‏הצגת רשומות עם תוויות טיולים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טיולים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 27 במרץ 2026

ברית מילה

את "משמרת הלילה" הראשונה שלנו במדינה השכנה פיץ ואני חלקנו בינינו. הוא נשאר עם קטוץ בשעות הראשונות ואני מאמצע הלילה עד הבוקר. הורי, שהתעוררו מוקדם פגשו אותי בסלון בין הנקה להחלפת חיתול ובגלל ששאר הבית ישן, היה לנו זמן לעצמנו בשעות דמדומים של שחר. 
הזמן והאווירה יצרו לנו סביבה מיוחדת. אני חושבת שמעולם, כבוגרת, לא יצא לי לדבר כך עם ההורים שלי, רק שלושתנו. בימי חול כמעט תמיד יש פלאפון או מסך טלוויזיה שמסיח את תשומת הלב ובשבתות אצל ההורים כמעט אף פעם לא התעוררתי מוקדם כל כך וגם אם כן, בטח שלא הלכתי לסלון לשבת ככה סתם, בעוד אבא בבית הכנסת או ישן ודעתה של אמא נתונה עמוק אל תוך עיתוני סוף השבוע. הפעם לא היה לנו שום דבר מזה ובאופן טבעי פשוט התחלנו לדבר.

המפגש שלנו, שנסוב סביב ברית המילה לנכד הראשון העלה כנראה פתיחות לדבר על נושאים כמו ההורות הצעירה של פיץ ושלי וזו הותיקה של הורי כלפנו, הרצון שלהם שאחותי הברבורה תמצא זוגיות ותקים משפחה והבעת תקווה שיהיו להם עוד נכדים ממנה וגם מאחותי הקישוא ובעלה שנתקלים בקשיים. דיברנו גם על החיים שלהם בפנסיה ועיסוקיהם. הבעתי, ולא בפעם הראשונה, את החשש שלי מזה שאמא לא יוצאת מספיק מהבית ולא פעילה גופנית וחברתית (ועל הקשיים החברתיים שלה כתבתי כאן לא פעם). אבא עודד אותה ואומר שבתור פנסיונרים יש להם כל מיני אפשרויות לצאת להצגות, הרצאות וסרטים וגם כחבר הסתדרות הוא מקבל הטבות כאלה ואחרות. היא מיד קפצה, ולא בפעם הראשונה, והזכירה שהיא בשנת אבל על אמה ולכן היא לא שומעת מוזיקה. 

הצעתי לה שלא להשתמש בזה כתירוץ. אני אמנם לא פוסקת הלכה, אבל לדעתי זה שיש כמה צלילים פה ושם בסרטים, זה בסדר, כל עוד זה לא מחזמר בו המוזיקה היא העיקר. הרי לפי ההגיון שהיא הציעה, גם הפתיח של מהדורות החדשות בהן היא מרבה לצפות, נחשבות מוזיקה ויש להמנע מהם.
במקום להמשיך להתפלפל בנושא דיני אבלות, הלכתי בכיוון אחר והצעתי הליכות בפארק הגדול בעיר שחודש בשנים האחרונות וגם את אחד הרחובות המרכזיים בעיר שהפך לשוקק חיים, עם המון בתי קפה, ספסלים נעימים וכיכר חדשה ומשופצת, בשני אלה אין שום מוזיקה. הצעתי שילכו שניהם יחד כפעילות זוגית וגופנית. אבא הציע לה ללכת למרכז קהילתי שאזרחים ותיקים רבים מגיעים אליו בשעות היום והאווירה ממש קז'ואלית.

אבי ואני הסכמנו אחת עם השניה על רוב הדברים שנאמרו ואפילו אמא הסכימה איתי על המשפט "use it or lose it" בהקשר של פעילות גופנית ותנועה, אלא שלטענתה היא פעילה מספיק ועל העניין החברתי כמעט ולא היה צורך לדבר למרות שהיא כן אמרה שזה לא בא לה בקלות כמו לנו. 
למרות מה שתפסתי כאווירה חיובית או לפחות ניטרלית, היא כנראה לא הבינה שאני מגיעה ממקום של כוונה טובה ודאגה, ואבי, אני מניחה, ממקום של רצון ברענון בזוגיות שלהם, והתחילה לדמוע. כששאלתי למה, היא אמרה שאנחנו מתקיפים ומבקרים אותה ואני נאלצתי לבחור מילים עדינות ולהגיד את המובן מאליו - כל מה שאמרתי, נובע מדאגה ומרצון שיהיה לה טוב. 

הרי רק לפני כמה דקות אמרת שאת דואגת מזה שהברבורה לא בזוגיות ולא יוצאת. אם היית אומרת את הדברים האלה בפניה, את חושבת שהיא הייתה מקבלת את זה ברוח טובה? היא הודתה שלא. אבל ברור שאמרת את מה שאמרת כי את רוצה בטובתה, נכון? אז אותו הדבר כאן, גם אני רוצה שיהיה לך טוב.

קשה לעבור את החיים כאשר גם הצעות בונות של אנשים קרובים נתפסות כביקורת וכהתקפה אישית. הקוצים שלה, שהפנתה לא פעם החוצה, מגינים על תוכן מאוד רך ופגיע. הבורא יודע שהיו לנו המון קשיים ביחסי האם-בת שלנו לאורך התבגרותי וכמה זה הקשה עלי, אבל ככל שהזמן עובר, אני מתחילה לפרום את התואר "אמא" ולראות אותה גם כאדם. עכשיו כששתינו נשים בוגרות, לא פעם אני מרגישה שאני מתפקדת כהורה שלה.


כשפיץ וברבורה התעוררו אבא עשה קידוש ואז פיץ ואני יצאנו לסיבוב רגלי באיזור. הערכנו את זה שאנחנו יכולים פשוט לצאת ולהשאיר את קטוץ עם המשפחה כי ידענו שזו פריבילגיה שלא תהיה לנו בהמשך. ההורים שלי מצדם שמחו להשאר עם הנכד שלהם, אבא שלי נהנה להאכיל אותו בכל הזדמנות ואמא מופקדת על החיתולים.
כשחזרנו מההליכה הנעימה שלנו בפארק עם כוס קפה ועוגה טובה, עודדתי את ההורים לצאת לטיול בחוץ. יאללה, פעם ראשונה שלכם בחו"ל, חבל להיות תקועים בין קירות כל הזמן. הטיעון הצליח לבסוף לשכנע אותם היה שיבש בחוץ ולא קר כמו בימים האחרונים. 
הם לא מכירים את האיזור ולא בקיאים בנפלאות הגוגל מפות גם לו היו לוקחים פלאפון בשבת, ולכן הטיול היה מעגלי וקצר. התפלאתי כשהם חזרו כל כך מהר וכמעט התבאסתי בשבילם עד שהם סיפרו בהתלהבות שנהנו להסתכל על הבתים שנראו כל כך שונה מבארץ, על שמות הרחובות בשפה זרה ושאפילו עברו ליד כנסיה.

אחרי שיצאה השבת ואבא עשה הבדלה עודדנו גם את אחותי שלא להתקע יותר מדי בבית. אחרי שנהננו מוקדם יותר מהפריבילגיה לצאת בספונטניות בידיעה שיש משפחה ששומרת על קטוץ, סיפרתי שפיץ ואני יוצאים להוציא כסף עבור המוהל מחר ועל הדרך לאכול במסעדה אסייתית והצענו לה להצטרף. הורי כמובן לא הצטרפו מטעמי כשרות.
המסעדה שרצינו להגיע אליה הייתה מלאה והוצע לנו להמתין שיתפנה שולחן ובאחת אחרת, יפנית, המצב היה דומה. התחלנו לבדוק איזה מקומות מומלצים נוספים יש באיזור, כאשר אחת שבלטה בדירוג הייתה מסעדה הודית. אחותי אמרה שמעולם לא יצא לה לאכול הודי. פיץ ואני,החלטנו שזו הזדמנות טובה לערוך לה היכרות עם אחד המטבחים החביבים עלינו.
התפריט, כמו תמיד, היה מלא בפרטים ושמות זרים ומבלבלים. עזרתי לאחותי לבחור מנה, משהו קלאסי ופשוט שבדיעבד הייתה המנה המוצלחת מבין השלוש לדעת כולם. 

למחרת היה יום הברית. 
פיץ ואני תכננו לצאת ולקנות כמה דברים שחסרו כמו פירות ולחם כשר עבור סעודת מצוה, אבל בעיקר חיפשנו בית מרקחת כדי לקנות משחת הרדמה אמלה שנוכל למרוח לקטוץ מראש, בנוסף למה שהמוהל משתמש בו. ושוב הוכח שהתכנון שלנו לקוי כשגילינו שהכל סגור.
את הכיבוד מצאנו לבסוף בחנות נוחות, אחרי שהתברר שחנויות פותחות מאוחר ביום ראשון, אבל גם כששאלנו את הבריסטה המקומי בבית הקפה הוא לא ידע להצביע על בית מרקחת פתוח באזור וכל מה שעברנו לידו היה סגור. לפי גוגל, המקום היחיד שהציע תקוה, היה בצד השני של העיר מרחק רבע שעה נסיעה. ניסינו את מזלנו אלא שגם המקום הזה היה לא היה פתוח.
תחושת האכזבה מעצמי על זה שלא חשבתי על המשחה ועל רכישתה מראש השתלבה עם הנסיעה חזרה שהלכה והתארכה בעקבות שילוט לא ברור והפקקים שהחלו להשתרך. פתאום הכל הכה בנו - תחושת חוסר השליטה שהלכנו לאיבוד, שהמוהל בדרך אלינו והזמן דוחק, כובד המשקל וההשלכות של הטקס. הכל.
הנסיעה היתה לחוצה מאוד אבל הצלחנו להתאפס מספיק כדי להגיע בחזרה בזמן כדי לנשום, להחליף בגדים ולעשות לקטוץ אמבטיה ראשונה בעצמנו. מיותר לציין שהלחץ נשאר והרגשתי שאני מתקשה לנשום וטובעת בחוסר שליטה כשהבנתי שעוד מעט והברית תתחיל. בלב התפללתי שהכל יעבור בשלום, ללא סיבוכים ושההחלמה של קטוץ תהיה מהירה וטובה. 

המוהל הגיע ועשה רושם נחמד ומקצוע שהשרה שמץ של ביטחון.
די מהר הוא הכין את הכלים, בהם בהיתי בחרדה ובחשש והתחיל להנחות את המשפחה. 
אבא שלי כבר היה מוכן עם הטלית עליו, אמא האכילה את קטוץ במי סוכר שהכנו מראש ואחותי הופקדה על הצילום.
הקטנצ'יק עבר מיד ליד ואבי, הסנדק, התבקש לשבת כשקטוץ מונח על כרית בחיקו ולהחזיק לקטוץ המנומנם את הרגליים. המסכנצ'יק שלי לא יודע מה מצפה לו.
בשלב הזה כבר התקשתי לנשום ופיץ נראה גם הוא בשוק וחסר אונים. למרות הרצון של שנינו לברוח הרחק, נכחנו לבסוף בחדר כשפנינו לקיר. כאן כבר הייתי על סף דמעות כשפיץ המתוק שלי תומך בחצי חיבוק ואחותי גם היא החזיקה לי יד ותמכה. 
האירוע עצמו הרגיש כמו נצח והפך מבהיל יותר כאשר שמעתי אותו אומר לאבי מספר פעמים "אל תזוז!". 
לבסוף אמרו שזה נגמר והמוהל המשיך את הברכות והגיע לקטע המוכר של "ויקרא שמו בישראל...", שם שאני מסרתי למרות שהסברתי לפיץ שבדרך כלל האבא מוסר את השם והצעתי לו לעשות את זה כאן אבל הוא ויתר ונתן לי את הכבוד. 
כולם חייכו כשסופסוף הבן שלנו קיבל את שמו, שם ראשון שבחרנו ושם שני שהוא חולק עם אבא. 
המוהל סיים את הברכות, אבי עשה לנכד שלו ברכת כהנים ואני קיבלתי את בני הפצוע והשקט מאוד בחזרה.
גיבור מסכן שלי.

לאחר סיום הטקס, היו נשנושים, סמול טוק ושיתוף השם החדש בקבוצות של המשפחה והחברות ששלחו מכבר הודעות סקרניות. אחרי כמה שעות המוהל החליף לקטוץ חיתול והסביר לנו איך לטפל בפצע בימים הקרובים.
מראה הפצע היה נוראי וכמעט שטבעתי בגל של רגשות אשם שהציף אותי ונמשך אל תוך הלילה והימים הבאים. למה הייתי צריכה לעשות לו את זה? הוא היה בסדר גמור כפי שהוא נולד. הרגשתי בפעם המי יודע כמה בשמונה הימים האחרונים שאני אמא נוראית. אני לא יודעת איך פיץ חווה את כל הטקס הזר והמוזר הזה אבל אני שמחה שהוא לא צירף חומר בעירה למדורת האשם שלי שליחכה אותי מבפנים.

אחרי שהכל נגמר והצלחנו לנשום קצת, כולם פרקו ושיתפו איך חוו את היום.
אמא שלי כמובן עשתה מה שצריך כי צריך ולא פירטה על רגשות קשים כאלה או אחרים.
אבי לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. בגלל שהוא כהן, הוא נתבקש מספר פעמים בעבר לעשות טקסי פדיון הבן והוא תמיד נענה בשלילה. גם בבריתות אף פעם הוא לא היה מאלה שעומדים בשורות הקדמיות. הפעם, אולי כי אין לו בנים ואולי כי זה נכד ראשון הוא הסכים להיות סנדק למרות הקושי. מסתבר שהוא כל כך נלחץ מהמעמד, שהוא לקח כדור הרגעה מוקדם יותר ובכל זאת לא היה מסוגל להסתכל. בבוקר שלפני כן, הוא שם לב לרעידה בידיים שנגרמה מרמת סוכר נמוכה בדם( הבעיה נפתרה בקלות בעזרת קינדר בואנו), אולי החשש שזה יקרה שוב הוסיף לחרדה.
גם אחותי הברבורה לא רצתה להסתכל אבל בגלל שצילמה היא ראתה יותר ממה שרצתה, אבל כשראתה את הדמעות עומדות בעיני היא עשתה כאמור את הדבר האנושי ושלחה יד מחזקת ותומכת שאחזה בשלי. בנוסף, היא שיבחה את פיץ כשאמרה שראתה עד כמה קשה לו, ובעיקר כשהכל כל כך זר לו ושבכל זאת הוא תמך והחזיק אותי. זו לא הייתה הפעם היחידה שציינה את המעשה הזה לטובה.

יום המחרת היה יום הטיסה של המשפחה. 
את הצ'ק אאוט מהדירה נאלצנו לבצע כמה שעות לפני טיסת אחר הצהריים שלהם והשאלה שנשאלה היא איך לעביר את הזמן שנותר. הצעתי לטייל בפארק אבל מזג האויר לא הסביר פנים.
קניון? אמנם מקורה אבל די סתמי ונמצא הרחק משדה התעופה. 
המוזיאון המפורסם בעיר? יקר וככל הנראה לא יעניין את כולם.
לבסוף, הפתרון היה סניף איקאה המקומי. מקורה, חינמי ושורף כמה שעות בכיף. מסתבר שאיש ממשפחתי לא יצא לבקר באיקאה בארץ ולכן זה היה מעניין עבור כולם.

את הדרך לשם עשינו בפיצול, פיץ ברכב שלנו עם קטוץ וכל המזוודות וכל השאר באובר. 
ושוב, נהנתי לראות איך ההורים שלי, שלהם זו נסיעה ראשונה מחוץ לישראל, נהנו והעריכו פרטים קטנים שאני כבר שכחתי להתרגש מהם- מראה הבתים השונה, הכבישים, המבטא של הנהג, תחנות האוטובוס וכו'. אבי גם הזכיר בכמה הזדמנויות שונות שהעריך מאוד כמה אנשי המקום אדיבים, וזה בהתבסס על פעם אחת שאחותי והוא הלכו לקניות בסופר (לפני הגעתנו) וביקשו הכוונה שנענתה באריכות ובחיוך. 

ההורים ואחותי נהנו מהסיור באיקאה. כשאחותי רצתה לקנות כמה פריטי מטבח קטנים מזכוכית אמרתי שחבל לה לסחוב מכאן ושאת המוצרים האלה בדיוק יש גם בארץ. שמעתי אותה ואת ההורים מדברים על זה שהם צריכים לנסוע בהזדמנות ועכשיו אני תוהה אם זה באמת יקרה. אולי זו תהיה דרך טובה להתאוורר ולהתחדש כשהמלחמה עם האיראנים תסתיים. 

כשהגיעה השעה הזמנתי למשפחתי אובר לשדה התעופה. בזמן המתנתנו הודיתי להם שוב על הגעתם ואמרתי שאני מעריכה מאוד את המאמץ והנסיעה. לחצתי יד לאבא, חיבקתי את אחותי ואפילו הצעתי חיבוק לאמא שהופתעה והתרגשה מהמחווה. אני לא זוכרת מתי התחבקנו אני והיא, אבל אחרי הימים האחרונים זה פשוט התבקש.

הפרידה צבטה לי בלב. חבל לי מאוד שאני לא גרה בסמיכות למשפחה שלי. ראיתי כמה ההורים שלי מאושרים מבילוי עם הנכד שלהם וגם אחותי, שאמנם נראתה מהוססת יחסית בימים האחרונים אבל אני יודעת שהיא ממש טובה עם ילדים וכמובן, אחותי הקישוא שלא יכלה להגיע.
הצטערתי שהברית לא התקיימה בארץ, אז הייתי מזמינה את כל משפחתי המורחבת והחברות. אני מקווה שכשהטיסות יחזרו וכאשר נתחיל שגרת חיסונים יזדמן לנו להגיע ארצה לביקור ממושך. אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לפגוש את הנין החדש שלה והדודה, שמבקשת תמונות שלו בכל הזדמנות מחזירה הודעות קוליות מתפעלות ולא מעט בייבי טוק.
כך או כך, שמחתי שאנחנו אחרי הברית ושבסך הכל, למרות שהפצע עדיין נראה זוועה, קטוץ מגיב ומתנהג כתמול שלשום ולא נראה שהוא סובל במיוחד.

ברגשות מהולים של עצב, שמחה, הקלה והתרגשות התחלנו בנסיעה הממושכת חזרה לדירתנו, שם נתחיל להתמודד עם אתגר ושגרה של הורות.                       

