היא לא יודעת מה עובר עלי

הפוסט הבא נכתב כהמשך לתגובות שקיבלתי על הפוסט האחרון שבו המשפחה שלי הצטיירה כחסרת התחשבות והבנה למצבי מחד ובכל זאת עם ציפיות למאמץ משמעותי מצדי מאידך, ואולי בגלל ההריון שככל הנראה מציף אותי בהורמונים ובמקביל דוחק בי לחשוב על ההורות, כפי שחוויתי אותה מצד אבא ואמא שלי מול זו שהייתי רוצה לייצר לקטנצ'יק כשיגיע הזמן.
זהו פוסט פריקה רגשני. אין בו סדר ממשי ולכן הוא כנראה לא יהיה זורם במיוחד לקריאה.

הזמן האחרון מאופיין בכל כך הרבה רגעים שבהם אני נפגעת מאמא שלי. למעשה, לא בהמון רגעים כאלה, אלא שכל החיים סחבתי מולה פצע פתוח ומכאיב שהצלחתי פחות או יותר להתעם ממנו ועכשיו, בחסות המצב שתיארתי לעיל, ההרגשה היא שהגיעו מים נפש. אני חווה כל פגיעה קטנה מצדה מהעת האחרונה ולא מצליחה לתת לשריטות האלה להסגר בלי שאחווה אותן שוב ושוב, כולל כל הגאות הרגשית שמתלווה לכך. 

ההגיון הקר שלי כבר ניסה להגן עליה לא פעם בתגובות, אחרי שהרגש פרק את מה שלא יכל לשאת. 
ברור לי שהיא לא נוהגת כפי שהיא נוהגת מתוך רוע וזה גם לא אישי נגדי. היא פשוט ככה כל הזמן ומול כולם. לכן, לא פעם בנוסף לכל סערת הרגשות והכאב, נוספת גם ההלקאה העצמית. את הרי יודעת שהיא כזאת, אז למה את מופתעת ממנה בכל פעם מחדש וממשיכה להפגע? מצד שני, האם באמת חטאי, הרצון שאמא שלי תראה טיפטיפה של איכפתיות כלפי, גדול ובלתי נתפס כל כך?

אני מדברת על זה שלא זכורה לי אפילו פעם אחת שהיא שאלה אותי מה שלומי או איך אני מרגישה, גם כשאני מתקשרת ושואלת אותה. התשובה שלה לשאלתי היא בד"כ "טוב" או "בסדר" וזהו, אין המשך.
על מגע קרוב אני בכלל לא מדברת, גם בילדות לא רציתי חיבוקים ממנה עם כל הריחוק והקור ששידרה, למרות שבסתר לבי קינאתי בילדים אחרים כשאמא שלהם הפגינה את חיבתה אליהם בפומבי. 
העניין הזה של לא לשאול לשלומי קיבל טוויסט משונה בתחילת השבוע כשדיברתי עם אבא בשיחת וידאו כשבהמשך הוא אמר שהוא נכנס להתקלח והעביר לי את אמא. שאלתי אותה לשלומה, והיא ענתה לי במילה אחת, כרגיל. אחרי כן נזכרתי במשהו ענייני ונטול רגש לחלוטין שהייתי צריכה לעדכן אותה בו ואז דממה של שניות ארוכות. 
הצרה היא, שהנטיה שלי היא להעביר ביקורת בצורה של ציניות, שגם אותה היא לא קולטת. 
אז אמרתי לה "שלומי טוב אגב, אני יודעת שזה מעניין אותך ובדיוק עמדת לשאול". 
"אני רואה ששלומך טוב" היא ענתה לי, כאילו מסבירה שהיא בכלל לא צריכה לשאול. התשובה שלה הפתיעה אותי.
"באמת? מה את מצליחה לראות בשיחת וידאו דרך מצלמת פלאפון? יכול להיות שאני יושבת בכסא גלגלים עכשיו, יכול להיות שהרגליים שלי התפוצצו ומרוחות פה על כל התקרה".
"לא נכון, אני רואה שאת יושבת על ספה".
"הבנתי. אז מכאן והלאה אני מתקשרת איתך רק בהודעות כתובות".
"סליחה".

רק מאוחר יותר נפל לי האסימון שהתשובה שלה לא רק הטרידה אותי ברמת השטחיות שלה, אלא גם מזה שהיא רק חיזקה אצלי את ההבנה שאין לה שום מחשבה על הרגשות של האדם שעומד מולה (רציתי לכתוב "של בן שיחה" אבל תשובות של מילה אחת הן לא באמת שיחה). האם את יכולה להסיק ממראה עיניים איך אני מרגישה? אם אני שמחה? עצובה? עייפה? כאובה?
היא מעולם לא שאלה מצד עצמה אף אחת מהשאלות האלה, אבל מנסיוני עד כה, לאנשים, גם כאלה שהם לא חברים או משפחה קרובה יש נטיה להציג שאלות מהסוג הזה כשהם מגלים שאני בהריון.
ושוב, אני יודעת שהיא תמיד ככה ולכולם, אז למה בטיפשותי חשבתי שהיא תראה מעט יותר איכפתיות כשהבת הבכורה שלה חווה הריון והיא עצמה בדרך להיות סבתא לראשונה בחייה? 

