותא צד קטן אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מספיק ומאוד מבולגן. 

מאז השתדרגנו לתיק יעודי עם מיליון תאים שמסדרים בצורה נוחה את כל החיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, בקבוק, בקבוק תמ"ל קטן, כיסוי הנקה, טטרה, כפפות, מוצץ ושאר פריטים נדרשים.

9. תקשורת.

מיצור הישרדותי לגמרי, שמתקשר בבכי בעיקר כשהוא רעב או כשלא נח לו, הקטוץ הפך בחודשיים ומשהו האלה ליותר ויותר תקשורתי ואנחנו מוקסמים מכל התפתחות. 

החל מגרגורים וקולות חמודים שהולכים ומשתכללים דרך קשר עין וכלה בחיוכים ממיסים ואלה מתחלקים לשניים- חיוך רחב שמיד לאחריו מגיע רעש שגורם לנו לחשוש מהפתעות בחיתול, להלן חיוך קקי והסוג השני הוא זה שמגיע אחרי שנוצר קשר עין ממושך ולאחריו חיוך ממיס לב שמסמן שהוא שמח לראות אותנו. 

10. נוסטלגיה. 

כשאני מביטה לאחור על התקופה שלנו איתו אני מבינה כמה הזמן מתעתע.

מצד אחד, הוא השתנה כל כך הרבה בשבועות האלה שזה מרגיש כאילו התקופה הזאת ארוכה ממה שהיא באמת. מצד שני, אני מודעת לזה שעשר שבועות הם חודשיים וחצי וזה פרק זמן קצר. כמו שהארלם סיכמה יפה, כשתהיתי בפניה לאן נעלם הניובורן שהיה לי לפני רגע- "הוא ניובורן קצת יותר גדול. יש לי מוצרים במקרר יותר זמן משהו חי". 

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי בכל כך הרבה הזדמנויות גוללת אחורה בגלריה ומביטה בתמונות שלו מימיו הראשונים בבית החולים, עם המשפחה בברית וגם כאלה מאוחרות יותר מאז שחזרנו הביתה.

הגודל הפצפון שלו בהשוואה להיום, הרגליים המקופלות בימים הראשונים, הקולות הקטנים והגוריים מפעם שלא דומים בכלל לבכי החזק של עכשיו, חוסר הבעות הפנים, הבגדים שפעם שחה בהם והיום יושבים בול או שכבר הפכו קטנים מדי- כל אלה מזכירים לי שהזמן עף. 

זה מצחיק לומר, אבל התובנה הזו הכתה בי בחוזקה ובשלב די מוקדם, כנראה על רקע בלאגן הורמונלי פוסט הריוני כלשהו. אחרת קשה לי להסביר למה בגיל שבועיים בערך מצאתי את עצמי מזילה דמעות של צער מול פיץ בגלל שיום אחד התינוק הזה יגדל ויעזוב אותנו. 

אני מנסה להזכיר לעצמי שלמרות שהוא נראה לי גדול בהשוואה למה שהיה, הוא עדיין קטן ושאני צריכה להיות נוכחת עד כמה שאפשר להנות ולהוקיר תודה על ההווה והרגעים איתו. הסרטון הזה מסכם יפה את תחושותי בעניין.

מעבר לכל מה שהיה, ישנו כמובן תכנון קדימה שפיץ ואני צריכים לעשות. 

לקנות לו בגדים יותר ויותר גדולים, להוסיף אותו לביטוח בריאות, להפוך את הדירה למרחב בטוח עבורו ככל שהוא הופך ליותר נייד, להתחיל לחשוב על מסגרות עבורו, איך ומתי אני מתחילה להסתכל על חזרה לשוק העבודה בהנתן גילו הצעיר וכו'

ויש כמובן את השאלות היותר גדולות כמו- איך מגדלים אותו? ואיפה?

האם כדאי לנו לקנות דירה כדי ליצור עבורו יציבות?

איך מגדלים בהצלחה ילד בשתי שפות שונות? 

עשרת השבועות שעברו היו רכבת הרים של רגשות שחווינו כהורים טריים, אבל לאט לאט אנחנו נדרשים להתייצב ולענות על השאלות הגדולות הללו ובו בזמן לא לחיות לגמרי בדאגות של העתיד או בהתרפקויות על העבר, אלא גם ובעיקר בחיבוקים החמים ובחיוכים המתוקים של ההווה.

משפחה נולדה

קטנצ'יק, שיקרא מעתה קטוץ לשם קיצור, התחיל את המסע הלידה שלו ארבעה ימים לפני מועד הקיסרי המתוכנן. למרות ההפתעה שבמצב הזה, אני שמחה שהוא בחר לעצמו את תאריך הלידה שלו ושהוא לא נקבע רנדומלית על ידי אילוצים של חדר הניתוח.

ברגעים האחרונים שבהם הכל היה רגיל, בדיוק ישבתי במטבח אחרי שסיימתי ארוחת בוקר מאוחרת. בערב הקודם פיץ ואני יצאנו לדייט זוגי אחרון במסעדת פיצות מומלצת, ואחרי כן כמה משחקי סנוקר בבר המקומי. התכנית להמשך היום הייתה לקפוץ לסופר ולערוך קניות כדי שלמחרת אוכל להתחיל לבשל ולהקפיא ארוחות עבור תקופת ההחלמה מהלידה.

ואז הרגשתי שתי בעיטות חזקות בחלק התחתון של הבטן שלוו בירידת מים.

בקבוצת ההריוניות בווטסאפ שאני חברה בה, כבר נתקלתי בכמה בנות שאמרו שירדו להן המים בטפטופים. שאלתי באותו הבוקר מישהי איך היא ידעה, אם כן, שזו ירידת מים ולא סתם הפרשות והיא ענתה שהטפטופים נמשכו עוד ועוד עד שנרטבו המכנסיים ואז זה כבר היה ממש ברור.

במקרה שלי, ירדו בבת אחת כמות של חצי כוס-כוס, שהמשיכה לטפטף בזמן שקיפצתי בבהלה במדרגות לכיוון השירותים. ניסיתי להסדיר נשימה ולתת לקצב פעימות הלב להרגע קצת ואז התקשרתי לפיץ שהיה בעבודה ועדכנתי "ירדו לי המים".

הוא נשמע רגוע ברמה מפתיעה ואמר שהוא תיכף מגיע. 

בזמן שנותר עד להופעתו סיימתי לארוז תיק לחדר לידה כשבין לבין עדכנתי את קבוצת ההריוניות ואת הבסטי, אמא לשלוש בעצמה ששימשה לי סוג של מנטורית ויועצת במשך חלק גדול מתקופת ההריון.

בזמן הזה התחלתי גם להרגיש התכווצויות בגב שהתבררו בהמשך כצירים.

פיץ לשמחתי הגיעו ממש מהר כשנינוחות והתרגשות מפתיעים על פניו, בזמן שאני הרגשתי בעיקר פחד.

סיימנו להעביר את התיקים לרכב, פרסנו משטח סופג על המושב שלצד הנהג כדי שלא ארטיב את המושב במי שפיר שהמשיכו לנזול ונסענו לבית החולים. 

חמישים וחמש דקות עברו בין השיחה לפיץ ועד הטלפון שהרמתי למחלקת יולדות לעדכן על הגעתנו.

בזמן שבו המתנו לבדיקות במחלקה, הצירים התחילו להתחזק בזמן שאני המשכתי לטפטף. חוסר הנוחות בשלב הזה נבע בשלב הזה מכך שהצירים הקשו עלי לשבת ומזה שידעתי שאני אוטוטו נכנסת לניתוח כמו שתוכנן מלכתחילה, למרות שתמיד קיוויתי שיקרה נס ושקטוץ העקשן יתהפך.

עד מהרה קיבלתי מיטה, חוברתי למוניטור ונתבקשנו לחתום על מסמכים שונים ומשונים, אחרי שהסבירו לנו איך הניתוח עומד להתבצע ולמה עלינו לצפות. הצירים המשיכו להתחזק, אבל הרופאה אמרה שאין כמעט פתיחה.

בשלב הזה עדכנו את המשפחות שלנו שאנחנו בבית חולים ושנכנס לקיסרי בעוד כשעה.

כשהחדר היה מוכן, דחפו את המיטה שלי לשם בעוד שפיץ הלך לחדר המתנה שבו לאחר מכן התלבש עבור הניתוח.

בזמן הזה, בדקו לי לחץ דם וניסו לחבר לי צינור לוריד ולגב היד אבל בגלל הקור בחדר והחשש רעדתי כולי ולכן הצינורות לא הוכנסו כמו שצריך בפעם הראשונה. 

הרופא המרדים פנה אלי והסביר שאת הצינור לוריד אפשר היה להוציא ולהכניס בצד השני אבל ההרדמה הספינלית, נעשית קצת על עיוור ולכן חשוב מאוד שאשב בצורה יציבה כדי שהמחט תכנס למיקומה הנכון.

אז עם הפחד המשתק הזה שעומד להגרם לי נזק, עשיתי כמיטב יכולתי שלא לזוז. 

תוך כמה דקות הרגשתי את הדקירה הלא נעימה של ההרדמה המקומית ולאחריה את המחט היותר גדולה של ההרדמה הספינלית שהרגישה יותר כמו לחץ. 

האחות הנחמדה והמבוגרת הסבירה שתיכף לא ארגיש את פלג הגוף התחתון וזו הסיבה שהכניסו לי גם קטטר. שאלתי איך אפשר לדעת שההרדמה באמת עובדת, אבל לפני שסיימתי לשאול התחלתי להרגיש קור ברגליים ושהן הולכות והופכות לכבדות. 

פיץ הגיע מאוחר יותר, לבוש בגדי חדר ניתוח וכובע וניצב לצדי, מעבר לבד שהסתיר לנו את ההליך הניתוחי שמבוצע בי. 

תוך זמן קצר מאוד שמענו את הרופאים מאחלים לנו מזל טוב ובזווית העין גם ראינו את התינוק והתגודדות סביבו אבל עוד לא שמענו בכי. זה לקח עוד כמה שניות ארוכות עד שהבן שלנו סופסוף פצה את פיו וכל הרופאים פנו אלינו בחיוך והרגיעו שהוא במשקל תקין, נראה בריא ושיש לו הרבה שיער. 

כשסופסוף הניחו אותו עלי התחושה הייתה משונה. אולי זה מרגיש אחרת עבור נשים שעברו לידה וגינאלית, שכאבו ודחפו ועברו צירים כואבים כדי לקבל את התינוק שלהן, הרגשה של הנה הפרס על המאמץ. במקרה שלי, הוא פשוט היה כשאני חצי משותקת. הניחו אותו לידי ואז עלי והחזקתי אותו בצורה מגושמת, תוהה על קנקנו של הזר הזה, שהגיח פתאום לאוויר העולם.

התינוק נלקח אחרי כן לשקילה בזמן שהתחילו לתפור אותי ובהמשך פיץ קיבל אותו לחדר אחר בו הוא עשה איתו סקין טו סקין בזמן שאני ביליתי שעה לבדי עם האחות המבוגרת הנחמדה בחדר התאוששות. המעבר הזה, מהרכב המשפחה החדש שלנו, אחרי תשעה חודשים שבהם אני נושאת את הילד שלנו, לחדר לבד, כאשר אני תפורה וכואבת ויודעת שבהמשך המסדרון יושבים פיץ והילד שלי היו גם הם משונים מאוד. חיכיתי בקוצר רוח להתאחד עם שניהם ובו זמנית לא ידעתי באמת מה מצופה ממני הלאה כאמא טריה. 

מה שבכל זאת חימם את לבי היו התגובות המשפחתיות. פיץ עדכן על הלידה בקבוצות המשפחתיות המצומצמות וההורים שלי שמחו ומיהרו לעדכן בקבוצה המורחבת.

אחרי שעה גלגלו אותי מחדר התאוששות כשפיץ צועד לצדי לכיוון המחלקה בה ביליתי את הימים הבאים כשקטוץ הובא אלינו בעגלת ילודים קטנטנה.

סופסוף שלושתנו יחד, בהרכב המשפחתי החדש שלנו, כשלפנינו אתגרים מרגשים של החלמה פיזית שלי, שינויים בזוגיות וכמובן, למידה והסתגלות לתפקידנו החדש כהורים.

ברוך הבא לעולם

בראשון לפברואר בשעה 14:14 בשעון המקומי קטנצ'יק שלנו הגיח לאוויר העולם.

תוכנן לנו קיסרי בחמישי הקרוב, אבל לחמוד הזה היו תוכניות אחרות. 

מזל טוב לנו, פיץ ואני הורים.

סידורי הריון

קצת נעלמתי מהנוף כאן בשבועות האחרונים, בעיקר כי קרו כל כך הרבה דברים. זה קצת חבל, כי ריבוי אירועים דווקא מזמין ריבוי עדכונים. נו, גם פוסט מסכם יעבוד, למרות שחבל לי שלא היה לי הפנאי להכנס לפירוט של חלק מהדברים קרוב יותר לשעת התרחשותם. 

אתחיל דווקא בנקודה האחרונה שהפוסט הקודם נעצר בה, למעלה מחודש. הנושא היה דרמטי עבורי וחשוף מאוד.
את היום שלמחרת הפרסום, ביליתי עם פיץ בבדיקות. בין בדיקה אחת לשניה, את הזמן הממושך מאוד שהזדמן לי בהמתנה במסדרונות בית החולים ניצלתי בהתכתבויות אינטנסיביות עם אמא. סערת הרגשות הייתה עדיין גדולה מספיק כדי לרצות לעשות שיחת וידאו אבל חשבתי שיהיה נכון יותר לעשות את הכל בפורמט בו אפשר לעצור, לערוך ולבחור מילים.
בסיכומו של דבר, אחרי הרבה מאוד מלל ושיתוף הדדי של רגשות שנקברו לפני יותר מדי זמן, החלטנו לפתוח דף חדש. 