יום שבת, 19 ביולי 2025

סבתא בבית חולים

השבועיים האחרונים התאפיינו באירועים שונים מאוד במהותם, חלקם נעימים ומעלי חיוך ואחרים מדאיגים. 
קשת שלמה של רגשות שהיה מאתגר להתמודד איתה בפרק זמן כל כך קצר.

יום שני שעבר התאפיין במזג אוויר נעים שממש הזמין את פיץ ואותי להליכה, שתיה קרה בשמש ושיחה טובה. אני ממש זוכרת את התחושה הקלילה והנעימה שהרגשתי ברגעי הביחד האלה.

ההרגשה השתנתה לחלוטין כמה דקות אחרי שנכנסנו בחזרה לדירה. בדקתי את הודעות הווטסאפ והייתה שם אחת מדודה שלי מצד אמי שעדכנה שסבתא אושפזה במחלקה פנימית. בית האבות הסיעודי שבו היא מתגוררת הזמין לה אמבולנס בעקבות סטורציה נמוכה וכאשר הגיעה לבית החולים אבחנו אותה עם דלקת ריאות. 
דלקת ריאות זה כמובן מצב מאוד לא נעים, על אחת כמה וכמה בגיל של סבתי, שבדיוק חגגה תשעים ושש.
המצב הפך למדאיג יותר כאשר התברר שהיא מתקשה בבליעה, מה שהעלה את החשד שאולי מזון הגיעה לקנה במקום לושט והוביל איכשהו למצב הריאתי. חמור מזה, בגלל הקושי לבלוע היא פשוט לא הסכימה לאכול.
במשך כמה ימים המשפחה ניסתה להיות לצדה ולנסות לעודד אותה לאכול ללא הצלחה כאשר במקביל הרופאים ניסו כמה פעמים להכניס לה זונדה ללא הצלחה. הם טענו שיש לה "מבנה אנטומי קשה" שלא איפשר את זה.

כששמעתי את החדשות נבהלתי מאוד והתלבטתי אם להזמין כרטיס טיסה ארצה. שאלתי את ההורים שלי מתוך בית החולים את דעתם והם לא ידעו מה לענות וגם אחותי קישוא לא ידעה מה לומר והוסיפה שהיא מבינה את ההתלבטות שלי ולא מקנאה בי על הסיטואציה הלא פשוטה.
אז דיברתי עם הדודה ולה כבר היו דברים אחרים לומר, כנראה מתוך פרספקטיבה של מישהי שאיבדה את אמה ואביה המבוגרים בשנים האחרונות. 

היא אמרה שכרגע לא יודעים כלום, אז יכול להיות שאגיע ארצה ואחזור חזרה והיא עדיין תהיה באותו המצב והציעה לי לחשוב איך ארגיש אז. היא הזכירה לי שבגיל של סבתא, המצב הבריאותי הוא מאוד לא צפוי. יכול להיות שהיא תשתפר, תצא מבית החולים ובהמשך "סתם" לא תקום יום אחד בבוקר. היא שיתפה שבין השורות של אתרי החדשות וממה שהיא שומעת בהקשר של טיסות, נדמה לה שיש סיכוי למתקפה קרובה באיראן ולכן אם אני מגיעה ארצה, היא הציעה לי לקחת בחשבון שאני עלולה להשאר יותר ממה שאני מתכננת.

דבר נוסף שסיפרה פגע בנקודה הכי רגישה ולכן היא גם מראש התנצלה על שיתוף החוויה הקשה. 
לפני כמה שנים, כאשר מצבה הרפואי של אמא שלה התדרדר גם היא נכנסה לאישפוז. האח היחיד דל דודתי שחי בארה"ב עלה במהירות על טיסה והגיע ארצה כדי לראות אותה. בזמן השהות שלו המצב שלה התייצב ואמרו לו שהיא תהיה בסדר. כאשר הוא היה על טיסה חזרה לארה"ב המצב שלה התדרדר במהירות. הדודה מספרת שהיא זוכרת שניסתה לתפוס אותו אבל לא הייתה תשובה כי הוא כנראה היה בדיוק על הטיסה. טיסת החזור שהוא לקח באופן מידי לא הייתה מהירה מספיק, הוא פספס את ההזדמנות להפרד ממנה. 
בתחושות מעורבות החלטתי להמתין עם הטיסה ולהחליט בהמשך לפי העדכונים שאקבל.

בינתיים, נראה שהאנטיביוטיקה שהיא קיבלה לוריד התחיל לפעול והנשימה שלה הפכה לפחות מאומצת (אמא סיפרה שבהתחלה זה היה נשמע שהיא "מגרגרת") והיא אפילו חזרה לאכול מעט, שזה מעודד מאוד, אבל הכמויות עדיין לא מספקות.
לכן, נכון לעכשיו, מתוכנן לה לקראת סוף החודש הליך גסטרוסטומיה או פיום קיבה. כלומר, יכניסו לה צינור דרך דופן הבטן ישר לקיבה כך שניתן יהיה להאכיל אותה ללא צורך בבליעת מזון. 
אני מוכרה לציין שההליך הזה מדאיג אותי מאוד, למרות שאין לי מושג מה עוד אפשר לעשות. 
איך אפשר לוודא שהיא לא תמשוך בטעות את הצינור? היא הרי לא מודעת למעשיה וגם בבית החולים כל הזמן הורידה את מסכת החמצן למרות שהיא נזקקה לה. אני גם חוששת מהפרוצדורה עצמה, כי הרופאים כבר הזכירו שהיא לא במצב בריאותי שמאפשר הרדמה מלאה, אז איך התהליך יבוצע? בלינק שצירפתי אמנם מצוין שההליך מבוצע בד"כ בהרדמה מקומית, אבל כאמור היא לא אחראית למעשיה, אז אני לא יודעת איך אפשר פשוט להניח שהיא תשכב בשקט. 

הימים המתוחים של דאגה וחשש לשלום סבתי הלכו והתקדמו להם לעבר סוף השבוע שעבר שבו חל יום הולדתי. 
פיץ הזמין לנו מראש לילה במלון בצד השני של המדינה, בעיירת חוף מקסימה ולשמחתי מזג האוויר שיתף פעולה והיה חם ונעים.
כמובן שבגלל החדשות לא ידענו אם ניסע יחד, אבל מאחר שהמצב של סבתא הצליח להתייצב, החלטתי לנסוע.
בדיעבד, אלה היו יומיים של ניקוי ראש שהייתי זקוקה להם. תחושה חמצמצה של אשמה אמנם הצליחה להתגנב פה ושם, אבל ניסיתי להזכיר לעצמי שאני לא באמת יכולה לעזור בכלום והתחושות הקשות שליוו אותי בימים האחרונים לא עשו לי טוב.
שמחתי להשיל מעצמי, ולו רק לזמן קצר, את המתח מעל הכתפיים ולהנות מזמן של זוגיות, אוכל טוב, שמש נעימה ואוויר מלוח וטוב של ים.

ביום ראשון כבר נסענו לאמא של פיץ. כזכור, מצבה הבריאותי מגביל אותה מאוד ובחודשים האחרונים אחותו של פיץ חזרה הביתה לקראת לידה שאמורה לקרות בשבוע הבא.
שנינו היינו כאן יחד כמה ימים, ובהמשך נשארתי כאן רק אני, עם שני תיקים מלאי בגדים. אחד למזג האוויר המקומי והשני מלא בבגדים קצרים, דרכון, ת.ז מפתחות של בית הורי וכל מה שאולי אצטרך במידה ויהיו עדכונים מסבתא.

מחר אמורה להגיע לכאן הגיסה, יחד עם בתה שמתרגשת מאוד לקראת בן הדוד או בת הדוד החדשים שצפויים להגיח לעולם.
פיץ יגיע לאסוף אותי כדי שלכולם יהיה יותר מקום. עם כמה ששמחתי לעזור ולהיות כאן במידה ותהיינה התרחשויות, אשמח מאוד לחזור לפינה ולפרטיות שלי עם פיץ. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2025

וולנטיינז מפתיע

יום הולנטיינז שחל בסוף השבוע האחרון היה הראשון שלי ושל פיץ כזוג נשוי. כמה שבועות לפני המועד שאלתי אם הוא רוצה לעשות משהו ביום הזה והוא ענה בחיוב, אבל לא נכנסנו לפרטים. 
כשהתאריך הלך והתקרב, שאלתי מה מתחשק לו לעשות והוא הפתיע וענה שהוא הזמין לנו לילה במלון.
כשחשבתי על היום הזה, דמיינתי שנצא לאיזו מסעדה או שאני אכין לנו משהו טעים ונשב בבית עם סרט. 
לאן נוסעים? תהיתי בקול, והוא, שבילה איתי מספיק זמן כדי להכיר את כל הטקטיקות שלי, השיב לשאלה בשאלה - את באמת רוצה לדעת?
אתה יודע מה, לא. שתהיה לי הפתעה.

רק בערב שלפני החג עצמו חשבתי שהגיע הזמן לדעת, כשהניחוש שלי היה המלון הצמוד לקומפלקס המגורים בו גרתי ברילוקיישן הראשון לפני כעשר שנים או לחלק מרוחק יותר של המדינה, עם הרבה ירוק וכלום שליו מסביב.
לא זה ולא זה, אנחנו נוסעים לעיר הבירה. הופתעתי מהיוזמה שפיץ לקח והוספתי שהיינו יכולים לעשות בילוי אינטימי בבית. את נמצאת לא מעט בבית בזמן האחרון, חשבתי שנבלה קצת זמן איכות יחד באווירה אחרת. האמת? תשומת הלב שלו ריגשה אותי.

התכנון שלו היה להתעורר מוקדם כדי להסתפר, ובשובו נתארגן לנסיעה. וכך, הוא קם לפני וחזר כדי להעיר אותי עם כוס קפה במיטה וגם שוקולד מריר. נתתי לו נשיקה ושמחתי על המחווה הפשוטה ומחממת הלב הזאת. 
כשהוא הלך להסתפר ארגנתי את הדירה כדי שיהיה כיף לחזור אליה וארזתי לנו תיק. פיץ חזר עם חיוך גדול וזר פרחים גדול עוד יותר. עכשיו יהיה אפילו יותר כיף לחזור!

אחרי מקלחת זריזה יצאנו לדרך.
דקות אל תוך הנסיעה, הרגשתי גל של הכרת תודה שעולה בי. הודתי לפיץ על היוזמה והתכנון שלו, על הדרך בו הוא העיר אותי הבוקר ועל הפרחים. והוא, מקסים שכמותו, אמר שגם הוא מודה לי על כל התקופה האחרונה, שהוא יודע שהייתה חסרת ודאות ולא פשוטה עבורי, ואז הוא המשיך והודה לי ארגון הדירה ועל היחס החם והעזרה לאמא שלו בימים בהם התארחה אצלנו. איזה מותק שהוא, כיף שהוא לא לוקח שום דבר מאלה כמובנים מאליהם. 

עצרנו לארוחת צהריים זריזה בבית קפה שנמצא בעיירה בה גרתי ברילוקיישן הקודם, עוד עשרים דקות נסיעה ומשם המשכנו לרכבת. בדקות שבהן הלכנו מתחנת הרכבת ועד המלון היה קר, אפור וגשום לפרקים. פיץ אמר שמזג האוויר ההפכפך הטה מבחינתו את הכף בנוגע למקום שבו נלון כי הוא רצה לוודא שיהיו לנו מספיק פעילויות סביב בלי שנצטרך ללכת יותר מדי. בדרך כלל כשאנחנו ישנים במלונות אנחנו מעדיפים לאכול את הארוחות שלנו בחוץ, כדי לנסות מקומות שנראים מעניינים אבל הפעם הוא החליט להזמין לנו גם ארוחת ערב ובוקר במלון, למקרה שיהיה גשום מדי. המלון שבחר בו נמצא ממש בלב האיזור התיירותי ומלא האטרקציות כך שבכל מקרה היינו קרובים להכל במידה ומזג האוויר כן יחליט לשתף פעולה.

ניגשנו לעשות צ'ק אין בקבלה. פיץ נתן את הפרטים שלו ואני, כאורחת שלו, נתבקשתי למלא את שלי בטופס. תחת סעיף השם, כתבתי את שמי הפרטי ולאחר היסוס קצר, הוספתי את שם המשפחה של פיץ, שלנו, בעצם. פיץ חייך אלי במבט מלא סיפוק. אולי כי הוא יודע שעוד לא ממש התרגלתי לשם הזה אבל הנה, אני מנסה.

אחרי התמקמות ומנוחה קצרה בחדרנו ירדנו לארוחת הערב במסעדת המלון בה סעדו זוגות מכל קשת הגילאים. הזמנו לנו שתי כוסות יין, ראשונה ועיקרית לי, עיקרית וקינוח לפיץ. כל המנות היו טעימות מאוד ובסך הכל החוויה הייתה מאוד נינוחה ומהנה.
כשעלינו בחזרה התלבטנו אם אנחנו רוצים לצאת למקום נוסף, אבל שנינו היינו עייפים והגשם שבחוץ גרם למיטה להראות אטרקטיבית מאוד והיא אכן לא אכזבה, שנינו שקענו לשינה עמוקה למרות שפה ושם שמעו את קולות הבליינים בחוץ.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר קלה במלון תוך שזכרנו זה לזו שאת הקפה שלנו נשתה במאפיה בסגנון ארגנטינאי שנמצאת לא הרחק מהמלון. ההליכה הייתה ארוכה מהמצופה כי לקחנו כמה פניות לא נכונות, אבל בסופו של דבר גם זה היה לטובה, כי בדרך עברנו ליד בית הקפה שבו צילמנו את התמונה ששלחנו לבני המשפחה כדי להכריז על אירוסנו (התמונה שמופיעה בסוף הפוסט הזה).

בבית הקפה הארגנטינאי היו מאפים "סטנדרטיים" כמו עוגות וקוראסונים אבל גם אמפנדאס עם כל מיני מילויים. פתאום חשבתי על איך זה שבכל כך הרבה מטבחים יש גרסה כלשהי של כיס בצק ממולא. בספרדית זה קיבל שם מגניב כזה שמתגלגל על הלשון, אמ-פ-נ-דס ואצלנו זה פשוט סמבוסק.
המחשבה נקטעה כשהגיעה תורי והזמנו לנו קפה ושני אלפחורס קטנים ומתוקים.

המשכנו בטיולנו הרגלי ואני ביקשתי שנעצור בחנות קרובה כלשהי כדי לקנות זוג גרביים כי הרגשתי שהזוג שאני גרבתי, שמכיל מאחוז מסויים של צמר, קורע לי את כפות הרגליים, כאשר הזוג הנוסף שהבאתי איתי היה מאותו הסוג בדיוק. 
אז נכנסו לחנות והתחדשתי בגרביים וגם במעיל. החלפתי את הגרביים בזריזות בלי לבחון את מצב העור והמשכנו בדרכנו כשההקלה הורגשה היטב.

התחנה הבאה הייתה בר ספורט בו עצרנו כדי לצפות בקבוצת הכדורגל שפיץ אוהד, שהתחילה  בצורה מקרטעת אבל סיימה לשמחתנו בנצחון. 
המשחק הסתיים בדיוק בזמן לארוחת צהריים ואנחנו החלטנו להמשיך את קו המטבחים האקזוטי שהתחיל בבוקר בארגנטינה. הפעם, הלכנו לכיוון מיני שוק אוכל שקיבל תגובות נלהבות ברשת. 
המתחם שהזכיר קצת את התחנה המרכזית החדשה בת"א, הכיל דוכני מזון קטנים שייצגו מטבחים מסקרנים ופחות מוכרים כמו נפאלי, פקיסטני ובנגלדשי לצד מטבחים יותר מוכרים כמו גאורגי ורומני, אם כי בשתי האחרונות היו המון מנות שלא הכרתי. 

בסופו של דבר החלטנו לנסות את האוכל הנפאלי שבסך הכל היה ממש נחמד וכלל שני היילייטים. 
הראשון, הוא שבמנה שלי זיהיתי מקלוני דבאייל. כשהייתי ילדה, הייינו מחסלים שקיות שלמות של החטיף הזה במהירות ולמעשה אף פעם לא ראיתי שימוש במקלונים הפיקנטיים האלה שלא כנשנוש. 
נקודת השיא מבחינתי היה תה שדמה מאוד (או שהיה זהה?) לצ'אי מסאלה. הכוס שקיבלתי אמנם הייתה בכוס חד פעמית מבאסת, אבל בפנים היה משקה חלבי  ומהביל בטעמים מתפוצצים של קינמון, הל, פלפל שחור וציפורן שהיה פשוט נהדר. פיץ שתה את הלאסי מנגו שלו בפנים חתומות בעוד העיניים שלי התגלגלו להן בעונג עם כל לגימה. כן, זה היה עד כדי כך מוצלח.

בסיום ארוחת הצהריים התקפלנו לכיוון הרכבת ומשם נסענו הביתה. 
את פנינו בדירה קיבל הזר הגדול והצבעוני של פיץ. כשהתפנתי סופסוף לבחון את מצב כפות הרגליים שלי גיליתי שטוב שהקשבתי לעצמי, כי על בהונות שתי הרגליים צצו להן בסך הכל שלוש שלפוחיות נפוחות ודי גדולות. סליחה על התיאור הדוחה. 

אסיים ואומר שאולי היה גשם ושלפוחיות מכאיבות, אבל גם ובעיקר היה זמן איכות זוגי, אוכל טוב, הרבה הליכה, הרפתקאה קולינרית ולא מעט הכרת הטוב מצדי ומצידו. אני יודעת שוולנטיינז הפך מזמן למסחטת מזומנים של לבבות ודובונים, אבל מבחינתי זה היה עוד הזדמנות לשמוח על הזוגיות עם פיץ שממשיכה להיבנות מעט יותר בכל יום.

יום שני, 4 בנובמבר 2024

מישראל לקפריסין

הטיסה לקפריסין בדיוק נחתה והספירה לאחור לקראת החתונה ביום חמישי החלה. 