כבר הזכרתי שהיא מסתמכת מאוד, לדבריה, על מראה עיניים וגם את זה שהיא לא מבינה ציניות וכך גם היה בשיחה אחרת לפני כשבוע. כרקע לשיחה, אספר שלפני כמה שנים סבלתי מרוזיציאה על שתי הלחיים שטופלה לבסוף בעזרת משחה במרשם. בביקורי האחרון בארץ, ראיתי שהפריחה האופיינית התחילה שוב על אחת הלחיים אבל כשניגשתי לרופא עור הוא אמר שאין מה לעשות עם זה כרגע, כי המשחה שביקשתי שירשמו לי שוב היא טרטוגנית. 
בשיחת הוידאו שהזכרתי דיברתי עם אבא שכרגיל, העביר אותי לאמא, אלא שאיתה כנראה לא ניהלתי שיחת וידאו מזה זמן מה, כי התגובה הכמעט מיידית שלה הייתה "יש לך פריחה על הפנים". ככה, כעובדה ובטון כזה, שכמעט ציפיתי שהיא גם תצביע. זו לא הייתה שאלה, לא רמז ולא התעניינה אם אם זה כואב, מגרד או מטופל, כלום.
אז כצפוי, הגבתי לה בציניות שהיא לא הבינה כאשר עניתי "וואו, באמת תודה שהפנית את תשומת לבי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" והיא ציחקקה וענתה "טוב איך אפשר שלא, זה ממש בולט". לתשובה השטחית הזאת לא ציפיתי ולכן שאלתי "את לא מבינה ציניות, מה? אגה, הפריחה הזאת התחילה עוד כשהייתי בארץ. אם היית טורחת להסתכל עלי מתישהו בכמעט חודשיים האלה אולי היית שמה לב". אבא שלי שעוד עמד כנראה לידה ושמע את המתרחש התערב ואמר שהיא לא מבינה ציניות אבל הוא כן וביקש סליחה בשמה בפעם המליון בערך.

בשיחה אחרת (ואולי זה קרה באחת מאלה שכבר ציינתי?) אמרתי לה שכשאני מתקשרת אליה אני רוצה לשאול מה שלומה והיא עונה לי במילה אחת ואי אפשר ללמוד מזה כלום. אני שואלת כי אני באמת מתעניינת בה. היא נראתה מאוד מהוססת, אז העלתי נושאים מסדר היום "מה דעתך, הסכם יצא לפועל? יסיימו את המלחמה הזאת? את חושבת שהחגים יעברו בשקט או שיהיה בלאגן?" אז היא ענתה לי בצורה קונקרטית ואפילו ניכר בה לחץ אז חזרתי ואמרתי שככה מתנהלות שיחות, כשפשוט מתעניינים בתחושות ובדעות של הצד השני, מה שנקרא סמול טוק. נראה שהיא התאמצה לחשוב על נושא אחר ולבסוף התנצלה ואמרה "אני יודעת שאני לא טובה בסמול טוק". 
כפי שסיפרתי בפתיח, בממשקים שלי איתה לאחרונה השריטות לא נסגרות ואפילו נפתחות שוב ושוב. ולאחר שחשבתי על השיחה הזאת ובמיוחד על המשפט האחרון שלה לא פעם, על כמה שזה פוגע בי ועל כמה שהיא כל כך בורחת מאינטרקציות חברתיות כמו מאש וכמה שהן גורמות לה ללחץ, ולראייתי גם מצמצמות מאוד את עולה, החלטתי לקנות לה את הספר "כוחה של שיחה". אין לי ציפיה שקריאה בספר תשנה חיים שלמים, אבל אני מקווה שאולי זה יפתח אצלה משהו או לכל הפחות יראה אמפתיה. 
הספר הגיע היום במשלוח, כמה שעות אחרי שעדכנתי אותה שיש חבילה בדרך עבורה. כשהיא שלחה לי הודעה כדי לספר שהחבילה הגיעה, השבתי לה "אמרת באחת השיחות שלנו שאת לא טובה בסמול טוק אז אני מקווה שתמצאי את הספר מעניין ושימושי. אשמח אם תעדכני במהלך הקריאה אם הוא מעניין, קראתי עליו ביקורות חיוביות ברשת". תגובתה? דממת אלחוט (למרות שלמרבה הכנות, נדמה לי שהיא כן זרקה "תודה" רפה כשסיפרתי שישנה חבילה בדרך עבורה). 

עוד בענייני תודות. 
כבר סיפרתי בעבר שאמא שלי כמעט ולא משתמשת במילה "תודה" גם כשטורחים ועושים עבורה. למשל, כשניהלתי כמעט לבד עבורה את השיפוץ בדירה במשך חודש עמוס שכלל ניהול פועלים, רכישת חומרים ושינועם ותשלומים שוטפים. כשאני מנהלת עבורה כמעט לבד את כל מה שקשור לתיקונים, התנהלות מול שוכרים, עדכוני חוזה ותשלומים בדירה שהיא משכירה ועכשיו זו של סבתא וטיפול בכל הבירוקרטיות שקשורות לפטירה של סבתא מול ביטוחים, רנטות מחו"ל מילוי צו ירושה במקום שתכתת רגליה ותגיע (כמו שכבר קרה) למקומות לא נכונים וגם בתאריכים בהם משרדי ממשלה היו בחופש, כי היא פשוט לא ידעה שהיה עדכון לעניין באינטרנט, שהוא עולם שהיא לא מכירה. 