ראיתי מאז שינויים קטנים-גדולים בהתנהגות שלה שמאוד משמחים אותי.
למשל, שיחת וידאו אחת בה אחרי ששאלתי מה שלומה והיא ענתה, עברו כמה שניות של מבוכה מהוססת והיא החזירה לי (!!!!) "ומה שלומך את?". המעבר מתשובה של מילה אחת וחוסר התעניינות לשאלה הזאת מצדה היה מדהים. עניתי לה בשמחה והודיתי לה והיא נראתה מבסוטה מאוד מעצמה.
היום למשל, אחרי כמה שבועות שלא ממש יצא לנו לדבר, היא שלחה לי על דעת עצמה וללא שיחה מקדימה הודעה "שבת שלום ומבורך". הודיתי לה בהודעה והחזרתי לה בשיחת וידאו כי באמת שלא דיברנו לא מעט זמן. אמרתי לה שהופתעתי מההודעה והיא אמרה שהיא חשבה לשם שינוי לשלוח בעצמה ולא לתת לי תמיד להיות זאת שיוזמת. וואו!
בלי קשר אלי, אחותי הברבורה אתמול שיתפה בשמחה בקבוצה המשפחתית המורחבת שהיא קיבלה אישור על זכאות לתואר שני. אמא הגיבה לה ב"כל הכבוד". אני חושבת שפעם היא לא הייתה טורחת או חושבת לעצמה שהיא כבר אמרה לה בפרטי אז לא צריך שוב. 
בקיצור, היא כנראה לעולם לא תהיה מארחת של טוק שואו, אבל אני ממש שמחה ומברכת כל שינוי קטן כזה. גם עבור עצמה ובעבור זה שהיא נראית מעט נינוחה יותר בשיחות ובאופן מעט אגואיסטי, גם עבורי ועבור היחסים בינינו. 

מעבר להתקדמות המשמחת ביחסי עם אמא, הנושא המרכזי שתפס  כצפוי את מירב זמני ומחשבותי היא ההריון, על האספקטים השונים שכרוכים בו. 
בגזרת הקניות, נסענו פיץ ואני לפני כשבועיים למספר חנויות כדי לבחון עגלות. אמנם היה סט של עגלה עם אמבטיה כולל טיולון וכסא לרכב ששמנו עליו עין, בגלל המחיר ובגלל הפתרון השלם שהסט מציע, אבל בבחינה מעמיקה יותר הבנו שכנראה זה לא יתאים, בעיקר בגלל שלפני הדירה שבה אנחנו מתגוררים בה יש גרם מדרגות משמעותי והעגלה הזאת ספציפית כבדה. במקום, ראינו אפשרויות אחרות של עגלות קלות בהרבה ולבסוף בשבוע שעבר ביצענו הזמנה שתגיע אלינו לקראת אמצע ינואר. 
בנוסף, בקבוצת הווטסאפ המקומית של הקהילה הישראלית, מישהי פרסמה שהיא מוכרת שידת החתלה ומיטת תינוק. הרהיטים נראו במצב טוב ובגלל שהמכירה נעשית כי הזוג הזה עוזב את ארץ השיכורים, הם הוסיפו במתנה עוד כמה חפצים שימושיים שהם פשוט לא רוצים לסחוב איתם בחזור. ביום ראשון אנחנו מתכננים לאסוף את הפריטים. 

בין לבין, כמעט ולא עובר שבוע שאין לי בו תור או מפגש הכנה כזה או אחר. תורים שגרתיים בבית החולים המקומי, רופא משפחה, חיסוני שעלת ושפעת ומה לא.
הייתה גם הפניה אחת לבית חולים גדול יותר בבירה, שהצריכה ממני נסיעת אוטובוס של שעתיים לכל כיוון. האוטובוס אמנם הגיע קצת אחרי שבע בבוקר, אבל בזמן הזה של השנה, עוד חשוך לחלוטין בשעות האלה.

עשיתי בינתיים גם בדיקת העמסת סוכר שבה דווקא התוצאה בצום יצאה מעט גבוהה מהגבול המותר, משהו כמו 95 מ"ג לדציליטר במקום 93, מה שלא מנע מהצוות הרפואי להתייחס לתוצאה ככשלון של ממש. לכן הוזמנתי לבית החולים למפגש עם אחות סכרת שבמהלכה היא הסבירה על הסיכונים של סכרת הריון והחשיבות של שמירה על ערכים תקינים, על איך זה שונה מסכרת סוג 2 שמוכרת לי יותר ממבט על אבי שמתמודד עם המחלה כשלושים שנה.
קיבלתי סט של גלוקומטר, וכמות ראשונית של סטיקים ומחטים ונתבשתי לבדוק את עצמי שבע (!!) פעמים ביום. וראו זה פלא, ממי שכתבה פה לא מזמן על הקשיים שלי בהתמודדות עם מחטים, הפכתי לנדקרת סדרתית. 
במשך שנים, כשהראתי סימני לחץ וחרדה ממחטים, שאלו אותי אחיות רפואיות ונשים אחרות "ומה תעשי כשתיהי בהריון?" מסתבר שהתשובה היא - אקח נשימה עמוקה ופשוט אעשה את זה. ככל שהזמן עובר, גם התלונות והלחץ המקדים פוחתים כי אני פשוט מבינה שאלה דברים שצריכים להיעשות וכל ההייפ הרגשי שמתלווה לכך מרוקן אותי מאנרגיה.

מעבר לבדיקות רפואיות גרידא, יש גם עניינים חצי רפואיים נוספים. כך, פיץ ואני השתתפנו במפגש אונליין ראשון של קורס הכנה ללידה. בתחילת השבוע צפוי לנו מפגש נוסף כזה ובשבוע שלאחריו מפגש פרונטלי אליו אני מחכה בסקרנות כי אני מניחה ששם נלמד תנוחות שמקלות על הכאב ואין בן הזוג יכול לעזור.

מפגש מענין נוסף הוא מפגש בנושא הנקה. היו בו מלבדי עוד שלוש נשים שמצפות לילד לראשונה והריונית נוספת שמצפה לילד השלישי שלה אבל הגיעה כי הרגישה ששכחה את הבסיס בלידת הבת השניה שלה ושהיא זקוקה לרענון. 
משתתפת אחת בלבד הגיעה עם בן הזוג שלה, שלא ברור כמה הוא הרגיש בנח בהתחשב בנושא הנשי באופן מובהק ובסרטונים המאוד מפורטים שצפינו בהם. 

ברגעים שבהם אני לא דוקרת את עצמי, שאנחנו לא בהמתנה בבית חולים או בקניות, פיץ ואני מבלים בעיקר בבית. מול הטלוויזיה (על הספות החדשות שקיבלנו לדירה!) או בזמן איכות רגוע אחר.
פיץ, אדם נחמד ונעים בשגרה הפך בשבועות האחרונים למקסים ומתחשב במיוחד. כבר הודיתי לו על זה והוא נראה מעט מופתע. יכול להיות שהוא באמת לא התכוון וזו רק המחשבה על אבהות והבטן שלי שממשיכה לגדול לנגד עיניו שהוציאו את זה ממנו בלי לשים לב?
כמעט בכל יום הוא שואל לשלומנו, ברבים, מלטף לי את הבטן וכשאנחנו נמרחים יחד על הספה הוא לא פעם יוזם שיחות עם הקטנצ'יק, שואל אותו מה שלומו ואומר שהוא מקווה שהוא מתייחס לאמא שלו יפה או מספר לו על מה אנחנו בדיוק צופים בו בטלוויזיה. השיחות האלה מתוקות ממש. 
הקטנצ'יק בינתיים טורח להזכיר לי על קיומו והגעתו הקרבה עם בעיטות וגלגולים תדירים בעוצמה שהולכת ומתגברת. לא פעם הוא בוחר לו צד ואז הבטן מקבלת גבעה בצד אחד ושקע בצד השני.
אתמול למשל התייבשתי עם הריוניות נוספות בתור לרופא סכרת. הפלאפון הוחזק מולי וידי נשענו על הבטן ואז הגיעה בעיטה חזקה שהקפיצה לי את היד והעלתה הבעה של הפתעה על פני. האישה שישבה מולי הבינה וחייכה. 

יש לנו עוד לא מעט סידורים וארגונים עד שהקטנצ'יק הזה יגיח לאוויר העולם ובין לבין אנחנו צריכים לנשום אוויר ולהתרגל לרעיון של הורות הולכת וקרבה. כמובן שיש גם את כל ענייני הברית שלא סגורים עד הסוף, אבל מה שמשמח בנושא הזה, הוא שלפחות ההורים שלי נחושים לתפוס טיסה ולהגיע לאן שצריך כדי להשתתף בתקווה שגם האחיות שלי יוכלו לעשות את אותו הדבר.

סיכום ביקור בארץ והתרגשות לקראת ההמשך

כותבת על מטוס בדרך לארץ השיכורים.

כשטסתי מפה לארץ בסוף יולי, קניתי כרטיס בכיוון אחד לאותו היום שבו קיבלתי את הבשורה הקשה על פטירת סבתי היקרה.

לא היה לי תכנון ממשי לגבי אורך הביקור. ידעתי שאשאר לשבעה וכשמשפחתי שאלה אם אהיה גם בשלושים, הבעתי ספק.

במקביל לסידורי שבעה ובירוקרטיות שונות ומשונות, המשכתי גם בבדיקות מעקב הריון.

חשבתי שאעבור כמה מהן, מה שאספיק בשבועיים ומשהו בהם אני בישראל ואז אחזור לי לארץ השיכורים. 

בפועל? 

ביקורת רדפה בדיקת דם, כמה רופאים המליצו לי בחום לחכות לפחות לשקיפות עורפית וסקירה ראשונה, שהן בדיקות חשובות ואז גיליתי גם שההמלצה של מערכת הבריאות הישראלית לנשים בגילי היא לעשות מי שפיר, בדיקה שבארץ השיכורים לא ממהרים לעשות, אלר אם כן הרופא המטפל חושב שיש סיבה טובה לכך.

בין לבין, תוצאות של חלק מהבדיקות הצריכו מעקבים כעבור מספר שבועות מה שהשאיר אותי בארצנו הקטנטונת הרבה יותר זמן משציפיתי. 

כשרק הגעתי לפה, ידעתי שלא משנה מה, ישנו תאריך דדליין שמאלץ אותי לחזור שקשור לתכנית הלימודים שרציתי להתחיל. בפועל, לא התחלתי את השנה דרך ה-(סוג של) מלגה שרציתי, כאשר קבלתי נפלה על עניין טכני פעוט, שסביר מאוד שלא ימנע ממני להרשם ולהתקבל בשנה הבאה, לו ארצה בכך. 

מעניין מה יהיה מאתגר יותר, ללמוד תוך כדי הריון מתקדם ולידה או עם תינוק, שככל הנראה יהיה בן שבעה חודשים בערך בתחילת שנת הלימודים. 

הגורם השני שהגביל את משך שהותי בארץ הוא הרצון שלי לקבל דרכון ארצ-שיכורי בעוד שנה או שנתיים, כאשר אחד הקריטריונים לכך הוא לא להיות מחוץ למדינה ליותר מתשעים יום בשנים הקלנדריות שקדמו לכך. 

אמנם נשארו לי עדיין כשבועיים עודפים, אבל אני מתכוונת לחזור ארצה בעוד כחודש לעוד מקבץ של בדיקות ואני לא רוצה למתוח את המכסה המותרת לקצה.

בינתיים אמשיך כמובן במעקב רגיל בארץ השיכורים בשביל השקט הנפשי וגם כי לא ברור איפה אלד בסופו של דבר.

מצד אחד, אני מרגישה יותר בנח במערכת הבריאות בארץ וכמובן יש את המשפחה והחברים בסביבה וההורים שלי שישמחו להיות מעורבים וקבל סופסוף את התואר סבא וסבתא. מצד שני אין לפיץ ולי מקום נח משלנו בארץ או רכב וגם לא ברור לי איך הוא יתזמן את החופשה שלו מהעבודה כך שיוכל להיות איתי מספיק זמן מראש ובהיכון לרגע שבו אצטרך להגיע לבית החולים, אבל גם זמן מה אחרי כדי לתמוך.

אם יהיה לנו בן אני מניחה שנצטרך למצוא את הדרך לגרום לזה לקרות בכל זאת כדי שתהיה ברית כמו שצריך.

מצד שני, בארץ השיכורים יש לנו מקום ורכב, פיץ יוכל להקפיץ אותי בהתראה קצרה אם יהיה צורך אבל זה ככל הנראה יהיה לבית החולים המקומי שעוד לא ממש הספקתי להכיר. בתי חולים אחרים הם במרחקי נסיעה יותר משמעותיים ואני לא בטוחה אם זה שווה את זה. 

כמובן שהמשפחה שלי לא בסביבה וזו שלו גם לא מאוד קרובה ואולי זה בעצם יתרון? יש כאלה שמעדיפים להיות לבד בתא המשפחתי החדש בלי סבתות ודודות שמידפקות על הדלתות. כמובן שכרגע אין לי ממש דרך לגבש העדפה. 

למעט השלושים וההתמודדות עם מרבית הבירוקרטיה שקשורה לסבתא, הביקור שלי בארץ היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. המון זמן משפחה וחברים, הרבה הליכות, בגדים קצרים וכפכפים ואוכל טוב. כמובן שהתרגשתי לספר לחברים ולמשפחה על החדשות והם שמחו יחד איתי. 

וכמו כל ביקור טוב שהסתיים, גם הפעם הרגשתי בימים האחרונים את הקוואץ' המוכר בלב שמגיע בכל פעם שהטיסה חזרה מתקרבת. 

הקוואץ' מבטא לא פעם בהליכה איטית, עיניים צמאות שחורטות בזכרון את מראות נופי ילדותי ומלוה בהתרגשות מרגעים בחיק היקרים לי, תוך שאני תוהה בצער מתי תהיה הפעם הבאה שאפגוש אותם.