לפני שאני מתחילה להתרגש ולהביט קדימה, ארצה לעצור אגע ולהעריך את השבועות האחרונים אותם ביליתי בארץ. מעבר לסידורים בירוקרטיים הכרחייל והכנות לחתונה, זכיתי לנשום קצת עברית, אוויר של בית ולהנות בחברת משפחה וחברים. 
פה ושם היו גם רגעים פחות נעימים, במיוחד מול ההורים מולם אני נוטה להיות יותר רגישה וב"כוננות ספיגה" אבל גם שם, אני חושבת שהגבתי לרוב בצורה טובה ואפילו יצא לי להחליף בעדינות ובזהירות כמה מילים עם אמא ולתחושתי המלחתי ליצור איתה חוט דק של תקשורת. 

רגע בולט כזה היה לפני כמה ימים כאשר סיפרתי להורי על תוצאות בדיקות דם שעשיתי. הם יודעים שכל החיים התקשתי מאוד ונכנסתי לחרדות בכל הקשור למחטים. אמא שלי חשבה שהבדיקות נעשו בגלל הפניה של רופא אבל תיקנתי אותה כשאמרתי שדווקא אני ביקשתי בדיקה תקופתית. אבא שלי חזר לספר את סיפורי ילדותו על כך שגם הוא פחד ממחטים והיה בורח דרך החלון של חדר האחות ואני אמרתי שלמרות הסטרס שאני חווה בסיטואציה, תמיד עשיתי את הבדיקה בסופו של דבר.
אמא שלי הגיבה תוך כדי צחקוק ואמרה "כל הכבוד לך. באמת הגיע הזמן בגיל 36 שתקחי אחריות ותעשי בדיקות כמו שצריך". 
במצב רגיל, כנראה הייתי לוקחת את ההערה שלה כביקורת והייתי זורקת הערה תוקפנית שהייתה גורמת לה להסתגר אבל הפעם אמרתי "תודה, אני מעריכה את זה" בהמשך היא חזרה שוב על "כל הכבוד" ואני, שיצאתי לסידורים כמה דקות מאוחר יותר התרגשתי עד כדי שעמדו לי דמעות בעיניים. 
נכון, אלה מילים פעוטות בנושא זניח, אבל אני מרגישה חוסר אדיר באישור וחיזוק מההורים ולמעשה שנים שאני מסתובבת בעולם בתחושה שאני מאכזבת אותם ולא "מספיקה".
בין אם זה אי ההבנה של הורי לסיבה שבגינה עזבתי את העבודה, העובדה שאני לא ממש דתיה וכמובן הזוגיות עם פיץ שאינו מבן עמנו, כמו שאבא שלי אמר לא פעם.
צמד המילים של אמא עשו לי כל כך טוב על הלב.

מעבר לזה, המפגש עם חברותי האהובות תמיד היה מהנה. הארלם עשתה איתי כמה סיבובים למצוא שמלה ולראות מקומות אפשריים למסיבת החתונה שעתידה להערך בארץ בהמשך השנה, הבסטי מהבר והחנון שהחליטו שאנחנו מתרעים רגע לפני שאני עוזבת, הדודה שמזכירה לי שאני אהובה ושאומרת שהיא מחכה לשמוח איתנו, וגם הזכירה שכולנו צריכים בימים אלה עוד סיבות לשמוח. היו גם חג'י, החברה מהקורס, החברה מהסלסה, סבתא ועוד אנשים טובים ויקרים שהפכו את התקופה הזו למהנה וטובה.

לפני שיצאתי לשדה שמחתי שאמא איחלה לי נסיעה טובה ומזל טוב ושאבא, בנפרד, איחל שנצליח. כיף שלמרות הכל ואחרי שבמשך השנים הביעו לא פעם רתיעה מהזרות של פיץ הם ראו לנכון לשלוח אותי מצויידת במילים טובות. אבא התקשר כמה דקות מאוחר יותר להציע לממן חלק מהאירוע, למרות שלא ביקשתי. 

נסעתי לשדה כשהלב כבר מתחיל להרגיש געגועים הביתה, למשפחה ולחברים, למזג האוויר שנעים עדיין.
הגעגוע הזה הוא אחת הסיבות שאני חושבת לחזור ארצה בינואר. זה, וסידורים שקשורים למסיבת החתונה שאנחנו חושבים לארגן בחודש מרץ.

כעת, מסיימת את הפוסט אחרי מקלחת טובה בחדר המלון המפונפן בקפריסין, ממתינה לפיץ שצפוי לנחות עוד שעה וחצי. תיכף אצא לאכול משהו. היום היה ארוך מאוד ופתאום התחוור לי שחוץ מקפה ושני מאפים קטנים באחת עשרה בבוקר לא אכלתי כלום. משם, אסע לשדה לפגוש את פיץ עם מנת טייק אוואי בשבילו.
מחר צפויים לנו סידורים קטנים לקראת החתונה,
ברביעי בערב המשפחה שלו מגיעה ובחמישי אחה"צ נהיה מר וגברת פיץ.




יום שבת, 20 ביולי 2024

טיולולדת

טיול יום ההולדת שלי בשבוע עבר היה מהנה מאוד והיווה הזדמנות מצויינת לנשום אוויר אחר.
את היום הראשון התחלנו יחסית מאוחר, כאשר יצאנו מהדירה בשעות הצהריים לנסיעה הממושכת לצד השני של ארץ השיכורים, כולל עצירה לארוחת צהריים מאוחרת וקפה בעיירונת באמצע דרך. 
מקום הלינה הראשון שלנו היה במלון מפונפן יחסית לאלה שאנחנו מזמינים בד"כ, מחוץ לעיר ועם נוף נחמד לים. שמחתי להחנות שם לאחר שגוגל מפות החליט שבמקום לנהוג מסביב בכבישים פחות עמוסים, יהיה כמובן הגיוני לקחת אותי להרפתקאה מיותרת דרך רחובות עיר צרים ועמוסים בילדים שקופצים לכביש, נתיבי נסיעה שהופכים פתאום למקומות חניה ושאר סכנות שאתגרו את רמת הריכוז והעצבים שלי.

המעבר החד מהלחץ בנהיגה שכזו לחוף השליו שלאורכו פסענו דקות לאחר ההגעה היה דרמטי ואת המשך הערב המרגיע העברנו בהליכה והיכרות עם האיזור והנוף היפה. את פתיחת חגיגות יום ההולדת שלי ציינו מול הטלויזיה ועם חטיפים. 

הבוקר למחרת התחיל עם ארוחת בוקר מצויינת על רצועת החוף ומשם המשכנו רגלית אל תוך העיר. 
פיץ ואני לקחנו את הזמן וטיילנו בין ביתני השוק שהתפרש לו על הגשר שליד הנהר, נהננים מהריחות, המראות והביחד, כאשר בין לבין אני עונה לשיחות והודעות ממכרים וחברים שהתקשרו לברך. כשהגענו אל המדרחוב הראשי, נכנסנו לחנויות מעניינות ועצרנו ליד נגני רחוב מוכשרים עד שהגענו אל חדר בריחה שקיבל ציונים טובים אליו החלטנו להגיע בספונטניות ולראות אם יש להם חדר מעניין ופנוי ואכן היה להם.
את השעה שלאחרן מכן פיץ ואני ניסינו (וגם הצלחנו, עם תוספת זמן קטנה) לפרוץ כספת בנק.
פיץ חושב שאנחנו לא מאוד טובים במשחקים האלה, וזה נכון שלא פעם המפעילים מתערבים ומציעים לנו רמזים כאלה ואחרים. בכל זאת המשחקים הללו מהנים ואני שמחה שהוא זרם איתי פעם נוספת לאחת מההרפתקאות האלה. 
לאחר שברחנו עם השלל המדומיין שלנו, עצרנו לקפה ומאפה בפטיסרי עם עוגות יפהפיות וטעימות מאוד. 
אני הזמנתי טארטלט פטל ופיץ, חובב עוגות הגבינה, הזמין עוגת גבינה וטובלרון. הבחירה שלו נשמעה לי מתוקה להחריד אבל בפועל היא הייתה מתקתקה ונעימה ולקצפת מעל היה טעם ומרקם של קצפת טריה במיוחד. תענוג.

טעים ונעים עם עוגות וקפאין


הלכנו חזרה למלון כדי להנות קצת מהמתקנים שהוא מציע ונכנסנו לבריכה ריקה ורדודה יחסית של מטר וקצת.
תוך כמה דקות שמתי לב שלא רק שפיץ לא מנסה לשחות, הוא גם נמנע אקטיבית מלהכניס את הראש למים. זה המקום כנראה לעצור ולספר שהנסיון של שנינו במים הוא לא מזהיר.
לפני כעשר שנים, כשרק הגעתי לארץ השיכורים לראשונה, זכור לי שהוא לקח שיעורי שחיה. אני לעומתו, מעולם לא הייתי בשיעורים כאלה והמעט שאני יודעת למדתי מתצפית וחיקוי של אנשים אחרים, מה שהספיק לי כדי להגיע ליכולות של שחיית חזה מגושמת יחסית למרחקים לא ארוכים. 
ניסיתי לעודד את פיץ כשראיתי שהוא מרגיש מספיק בנח כדי לצוף וגם לשחות קצת גב, אבל די מהר הבנתי שזה חסר טעם. שנינו הבענו עניין בלקיחת שיעורי שחיה נוספים בעתיד הקרוב.
אחרי גיחה קצרה ומהנה לסאונה הרטובה והיבשה חזרנו לחדרנו כדי להתארגן לארוחת ערב חגיגית. 
שלא כהרגלי, לבשתי שמלת מקסי ללא שרוולים, סנדלי עקב ועגילים ארוכים. אני יודעת שפיץ תמיד מפרגן בהתלהבות בפעמים הנדירות יחסית בהן אני נאותה ללבוש שמלות, אבל האמת היא שבארץ השיכורים לרוב קר מדי לטעמי ללבוש כזה, עקבים זה סתם לא נח ואת אוסף העגילים שלי דל מאוד בעיקר מחוסר עניין. ובכל זאת, גם הפעם ללא יוצא מן הכלל, פיץ החמיא וגרם לי להרגיש נפלא. האוכל במסעדה האיטלקית שבחרנו בה היה ממש מוצלח והאווירה והשירות רק שדרגו לנו את חוויית הדייט הזוגי והחגיגי שלנו.

למחרת היום לקחנו קפה לדרך ולאחריו ארזנו את עצמנו חזרה לרכב והמשכנו בנסיעה ליעד הבא.
עצרנו בעיר שבה יש השכרת אופניים ויציאה למספר מסלולים עם נוף לים. עשינו בירורים והגענו לנקודת היציאה, כשהתכנון הוא לשוב למחרת היום.
משם המשכנו בנסיעה עד למקום הלינה הבא שלנו שעומד בדד על אם הדרך. עשינו צ'ק אין, נהננו מארוחת ערב ובירה ובעשר ומשהו בלילה חזרנו לפאב של המקום כדי להינות מעוד קצת בירה ומוזיקה חיה. עלינו לישון עייפים ופיכחים, מוכנים למסלול האופניים שתכננו למחרת. 

הפרט הבא שאני זוכרת הוא שלא הפסקתי לזוז במיטה. השעה הייתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, היה לי חם, הזעתי והבטן שלי עשתה קולות של מתקן מי עדן. אקצר את הפרטים הגרפיים ואומר שקלקול קיבה זה לא נעים. 
בשלב הזה הרעש העיר את פיץ היה ער שהגיע יחד איתי להבנה שמאחר ושנינו שתינו את אותו הקפה בבוקר והזמנו את אותו הסלט לצהריים, כנראה שהבעיה היא בדג שאכלתי בערב, למרות שהוא היה טעים והרגיש בסדר גמור. הצלחנו לחזור לישון לעוד כמה שעות אבל החלטנו לשנות את התוכניות ולוותר על האופניים כדי לאפשר לגוף לנוח קצת לפני גולת הכותרת שעוד חיכתה לנו בהמשך.
במקום זאת, עצרנו בדרך בעוד עיר חוף בה פיץ ומשפחתו נהגו לבקר בילדותו ומשם ליעד האחרון שלנו שנמצא בעיר בה פיץ התגורר כמה שנים בתקופת הקולג' שלו ולאחריה.

לכאן המשפחה של פיץ הייתה מגיעה לטייל


נשנושים בחוף. אצות בשביל המלוח ואייס קפה בטעם אגוזים בשביל המתוק.




בוקר יום שני והאחרון שלנו לטיול זה, פתחנו בארוחה קלילה ומשם המשכנו לכעשרים דקות נסיעה לעבר החוף ולשיעור גלישה.
כבר הזכרתי הפוסט הקודם שגלישה זה חלום ילדות קטן שסופסוף פיניתי עבורו זמן.
פגשנו את המדריך ושאר חברי הקבוצה ויצאנו עם גלשנים לחוף להסברים על יבש לפני הכניסה למים. 

בשעתיים הבאות, בין התהפכות אחת לשניה, הצלחתי לתפוס גלים בשכיבה, אחרי כן בעמידה על הברכיים ולקראת הסוף היו גם מספר פעמים שהצלחתי גם לעמוד. כשמתארים את זה בצורה כזו יבשה, קשה במילים את התעלות הרוח ופרץ האנדרנלין שחשתי בפעם הראשונה שהצלחתי לעמוד על הגלשן, גם אם עפתי ממנו אחרי כמה שניות. בפעמים הללו שבהם הצלחתי לגלוש ממש, פיץ תמיד היה בתוך המים או במיקום כזה שהוא לא ראה את ההישג הקטן הזה שרציתי לחלוק איתו.

כשהזמן שלנו עמד להסתיים, המדריך הודיע לכולם שבעוד כמה דקות נצא מהמים. 
אני ניסיתי לתפוס עוד כמה גלים אחרונים ואז הגיע הגראנד פינאלה.
פיץ והמדריך כבר עמדו ופטפטו על החוף, מחכים שכולם יסיימו עם הגל האחרון שלהם ויצאו וכך עשיתי גם אני. 
עמדתי מולם, תפסתי גל טוב בשכיבה, ואז על הברכיים ולבסוף בעמידה בטוחה תוך כדי קריאות "יואואואו!!" שמיד גרמו לשניהם להביט בי בחיוך. הגל סחב אותי ממש לפניהם עד שהסנפירים של הגלשן ננעצו בחינניות בחול. 
פיץ ממש שמח בשבילי ואני הייתי באקסטזה מוחלטת ועם חיוך ענק שסיכמו מבחינתי את הטיולולדת הזה בצורה מושלמת. 

יום חמישי, 23 בנובמבר 2023

זהו זה

שבוע וחצי של מרתון של סידורים, רכישות, מפגשים עם חברים והעברת חשבונות הגיע לקיצו.
האהבה שקיבלתי מבני משפחה והחברים בקרובים העלו בי תחושות של הוקרת תודה וקרבה מצד אחד וגם תחושה של חמצמצות וצביטות של עצבות על שלא אראה אותם כעת זמן רב, מצד שני.
רגשות האשם על תזמון העזיבה, בעת כזו של צרה ואחדות גם היא יושבת  כמשקולת בשולי התודעה.

את הרילוקיישן הקודם עשיתי באמצע שנות העשרים ההרפתקניות של חיי. מבחינתי, יצאתי אז כדי לגלות בהתרגשות ארץ חדשה ולא מוכרת. כעת, כמעט עשר שנים אחרי,  אני בקושי מצליחה להתרגש מהנסיעה.
אני מכירה את היעד, מזג האוויר, רשת הסופר מרקטים החביבה עלי וכו'. 
אני גם מכירה את פיץ שיחכה לי שם בזרועות פתוחות ובחיוך, וזה הדבר היחיד שמרגש אותי בנסיעה הזאת.

הנה, אני תיכף עולה למטוס. אחלו לי הצלחה ושמרו על עצמכם.


יום שישי, 31 במרץ 2023

אחרי חודשיים של יחד

הטיול שתכננו לשלושה ימים לא יצא לפועל בסופו של דבר מטעמי מזג אוויר מבאס ועייפות. פיץ הודה שלא התחשק לו לנהוג רחוק ואני זרמתי איתו.
במקום, ניצלנו הפוגות קצרות של שמש שכן הצלחנו לנצל. 
כמה שעות של טיול ליד התעלה בשעות אחה"צ ויום אחר של פעילות ספורטיבית קלילה וביקור במרכז מבקרים של מפעל אלכוהולי מקומי. היה נחמד. 

בין לבין נהננו מזמן משותף מול המרקע.
בגזרת הסרטים הלכנו על קלאסיקות- "האזרח קיין" שהיה חדש לשנינו (למרות שפעם מזמן מישהו הרס לי את הסוף ולכן ידעתי מההתחלה את התשובה לשאלת ה-רוזבאד) ו-"12 angry men" האהוב על פיץ שהיה מוצלח.
בגזרת הסדרות, צפינו במיני סדרה המדוברת Unorthodox (מורדת), שמספר על הקשיים של בחורה צעירה יוצאת קהילת סאטמר. עזרתי לפיץ בהשלמת מידע כמו למשל, הסבר על העירוב הקרוע, על המקוה והסבר על למה אחת הדמויות ירקה בגועל כשחשבו שהיא מישראל. הוא מצדו הביע לא מעט עניין בנעשה (או כמו שחברה אמרה כתבה לי "הוא עוד שניה מתגייר לך"). נאלצתי להזכיר לו מספר פעמים שמדובר בקהילה קיצונית ולא מייצגת.
התחלנו וסיימנו בנשימה עצורה את Mare of Eastown הבלשית שהייתה מצויינת ומלאת תהפוכות. 
בין לבין כשרצינו משהו קליל, צחקנו מול פרקים של "הנני" האהובה. 

שלשום נסענו לבית אמו כדי לאסוף אותה למלון הקרוב לבית החולים, בו היה לה תור למחרת הבוקר.
נהננו מארוחת ערב טובה ואחרי שהיא עלתה לנוח בחדרה פיץ ואני יצאנו לטיול רגלי קצר בעיר.
למחרת היום יצאנו כשעה לפני התור וכשראיתי שהכבישים פנויים יחסית, חשבתי שנגיע ממש מוקדם. בפועל, התורים לחניון נראו עמוסים מאוד, אז אמא שלו ואני ירדנו בכניסה לבית החולים ופיץ המשיך לחפש חניה.
שתינו קצת אבדנו בדרך וגם חיכינו כחצי שעה שהעברנו בבונדינג נשי, כולל השאלה המתבקשת "אז מה התוכניות שלכם לטווח ארוך? אני מקווה שזה בסדר שאני חטטנית". צחקתי קצת בלב, והסברתי לה שזה ממש לא חטטני ושההורים שלי כבר עומדים בבית עם סטופר בהמתנה לנכדים.
עוד אנקדוטה שהצחיקה אותי הייתה כשסיפרתי לה קצת על אחיות שלי והיא שאלה לשמותיהן אותם היא לא הצליחה לבטא (במיוחד לא את השם של אחותי הצעירה שיש לה צ' בשם) ואז את ההורים שלה- שם היא נתקעה ב-ח' בשם של אמא שלי. השם של אבא עובר חלק גם בארץ השיכורים ואכן נראה שרווח לה שלפחות שם אחד במשפחתי הוא סימפטי וכזה שהיא מסוגלת לזכור ולבטא.