לדעתי כבר ציינתי בעבר שאני מסתדרת יפה מאוד גם בלי תודות של אחרים, אבל כשזה מגיע לאמא שלי, וליחסים הכמעט לא קיימים מולה, הצורך שלי גדול מאוד. אני בסה"כ צמאה למילה קטנה שתאשר לי שהיא רואה את המאמץ שלי ומעריכה אותו. 
נדמה לי שהיא פשוט משליכה את ראיית העולם שלה עלי ומניחה שאני מבינה שברור שאמא שלי מעריכה אותי,  ולרוב זה אבא שלי שמתערב ומודה לי בשמה, לעתים בצורה מוגזמת וכאילו מפצה, כשהוא מבין שאני נפגעת בכל פעם מחדש מזה שהיא לא אומרת כלום וגם כאשר אני אומרת לו בכל פעם מחדש שאלה לא התודות שלו שאני זקוקה להן. לרוב זה נגמר בזה שהוא מפציר בה, ממש מולי שתגיד לי תודה, מה שמחלץ ממנה במאמץ ניכר "נו תודה" כאילו זה ברור מאליו מה שמיד מוציא ממני ממטרה של דמעות של תסכול על המקום (כאילו ראבק, הזמן, המאמץ והמחשבה שלי לא שווים בעינייך? נכון שאני הבת שלך, אבל ככה גם האחיות שלי ואני לא רואה אותן מביעות עניין או מוטיבציה לעזור באותו אופן כמוני בנושאים שהם יותר "כאב ראש" ושאף אחד אחר לא מעוניין להתעסק בהם). 

הפעם אני מנסה להיות חכמה ולהקדים תרופה למכה.
הדירה של סבתא שלי, שכבר ציינתי שמחולקת חוקית בין אמא שלי למשפחה של אחיה מצריכה טיפול. 
דודה שלי הציעה איש מקצוע שהיא מכירה איתו, אמרה שהוא זמין אחרי יום כיפור וביקשה שנהיה איתו בקשר. ניסיתי ליצור לשלוח לו הודעה בווטסאפ, אבל עושה רושם שהוא לא משתמש בזה, אז כתבתי בקבוצה הרלוונטית שאין לי איך ליצור איתו קשר ושמישהו צריך לדבר איתו טלפונית ולשאול כמה שאלות. ההורים (כלומר אבא) התקשרו אליו והוא אמר שהוא לא עובד בחוה"מ וביקש שידברו איתו היום. ביקשתי מההורים עדכון אחרי שידברו איתו, כי כמובן, איך לא, אני זו שנמצאת בקשר עם הדיירת. 
אז אחרי שהם דיברו איתו בבוקר העברתי את הפרטים לשוכרת, הרגשתי שאכזבה בנושא של חוסר הכרת תודה נמצאת שוב באופק. אז במקום לצאת דרמטית עם הודעה בקבוצה, כתבתי לאמא בפרטי שאני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את הטיפול בדירה, בתיקונים, בתשלום ובהתנהלות מול בעל המקצוע  והדיירת להם. כתבתי לה גם שאם יהיו עדכונים בנושאים אחרים ש"מחכים לטיפולי" כמו צו ירושה, הדירה של סבתא בכלל והדירה שהיא משכירה, אעדכן אותה ואשאיר לטיפולה. 

תגובתה?
דממה.
והנה, בעוד אנחנו מדברים, התקבל אצלי במייל עדכון ממשרד המשפטים בנוגע לצו ירושה שאותו העברתי אליה. 
תגובתה?
ניחשתם נכון. 

פיץ, שרואה אותי נפגעת בלייב ואחרי כן מגרדת שוב ושוב את הפצעים האלה שלא באמת נסגרים, מפציר בי להבין שככה היא וזהו וביקש ממני להוריד ציפיות ממנה למען עצמי. בפעם אחרת הגדיל לעשות כשאמר שיום אחד לצערי ההורים שלי לא יהיו ושאל האם אני באמת רוצה אז להסתכל אחורה ולזכור בעיקר את כל הרגעים האלה, והרגשות הקשים שעולים בי כאשר ברור שאין פתרון למצב או להחליק את זה ולשמוח במה שיש. המילים הללו חזקות מאוד, במיוחד ממישהו שאיבד את אבא שלו רק לפני כמה שנים והוא כמובן צודק בכל מילה.
אבל לעזאזל, איך קרה הרצון למעט אמפתיה מאמא שלי בתקופה רגישה הפכה להיות בקשה מוגזמת על סף הדמיונית? למה לעזאזל זה כל כך כואב? איך זה שהיא לא מצליחה לראות ולהפנים שום דבר מזה? ולמה אני ממשיכה להתעקש דווקא על הדברים שאני יודעת שלא אוכל לקבל?

עדכוני קטנצ'יק וחיכוכים משפחתיים

הפוסט האחרון נכתב באמצע החודש הקודם, כשהייתי בדרך לארץ השיכורים אחרי שהות ארוכה בישראל. חשבתי שאגיע לעדכן בהקדם אבל נחיתה, מנוחה וחג שרדף שבת שרדף עוד חג הביאו אותי חזרה לכאן רק עכשיו. 

