פוסט אירוויזיון ומעט שגרה

ישנם כמה טריגרים שנוטים לדחוף אותי לכתיבה כאן. לרוב מדובר בדברים הרגילים שכנראה פועלים על הבלוגרים כאן באופן דומה כמו חגים, אירוע יוצא דופן בזירה המדינית או אירוע מעניין שקרה לנו בחיינו האישיים. במקרה שלי, שמתי לב שלא פעם הדגדוג הזה באצבעות נוטה להגיע בממוצע אחת לשבועיים. 

לאחרונה אף אחד מהטריגרים האלה לא פעל אצלי. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי והיה יכול להביא לכך, כפי שהקוראים הותיקים כאן יכולים לנחש, הוא האירוויזיון, שהשנה הביא לרגשות מעורבים.
את השנה שעברה כולנו זוכרים עם הררי גועל הנפש שעדן גולן קיבלה מהמתמודדים האחרים, ולי כחובבת רצינית שעוקבת כל השנה, זה יצר מועקה גדולה. זה שבאותה תקופה הייתי בארץ השיכורים רק גרמה לכך שאחשף גם לתקשורת זרה ולא אוהדת שרק הקצינה את התחושות הקשות.
כשהעונה הקודמת הסתיימה, התחושה הקולקטיבית של החובבים בקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה הייתה בעיקר הקלה וסוג של "ברוך שפטרנו".

השנה, בגלל זכרון התחרות הקודמת, התקשתי מאוד להתחבר ולחוש את ההתלהבות המוכרת שאופפת אותי לקראת חודש מאי. בסופו של דבר, למרות הכבדות הראשונית, נסחפתי בהתרגשות והשתדלתי מאוד ובמאמץ רב להתעלם מהדעות הדוחות של חלק מהחובבים האירופאים האחרים.
בשלושת המשדרים צפיתי יחד עם פיץ בדירתנו, למרות שיכולתי להגיע לאירוע הקרנה המוני בחצי השני שבו השתתפנו, אבל חששתי שאולי יהיו חובבים עוכרים בקהל שיהרסו לי את מצב הרוח. 
את הגמר חגגנו עם פיצות ושתיה ופיץ החזיק מעמד בגבורה במשדר המאוד ארוך של הגמר, בהצגת הנקודות של המדינות האחרונות כשפתאום ישראל הובילה וברגעים שבהם היה נראה שאנחנו אפילו יכולים לנצח את זה.

התחושות לגבי המקום השני המכובד הן כמובן מעורבות. מצד אחד, אין לנו כסף לממן עוד תחרות ולדעתי חלקנו פה זוכרים את הבלאגן שהתלווה לפעם האחרונה שאירוחנו בשנת 2019. מצד שני, בסופו של דבר מדובר בתחרות, וכמו כל תחרות אחרת, כולם רוצים בסופו של דבר לנצח. לא כל מנצח חייב לארח ורק לאחרונה אוקראינה ויתרו על הזכות הזו מסיבות מובנות ועדיין הנצחון נזקף לזכותם.
ולמרות הרצון לנצח, אולי בכל זזאת עדיף לנו המקום השני, כשברור שהרבה מההצבעות שקיבלנו נובעות מהתגייסות קהילות ישראליות ויהודיות, בנוסף לאחרים שמביעים אולי דרך ההצבעה את הדעה שלהם בנוגע למלחמה בעזה או להתנגשות בין האירופאים הותיקים למהגרים המוסלמים באירופה.מובן שההתגייסות הזאת, שלא קשורה בכלל לתחרות או לשיר כזה או אחר, עיצבנה מאוד הרבה צופים ממדינות אחרות ובמידה מסויימת של צדק.

נו, בכלל לא תכננתי לכתוב על האירוויזיון ובכל זאת זה קרה. ככה זה כשחוגגים את התחרות הזאת כל השנה.

מעבר לזה, נהננו בארץ השיכורים משבועיים- שלושה נדירים של שמש וחום שהזמינו את פיץ ואותי לצאת כמעט מדי יום להליכות ממושכות מצויידים בחולצות ומכנסיים קצרים בלי שהיינו צריכים להביא ג'קט קל למקרה שיתקרר. 
מיותר לציין שהשמש הרימה פלאים את מצב הרוח וההליכות עשו טוב גם לגוף וגם לזוגיות. 

בכלל, בתקופה האחרונה אני משתדלת מאוד להיות בקשב לצרכים שלי, של פיץ ושלנו כזוג.
זה בא לידי ביטוי בהקפדה על תזונה בריאה יותר (אם יוצא מן הכלל בגמר האירוויזיון כמובן), השתדלות ליצור שגרת שינה בריאה, פעילות גופנית, זמן איכות זוגי ללא מסכים ושיח בונה. 

אני מתעלמת כרגע לחלוטין מכל האירועים המפחידים שקורים כרגע בארץ. לצערי, אין לי עליהם שליטה וככל שאני מגיעה לאתרי החדשות אני נתקפה בעיקר בפחד, כעס ותחושה של רפיון כוחות.
הלוואי ונדע כולנו ימים של שפיות כדי שנוכל להתרכז באיחוי הקרעים ובצמיחה. 


 

נוף ממסלול ריצה ביום שמש.

וולנטיינז מפתיע

יום הולנטיינז שחל בסוף השבוע האחרון היה הראשון שלי ושל פיץ כזוג נשוי. כמה שבועות לפני המועד שאלתי אם הוא רוצה לעשות משהו ביום הזה והוא ענה בחיוב, אבל לא נכנסנו לפרטים. 
כשהתאריך הלך והתקרב, שאלתי מה מתחשק לו לעשות והוא הפתיע וענה שהוא הזמין לנו לילה במלון.

כשחשבתי על היום הזה, דמיינתי שנצא לאיזו מסעדה או שאני אכין לנו משהו טעים ונשב בבית עם סרט. 
לאן נוסעים? תהיתי בקול, והוא, שבילה איתי מספיק זמן כדי להכיר את כל הטקטיקות שלי, השיב לשאלה בשאלה - את באמת רוצה לדעת?
אתה יודע מה, לא. שתהיה לי הפתעה.

רק בערב שלפני החג עצמו חשבתי שהגיע הזמן לדעת, כשהניחוש שלי היה המלון הצמוד לקומפלקס המגורים בו גרתי ברילוקיישן הראשון לפני כעשר שנים או לחלק מרוחק יותר של המדינה, עם הרבה ירוק וכלום שליו מסביב.
לא זה ולא זה, אנחנו נוסעים לעיר הבירה. הופתעתי מהיוזמה שפיץ לקח והוספתי שהיינו יכולים לעשות בילוי אינטימי בבית. את נמצאת לא מעט בבית בזמן האחרון, חשבתי שנבלה קצת זמן איכות יחד באווירה אחרת. האמת? תשומת הלב שלו ריגשה אותי.

התכנון שלו היה להתעורר מוקדם כדי להסתפר, ובשובו נתארגן לנסיעה. וכך, הוא קם לפני וחזר כדי להעיר אותי עם כוס קפה במיטה וגם שוקולד מריר. נתתי לו נשיקה ושמחתי על המחווה הפשוטה ומחממת הלב הזאת. 
כשהוא הלך להסתפר ארגנתי את הדירה כדי שיהיה כיף לחזור אליה וארזתי לנו תיק. פיץ חזר עם חיוך גדול וזר פרחים גדול עוד יותר. עכשיו יהיה אפילו יותר כיף לחזור!

אחרי מקלחת זריזה יצאנו לדרך.

דקות אל תוך הנסיעה, הרגשתי גל של הכרת תודה שעולה בי. הודתי לפיץ על היוזמה והתכנון שלו, על הדרך בו הוא העיר אותי הבוקר ועל הפרחים. והוא, מקסים שכמותו, אמר שגם הוא מודה לי על כל התקופה האחרונה, שהוא יודע שהייתה חסרת ודאות ולא פשוטה עבורי, ואז הוא המשיך והודה לי ארגון הדירה ועל היחס החם והעזרה לאמא שלו בימים בהם התארחה אצלנו. איזה מותק שהוא, כיף שהוא לא לוקח שום דבר מאלה כמובנים מאליהם. 

עצרנו לארוחת צהריים זריזה בבית קפה שנמצא בעיירה בה גרתי ברילוקיישן הקודם, עוד עשרים דקות נסיעה ומשם המשכנו לרכבת. בדקות שבהן הלכנו מתחנת הרכבת ועד המלון היה קר, אפור וגשום לפרקים. פיץ אמר שמזג האוויר ההפכפך הטה מבחינתו את הכף בנוגע למקום שבו נלון כי הוא רצה לוודא שיהיו לנו מספיק פעילויות סביב בלי שנצטרך ללכת יותר מדי. בדרך כלל כשאנחנו ישנים במלונות אנחנו מעדיפים לאכול את הארוחות שלנו בחוץ, כדי לנסות מקומות שנראים מעניינים אבל הפעם הוא החליט להזמין לנו גם ארוחת ערב ובוקר במלון, למקרה שיהיה גשום מדי. המלון שבחר בו נמצא ממש בלב האיזור התיירותי ומלא האטרקציות כך שבכל מקרה היינו קרובים להכל במידה ומזג האוויר כן יחליט לשתף פעולה.

ניגשנו לעשות צ'ק אין בקבלה. פיץ נתן את הפרטים שלו ואני, כאורחת שלו, נתבקשתי למלא את שלי בטופס. תחת סעיף השם, כתבתי את שמי הפרטי ולאחר היסוס קצר, הוספתי את שם המשפחה של פיץ, שלנו, בעצם. פיץ חייך אלי במבט מלא סיפוק. אולי כי הוא יודע שעוד לא ממש התרגלתי לשם הזה אבל הנה, אני מנסה.

אחרי התמקמות ומנוחה קצרה בחדרנו ירדנו לארוחת הערב במסעדת המלון בה סעדו זוגות מכל קשת הגילאים. הזמנו לנו שתי כוסות יין, ראשונה ועיקרית לי, עיקרית וקינוח לפיץ. כל המנות היו טעימות מאוד ובסך הכל החוויה הייתה מאוד נינוחה ומהנה.
כשעלינו בחזרה התלבטנו אם אנחנו רוצים לצאת למקום נוסף, אבל שנינו היינו עייפים והגשם שבחוץ גרם למיטה להראות אטרקטיבית מאוד והיא אכן לא אכזבה, שנינו שקענו לשינה עמוקה למרות שפה ושם שמעו את קולות הבליינים בחוץ.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר קלה במלון תוך שזכרנו זה לזו שאת הקפה שלנו נשתה במאפיה בסגנון ארגנטינאי שנמצאת לא הרחק מהמלון. ההליכה הייתה ארוכה מהמצופה כי לקחנו כמה פניות לא נכונות, אבל בסופו של דבר גם זה היה לטובה, כי בדרך עברנו ליד בית הקפה שבו צילמנו את התמונה ששלחנו לבני המשפחה כדי להכריז על אירוסנו (התמונה שמופיעה בסוף הפוסט הזה).