הבדיקה שלה ערכה עשר דקות סה"כ ופיץ המסכן מצא חניה רק כשכבר היינו בדרך החוצה.
אמא שלו נשארה לנוח מעט ברכב בזמן שפיץ ואני יצאנו לסיבוב קניות קצר בעיר בו קניתי צעיף מתנה לסבתי לכבוד יום הולדת שיחול מחר.
בדרך חזרה עזרנו לנשנש משהו ואז לראשונה פיץ שבר את הפסקטריאניזם שדבק בו מאז נחת בארץ. הוא סיפר לאמא שלו שהוא הרגיש שירד במשקל בתקופה הזו ושהוא חטוב יותר. הוא לא חושב שימשיך לדבוק בדיאטה הזו אלא שיצמצם את כמות הבשר שהוא צורך וזו לא הייתה גבוהה מלכתחילה. 

כעת אני מחכה לעליה למטוס. 
הפרידה הייתה לא נעימה ועצובה כתמיד, במיוחד אחרי חודשיים מהנים של יחד ולמרות זאת ניסינו להזכיר לעצמנו שיש לנו תקווה וציפיה למפגש מחודש וממושך בתוך כמה חודשים. בין לבין, יש לנו פגישת זום עם עו"ד לענייני הגירה בעוד שבוע וחצי ולא מעט בדיקות רפואיות בחודשים הקרובים בענייני גניקולוגיה ופוריות כדי להבין איפה אנחנו עומדים. 



יום ראשון, 5 במרץ 2023

סיום מחצית ראשונה

שארית הביקור של פיץ בארצנו הקדושה המשיכה בצורה חלקה ומהנה כפי שקיוויתי ואף יותר.
יום הולנטיינז תפס אותנו כאשר אני בין שתי משמרות לילה אבל פיץ לא ויתר על ציון היום והפתיע עם זר צבעוני ויפה שחיכה לי בדירה אחרי לילה מפרך. אני חושבת שזה קרה חלקית מהצלקות שאולי גרמתי לו בנושא בשנים עברו, אבל נראה שהוא באמת פשוט ניסה לשמח אותי. 

המשך אותו השבוע עמד בסימן משפחתי.
ביום חמישי קבענו להפגש הורי, אחיותי והגיס בבית קפה בקניון. בפועל, קישוא אחותי שהייתה בכוננות הוקפצה לעבודה ובעקבותיה הגיס החליט שהוא לא יגיע לבד. למרות שהם שניהם חסרו, ישבנו כולם בצוותא כאשר אמי כרגיל חצי בעולמה ולא מתקשרת, אבא שלי עם בדיחות הקרש שלו בעברית שלא מיתרגמות בכל מקרה ופיץ אחד שמנסה להשתלב למרות פערי השפה. 
נקודת האור כאן הייתה אחותי הברבורה, שלמרות חוסר הנוחות שלא באנגלית השתדלה מאוד לשתף את פיץ ולשאול אותו שאלות על החוויות שלו בארץ והתעניינה בהשוואות לארץ השיכורים. פיץ שמח על השיחה איתה ואפילו החמיא לה על השיפור, במיוחד אחרי שבמפגשם האחרון בקושי דיברה.
בהמשך הלילה הברבורה הציעה בקבוצה של שלושתנו שנפגש בהמשך בהרכב של אחיות, גיס ופיץ בלבד.
כולנו נעננו ברצון. האמת? שיחקה אותה הברבורה שהציעה דבר כזה, למרות שבשיחתנו הפרטית הביעה אי נוחות מכך שהיא היחידה שתבוא בלי בן זוג.

המפגש הזה כבר היה באווירה יותר קלילה וחברית.
נפגשנו במסעדה בוייב איטלקי ושידועה בקוקטיילים המוגזמים שלהם. פיץ ואני הגענו מחוייכים אחרי קוקטייל אחד במקום אחר. סה"כ היה ממש מוצלח וכולם נהנו מהחברה הטובה והאווירה.

חוויה מוצלחת נוספת הייתה כאשר ירדנו לאילת בסופ"ש האחרון של פברואר. נסענו לשדה כמה שעות אחרי שסיימתי משמרת לילה והגענו לעיר הדרומית בטיסה מאוחרת של יום חמישי. אחרי שהתמקמנו במלון יצאנו לצפות במשחק כדורגל בפאב ומשם חזרנו לשינה טובה. 
בשישי בבוקר הזמנתי בהתרגשות צלילת רענון ואז יצאנו לאייס מול ולחנויות הקרובות כדי לערוך סקר שוק עבור פלאפון לפיץ כאשר בין לבין רכשנו לי חולצה וג'ינס ופיץ מצא לעצמו חולצה של הקבוצה שהוא אוהד שהיא גם במידה שלו וגם זולה יותר מאשר בחנות הרשמית בה הפריט חסר מהמלאי בחודשים האחרונים. שמחתי בשבילו ממש.
שבת בבוקר עמד בסימן צלילה. 
פיץ ליווה אותי למועדון הספורט והקשיב יחד איתנו להסברים בנושא בטיחות לפני שהקבוצה שלי ואני פנינו למים.
לצערי, הצלילה לא עברה חלק, למרות שהצלחתי לאזן את עצמי בעומק בצורה טובה בהשוואה לצלילות קודמות בהן לתחושתי עליתי יותר מדי מעלה ומטה. הסיבה לכך הייתה שתחתית הים העמיקה בתחילה בצורה מדורגת ופתאום העמיקה מאוד באחת. הפתאומיות הזו, יחד עם הלחץ באוזניים ובאף שקצת היתקשתי להפטר ממנו, גרמו לי להילחץ מה שגרם לי לנסות לסמן למדריך שאני לא ממשיכה. הוא כמובן לא הבין אותי כי לא השתמשתי באף סימן מוסכם חוץ מהרצון לעלות.
למזלי, העוזר של המדריך נשאר לידי מאחורי כולם לכמה דקות והצליח לסמן לי בידיו ובתנועות גדולות ואיטיות לנשום, להרגע ולהתקדם לאט. זה הצליח.
בסוף צלחתי את צלילת הרענון אבל יצאתי בתחושה מבאסת. מאוכזבת מעצמי על הפאניקה שחוויתי ועייפה מסחיבת הציוד הכבד, החלטתי שלא המשכתי לצלילה נוספת כפי שתכננתי בהתחלה. בהמשך היום לאחר ששבו אלי כוחותי החלטתי שאחזור בחודשים הקרובים להשלים כוכב שני. פיץ אמר שהוא גאה בי שהרצון שלי להמשיך לא נעלם על אף הפחד שחוויתי. 
את המשך הנופש השמשי באילת בילינו בהליכות בשמש, בילוי זוגי בסנוקר, אוכל טוב וכמובן רכישת פלאפון לפיץ ולפטופ לשנינו. חזרנו למרכז מאובזרים ומרוצים. 

בין היציאות והבילויים הנעימים שסיפק לנו החודש של פיץ בארץ, נפגשנו לא מעט עם מערכת הבריאות. על בדיקת דם אחת ובדיקה רפואית נוספת כבר סיפרתי קודם. חוץ מאלה, הייתה בדיקת AMH בבית החולים שהייתה מכאיבה וגם התוצאות שלה נראו מדאיגות על פי חיפוש קצר בגוגל. בעקבות התוצאות נקבע מפגש מעציב ומדאיג עם רופא מומחה שאישר לי שהמליץ לי בחום להתחיל בשימור פוריות (וגם אז, בעיות נוספות עלולות לגרום לי לבעיות נוספות בהריון עתידי). התוצאות כנראה היו עד כדי כך גרועות כי יתכן שאני זכאית למימון על חשבון הקופה. לא הבנתי אם הבשורה הזו אמורה לעודד אותי או לבאס אותי. בנוסף, היה רופא עור שהעמיס עלי כמות תרופות שלא היו מביישות סוחר סמים. 
בצד הבריאותי החיובי- השתמשנו במנוי הזמני למכון הכושר לא רע ואני שוקלת להירשם באופן קבוע בהמשך. 

ביום שישי פגשתי את פיץ אחרי העבודה בתל אביב. 
נהננו מארוחת בוקר טובה בשמש, קינחנו בגלידה ופנינו לקנות אוכל מוכן לשישי בשוק האוכל של דיזינגוף. אספנו גם יין ולחם ופנינו חזרה לדירה. 
אחרי שנ"צ קצר התחלנו לארוז אך עצרנו כדי להנות מארוחת שישי אחרונה בארץ. בתכנון המקורי קיוויתי להמשיך לנקות את הדירה וגם ללכת אל הדודה אצל הדודה לביקור קצר.
נדמה לי שכבר כתבתי בעבר שלא ביקרתי אצל הדודה כבר כמה חודשים אך אחרונה החלטתי שאני חייבת קלוז'ר מולה ומול בן הדוד אחרי מה שהיה בקיץ.
פיץ הציע שאני אלך והוא ימשיך לסדר וכך היה.
את הקלוז'ר שלי לא ממש קיבלתי, אבל אולי יש שם התחלה של משהו, בכל מקרה, לא נשארתי שם יותר מדי זמן. 
חזרתי לשני תיקים ארוזים ודירה נקיה ותוך דקות כבר היינו על המונית שלקחה אותי לשדה.
כמעט חצי יום בדרכים ובשחקים והנה, הגענו לארץ השיכורים ולדירתו של פיץ, להתחיל את החלק השני של חופשנו המחולקת. הפעם, אני זו שבחופש והוא זה שילך לעבודה.





יום שני, 16 בינואר 2023

כמה שעות לעצמי

שנה חדשה. 
מתבקש לכתוב כאן, אמנם באיחור של כשבועיים סיכום שנה לזו היוצאת ומפת דרכים לזו הנכנסת, אבל לא באמת מתחשק לי. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בעבר ובלא מעט מקרים למדתי להתאכזב.
נכון, הייתה קורונה שהצליחה להסיט את עולמנו האנושי ממסלולו ועדיין יש פה ושם עקבות ותזכורות לטלטלה שעברנו (ע"ע אינפלציה וחדשות מפחידות על עליה בתחלואה בסין) אבל גם ברמה האישית, הלכתי לאיבוד.

הרי "החלטות שנה חדשה" מרמזות שנקודת הבוחן הבאה תהיה בעוד 365 ימים שזה די והותר זמן לשכוח מה המסלול שהותווה, לקחת דרכים חלופיות ובכלל, לשכוח לאן רצינו להגיע.
אז החלטתי להתרכז ביעדים קצרים יותר וקטנים יותר. 
ובמקרה, היום יש לי יעד גאוגרפי של ממש-
את הפוסט אני כותבת על רכבת שלוקחת אותי צפונה. 

באוקטובר האחרון ישבתי עם ידידי החנון לפיצה ויין וסיפרתי לו שגיליתי שיש בארה"ב באפריל כנס שנתי של חובבי "מחזור כישור הזמן", סדרת ספרי הפנטזיה שסיימתי לקרוא הקיץ ושמתחשק לי לנסוע. 
"איזה כיף לך שאת יכולה לנסוע" אמר ואז סיפר שכבר לפני שנים ניסה להזמין תור לשגרירות ארה"ב עבור הוצאת ויזה אבל כתבו לו בחזרה שאין תורים ושיחזרו אליו, מה שמעולם לא קרה. 
שמחתי לאידו אבל אחרי כמה רגעים קלטתי שבעצם גם הויזה שלי שהוצאתי מזמן הסתיימה כבר לפני כמה חודשים. החנון אמר שחידוש דרכון זה הליך הרבה יותר קצר ושיש סיכוי שאני יכולה לוותר על הראיון בשגרירות. 
אלא מה? הדרכון שלי פג תוקף בסוף 2023. לכן, החלטתי ששווה להשקיע במדבקת ויזה חדשה על דרכון חדש. 

כידוע, תורים למשרד הפנים זה משהו נדיר וחמקמק
אי אז באוקטובר, ישבתי עם החבר'ה בעבודה וניסיתי לתפוס תור. 
בתחילה בלשכה הקרובה למקום מגורי, אחרי כן בלשכות שונות ברחבי גוש דן אבל כלום לא נמצא חודשים קדימה. 
החברים בעבודה צחקו על התסכול המופגן שלי והתחילו להציע הצעות הזויות "נסי בבית שמש! תמיד יש שם תורים" "איפה דיר אל אסד, זה קרוב אליך, לא?"
לרגע שקלתי אפילו לרדת לאילת לתור שמצאתי בדצמבר, אבל החלטתי שזה לא שווה את הטרחה.

קבעתי לבסוף תור להיום בחיפה, שלושה חודשים אחרי אותו יום עם הלפטופ.
התור שנמצא לי הוא בשעות אחה"צ, אבל החלטתי שזו הזדמנות נחמדה לטייל קצת בעיר הזו שזכיתי להכיר בעיקר את תחנות הרכבת שלה בדרכי לבסיס הטכני של חיל האויר. קראתי שהשוק התורכי ושוק תלפיות הקרובים למשרד הפנים הם מקומות נחמדים לבקר בהם. 

עריכה:
כשהגעתי ללשכה התחלתי לפשפש בתיק כדי להיות עם הדרכון בהיכון. הוא לא היה שם.
מכל הדברים בעולם, שכחתי להביא את הדרכון שמצריך החלפה ולכן הם לא יכלו לתת לי שירות.
הם כן אמרו שאני יכולה לבוא ללא תור אם אני מגיעה בשמונה בבוקר, לא רואה את עצמי קמה בשש ביום חופש לכבוד הדבר הזה.

העולם נתן לי שיעור בחוסר הלקאה עצמית ובהומור ואני מפנימה ומחייכת.

עריכה 2: 
התעוררתי מוקדם למחרת כדי לתפוס את הרכבת של 6:30 שמגיעה לחיפה ב7:35.
סיימתי עם התור שלי ב10:15.
לפחות אני לא צריכה לחזור על הניג'וס הזה בעשור הקרוב.








יום חמישי, 29 בדצמבר 2022

אחרי הלווייה

 כשפיץ הרגיש שסיים להתייחד עם המשפחה החיה וזו שכבר איננה בבית הקברות, התקדמנו לכיוון רכבו ושם ראינו את הגיסה והילדים מחכים מחוץ לרכב שלהם. 

האח של פיץ דברן לא קטן והמפתח לרכב אצלו בזמן שהאישה והילדים בינתיים סופגים את מזג האוויר הקר בחוץ. כולם כמובן  נכנסו לאוטו של פיץ כדי להתחמם קצת בינתיים. 
כשהאח סופסוף הגיע וכל אחד חזר למקומו, כבר עמדנו לצאת למלון בו תערך הסעודה ואז האח חזר ואמר שבתו רוצה לנסוע איתנו ושאל אם זה בסדר. כמובן.
הוא חזר אחרי כמה רגעים איתה ועם בוסטר.

הילדה המקסימה הזאת הצליחה קצת להבריח את ענני העצב בעליצותה ותמימותה. היא סיפרה לנו כל מיני סיפורים ואני אמרתי לה שהיא עשתה היום עבודה מצויינת בהגשת הלחם לכומר ובהחזקת הפרחים עם אחיה.
חנינו מרחק כמה דקות מהמלון ופיץ החזיק את ידה של אחייניתו כל הדרך ובחלק ממנה הם אף דילגו יחד בעליצות. לראות את שניהם המיס אותי לגמרי.

הארוחה עברה בנעימים מבחינה חברתית ואפילו הופתעתי שכאשר המארחת אמרה שיש שתי אפשרויות בחירה למנה העיקרית, היא הביטה בי ואמרה שהיא מבינה שיש גם מנה צמחונית עבורי. כשהאורחים החלו להתפזר בלחיצות עדיים וחיבוקים, האח של פיץ החליט שהוא נשאר לשתות עם חלק מבני המשפחה בבר המלון אבל כל השאר העדיפו לחזור הביתה. פיץ אמר שאם נרצה נוכל לחזור אחרי כך, אבל מאחר והשעה הייתה רק שש בערב, להתחיל עכשיו זה אומר לסיים את הערב ממש ממש שיכור. הסכמתי איתו ויותר מזה, לתחושתי כולם היו זקוקים למעט הפוגה עכשיו כשהקבורה מאחורינו. 

בילינו כולנו כמהשעות שקטות בבית אך בהמשך הערב הגיסה אמרה שבעלה ושאר המשפחה חזרו שוב לפאב משני הערבים הקודמים ושהיא חושבת להצטרף. האחות עמדה להצטרף גם. פיץ אמר שהוא יכול להקפיץ את שתיהן, אבל אני אמרתי שגם אני רוצה לצאת וביקשתי שישאר איתנו. הוא הסכים.
בדיעבד, זו הייתה החלטה טובה.
היו שם הרבה קרובי משפחה שלא ממש יצא לדבר איתם עד עכשיו. יצא לי להכיר בן דוד נוסף שלו עם חוש הומור יבשושי- קורע, וזכינו לעוד הבעות תמיכה ו"מרפקים" מדודים ודודות. 
במהלך הערב מישהו ציין שהמשקה הקבוע שהאב נהג לשתות היה הבירה שאני שתיתי כל הערב, עם תוספת קטנה של בירה אחרת. לכן, כשהאח של פיץ כשכבר היה די שיכור בשלב הזה הזמין סיבוב ושאל מה אני מעוניינת לשתות, אמרתי לו שהייתי רוצה את המשקה הקבוע של האב. אני חושבת שהוא העריך את המחווה. לפני ששתיתי, אמרתי לכל השולחן "*שמו של האב*, זה עבורך". היה ערב מוצלח. 
ניכר שלמרות העצב, הייתה מעיין הקלה מעורבת בשמחה של מפגש משפחתי בין אנשים שלא התראו המון זמן והתחלה של תכנון על טיסות חזרה הביתה ולשגרה הקצרה שעוד נותרה לפני חג המולד.