ההתכווצות הזאת שבלב אף פעם לא עוברת, גם בפעם המי-יודע-כמה שבה אני עושה את הטיסות האלה.

בעוד מספר שעות (שבעת פרסום הפוסט הן ודאי תהיינה כבר מאחורי) אגיע חזרה לארץ השיכורים, הישר אל ידיו החיוורות והמחבקות של פיץ אליו התגעגעתי כל כך, וההתרגשות גדולה. 

בגלל המרחק, אני חושבת שהוא היה פחות מעורב רגשית בהריון עד עכשיו, אבל אני מניחה שזה ישתנה כשהוא יראה שהבטן כבר ממש מתחילה לצאת.

ריגוש נוסף מחכה לנו בימים הקרובים כאשר נפתח את המעטפה החתומה שקיבלתי מהרופא (לפני כמעט חמישה שבועות!) ובה נכתב מין העובר. 

עוד לא החלטנו אם פשוט נפתח אותה או שנעשה משהו קצת אחר. אני רק יודעת שביקשתי מהרופאים לא לדעת כי רציתי לגלות יחד איתו ועכשיו זה סופסוף יכול לקרות. 

אחרי ראש השנה ניסע כנראה לביקור אצל אמא שלו ואחותו ונגלה סופסוף גם להם את הסוד הקטן שלנו.

הטוב

לפני כשבוע, ביום לאחר השלושים של סבתא, תפסתי את ההורים במטבח. 
ניגשתי לשלט רחוק של הטלויזיה ולחצתי על כפתור המיוט, מעשה שלרוב מכניס את אמא לסטרס. 
הרגעתי אותה כשאמרתי שתיכף אחזיר את הווליום, ביקשתי שיחכו רגע ואז הלכתי לחדר השינה וחזרתי עם שקית מתנה קטנה.
אמרתי שמאחר וסביר שלא אהיה כאן ביום הנישואים שלהם שחל בחורף, רציתי לתת להם מתנה מוקדמת. 

אמא שלפה את הפתק שבצבץ מהשקית שעליו נכתב "עוד קצת וזה בחוץ!", שהוצמד לתמונות מבדיקת שקיפות עורפית שבוצעה לפני חודש. אמא העיפה מבט בתמונה הראשונה והבינה מיד. היא שאלה את השאלה המתבקשת בפליאה וזה מיד תפס גם את תשומת הלב של אבי. שניהם בהו בי.

הנהנתי אחרי רגע.

כן, אני בהריון. 

פוסט אירוויזיון ומעט שגרה

ישנם כמה טריגרים שנוטים לדחוף אותי לכתיבה כאן. לרוב מדובר בדברים הרגילים שכנראה פועלים על הבלוגרים כאן באופן דומה כמו חגים, אירוע יוצא דופן בזירה המדינית או אירוע מעניין שקרה לנו בחיינו האישיים. במקרה שלי, שמתי לב שלא פעם הדגדוג הזה באצבעות נוטה להגיע בממוצע אחת לשבועיים. 

לאחרונה אף אחד מהטריגרים האלה לא פעל אצלי. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי והיה יכול להביא לכך, כפי שהקוראים הותיקים כאן יכולים לנחש, הוא האירוויזיון, שהשנה הביא לרגשות מעורבים.
את השנה שעברה כולנו זוכרים עם הררי גועל הנפש שעדן גולן קיבלה מהמתמודדים האחרים, ולי כחובבת רצינית שעוקבת כל השנה, זה יצר מועקה גדולה. זה שבאותה תקופה הייתי בארץ השיכורים רק גרמה לכך שאחשף גם לתקשורת זרה ולא אוהדת שרק הקצינה את התחושות הקשות.
כשהעונה הקודמת הסתיימה, התחושה הקולקטיבית של החובבים בקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה הייתה בעיקר הקלה וסוג של "ברוך שפטרנו".

השנה, בגלל זכרון התחרות הקודמת, התקשתי מאוד להתחבר ולחוש את ההתלהבות המוכרת שאופפת אותי לקראת חודש מאי. בסופו של דבר, למרות הכבדות הראשונית, נסחפתי בהתרגשות והשתדלתי מאוד ובמאמץ רב להתעלם מהדעות הדוחות של חלק מהחובבים האירופאים האחרים.
בשלושת המשדרים צפיתי יחד עם פיץ בדירתנו, למרות שיכולתי להגיע לאירוע הקרנה המוני בחצי השני שבו השתתפנו, אבל חששתי שאולי יהיו חובבים עוכרים בקהל שיהרסו לי את מצב הרוח. 
את הגמר חגגנו עם פיצות ושתיה ופיץ החזיק מעמד בגבורה במשדר המאוד ארוך של הגמר, בהצגת הנקודות של המדינות האחרונות כשפתאום ישראל הובילה וברגעים שבהם היה נראה שאנחנו אפילו יכולים לנצח את זה.

התחושות לגבי המקום השני המכובד הן כמובן מעורבות. מצד אחד, אין לנו כסף לממן עוד תחרות ולדעתי חלקנו פה זוכרים את הבלאגן שהתלווה לפעם האחרונה שאירוחנו בשנת 2019. מצד שני, בסופו של דבר מדובר בתחרות, וכמו כל תחרות אחרת, כולם רוצים בסופו של דבר לנצח. לא כל מנצח חייב לארח ורק לאחרונה אוקראינה ויתרו על הזכות הזו מסיבות מובנות ועדיין הנצחון נזקף לזכותם.
ולמרות הרצון לנצח, אולי בכל זזאת עדיף לנו המקום השני, כשברור שהרבה מההצבעות שקיבלנו נובעות מהתגייסות קהילות ישראליות ויהודיות, בנוסף לאחרים שמביעים אולי דרך ההצבעה את הדעה שלהם בנוגע למלחמה בעזה או להתנגשות בין האירופאים הותיקים למהגרים המוסלמים באירופה.מובן שההתגייסות הזאת, שלא קשורה בכלל לתחרות או לשיר כזה או אחר, עיצבנה מאוד הרבה צופים ממדינות אחרות ובמידה מסויימת של צדק.

נו, בכלל לא תכננתי לכתוב על האירוויזיון ובכל זאת זה קרה. ככה זה כשחוגגים את התחרות הזאת כל השנה.

מעבר לזה, נהננו בארץ השיכורים משבועיים- שלושה נדירים של שמש וחום שהזמינו את פיץ ואותי לצאת כמעט מדי יום להליכות ממושכות מצויידים בחולצות ומכנסיים קצרים בלי שהיינו צריכים להביא ג'קט קל למקרה שיתקרר. 
מיותר לציין שהשמש הרימה פלאים את מצב הרוח וההליכות עשו טוב גם לגוף וגם לזוגיות. 

בכלל, בתקופה האחרונה אני משתדלת מאוד להיות בקשב לצרכים שלי, של פיץ ושלנו כזוג.
זה בא לידי ביטוי בהקפדה על תזונה בריאה יותר (אם יוצא מן הכלל בגמר האירוויזיון כמובן), השתדלות ליצור שגרת שינה בריאה, פעילות גופנית, זמן איכות זוגי ללא מסכים ושיח בונה. 

אני מתעלמת כרגע לחלוטין מכל האירועים המפחידים שקורים כרגע בארץ. לצערי, אין לי עליהם שליטה וככל שאני מגיעה לאתרי החדשות אני נתקפה בעיקר בפחד, כעס ותחושה של רפיון כוחות.
הלוואי ונדע כולנו ימים של שפיות כדי שנוכל להתרכז באיחוי הקרעים ובצמיחה. 


 

נוף ממסלול ריצה ביום שמש.

יום הזכרון וחג העצמאות

אני מנסה לסכם את יום הזכרון ועצמאות, אבל אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל.
זה נכון שבכל שנה המעבר החד הזה משאיר מועקה בלב, אבל הפעם, יום זכרון שני אל תוך המלחמה, התחושות היו קשות במיוחד אפילו יותר מאלו של השנה שעברה. 
הרי לפני שנה, היינו עדיין "טריים" יחסית בתוך המלחמה הזאת, אני לא חושבת שמישהו תיאר לעצמו ששלוש מאות ששים וחמישה ימים קדימה נהיה עדיין בתוך הסרט הרע הזה שבו חיילים ממשיכים להיהרג, אזרחים תמימים עלולים להפוך לחללי פעולות איבה מטיל שלא יורט ושחצי מדינה תטחן מאות ימי מילואים. שלא לדבר על זה שבאותו הזמן הממשלה ממשיכה בהתנהגותה הפרועה שכוללת תמיכה כספית ומוראלית בציבור שלם שלא משתתף במאמץ ושחלק גדול ממנו עושה את זה במופגן ובהתרסה.

כמנהגי בשנים האחרונות, זפזפתי תכופות בין תחנות הרדיו השונות במשך מרבית היום, כדי להאזין לשירים הכל כך מיוחדים ונוגים שבד"כ מתנגנים רק ביום הזה. את השירים ליוויתי בנגינת חליליות ופה בשם גם בדמעות, כי זו הדרך שלי להתחבר למילים, ללחן ולכאב. 

ליום העצמאות לא היו לפיץ ולי תכניות ולמען האמת, עדכוני השריפות גרמו לי לתהות אם בכלל מותר לחגוג ביום כזה. בבוקר צפיתי בטקס הדלקת המשואות, שלא כמנהגי, אחרי שהארלם חברתי סיפרה שהתרגשה עד דמעות מדבריה של רחל מאופקים. היא באמת אישה מרגשת וכך גם כל שאר משיאי המשואות אבל במיוחד נגעו ללבי שתיים - ההיסטוריונית לבנה זמיר  שהדליקה את משואת "מדור לדור", שמשהו בהופעה המהודרת שלה ובחיוך הבהיר לי היטב כמה היא נרגשת מהמעמד ולוקחת אותו ברצינות והשניה היא בלנקה גוט בת ה92 ששמעה שלחיילים קר ולכן הלכה לקנות צמר ירוק והתחילה לסרוג להם כובעים וכפפות. רוב האנשים בני גילה יכולים לחשוב בקלות שמה כבר יש להם לתרום, אבל היא פשוט עשתה. אני בטוחה שהמחווה חיממה לכמה חיילים את הלב, בנוסף לכפות הידיים והראש. היה משהו מאוד אמיתי בזה שאחרי כמה שורות שהקריאה, היא עברה לספרדית שהיא שפת האם שלה ואמרה בפשטות "תודה לחיילים, אני אוהבת אתכם".

לקראת הצהריים אחותי הקישוא שיתפה תמונה של שולחן עמוס סלטים בבית ההורים וכתבה שהשולחן מוכן ואז תמונה נוספת של אבי ליד המנגל ועוד איזו זרוע לא מזוהה של גבר נוסף אוחז בנפנף, ולזה הוסיפה את הכיתוב "והגברים מטפלים במנגל". 
הנחתי שמי שעומד ליד אבי הוא גיסי, בעלה של הקישוא.
התמונה עשתה לי חשק לחגוג גם אני בצורה "מסורתית" יותר, אבל מזג האויר לא ממש התאים למנגל אז החלטתי ללכת על מה שאפשר בכל את להכין בבית. עדכנתי את פיץ שתיכף תהיה לו פה סעודה ישראלית ויצאנו לקניות. 
בדרך חזרה, קיבלתי שיחת וידאו מבן הדוד מצד אמא שמסתבר שהוא וכל המשפחה שלו היו גם הם אצל ההורים שלי.
פעם, לפני שנים היינו חוגגים בדיוק ככה את היום הזה- הם היו מגיעים אל ההורים, אני, בימי כאוכלת בשר הייתי מנצחת על המנגל שבמרפסת כשברקע אמא שלי דאגה שיהיה חידון התנך. כל מי שלא צפה היה עסוק בלהנות, לעשות צחוקים ולשאול מתי יוצאים הסטייקים. 
היה נעים וכיף להזכר בימים ההם ובו בזמן חשתי צביטת געגוע לדוד שלי, אבא שלהם שעזב אותנו במפתיע. כמובן שהחמיא לי שהתקשרו אלי והוסיפו אותי, לפחות וירטואלית לחגיגות האלה, היה נראה שכולם ממש נהנו.

חזרנו הביתה ושעה מאוחר יותר כבר חיכתה לפיץ ארוחת צהריים סטייל יום עצמאות הכוללת קערה גדולה של סלט, חצילים קלויים עם טחינה ושום קונפי, פלאפל, סלמון, המבורגרים צמחוניים וכמובן שגם פיתות, טחינה וחמוצים. 
התכנון המקורי היה לצפות גם בסרט ישראלי בשביל האווירה והתלבטתי בין "חגיגה בסנוקר" ל"גבעת חלפון". הבעיה שאת שניהם קשה למצוא עם תרגום. בהמשך אחותי הציעה שנצפה ב"זוהי סדום" אבל גם כאן התקשנו. לבסוף הלכנו על משהו ששנינו אוהבים ופשוט התחלנו לצפות בעונה שלישית של טהרן. 

אני שמחה שבכל זאת חגגנו את יום העצמאות, על אף הרגשות המעורבים ה"רגילים" מיום הזכרון, על אף המלחמה, על אף השרפות, על אף המתחים הפנימיים, על אף התקווה שלפעמים הולכת ומתעמעמת ועל אף שאני לא בארץ. 
מי יתן והחטופים יחזרו בהקדם, שהמלחמה תגמר ושנוכל להתחיל להפנות את המשאבים שלנו לאיחוי פצעים והחלמה. 

ביקור פסח בארץ

העדכון האחרון כאן היה ממש לפני שנסענו ארצה לכבוד הפסח ואת הפוסט הזה אני מתחילה לכתוב משדה התעופה, בקונקשן חזרה, בין ישראל לארץ השיכורים. זה לא שלא היה לי זמן לשבת קצת עם הלפטופ או הפלאפון ולעדכן אבל בין זמן עם משפחה וחברים, בילוי עם פיץ או סתם סיבוב עם עצמי כדי לנשום אוויר ולהשתזף קצת, העדפתי פשוט להנות מהרגע ולדאוג אחר כך לתיעוד.