השעה המאוחרת והעייפות מיום שלם של טיסות הכריעה אותי די מהר ביום חזרתי לכאן אבל ביום המחרת, כשהתעוררתי רעננה, חיכיתי בקוצר רוח שפיץ ואני נגיע סופסוף לשבת יחד ולפתוח את אותה המעטפה ששמרתי חתומה במשך חמישה שבועות בה כתוב מין העובר. 
בזמן ביקורי בארץ, הבסטי מהבר שלחה לי את הסרטון הזה והציעה לנו לחכות אותם כדרך לגלות את מין העובר בצורה חמודה וסולידית ולזמן מה חשבנו שזה מה שנעשה. אבל אחרי המתנה כל כך ממושכת, החלטנו שזה לא באמת משנה אם נשלוף בגד תינוקות משקית או פתק ממעטפה ובכלל, למה שאיזו מוכרת בחנות תדע לפנינו? והמעטפה ממש כאן...
אז פתחנו יחד את המעטפה ושלפנו את הפתק בעצימת עיניים. 

מוכן?
3...2...1... פתח.
הפתק הכיל מילה אחת בלבד.
Boy.

זו הייתה התחושה שלי ממש מההתחלה בניגוד לפיץ שניחש שתהיה לנו בת, ובכל זאת לקח לי יום שלם לעכל את הבשורה.
איך מתמודדים עם בנים? גדלתי בבית של בנות בלבד, בלי אחים ואני לא יודעת איך זה נראה מקרוב ואיך מתפעלים את האירוע הזה.
פתאום גם יכולתי לדמיין מסלול חיים יותר ממשי, גם אם סטראוטיפי בחלקו - ברית מילה, בית מלא במכוניות צעצוע, ספורט, בר מצווה, צבא וכו'. 
בדיעבד, הסתבר שהמועד שבו פתחנו את המעטפה היה מושלם כי ביום למחרת קיבלתי למייל תוצאות של בדיקת מי שפיר ובה נכתב בצורה די בולטת שמדובר בעובר עם כרומוזומי XY.

בשבוע שעבר, אחרי שעברנו חלק מהחגים, נסענו סופסוף לבקר את אמא ואחות של פיץ, עם הקטנטונת בת החודשיים שלה, כדי לשתף סופסוף גם את המשפחה שלו בבשורה.
כשנכנסנו הביתה, לבשתי ג'קט רחב כדי להסתיר את הבייבי באמפ וכרגיל, באנו עם שתי חבילות של פקאנים סיניים שהיא אוהבת שאני מקפידה להביא אחרי כל ביקור שלי בארץ. הוא הושיט לה את השקית ואמר שהבאנו מתנה.
אז היא שלפה שקית ראשונה ואז שקית שניה ואז היא שמה לב לאולטרסאונד ושאלה "מה, ברצינות?".
גם לאחותו שחזרה מאוחר יותר סיפרנו בדרך דומה והיא אפילו מחתה דמעה של התרגשות ונתנה לנו חיבוק גדול.
בהמשך, כשהיא שאלה באיזה שבוע אני נמצאת היא צחקקה במבוכה כשהבינה שבעצם בזמן שנשארתי עם שתיהן, כדי לעזור בנקיונות ובישולים לפני הלידה, הייתי גם אני בהריון.
שמחתי בהזדמנות זו לערוך היכרות עם הקטנטונת שלה, שפינקה אותי בשפע חיוכים ממיסים וסיפרתי לה שעוד מעט יוולד לה בן דוד ושעם הפרש של כחצי שנה ביניהם, אני מצפה שהם יהיו בסטיז.
בהמשך פיץ סיפר גם למשפחה של האח שהצטרפה לחגיגה, כולל האחיינים ששמחו לשמוע שיקבלו בן דוד חדש נוסף בתחילת השנה הבאה.

בהמשך אותו שבוע היינו בביקורת בבית החולים המקומי. נערכה לנו סקירת אולטרסאונד מקיפה וממושכת, נלקחו בדיקות דם ושתן וראינו רופאה. את הצוות הרפואי הפגזתי בשאלות שהכינותי מראש כמו למשל - עד מתי מותר לי לטוס והאם אני צריכה אישור רפואי.
אחת האחיות שבעלה הוא במקרה טייס, ידעה לספר שזה עניין של מדיניות וכל חברת תעופה פועלת אחרת, בזו שבעלה עובד בה למשל, אפשר עד שבוע 28.
כששאלתי את הרופאה היא אמרה שבאופן כללי הם לא ממליצים לטוס, בטח שלא טיסות ארוכות של למעלה משלוש או ארבע שעות בגלל הפרשי לחצים בטיסה והגברת סיכון לקרישי דם ברגליים.

הסיבה ששאלתי על טיסות היא כפולה. גם עבור המשך ביקורות שכבר נקבעו לי בארץ ובהמשך עבור אפשרות של לידה.
פיץ אמר שהוא במקומי לא היה טס פעמיים, והציע שאם אטוס, שאשאר כבר עד הלידה וזהו. 
יכול להיות שבינתיים אדחה חלק מהביקורות האלה, בכל מקרה יש לי עוד תורים שנקבעו בארץ השיכורים ואולי חלקם יתנו לי את אותו המענה ויחסכו לי את הטיסה או שבמידת האפשר, אדחה את הביקורות עד קרוב יותר ללידה ואז אטוס פעם אחת וזהו. 

השאלה הגדולה באמת היא במידה ואכן אבחר ללדת בארץ, איך בדיוק זה יתנהל?
רגע אחרי שסיפרתי להורים שלי על מין העובר, אמא שלי כבר התחילה לתכנן בקול רם את הברית ואיזה דודים נזמין, אבל כשסיפרתי לה לפני פסח האחרון שאנחנו באים לביקור, זו הייתה היא ששאלה אם אני באה לבד או שאנחנו באים בזוג וטרחה להזכיר ש-"יש לנו מקום רק לאדם אחד", כאילו שאני לא יודעת.
מאז המשפט הזה רודף אותי. 