את בוקר יום רביעי התחלנו מעט מאוחר אחרי לילה של שתיה, אך מיד נכנסנו לבירורים וטלפונים בנושאי שקשורים להוצאת תעודת פטירה ודיבורים על צוואה.
במעבר חד במיוחד, דיברנו עם האח ואשתו על מתנות אפשריות לחג המולד ונסינו לדובב את הגדול כדי להבין מה בדיוק הוא רוצה.
אחה"צ פיץ ואני נסענו לחנות הצעצועים הקרובה וצילמנו כל מה שיכל להתאים לפי ההנחות שקיבלנו - בובות וחדי קרן לצביעה לקטנה לגו הארי פוטר ומכוניות על שלט לגדול. קנינו מצרכים לפי רשימה שקיבלנו מהגיסה וחזרנו הביתה.
ארוחת הערב שהגיסה בישלה הייתה הפעם היחידה בביקור הזה בה כל המבוגרים בבית הסבו יחד סביב השולחן. היה לי טעים ונעים.
בסוף ארוחת הערב סכיני סופסוף לפרוס לכולם מהפאדג' שהכנו היום הקודם. הביקורות נראו מעורבות אבל פיץ אמר שזה שאמא שלו לקחה פרוסה שניה אומר הרבה (ובלילה הבא ראיתי שהכמות שנותרה התכווצה מאוד, לשמחתי). 
את הלילה קינחנו פיץ ואני חבוקים על הספה בצפיה בסרט "אד אסטרה" אלכוהול וחטיפים. הסרט היה איטי ועם סוף מאכזב, אבל זמן האיכות יחד היה מצויין כרגיל.

ביום חמישי תכננו לצאת מוקדם וללכת לטייל באגם קרוב, מקום שהמשפחה הופתעה שהוא עוד לא לקח אותי אליו. הגיסה הוסיפה שזה אחד המקומות החביבים עליה באזור. במקום להתעורר מוקדם התכרבלנו שעה נוספת ואז יצאנו לדרך. 
המקום אכן יפהפה ומרגיע והמים הדוממים יצרו אפקט מראה סימטרי עם השמיים. 
בצעידה קצרה באזור גילינו שיש לידו מסלול הליכה  בתוך יער. היה נהדר ללכת בתוך השקט והטבע, יד ביד עם פיץ שלי שכל כך התגעגעתי אליו ושממנו אני תיכף שוב נפרדת.
כשסיימנו כבר הייתה שעת אחה"צ, אז נסענו לעיירה קרובה ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת וטובה. 
משם המשכנו ישירות לחנות הצעצועים כדי לאסוף בובת תינוק ענקית לקטנה ולגו הארי פוטר לגדול.
כשחזרנו הביתה, חיכינו עד שהילדים ילכו לישון ואז הבאנו את המתנות לחדר השינה, שם הן נעטפו. 
הוספנו לכל מתנה תג עם שם הילד וכשהכל היה מוכן הנחנו את המתנות תחת העץ.
את הערב סיימנו שוב חבוקים על הספה, עם חטיפים וסיידר. הפעם צפינו בסרט שחור לבן שפיץ אוהב.

יום שישי הוא יום הטיסה חזרה. 
למרות שתכננתי לקחת את הרכבת כמו ביום הגעתי, פיץ כבר הבהיר לי שהוא מתכנן להסיע אותי בעצמו לשדה התעופה. הוא התעקש למרות שזו נהיגה של כמעט שלוש שעות.
סיימנו ארוחת בוקר ואריזות אחרונות והלכתי להפרד מבני המשפחה תוך הבעת תקווה שנפגש בעתיד בנסיבות משמחות יותר. 
בתחילה אלה היו האחות, הגיסה והאמא שנפרדתי מהן במטבח ואז עברתי להפרד מהאח והילדים בסלון שבדיוק שיחקו.
הגיסה ביקשה שיעצרו רגע את המשחק והקטנה, שהביטה באביה והאח משחקים שאלה למה עצרו. 
אז אמרתי גם להם שאני הולכת ואיחלתי לילדים חג שמח. הקטנה מיד קמה מהספה ובידיים מושטות קדימה רצה לחבק אותי ואמרה תודה רבה על המתנה (מתוקההה לא יכולה איתה!) ואז גם הבן חיבק אותי ומשם עברנו לסבב התחבקויות עם כל המבוגרים.
כשכבר עמדתי לצאת, הגיסה נתנה לי קופסה קטנה ואמרה שזה בשבילי לחג. הודתי לה בהתרגשות ומבוכה על זה שבעצם לא הבאתי להם כלום חוץ מהילדים.
נכנסנו לאוטו כשאני עדיין אחוזת התרגשות ואז לפני שפנינו לשביל שמוביל מהבית, פיץ אמר לי "תעשי שלום" ואז ראיתי שכל המשפחה שלו עומדת בדלת ומנופפת לנו. 

הנסיעה הייתה עוד זמן עם פיץ שזה כמובן תמיד רצוי אבל סופה העלה זכרונות עצובים כי נפרדנו בדיוק באותה צורה אי אז ב2017 כששבתי ארצה אחרי שלוש שנים נפלאות בארץ השיכורים.
כרגיל, זה היה מוזר לשוב ארצה, לשגרה המוכרת ולהרגיש שאולי בעצם הכל קרה רק בדמיון שלי.

מעבר לכל המאורעות שסיכמתי בפוסטים האחרונים, זה היה ביקור רגשני מאוד.
הנסיבות העצובות שהביאו למפגש הזה היא הסיבה הברורה מאליה אבל גם בגלל שהרגשתי שמשפחתו הקרובה והרחוקה מקבלת אותי ואותנו.
בניגוד למשפחה שלי שאי הנוחות שלהם ניכרת מאוד, (וגם כשאינה כזו, אני לא מצליחה לשחרר את מה שאני כבר יודעת), עושה רושם שהם כולם בסדר עם השוני בנינו ואפילו "ממרפקים" לכיוון התמסדות וזה שונה ונעים מאוד. כמובן, כל הרגעים עם פיץ לבד הם תמיד טובים, אבל לראות כמה הוא מוצלח עם הילדים גרם לי באופן טבעי אולי לדמיין אותו כאבא מקסים יום אחד.





יום ראשון, 25 בדצמבר 2022

ההגעה לארץ השיכורים והימים שלפני הטקסים הדתיים

את המסע הארוך אל פיץ האבל התחיל בשעות המוקדמות שבין שישי לשבת ובהתראה קצרה כזכור, לכן רק ברבורה שידוע לי שמשתמשת בפלאפון שלה בשבת קיבלה הודעה על מה שהתרחש ושאני לא זמינה בימים הקרובים.

אחרי שתי טיסות שהרגישו כמו נצח נחתתי בארץ השיכורים. טלטלות הדרך נמשכו קרקעית מאחר וההורים של פיץ גרים בצד השני של המדינה. כלומר, המשכתי באוטובוס לכיוון תחנת הרכבת המרכזית, שם המתנתי שעה בתחנה המקפיאה ואז עליתי לנסיעת רכבת של כשלוש שעות נוספות שם פיץ כבר המתין לי.
לאחר נסיעה קצרה ברכבו הגענו לבית הוריו שם כבר היו אחיו עם אשתו ושני ילדיהם המקסימים ואחותו. בערב זה ערכתי היכרות מחודשת עם הילדים, כלומר, מעבר לשיחת אינטרנט קצרה לפני כמה חודשים. את בן השמונה וחצי פגשתי בפעם האחרונה כשלמד ללכת ואת הצעירה בת הכמעט חמש מעולם לא פגשתי פנים אל פנים.
את שארית הערב הקצרה ביליתי עם פיץ והמשפחה בסלון, שם הם הביטו באלבומי תמונות ישנים של אביו בעיקר, אבל על הדרך פיץ ניסה להסביר על קשרי משפחתו הענפה, זה לא היה פשוט. בין תמונות של הוריו הצעירים מהסבנטיז ותמונות ילדות של פיץ ואחיו הייתה גם מעטפה דקה יחסית עם מספר תמונות של פרות שהם גידלו בעבר. 
כבר אמרתי שמשפחתו של פיץ גרה באיזור כפרי של המדינה?
אחרי יום ארוך של נסיעות ושעות ערות רבות מדי, שמחתי לקרוס למיטה. העייפות וגם העובדה ששקט מאוד סביב ואין אורות מבחוץ עזרו לי לישון מצוין.

בבוקר יום ראשון התעוררתי ואמרתי בוקר טוב לכל המשפחה שכבר הייתה ערה ובמטבח. הלכתי לרגע לשירותים וכשיצאתי חיכתה לי האחיינית הקטנה של פיץ מחוץ לדלת עם ציור חצי גמור של רקטה שממריאה לכוכבים ואמרה שהיא רוצה לצבוע איתי. התמוגגתי ושמחתי כמובן לשתף פעולה.
צבענו יחד בתורות, כל פעם שהגיע תורי היא נתנה לי את הצבע שבחרה ואמרה לי איפה לצבוע. 
אחה"צ עצרנו בחוץ בבית קפה (כל כך נהנתי בצביעה ששכחתי לאכול ארוחת בוקר) ואז נכנסנו לחנות לאביזרי בית כדי לקנות מושב אסלה חדש שאמו רצתה להתקין מאחר ששלהם כבר היה ישן. למדתי שיש המון סוגים של מושבים, עד כדי כך שלקח לנו חצי שעה להחליט מה אנחנו רוצים בכלל, אבל בסופו של דבר בחרנו מושב עם סגירה שקטה, כזה שגם אם מפילים את המושב הוא צונח לאט ובדממה, וזה בהחלט שדרוג מהמושב הכבד שלהם שבכל פעם שמישהו הפיל אותו בטעות הוא יכל לקבל התקף לב מהרעש. כשחזרנו התקנו אותו יחד, השלמנו את המשימה בדיוק בזמן כדי לצפות בגמר המונדיאל הדרמטי במטבח כאשר בין לבין הגיעו לסלון מספר קרובי משפחה וחברים כדי לנחם את האמא והאח הבכור שזגזג בין האירוח לעדכון בתוצאות.

הצטרפתי אליהם אחרי הגמר והקשבתי לסיפורים והעדכונים.
אחיו של פיץ אמר שהדודים שלו מהמדינה השכנה נוחתים בשדה התעופה הסמוך ושהוא הולך לאסוף אותם ולהסיע אותם למלון בעיירה השכנה ושבערב כולם נפגשים בפאב הסמוך למלון שהוא אחד משני המקומות שהאב המנוח נהג לשבת בהם.

בערב פיץ הסיע את כולנו לשם והצטרפנו לחבורה שכבר היו לא מעט כוסות על השולחן לפניהם. האדם שהכי בלט בקבוצה הזו היא אחד הדודים של פיץ מנישואים. כרס גדולה, שיער לבן וחייכן במיוחד (בהמשך אמרתי לפיץ שאם סנטה קלאוס היה מתגלח הוא כנראה היה נראה כמו הדוד הזה. פיץ הסכים בשעשוע). הדוד  היה מעיין נובע של סיפורים מצחיקים ואנקדוטות מעניינות על המשפחה. בין השיחות וההיכרויות שפיץ ערך ביני לבין קרובי משפחתו שבאו והלכו קיבלנו גם לא מעט "מרפקים" שדוחפים לכיוון חתונה. הדוד שהוזכר לא היה שונה מהם אבל הוסיף גם לא מעט שיחות מוטיבציה ועידוד, הזכיר שהחיים קצרים ואמר שישמח לבוא ולשמוח איתנו בחתונה, ומבחינתו לא משנה אם היא תערך על ידי כומר או רב. 

השיחות והאווירה הטובה המשיכו והדודה, אשתו של החייכן ואחותו של האב, שנראית במבט ראשון קצת יותר חמורת סבר אבל היא בעצם משעשעת וקלילה לא פחות, עמדה להזמין לכולם סיבוב שתייה נוסף. אמרתי שאני לא יודעת אם אני רוצה כי אני מתחילה קצת להרגיש שתויה ובעצם כוס הבירה שלי עוד חצי מלאה. היא שכנעה אותי כשאמרה שתזמין לי כוס קטנה יותר וכשהגיעה ההזמנה סקרתי את שתי הכוסות, זו לצד זו ושאלתי "בטוח שזה יותר קטן? זה לא נראה ככה" פיץ צחק עלי ואמר שאם האמנתי לזה אני באמת כנראה שתויה. היה ערב מוצלח בחברה טובה. 


יום שישי, 2 בדצמבר 2022

פוסט פריזאי

כ12 שעות לאחר הנחיתה בארץ כבר מצאתי את עצמי מתעוררת שוב למשמרת בוקר. 
עכשיו, כשתפסתי לי כמה דקות של הפסקה, אולי הגיע הזמן לספר קצת על הטיול שהיה ונגמר כל כך מהר. 

ניתן יהיה לומר שמבחינתי הטיול התחיל כבר כשהסתיימה משמרת הלילה בשבת בבוקר. השארתי את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר, והתגלגלתי לי עם הטרולי לעבר המונית שאספה אותי למושב בו גר ידידי החנון.
במושבים, כך ידעתי, אין רחובות אלא רק מספרים ולמרות שהמקום קטן, היה די מאתגר למצוא את הבית הנכון מאחר והיו בו שלושה בתי כנסת, כולם של תימנים, ובערך עשרים בתים שלפניהם התנוסס שם משפחה זהה לזה של הידיד. לך תיתן נקודות ציון ככה. אבל החנון יצא החוצה אל השביל וליווה אותי אל יחידת הדיור בה הוא מתגורר, הכין לי קפה שחור (ורגע אחרי כן הודה שאין לו מושג איך מכינים) ואת הזמן עד הטיסה העברנו במשחקים בפלייסטיישן, סיום אריזות שלו ונשנוש ג'חנון זריז.

 אל שדה התעופה אחיו הסיע אותנו, בתחילה לטרמינל 3, עד שכמה דקות לפני ההגעה שמתי לב שבבורדינג פס כתוב טרמינל 1, אלא שלאחר שירדנו שם ניגש אלינו עובד ששאל אותנו לאן אנחנו טסים וכשענינו אמר שיש טעות אצלנו והטיסה אכן יוצאת מטרמינל 3. עוד כעשרה אנשים שהגיעו פחות או יותר איתנו הופתעו באותה מידה והאח הוזעק להחזיר אותנו. 


טיסה ונחיתה לילית - טיסה מבאסת, כולנו גמורים ורעבים

בשעה טובה עברנו את התורים והגענו לטיסה ממושכת של 5 שעות. חשבתי שאחרי משמרת לילה ארדם בקלות אלא שהמושבים הלא נוחים הקשו עלי וגם העובדה שישבתי במושב אמצעי לא תרמה לנוחות. הטיסה הרגישה כמו נצח. 

כשיצאנו סופסוף משדה התעופה מצאנו שההתמצאות בפריז הייתה פשוטה. זה פשוט מדהים איך שבכל פעם שיוצא לי לטייל בעיר שיש בה רכבת תת קרקעית אני פשוט מתאהבת בקונספט מחדש ומתבאסת  שעל אומת ההייטק ההו- כה מתקדמת שאנו נגזר להתקע בפקקי אינסוף ואוטובוסים מאחרים.
תחנת היעד שלנו ממוקמת דקה הליכה מהמלון אליו הגענו דקות אחרי פיץ עבר בקבלה, נפגשנו בלובי ולאחר קבלת החדרים יצאנו לארוחת ערב זריזה ומאוחרת מאחר וכולנו היינו רעבים אחרי יום של נסיעות.
הו כן, עומדים להיות בהמשך הפוסט הזה המון תיאורי אוכל. אני חושבת שבעיר כמו פריז קשה מאוד להמנע מכך.


היום הראשון - המון הליכה, הופעה ורכבת הרים רגשית.

בוקר המחרת התחיל מוקדם בארוחת הבוקר במלון. הייתי בטוחה משום מה שהאוכל יהיה מבאס אבל דווקא הקוראסון שהגישו היה ממש מוצלח ופריך (אבל הקפה היה מבאס).
את היום התחלנו בהליכה רגלית בעיקר בין המקומות ההכרחיים שבעיר - מגדל אייפל, שער הנצחון, הלובר והמולאן רוז' כשבין לבין נרטבנו מעט מקילוחי גשם שהופיעו מדי פעם. המשכנו רגלית למלון דרך שתי חנויות שאמורות היו להיות חנויות קומיקס שבחנון רצה לבקר בהן אך התבררו כחנויות ספרים רגילות לחלוטין. הלכנו המון והתעייפנו.
בשעות אחה"צ המאוחרות חזרנו למנוחה והחלפת בגדים לאחר מכ יצאנו לארוחת ראמן במסעדה יפנית ומשם לסיבה שלשמה התכנסנו, 
או לפחות הטריגר לכל הנסיעה - הופעה של Evanescence ו - Within Temptation. הבעיה הייתה שלקח לנו זמן להתניע את עצמנו מחדש אחרי המנוחה, ולמרות שפתיחת הדלתות הייתה ב20:00, פיץ חשב שאין מה למהר כי בטח ההופעה תתחיל רק הרבה אחרי זה. הוא גם יצא מנקודת הנחה שWithing Temptation ישמשו כלהקת חימום ל - Evanescence האהובים על החנון.
בפועל, באמת לקחנו את הזמן עם הראמן שהיה טעים ומוצלח לדעת כולם אבל כשהגענו למטרו, ועמדנו להחליף קו, פיץ שם לב להודעה קולית שאומרת שבעצם יש עבודות תחזוקה בקו הבא שעמדנו לקחת.
כתוצאה מכך נאלצנו לעלות חזרה על הקו ממנו ירדנו ולהחליף קו אחר תוך כדי סיבוב מיותר ועיכוב של כחצי שעה. 

עלינו בתחנת Le Peletier ונסענו על הקו הורוד עד להחלפה בPyramides,
 שם היינו אמורים לעלות על הקו הסגול ולרדת בBercy. בפועל נאלצנו לשוב לקו הורוד, לעשות סיבוב ארוך ומבאס ולהחליף לקו הירוק רק בPlace d'Italie.