בבית הקפה הארגנטינאי היו מאפים "סטנדרטיים" כמו עוגות וקוראסונים אבל גם אמפנדאס עם כל מיני מילויים. פתאום חשבתי על איך זה שבכל כך הרבה מטבחים יש גרסה כלשהי של כיס בצק ממולא. בספרדית זה קיבל שם מגניב כזה שמתגלגל על הלשון, אמ-פ-נ-דס ואצלנו זה פשוט סמבוסק.
המחשבה נקטעה כשהגיעה תורי והזמנו לנו קפה ושני אלפחורס קטנים ומתוקים.

המשכנו בטיולנו הרגלי ואני ביקשתי שנעצור בחנות קרובה כלשהי כדי לקנות זוג גרביים כי הרגשתי שהזוג שאני גרבתי, שמכיל מאחוז מסויים של צמר, קורע לי את כפות הרגליים, כאשר הזוג הנוסף שהבאתי איתי היה מאותו הסוג בדיוק. 
אז נכנסו לחנות והתחדשתי בגרביים וגם במעיל. החלפתי את הגרביים בזריזות בלי לבחון את מצב העור והמשכנו בדרכנו כשההקלה הורגשה היטב.

התחנה הבאה הייתה בר ספורט בו עצרנו כדי לצפות בקבוצת הכדורגל שפיץ אוהד, שהתחילה  בצורה מקרטעת אבל סיימה לשמחתנו בנצחון. 

המשחק הסתיים בדיוק בזמן לארוחת צהריים ואנחנו החלטנו להמשיך את קו המטבחים האקזוטי שהתחיל בבוקר בארגנטינה. הפעם, הלכנו לכיוון מיני שוק אוכל שקיבל תגובות נלהבות ברשת. 

המתחם שהזכיר קצת את התחנה המרכזית החדשה בת"א, הכיל דוכני מזון קטנים שייצגו מטבחים מסקרנים ופחות מוכרים כמו נפאלי, פקיסטני ובנגלדשי לצד מטבחים יותר מוכרים כמו גאורגי ורומני, אם כי בשתי האחרונות היו המון מנות שלא הכרתי. 

בסופו של דבר החלטנו לנסות את האוכל הנפאלי שבסך הכל היה ממש נחמד וכלל שני היילייטים. 
הראשון, הוא שבמנה שלי זיהיתי מקלוני דבאייל. כשהייתי ילדה, הייינו מחסלים שקיות שלמות של החטיף הזה במהירות ולמעשה אף פעם לא ראיתי שימוש במקלונים הפיקנטיים האלה שלא כנשנוש. 
נקודת השיא מבחינתי היה תה שדמה מאוד (או שהיה זהה?) לצ'אי מסאלה. הכוס שקיבלתי אמנם הייתה בכוס חד פעמית מבאסת, אבל בפנים היה משקה חלבי  ומהביל בטעמים מתפוצצים של קינמון, הל, פלפל שחור וציפורן שהיה פשוט נהדר. פיץ שתה את הלאסי מנגו שלו בפנים חתומות בעוד העיניים שלי התגלגלו להן בעונג עם כל לגימה. כן, זה היה עד כדי כך מוצלח.

בסיום ארוחת הצהריים התקפלנו לכיוון הרכבת ומשם נסענו הביתה. 
את פנינו בדירה קיבל הזר הגדול והצבעוני של פיץ. כשהתפנתי סופסוף לבחון את מצב כפות הרגליים שלי גיליתי שטוב שהקשבתי לעצמי, כי על בהונות שתי הרגליים צצו להן בסך הכל שלוש שלפוחיות נפוחות ודי גדולות. סליחה על התיאור הדוחה. 

אסיים ואומר שאולי היה גשם ושלפוחיות מכאיבות, אבל גם ובעיקר היה זמן איכות זוגי, אוכל טוב, הרבה הליכה, הרפתקאה קולינרית ולא מעט הכרת הטוב מצדי ומצידו. אני יודעת שוולנטיינז הפך מזמן למסחטת מזומנים של לבבות ודובונים, אבל מבחינתי זה היה עוד הזדמנות לשמוח על הזוגיות עם פיץ שממשיכה להיבנות מעט יותר בכל יום.

מר וגברת פיץ- חלק שני

ופתאום אחרי כל ההקראה הזאת, שלא ידענו מה תהיה אורכה, היא הרימה מעט את קולה וסיכמה:

And as from this moment I pronounce you husband and wife

ברגעים שקדמו להכרזה על הסטטוס החדש שלנו, הראש שלי היה ריק לחלוטין ממחשבות, הלב פעם בחוזקה והידיים התאמצו שלא לרעוד. 

ברגע שאחרי משפט הסיכום של עורכת הטקס וקריאות השמחה ומחיאות הכפיים של המשפחה של פיץ, הרגשתי שאפשר לנשום שוב לחבק בחיוך את פיץ, בעלי.

עורכת הטקס הציעה לשנינו כסאות, וקראה לי ואחרי כן לפיץ לחתום על תעודת הנישואים ואז קראה גם לשתי הגיסות החדשות שלי בשמותיהן, וביקשה מהן כעדות לטקס.

כמובן, שבקבוק שמפניה נפתח והוגש לנו עם שתי כוסות כדי לחתום את האירוע. 

נשואה! אני! לפיץ! אחרי כל כך הרבה שנים!

הפלאפון שלי הוחזר לי מגיסי החדש שכזכור, חיבר קרובי משפחה וחברים דרך גוגל מיט, שחלקם כבר החל לשלוח הודעות מזל טוב וחלקם, כמו חברותי מנגה ותפוזינה שמבעד למצלמה הדלוקה בצד שלהן, אפשר היה לראות בבירור שהן צפו בטקס בדמעות של התרגשות.

בכנות, בשלב הזה חוץ מהתרגשות ושמחה התקשתי לזהות את כל הרגשות שמפו בי בשם ובעיקר התקשתי להאמין שזה באמת נעשה ואנחנו אכן בעל ואישה.

מה שעזר לי לחזור למציאות, היא הצלמת, שהשתלטה על האירוע ושבה להנחות את כל המשתתפים ולתעד את החיוכים של כולם. 

את השעה ומשהו הקרובות בילינו במפוצל.

פיץ ואני התלוונו לצלמת שלקחה אותנו ללוקיישנים פוטוגנים כמו חוף ים קרוב, בניינים יפים עם חזות יוונית קלאסית, כיכר עם מזרקה ועוד כמה אתרים מיוחדים. השתדלנו לחייך כמה שיותר תוך מילוי הוראות הבימוי שניתנו לנו.

נהנתי מהוראות הבימוי של הצלמת ואף הוספתי כמה רעיונות משלי, ובעיקר ניסיתי לחייך כמה שיותר כדי ליצור זכרון חיובי ויפה. באלבומי התמונות שלי יש יותר מדי תמונות אחרות שבהן אני נראית כמו פושעת נמלטת או שמראש אני מוותרת ועושה פרצוף טיפשי. סשן הצילומים הסתיים בתזמון מושלם עם הלחיים שהתחילו לכאוב מרוב חיוכים.

הצלמת הורידה אותנו במסעדה בה סגרנו שולחן יום קודם וגם היינו הראשונים להגיע. 

ניגשנו לקבל את השולחן שלנו בזמן שקיבלנו מבטים מחוייכים וברכות מהסועדים האחרים. 

המשפחה הצטרפה אלינו זמן קצר מאוחר יותר, כשפיץ נהנה מהמוחיטו הקבוע שלו ואני ממרגריטה קפואה שהייתה בגודל הראש שלי.
ארוחה החגיגית הייתה נעימה וטעימה ובמהלכה קיבלנו הפתעה מהאחיינית המתוקה של פיץ, שציירה לנו את החתונה שלנו כפי שדמיינה בעיני רוחה - פיץ ואני עומדים קרובים, ההורים שלה ואחיה צופים בצד, והיא במרכז, כשאחריה שובל עלי כותרת, כמצופה מתפקידה כנערת הפרחים. (קפיצה אל ההווה- הציור מוסגר ונתלה בדירתנו, לשמחתה הרבה).

כל המשתתפים ציינו שנהנו מאוד מהאוכל ומהנוף היפה שהשקיף על כל העיר, היה ממש מוצלח.

בערב, כשחזרנו לחדרנו, חיכו לנו על המיטה מגבות מעוצבות בצורת ברבורים במרכז של שובל עלי כותרת של ורדים, בקבוק יין מבעבע וכרטיס ברכה מצוות המלון. בנוסף, עוגת יום ההולדת המבלבלת שהגיעה אלינו בבוקר הוחלפה בעוגת מוס בצורת לבבות. העוגה הייתה טעימה בהרבה משציפיתי.

המשפחה נשארה ביומיים הבאים, בהם פגשנו אותם לארוחות צהריים ולטיולים קצרים. 

טיול נחמד במיוחד, היה בקברי המלכים בפאפוס. 

בהתחלה התפלאתי על הבחירה כי חשבתי שהילדים עלולים להשתעמם שם. מהר מאוד גיליתי שילדים הם ילדים,  ואלה נהנו מאוד לרוץ מאתר לאתר ולחקור את הגומחות והמבנים ששם, שלא לדבר לטאות ונמלים שצצו פה ושם שהם נהנו לעקוב אחריהם.

באחד מאתרי הקבורה, היה פיר חשוך ועמוק שנחסם בסבכה מברזל מטעמי בטיחות.

הילדים ניסו להציץ למטה ושמעתי אותם תוהים בקול האם הפיר עמוק.

הראתי להם שאם זורקים פנימה אבן קטנה וסופרים את השניות עד ששומעים את הפגיעה בקרקע אפשר הערכה. 

הילדים ממש התלהבו והתחילו לחפש אבנים קטנות ולנסות בעצמם. 