הביקור הפעם נחלק בגדול לשלושה חלקים, לפי המיקום בו פיץ ואני לנו. 
נחתנו בערב בו ארסנל, הקבוצה שפיץ אוהד, שיחקה בליגת האלופות. לכן, התקדמנו במהירות משדה התעופה לכיוון האייר בי אנ בי ששכרנו במרכז תל אביב ולאחר כמה דקות כבר היינו בדרך לפאב שמשדר את המשחק. שנינו נהננו מהאוכל, השתיה וגם משלושת הגולים שהובקעו נגד ריאל מדריד וקבעו את התוצאה. יש מצב שפיץ, שניסה להשאר ריאלי ולקוות בסך הכל שהקבוצה שלו תיתן פייט לאלופה המכהנת, יצא שיכור יותר מהתוצאה יותר מאשר מהבירה ואני כמובן שמחתי יחד איתו.

את הימים שלנו בעיר העברית הראשונה, בילינו בעיקר בטיולים רגליים ארוכים, אוכל טוב וגם ממפגש עם חברים. חוץ מחברי החנון שפגשנו עוד בנתב"ג הצלחתי גם סופסוף לפגוש את חברתי מהסלסה ואת בן הזוג שלה עליו שמעתי לא מעט ולזרוק פה ושם "הערות דודה" בנוגע להזמנה לחתונה שאני מצפה לה בקרוב.

ביום שלפני ליל הסדר עזבנו את הדירה בתל אביב ועברנו לעשות cat-sitting בגבעתיים.
הסידור הזה יצא מוצלח כי הדירה הייתה נוחה, קרובה למשפחתי והחתולה עליה שמרנו הייתה חברותית ומקסימה במיוחד.
זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק בעסקה כזאת, מגורים תמורת שמירה על חיית מחמד והשקיית עציצים וכנראה שלא הייתי מגיעה לזה לולא חברתי הארלם. כשעדכנתי אותה שאני מגיעה ארצה, היא סיפרה לי על חברה שלה שמחפשת מישהו שישגיח על החתולה והיא זו שקישרה ביננו.

ביום שלפני ליל הסדר פיץ ואני התמקמנו בדירה והלכנו לעשות קניות של מצות ודברים אחרים שאפשר לאכול בחג.
הוא זוכר משנה שעברה שהחג הזה מאוד קשוח ומוגבל מבחינת תזונה והוא החליט לזרום איתי על אוכל כשר בדירה. מאחר והמגבלות האלה לא באמת חלות עליו הזכרתי לו שאם זה קשוח לו מדי, הוא תמיד יכול לצאת ולאכול בחוץ מה שמתחשק לו ואכן, כשצפינו במשחק הגומלין, הוא עשה זאת עם כוס בירה בעוד שאני הסתפקתי בסיידר.

ארוחת שישי שלפני החג הייתה באוויר לא מעט זמן כי אף אחד לא הזמין אותנו ולמעשה כבר התכוננו להנות מארוחה זוגית, למרות שבפני עצמי קצת התבאסתי שזה המצב מאחר וקיוויתי לבלות כמה שיותר עם בני המשפחה.
כשעה ומשהו לפני כניסת השבת אבא שלי התקשר להזמין אותנו, אבל הוא בחר בניסוח כל כך משונה שגרם לי לתהות האם הוא בעצם חיכה עד הרגע האחרון רק כדי לצאת ידי חובה ואז הופתע לגלות שאין לנו תכנית. ביקשתי לחזור אליו יותר מאוחר כי הרגשתי סערה רגשית באופק ולכן מכבוד אליו, ביקשתי לחזור אליו מאוחר יותר. 

לבסוף, אחרי שפיץ עזר לי להרגע, חזרתי אל ההורים והסברתי למה הניסוח של אבי הקפיץ אותי  (משהו בסגנון "אני לא אומר לך אל תבואו" המאולץ). אחרי כן דיברתי גם עם אמא, שהיא כידוע אחד האנשים הפחות חברתיים ודברנים שאני מכירה, ואולי דווקא בגלל זה היא כן הצליחה לרגש אותי כשאמרה "את הבת שלי, לא חשבתי שאני צריכה להזמין אותך במיוחד".זה לא שאני פרינססה שצריכה הזמנה מיוחדת, אבל זה נראה לי לא נכון לנחות על מישהו לארוחת ערב ללא הזמנה ולצפות שיהיה מספיק אוכל לכולם.

ארוחת השישי הזאת הייתה בעצם הפעם הראשונה שפיץ ביקר בבית הורי ולשמחתי הביקור עבר בצורה חלקה ודווקא היה נחמד. את המשך הערב העברנו פיץ אחותי הברבורה ואני אצל הדודה, כאשר קבלת הפנים אצלה הייתה חמה במיוחד וכללה חיבוקים חמים ואפילו שירה וריקודים.

אל ליל הסדר שחל למחרת הגעתי בציפיה גדולה, כאשר זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שכמעט כל המשפחה מצד אבי מתאספים יחד לחג. פיץ ואני הגענו עם בקבוקי יין, מצה שמורה והגדה בעברית ואנגלית כדי שפיץ יוכל להתחבר לנעשה. התקבלנו בחיוך ומיד נקראתי הצידה להסתודדות על ידי המארחת הג'ינג'ית והדודה. הנחתי ששניהן קראו לי מאותה סיבה, אבל הראשונה ביקשה להזכיר שפיץ יחכה שימזגו לו מהיין (הוא זוכר) והשניה רמזה שהוא יכול להרגיש חופשי לצלם את האירוע (אלא שלבקשתי הוא הגיע בלי לאפון כי זה לא מכבד). 

את הסדר התחלנו מאוחר יחסית, אבל בעיני היה מוצלח מאוד. נהנתי מהחברותא, מהשירים ומכוסות יין שמולאו ורוקנו במהירות. פיץ השתדל ממש לעקוב אחרי כל מה שהקראנו, אבל החליט לוותר על החלק של "הא לחמא עניא" שאצלי במשפחה נהוג שכל אחד מבני המשפחה קורא בתורו, מהמבוגר לצעיר. גם כשהערב נגמר, כמה מבני הדודים נשארו לפטפט ולבסוך ליווינו אותם הביתה, כשכולם באווירה טובה ומבושמת קלות. אני חושבת שנכנסתי לישון באותו הערב רק לקראת שלוש לפנות בוקר. זה היה ליל הסדר הכי מוצלח שחוויתי מזה שנים ולא מעט בני משפחה הסכימו איתי. 

בחג עצמו המשכנו להיענות להזמנות המשפחה. הדודה והנדלניסט שעשו על האש אצלם בגג עם ההורים של הנדלניסט, כאירוע פרידה משפחתי מבתם שטסה לטיול של אחרי הצבא בהמשך השבוע. גם אל הדודה הג'ינג'ית הגענו בעיקר כדי לקשקש קצת. לשמחתי, שתי בנות הדוד שלי שמחו מאוד לפטפט עם פיץ באנגלית ובסך הכל היה ממש נחמד.

חוץ מימי החג בהם פיץ החל להשתלב באירועים משפחתיים, הצלחתי לשלב אותו בעניין משפחתי נוסף, כאשר כתבנו כל אחד מאיתנו ברכה לבת הדודה המטיילת. את שתי הברכות שמתי במעטפה גדולה, יחד עם הפתעה מצחיקה שקנינו לה, ושמנו בתוך המוצ'ילה שהיא ביקשה להשאיל ממני. פיץ כתב ומחק טיוטות וממש השתדל להוציא ברכת דרך יפה תחת ידיו. זה מקסים בעיני שהוא משתדל ואני בטוחה שגם בת הדוד תעריך את המחווה ואת המאמץ שלו להיות חלק מהמשפחה.

אירוע אחר שחווינו במהלך חוה"מ הוא בילוי עם הבסטי מהבר שרצתה שנפגש למרות שלא היה לה סידור לבנות שלה, וכך מצאנו את עצמנו משוטטים בספארי בר"ג יחד עם משפחתה וחצי מעם ישראל. בין חיות מעניינות יותר או פחות ועזרה לבסטי בתפעול הפעוטה בת החודשיים שלה בכל פעם שנאלצה להפנות תשומת לב לבנות הגדולות יותר, זכינו גם לכמה רגעים מתוקים במיוחד, בעיקר מהגדולה בת השש. 

בהזדמנות אחת בה עצרנו לנוח על ספסל, שמעתי שהיא לוחשת שאלות לבסטי ומהתשובות שלה, אותן כן הצלחתי לשמוע, הבנתי שהיא הסתקרנה מפיץ. למה הוא לא דובר עברית? איזו שפה הוא כן דובר? באיזה מדינות מדברים עברית?

מאוחר יותר, היא התגברה על הביישנות שלה וניגשה לשאול גם אותי חלק מהשאלות הללו. כשהסברתי שפיץ לא מכאן ולכן לא דובר עברית, היא סיפרה לי שסבתא שלה לא נולדה בישראל ובכל זאת היא דוברת עברית. הסברתי שפיץ נמצא פה רק כמה שבועות לעומת הסבתא לה היו המון שנים ללמוד את השפה. היא המשיכה לקשקש איתי במתיקות ולספר לי על יום ספא שהיא עושה לפעמים עם אמא שלה ואחותה ועל איזו פצצת אמבט היא החביבה עליה.

כשפיץ שוב שב לצוד את עינה, היא התחילה, בעידוד חברתי הבסטית להצביע על כל מיני עצמים רנדומליים וללמד את פיץ איך קוראים להם בעברית. 

מה שהיה מקסים בעיני זה שפיץ הקשיב וניסה לחזור אחריה אבל בגלל שהיא דיברה מאוד בשקט, הוא טעה לעתים, אבל היא חזרה שוב על התרגום והוא מיד אחריה. בסה"כ נראה שהילדונת לקחה את הפרוייקט החדש שלה ברצינות כשהיה ברור שהיא מחפשת כל מיני דברים לתרגם ובשלב מסויים הוציאה מהתיק של הבסטי בובה ותרגמה לו "בובה של חתול". באותו הרגע לא ידעתי אם לצחוק מהחפץ הכל כך "שימושי" שהיא בחרה להראות לו או להתמוגג מכמה שזה מתוק.

ביום שישי שעבר ליוויתי את פיץ לשדה התעופה וברגע הזה התחיל הזמן שלי עם עצמי. ביום ראשון עזבתי את הדירה בגבעתיים ועברתי אל ההורים, שם ישנתי בימים האחרונים. את מרבית הימים האלה ביליתי מחוץ לבית במפגשים עם חברים ובני משפחה אליהם התגעגעתי מאוד, בסידורים ואפילו בסלסה, לראשונה מזה זמן רב. בסה"כ היה ביקור מאוד מוצלח שגרם לי להרגיש אהובה מאוד וברת מזל על האנשים הנהדרים בחיי. 

כעת אני כבר על המטוס שתיכף ינחת בארץ השיכורים ויביא אותי אל זרועותיו של פיץ ועל כך אני שמחה, אבל ככל שאני מתקרבת, כך אני מתרחקת מהבית שלי ומהיקרים לי. את התחושות המעורבות הללו שיתפתי עם פיץ שענה לי תשובה מקסימה:

"הבית שלך הוא ישראל ושלי הוא ארץ השיכורים, אבל הבית שלנו הוא ביחד, היכן שזה לא יהיה". 

וולנטיינז מפתיע

יום הולנטיינז שחל בסוף השבוע האחרון היה הראשון שלי ושל פיץ כזוג נשוי. כמה שבועות לפני המועד שאלתי אם הוא רוצה לעשות משהו ביום הזה והוא ענה בחיוב, אבל לא נכנסנו לפרטים. 
כשהתאריך הלך והתקרב, שאלתי מה מתחשק לו לעשות והוא הפתיע וענה שהוא הזמין לנו לילה במלון.

כשחשבתי על היום הזה, דמיינתי שנצא לאיזו מסעדה או שאני אכין לנו משהו טעים ונשב בבית עם סרט. 
לאן נוסעים? תהיתי בקול, והוא, שבילה איתי מספיק זמן כדי להכיר את כל הטקטיקות שלי, השיב לשאלה בשאלה - את באמת רוצה לדעת?
אתה יודע מה, לא. שתהיה לי הפתעה.

רק בערב שלפני החג עצמו חשבתי שהגיע הזמן לדעת, כשהניחוש שלי היה המלון הצמוד לקומפלקס המגורים בו גרתי ברילוקיישן הראשון לפני כעשר שנים או לחלק מרוחק יותר של המדינה, עם הרבה ירוק וכלום שליו מסביב.
לא זה ולא זה, אנחנו נוסעים לעיר הבירה. הופתעתי מהיוזמה שפיץ לקח והוספתי שהיינו יכולים לעשות בילוי אינטימי בבית. את נמצאת לא מעט בבית בזמן האחרון, חשבתי שנבלה קצת זמן איכות יחד באווירה אחרת. האמת? תשומת הלב שלו ריגשה אותי.

התכנון שלו היה להתעורר מוקדם כדי להסתפר, ובשובו נתארגן לנסיעה. וכך, הוא קם לפני וחזר כדי להעיר אותי עם כוס קפה במיטה וגם שוקולד מריר. נתתי לו נשיקה ושמחתי על המחווה הפשוטה ומחממת הלב הזאת. 
כשהוא הלך להסתפר ארגנתי את הדירה כדי שיהיה כיף לחזור אליה וארזתי לנו תיק. פיץ חזר עם חיוך גדול וזר פרחים גדול עוד יותר. עכשיו יהיה אפילו יותר כיף לחזור!

אחרי מקלחת זריזה יצאנו לדרך.