ישנה מיטת יחיד חדשה שאחותי קנתה קצת לפני שעברה לדירה שאני התגוררתי בה בעבר ועוד אחת ישנה, בחדר אחר, שצריך לזרוק כי כבר אי אפשר לישון עליה. 
נשגב מבינתי למה המיטה הישנה הזאת נמצאת שם כל כך הרבה זמן, עומדת חסרת שימוש, כשבמקומה אפשר לשים מיטה זוגית.
זה יכל לעזור לאחותי ובעלה שנשארו אצל הורי לילה אחד כשירו טילים מאיראן (כי להורים יש ממ"ד ולהם אין) וזה יכול לעזור לפיץ ולי כשאנחנו באים לביקור. 
הבעיה היא שהחדר ההוא הפך לסוג של מחסן, מלא בחפצים חסרי שימוש שנאספו או כאלה שכבר אינם שמישים או שבורים וצריכים להזרק אבל בכל זאת עדיין שם, השד יודע למה. בנוסף, ישנם עדיין המון חפצים ובגדים שאף אחת לא טרחה לפנות כשעזבה את הבית. 
אני התחלתי לעשות שם סדר בביקורי האחרון, אבל בכל פעם כשהגעתי לחפצים שצריך לזרוק, אחיותי (וגם אבא!) ביקשו שאשים את הדברים בצד כדי שיוכלו לעבור עליהם וזה כמובן מחטיא את המטרה. ההגיון שלי אומר שאם משהו נשאר בחדר הזה שנים ללא שימוש, אתם ככל הנראה לא צריכים אותו או שלא ידעתם על קיומו. אותי בכל אופן זה ייאש די מהר ופינוי החדר לה התקדם כמו שציפיתי שיתקדם, בטח בהתחשב בזמן הממושך ששהיתי שם.

מה המסקנה מכל הערת האגב הארוכה הזאת? שהמשפחה שלי בעצם מאותת לי שני דברים. אחד, שכל המשפחה מצפה שאסתדר לבד, קרי שאעשה את הנסיעה ארצה בהריון מתקדם יחסית של שבוע 28 בערך, כלומר שלושה חודשים לפני הלידה, שאתגורר בסבלט או בפתרון קצר מועד אחר עד שפיץ יסתדר עם ימי החופש מהעבודה ויצטרף אלי ואז איכשהו שנצליח להגיע לבית חולים ולידה (כי אין לנו כאן רכב), שנארגן ברית שאליה כמובן נזמין את כל הדודים ועוד איזה חודש לפחות של החלמה והוצאת דרכון לקטנצ'יק לפני שנוכל לחזור חזרה לארץ השיכורים. 
שכל המאמץ הפיזי, הכספי והמנטלי שלי הגיוני יותר מזה שהם ישנסו מותניים לכמה ימים ויפנו לנו מקום. 
ושתיים, שפיץ ואני, כזוג, לא מוזמנים.

כל המהלך המנטלי הזה וארגון הברית שאמא שלי התחילה לעשות בראש, בלי לעצור ושאול, רגע, האם אתם רוצים להגיע לפה? איך תסתדרו? (אני מדלגת על "האם נוכל לעזור", בשלב זה רק התעניינות יכלה לשפר את התחושה שלי פלאים) ואולי בכלל יהיה יותר הגיוני שבמקום שתסעי לכאן בהריון מתקדם ובחזזרה לשם עם עולל צעיר, יהיה יותר הגיוני שאנחנו נטוס אליכם? כלום ושום דבר. בדיוק כמו בחתונה שלנו בשנה שעברה, כשהגענו עד קפריסין והם עדיין לא חשבו "היי, זה ממש קרוב, אולי בכל זאת נגיע?" לא, גם כאן התחושה היא שהם אוהבים שירות עד הבית וששמץ מאמץ מצדם הוא בעצם מאמץ בלתי נסבל.

לפני ראש השנה הייתה לנו שיחת וידאו נוספת שבה הצגתי בפניהם את הקשיים בצורה רציונאלית אבל תוך זמן דקות חוויתי התמוטטות רגשית זוטא שלאחריה הם שינו גרסה "לא אמרנו שאת בטוח באה לפה, רק אמרנו שאם תבחרי לבוא לפה...".
אמא שלי כמובן לא ידעה מה לומר מעבר לזה ואבא שלי כמובן התקפל ומיד אמר שהוא ידבר עם אחיות שלי שיבואו לפנות את החדרים ושהם יכניסו לשם מיטה זוגית.
דקות לאחר סיום השיחה הבנתי את האבסורד שבסיטואציה ואמרתי להם שלא יטרחו ושאני מוותרת. אם זה לא משהו שהם רואים או מבינים בעצמם, אז אני בטח לא צריכה לדחוף אותם לזה ולכפות עליהם לארח אותנו. הם כמובן מבינים את התגובה שלי כסוג של פאסיב-אגרסיב, וחזרו ואמרו שידאגו לעניין אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מדי. אני מתפתה למחול על כבודי באופן חלקי ולהידחס למיטת היחיד, עד כמה שזה יתאפשר, לפני שפיץ מצטרף כדי לחסוך משהו בעלויות מגורים. אבל פיץ ואני יחד? לא שאני מאמינה שמשהו באמת יזוז שם, אבל גם אם כן- לא תודה. המסר הועבר. כמו תמיד, נסתדר בלי העזרה שלא ממש הוצעה.