כמה פירים מאוחר יותר והאבנים שהם ניסו להשתמש בהן כבר היו כמעט בגודל של כדור טניס 😆

פיץ צחק ואמר שרק קודם לכן אבא שלהם הזהיר אותם מלזרוק אבנים (לא שמעתי את זה, בחיי) וכמה דקות אחרי אני מגיעה ומשמשת להם דוגמה רעה. 

לא יודעת על מה הוא מדבר, זה היה שיעור חינוכי.

את הטיול הנחמד הזה, שחתם את החלק המשפחתי של הטיול בילינו בארוחה משותפת שבסופה משפחתו של האח והאחות חזרו למגוריהם לאריזות ונסיעה לשדה התעופה.

בזמן הארוחה אחיו של פיץ אמר שהם הסבירו לילדים שמעכשיו אני רשמית "דודה גהה", מה שגרם לי לחייך מאוזן לאוזן. 

תמיד דמיינתי שאהפוך לדודה בעזרתן האדיבה של אחיות שלי, אבל אני שמחה לקבל את התואר בכל דרך. 

את הימים שנשארו לנו כזוג, ניסינו להבלות בצורה כמה שיותר רגועה אחרי הימים רוויי הפעילות וההתרגשות שעברנו ובנסיון לעכל שאוטוטו נצטרך להחליף את בגדי הקיץ של קפריסין למעילים וכובע צמר ההולמים את החורף של ארץ השיכורים.
פיץ התנשם באנחה כבדה כשהבין שעוד מעט הוא חוזר לעבודה במשמרות ארוכות ואני התנשמתי בכבדות ובחשש מפני המציאות החדשה והלא נודעת שמחכה לי שם.

מר וגברת פיץ - חלק ראשון

נסעתי לאסוף את פיץ משדה התעופה בפאפוס. לקח לנו זמן לחזור למלון ושנינו היינו אחרי יום ארוך של סידורים וטיסות. נרדמנו די מהר. 

ביום שלישי, כשהשמש זרחה בשמים, יכולנו להעריך באמת את המיקום היפהפה בו נמצא המלון שלנו. מעבר לבריכונת הפרטית של הסוויטה שלנו ומאחורי כמה עצי דקלים ומיטות שיזוף, במרחק של מטרים ספורים, נמצא חוף הים. מזג האוויר היה מצויין וגם ארוחת הבוקר אליה מיהרנו שהייתה עשירה במיוחד וטעימה.
מזג האוויר השמשי, שקרץ בעיקר לפיץ שכנע אותנו לבלות את רוב היום בהליכה במקום בנסיעה. כך מצאנו את עצמנו לוקחים את הזמן, עוברים אצל המניקוריסטית אליה קבעתי תור למחרת היום ומשם המשכנו בהליכה מרובה עד לבית העירייה, בעיקר כדי לוודא שהגענו למקום הנכון ושאנחנו יודעים בדיוק איזה ניירת להביא איתנו בהמשך. 

יום רביעי עמד להיות עמוס יותר.
אני התחלתי אותו אצל המניקוריסטית הקשוחה למראה. מאחר שדאגתי להאריך ציפורניים מראש, הלכתי על מניקור ולק שקוף פשוט. אני אוהבת את צורת הציפורניים שלי ולא ראיתי צורך במשהו מסובך מזה.
כשסיימתי, חזרתי לפגוש את פיץ למלון ומשם יצאנו שנינו לחפש חנות פרחים ולהזמין ממנה זר כלה למחר.

ביום הקודם כשהלכנו לבית העירייה, עברנו ליד שתי חנויות שלפי גוגל מפות אמורות להיות רלוונטיות, אבל האחת הייתה סגורה והשניה נראתה יותר כמו חנות לעיצוב הבית  ומבחר הפרחים הקטן שהיה שם לא הרשים. 
הפעם, הלכתי לפי המלצה באחת מקבוצות הפייסבוק, אלא שגם כאן הסתבכנו. 
בתחילה, הלכנו לפי המיקום שגוגל הראה לנו, אבל לא מצאנו את המקום. מבולבלת, המשכתי לבדוק וראיתי שבאתר החנות ישנה כתובת אחרת, במרחק חצי שעה הליכה משם. גם שם לא הייתה חנות כזו אבל היה קניון גדול. חשבנו שאולי הם נמצאים בקניון? גם לא. 
שלחתי להם הודעה בווטסאפ והם ענו די במהירות ואמרו שהחנות הפיזית סגורה אבל שהם עושים משלוחים. אוף. 
למזלנו, ממול לקניון ראינו משתלה שעושה גם היא זרים. נכנסנו, ורק אז הבנתי שאין לי באמת מושג מה אני רוצה, אבל יחד עם ההצעות של המוכרת הגענו לרעיון של עיצוב של זר פשוט וקלאסי ולבן ברובו.
למזלנו הם גם אמרו שהם יכולים לשלוח את הזר למלון שלנו על הבוקר, אז זה חסך לנו עוד התעסקות, במיוחד כשלא ידענו עדיין מה התכנון לגבי ההתארגנות למחרת היום. 

סידור נוסף שהיה לנו לאותו יום זה לסגור ארוחת צהריים במקום מתאים לאחרי הטקס. התחלנו לראות כמה מקומות לאורך הטיילת ביום הקודם, אבל רובם הרגישו כמו מלכודות תיירים או מקומות שלא הולמים את המאורע. המלצה אחת שחזרה על עצמה מספר פעמים בקבוצות הפייסבוק וגם מפקידת הקבלה במלון, הייתה של מסעדה שנמצאת במרכז העיר על גבעה ממנה יש נוף על כל הסביבה ועד הים וגם הביקורות על האוכל המוגש בה היו טובות. הגענו למקום והוא בהחלט תאם את הציפיות שלנו. הזמנו שולחן לשבעה סועדים.

שמחים ועייפים מהתרוצצויות היום, פנינו לנסוע לכיוון שדה התעופה, לפגוש את אחות של פיץ שעמדה לנחות.
נסענו עם האחות יחד לדירה ששכרה, שנמצאת לא רחוק מהדירה שהאח ומשפחתו שכרו. האח ומשפחתו הגיעו כמה שעות לפניה ולכן פנינו שלושתנו לדירתם ומשם לארוחת ערב משותפת. 
כולם היו רעבים ועייפים אחרי יום ארוך ובכל זאת עמד באוויר, לפחות בעיני, נימה של מתח והתרגשות לקראת החתונה הצפויה למחרת. אני לא יודעת אם המתח הזה נבע מהתכנונים של מי מאיתנו מתארגן איפה או הידיעה שזה עניין של כמה שעות עד שפיץ ואני נתלבש חגיגי ונחליף טבעות. באותו הלילה הלכתי לישון בהתרגשות גדולה. 


את בוקר יום החתונה התחלנו מוקדם.
סיכמנו שהחדר שלנו יהיה מקום המפגש וההתארגנות של הבנות והדירה של אחיו תהיה המקום התארגנות של הגברים והילדים, מאחר והמלון שלנו הוא מלון למבוגרים בלבד. נכנסתי להתקלח בעוד הוא אסף את חפציו ואת הטפסים שנצטרך בהמשך. 
ההודעה מהמאפרת\ מעצבת שיער שחיכתה לי בלובי הגיעה עד מהרה והלכתי לאסוף אותה.
כשהגיעה, הבנתי שבעצם אין לי מושג מה אני רוצה (שמים לב לדפוס כאן?) אז עשיתי חיפוש זריז ברשת כדי לקבל רעיונות והיא התחילה לעבוד. 
תוך כמה דקות, האח של פיץ הגיע כדי להוריד את האחות והגיסה אצלנו במלון וכדי לאסוף את פיץ. 
נפרדתי מפיץ בידיעה שבפעם הבאה שנתראה נהיה חתן וכלה על אמת. 
האחות והגיסה הגענה לחדר והשמחה וההתרגשות רק המשיכו לגדול. שלושתנו, יחד עם המאפרת, החלפנו סיפורים שהנעימו את האווירה והדליקו את מצב הרוח. עיצוב השיער הושלם והאיפור התחיל ובזמן זה האחות של פיץ הלכה להנות מארוחת בוקר במלון בזמן שהגיסה ואני המשכנו להחליף חוויות ובעיקר שאלתי אותה והיא שמחה לספר על החתונה שלה, כולל פרטים שקשורים לשמלה, לנסיעה של משפחתה מארה"ב למיקום חתונתם באירופה ועוד.  
בהמשך, הגיעה שיחת טלפון מהקבלה כדי לעדכן שזר הפרחים הגיע והוא נשלח לחדר. פרט אחר פרט הושלם והכל הפך הכל לאמיתי. 
כשהמאפרת סיימה הלכתי ללבוש את השמלה, לנעול את הסנדלים הלבנים ולענוד את העגילים. 
הגיסה עזרה לי לרכוס את השמלה בגב וזהו. עכשיו אני באמת כלה. 
ממש כמה דקות לפני שעמדנו לצאת ובזמן שחיכינו שהמונית שהקבלה הזמינה לנו תגיע, נכנסה אחת מעובדות המלון עם שמפניירה עם בקבוק יין מבעבע, שתי כוסות ועוגת יום הולדת. כולנו הסתכלנו אחת על השניה מבולבלות. 
כשביקשנו מפקידת הקבלה יומיים לפני כן המלצה על מסעדה, אמרנו לה שאנחנו מתחתנים ביום חמישי. ציפיתי להפתעה אפשרית מצדם, אבל לא לעוגת יום הולדת. 

אל המשרד של "מחלקת החתונות" של העירייה הגענו ראשונות. המתנתי בציפיה דרוכה במשרד וכדי להעביר את הזמן ולהסיח את דעתי מהלחץ העברתי את הזמן במענה להודעות מרגשות ולברכות מהבסטי מהבר ומהארלם ומשיחת טלפון קצרה מאבי.
כשפיץ עמד להגיע עם אחיו והילדים, האחות והגיסה הזהירו אותי והציעו שאמתין להם בחדר הסמוך, כדי שיוכלו לצלם את התגובה שלו כשיראה אותי לראשונה עם השמלה. הפגישה הזאת הייתה מרגשת מאוד והלחיים התחילו לכאוב כשראיתי את הברק בעיניו כשראה אותי לראשונה ומה-"וואו..." שפלט כמעט בלי לשים לב. התחבקנו בחיוך גדול.  