דקות אל תוך הנסיעה, הרגשתי גל של הכרת תודה שעולה בי. הודתי לפיץ על היוזמה והתכנון שלו, על הדרך בו הוא העיר אותי הבוקר ועל הפרחים. והוא, מקסים שכמותו, אמר שגם הוא מודה לי על כל התקופה האחרונה, שהוא יודע שהייתה חסרת ודאות ולא פשוטה עבורי, ואז הוא המשיך והודה לי ארגון הדירה ועל היחס החם והעזרה לאמא שלו בימים בהם התארחה אצלנו. איזה מותק שהוא, כיף שהוא לא לוקח שום דבר מאלה כמובנים מאליהם. 

עצרנו לארוחת צהריים זריזה בבית קפה שנמצא בעיירה בה גרתי ברילוקיישן הקודם, עוד עשרים דקות נסיעה ומשם המשכנו לרכבת. בדקות שבהן הלכנו מתחנת הרכבת ועד המלון היה קר, אפור וגשום לפרקים. פיץ אמר שמזג האוויר ההפכפך הטה מבחינתו את הכף בנוגע למקום שבו נלון כי הוא רצה לוודא שיהיו לנו מספיק פעילויות סביב בלי שנצטרך ללכת יותר מדי. בדרך כלל כשאנחנו ישנים במלונות אנחנו מעדיפים לאכול את הארוחות שלנו בחוץ, כדי לנסות מקומות שנראים מעניינים אבל הפעם הוא החליט להזמין לנו גם ארוחת ערב ובוקר במלון, למקרה שיהיה גשום מדי. המלון שבחר בו נמצא ממש בלב האיזור התיירותי ומלא האטרקציות כך שבכל מקרה היינו קרובים להכל במידה ומזג האוויר כן יחליט לשתף פעולה.

ניגשנו לעשות צ'ק אין בקבלה. פיץ נתן את הפרטים שלו ואני, כאורחת שלו, נתבקשתי למלא את שלי בטופס. תחת סעיף השם, כתבתי את שמי הפרטי ולאחר היסוס קצר, הוספתי את שם המשפחה של פיץ, שלנו, בעצם. פיץ חייך אלי במבט מלא סיפוק. אולי כי הוא יודע שעוד לא ממש התרגלתי לשם הזה אבל הנה, אני מנסה.

אחרי התמקמות ומנוחה קצרה בחדרנו ירדנו לארוחת הערב במסעדת המלון בה סעדו זוגות מכל קשת הגילאים. הזמנו לנו שתי כוסות יין, ראשונה ועיקרית לי, עיקרית וקינוח לפיץ. כל המנות היו טעימות מאוד ובסך הכל החוויה הייתה מאוד נינוחה ומהנה.
כשעלינו בחזרה התלבטנו אם אנחנו רוצים לצאת למקום נוסף, אבל שנינו היינו עייפים והגשם שבחוץ גרם למיטה להראות אטרקטיבית מאוד והיא אכן לא אכזבה, שנינו שקענו לשינה עמוקה למרות שפה ושם שמעו את קולות הבליינים בחוץ.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר קלה במלון תוך שזכרנו זה לזו שאת הקפה שלנו נשתה במאפיה בסגנון ארגנטינאי שנמצאת לא הרחק מהמלון. ההליכה הייתה ארוכה מהמצופה כי לקחנו כמה פניות לא נכונות, אבל בסופו של דבר גם זה היה לטובה, כי בדרך עברנו ליד בית הקפה שבו צילמנו את התמונה ששלחנו לבני המשפחה כדי להכריז על אירוסנו (התמונה שמופיעה בסוף הפוסט הזה).

בבית הקפה הארגנטינאי היו מאפים "סטנדרטיים" כמו עוגות וקוראסונים אבל גם אמפנדאס עם כל מיני מילויים. פתאום חשבתי על איך זה שבכל כך הרבה מטבחים יש גרסה כלשהי של כיס בצק ממולא. בספרדית זה קיבל שם מגניב כזה שמתגלגל על הלשון, אמ-פ-נ-דס ואצלנו זה פשוט סמבוסק.
המחשבה נקטעה כשהגיעה תורי והזמנו לנו קפה ושני אלפחורס קטנים ומתוקים.

המשכנו בטיולנו הרגלי ואני ביקשתי שנעצור בחנות קרובה כלשהי כדי לקנות זוג גרביים כי הרגשתי שהזוג שאני גרבתי, שמכיל מאחוז מסויים של צמר, קורע לי את כפות הרגליים, כאשר הזוג הנוסף שהבאתי איתי היה מאותו הסוג בדיוק. 
אז נכנסו לחנות והתחדשתי בגרביים וגם במעיל. החלפתי את הגרביים בזריזות בלי לבחון את מצב העור והמשכנו בדרכנו כשההקלה הורגשה היטב.

התחנה הבאה הייתה בר ספורט בו עצרנו כדי לצפות בקבוצת הכדורגל שפיץ אוהד, שהתחילה  בצורה מקרטעת אבל סיימה לשמחתנו בנצחון. 

המשחק הסתיים בדיוק בזמן לארוחת צהריים ואנחנו החלטנו להמשיך את קו המטבחים האקזוטי שהתחיל בבוקר בארגנטינה. הפעם, הלכנו לכיוון מיני שוק אוכל שקיבל תגובות נלהבות ברשת. 

המתחם שהזכיר קצת את התחנה המרכזית החדשה בת"א, הכיל דוכני מזון קטנים שייצגו מטבחים מסקרנים ופחות מוכרים כמו נפאלי, פקיסטני ובנגלדשי לצד מטבחים יותר מוכרים כמו גאורגי ורומני, אם כי בשתי האחרונות היו המון מנות שלא הכרתי. 

בסופו של דבר החלטנו לנסות את האוכל הנפאלי שבסך הכל היה ממש נחמד וכלל שני היילייטים. 
הראשון, הוא שבמנה שלי זיהיתי מקלוני דבאייל. כשהייתי ילדה, הייינו מחסלים שקיות שלמות של החטיף הזה במהירות ולמעשה אף פעם לא ראיתי שימוש במקלונים הפיקנטיים האלה שלא כנשנוש. 
נקודת השיא מבחינתי היה תה שדמה מאוד (או שהיה זהה?) לצ'אי מסאלה. הכוס שקיבלתי אמנם הייתה בכוס חד פעמית מבאסת, אבל בפנים היה משקה חלבי  ומהביל בטעמים מתפוצצים של קינמון, הל, פלפל שחור וציפורן שהיה פשוט נהדר. פיץ שתה את הלאסי מנגו שלו בפנים חתומות בעוד העיניים שלי התגלגלו להן בעונג עם כל לגימה. כן, זה היה עד כדי כך מוצלח.

בסיום ארוחת הצהריים התקפלנו לכיוון הרכבת ומשם נסענו הביתה. 
את פנינו בדירה קיבל הזר הגדול והצבעוני של פיץ. כשהתפנתי סופסוף לבחון את מצב כפות הרגליים שלי גיליתי שטוב שהקשבתי לעצמי, כי על בהונות שתי הרגליים צצו להן בסך הכל שלוש שלפוחיות נפוחות ודי גדולות. סליחה על התיאור הדוחה. 

אסיים ואומר שאולי היה גשם ושלפוחיות מכאיבות, אבל גם ובעיקר היה זמן איכות זוגי, אוכל טוב, הרבה הליכה, הרפתקאה קולינרית ולא מעט הכרת הטוב מצדי ומצידו. אני יודעת שוולנטיינז הפך מזמן למסחטת מזומנים של לבבות ודובונים, אבל מבחינתי זה היה עוד הזדמנות לשמוח על הזוגיות עם פיץ שממשיכה להיבנות מעט יותר בכל יום.

מישראל לקפריסין

הטיסה לקפריסין בדיוק נחתה והספירה לאחור לקראת החתונה ביום חמישי החלה. 

לפני שאני מתחילה להתרגש ולהביט קדימה, ארצה לעצור אגע ולהעריך את השבועות האחרונים אותם ביליתי בארץ. מעבר לסידורים בירוקרטיים הכרחייל והכנות לחתונה, זכיתי לנשום קצת עברית, אוויר של בית ולהנות בחברת משפחה וחברים. 

פה ושם היו גם רגעים פחות נעימים, במיוחד מול ההורים מולם אני נוטה להיות יותר רגישה וב"כוננות ספיגה" אבל גם שם, אני חושבת שהגבתי לרוב בצורה טובה ואפילו יצא לי להחליף בעדינות ובזהירות כמה מילים עם אמא ולתחושתי המלחתי ליצור איתה חוט דק של תקשורת. 

רגע בולט כזה היה לפני כמה ימים כאשר סיפרתי להורי על תוצאות בדיקות דם שעשיתי. הם יודעים שכל החיים התקשתי מאוד ונכנסתי לחרדות בכל הקשור למחטים. אמא שלי חשבה שהבדיקות נעשו בגלל הפניה של רופא אבל תיקנתי אותה כשאמרתי שדווקא אני ביקשתי בדיקה תקופתית. אבא שלי חזר לספר את סיפורי ילדותו על כך שגם הוא פחד ממחטים והיה בורח דרך החלון של חדר האחות ואני אמרתי שלמרות הסטרס שאני חווה בסיטואציה, תמיד עשיתי את הבדיקה בסופו של דבר.

אמא שלי הגיבה תוך כדי צחקוק ואמרה "כל הכבוד לך. באמת הגיע הזמן בגיל 36 שתקחי אחריות ותעשי בדיקות כמו שצריך". 

במצב רגיל, כנראה הייתי לוקחת את ההערה שלה כביקורת והייתי זורקת הערה תוקפנית שהייתה גורמת לה להסתגר אבל הפעם אמרתי "תודה, אני מעריכה את זה" בהמשך היא חזרה שוב על "כל הכבוד" ואני, שיצאתי לסידורים כמה דקות מאוחר יותר התרגשתי עד כדי שעמדו לי דמעות בעיניים. 

נכון, אלה מילים פעוטות בנושא זניח, אבל אני מרגישה חוסר אדיר באישור וחיזוק מההורים ולמעשה שנים שאני מסתובבת בעולם בתחושה שאני מאכזבת אותם ולא "מספיקה".

בין אם זה אי ההבנה של הורי לסיבה שבגינה עזבתי את העבודה, העובדה שאני לא ממש דתיה וכמובן הזוגיות עם פיץ שאינו מבן עמנו, כמו שאבא שלי אמר לא פעם.

צמד המילים של אמא עשו לי כל כך טוב על הלב.

מעבר לזה, המפגש עם חברותי האהובות תמיד היה מהנה. הארלם עשתה איתי כמה סיבובים למצוא שמלה ולראות מקומות אפשריים למסיבת החתונה שעתידה להערך בארץ בהמשך השנה, הבסטי מהבר והחנון שהחליטו שאנחנו מתרעים רגע לפני שאני עוזבת, הדודה שמזכירה לי שאני אהובה ושאומרת שהיא מחכה לשמוח איתנו, וגם הזכירה שכולנו צריכים בימים אלה עוד סיבות לשמוח. היו גם חג'י, החברה מהקורס, החברה מהסלסה, סבתא ועוד אנשים טובים ויקרים שהפכו את התקופה הזו למהנה וטובה.

לפני שיצאתי לשדה שמחתי שאמא איחלה לי נסיעה טובה ומזל טוב ושאבא, בנפרד, איחל שנצליח. כיף שלמרות הכל ואחרי שבמשך השנים הביעו לא פעם רתיעה מהזרות של פיץ הם ראו לנכון לשלוח אותי מצויידת במילים טובות. אבא התקשר כמה דקות מאוחר יותר להציע לממן חלק מהאירוע, למרות שלא ביקשתי. 

נסעתי לשדה כשהלב כבר מתחיל להרגיש געגועים הביתה, למשפחה ולחברים, למזג האוויר שנעים עדיין.

הגעגוע הזה הוא אחת הסיבות שאני חושבת לחזור ארצה בינואר. זה, וסידורים שקשורים למסיבת החתונה שאנחנו חושבים לארגן בחודש מרץ.

כעת, מסיימת את הפוסט אחרי מקלחת טובה בחדר המלון המפונפן בקפריסין, ממתינה לפיץ שצפוי לנחות עוד שעה וחצי. תיכף אצא לאכול משהו. היום היה ארוך מאוד ופתאום התחוור לי שחוץ מקפה ושני מאפים קטנים באחת עשרה בבוקר לא אכלתי כלום. משם, אסע לשדה לפגוש את פיץ עם מנת טייק אוואי בשבילו.

מחר צפויים לנו סידורים קטנים לקראת החתונה,

ברביעי בערב המשפחה שלו מגיעה ובחמישי אחה"צ נהיה מר וגברת פיץ.

טיולולדת

טיול יום ההולדת שלי בשבוע עבר היה מהנה מאוד והיווה הזדמנות מצויינת לנשום אוויר אחר.

את היום הראשון התחלנו יחסית מאוחר, כאשר יצאנו מהדירה בשעות הצהריים לנסיעה הממושכת לצד השני של ארץ השיכורים, כולל עצירה לארוחת צהריים מאוחרת וקפה בעיירונת באמצע דרך. 

מקום הלינה הראשון שלנו היה במלון מפונפן יחסית לאלה שאנחנו מזמינים בד"כ, מחוץ לעיר ועם נוף נחמד לים. שמחתי להחנות שם לאחר שגוגל מפות החליט שבמקום לנהוג מסביב בכבישים פחות עמוסים, יהיה כמובן הגיוני לקחת אותי להרפתקאה מיותרת דרך רחובות עיר צרים ועמוסים בילדים שקופצים לכביש, נתיבי נסיעה שהופכים פתאום למקומות חניה ושאר סכנות שאתגרו את רמת הריכוז והעצבים שלי.

המעבר החד מהלחץ בנהיגה שכזו לחוף השליו שלאורכו פסענו דקות לאחר ההגעה היה דרמטי ואת המשך הערב המרגיע העברנו בהליכה והיכרות עם האיזור והנוף היפה. את פתיחת חגיגות יום ההולדת שלי ציינו מול הטלויזיה ועם חטיפים. 