בגלל כל העיכובים המיותרים הללו החנון התחיל להתבאס ולרטון עוד בדרך להופעה אבל אני לא נשארתי חייבת - אמרתי לו שההופעה הייתה הדבר שעניין אותו ולכן הוא זה שהיה צריך להוביל את כל המהלך והניווט במקום להישאר פסיבי ובסוף לכעוס.
כשנסעתי עם פיץ בעבר לאירוויזיון, ברור היה שההופעות לא מעניינות אותו ולכן האחריות הייתה עלי - יציאה בזמן, הדפסה של הכרטיסים (הזכרתי לחנון לפחות חמש פעמים ובסוף הוא לא עשה, תוך סיכון שזה יצור בעיות בהמשך) והייתי דואגת להקדים אפילו לשעה של פתיחת הדלתות. לא הייתי מצפה ממנו שידחוף ויארגן את כל אלו כשברור שזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר אותו.
כשהגענו לאולם, גילינו שההופעה התחילה בערך ב20:20 וש- Evanescence עלו ראשונים. למרות האכזבה מהאיחור, בכל זאת הם ביצעו את הלהיטים הגדולים שלהם Bring me to life, My immortal ו-Call me when you're sober בסוף כך שלפחות אותם לא פספסנו.
אחריהם עלו Within Temptation שמראש התחבבו עלי יותר מאשר Evanescence וגם האנרגיה והאיכויות הקוליות של הסולנית שלהם היו מוצלחות הרבה יותר בעיני.

יצאנו מההופעה ברגשות מעורבים. פיץ הופתע שההופעה התחילה כל כך מוקדם וקצת התבאס על עצמו כשהניח שהכל יתחיל מאוחר, החנון כי הוא פספס חלק גדול מההופעה של Evanescence ואני כי קצת כעסתי על החנון שגרם לי להרגיש אשמה.
תחנת המטרו הקרובה ממנה יצאה הרכבת חזרה הייתה עמוסה עד אפס מקום לכן המשכנו ברגל לאורך המסלול של אותו הקו עד לתחנה בה היינו אמורים לעשות חילוף. את ההליכה המהירה העברנו בשתיקה תוך כדי שהגשם נופל עלינו, כפרפרזה לרגשות הסוערים שבכל אחד מאיתנו. 

כשביטאתי את האכזבה שלי מאיך שהערב התפתח, פיץ עודד אותי וגם החמיא לי ש"תפסתי פיקוד" על כל הניווט חזרה מאולם ההופעות, כי הוא היה גמור וממש לא היה במצב של לעשות את זה בעצמו. היה לי כיף לשמוע את ההערכה שלו בנושא.


היום השני - זמן זוג ושוק חג מולד

את רוב היום הבא בילינו בנפרד מהחנון, שהציע זאת מראש עוד לפני תקריות הערב הקודם כשהתכנון היה להפגש בחזרה במלון ב17:00 כדי לנסוע לשוק חג מולד בפאתי העיר. 
אכלנו ארוחת בוקר במקום מומלץ שפיץ קרא עליו ומשם, אחרי טיול רגלי, ניסינו להגיע לשוק האוכל Marché des Enfants Rouges שהתברר כסגור. ניסינו להגיע לשוק נוסף Marché Bastille אבל גם הוא היה סגור. 

כשהצלחתי לגנוב קצת ויי-פיי מסטארבקס סמוך גיליתי ששווקי אוכל ככלל סגורים בימי שני. אז ויתרנו והלכנו לראות את נוטרדאם במקום, רק כדי לגלות שזה נראה בדיוק כמו לפני השריפה. במהלך טיולנו גם נכנסנו לחנות אופטיקה גדולה מאחר ופיץ מתלונן לאחרונה שהראיה שלו פחות חדה מפעם ויתכן ויצטרך משקפיים.
מצאנו לו מסגרת ממש מחמיאה ושמרנו את פרטי היצרן והדגם.
בדרך חזרה לפגוש את החנון עברנו דרך הגלגל הענק של העיר וגילינו שלמרגלותיו פתחו שוק כריסטמס שנראה די מזמין ושבניגוד לזה שרצינו לבקר, פתוח עד חצות כמעט.

 חזרנו לפגוש את החנון וסיפרנו לו על התגלית שמצאנו ועל אולם ארקייד ענק שנמצא בדרך, ממש לא רחוק מהמלון. 
אז עצרנו כמובן בארקייד לכמה משחקים ואז המשכנו לכיוון השוק כשבדרך עצרנו לארוחת ערב במקום בו יכולנו גם לצפות בחלק מהמשחק של פורטוגל -אורוגוואי. 
במסעדה נפלנו שם על מלצר מבוגר ומעט תקיף שגם הראה מעט חוסר סבלנות בכך שלקח לנו זמן להחליט לגבי ההזמנה וגם התמרמר על פיץ שלא בנוכחותו כאשר אמרתי לו שהוא הלך לרגע לבר לראות איזה ברזי בירה יש להם. המבוגר ספק העיר לנו שבצרפת נהוג להשאר ישובים ושכל הבירות שהם מגישים נמצאים בתפריט. אולי הוא התעצבן כי רגע לפני כן הוא המליץ לנו על יינות בכלל? למרות היחס המשונה, היה טעים.

המשכנו לשוק שהתברר שהיה גדול בהרבה משנראה לעין בתחילה. עברנו בין דוכנים של יין חם, מקרונים בשר חזיר צלוי (שאלוהים היהודי והצמחוני יסלחו לי, היה לזה ריח ממש טוב) וגם בין אזור מכוניות מתנגשות, החלקה על הקרח ורכבת שדים. פיץ ואני נהננו מאוד, שתינו יין חם מחוזק ברום, נשנשנו מקרונים והיינו עליזים באופן כללי אבל החנון נראה פחות ופחות טוב והתלונן על כאבי גב ועייפות. כשירדנו מרכבת השדים הוא חיכה לנו למטה עם שוקו ואמר שהיה לו קר מדי והיה חייב משהו חם אבל הקצפת ששמו לו על השוקו רק קיררה את הנוזל כך שהמטרה לא הושגה. חזרנו למלון והוא בהחלט נראה פחות ופחות טוב וגם רעד מקור.
הוא כל כך רזה, מיודענו החנון, כך שהגן הפולני הדמיוני שלי צקצק בראשי ואמר שזה באמת לא מפתיע שקר לו כשכולו עור ועצמות.


היום השלישי - חדר בריחה, כדורגל, סנוקר ורגעי קסם.

לא הייתה לנו תכנית ליום הזה ולא ידענו אם אנחנו מטיילים שוב בנפרד מהחנון. שלחתי לו הודעה אחרי כשהשעה הייתה כבר אחרי עשר וחצי  "בוקר טוב, איך הגב שלך?". הוא לא קרא את ההודעה. 
פיץ ואני ירדנו לפטיסרי שממוקם ממש מתחת למלון שלנו והחלטנו על ארוחת בוקר זדונית של אחת מהעוגות היפות שמוצגות בחלון הראווה וקפה. 

מוס שוקולד מריר עם ליבת קרם פסיפלורה של פיץ (או: רשע) וטארטלט פקאן שלי (או: פשע).


כשסיימנו, חזרנו לכיוון המלון כדי לגנוב וויי פיי ולראות אם יש תגובה מהחנון, עדיין לא קרא. הנחתי שהוא מחלים בחדרו ממה שתקף אותו אז שלחתי הודעה נוספת:
"אני לא יודעת אם אתה ער, אבל אני מקווה שאתה מרגיש טוב.
אנחנו יוצאים. אם תרצה שנביא לך משהו מבחוץ או איזה קפה טוב לחדר, רק תגיד".

המשכנו את היום שלנו בביקור בחנות יד שניה וטיול רגלי לכיוון חדר בריחה בסגנון בית רדוף ודיבוק שטני אותו הצלחנו לפתור רק אחרי מליון רמזים. היה גם קטע שצרחו עלינו שם בקטע של להבהיל ומאז בכל פעם שחששתי שמשהו נוסף עומד לקפוץ עלינו, שלחתי קודם את פיץ לבדוק את השטח על אף התנגדותו 😅

בסיום המשחק טיילנו חזרה לכיוון המטרו כשחשבנו על ארוחת צהריים (אוכל.. אוכל.. אוכל..) ופיץ אמר שמאוד נהנה מהראמן שאכלנו לפני ההופעה. הצעתי לחזור למסעדה יפנית אחרת שראיתי שזכתה לציון גבוה בגוגל מפות. 
הראמן שהגישו היה טעים ושונה מהקודם והכיל רכיב מטוגן כלשהו  בעל צורה משונה. מסתבר שזה שורש לוטוס
שמעתי בעבר על הפרח ועל תנוחת היוגה, אבל לא ידעתי שעושים משהו עם השורה של הצמח. למדתי משהו. 
בשש ורב בערב לפני שיצאנו מהמסעדה התחברתי לרגע לווטסאפ ומצאתי הודעה מהחנון:
"מה איתכם?"
"אנחנו במסעדה יפנית ליד זו שהיינו בה אתמול, תיכף מסיימים וחוזרים למלון. ואתה?"
"במיטה. תביאו לי מים"
"יצאת מהמיטה היום בכלל?"
"לא. רק לשירותים. אני חושב שאני מיובש"

עברנו בסופר לפני שחזרנו למלון וקנינו לו בקבוק מים, תפוחים וטורטיה עם פלאפל. דפקנו על דלת חדרו ושם, מתוך האפלה, הגיחה לה הגרסה התימנית של הגיבן מנוטרדם. כפוף, חולה למראה עם עיניים מזוגגות. שאלתי מה שלומו והוא אמר שישן רוב היום המצח שלו היה מעט חם אבל הוא חזר וטען שלדעתו הוא סה"כ התייבש. מסרתי לו את האוכל וביקשתי ממנו שישתדל לאכול משהו כי למחרת הטיסה ואנחנו נצא מוקדם. אם ימשיך לישון עד הבוקר הוא ממש יגווע עד שנגיע חזרה ארצה.
פיץ ואני הנחנו לו לנפשו והמשכנו לכיוון חנות קרובה שמוכרת מקרונים בתקווה שיהיה להם כאלה בטעם ספקולוס. 
כן, קנינו כאלה בשוק הכריסטמס ביום האתמול אבל לא הספקנו לטעום מהן לפני שנתתי לחנון לשמור עליהם כשעלינו לרכבת השדים. ולמרות שביקשתי שיזהר כי מקרונים מתפוררים ממש בקלות, ראיתי אותו, בעיניים מזוגגות של תחילת מחלה, פשוט דוחף את השקית לכיס מעילו. נדלקתי על הטעם הזה כשביקרנו בבלגיה ב2015 ומאז ועד לאותו רגע בשוק לא נתקלתי בהן בשום מקום ולכן התבאסתי שלא הספקתי לשחזר את החוויה. אבל המקרונים המדוברים לא היו בנמצא והחנויות התחילו להסגר.  
את השעות הבאות בילינו כהרגלנו בכמה משחקי סנוקר בבר קרוב ואז המשכנו לבר אחר שהקרין במקביל את גם את המשחק של אנגליה נגד וויילס וגם את ארה"ב נגד איראן. היה כיף לשבת מחובקים ולצרוח על המסכים יחד עם כל הבר.

לקראת סוף הערב, כשהיינו קצת שיכורים ומטופשים הזכרתי לו שרק את הספקולוס לא מיצינו ומתוך ידיעה שנשאר לנו רק עוד ממש מעט זמן יחד, אמרתי בחצי צחוק שצריך לחזור ליריד שעדיין פתוח ולהפתעתי הוא זרם. 
את הדרך לשם בילינו בשיחה מעט-קולנית-מדי של זוג מעט-שתוי-מדי על העתיד המפוקפק והתקוע במקום שלנו וכצפוי לא הגענו לשום מסקנה מפתיעה מדי. בין היתר הוא החווה את דעתו על נישואים ואמר שכשגר בארה"ב הכיר גברים שאולי היו נשואים אבל כשבילה איתם בוגאס הם שכחו לגמרי מנשותיהם ועשו מה שרצו עם נשים אחרות. לתחושתו הוא לא באמת צריך לשים לי טבעת על האצבע כדי להביע את המחויבות שלו כלפי והוא קיווה שאני יודעת זאת. אני מצדי אמרתי שאני מסכימה לגמרי עם דבריו אבל טבעת היא כן סוג של הצהרת כוונות, במיוחד כאשר הוא מקווה ומצפה שאהגר למדינתו שזה צעד ענק.

הגענו לשוק, קנינו את הספקולוס, חלקנו כוס גדולה של יין מתובל ויצאנו לטייל קצת בפארק הצמוד לגלגל הענק ושממנו יכולנו לשבת חבוקים ולתצפת על מגדל האייפל שקצהו היה בלתי נראה בערפל הלילי אך החלק הנראה היה מוקף כולו באורות מנצנצים (האם זו מטאפורה לזוגיות שלנו?). אלה היו רגעי קסם.







חזרה - לדאוג לחבר חולה

את בוקר החזרה התחלנו לפני שש בבוקר. נמרחנו עוד זמן מה במיטה עד שהתחלתי להרגיש בחילה. קיוויתי שלא נדבקתי איכשהו מהחנון ושלא אצטרך להלחם בזה בטיסה. רצו גם כמה בדיחות הריון עד שהרגשתי טוב יותר. 
וידאנו שהחנון ער ונפגשנו כולנו לארוחת בוקר במלון. החנון נראה חלוש אבל אכל ואמר שהוא ארוז ומוכן ליציאה. 
בפועל, הוא היה כל כך הפוך, שכשחיכינו לו ליד החדר הוא בדיוק ארז דברים אחרונים, שם על עצמו באיטיות תיק גב, אחז בשקית קניות ואמר שהוא מוכן... אלא שהטרולי שלו עמדה בדיוק מאחוריו ודווקא אותה הוא כמעט שכח.

הטיסה של פיץ הייתה מאוחרת משלנו ובשדה תעופה אחר אבל הוא בכל זאת עשה איתנו את נסיעת המטרו הראשונה ונפרד מאיתנו לפני שעלינו על זו הבאה. רכבת המטרו האלה, שנשארות רק דקה בתחנה, כפו עלינו פרידה זריזה של חיבוק ונפנופי שלום חפוזים. אני שונאת את הפרידות האלה אבל אני והוא עברנו כבר כל כך הרבה כאלה, שהכאב שהרגיש פעם כמו סכין והיה מלווה בדמעות, מרגיש כעת עמום כמו מפציעה ישנה ומשאיר את העיניים יבשות.

החנון בהה רוב הנסיעה בעיניו המזוגגות ותווי פניו החדים והרזים רק חידדו את מראהו החולה. כשירדנו מהמטרו היינו צריכים לקחת אוטובוס שהתנועע עם כל עצירה ושממש לא עשו לו טוב עד כדי סף הקאה. הצעתי לו לשבת על הרצפה כי כך התנודות תהיינה פחות חדות, נתתי לו שקית והרחקתי ממנו מעט את החפצים שלו. הוא שרד את הנסיעה הזו בקושי.

לשדה התעופה הגענו קצת באיחור אבל הגענו למטוס בזמן ואפילו היה לחנון זמן לרכוש בושם שריססתי עליו בדרך הלוך. זה בושם שבזמנו גיליתי שמריח מצוין על פיץ ולכן הוא קנה ועכשיו גם החנון התלהב ממנו. אמרתי לו שאני אוסרת עליו לבוא לפגוש אותי כשהוא עוטה את הבושם הזה כי זה פשוט לא בסדר.

הטיסה הייתה ארוכה ומרגיזה אך נראה שמעט מכוחותיו שבו אליו. בסוף אביו ואחותו שבאו לאסוף אותו הקפיצו גם אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלהם.
כשנכנסתי הביתה התקשרתי בוידאו לפיץ שפתאום, אחרי ימים של כיף וחוויות ביחד, חזר "למקומו הטבעי" מעבר למסך הקטן של הפלאפון שלי.

לסיכום

הטיול היה עמוס רגשות, כעסים, אוכל וחולי. אני שמחה שהוא קרה למרות הכל, כי מסתבר שהייתי צריכה קצת חופש וגם היה טוב לבלות עם פיץ, כצפוי. החנון היה תוספת לא רעה לכשעצמו ואפילו בשלישיה הדינמיקה הייתה טובה.

הטיול הבא לא נראה באופק (סקי? אירוויזיון?) אבל כפי שכתבתי בעבר, אנחנו מחכים לראות כעת אם גם לפיץ יאשרו חודש חופש כדי שיוכל להגיע לבלות איתי בארץ כשלאחר מכן אני אמורה לנסוע אליו.

עד הפוסט הבא,
Au revoir!


יום שבת, 26 בנובמבר 2022

חופשים

עוד שעה אתחיל להעביר את סיכום פעילויות הלילה למשמרת הנכנסת. מיד אחרי זה אניח את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר ואגש עם תיק הגב הקטן והטרולי למונית שתסיע אותי אל המושב בו ידידי החנון גר. 
אצל החנון אבלה כמה שעות, אולי בנימנום ואז יקפיצו את שנינו לשדה התעופה. 
בשעת הלילה שננחת בפריז נקח תחב"צ ונפגוש את פיץ במלון.
צפויים לשלושתנו כמה ימים מעניינים של הופעה של אבנסנס, שהיא הסיבה הראשונית להגעתנו, קצת שווקי חג מולד ואולי דיסנילנד. מעולם לא נסעתי בחברותא כזאת, עם בן זוג וידיד, אני מקווה שהכל יזרום על מי מנוחות ושיהיה נעים ונח לכל המשתתפים.