אחרי כן, אמרתי שלום לאח ולילדים וביקשתי מהאחיינית, כיאה למעמדה כ"נערת הפרחים" לשמור לי על הזר.
האחיינית ביקשה מראש את התפקיד והוריה נאלצו להסביר לה שזו לא תהיה חתונה בכנסיה גדולה (או בכניסה בכלל, לצורך העניין) אז לא יהיה את הקטע של לפזר עלי כותרת. יצא אם כן, שהיא אחראית בעיקר על הזר שלי.
עוד לפני שהתחיל הטקס נכנסנו פיץ ואני לחתום על ניירת פורמלית, וגם האחות והגיסה, שמשמשות כעדות בטקס שלנו התבקשו לחתום. פחות או יותר בזמן הזה גם הצלמת ששכרנו לאירוע הצטרפה אלינו. 
בדקות הפנויות שנותרו לי בנסיעה למשרד ובין הסידורים, החתימות, התמונות והחיוכים, העסקתי את עצמי בפתיחת קבוצת גוגל מיט ושליחת לינק ההצטרפות לקרובי משפחה ולחברים בתקווה שהם יוכלו להתחבר ובכל זאת להיות שותפים בצורה כלשהי באירוע הזה. 

בהנתן האות, יצאנו כולנו מהמשרד והלכנו כמה דקות לכיוון במה מוצלת באיזור יפה, מרחק שתיים-שלוש דקות מהמשרד.
שם, בין עצים יפים ועמודים מקושטים פרחים חיכה לנו שולחן עליו עמד קופסת זכוכית שהיוותה בהמשך רקע יפה לצילומי הטבעות וקישוט בצורת המילים Mr&Mrs.
הצלמת התחילה מיד במלאכתה והנחתה אותנו באיזה תנוחות ובאיזה פוזיציות לעמוד.
פעם שנינו, פעם רק אני ופעם רק הוא. תחבקי אותו, תחייך אליה. עכשיו כל הבנות מחובקות, ואז כל הבנים בשילוב ידיים. 

ואז הגיעה עורכת הטקס. 
היא נכנסה לחדר צדדי והוציאה מתוכו יין מבעבע ושתי כוסות והניחה על השולחן. הטבעות נאספו וניתנו לאחיין של פיץ למשמורת. כולם נעמדו בחצי מעגל מאחורי עורכת הטקס, אח של פיץ צילם אותנו בעצם חיבר את כל המשפחה והחברים מרחוק.
עורכת הטקס נעמדה מולנו מצדו השני של השולחן והקריאה בפנינו נוסח שהזכיר ששנינו נותנים הסכמה רשמית ופומבית מרצוננו החופשי לבוא בברית הנישואים ושהחוזה הזה בינינו ישאר תקף במשך כל ימי חיינו אלא אם כן יוחלט אחרת בהליך משפטי. 

היא הנחתה אותנו לפנות אחת לשניה, להחזיק ידיים וביקשה מפיץ לחזור אחריה, למה שמתרגם בערך כך: "אני קורא לכל הנוכחים כאן היום להיום עדים לכך שאני, פיץ, מקבל אותך, גהה, כאשתי. לאהוב ולחלוק איתך החל מיום זה, רגעים של אושר וצער, עושר ועוני, שמחה ועצב במשך חיינו עד שהמוות יפריד בינינו". מיד אחרי שסיים, חזרתי גם אני על הנוסח הזה בשינויים המתבקשים.

(הגרסה המקורית למי שמעוניין, נאמרה כך: 

 I call upon all persons here present, to witness that I Pitz, accept you Geha as my lawful wife, to love and to share with you as from this day, moments of joy and sorrow, wealth and poverty, happiness and unhappiness, throughout our life until do separate us)

ואז היא ביקשה מהאחיין להביא לפיץ את הטבעת שלי. פיץ אחז בטבעת ביד אחת ובידי השמאלית בידו השניה וחזר אחריה אחריה:
"אני נותן לך את הטבעת הזאת כאות לנישואינו וכסמל לאהבתי. אני מבטיח לדאוג לך, לכבד אותך, לאהוב אותך ולהוקיר אותך. ענדי אותה בגאווה ובאהבה כעת ותמיד" ואז ביקשה ממנה לענוד לי את הטבעת. 

(I give you this ring as a sign of our marriage and as a symbol of my love. I promise to care for you, respect you, love you and cherish you. Wear it with pride and happiness now and always)

ואז האחיין נתן לי את הטבעת של פיץ, אני אחזתי בשמאלו וחזרתי על אותך המילים וענדתי לו את הטבעת שלו.
עורכת הטקס המשיכה ואת מילותיה היתקשתי לשמוע מבעד ללבי שפעם בחוזקה.
היא חזרה על חלק מההצהרות שנתנו אחת לשניה, על כך שבאנו בטקס זה מרצוננו החופשי ושאנחנו חייבים זה לזה אהבה נאמנות וכבוד לאורך חיינו ושגורלנו כרוכים זה בזה בימים הטובים ואלה שפחות עד סוף ימינו. 
היא המשיכה והזכירה שאנחנו צריכים להתמודד יחד עם כל הבעיות והקשיים שחיי הנישואים מביאים עמם, כל אחד לפי יכולתו ושיש לנו את הזכות והחובה לדאוג לחינוך הילדים שלנו כדי שיהפכו לאנשים טובים וחופשיים.

ופתאום אחרי כל ההקראה הזאת, שלא ידענו מה תהיה אורכה, היא הרימה מעט את קולה וסיכמה:

And as from this moment I pronounce you husband and wife

רגע אחרי חג המולד

קצת מוזר לכתוב על מאורעות חג המולד באיחור של שבועיים, אבל עדיף מאוחר מלעולם. 
כזכור, את הימים שלפני הכריסמס בילינו עם משפחת פיץ ובהזדמנות זו גם נערכה ה-"אזכרה" של שנה מאז שאביו הלך לעולמו. שלושת ימי החג שבאו מיד לאחר מכן, עשינו במשמרות לילה בעבודה.

המשמרות היו כצפוי איטיות וללא פעילויות רבות, גם כי מראש תכננו זאת כך וגם כי לאף אחד לא היה חשק או רצון להתעסק במשימות כבדות בימי החג. עד כדי כך היה שקט, שבמשמרת השניה משלוש, המנהל עבר ליד החדר שבו אנחנו נוהגים בד"כ לשבת ואמר ששניים מאיתנו יכולים לצאת הביתה מוקדם. התנדבתי להשאר ולהעביר את סיכום המשמרת ובתמורה לצאת מוקדם יותר למחרת היום, מתוך מטרה להספיק לנמנם מעט לפני שיוצאים שוב לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון משפחתו של פיץ. 

המשמרת השלישית והאחרונה לשבוע זה, הייתה זו שהכי הרבה אנשים ביקשו בה חופש ולמרות זאת היא התחילה שקט יחסית. בשלב כלשהו, אחד החבר'ה הצעירים והפחות מנוסים בקבוצה ביקש את עזרתי בתקלה כלשהי, כאשר בסמול טוק שבין לבין סיפר שהמנהל עבר בחדר מוקדם יותר, בהעדרי, ואמר שגם היום שניים מאיתנו יכולים ללכת ומישהו אחד כבר הלך. חשבתי לעצמי שאסיים את מה שהתחלתי, אשלח שני מיילים ואצא הביתה. 
כמובן שבהתאם לחוק מרפי, התחילו פתאום לצוץ עוד כמה תקלות כאשר נשארנו רק הבחור הצעיר, טכנאי קלולס לגמרי ואני. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולסיים לכתוב את המיילים, אבל גם המחשב שלי החליט שלא כל כך התחשק לו לעבוד ועשה לי את המוות. בסופו של דבר, במקום לצאת כמה שעות לפני הזמן, הרווחתי בקושי רבע שעה ולכן הספקתי לישון כמה שעות בודדות לפני שיצאנו לדרך.

הנסיעה הרגישה לי ארוכה ולחוצה. מצב רוחו של פיץ היה רגוז מאחר וקיווה להגיע לפני רדת החשיכה וגם להספיק לבלות עוד קצת עם אחותו שהייתה צפויה לטוס בחזרה באותו הערב. הוא עוד יותר התעצבן כאשר הבין שהבחור שיצא מוקדם ראשון היה בחופש ביומיים שלפני, ובכל קנה מידה איכפתי וחברתי אחר, לי או לבחור הצעיר הגיע לצאת לפניו כי עבדנו בשתי המשמרות הקודמות.
עד שהגענו לבית משפחתו האווירה נרגעה והפכה חיובית יותר ולמזלנו, הספקנו לבלות עוד קצת עם האחות לפני שנסעה ולשמוע מכולם איך עבר עליהם החג. בין היתר, קיבלנו עדכון על אירוע דרמטי שהתרחש רק כמה ימים לפני כן, כאשר האחיינית הלכה לשירותים, נעלה את הדלת ואז לא הצליחה לפתוח אותה. האחיין סיפר בקור רוח איך ניסה להרגיע אותה ולהנחות אותה מעבר לדלת למרות שבכתה והיא, שהשמיטה את עניין הבכי, הדגימה לנו איך דפקה על הדלת שוב ושוב וקראה לאמא שלה שלא שמעה. מזל שההדגמה שלה נערכה בחיוך, נראה שהמקרה לא הותיר בה משקעים מיוחדים.

היום שלמחרת היה ביתי ורגע ואני ביליתי אותו בעיקר בסלון, עם האחיין שהשתלט על הטלויזיה עם משחק ניטנדו של הארי פוטר ועם האחיינית שהחליטה שאני והיא משחקות יחד בטאבלט שלה. איתו עשיתי מעט בונדינג תוך כדי שאלות ושיחות על הארי פוטר, פוקימון וכדורגל ואיתה זה היה מורגש עוד יותר בעקבות הישיבה הקרובה והמשחק שדרש מאיתנו שיחה, בחירות שעשינו יחד וכו'. הרגשתי שיש לי חיבור לא רע עם שני האחיינים, ועם האחיינית זה היה מורגש עוד יותר כי במספר הזדמנויות, כאשר עמדתי ללכת לשירותים או לחדר אחר היא פשוט מיהרה לכיווני, חיבקה לי את הרגליים, הסתכלה עלי מלמטה עם החיוך הגדול שלה ואמרה "את לא הולכת לשום מקום". ברגעים האלה לא ידעתי את נפשי מרוב לב נרגש ושלפוחית מלאה.
בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אחיו של פיץ סיפר שהם קבעו להפגש עם בת הדודה שלהם במסעדה וביקשו שפיץ ואני נבשל ארוחת ערב למחרת, במקום גיסתו של פיץ שלרוב מבשלת לכולם, ואמרו שיש פיצות ונגיסי עוף לילדים שרק צריך לחמם. חשבתי שזה יהיה מעניין לראות איך נתמודד איתם מבחינת אוכל ובעיקר מבחינת ההכנות לשינה.