הבוקר למחרת התחיל עם ארוחת בוקר מצויינת על רצועת החוף ומשם המשכנו רגלית אל תוך העיר. 

פיץ ואני לקחנו את הזמן וטיילנו בין ביתני השוק שהתפרש לו על הגשר שליד הנהר, נהננים מהריחות, המראות והביחד, כאשר בין לבין אני עונה לשיחות והודעות ממכרים וחברים שהתקשרו לברך. כשהגענו אל המדרחוב הראשי, נכנסנו לחנויות מעניינות ועצרנו ליד נגני רחוב מוכשרים עד שהגענו אל חדר בריחה שקיבל ציונים טובים אליו החלטנו להגיע בספונטניות ולראות אם יש להם חדר מעניין ופנוי ואכן היה להם.

את השעה שלאחרן מכן פיץ ואני ניסינו (וגם הצלחנו, עם תוספת זמן קטנה) לפרוץ כספת בנק.

פיץ חושב שאנחנו לא מאוד טובים במשחקים האלה, וזה נכון שלא פעם המפעילים מתערבים ומציעים לנו רמזים כאלה ואחרים. בכל זאת המשחקים הללו מהנים ואני שמחה שהוא זרם איתי פעם נוספת לאחת מההרפתקאות האלה. 

לאחר שברחנו עם השלל המדומיין שלנו, עצרנו לקפה ומאפה בפטיסרי עם עוגות יפהפיות וטעימות מאוד. 

אני הזמנתי טארטלט פטל ופיץ, חובב עוגות הגבינה, הזמין עוגת גבינה וטובלרון. הבחירה שלו נשמעה לי מתוקה להחריד אבל בפועל היא הייתה מתקתקה ונעימה ולקצפת מעל היה טעם ומרקם של קצפת טריה במיוחד. תענוג.

טעים ונעים עם עוגות וקפאין

הלכנו חזרה למלון כדי להנות קצת מהמתקנים שהוא מציע ונכנסנו לבריכה ריקה ורדודה יחסית של מטר וקצת.

תוך כמה דקות שמתי לב שלא רק שפיץ לא מנסה לשחות, הוא גם נמנע אקטיבית מלהכניס את הראש למים. זה המקום כנראה לעצור ולספר שהנסיון של שנינו במים הוא לא מזהיר.

לפני כעשר שנים, כשרק הגעתי לארץ השיכורים לראשונה, זכור לי שהוא לקח שיעורי שחיה. אני לעומתו, מעולם לא הייתי בשיעורים כאלה והמעט שאני יודעת למדתי מתצפית וחיקוי של אנשים אחרים, מה שהספיק לי כדי להגיע ליכולות של שחיית חזה מגושמת יחסית למרחקים לא ארוכים. 

ניסיתי לעודד את פיץ כשראיתי שהוא מרגיש מספיק בנח כדי לצוף וגם לשחות קצת גב, אבל די מהר הבנתי שזה חסר טעם. שנינו הבענו עניין בלקיחת שיעורי שחיה נוספים בעתיד הקרוב.

אחרי גיחה קצרה ומהנה לסאונה הרטובה והיבשה חזרנו לחדרנו כדי להתארגן לארוחת ערב חגיגית. 

שלא כהרגלי, לבשתי שמלת מקסי ללא שרוולים, סנדלי עקב ועגילים ארוכים. אני יודעת שפיץ תמיד מפרגן בהתלהבות בפעמים הנדירות יחסית בהן אני נאותה ללבוש שמלות, אבל האמת היא שבארץ השיכורים לרוב קר מדי לטעמי ללבוש כזה, עקבים זה סתם לא נח ואת אוסף העגילים שלי דל מאוד בעיקר מחוסר עניין. ובכל זאת, גם הפעם ללא יוצא מן הכלל, פיץ החמיא וגרם לי להרגיש נפלא. האוכל במסעדה האיטלקית שבחרנו בה היה ממש מוצלח והאווירה והשירות רק שדרגו לנו את חוויית הדייט הזוגי והחגיגי שלנו.

למחרת היום לקחנו קפה לדרך ולאחריו ארזנו את עצמנו חזרה לרכב והמשכנו בנסיעה ליעד הבא.

עצרנו בעיר שבה יש השכרת אופניים ויציאה למספר מסלולים עם נוף לים. עשינו בירורים והגענו לנקודת היציאה, כשהתכנון הוא לשוב למחרת היום.

משם המשכנו בנסיעה עד למקום הלינה הבא שלנו שעומד בדד על אם הדרך. עשינו צ'ק אין, נהננו מארוחת ערב ובירה ובעשר ומשהו בלילה חזרנו לפאב של המקום כדי להינות מעוד קצת בירה ומוזיקה חיה. עלינו לישון עייפים ופיכחים, מוכנים למסלול האופניים שתכננו למחרת. 

הפרט הבא שאני זוכרת הוא שלא הפסקתי לזוז במיטה. השעה הייתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, היה לי חם, הזעתי והבטן שלי עשתה קולות של מתקן מי עדן. אקצר את הפרטים הגרפיים ואומר שקלקול קיבה זה לא נעים. 

בשלב הזה הרעש העיר את פיץ היה ער שהגיע יחד איתי להבנה שמאחר ושנינו שתינו את אותו הקפה בבוקר והזמנו את אותו הסלט לצהריים, כנראה שהבעיה היא בדג שאכלתי בערב, למרות שהוא היה טעים והרגיש בסדר גמור. הצלחנו לחזור לישון לעוד כמה שעות אבל החלטנו לשנות את התוכניות ולוותר על האופניים כדי לאפשר לגוף לנוח קצת לפני גולת הכותרת שעוד חיכתה לנו בהמשך.

במקום זאת, עצרנו בדרך בעוד עיר חוף בה פיץ ומשפחתו נהגו לבקר בילדותו ומשם ליעד האחרון שלנו שנמצא בעיר בה פיץ התגורר כמה שנים בתקופת הקולג' שלו ולאחריה.

לכאן המשפחה של פיץ הייתה מגיעה לטייל

נשנושים בחוף. אצות בשביל המלוח ואייס קפה בטעם אגוזים בשביל המתוק.

בוקר יום שני והאחרון שלנו לטיול זה, פתחנו בארוחה קלילה ומשם המשכנו לכעשרים דקות נסיעה לעבר החוף ולשיעור גלישה.

כבר הזכרתי הפוסט הקודם שגלישה זה חלום ילדות קטן שסופסוף פיניתי עבורו זמן.

פגשנו את המדריך ושאר חברי הקבוצה ויצאנו עם גלשנים לחוף להסברים על יבש לפני הכניסה למים. 

בשעתיים הבאות, בין התהפכות אחת לשניה, הצלחתי לתפוס גלים בשכיבה, אחרי כן בעמידה על הברכיים ולקראת הסוף היו גם מספר פעמים שהצלחתי גם לעמוד. כשמתארים את זה בצורה כזו יבשה, קשה במילים את התעלות הרוח ופרץ האנדרנלין שחשתי בפעם הראשונה שהצלחתי לעמוד על הגלשן, גם אם עפתי ממנו אחרי כמה שניות. בפעמים הללו שבהם הצלחתי לגלוש ממש, פיץ תמיד היה בתוך המים או במיקום כזה שהוא לא ראה את ההישג הקטן הזה שרציתי לחלוק איתו.

כשהזמן שלנו עמד להסתיים, המדריך הודיע לכולם שבעוד כמה דקות נצא מהמים. 

אני ניסיתי לתפוס עוד כמה גלים אחרונים ואז הגיע הגראנד פינאלה.

פיץ והמדריך כבר עמדו ופטפטו על החוף, מחכים שכולם יסיימו עם הגל האחרון שלהם ויצאו וכך עשיתי גם אני. 

עמדתי מולם, תפסתי גל טוב בשכיבה, ואז על הברכיים ולבסוף בעמידה בטוחה תוך כדי קריאות "יואואואו!!" שמיד גרמו לשניהם להביט בי בחיוך. הגל סחב אותי ממש לפניהם עד שהסנפירים של הגלשן ננעצו בחינניות בחול. 

פיץ ממש שמח בשבילי ואני הייתי באקסטזה מוחלטת ועם חיוך ענק שסיכמו מבחינתי את הטיולולדת הזה בצורה מושלמת. 

בין החגים

פורים מאחורינו ופסח כבר אוטוטו כאן. 
בארץ הניכר בה אני נמצאת כמובן שלא ממש הרגשתי סביב את אווירת שחרור העכבות והתחפושות של חודש מרץ ואין לי שום ציפיה להרגיש את קדחת הנקיונות וחיסול הפחמימות של אפריל. אני טורחת לייצר לעצמי את הדברים האלה עד כמה שניתן תוך כדי העזרות באירועים שהמעסיק מארגן עבור קהל הישראלים או אירועי הקהילה היהודית המקומית. 

בשבועות האחרונים פיץ ואני התחלנו להתאמן בהדרכת אפליקציה שהמליצו עליה בעבודה. עד כה אנחנו מרוצים מאחר ואת האימפקט אנחנו מרגישים גם ימים אחר כך ובכל מיני שרירים שלא יצא להרגיש מזה זמן. הבאסה היא שלמרות שאנחנו נהנים מהנסיון להפוך את השגרה שלנו לפעילה יותר, מרגיש לי שחיסול המזווה מחמץ פחמימתי קצת מתנגש עם הנסיון לחזור לכושר. אולי אני קצת נוקשה עם עצמי פה, אבל מרגיש לי קצת מצחיק לעשות אימון קצר ואז לרדת על קערת פסטה או קוסקוס. לפחות אני יודעת שזה זמני, גם ככה את החג כנראה שאעביר בעיקר על ירקות ופירות חיים ומוצרי חלב מאחר ואני לא מתכוונת להשקיע בכלי בישול חדשים שישמשו אותי לכל כך מעט זמן.

עוד בנושא פעילות גופנית- הבוקר פיץ ואני התעוררנו, התארגנו בזריזות ונסענו לסוג של מרכז ספורט מקומי סטייל מתנס ובו שני מגרשי סקווש שניתן להזמין מראש.
כבר לפני שבועות מספר פיץ שאל אותי מה דעתי להתנסות במשחק מאחר שהוא קרא איפשהו שמשחקי "מחבטים" הם בריאים מאוד והוא נהג לשחק בצעירותו משחק דומה מאוד. סיפרתי לו שבעבר היה לנו מגרש סקווש בבסיס בו שירתתי בחיל האוויר ויצא לי ללכת כמה פעמים ולשחק עם חברות. לא באמת ידענו מה הכללים, אבל נהננו לחבוט בכדורי הגומי ולהריץ אחת את השניה מצד לצד. 
פיץ ואני התרעננו מראש בחוקים והחוויה הייתה מהנה ואנרגטית מאוד ובניגוד ממשחקי סנוקר שבהם לרוב פיץ מנצח, כאן עושה רושם שאנחנו יותר שווים ביכולותינו. 

בצהריים, כאשר כל אחד מאיתנו מאזין באוזניות למוזיקה החביבה עליו, התחנו בנקיונות של חדר השינה, חלק מהמטבח ומהסלון.
האנרגיה של הסקווש מהבוקר והפלייליסט המרים של אירוויזיון 2024 דחף אותי בין היתר לנקות את החלונות הגדולים של המרפסת מבחוץ על אף שהרוח נשבה כל כך בחוזקה שמדי פעם הרגשתי כאילו היא תדחוף אותי יחד עם הכסא עליו עמדתי שלוש קומות מטה אל הרחוב. 
במבט לאחור, אולי לא הייתי צריכה להתעקש דווקא על היום בנושא הזה 😅

בשבוע הבא מתוכננת לנו טיסה למדינה שכנה והתארחות של כשבוע אצל האח של פיץ.
התכנון הוא בילוי עם המשפחה, טיולים בסביבה וללוות את אמא של פיץ חזרה לארץ השיכורים מבית האח, שם היא שוהה מסוף חודש מרץ לרגל הפסחא. 

בהמשך, מהחג שלהם לזה שלנו, כבר הזמנתי לפיץ ולי מקום בליל הסדר של בית חבד המקומי. 
מסתבר שהם עורכים שני אירועים בנפרד- אחד בעברית, בו כנראה הייתי פוגשת הרבה קולגות מהעבודה ואחד באנגלית. 
נו, אני מניחה שאם פיץ יכול לחוות פסח לראשונה, אני יכולה לחוות אותו יחד איתו לראשונה באנגלית במקום בעברית וארמית המוכרות. 

אוטוטו ביקור

חזרתי למשמרות לילה אחרי חודש של בקרים.
קצב העבודה במשמרות הבוקר הוא מהיר יותר. יש יותר אנשים, ישיבות, משימות חדשות נכנסות תדיר אבל מצד שני יש יותר כח אדם. בלילות לעומת זאת, הקצב איטי יותר אבל מאחר והחבר'ה המנוסים ביותר לא נמצאים, יש פה ושם הזדמנויות להתנסות במשימות מעניינות יותר. 

בכל אופן, החודש הזה יהיה שונה מאחר ומיד בסוף המשמרת האחרונה לשבוע הזה, אני צפויה להכנס לרכב של פיץ, שיקפיץ (סטגדיש) אותי למיקום האיסוף של השאטל לשדה התעופה ואל טיסת קונקשן שסופה בארץ קודשנו. אני מקווה להצליח לתפוס כמה שעות שינה במהלך הטיסה כי לא תהיה לי הזדמנות לעבור בדירה קודם.

הרגשות שלי בנוגע לביקור הזה הן מעורבות.
מצד אחד, אני מתגעגעת לשגרה הישראלית שאני כל כך אוהבת הכוללת מפגש עם בני משפחה וחברים, לדבר עם כולם בעברית, ההומור וכו'. כמובן שישנן לא מעט תכניות כיפיות כמו החתונה של הבן דוד, שהיא למעשה הסיבה לבואי בעיתוי זה, שבת עם הדודה, לצאת לרקוד, מסיבת אירוויזיון וכו'.