עוד בגזרת חופשים- מקום העבודה שלי מנסה לחסוך עכשיו בהוצאות. בחודשים האחרונים רצו פרוייקטים רבים של התייעלות ולאחרונה חרב הקיצוצים התנופפה לה גם לכיוון ההוצאה הזו שנקראת כח אדם, מה שהכניס את המנהלים לדילמה.
מצד אחד, צריך להפחית בהוצאות, מה שלרוב אומר פיטורים אך מצד שני יש פה מפעל נוסף בהקמה וברור שעוד מעט יצטרכו להגדיל בהרבה את כח האדם כדי לאייש אותו. הפתרון שנמצא- להציע לעובדים להתנדב לחל"תים בתקופת הרבעון הבא בשני מסלולים אפשריים- או למספר ימים בודדים/ קיצוץ בשעות המשמרת או לתקופה של כמה שבועות ברצף. למנהל שלי אסור באופן רשמי לשכנע או להניע אף עובד אבל ברור שהעדיף שכל אחד יקח יום או יומיים וזהו, למרות שחלקנו פנטזנו על תקופות ממושכות יותר.
במקרה של פיץ ושלי, התלהבתי מיד והצעתי שנקח שנינו חל"ת ארוך ונצא לטיול בהודו או דרום אמריקה. הוא, שלשם שינוי הביע את הצד היותר שקול כלכלית, אמר שבתקופת אינפלציה לדעתו זה לא כדאי. כינסנו ישיבה בסקייפ עם חטיפים ובירה ובסופה החלטנו שכל אחד מאיתנו יקח חודש חופש ויסע לבלות במדינתו של השני. התכנון הכללי הוא שהוא יגיע לכאן קודם ואולי זו תהיה הזדמנות טוב עבורו להכנס לקורס עברית אינטנסיבי ומאוחר יותר אני אטוס אליו כאשר תהיה לי הזדמנות להתאוורר קצת או להשקיע יותר בכל מיני פרוייקטים שרציתי והזנחתי וגם זה יתן לשנינו הזדמנות לגשת למשרד עורכי דין מקומי ולהבין את כל הבירוקרטיה הדרושה עבור מעבר אפשרי שלי לשם.
המנהל שלי כאמור לא התלהב לאבד אותי לחודש אבל סיפרתי לו שיהיה פה פן בירוקרטי עבורנו. יש מצב שהוא הסכים כי הבין שאני עומדת לחזור משם נשואה 😅

היום הייתי צריכה לבקש את הבקשה במערכת היעודית והאמת היא שקיבלתי קצת פיק ברכיים.
אני יודעת שזה אידיוטי כי יש לי חסכונות וחודש אחד ללא משכורת לא יהרוג אותי אבל איכשהו המחשבה על זה בכל זאת מלחיצה אותי. אני מניחה שזה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית שמקדש את הצורך ביציבות והכנסה קבועה בכל מחיר. שיתפתי את חששותי עם פיץ שמעט התקשה להבין את התגובה שלי, אבל לבסוף הרגיע אותי. לבסוף, הגשתי בקשה וגם זה למרות שהמנהל מנסה להוריד אותי מזה או לגרום לי לקחת תקופה קצרה יותר. אני מניחה שזה לא טובה, התלוננתי פה מספיק על הלחץ והקושי אז אולי אוורור כזה יעשה לי טוב. 

יום שבת, 5 בנובמבר 2022

על הבחירות

הבחירות. מה דעתכם על התוצאות?
כשעמדתי מאחורי הפרגוד, היה זה דווקא הפתק של מרצ קפץ לי מול העיניים. אולי זה כי הפתק שלהם מכיל שלוש אותיות רחבות שתופסות את העין ואולי זה היה רגע של ראיית הנולד, לא יודעת.
חשבתי להצביע לה, אלא שכמאזינה לפודקאסט המוצלח "חיות כיס", נתקלתי בפרקי בונוס שהם יצרו לקראת הבחירות. מדובר למעשה בסדרה של ראיונות עם ראשי המפלגות בו הם דנים בנושאים כלכליים בלבד. האזנתי לראיון עם הגברת גלאון והאמת היא שלא התחברתי לגישת ה-"קפטיליזם לא עבד, צריך להחזיר שהממשלה תחזור לחלק את המשאבים לאזרחים" שהיא מציגה. מרב מיכאלי מציגה דעה דומה בהקשר זה ולכן גם ממנה התאכזבתי.
אל הקלפי עצמה הגעתי עם שתי אחיותי. הברבורה הצביעה כמו אמא לאיילת שקד וקישוא הצביעה לעצמה יהודית. אבא בכלל הפתיע והחליט בסוף להצביע לש"ס. הגיס, לדברי הקישוא, התלבט בין עצמה יהודית ליהדות התורה. 

מאמא שלי אני לא מופתעת. כמו שאמרתי לאחד מהחברים בעבודה, אמא שלי היא כמו אוהד שרוף של בית"ר שנאמן למועדון, לא משנה מי המאמן ומי השחקנים. ככה היא עם המפד"ל על גלגוליו השונים.
ברבורה הצביעה בזמנו לבנט בסיבוב הבחירות בו הוא מצא את עצמו בחוץ וגם אז זה לא היה לי מובן והפעם כאמור המשיכה עם אותו הקו. היא אמרה שהיא רואה את עצמה בימין... אוקי, אבל יש עוד מפלגות בימין. למה דווקא זו? לא הבנתי. קישוא כנראה הלכה עם מה שפופולרי כי בעבר הצביעה כמדומני לגנץ וללפיד (שרצו בנפרד? מדובר בשתי מערכות בחירות? אני כבר לא וכרת). ואולי היא סתם הושפעה מבעלה, מי יודע.


ביום רביעי שעבר הדודה הזמינה אותי אליה לפיצה. הדוד הנדלניסט היה בטיול עם עצמו בסיני והבת הגדולה שלהם סגרה שבת. 
כך ישבנו שתינו והבת הצעירה שלהם לפיצה טבעונית. היה טעים ואפילו הזמנו פיצה נוספת. מבחינת החברה היה נחמד למרות שאני עדיין במוד של אחת שנכוותה ברותחין וככזו שומרת על דיסטנס. הדודה אמרה שהדוד לוקח את הזמן ולא ממש מתחייב על המועד בו יחזור אבל כפי הנראה זה יקרה רק בתחילת השבוע שלאחר מכן ולכן  הזמינה אותי לארוחת שישי- נשי, רק איתה ועם הבת הצעירה, היא חשה את הריחוק היחסי ומודעת למצב המעט עכור שנותר בינינו ולכן לא לחצה על תשובה. למחרת היא שלחה תזכורת אבל לא השבתי. בשישי, רגע לפני כניסת השבת נזכרתי שלא עניתי לה אז התנצלתי על הרגע האחרון ואמרתי שאקפוץ לבקר אחרי האוכל.
כשהגעתי, ראיתי את הדוד והדודה ישובים לשולחן עדיין באכילה. כשהדוד קם מהשולחן היא אמרה לי בשקט שהוא הגיע ממש לפני כמה דקות, כשהיא והבת הצעירה בדיוק עמדו לסיים לאכול ושהן לא ציפו להגעתו.
ישבתי בסלון והרגשתי לא קשורה. מטבע הדברים הפוקוס עבר אליו, להתארגנות שלו ולמתנות שהוא הביא.

גם שם נושא הבחירות עלה.
הדוד שאל למי אני מצביעה, הודיתי שאני לא לא בטוחה עדיין.
"אבל את מצביעה לגוש ביבי או למחנה השני?" 
"לשני, ברור"
"אה, את יודעת שצ'ץ' מצביע לביבי?"
"מה, הוא מצביע לליכוד?" ניהלנו הרי לא מעט שיחות על התנהלות המפלגה, על חבריה ועל ענייניו המשפטיים, חשבתי שמבחינתו זו בכלל לא אופציה.
"לא, התכוונתי שהוא מצביע לגוש שלו. נדמה לי שלבן גביר".
הבחירה הזו נשמעה לי יותר הגיונית. הם הרי צברו לא מעט פופולריות וזו גם מפלגה דתית, משהו שאני יודעת שחשוב לצ'ץ'.
"אה, סליחה, לא לבן גביר, הוא הצביע לש"ס".
הופתעתי. הרי דיברנו בעבר על המשפט ועונש המאסר של דרעי. נדמה לי שהוא אפילו אמר פעם שדרעי מוציא שם רע לתורה ולדת. מעבר לזה ברמה הפרקטית, צ'ץ' הוא איש מחשבים שכנראה מרוויח יפה ורווק ללא ילדים. הוא לא בדיוק הקהל השקוף והמוחלש שדרעי פונה אליו. חוץ מהשיוך לעדות המזרח אין קשר בין השניים.
בזמן שתהיתי בקול איך זה יתכן אחרי כל הדברים שאמר על דרעי בעבר, קיבלתי תשובה- 
"כי הרבנים אמרו שאפשר וצריך להצביע לו". עוד הפתעה. תמיד החזקתי מצ'ץ' אדם בעל דעה עצמאית, לא כזה שיעשה רק כי אמרו, אלא אחד שחושב בעצמו ובודק.
גם הדוד הביע אי נחת רוח מהלך הרוח הכללי ואמר שהוא לא מרוצה מזה. "ממה?" שאלה הדודה "מזה שהוא מצא לו דרך ללכת בה? שהוא מתחזק?"
ואז הדוד סיפר שכשהתארגן על חזרה מסיני, הוא מצא טרמפ לכיוון לטרון ואז שאל בקבוצת ווטסאפ שגם צ'ץ' היה בה, אם יש מישהו באזור שאפשר לנסוע איתו חזרה למרכז בשעות אחה"צ. צ'ץ' לא יכל להציע טרמפ שכזה אבל כן אמר שאם הנסיעה תיכנס לתוך השבת אז אולי עדיף שיתארגן איכשהו על השארות באזור לטרון\ ירושלים עד צאת השבת.
"אני את החישובים שלי עשיתי" אמר הדוד במרמור מה "אם אתה לא יכול לעזור לי זה בסדר, אבל אל תנסה להחזיר אותי בתשובה".

עוד עניין (לא בחירות!)
בסוף החודש ידידי החנון ואני טסים למפגש עם פיץ בפריז.
החנון שלח לי כבר התחילת אוגוסט הודעת ווטסאפ הודעה "אני יודע איך חוגגים את היומולדת שלי!!" עם צילום מסך של חבילת תיירות שכוללת טיסה, לינה וכרטיס להופעה של Evanescence (וגם Within Temptation). "מה לא?! תעדכני את פיץ 😎 " הוסיף. בתחילה הוא רצה הופעה בפרנקפורט שנופלת בדיוק על יום ההולדת שלו, אבל אמרתי לו שיש הופעה בפריז בהמשך החודש שתתאים יותר לסידורי המשמרות של שנינו. כששאלתי את פיץ לדעתו, הוא אמר שאין לו בעיה ושהוא ישמח לראות אותי. בהמשך הייתי חלוקה מאוד אם אני באמת רוצה לנסוע, במיוחד כשחברת הנסיעות לא ממש חזרה להודעה עם הפרטים שהשארתי. פיץ אפילו גיחך ואמר שלא הרגשתי נעים להגיד לחנון לא ועבר כל כך הרבה זמן שעכשיו כבר לא נעים לי לבטל.

ככל שחשבתי על כך, הבנתי שבעצם הנסיעה הזאת היא רעיון לא רע. הרי כל הנסיעות האחרונות היו שלי לארץ השיכורים או של פיץ לכאן, הרבה זמן לא נסענו לחופשה. עבור התאריכים שנבחרו אני צריכה לקחת רק יום חופש אחד שזה גם מעולה אחרי כל הימים שלקחתי כדי ללמוד ועבור הנסיעה שלי אל פיץ בקיץ. בנוסף, אמנם נכון שהחנון הוא סוג של גלגל שלישי, אבל נראה שהוא מבין את גבולות הגזרה ושנרצה זמן זוגי. ולשם שינוי זה נחמד להיות בחברה של מישהו שמקבל את הזוגיות שלנו בלי עיקומי פרצוף. למרות שיש לי מעט חששות שתהיינה התנגשויות וחיכוכים, אני סה"כ אופטימית. 





יום חמישי, 28 ביולי 2022

אחרי הביקור

הנסיעה התחילה ברגל שמאל.
אמנם השהייה והתורים בנתב"ג היו קצרים מהצפוי והותירו לי מספיק זמן לטייל בדיוטי פרי, לקנות ספר ואפילו לפתוח שולחן עם כל מיני דברים שנשארו לי במקרר והיה חבל לזרוק, אבל הבורדינג עצמו התעכב, וגם ההמתנה במטוס על המסלול עד שהמטוס הורשה להמריא. התוצאה הייתה שנחתנו באיחור ופספסנו את טיסת הקונקשן, אני ואישה נוספת. שתינו נאלצנו להמתין עד שהגברת של לופטהאנזה תסיים בורדינג שעסקה בו באותה העת ותהיה זמינה לתת לנו פתרונות.
כשהגברת התפנתה מעיסוקיה, השעה הייתה כבר כמעט 23:00. הפתרונות שהציעה כללו בורדינג ל7:30 למחרת ושהייה במלון במרחק חצי שעת נסיעה במונית ושכבר לא מגיש ארוחת ערב. ההצעה שלה אם כן, כללה שעה נסיעה סה"כ, שלוש שעות שינה במקרה הטוב, שכן היא המליצה לחזור לשדה בחמש וחצי, מקדונלדס מזדמן אם נמהר והמון בירוקרטיה בבוקר בכניסה חזרה לשדה.
העדפנו להשאר שתינו בשדה ולבלות את הלילה.
אמנם מצאנו כסאות שנח יחסית להתרווח בהם אבל שתינו לא ממש הצלחנו לישון ויצא שדיברנו המון.
כמו שכתבתי לאמפי בתגובות לפוסט הקודם שלי, הרגשתי ש"שלחתי למסר ליקום והוא ענה לי" בדמותה של האשה, ישראלית במקור שלפני 30-40 שנה (להערכתי) הכירה את הפיץ שלה שהגיע להתנדב יחד איתה בקיבוץ. כך היא מצאה את עצמה מאוהבת ומתחתנת בגיל 18, רגע לפני שהגיוס מפריד ביניהם. היא עשתה את הבחירה שלה כשעברה איתו לארץ השיכורים, הביאה איתו שני ילדים שהם פחות או יותר בגילי, התגרשה בהמשך וכעת חיה עם בן זוג אחר, עדיין שם.
בזכותה, שמעתי ממקור ראשון על חוויות אמיתיות, לטובה ולרעה של מי שבחרה באמת במסלול הזה וגם אני סיפרתי לה גם אני על ההתלבטויות והחששות שלי מצעד כזה והיא הקשיבה, שאלה וניסתה להכווין. היי, מסתבר שהיקום הקשיב לי היטב, האישה בנוסף לכל עוסקת בפסיכותרפיה לפרנסתה.

הטיסה יצאה לדרך למחרת היום ופיץ הגיע לאסוף אותי.
כשהגענו לדירה הוא ביקש ממני להניח את התיקים ולחזור לסלון. כשחזרתי, הוא הוביל אותי לשולחן קטן עליו סידר מראש זר פרחים גדול וריחני, כרטיס ברכה גדול, חטיף ורבעיית בקבוקי משקה אלכוהולי מקומיים שהוא יודע שאני אוהבת וקופסה קטנה. הוא איחל לי יום הולדת מאוחר שמח.
בקופסה הקטנה חיכו לי זוג עגילים זהובים בצורת נחשים. פיץ הסביר- הוא יודע כמה אני אוהבת את סדרת מחזור כישור הזמן, ושזה זמן מה חיפשתי טבעת זהובה בצורת נחש הנושך את זנבו כמו שחלק מהדמויות בסדרה עונדות. טבעת הוא לא מצא, אז הוא פרגן בעגילים. מחשבה חמודה.
בכרטיס הקנוי הוא עשה משהו שלא עשה מעולם- הוא הוסיף טקסט משלו על השורה וחצי שהודפסה בו מלכתחילה. הוא אמר שהוא קצת התפדח מהפתק המינימלי שקיבלתי עם הפרחים ששלח לי בולנטיינז דיי (היה כתוב בו Be my ValentineXXX ובזמנו חשבתי שזה קצת מצחיק שזה נשמע כמו ציווי) והפעם הוא השקיע והוסיף מלבו ולמרות שהוא תמיד אומר שהוא טיפוס מופנם שלא מיטיב להתבטא, התוספות שלו הרגישו כל כך כנות ויפות שממש התרגשתי.

הימים עברו עלינו בצורה מגוונת יחסית. 
הספקנו לראות את כל עונה 2 של טהרן, בישלנו ואכלנו יחד כולל שני קידושים וארוחות שבת, ביקור של יומיים בעיר הבירה, כולל ביקור באתרי תרבות והיסטוריה שטרם חוויתי, הצטרפות ספונטנית לקבוצת סלסה וביקור בפאב אליו פיץ לקח אותי לדייט הראשון שלנו. בין לבין גם לקחתי זמן לעצמי לעלות להצטרף לשיעורים בפתוחה ולהגיש מטלות. 
באחד הימים, התעוררנו מוקדם בבוקר ונסענו לצד של המדינה כדי לטפס על הר ממנו נשקף נוף יפהפה וזה קרה ביום הכי חם במאה שנה האחרונות. 30 וקצת מעלות של טיפוס הר שהזכירו לי טיולים שנתיים שכבר חוויתי אבל עבור פיץ הם היו יותר מדי (מבחינת חום, את ההר הוא כבר טיפס בעבר). היה לנו ביקור קצר אצל ההורים שלו שגרים לא רחוק משם ושבאותה העת גם אחיו, אחותו וכמה דודות ביקרו, כולל הדודה חדת הלשון מארה"ב אצלה התארחנו בטיול לפני כמה שנים. 
באותו הביקור אביו לא היה, מאחר שהוא פונה לבית החולים באותו הבוקר בעקבות מחלות הריאות מהן הוא סובל כבר לא מעט זמן. איכשהו ואולי בגלל שהעניין כבר חזר על עצמו כמה פעמים, נדמה היה לי שאף אחד לא נראה דאוג במיוחד. בכל זאת, זה הרגיש לי קצת מוזר.

יומיים אחרי הטיול ההוא על ההר והביקור אצל ההורים, הוא קיבל הודעה מאחיו שאמר שכל האורחים כבר המשיכו בדרכם ואביהם עדיין בבית החולים אבל צפוי להשתחרר ביום שני. האח הרגיש לא נעים לעזוב את אמם לבד ולכן שאל אם נוכל לנסוע לביות איתה בסוף השבוע.
פיץ שאל לדעתי וכמובן שהסכמתי. מראש הביקור הזה עתיד היה להיות קצר- בשישי אחה"צ חזרנו מביקור בעיר הבירה, ובראשון אחה"צ הייתי צריכה לעלות לשיעור לייב בפתוחה (אצל ההורים שלי קליטת האינטרנט היא לא ממש טובה) ובשני על הבוקר כבר הייתה לי טיסה חזרה. בקצרה, חלון הזמן שנשאר לנו לביקור הוא בין שבת בצהריים לראשון בצהריים.