למחרת היום התכוננו לצאת להתרעננות וקניות. רגע לפני שיצאנו, אמא של פיץ דחפה לכל אחד מאיתנו שטרות ליד כמתנת חג. הרגשתי נבוכה מאוד, בעיקר כי לא קניתי לה כלום. גם פיץ היה נבוך ואמר שלא חשב שיהיו מתנות השנה בגלל האזכרה, ולכן קנינו שנינו מתנות רק לילדים "אה, אבל בעצם גהה רימתה וקנתה גם לי משהו קטן".* 
בדרך לקניות שאלתי את פיץ מה היא אוהבת והוא התייעץ עם אחותו שהמליצה על סדרת ספרי מתח שחשבה שתאהב, ככה שלפחות את המתנה הסמלית הזאת הבאנו. אחרי קניות בסופר, חזרנו כדי לארגן ארוחת ערב.

הפיצות, נגיסי העוף והעוגיות שנשארו מהחג לקינוח סיפקו את הילדים די והותר. אמא של פיץ נהנתה גם היא מפיצה ומעוגה וקרם שקנינו לסיומת מתוקה. בזמן שהילדים ואמא שלו אכלו, המשכתי בהכנת מרק שבישלתי לפיץ ולי לארוחת ערב. 
הילדים סיימו את שלהם וחזרו לסלון להמשך משחקים כאשר פיץ ואני פינינו את הכלים כשלפתע האחיינית חזרה כדי לקרוא לי לשחק איתה. הסברתי לה יפה שאנחנו עוד מעט אוכלים ושתיכף נבוא, אבל היא ביקשה להשאר איתנו במטבח ולחכות שנסיים, פיץ הסכים, בתנאי שתחכה בסבלנות ובשקט.
כשהמרק היה מוכן ועמדתי להגיש, פיץ נזכר שבעצם זה ערב יום שישי ושאל אם ארצה שיערוך את "הטקס" הקבוע (עם עוד קצת מאמץ הוא בסוף ילמד את המילה "קידוש"), הוחמאתי אבל אמרתי שלא נראה לי שזה מתאים בבית של אמא שלו, למרות שהתמונה של ישו הציצה עלינו מהקיר ואולי הוא היה שמח לחזור למקורותיו היהודיים. הוא (פיץ לא ישו) הציע בכל זאת אבל אמרתי שזה בסדר ושאני באמת מאוד מודה לו על ההצעה. 

המרק יצא טעים והיין שהתלווה אליו, שנשאר יחד עם ערמות של אוכל שנשארו מהחג שדרג את החוויה. באותו הזמן, בקצה השנה שלי החדר, ניכר היה שהאחיינית מתקשה להתאפק ולחכות לנו שנסיים ואפילו נשפה בחוסר סבלנות כשהבינה שאנחנו לוקחים מנה שניה. הנסיון הילדותי שלה להשאר בשקט ובסבלנות ולהתגבר על הרצון שלה לפטפט ולשכנע אותי לשחק איתה היה מצחיק וחמוד מאוד. כשסיימנו לאכול הלכנו כמובטח לשחק איתם עד שפיץ הודיע שיש להם רבע שעה להפרד מהמסכים. 
האחיין הלך לצחצח שיניים בלי בעיות והלך למיטה ללא התנגדות כאשר האחיינית הלכה אחרי מעט יותר שכנוע וביקשה אחרי שסיימה, שאמזוג לה כוס חלב. לא ידעתי אם היא רצינית או לא כי כשאני הייתי קטנה חינכו אותי שלא אוכלים ולא שותים כלום חוץ ממים אחרי צחצוח שיניים. היא טוענת שההורים שלה תמיד מוזגים לה. הצעתי פשרה - תלכי לישון ואם לא תרדמי אמזוג לך. 
פיץ ואני הלכנו להגיד להם לילה טוב ומצאנו את האחיין מסמן את העמוד שהגיע אליו בספר תוך כדי פיהוק ולגמרי מוכן לשינה כאשר האחיינית אמרה שיש לה יותר מדי אנרגיה ושהיא לא תצליח לישון. ניסיתי לדבר איתה בנחמדות וגם האחיין השתתף בשיחה ובהתבדחויות עד שאמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.

הצטרפנו לאמא שלו בסלון עם קינוח תוך כדי שנהננו מהשקט ומתחושת ההישג אבל אחרי עשרים ומשהו דקות שמענו רחשים מכיוון המסדרון וכשיצאנו לבדוק, האחיינית חיכתה לנו מעבר לדלת ושאלה "כמה זמן לוקח לכם לבדוק מה איתנו?".
שיט, היינו אמורים? לא קראתי את החוקים של המשחק הזה!
ליווינו אותם חזרה לחדר, שם האחיין עדיין במיטתו ואמר שהוא ניסה לעצור אותה. חחח מצחיקה האינטרקציה ביניהם וה-"הלשנות" שלהם אחד על השני.
ניסיתי לדבר איתם שוב בנחמדות והסברתי לה שאני יודעת שיש לה הרבה אנרגיה וקשה לה לישון, אבל אם לא תישן, מחר לא יגיע ואז לא נוכל להמשיך לשחק יחד בטאבלט. בשלב הזה פיץ החליט שזה מספיק והציב להם גבול ואמר שהגיע הזמן לישון, איחל להם לילה טוב עם חיבוק וסגר אחריו את הדלת.
אחרי המקרה הזה הבנתי שאולי מיהרתי לחגוג אחרי ההשכבה הראשונה ולכן כאשר שמעתי מאוחר יותר רחש נוסף, התחלתי לחשוב על עמדה נוקשה יותר תוך כדי תנועה לכיוון המסדרון אבל הפעם זו הייתה רק אמא של פיץ שבדיוק סגרה אחריה את הדלת של חדר השינה.
כשאחיו וגיסתו של פיץ חזרו לבסוף, הם היו משועשעים מאוד מהסיפורים ואמרו שהם אפילו לא היו בטוחים אם הם ימצאו אותם במיטות שלהם בשובם הביתה. את הערב סיימנו ארבעתנו מול הטלוויזיה עם חטיפים ואלכוהול ומבחר סדרות טלויזיה קלילות כולל גוגלבוקס שהפך מאז להיות הגילטי-פלז'ר-גוזל-הזמן החביב על פיץ ועלי. היה ממש טוב לצחוק ולשתף סיפורים מטופשים יחד. 

ישנו עד מאוחר למחרת היום, אבל בזמן שנותר המשכנו לשחק עם הילדים ולצפות יחד איתם בטלויזיה, בין היתר בתכנית שמשום מה הפכה לאהובה מאוד על האחיין, בה מוצגים מבחר תאונות דרכים שנקלטו במצלמות דרך. בתחילה האחיין התגלגל מצחוק על כל מכונית שהחליקה או בהפתעה כאשר הולכי רגל כמעט ונפגעו תוך כדי שהאחיינית כועסת עליו ואומרת שזה לא יפה לצחוק על סבל של אחרים. מיותר לציין שאחרי כמה פרקים גם היא הצטרפה אלינו והגיבה בצחוק או תדהמה יחד עם כולנו.
בערב, הגיסה הכינה אוכל לילדים והפעם ההשכבה הייתה על אמא של פיץ, מכיוון שפיץ ואני, אחיו וגיסתו יצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית בעיירה השכנה. 
היה טעים וגם החברה נעמה לי מאוד. דיברנו על המשפחה, על הילדים ובאופן טבעי, מאחר וזו סוף השנה האזרחית, קשה היה שלא לדבר על תוכניות לשנה החדשה. 
האח והגיסה דיברה על מקומות שאולי היו רוצים לטייל בהם בשנה הנכנסת, על מופעי מוזיקה ומשפחה שמתכננת לבקר ו... הם גם הזמינו אותנו באופן רשמי להתארח אצלם בביתם במדינה השכנה, הם חושבים שסביב מאי יכול להיות נחמד וסיפרו על כמה אתרים פופולריים שנמצאים במרחק נסיעה קצר מהם.
בזמן שהם המשיכו לספר ולפרט, ביני לבין עצמי חשתי בהתרגשות כפולה. פעם אחת כי זה עוד סימן שממש מקבלים אותי למשפחה ופעם שניה כי חודש מאי זה חודש האירוויזיון ואני יודעת שהגיסה (האמריקאית במקור!) גם היא מחובבי התחרות. 
"... אז אנחנו מאוד נשמח שתבואו וגם הילדים כמובן. בכל מקרה, נראה שיש לך מעריצה..." אחיו אמר וחייך לכיווני.
די נו, אני נמסה כאן! בשלב זה כנראה שהשתפכתי גם אני קצת כי סיפרתי שבעצם אין לי עוד אחיינים משלי אז אני די מדמיינת, דרך הילדים שלהם, שעכשיו יש לי. 
כשחזרנו הביתה רק אמא של פיץ הייתה ערה. היא סיפרה שהילדים היו מותשים כשהלכו לישון, האחיינית נרדמה תוך שניה והאחיין התקשה קצת בהתחלה אבל בסוף הצליח גם הוא. 

ביום המחרת האח והגיסה היה עסוקים בעיקר באריזות לקראת הדרך הארוכה שציפתה להם בדרכם הביתה. 
אנחנו המשכנו להעסיק ולשחק עם הילדים כאשר חיבוקי הרגליים מהאחיינית המשיכו והפעם עם מסרים אחרים כמו "אני רוצה להשאר איתכם כאן" או "אני רוצה שתחזרו יחד איתנו הביתה". 
על הראשון אמרתי לה שגם אנחנו נלך בקרוב ועל השני אמרתי, ובפעמים אחרות גם ההורים שלהם הצטרפו למסר, שנבוא לבקר אותם בהמשך השנה. 

בתכנון המקורי פיץ ואני היינו אמורים לחזור הביתה גם אנחנו באותו היום, אבל בסוף נשארנו יום נוסף שבו עזרנו לאמא שלו בכל מיני סידורים לפני צאתנו. בישלנו, עשינו קניות, הורדנו ואיכסנו את קישוטי החג והעץ ועזרנו לחדש את הביטוח לרכב. 
את השנה החדשה קיבלנו חבוקים בסלון, עם "חומות של תקווה" שבמקרה שודר בטלויזיה ועם בקבוק למברוסקו. 
את היום הבא בילינו בנסיעה חזרה לדירה לקראת שגרה שהפכה נעימה יותר אחרי בילוי ממלא מצברים עם המשפחה המקסימה של פיץ. 