למרות כל הטוב הזה, כאמור, יש גם פוטנציאל לחוויות פחות נעימות. את משך הביקור אני צפויה להעביר עם ההורים, ולמרות אהבתי והערכתי אליהם, נסיון העבר מלמד שהמגורים שלי אצלם אף פעם לא עברו בצורה חלקה עבורם וגם עבורי. יש להם המון הרגלים שמאוד קשה לי איתם ולא משנה כמה אני מעירה ומבקשת להפסיק הם לא באמת מצליחים. השהיה שלי במחיצתם ובמחיצת אמי בפרט, גם נוטה להדליק לי המיזופנויה ולגרום לי, לבושתי, לפרצי זעם כי אני נאלצת לבקש להפסיק עם הטריגרים כל כמה דקות. 

אני מקווה להתמודד עם המכשול הידוע הזה עם אטמי אוזניים שהלוואי שיעשו את העבודה. אלטרנטיבה אפשרית אחרת היא להסתובב רוב היום מחוץ לבית, אני רק מקווה שמזג האוויר יתאים לכך ושאמצא לעצמי מספיק סיבות טובות להיות בחוץ. כבר קרה לי בעבר שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בחוץ אבל ידעתי שלא ארגיש בנח בבית אז בלית ברירה העברתי את הזמן בחוץ בסוג של חוסר מעש והרגשה של הומלסית. בנוסף, אני מגיעה עם רשימת מטלות שעלי לסיים לפני שובי חזרה לארץ השיכורים, המשימות כוללות התעסקות עם עורכי דין, ביטוח ואולי אפילו התעסקות עם השוכרת בדירה של סבתא שלי. כאמור, דברים יבשים אך חשובים. 

 

רגע אחרי חג המולד

קצת מוזר לכתוב על מאורעות חג המולד באיחור של שבועיים, אבל עדיף מאוחר מלעולם. 
כזכור, את הימים שלפני הכריסמס בילינו עם משפחת פיץ ובהזדמנות זו גם נערכה ה-"אזכרה" של שנה מאז שאביו הלך לעולמו. שלושת ימי החג שבאו מיד לאחר מכן, עשינו במשמרות לילה בעבודה.

המשמרות היו כצפוי איטיות וללא פעילויות רבות, גם כי מראש תכננו זאת כך וגם כי לאף אחד לא היה חשק או רצון להתעסק במשימות כבדות בימי החג. עד כדי כך היה שקט, שבמשמרת השניה משלוש, המנהל עבר ליד החדר שבו אנחנו נוהגים בד"כ לשבת ואמר ששניים מאיתנו יכולים לצאת הביתה מוקדם. התנדבתי להשאר ולהעביר את סיכום המשמרת ובתמורה לצאת מוקדם יותר למחרת היום, מתוך מטרה להספיק לנמנם מעט לפני שיוצאים שוב לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון משפחתו של פיץ. 

המשמרת השלישית והאחרונה לשבוע זה, הייתה זו שהכי הרבה אנשים ביקשו בה חופש ולמרות זאת היא התחילה שקט יחסית. בשלב כלשהו, אחד החבר'ה הצעירים והפחות מנוסים בקבוצה ביקש את עזרתי בתקלה כלשהי, כאשר בסמול טוק שבין לבין סיפר שהמנהל עבר בחדר מוקדם יותר, בהעדרי, ואמר שגם היום שניים מאיתנו יכולים ללכת ומישהו אחד כבר הלך. חשבתי לעצמי שאסיים את מה שהתחלתי, אשלח שני מיילים ואצא הביתה. 
כמובן שבהתאם לחוק מרפי, התחילו פתאום לצוץ עוד כמה תקלות כאשר נשארנו רק הבחור הצעיר, טכנאי קלולס לגמרי ואני. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולסיים לכתוב את המיילים, אבל גם המחשב שלי החליט שלא כל כך התחשק לו לעבוד ועשה לי את המוות. בסופו של דבר, במקום לצאת כמה שעות לפני הזמן, הרווחתי בקושי רבע שעה ולכן הספקתי לישון כמה שעות בודדות לפני שיצאנו לדרך.

הנסיעה הרגישה לי ארוכה ולחוצה. מצב רוחו של פיץ היה רגוז מאחר וקיווה להגיע לפני רדת החשיכה וגם להספיק לבלות עוד קצת עם אחותו שהייתה צפויה לטוס בחזרה באותו הערב. הוא עוד יותר התעצבן כאשר הבין שהבחור שיצא מוקדם ראשון היה בחופש ביומיים שלפני, ובכל קנה מידה איכפתי וחברתי אחר, לי או לבחור הצעיר הגיע לצאת לפניו כי עבדנו בשתי המשמרות הקודמות.
עד שהגענו לבית משפחתו האווירה נרגעה והפכה חיובית יותר ולמזלנו, הספקנו לבלות עוד קצת עם האחות לפני שנסעה ולשמוע מכולם איך עבר עליהם החג. בין היתר, קיבלנו עדכון על אירוע דרמטי שהתרחש רק כמה ימים לפני כן, כאשר האחיינית הלכה לשירותים, נעלה את הדלת ואז לא הצליחה לפתוח אותה. האחיין סיפר בקור רוח איך ניסה להרגיע אותה ולהנחות אותה מעבר לדלת למרות שבכתה והיא, שהשמיטה את עניין הבכי, הדגימה לנו איך דפקה על הדלת שוב ושוב וקראה לאמא שלה שלא שמעה. מזל שההדגמה שלה נערכה בחיוך, נראה שהמקרה לא הותיר בה משקעים מיוחדים.

היום שלמחרת היה ביתי ורגע ואני ביליתי אותו בעיקר בסלון, עם האחיין שהשתלט על הטלויזיה עם משחק ניטנדו של הארי פוטר ועם האחיינית שהחליטה שאני והיא משחקות יחד בטאבלט שלה. איתו עשיתי מעט בונדינג תוך כדי שאלות ושיחות על הארי פוטר, פוקימון וכדורגל ואיתה זה היה מורגש עוד יותר בעקבות הישיבה הקרובה והמשחק שדרש מאיתנו שיחה, בחירות שעשינו יחד וכו'. הרגשתי שיש לי חיבור לא רע עם שני האחיינים, ועם האחיינית זה היה מורגש עוד יותר כי במספר הזדמנויות, כאשר עמדתי ללכת לשירותים או לחדר אחר היא פשוט מיהרה לכיווני, חיבקה לי את הרגליים, הסתכלה עלי מלמטה עם החיוך הגדול שלה ואמרה "את לא הולכת לשום מקום". ברגעים האלה לא ידעתי את נפשי מרוב לב נרגש ושלפוחית מלאה.
בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אחיו של פיץ סיפר שהם קבעו להפגש עם בת הדודה שלהם במסעדה וביקשו שפיץ ואני נבשל ארוחת ערב למחרת, במקום גיסתו של פיץ שלרוב מבשלת לכולם, ואמרו שיש פיצות ונגיסי עוף לילדים שרק צריך לחמם. חשבתי שזה יהיה מעניין לראות איך נתמודד איתם מבחינת אוכל ובעיקר מבחינת ההכנות לשינה.

למחרת היום התכוננו לצאת להתרעננות וקניות. רגע לפני שיצאנו, אמא של פיץ דחפה לכל אחד מאיתנו שטרות ליד כמתנת חג. הרגשתי נבוכה מאוד, בעיקר כי לא קניתי לה כלום. גם פיץ היה נבוך ואמר שלא חשב שיהיו מתנות השנה בגלל האזכרה, ולכן קנינו שנינו מתנות רק לילדים "אה, אבל בעצם גהה רימתה וקנתה גם לי משהו קטן".* 
בדרך לקניות שאלתי את פיץ מה היא אוהבת והוא התייעץ עם אחותו שהמליצה על סדרת ספרי מתח שחשבה שתאהב, ככה שלפחות את המתנה הסמלית הזאת הבאנו. אחרי קניות בסופר, חזרנו כדי לארגן ארוחת ערב.

הפיצות, נגיסי העוף והעוגיות שנשארו מהחג לקינוח סיפקו את הילדים די והותר. אמא של פיץ נהנתה גם היא מפיצה ומעוגה וקרם שקנינו לסיומת מתוקה. בזמן שהילדים ואמא שלו אכלו, המשכתי בהכנת מרק שבישלתי לפיץ ולי לארוחת ערב. 
הילדים סיימו את שלהם וחזרו לסלון להמשך משחקים כאשר פיץ ואני פינינו את הכלים כשלפתע האחיינית חזרה כדי לקרוא לי לשחק איתה. הסברתי לה יפה שאנחנו עוד מעט אוכלים ושתיכף נבוא, אבל היא ביקשה להשאר איתנו במטבח ולחכות שנסיים, פיץ הסכים, בתנאי שתחכה בסבלנות ובשקט.
כשהמרק היה מוכן ועמדתי להגיש, פיץ נזכר שבעצם זה ערב יום שישי ושאל אם ארצה שיערוך את "הטקס" הקבוע (עם עוד קצת מאמץ הוא בסוף ילמד את המילה "קידוש"), הוחמאתי אבל אמרתי שלא נראה לי שזה מתאים בבית של אמא שלו, למרות שהתמונה של ישו הציצה עלינו מהקיר ואולי הוא היה שמח לחזור למקורותיו היהודיים. הוא (פיץ לא ישו) הציע בכל זאת אבל אמרתי שזה בסדר ושאני באמת מאוד מודה לו על ההצעה. 

המרק יצא טעים והיין שהתלווה אליו, שנשאר יחד עם ערמות של אוכל שנשארו מהחג שדרג את החוויה. באותו הזמן, בקצה השנה שלי החדר, ניכר היה שהאחיינית מתקשה להתאפק ולחכות לנו שנסיים ואפילו נשפה בחוסר סבלנות כשהבינה שאנחנו לוקחים מנה שניה. הנסיון הילדותי שלה להשאר בשקט ובסבלנות ולהתגבר על הרצון שלה לפטפט ולשכנע אותי לשחק איתה היה מצחיק וחמוד מאוד. כשסיימנו לאכול הלכנו כמובטח לשחק איתם עד שפיץ הודיע שיש להם רבע שעה להפרד מהמסכים. 
האחיין הלך לצחצח שיניים בלי בעיות והלך למיטה ללא התנגדות כאשר האחיינית הלכה אחרי מעט יותר שכנוע וביקשה אחרי שסיימה, שאמזוג לה כוס חלב. לא ידעתי אם היא רצינית או לא כי כשאני הייתי קטנה חינכו אותי שלא אוכלים ולא שותים כלום חוץ ממים אחרי צחצוח שיניים. היא טוענת שההורים שלה תמיד מוזגים לה. הצעתי פשרה - תלכי לישון ואם לא תרדמי אמזוג לך. 
פיץ ואני הלכנו להגיד להם לילה טוב ומצאנו את האחיין מסמן את העמוד שהגיע אליו בספר תוך כדי פיהוק ולגמרי מוכן לשינה כאשר האחיינית אמרה שיש לה יותר מדי אנרגיה ושהיא לא תצליח לישון. ניסיתי לדבר איתה בנחמדות וגם האחיין השתתף בשיחה ובהתבדחויות עד שאמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.

הצטרפנו לאמא שלו בסלון עם קינוח תוך כדי שנהננו מהשקט ומתחושת ההישג אבל אחרי עשרים ומשהו דקות שמענו רחשים מכיוון המסדרון וכשיצאנו לבדוק, האחיינית חיכתה לנו מעבר לדלת ושאלה "כמה זמן לוקח לכם לבדוק מה איתנו?".
שיט, היינו אמורים? לא קראתי את החוקים של המשחק הזה!
ליווינו אותם חזרה לחדר, שם האחיין עדיין במיטתו ואמר שהוא ניסה לעצור אותה. חחח מצחיקה האינטרקציה ביניהם וה-"הלשנות" שלהם אחד על השני.
ניסיתי לדבר איתם שוב בנחמדות והסברתי לה שאני יודעת שיש לה הרבה אנרגיה וקשה לה לישון, אבל אם לא תישן, מחר לא יגיע ואז לא נוכל להמשיך לשחק יחד בטאבלט. בשלב הזה פיץ החליט שזה מספיק והציב להם גבול ואמר שהגיע הזמן לישון, איחל להם לילה טוב עם חיבוק וסגר אחריו את הדלת.
אחרי המקרה הזה הבנתי שאולי מיהרתי לחגוג אחרי ההשכבה הראשונה ולכן כאשר שמעתי מאוחר יותר רחש נוסף, התחלתי לחשוב על עמדה נוקשה יותר תוך כדי תנועה לכיוון המסדרון אבל הפעם זו הייתה רק אמא של פיץ שבדיוק סגרה אחריה את הדלת של חדר השינה.
כשאחיו וגיסתו של פיץ חזרו לבסוף, הם היו משועשעים מאוד מהסיפורים ואמרו שהם אפילו לא היו בטוחים אם הם ימצאו אותם במיטות שלהם בשובם הביתה. את הערב סיימנו ארבעתנו מול הטלוויזיה עם חטיפים ואלכוהול ומבחר סדרות טלויזיה קלילות כולל גוגלבוקס שהפך מאז להיות הגילטי-פלז'ר-גוזל-הזמן החביב על פיץ ועלי. היה ממש טוב לצחוק ולשתף סיפורים מטופשים יחד. 