אחותי הברבורה בשיחה אחרת חזרה ואמרה שהיא הייתה מאוד לחוצה בשבועות שקדמו לשיחה לקראת המבחן האחרון לתואר.
אבל בעצם, היא יצאה מהבית לפני שנתיים. האם זה לא מספיק זמן? לדבריה לא, זה לא כל כך הרבה זמן, והזכירה שקישוא יצאה מהבית עוד לפניה. 
זה נכון, קישוא התחתנה ועזבה עוד ב2021 ועדיין המוני מחברות, סיכומים וספרים מתקופת הבגרויות (!) ממלאים את מדפי אחד החדרים למרות שקישוא הצעירה ביננו, סיימה תיכון ב2010. 
לכולם פשוט נח להתעלם מהסיטואציה הזאת כי הם לא רואים אותה ביומיום או במקרה של ההורים שלי, כי הם סוגרים אותה בחדרים שהם בקושי נכנסים אליהם. זו כנראה רק אני שמתארחת פעם ב- שמפריע לה שהמרחב שלה מוכתב ומוגבל על ידי חפצים לא נחוצים ושאינם בשימוש.
סיכמתי את זה לברבורה באותה שיחה כך - תשאירו את מיטת היחיד שם ואת כל שאר הדברים איפה שהם, אני לא רוצה להטריח אף אחד, זה שאנחנו מצפים לילד זה עניין שלנו שלא צריך לשנות את מסלול החיים שלך או לגרום לך להתאמץ בשום אופן.
אני עדיין חושבת ככה למרות שחבל לי מאוד שזה המצב. 

בקיצור, אני כבר הבנתי שאם אגיע ארצה זה עומד להיות עסק לא פשוט.
אצטרך לבחור תזמון שהוא קרוב מספיק ללידה כי אני רוצה לחוות כמה שיותר מההריון הזה איפה שנח לי ועם פיץ, אבל בשלב כזה שבו עדיין יאפשרו לי לטוס. אצטרך גם להחליט באיזה בית חולים אלד ולמצוא סידור מגורים לכארבעה חודשים לתקופה הזאת וזה ודאי יהיה לא פשוט ולא זול בכלל. 
נו, כנראה שאלפי שקלים, נסיעות בהריון מתקדם, אי נוחות, סטרס של חודשים, מגורים ממושכים במקום שהוא לא הבית שלי בשלבים האחרונים והמתקדמים של ההריון יהיו שווים את איחוד ההורים והדודים לכמה שעות בברית של הקטנצ'יק. 

סיכום ביקור בארץ והתרגשות לקראת ההמשך

כותבת על מטוס בדרך לארץ השיכורים.

כשטסתי מפה לארץ בסוף יולי, קניתי כרטיס בכיוון אחד לאותו היום שבו קיבלתי את הבשורה הקשה על פטירת סבתי היקרה.

לא היה לי תכנון ממשי לגבי אורך הביקור. ידעתי שאשאר לשבעה וכשמשפחתי שאלה אם אהיה גם בשלושים, הבעתי ספק.

במקביל לסידורי שבעה ובירוקרטיות שונות ומשונות, המשכתי גם בבדיקות מעקב הריון.

חשבתי שאעבור כמה מהן, מה שאספיק בשבועיים ומשהו בהם אני בישראל ואז אחזור לי לארץ השיכורים. 

בפועל? 

ביקורת רדפה בדיקת דם, כמה רופאים המליצו לי בחום לחכות לפחות לשקיפות עורפית וסקירה ראשונה, שהן בדיקות חשובות ואז גיליתי גם שההמלצה של מערכת הבריאות הישראלית לנשים בגילי היא לעשות מי שפיר, בדיקה שבארץ השיכורים לא ממהרים לעשות, אלר אם כן הרופא המטפל חושב שיש סיבה טובה לכך.

בין לבין, תוצאות של חלק מהבדיקות הצריכו מעקבים כעבור מספר שבועות מה שהשאיר אותי בארצנו הקטנטונת הרבה יותר זמן משציפיתי. 

כשרק הגעתי לפה, ידעתי שלא משנה מה, ישנו תאריך דדליין שמאלץ אותי לחזור שקשור לתכנית הלימודים שרציתי להתחיל. בפועל, לא התחלתי את השנה דרך ה-(סוג של) מלגה שרציתי, כאשר קבלתי נפלה על עניין טכני פעוט, שסביר מאוד שלא ימנע ממני להרשם ולהתקבל בשנה הבאה, לו ארצה בכך. 

מעניין מה יהיה מאתגר יותר, ללמוד תוך כדי הריון מתקדם ולידה או עם תינוק, שככל הנראה יהיה בן שבעה חודשים בערך בתחילת שנת הלימודים. 

הגורם השני שהגביל את משך שהותי בארץ הוא הרצון שלי לקבל דרכון ארצ-שיכורי בעוד שנה או שנתיים, כאשר אחד הקריטריונים לכך הוא לא להיות מחוץ למדינה ליותר מתשעים יום בשנים הקלנדריות שקדמו לכך. 

אמנם נשארו לי עדיין כשבועיים עודפים, אבל אני מתכוונת לחזור ארצה בעוד כחודש לעוד מקבץ של בדיקות ואני לא רוצה למתוח את המכסה המותרת לקצה.