*למרות שפיץ אמר שלאף אחד כנראה לא יהיה מצב רוח למתנות השנה, החלטתי לקנות לו מחבט גולף שידעתי שרצה, כדורים שתמיד חסרים לנו ומסמרים קטנים מפלסטיק עליהם מניחים את הכדור, שגם אותם אין לנו. 
התלבטתי אם יש טעם לשים את המתנות מתחת לעץ, מאחר ולא נהיה אצל אמו בחג עצמו וגם כי די ברור מצורת העטיפה מה המתנה מכילה ולכן אפקט ההפתעה לא באמת קיים. 
בסוף החלטתי להתגנב הביתה מהמשמרת של ערב החג ולהחביא את המתנות בצד שלו של המיטה מתחת לשמיכה. הסיבה לכך היא כי הוא סיפר בעבר שכשהם היו ילדים, הם ידעו שהמתנות מתחת לעץ הם מהמשפחה אבל תמיד היו מתנות אחרות שחיכו להם בבוקר חג המולד בקצה המיטה, אלה היו המתנות מסנטה קלאוס. 
בסוף המשמרת שבעצם הייתה בבוקרו של הכריסמס, נכנסתי למיטה לפניו והוא קלט שאני מחזיקה את הפלאפון בצורה מוזרה ושאל אם אני מצלמת אותו, ההבעה על פניו כשמתח את רגליו לקצה המיטה הייתה פרייסלס.

רגע לפני חג המולד

 שנת 2023 הגיעה לסיומה כידוע, וכאן בארץ השיכורים נצפו קישוטי חג, עצי אשוח ואיילים בכל פינה. ברדיו הפלייליסטים  התאימו את עצמם עם שירי פופ מתקתקים עד כדי בחילה והחנויות היו מלאות בקוני מתנות שנשלחו בשם סנטה קלאוס לשמח את לבבות הילדים וחשבונות הבנק של החברות המסחריות. 

בעבודה בינתיים הדברים הרגישו פחות חגיגיים מאחר והמשמרת שלי הייתה צפויה לעבוד במשמרות הלילה של העשרים וארבע עד העשרים ושש לחודש, כלומר בערב החג, בערב של החג ובבוקסינג דיי. לי כמובן לא ממש איכפת, הרי כולם רוצים להיות בחג הזה בבית עם המשפחה ואחרי כן לצאת לשתות עם חברים בבוקסינג דיי (ולכן גם הוא יום חופש מבוקש, כך מסתבר), אז לא היה איכפת לי לפרגן לחברי קבוצתי ולהגיע לעבודה כדי שהם יצאו לחגוג בראש שקט. בקבוצה של פיץ המצב מבחינת הביקוש לחופש היה דומה ולכן חופשת החג עם המשפחה של פיץ התחלקה לנו לשתיים- לפני ואחרי המשמרות. 

בשישי שלפני החג נסענו לבית הוריו של פיץ, שם שאר משפחתו הקרובה כבר נכחה - אחותו ואחיו עם אשתו בן הכמעט תשע ובת הכמעט שש.
מעבר לזה שהתאריך היה ה22 לחודש למניינם הוא היא גם עשרה בטבת למנייננו ולכן העברתי את ההיום ההוא בצום אליו פיץ הצטרף פחות מטעמים דתיים ויותר מטעמי כאבי בטן. אל אימו- הגענו פחות או יותר בזמן של סיום הצום עם ארוחת ערב מוקדמת, למרבה הנוחות.
אחרי שסיימתי את הצום היהודי שלי, התפנתי להעריך את אווירת החג הנוצרי שהורגשה היטב בבית-  עץ האשוח עמד גאה ומקושט בסלון, קישוטים אחרים נתלו על קירות וחלונות וקופסאות שוקולד היו מפוזרות בכל הבית. היה טעים ומשמין. את הערב ביליתי בעיקר בהשתתפות חצי פעילה במשחקה של האחיינית בבית הבובות הגדול שלה, שהיה שייך פעם לאחותו של פיץ. היא בעיקר הראתה לי איך היא משחקת ושיתפה במחשבות וברעיונות שלה על מה שהבובות עושות. 

בשלב כלשהו במהלך המשחק שאלתי אותה על מעשי הבובות בלילה היא אמרה שהיא יודעת שהבובות לא קמות לתחיה בלילה... בעצם, חוץ מהגמדים השובבים שלהם (elf on the shelf) שבחודש האחרון, בכל בוקר הם מצאו אותם עסוקים באיזה מעשה שטות אחר. 

מאוחר יותר באותו הלילה יצאנו פיץ ואני עם האח ואשתו להתאוורר בפאב המקומי ולהשלים פערים.למזלי, למרות שכאמור לא אכלנו רוב היום, הבירה לא עלתה לי יותר מדי לראש וסה"כ היה נחמד מאוד. כשחזרנו לבית ההורים המשכנו לצפות בטלוויזיה עד שעה מאוחרת מספיק ואז דחקתי בפיץ שנלך לרכב להביא את המתנות של הילדים ולהניח אותם מתחת לעץ. לפני שהתפזרנו כולנו לשינה, האח ואשתו הלכו לישון הם מיקמו את שתי בובות ה- elf on the shelf של הילדים בתוך אחת קופסות המתוקים, העלימו חלק מהמתוקים לקופסה אחרת ולכלכו את פניהם בשוקולד. בבוקר, קיבלנו כצפוי דיווחים מהתרחשויות הלילה- שני האחיינים סיפרו לנו בהתרגשות ובצחוק שהם תפסו את השובבים באמצע בולמוס לילי. עדכון נוסף היה מפיץ ששמע מאחיו שהילדים בקושי התאפקו כאשר ראו את המתנות וכמעט פתחו אותן. האמת? חשבתי שהם יתרגשו וידעו להתאפק, שכחתי שזה עלול להיות פיתוי גדול מדי בגילאים האלה. אופס.

המשך היום עבר בעצלתיים עד שבשעות הערב התלבשנו כולנו והלכנו לכנסיה הקרובה עבור ה"אזכרה" של אביו של פיץ. קשה להאמין אבל שנה שלמה עברה מאז שאביו הלך לעולמו. קשה לעשות את הסוויץ' הזה בין אווירת חג לגעגועים ועצב, בטח כאשר הכנסיה כבר הייתה מקושטת לגמרי. הטקס היה מכבד ועצוב כצפוי, והוא היווה אזכרה לחברי קהילה נוספים שהלכו לעולמם בשנה האחרונה, כך שלמעשה מדובר בכמה משפחות אבלות שהגורל זימן להם אבל במקביל.

מגני דוד על עצי אשוח. למה לא בעצם? ישו היה משלנו.

את הטקס סיימנו בארוחת ערב בבית מלון קרוב ששוב אילץ את המבוגרים שבקבוצה לנער מעליהם משהו מהכאב והגעגוע לאדם שלא שב. למזלם של כולם, הילדים ואווירת החג הצליחו להעלות חיוך על פני כולם ואווירת היחד עשתה גם היא את שלה ועשתה לכולם טוב בלב ובבטן.

עם גלילי נייר טואלט ואפי גזר מנייר, הפכתי את הגמדים השובבים בלילה האחרון לבובות שלג.
 הילדים אהבו את הרעיון.

בבוקר המחרת, בוקרו של ערב חג המולד פיץ ואני היינו אמורים לעשות את דרכנו חזרה למנוחה קצרה לפני משמרת לילה.לפני שעזבנו האח כינס את הילדים ואמר להם שהוא ואמא שלהם החליטו שמאחר ופיץ ואני לא נהיה בחג, הילדים רשאים לפתוח את המתנות שהבאנו להם. 

הילדים שמחו והתנפלו על השלל בלי לחשוב פעמיים וקרעו את העטיפות לחתיכות. הגדול שמח מאוד לגלות משחק פוקימון לניטנדו והקטנה קיבלה בובת אמא שרקנית, שאפשר להאכיל ולסרק אותה ואחרי זמן מה היא מביאה לעולם שלושה גורים. הבן חייך מאוזן לאוזן ותוך דקות כבר שקע לתוך המשחק והבת שמחה כי לדבריה חצי מהחיים שלה (!) היא רוצה את השרקנית הזאת ואבא שלה כבר החל בחיבור הסוללות ובקריאת הוראות ההפעלה.

בנהיגה בדרך חזרה לדירה התבשרנו בשעה טובה שהשרקנית הראשונה נולדה 🤣

הפוסט יצא ארוך, חלק ב' יבוא בהמשך.

פוסט פריזאי

כ12 שעות לאחר הנחיתה בארץ כבר מצאתי את עצמי מתעוררת שוב למשמרת בוקר. 

עכשיו, כשתפסתי לי כמה דקות של הפסקה, אולי הגיע הזמן לספר קצת על הטיול שהיה ונגמר כל כך מהר. 

ניתן יהיה לומר שמבחינתי הטיול התחיל כבר כשהסתיימה משמרת הלילה בשבת בבוקר. השארתי את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר, והתגלגלתי לי עם הטרולי לעבר המונית שאספה אותי למושב בו גר ידידי החנון.

במושבים, כך ידעתי, אין רחובות אלא רק מספרים ולמרות שהמקום קטן, היה די מאתגר למצוא את הבית הנכון מאחר והיו בו שלושה בתי כנסת, כולם של תימנים, ובערך עשרים בתים שלפניהם התנוסס שם משפחה זהה לזה של הידיד. לך תיתן נקודות ציון ככה. אבל החנון יצא החוצה אל השביל וליווה אותי אל יחידת הדיור בה הוא מתגורר, הכין לי קפה שחור (ורגע אחרי כן הודה שאין לו מושג איך מכינים) ואת הזמן עד הטיסה העברנו במשחקים בפלייסטיישן, סיום אריזות שלו ונשנוש ג'חנון זריז.

 אל שדה התעופה אחיו הסיע אותנו, בתחילה לטרמינל 3, עד שכמה דקות לפני ההגעה שמתי לב שבבורדינג פס כתוב טרמינל 1, אלא שלאחר שירדנו שם ניגש אלינו עובד ששאל אותנו לאן אנחנו טסים וכשענינו אמר שיש טעות אצלנו והטיסה אכן יוצאת מטרמינל 3. עוד כעשרה אנשים שהגיעו פחות או יותר איתנו הופתעו באותה מידה והאח הוזעק להחזיר אותנו. 