ישנו עד מאוחר למחרת היום, אבל בזמן שנותר המשכנו לשחק עם הילדים ולצפות יחד איתם בטלויזיה, בין היתר בתכנית שמשום מה הפכה לאהובה מאוד על האחיין, בה מוצגים מבחר תאונות דרכים שנקלטו במצלמות דרך. בתחילה האחיין התגלגל מצחוק על כל מכונית שהחליקה או בהפתעה כאשר הולכי רגל כמעט ונפגעו תוך כדי שהאחיינית כועסת עליו ואומרת שזה לא יפה לצחוק על סבל של אחרים. מיותר לציין שאחרי כמה פרקים גם היא הצטרפה אלינו והגיבה בצחוק או תדהמה יחד עם כולנו.
בערב, הגיסה הכינה אוכל לילדים והפעם ההשכבה הייתה על אמא של פיץ, מכיוון שפיץ ואני, אחיו וגיסתו יצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית בעיירה השכנה. 
היה טעים וגם החברה נעמה לי מאוד. דיברנו על המשפחה, על הילדים ובאופן טבעי, מאחר וזו סוף השנה האזרחית, קשה היה שלא לדבר על תוכניות לשנה החדשה. 
האח והגיסה דיברה על מקומות שאולי היו רוצים לטייל בהם בשנה הנכנסת, על מופעי מוזיקה ומשפחה שמתכננת לבקר ו... הם גם הזמינו אותנו באופן רשמי להתארח אצלם בביתם במדינה השכנה, הם חושבים שסביב מאי יכול להיות נחמד וסיפרו על כמה אתרים פופולריים שנמצאים במרחק נסיעה קצר מהם.
בזמן שהם המשיכו לספר ולפרט, ביני לבין עצמי חשתי בהתרגשות כפולה. פעם אחת כי זה עוד סימן שממש מקבלים אותי למשפחה ופעם שניה כי חודש מאי זה חודש האירוויזיון ואני יודעת שהגיסה (האמריקאית במקור!) גם היא מחובבי התחרות. 
"... אז אנחנו מאוד נשמח שתבואו וגם הילדים כמובן. בכל מקרה, נראה שיש לך מעריצה..." אחיו אמר וחייך לכיווני.
די נו, אני נמסה כאן! בשלב זה כנראה שהשתפכתי גם אני קצת כי סיפרתי שבעצם אין לי עוד אחיינים משלי אז אני די מדמיינת, דרך הילדים שלהם, שעכשיו יש לי. 
כשחזרנו הביתה רק אמא של פיץ הייתה ערה. היא סיפרה שהילדים היו מותשים כשהלכו לישון, האחיינית נרדמה תוך שניה והאחיין התקשה קצת בהתחלה אבל בסוף הצליח גם הוא. 

ביום המחרת האח והגיסה היה עסוקים בעיקר באריזות לקראת הדרך הארוכה שציפתה להם בדרכם הביתה. 
אנחנו המשכנו להעסיק ולשחק עם הילדים כאשר חיבוקי הרגליים מהאחיינית המשיכו והפעם עם מסרים אחרים כמו "אני רוצה להשאר איתכם כאן" או "אני רוצה שתחזרו יחד איתנו הביתה". 
על הראשון אמרתי לה שגם אנחנו נלך בקרוב ועל השני אמרתי, ובפעמים אחרות גם ההורים שלהם הצטרפו למסר, שנבוא לבקר אותם בהמשך השנה. 

בתכנון המקורי פיץ ואני היינו אמורים לחזור הביתה גם אנחנו באותו היום, אבל בסוף נשארנו יום נוסף שבו עזרנו לאמא שלו בכל מיני סידורים לפני צאתנו. בישלנו, עשינו קניות, הורדנו ואיכסנו את קישוטי החג והעץ ועזרנו לחדש את הביטוח לרכב. 
את השנה החדשה קיבלנו חבוקים בסלון, עם "חומות של תקווה" שבמקרה שודר בטלויזיה ועם בקבוק למברוסקו. 
את היום הבא בילינו בנסיעה חזרה לדירה לקראת שגרה שהפכה נעימה יותר אחרי בילוי ממלא מצברים עם המשפחה המקסימה של פיץ. 


*למרות שפיץ אמר שלאף אחד כנראה לא יהיה מצב רוח למתנות השנה, החלטתי לקנות לו מחבט גולף שידעתי שרצה, כדורים שתמיד חסרים לנו ומסמרים קטנים מפלסטיק עליהם מניחים את הכדור, שגם אותם אין לנו. 
התלבטתי אם יש טעם לשים את המתנות מתחת לעץ, מאחר ולא נהיה אצל אמו בחג עצמו וגם כי די ברור מצורת העטיפה מה המתנה מכילה ולכן אפקט ההפתעה לא באמת קיים. 
בסוף החלטתי להתגנב הביתה מהמשמרת של ערב החג ולהחביא את המתנות בצד שלו של המיטה מתחת לשמיכה. הסיבה לכך היא כי הוא סיפר בעבר שכשהם היו ילדים, הם ידעו שהמתנות מתחת לעץ הם מהמשפחה אבל תמיד היו מתנות אחרות שחיכו להם בבוקר חג המולד בקצה המיטה, אלה היו המתנות מסנטה קלאוס. 
בסוף המשמרת שבעצם הייתה בבוקרו של הכריסמס, נכנסתי למיטה לפניו והוא קלט שאני מחזיקה את הפלאפון בצורה מוזרה ושאל אם אני מצלמת אותו, ההבעה על פניו כשמתח את רגליו לקצה המיטה הייתה פרייסלס.

רגע לפני חג המולד

 שנת 2023 הגיעה לסיומה כידוע, וכאן בארץ השיכורים נצפו קישוטי חג, עצי אשוח ואיילים בכל פינה. ברדיו הפלייליסטים  התאימו את עצמם עם שירי פופ מתקתקים עד כדי בחילה והחנויות היו מלאות בקוני מתנות שנשלחו בשם סנטה קלאוס לשמח את לבבות הילדים וחשבונות הבנק של החברות המסחריות. 

בעבודה בינתיים הדברים הרגישו פחות חגיגיים מאחר והמשמרת שלי הייתה צפויה לעבוד במשמרות הלילה של העשרים וארבע עד העשרים ושש לחודש, כלומר בערב החג, בערב של החג ובבוקסינג דיי. לי כמובן לא ממש איכפת, הרי כולם רוצים להיות בחג הזה בבית עם המשפחה ואחרי כן לצאת לשתות עם חברים בבוקסינג דיי (ולכן גם הוא יום חופש מבוקש, כך מסתבר), אז לא היה איכפת לי לפרגן לחברי קבוצתי ולהגיע לעבודה כדי שהם יצאו לחגוג בראש שקט. בקבוצה של פיץ המצב מבחינת הביקוש לחופש היה דומה ולכן חופשת החג עם המשפחה של פיץ התחלקה לנו לשתיים- לפני ואחרי המשמרות. 

בשישי שלפני החג נסענו לבית הוריו של פיץ, שם שאר משפחתו הקרובה כבר נכחה - אחותו ואחיו עם אשתו בן הכמעט תשע ובת הכמעט שש.
מעבר לזה שהתאריך היה ה22 לחודש למניינם הוא היא גם עשרה בטבת למנייננו ולכן העברתי את ההיום ההוא בצום אליו פיץ הצטרף פחות מטעמים דתיים ויותר מטעמי כאבי בטן. אל אימו- הגענו פחות או יותר בזמן של סיום הצום עם ארוחת ערב מוקדמת, למרבה הנוחות.
אחרי שסיימתי את הצום היהודי שלי, התפנתי להעריך את אווירת החג הנוצרי שהורגשה היטב בבית-  עץ האשוח עמד גאה ומקושט בסלון, קישוטים אחרים נתלו על קירות וחלונות וקופסאות שוקולד היו מפוזרות בכל הבית. היה טעים ומשמין. את הערב ביליתי בעיקר בהשתתפות חצי פעילה במשחקה של האחיינית בבית הבובות הגדול שלה, שהיה שייך פעם לאחותו של פיץ. היא בעיקר הראתה לי איך היא משחקת ושיתפה במחשבות וברעיונות שלה על מה שהבובות עושות. 

בשלב כלשהו במהלך המשחק שאלתי אותה על מעשי הבובות בלילה היא אמרה שהיא יודעת שהבובות לא קמות לתחיה בלילה... בעצם, חוץ מהגמדים השובבים שלהם (elf on the shelf) שבחודש האחרון, בכל בוקר הם מצאו אותם עסוקים באיזה מעשה שטות אחר. 

מאוחר יותר באותו הלילה יצאנו פיץ ואני עם האח ואשתו להתאוורר בפאב המקומי ולהשלים פערים.למזלי, למרות שכאמור לא אכלנו רוב היום, הבירה לא עלתה לי יותר מדי לראש וסה"כ היה נחמד מאוד. כשחזרנו לבית ההורים המשכנו לצפות בטלוויזיה עד שעה מאוחרת מספיק ואז דחקתי בפיץ שנלך לרכב להביא את המתנות של הילדים ולהניח אותם מתחת לעץ. לפני שהתפזרנו כולנו לשינה, האח ואשתו הלכו לישון הם מיקמו את שתי בובות ה- elf on the shelf של הילדים בתוך אחת קופסות המתוקים, העלימו חלק מהמתוקים לקופסה אחרת ולכלכו את פניהם בשוקולד. בבוקר, קיבלנו כצפוי דיווחים מהתרחשויות הלילה- שני האחיינים סיפרו לנו בהתרגשות ובצחוק שהם תפסו את השובבים באמצע בולמוס לילי. עדכון נוסף היה מפיץ ששמע מאחיו שהילדים בקושי התאפקו כאשר ראו את המתנות וכמעט פתחו אותן. האמת? חשבתי שהם יתרגשו וידעו להתאפק, שכחתי שזה עלול להיות פיתוי גדול מדי בגילאים האלה. אופס.

המשך היום עבר בעצלתיים עד שבשעות הערב התלבשנו כולנו והלכנו לכנסיה הקרובה עבור ה"אזכרה" של אביו של פיץ. קשה להאמין אבל שנה שלמה עברה מאז שאביו הלך לעולמו. קשה לעשות את הסוויץ' הזה בין אווירת חג לגעגועים ועצב, בטח כאשר הכנסיה כבר הייתה מקושטת לגמרי. הטקס היה מכבד ועצוב כצפוי, והוא היווה אזכרה לחברי קהילה נוספים שהלכו לעולמם בשנה האחרונה, כך שלמעשה מדובר בכמה משפחות אבלות שהגורל זימן להם אבל במקביל.

מגני דוד על עצי אשוח. למה לא בעצם? ישו היה משלנו.

את הטקס סיימנו בארוחת ערב בבית מלון קרוב ששוב אילץ את המבוגרים שבקבוצה לנער מעליהם משהו מהכאב והגעגוע לאדם שלא שב. למזלם של כולם, הילדים ואווירת החג הצליחו להעלות חיוך על פני כולם ואווירת היחד עשתה גם היא את שלה ועשתה לכולם טוב בלב ובבטן.

עם גלילי נייר טואלט ואפי גזר מנייר, הפכתי את הגמדים השובבים בלילה האחרון לבובות שלג.
 הילדים אהבו את הרעיון.

בבוקר המחרת, בוקרו של ערב חג המולד פיץ ואני היינו אמורים לעשות את דרכנו חזרה למנוחה קצרה לפני משמרת לילה.לפני שעזבנו האח כינס את הילדים ואמר להם שהוא ואמא שלהם החליטו שמאחר ופיץ ואני לא נהיה בחג, הילדים רשאים לפתוח את המתנות שהבאנו להם. 

הילדים שמחו והתנפלו על השלל בלי לחשוב פעמיים וקרעו את העטיפות לחתיכות. הגדול שמח מאוד לגלות משחק פוקימון לניטנדו והקטנה קיבלה בובת אמא שרקנית, שאפשר להאכיל ולסרק אותה ואחרי זמן מה היא מביאה לעולם שלושה גורים. הבן חייך מאוזן לאוזן ותוך דקות כבר שקע לתוך המשחק והבת שמחה כי לדבריה חצי מהחיים שלה (!) היא רוצה את השרקנית הזאת ואבא שלה כבר החל בחיבור הסוללות ובקריאת הוראות ההפעלה.

בנהיגה בדרך חזרה לדירה התבשרנו בשעה טובה שהשרקנית הראשונה נולדה 🤣

הפוסט יצא ארוך, חלק ב' יבוא בהמשך.

יצירות על עור וקלף

 יום טיול בתל אביב עם ידידי החנון.
מזג האוויר היה חמים ונעים ואנחנו מהלכים לנו בין הרחובות שטופי השמש וחנויות המנגה הממוזגות של דיזינגוף סנטר.

בימי טיול שכאלה יש לנו המון זמן לפטפט על כל נושא דבילי שעולה לראש, כולל סיפור שסיפרתי לו, על אייטם בתכנית טלוויזיה שצפיתי בה בעבר. הוצג שם אב שגילה שהוא גוסס ולא נותר לו זמן רב לחיות וכתגובה הוא החליט להתקעקע בחודשי חייו באחרונים וביקש בצוואתו שיסירו את חלקי העור המקועקעים שלו, ימסגרו ויתלו בפאב אותו מנהל הבן ואכן כך היה.

מאוחר יותר, עברנו ליד מכון קעקועים. החנון שמעוטר בעצמו בכמה יצירות דיו ניסה לשכנע אותי בפעם המי-יודע-כמה שנעשה קעקוע משותף, אלא שכידוע יותר משאני נהנית להביט בקעקועים יפים שנעשו היטב, אני שונאת מחטים. 

"מה, את רוצה להגיד לי שאם אלך לעולמי במוות מחריד אפילו לא תעשי קעקוע קטן של *יצוג מילולי של שמו* לזכרי?"

"מה פתאום... כשתלך לעולמך אדאג להכנסת ספר תורה על שמך".

החנון, שהוא מושבניק וחילוני לחלוטין לא הבין מה פירוש וחשב שמדובר בעניין פשוט וזול.

"נראה לך? זה עולה עשרות אלפי שקלים ואולי יותר".

"עשרות אלפי שקלים על ספר תורה?? טוב עזבי, אני לא אמות וזהו".


אין פואנטה לפוסט, סתם רגע שהצחיק אותי בחברת חבר אהוב.