נסענו אל האמא ובדרך עצרנו בסופר כדי לערוך לא מעט קניות ולקנות מצרכים לארוחת הערב, אותה פיץ ואני בישלנו. 
כשפיץ פתח את דלת המטבח להודיע לה שארוחת הערב מוכנה היא נכנסה בחיוך ואמרה שכל כך הרבה שנים היא הייתה זו שקראה להם ושזה משונה שהתפקידים התהפכו. בילינו את הזמן בשיחות נחמדות ומאוחר יותר בסרט.

פיץ התעורר למחרת הרבה יותר מוקדם ממני וכבר הספיק לאכול ארוחת בוקר ולחזור למיטה כשהתעוררתי.
יצאתי גם אני להתארגן ולאכול כשפגשתי את אמא שלו במטבח. הצעתי להכין לה תה (בדיעבד, כנראה שלא הכנתי אותו בצורה הכי מוצלחת אבל היא אמרה שזה סה"כ בסדר וסיימה את הספל) וישבנו לשיחת בנות ללא פיץ.
ידעתי שהשיחה הולכת לכיוון הזה כאשר פתחה ב"כמה זמן פיץ ואת are seeing eac hother?" עניתי לה שהגעתי לכאן באמצע 2014 וכמה חודשים לאחר מכן ובכן, אפשר היה לומר שאנחנו "מתראים". "אז זה אומר מה, שמונה שנים?" "אישרתי למרות שהמספר הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. איך שהזמן טס. היא כמובן חתרה לשאול על תוכניותינו לעתיד.
דיברנו גם על הפערים בינינו ונראה היה שבשורה התחתונה היא מחזיקה בדעה שהבחירות של פיץ ושלי הם לא מעניינה. היא סיפרה לי על שכן שלהם, עליו גם פיץ סיפר לי בעבר, שבצעירותו התארס למישהי והביא אותה להורים. ההורים שלו לא חיבבו אותה וכנראה שחיבלו בקשר שלהם. הזוג נפרד, וכעת שנים אחרי, ההורים הלכו לעולמם והאיש נותר ערירי. "אז מה היה הטעם בהתערבות הזאת?" שאלה אמו של פיץ "הוא היה צריך לחיות את החיים שלו לא כדי לרצות את ההורים" הסכמתי, למרות שציינתי שזה מקום לא פשוט להיות בו. השכן היווה נקודה טובה כדי לשתף מעט ממה שעובר עלי בצד המשפחתי, וניסיתי לבחור את מילותי בקפידה כדי שלא יצא שתעלב בצורה כלשהי. אבל היא הסכימה עם הכל- היא אמרה שהיא יכולה להבין שהמשפחה שלי עשויה להתקשות עם הפערים ועם ההבנה ש-"את עלולה לרצות להתעופף למקום רחוק כלשהו" אבל שזו בחירה שלנו וש- "אם פיץ יחליט שהוא רוצה לעבור לישראל אני לא אעצור אותו".
בשלב זה כשהרגשתי שנפתחנו הוספתי שנכון שיש פערים, אבל אם אנחנו רואים ילדים בעתיד שלנו, אז כדאי לפחות שנדע איפה ובאיזו דרך נרצה לגדל אותם. "ובכן, זו תהיה החלטה שתצטרכו לקבל ביניכם" היא אמרה, בעוד שאני תהיתי עם דיוקנו של ישו שניצב מעלינו במטבח, היה מעדיף שהילדים ילכו בדרך שבה הוא הלך או בדרך שיחסו לו כמה מאות שנים לאחר מותו.
כשארזנו את מטלטלנו ועמדנו לצאת, התחבקנו כולנו ליד הדלת והיא אמרה לי "Take care of my son".

ובאשר לנו, העתיד עדיין לוט בערפל. לא ניהלנו שיחה אחת ממושכת אלא היו כמה כאלה לאורך ביקורי. שנינו הסכמנו שאנחנו לא יכולים להמשיך בדרך זו ובחירה תהיה מוכרחה להתקבל בהקדם. במקרה אחד, בה דיברנו טרם יצאנו במיטה ועודנו חבוקים הוא אמר "תראי, אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן... " כאן הרגשתי צמרמורות "אבל את צריכה להבין מה יכול ולא יכול לקרות אם נתקדם, להבין את המשמעויות ולהחליט אם זה מתאים לך". חתונה יהודית למשל לא תוכל לקרות.
אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה לעשות. לכן, לקחנו קצת ברייק אחד מהשניה כדי לחשוב מה טוב ונכון לנו. החלטנו לדבר עוד כמה שבועות ולראות אם הגענו להבנות.

יום רביעי, 13 ביולי 2022

שיחות ארוכות

מאוחר יותר באותו היום כבר קיבלתי שיחת טלפון מהדודה. 
מזל שמצאתי לי חדרון פנוי בעבודה כי השיחה התארכה למעלה משעה ובה גם הסברתי לה על שנעלבתי (היא מצדה לא הופתעה והסכימה שזה היה די חסר רגישות מצדה לומר שאין זמן גם למשחק שלי, כביכול ביום ההולדת שלי) וגם הוצאתי עוד כמה דברים על הדרך שהציקו לי כבר הרבה זמן ושבגינם לא הגעתי לימי שישי אצלם בחודשיים ומשהו האחרונים. 
היא הקשיבה, הבינה, נתנה לי לפרוק את כל הסחי שהיה בי וזה הרגיש כל כך הרבה יותר טוב. אני לא בטוחה שהבנתי בעצמי כמה הייתי צריכה להוציא מולה את הנושאים האלה. הטישו נגמר לי הרבה יותר מהר משציפיתי.
היא מצדה, הצביעה על הדאגה שלה מכך שאני תקועה (מילים שלי) בנושא העבודה והזוגיות ועל איך שבמבט מבחוץ, נראה לה שגובים ממני מחירים כבדים.

במהלך אותו היום גם צ'ץ' ניסה לתפוס אותי, ושלח לי כמה הודעות בהן ניסה למצוא תאריך שמתאים לי אחרי שובי כדי שנחגוג לי כמו שצריך יחד עם אחיותי, הדודים וחברים נוספים. האמת היא, שזה היה לפני שפרקתי עם הדודה ופשוט לא היה לי מצב רוח לחגיגות. הוא בכל זאת ניסה להתעקש וביקש שנדבר טלפונית בהמשך.

השיחה אכן התרחשה בלילה והיא נמשכה שעתיים (!).
הוא חזר במידת מה על הדברים שהדודה אמרה אבל בצורה האופיינית לו.
בתמצות, 
הוא הזכיר לי שהוא מכיר אותי מגיל אפס ושגדלנו יחד. "אף אחד בעולם הזה לא יכול להגיד לי מי זאת גהה האמיתית... גהה הייתה ילדה עם אש, שרצה דרך קירות" והיום לדבריו, אני נראית "מאוד מאוד עצובה".
הוא ביקש רשות לדבר בצורה ישירה גם על נושאים לא נעימים וכשאישרתי, הוא אמר שהוא חושב שאם מיציתי את מקום העבודה שלי כמו שאמרתי בעבר, ואם מוסיפים לכך את המשמרות וסופי השבוע שלא טבעיים ובריאים, אולי כדאי לי לעזוב ואמר שאוכל לעמוד בכמה חודשים של אי ודאות תעסוקתית בהם אוכל אולי למצוא כיוון בריא יותר.
מעבר לזה, גם הוא דיבר באריכות על פיץ ועלי ולא הסתיר שלדעתו הקשר שלנו רק מקשה ויקשה עלי. 
זוגיות ונישואים הם תמיד עניין מורכב. אם מוסיפים לזה פערי שפה, תרבות, מנטליות ורצונות (מי עובר לאן,  מתי חוזרים ארצה לבסוף) זה פשוט קשה הרבה יותר. 
הוא הציע לי לחשוב היטב האם אני רוצה חתונה כדת משה וישראל או לא. הוא גם החווה את דעתו בכך שאם אורח חיים יהודי חשוב לי ברמה כלשהי, זה יהיה חלקי מאוד עם בן זוג שאיננו כזה ושריבוי דתות/תרבויות לבסוף מסתיימות בכך שהילדים אין להם באמת אף אחת מהן. 
למרות דעתו הדי נחרצת בכיוון מאוד מסויים, הוא כן סיים במה שאפשר לתמצת כ- תחשבי על זה טוב ותפעלי לפי זה, אל תתקעי במקום כי זה רק מוביל למקומות לא בריאים לי וכעל שהזמן מצקדם זה הופך לקשה יותר. 
לבסוף, הוא התנצל אם השיחה גורמת לי לכעוס עליו, אבל הוא העדיף להגיד לי את הדברים, גם במחיר של כעס עליו, מאשר לא להצליח לישון בלילה מחרטה שלא דיבר בזמן.
למרות שהשיחה מצטיירת כאן כנחרצת ואולי קשה מאוד, בפועל הרגשתי שזו הייתה שיחה טובה.

יום למחרת, ביום הולדתי הלועזי, הייתי בסדנה שהזכרתי כאן בעבר. 
במהלכה עשינו משימה קטנה בה נתבקשנו לכתוב עשרה דברים טובים על המהות שלנו. לא מעשים, אלא משהו שמאפיין אותנו.
בהתחלה לא הצלחתי לכתוב כלום, אבל לאט לאט זה נפתח לי. כשישבנו בקבוצות קטנות ושיתפנו כל אחת את רשימתה, אחת הבנות אמרה לי ששלי מצאה חם בעיניה- בעוד שהיא עצמה ואחרות הלכו לכיוון של "אני אדם טוב" "יש בי גוונים", "אני רגישה" וכו' אני כתבתי דברים אחרים כמו "אני אדם סקרן" "אני עקשנית בלמידה" "יש לי חוש הומור" "אני הרפתקנית". 
לאחר מחשבה רבה הצלחתי לכתוב רק שמונה סעיפים, אבל השארתי מקום לשני דברים נוספים שיעלו אולי בעבודה עצמית בהמשך.
המשימה הזאת מצאה חן בעיני, כי בשיחה עם הדודה היה רגע שבו אמרתי לה שאנימ לא אוהבת את עצמי והנה, בכל זאת הצלחתי למצוא משהו חיובי עמוק בפנים. 
כשסיימנו, קיבלתי ברכת מזל טוב מחבר טוב שעבד איתי איזו תקופה, אחד כזה שראיתי בו סוג של אח קטן ושעזב לפני כחצי שנה.
די מהר עברנו לטלפון לשיחה ארוכה אחרי שהבעתי עניין במסלול הלימודים והתעסוקה שהוא בחר לעצמו בחודשים האחרונים. הוא שמח לספר לי ולהרחיב ואני שמחתי לשמוע ממנו ועל חוויותיו. הוא אמר שאם אני רצינית בעניין, הוא יעשה כל מהשהוא יכול כדי לעזור לי להכנס לתחום גם.
איזה תזמון מעניין.

כעת אני בנתב"ג, מחכה שתתחיל העליה למטוס. השדה עמוס לעייפה, כך שאני לא יודעת איך חשבתי שאוכל לתפוס לי שולחן פנוי וללמוד קצת. אולי על המטוס עצמו אצפה קצת בהקלטות ואתרגל.

מאחלת לעצמי נסיעה טובה לארץ השיכורים, הביקור הזה עומד להיות מעניין. 

יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

עידן ‏הברזל

ה26.09.11 היה היום בו הבנתי שאני לא בת-אלמוות.

לפני עשור בדיוק, נשמתי רגעים אחרונים של ‎בטיול שלי בדרום אמריקה ולמעשה דחיתי את הטיסה חזרה ביומיים כדי שאוכל לחוות עם חברי למסע מסלול אחד אחרון - נסיעה על אופניים בדרך המוות. אני זוכרת שהנוף היה מדהים ואפילו מצבות הצלב הבודדות הפזורות בין הגבעות לא הרתיעו אותי. הרי מה כבר יכול לקרות? כמה שבועות לפני עשינו מסלול downhill דומה ורווי אנדרנלין וגם הפעם הגעתי בתודעה של “הכל בסדר". עד כדי כך בסדר, שכשהגענו לסוכנות הנסיעות לסגור את הטיול, הם עברו על הפרטים ואמרו שמי שמסיים מקבל טי שירט עם הכיתוב “I survived the road of death” או משהו בסגנון ואני, בבטחון עצמי של צעירה וישראלית בלתי פגיעה, אמרתי לו שהוא יכול למסור לנו את החולצות כבר עכשיו. 

בניגוד לטיול האופניים הקודם, אותו עשינו בבגדים נוחים וכובע צמר, אל המסלול הגענו ממוגנים עד כמה שאפשר. ניתנו לנו קסדות אופנוע, מגנים מאסיביים לברכיים ולזרועות וחליפה עבה נגד שפשופים. לא רק במיגון צוידנו, אלא גם במעט רקע כללי על המקום -  מסתבר, שבמדינה הררית ומכוסת ג’ונגל כמו בוליביה קשה מאוד לבנות נתיבי תחבורה טובים. לפי המדריך המקומי, דרך המוות קיבלה את שמה לכאורה על שם כל הפועלים שמתו בבנייתה, למרות שכפי שהיא נראתה לא הייתי מופתעת אם היו מספרים לי שנוסעים שקיפחו את חייהם הם שהעניקו לדרך המפותלת והתלולה את התואר. למרות המוניטין המפוקפק והסכנה הכרוכה בנהיגה במקום הופתעתי לגלות שעדיין נעשה בה שימוש כולל משאיות.

בתחילת הרכיבה נהנתי מהנוף ההררי המשכר ומהסיכון הדמיוני כמעט הכרוך בירידה מהירה. אבל הסכנה הייתה אמיתית לחלוטין, כך הסתבר, כי תוך זמן קצר, כשכולנו טסנו במורדות הצרים, אחד החברים שרכב לפני החליק והשתטח על השוליים כך שלא נשאר לי מספיק מקום לעבור. אני, שלא שמרתי מרחק מספק ביחס למהירות, הייתי צריכה לקחת החלטה זריזה- לעקוף אותו משמאל תוך כדי כניסה פתאומית לנתיב המשאיות הסואן, להמשיך ישר ולנסוע עליו או לפנות ימינה ולעוף מההר.
נסעתי על הקסדה שלו, תוך נסיון בלימה נואש שהעיף אותי קיבינימט.

כשהייתי רכונה על הכביש, כמה מטרים אחרי המקום בו האופניים שלי נעצרו, כבר התחלתי להרגיש משהו מוזר באמה אבל הדאגה הראשונית נבעה מכך שהייתי בטוחה שהרגתי או לפחות פצעתי קשה את אותו החבר עליו נסעתי… עד שפתאום ראיתי את הראש שלו מעלי, בא לראות אם אני בסדר. כשהבנתי שהוא נראה בריא ושלם קודם כל הוקל לי, אך ההקלה הזאת הייתה מעורבת בתחושת פליאה “רגע, חשבתי שאתה מת אבל בסוף יצא שאני ספגתי את הנזק הכי גדול כאן?” ואז בוגי, חברתי הטובה הגיעה ולה הודעתי את שהיה לי ברור: 
“שברתי את היד”

היא ניסתה לומר לי שזה לא נכון ושסתם נדמה לי אבל אני חזרתי על המשפט שוב ושוב. גם מדריך הטיול הצטרף ויחד הם עזרו לי להוריד את החליפה כדי לאמוד את הנזק תוך כדי שאני ממשיכה למלמל “שברתי את היד, אני מרגישה משהו מוזר”
בוגי נראתה מבוהלת אבל הציעה שאולי מגן האמה שלי פשוט זז ממקומו. זה נשמע לי הגיוני לרגע ואפילו קיוויתי שהיא צודקת תוך כדי שהיא עזרה לי להתיר את רצועות המגן שנח במקומו ולהפשיל את השרוול הארוך והצמוד שכיסה אמה שנראתה כאילו צימחה לה מרפק נוסף. אמרתי לה שאני לא מוכנה להסתכל, אבל היא הסתכלה ולפי הטון שלה, ובהמשך, לפי הכאב הנוראי שהרגשתי כשניסיתי לסובב את הזרוע, הבנתי שצדקתי בתחושותי. כשאזרתי מספיק  אוצץ כדי להציץ, ראיתי זרזיף דק של דם ובדיעבד התברר לי שמקורו מקצה עצם שבלט דרך העור.
תוצאת המפגש שלי עם האספלט הייתה, אם כן, שתי עצמות שבורות באמה השמאלית. בזמן הפינוי לקליניקה שעשתה לי צילום רנטגן, נאלצתי לתמוך את האמה הפצועה על זו הבריאה כדי “שלא תיפול” ולאחר הפעלת ביטוח הנסיעות שעמד לפוג ביום המחרת הופנתי לקליניקה נוספת שם גובסתי לכמה שעות עד שהכניסו אותי לניתוח בו דחפו לי ליד שתי פלטינות ותריסר ברגים שמלווים אותי עד היום.

הפציעה וההחלמה היוו נקודת מפנה בחיי, רעיונות ופרקטית. אם לפני כן הייתי צעירה חסרת כיוון שחיה לפי המנטרה “יהיה בסדר” ו- “יאללה” הרי שמאז, גם כשחזרתי על המנטרות ביני לביני הן לא היו טהורות במהותן. כמעט תמיד התלוו להן החששות כנוסעות סמויות-גלויות שלא פעם הצליחו לשתק או להאט אותי מאוד.


מאז נכנסתי לעבודה מסודרת, כזו שלצד יתרונותיה גם הצליחה לקרקע אותי באופן מאוד מסויים ומעוות. עבודה שהייתי רוצה לעזוב אך פוחדת ושעבור הבטחון התעסוקתי המדומה שהיא מעניקה לי אני משלמת בין היתר בבריאות ובהשמדת שאריות הזוגיות הנוכחית שלי.

הזדקנתי, הפכתי אכולת חששות, אני פחות מחוברת למקומות שטובים וטבעיים לי.מה שנשאר מאז זו התחושה הכללית של חוסר כיוון, שפעם נראתה לי כהרפתקה והיום היא בעיקר מדאיגה ואולי אפילו מסוכנת.

ביום ההוא הבנתי שאני לא בת-אלמוות בדיוק כמו כל אחד אחר, ובמובנים מסויימים זירזתי את קצב גסיסתי. מאז, הבהלה צועקת באוזני ומונעת ממני לשמוע את הקול האותנטי שאולי עוד נשאר בי ורק זכרונות וכמה תמונות נותרו כדי לספר על החלקים מתוכי שהשארתי על ההר.