טיסה ונחיתה לילית - טיסה מבאסת, כולנו גמורים ורעבים

בשעה טובה עברנו את התורים והגענו לטיסה ממושכת של 5 שעות. חשבתי שאחרי משמרת לילה ארדם בקלות אלא שהמושבים הלא נוחים הקשו עלי וגם העובדה שישבתי במושב אמצעי לא תרמה לנוחות. הטיסה הרגישה כמו נצח. 

כשיצאנו סופסוף משדה התעופה מצאנו שההתמצאות בפריז הייתה פשוטה. זה פשוט מדהים איך שבכל פעם שיוצא לי לטייל בעיר שיש בה רכבת תת קרקעית אני פשוט מתאהבת בקונספט מחדש ומתבאסת  שעל אומת ההייטק ההו- כה מתקדמת שאנו נגזר להתקע בפקקי אינסוף ואוטובוסים מאחרים.

תחנת היעד שלנו ממוקמת דקה הליכה מהמלון אליו הגענו דקות אחרי פיץ עבר בקבלה, נפגשנו בלובי ולאחר קבלת החדרים יצאנו לארוחת ערב זריזה ומאוחרת מאחר וכולנו היינו רעבים אחרי יום של נסיעות.

הו כן, עומדים להיות בהמשך הפוסט הזה המון תיאורי אוכל. אני חושבת שבעיר כמו פריז קשה מאוד להמנע מכך.

היום הראשון - המון הליכה, הופעה ורכבת הרים רגשית.

בוקר המחרת התחיל מוקדם בארוחת הבוקר במלון. הייתי בטוחה משום מה שהאוכל יהיה מבאס אבל דווקא הקוראסון שהגישו היה ממש מוצלח ופריך (אבל הקפה היה מבאס).

את היום התחלנו בהליכה רגלית בעיקר בין המקומות ההכרחיים שבעיר - מגדל אייפל, שער הנצחון, הלובר והמולאן רוז' כשבין לבין נרטבנו מעט מקילוחי גשם שהופיעו מדי פעם. המשכנו רגלית למלון דרך שתי חנויות שאמורות היו להיות חנויות קומיקס שבחנון רצה לבקר בהן אך התבררו כחנויות ספרים רגילות לחלוטין. הלכנו המון והתעייפנו.

בשעות אחה"צ המאוחרות חזרנו למנוחה והחלפת בגדים לאחר מכ יצאנו לארוחת ראמן במסעדה יפנית ומשם לסיבה שלשמה התכנסנו, 

או לפחות הטריגר לכל הנסיעה - הופעה של Evanescence ו - Within Temptation. הבעיה הייתה שלקח לנו זמן להתניע את עצמנו מחדש אחרי המנוחה, ולמרות שפתיחת הדלתות הייתה ב20:00, פיץ חשב שאין מה למהר כי בטח ההופעה תתחיל רק הרבה אחרי זה. הוא גם יצא מנקודת הנחה שWithing Temptation ישמשו כלהקת חימום ל - Evanescence האהובים על החנון.

בפועל, באמת לקחנו את הזמן עם הראמן שהיה טעים ומוצלח לדעת כולם אבל כשהגענו למטרו, ועמדנו להחליף קו, פיץ שם לב להודעה קולית שאומרת שבעצם יש עבודות תחזוקה בקו הבא שעמדנו לקחת.

כתוצאה מכך נאלצנו לעלות חזרה על הקו ממנו ירדנו ולהחליף קו אחר תוך כדי סיבוב מיותר ועיכוב של כחצי שעה. 

עלינו בתחנת Le Peletier ונסענו על הקו הורוד עד להחלפה בPyramides,
 שם היינו אמורים לעלות על הקו הסגול ולרדת בBercy. בפועל נאלצנו לשוב לקו הורוד, לעשות סיבוב ארוך ומבאס ולהחליף לקו הירוק רק בPlace d'Italie.

בגלל כל העיכובים המיותרים הללו החנון התחיל להתבאס ולרטון עוד בדרך להופעה אבל אני לא נשארתי חייבת - אמרתי לו שההופעה הייתה הדבר שעניין אותו ולכן הוא זה שהיה צריך להוביל את כל המהלך והניווט במקום להישאר פסיבי ובסוף לכעוס.

כשנסעתי עם פיץ בעבר לאירוויזיון, ברור היה שההופעות לא מעניינות אותו ולכן האחריות הייתה עלי - יציאה בזמן, הדפסה של הכרטיסים (הזכרתי לחנון לפחות חמש פעמים ובסוף הוא לא עשה, תוך סיכון שזה יצור בעיות בהמשך) והייתי דואגת להקדים אפילו לשעה של פתיחת הדלתות. לא הייתי מצפה ממנו שידחוף ויארגן את כל אלו כשברור שזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר אותו.

כשהגענו לאולם, גילינו שההופעה התחילה בערך ב20:20 וש- Evanescence עלו ראשונים. למרות האכזבה מהאיחור, בכל זאת הם ביצעו את הלהיטים הגדולים שלהם Bring me to life, My immortal ו-Call me when you're sober בסוף כך שלפחות אותם לא פספסנו.

אחריהם עלו Within Temptation שמראש התחבבו עלי יותר מאשר Evanescence וגם האנרגיה והאיכויות הקוליות של הסולנית שלהם היו מוצלחות הרבה יותר בעיני.

יצאנו מההופעה ברגשות מעורבים. פיץ הופתע שההופעה התחילה כל כך מוקדם וקצת התבאס על עצמו כשהניח שהכל יתחיל מאוחר, החנון כי הוא פספס חלק גדול מההופעה של Evanescence ואני כי קצת כעסתי על החנון שגרם לי להרגיש אשמה.

תחנת המטרו הקרובה ממנה יצאה הרכבת חזרה הייתה עמוסה עד אפס מקום לכן המשכנו ברגל לאורך המסלול של אותו הקו עד לתחנה בה היינו אמורים לעשות חילוף. את ההליכה המהירה העברנו בשתיקה תוך כדי שהגשם נופל עלינו, כפרפרזה לרגשות הסוערים שבכל אחד מאיתנו. 

כשביטאתי את האכזבה שלי מאיך שהערב התפתח, פיץ עודד אותי וגם החמיא לי ש"תפסתי פיקוד" על כל הניווט חזרה מאולם ההופעות, כי הוא היה גמור וממש לא היה במצב של לעשות את זה בעצמו. היה לי כיף לשמוע את ההערכה שלו בנושא.

היום השני - זמן זוג ושוק חג מולד

את רוב היום הבא בילינו בנפרד מהחנון, שהציע זאת מראש עוד לפני תקריות הערב הקודם כשהתכנון היה להפגש בחזרה במלון ב17:00 כדי לנסוע לשוק חג מולד בפאתי העיר. 

אכלנו ארוחת בוקר במקום מומלץ שפיץ קרא עליו ומשם, אחרי טיול רגלי, ניסינו להגיע לשוק האוכל Marché des Enfants Rouges שהתברר כסגור. ניסינו להגיע לשוק נוסף Marché Bastille אבל גם הוא היה סגור. 

כשהצלחתי לגנוב קצת ויי-פיי מסטארבקס סמוך גיליתי ששווקי אוכל ככלל סגורים בימי שני. אז ויתרנו והלכנו לראות את נוטרדאם במקום, רק כדי לגלות שזה נראה בדיוק כמו לפני השריפה. במהלך טיולנו גם נכנסנו לחנות אופטיקה גדולה מאחר ופיץ מתלונן לאחרונה שהראיה שלו פחות חדה מפעם ויתכן ויצטרך משקפיים.

מצאנו לו מסגרת ממש מחמיאה ושמרנו את פרטי היצרן והדגם.

בדרך חזרה לפגוש את החנון עברנו דרך הגלגל הענק של העיר וגילינו שלמרגלותיו פתחו שוק כריסטמס שנראה די מזמין ושבניגוד לזה שרצינו לבקר, פתוח עד חצות כמעט.

 חזרנו לפגוש את החנון וסיפרנו לו על התגלית שמצאנו ועל אולם ארקייד ענק שנמצא בדרך, ממש לא רחוק מהמלון. 

אז עצרנו כמובן בארקייד לכמה משחקים ואז המשכנו לכיוון השוק כשבדרך עצרנו לארוחת ערב במקום בו יכולנו גם לצפות בחלק מהמשחק של פורטוגל -אורוגוואי. 

במסעדה נפלנו שם על מלצר מבוגר ומעט תקיף שגם הראה מעט חוסר סבלנות בכך שלקח לנו זמן להחליט לגבי ההזמנה וגם התמרמר על פיץ שלא בנוכחותו כאשר אמרתי לו שהוא הלך לרגע לבר לראות איזה ברזי בירה יש להם. המבוגר ספק העיר לנו שבצרפת נהוג להשאר ישובים ושכל הבירות שהם מגישים נמצאים בתפריט. אולי הוא התעצבן כי רגע לפני כן הוא המליץ לנו על יינות בכלל? למרות היחס המשונה, היה טעים.

המשכנו לשוק שהתברר שהיה גדול בהרבה משנראה לעין בתחילה. עברנו בין דוכנים של יין חם, מקרונים בשר חזיר צלוי (שאלוהים היהודי והצמחוני יסלחו לי, היה לזה ריח ממש טוב) וגם בין אזור מכוניות מתנגשות, החלקה על הקרח ורכבת שדים. פיץ ואני נהננו מאוד, שתינו יין חם מחוזק ברום, נשנשנו מקרונים והיינו עליזים באופן כללי אבל החנון נראה פחות ופחות טוב והתלונן על כאבי גב ועייפות. כשירדנו מרכבת השדים הוא חיכה לנו למטה עם שוקו ואמר שהיה לו קר מדי והיה חייב משהו חם אבל הקצפת ששמו לו על השוקו רק קיררה את הנוזל כך שהמטרה לא הושגה. חזרנו למלון והוא בהחלט נראה פחות ופחות טוב וגם רעד מקור.

הוא כל כך רזה, מיודענו החנון, כך שהגן הפולני הדמיוני שלי צקצק בראשי ואמר שזה באמת לא מפתיע שקר לו כשכולו עור ועצמות.