בינתיים אמשיך כמובן במעקב רגיל בארץ השיכורים בשביל השקט הנפשי וגם כי לא ברור איפה אלד בסופו של דבר.

מצד אחד, אני מרגישה יותר בנח במערכת הבריאות בארץ וכמובן יש את המשפחה והחברים בסביבה וההורים שלי שישמחו להיות מעורבים וקבל סופסוף את התואר סבא וסבתא. מצד שני אין לפיץ ולי מקום נח משלנו בארץ או רכב וגם לא ברור לי איך הוא יתזמן את החופשה שלו מהעבודה כך שיוכל להיות איתי מספיק זמן מראש ובהיכון לרגע שבו אצטרך להגיע לבית החולים, אבל גם זמן מה אחרי כדי לתמוך.

אם יהיה לנו בן אני מניחה שנצטרך למצוא את הדרך לגרום לזה לקרות בכל זאת כדי שתהיה ברית כמו שצריך.

מצד שני, בארץ השיכורים יש לנו מקום ורכב, פיץ יוכל להקפיץ אותי בהתראה קצרה אם יהיה צורך אבל זה ככל הנראה יהיה לבית החולים המקומי שעוד לא ממש הספקתי להכיר. בתי חולים אחרים הם במרחקי נסיעה יותר משמעותיים ואני לא בטוחה אם זה שווה את זה. 

כמובן שהמשפחה שלי לא בסביבה וזו שלו גם לא מאוד קרובה ואולי זה בעצם יתרון? יש כאלה שמעדיפים להיות לבד בתא המשפחתי החדש בלי סבתות ודודות שמידפקות על הדלתות. כמובן שכרגע אין לי ממש דרך לגבש העדפה. 

למעט השלושים וההתמודדות עם מרבית הבירוקרטיה שקשורה לסבתא, הביקור שלי בארץ היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. המון זמן משפחה וחברים, הרבה הליכות, בגדים קצרים וכפכפים ואוכל טוב. כמובן שהתרגשתי לספר לחברים ולמשפחה על החדשות והם שמחו יחד איתי. 

וכמו כל ביקור טוב שהסתיים, גם הפעם הרגשתי בימים האחרונים את הקוואץ' המוכר בלב שמגיע בכל פעם שהטיסה חזרה מתקרבת. 

הקוואץ' מבטא לא פעם בהליכה איטית, עיניים צמאות שחורטות בזכרון את מראות נופי ילדותי ומלוה בהתרגשות מרגעים בחיק היקרים לי, תוך שאני תוהה בצער מתי תהיה הפעם הבאה שאפגוש אותם.

ההתכווצות הזאת שבלב אף פעם לא עוברת, גם בפעם המי-יודע-כמה שבה אני עושה את הטיסות האלה.

בעוד מספר שעות (שבעת פרסום הפוסט הן ודאי תהיינה כבר מאחורי) אגיע חזרה לארץ השיכורים, הישר אל ידיו החיוורות והמחבקות של פיץ אליו התגעגעתי כל כך, וההתרגשות גדולה. 

בגלל המרחק, אני חושבת שהוא היה פחות מעורב רגשית בהריון עד עכשיו, אבל אני מניחה שזה ישתנה כשהוא יראה שהבטן כבר ממש מתחילה לצאת.

ריגוש נוסף מחכה לנו בימים הקרובים כאשר נפתח את המעטפה החתומה שקיבלתי מהרופא (לפני כמעט חמישה שבועות!) ובה נכתב מין העובר. 

עוד לא החלטנו אם פשוט נפתח אותה או שנעשה משהו קצת אחר. אני רק יודעת שביקשתי מהרופאים לא לדעת כי רציתי לגלות יחד איתו ועכשיו זה סופסוף יכול לקרות. 

אחרי ראש השנה ניסע כנראה לביקור אצל אמא שלו ואחותו ונגלה סופסוף גם להם את הסוד הקטן שלנו.

בירוקרטיות של העולם הבא

זמן קצר אחרי הנחיתה בארץ, כשחיכיתי בתחנת הרכבת של נתבג, קיבלתי ברכת שלום חותית. זו הייתה תזכורת שחזרתי הביתה.

במרחב המוגן הלוהט של תחנת הרכבת התעדכנתי במבזקים, באחד מהם היה כתוב שהמרחב האווירי נסגר ושמטוסים שעמדו לנחות עושים סיבובים באוויר עד שהוא יפתח שוב. אם הטיסה שלי הייתה יוצאת שעה מאוחר יותר, זה בקלות יכל להיות המטוס שהייתי עליו. 

אחרי הפתיח הזה, כשכבר הגעתי הביתה, לא נשארתי שם זמן רב. הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לסופר הקרוב לקנות אוכל לשבעה ולאמא, שעל פי מנהגי אבלות, לא אמורה לבשל לעצמה. 

השבעה עצמה הייתה משונה מאוד. אני לא בטוחה אם זה בגלל שאמא שלי היא האבלה היחידה או בגלל שאין הרבה בני משפחה בחיים. כנראה שזה שילוב בין השניים. 

לא היו הרבה מנחמים ואלה היו בעיקר בני הדודים והדודה, ענף המשפחה של הדוד היקר שהלך לעולמו במפתיע לפני כשנתיים שהרימו לנו קצת את מצב הרוח. 

בין לבין, היו גם עניינים טכניים לטפל בהם. 