היום השלישי - חדר בריחה, כדורגל, סנוקר ורגעי קסם.

לא הייתה לנו תכנית ליום הזה ולא ידענו אם אנחנו מטיילים שוב בנפרד מהחנון. שלחתי לו הודעה אחרי כשהשעה הייתה כבר אחרי עשר וחצי  "בוקר טוב, איך הגב שלך?". הוא לא קרא את ההודעה. 

פיץ ואני ירדנו לפטיסרי שממוקם ממש מתחת למלון שלנו והחלטנו על ארוחת בוקר זדונית של אחת מהעוגות היפות שמוצגות בחלון הראווה וקפה. 

מוס שוקולד מריר עם ליבת קרם פסיפלורה של פיץ (או: רשע) וטארטלט פקאן שלי (או: פשע).

כשסיימנו, חזרנו לכיוון המלון כדי לגנוב וויי פיי ולראות אם יש תגובה מהחנון, עדיין לא קרא. הנחתי שהוא מחלים בחדרו ממה שתקף אותו אז שלחתי הודעה נוספת:

"אני לא יודעת אם אתה ער, אבל אני מקווה שאתה מרגיש טוב.

אנחנו יוצאים. אם תרצה שנביא לך משהו מבחוץ או איזה קפה טוב לחדר, רק תגיד".

המשכנו את היום שלנו בביקור בחנות יד שניה וטיול רגלי לכיוון חדר בריחה בסגנון בית רדוף ודיבוק שטני אותו הצלחנו לפתור רק אחרי מליון רמזים. היה גם קטע שצרחו עלינו שם בקטע של להבהיל ומאז בכל פעם שחששתי שמשהו נוסף עומד לקפוץ עלינו, שלחתי קודם את פיץ לבדוק את השטח על אף התנגדותו 😅

בסיום המשחק טיילנו חזרה לכיוון המטרו כשחשבנו על ארוחת צהריים (אוכל.. אוכל.. אוכל..) ופיץ אמר שמאוד נהנה מהראמן שאכלנו לפני ההופעה. הצעתי לחזור למסעדה יפנית אחרת שראיתי שזכתה לציון גבוה בגוגל מפות. 

הראמן שהגישו היה טעים ושונה מהקודם והכיל רכיב מטוגן כלשהו  בעל צורה משונה. מסתבר שזה שורש לוטוס. 

שמעתי בעבר על הפרח ועל תנוחת היוגה, אבל לא ידעתי שעושים משהו עם השורה של הצמח. למדתי משהו. 

בשש ורב בערב לפני שיצאנו מהמסעדה התחברתי לרגע לווטסאפ ומצאתי הודעה מהחנון:

"מה איתכם?"

"אנחנו במסעדה יפנית ליד זו שהיינו בה אתמול, תיכף מסיימים וחוזרים למלון. ואתה?"

"במיטה. תביאו לי מים"

"יצאת מהמיטה היום בכלל?"

"לא. רק לשירותים. אני חושב שאני מיובש"

עברנו בסופר לפני שחזרנו למלון וקנינו לו בקבוק מים, תפוחים וטורטיה עם פלאפל. דפקנו על דלת חדרו ושם, מתוך האפלה, הגיחה לה הגרסה התימנית של הגיבן מנוטרדם. כפוף, חולה למראה עם עיניים מזוגגות. שאלתי מה שלומו והוא אמר שישן רוב היום המצח שלו היה מעט חם אבל הוא חזר וטען שלדעתו הוא סה"כ התייבש. מסרתי לו את האוכל וביקשתי ממנו שישתדל לאכול משהו כי למחרת הטיסה ואנחנו נצא מוקדם. אם ימשיך לישון עד הבוקר הוא ממש יגווע עד שנגיע חזרה ארצה.

פיץ ואני הנחנו לו לנפשו והמשכנו לכיוון חנות קרובה שמוכרת מקרונים בתקווה שיהיה להם כאלה בטעם ספקולוס. 

כן, קנינו כאלה בשוק הכריסטמס ביום האתמול אבל לא הספקנו לטעום מהן לפני שנתתי לחנון לשמור עליהם כשעלינו לרכבת השדים. ולמרות שביקשתי שיזהר כי מקרונים מתפוררים ממש בקלות, ראיתי אותו, בעיניים מזוגגות של תחילת מחלה, פשוט דוחף את השקית לכיס מעילו. נדלקתי על הטעם הזה כשביקרנו בבלגיה ב2015 ומאז ועד לאותו רגע בשוק לא נתקלתי בהן בשום מקום ולכן התבאסתי שלא הספקתי לשחזר את החוויה. אבל המקרונים המדוברים לא היו בנמצא והחנויות התחילו להסגר.  

את השעות הבאות בילינו כהרגלנו בכמה משחקי סנוקר בבר קרוב ואז המשכנו לבר אחר שהקרין במקביל את גם את המשחק של אנגליה נגד וויילס וגם את ארה"ב נגד איראן. היה כיף לשבת מחובקים ולצרוח על המסכים יחד עם כל הבר.

לקראת סוף הערב, כשהיינו קצת שיכורים ומטופשים הזכרתי לו שרק את הספקולוס לא מיצינו ומתוך ידיעה שנשאר לנו רק עוד ממש מעט זמן יחד, אמרתי בחצי צחוק שצריך לחזור ליריד שעדיין פתוח ולהפתעתי הוא זרם. 

את הדרך לשם בילינו בשיחה מעט-קולנית-מדי של זוג מעט-שתוי-מדי על העתיד המפוקפק והתקוע במקום שלנו וכצפוי לא הגענו לשום מסקנה מפתיעה מדי. בין היתר הוא החווה את דעתו על נישואים ואמר שכשגר בארה"ב הכיר גברים שאולי היו נשואים אבל כשבילה איתם בוגאס הם שכחו לגמרי מנשותיהם ועשו מה שרצו עם נשים אחרות. לתחושתו הוא לא באמת צריך לשים לי טבעת על האצבע כדי להביע את המחויבות שלו כלפי והוא קיווה שאני יודעת זאת. אני מצדי אמרתי שאני מסכימה לגמרי עם דבריו אבל טבעת היא כן סוג של הצהרת כוונות, במיוחד כאשר הוא מקווה ומצפה שאהגר למדינתו שזה צעד ענק.

הגענו לשוק, קנינו את הספקולוס, חלקנו כוס גדולה של יין מתובל ויצאנו לטייל קצת בפארק הצמוד לגלגל הענק ושממנו יכולנו לשבת חבוקים ולתצפת על מגדל האייפל שקצהו היה בלתי נראה בערפל הלילי אך החלק הנראה היה מוקף כולו באורות מנצנצים (האם זו מטאפורה לזוגיות שלנו?). אלה היו רגעי קסם.

חזרה - לדאוג לחבר חולה

את בוקר החזרה התחלנו לפני שש בבוקר. נמרחנו עוד זמן מה במיטה עד שהתחלתי להרגיש בחילה. קיוויתי שלא נדבקתי איכשהו מהחנון ושלא אצטרך להלחם בזה בטיסה. רצו גם כמה בדיחות הריון עד שהרגשתי טוב יותר. 

וידאנו שהחנון ער ונפגשנו כולנו לארוחת בוקר במלון. החנון נראה חלוש אבל אכל ואמר שהוא ארוז ומוכן ליציאה. 

בפועל, הוא היה כל כך הפוך, שכשחיכינו לו ליד החדר הוא בדיוק ארז דברים אחרונים, שם על עצמו באיטיות תיק גב, אחז בשקית קניות ואמר שהוא מוכן... אלא שהטרולי שלו עמדה בדיוק מאחוריו ודווקא אותה הוא כמעט שכח.

הטיסה של פיץ הייתה מאוחרת משלנו ובשדה תעופה אחר אבל הוא בכל זאת עשה איתנו את נסיעת המטרו הראשונה ונפרד מאיתנו לפני שעלינו על זו הבאה. רכבת המטרו האלה, שנשארות רק דקה בתחנה, כפו עלינו פרידה זריזה של חיבוק ונפנופי שלום חפוזים. אני שונאת את הפרידות האלה אבל אני והוא עברנו כבר כל כך הרבה כאלה, שהכאב שהרגיש פעם כמו סכין והיה מלווה בדמעות, מרגיש כעת עמום כמו מפציעה ישנה ומשאיר את העיניים יבשות.

החנון בהה רוב הנסיעה בעיניו המזוגגות ותווי פניו החדים והרזים רק חידדו את מראהו החולה. כשירדנו מהמטרו היינו צריכים לקחת אוטובוס שהתנועע עם כל עצירה ושממש לא עשו לו טוב עד כדי סף הקאה. הצעתי לו לשבת על הרצפה כי כך התנודות תהיינה פחות חדות, נתתי לו שקית והרחקתי ממנו מעט את החפצים שלו. הוא שרד את הנסיעה הזו בקושי.

לשדה התעופה הגענו קצת באיחור אבל הגענו למטוס בזמן ואפילו היה לחנון זמן לרכוש בושם שריססתי עליו בדרך הלוך. זה בושם שבזמנו גיליתי שמריח מצוין על פיץ ולכן הוא קנה ועכשיו גם החנון התלהב ממנו. אמרתי לו שאני אוסרת עליו לבוא לפגוש אותי כשהוא עוטה את הבושם הזה כי זה פשוט לא בסדר.

הטיסה הייתה ארוכה ומרגיזה אך נראה שמעט מכוחותיו שבו אליו. בסוף אביו ואחותו שבאו לאסוף אותו הקפיצו גם אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלהם.

כשנכנסתי הביתה התקשרתי בוידאו לפיץ שפתאום, אחרי ימים של כיף וחוויות ביחד, חזר "למקומו הטבעי" מעבר למסך הקטן של הפלאפון שלי.

לסיכום

הטיול היה עמוס רגשות, כעסים, אוכל וחולי. אני שמחה שהוא קרה למרות הכל, כי מסתבר שהייתי צריכה קצת חופש וגם היה טוב לבלות עם פיץ, כצפוי. החנון היה תוספת לא רעה לכשעצמו ואפילו בשלישיה הדינמיקה הייתה טובה.

הטיול הבא לא נראה באופק (סקי? אירוויזיון?) אבל כפי שכתבתי בעבר, אנחנו מחכים לראות כעת אם גם לפיץ יאשרו חודש חופש כדי שיוכל להגיע לבלות איתי בארץ כשלאחר מכן אני אמורה לנסוע אליו.

עד הפוסט הבא,
Au revoir!