ממש בתחילת השבעה הגיע על ההורים שלי קבלן מצבות. הוא התחיל לשאול המון שאלות לגבי סוג אבן, אותיות וכו' ואני הצעתי שפשוט יעשו משהו דומה לקבר של סבא, שקבור בצמוד לסבתא, אמא הסכימה.

החלק היותר מסובך הוא להחליט מה לכתוב על המצבה. כשסבא שלי נפטר, זה היה הדוד היקר שטיפל בהקמת המצבה והוא דאג להמון מלל מפאר - "פ"נ האב למופת ראש משפחתנו הצנוע היקר והחשוב אציל הרוח ועדין הנפש נח למקום ונח לבריות" ואז את שם סבי ותאריכי לידה ופטירה. 

אמא שלי לא בדיוק אדם ורבלי ובטח שלא פומפוזי וכבר נדמה לי ששמעתי שהיא נוטה לציין פשוט תאריכים ושם וזהו. אני חושבת שכדאי להוסיף עוד מלל כדי שזה לא יראה ריק ליד סבא. אני מקווה שנסגר על נוסח בקרוב. 

עניין נוסף על הפרק, הוא טיפול בפנסיות, רנטות, תשלומי ביטוח וכספים אחרים שנכנסו לחשבון של סבתא שכעת צריכים להפסק. 

החלטתי לתפוס פיקוד בעניין הזה. 

יצרתי קשר עם חברות פנסיה ברומניה וגרמניה, שמהן אני עדיין ממתינה לעדכון. 

התקשרתי גם לחברת הביטוח הסיעודי ממנה היא קיבלה תשלומים חודשיים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום עד שתעודת הפטירה תגיע. 

מה שהפתיע אותי,  זה שכמה ימים אחרי פטירתה, עדיין נכנסה לה לחשבון קצבת אזרח ותיק. חשבתי שהתשלומים מהמדינה יפסקו אוטומטית, הרי הם יודעים שהיא הלכה לעולמה, לא?

בקימה מהשבעה עלינו כמקובל לקבר. 

אבי, כצפוי, ויתר מראש מאחר והוא כהן ובכל מקרה לא יכנס. אז היינו אמא, אחיותי, הדודה והילדים שלה. 

קבענו מראש להפגש לקראת השעה שש, כי אותו היום היה חם במיוחד וגם בשעת הערב המוקדמת שבה נפגשנו כולם עדיין הזיעו מכל החורים. 

הגענו לקבר, שסומן בשלט קטן שסימן את מיקום קבורתה של אשה שחיה תשעים ושש שנים שהיו רוויי אתגרים ואירועים היסטוריים. לידה, הקבר של סבא שלבושתי מעולם לא ביקרתי בו.

אחרי שסיימנו לקרוא פרקי תהילים על קברה, קראנו כמה פרקים לעילוי נשמתו של סבא.

אחרי כן, מישהו נזכר סזבתא רבתא, אמו של סבא שעל שמה נקראתי, קבורה ממש קרוב, ולכן קראנו פרקים גם על קברה. משם המשכנו לעוד שניים שלושה קרובי משפחה, כולם קיבלו מאיתנו פרקי תהילים. 

רצינו ללכת גם לקבר של סבא מהצד של אבי, אבל הוא נטמן בצד השני של בית הקברות וכולם היו ממש עייפים, אז החלטנו לוותר על זה הפעם. 

עדיין אין לי כרטיס טיסה חזרה. 

זה תלוי בהתקדמות הבירוקרטיות של סבתא וגם בכמה סידורים משלי.

מה שבטוח, זה דלמרות הנסיבות המצערות שהביאו ארצה, אני משתדלת להנות בחברת המשפחה כמה שיותר, לפגוש חברות ולנצל את הזמן בבית בצורה מיטבית. את הגעגועים לפיץ ולפינה הזוגית שלנו, אני משתדלת להדחיק לבינתיים.

גלגל החיים

התעוררנו אתמול בבוקר מרעש דפיקות בדלת חדר השינה.

זו הייתה הגיסה שמסרה לנו שתי הודעות בטון רגוע ואגבי. ירדו לה המים והפלאפון שלי ,שהשארתי להטענה במטבח, צלצל כמה פעמים. 

כמובן שהראשונה תפסה את מירב תשומת הלב וגרמה לי להאיץ בעצמי ובפיץ לצאת במהירות מהמיטה ולהתארגן, למרות חוסר הדחיפות שבקולה.

שלשום, הייתה לנו תכנית די ברורה. פיץ שסיים לעבוד, יצא מדירתנו לכיוון שדה התעופה המקומי כדי לאסוף את הגיסה, אשת האח ובתה, הוא יביא אותה לבית אמו, יאסוף אותי ואז ניסע הביתה. חילוף משמרות.

אשת האח צפויה הייתה להשאר עם הגיסה ההריונית וללוות אותה לבית החולים כשיתעורר הצורך.

בפועל, בשדה התעופה הורידו את שתיהן מהטיסה מסיבה שעדיין איננה ברורה לי, ואחרי לא מעט דין ודברים, הן קיבלו טיסת המשך בבוקר למחרת, בשדה תעופה במרחק של כארבע שעות משם. כמובן שהן גם את הנסיעה ואירוח במלון ללילה על חשבון חברת התעופה. 

פיץ כבר היה בחצי הדרך כשקיבל את העדכון במצבן ולכן החליט לנסוע ישר לבית החמות במחשבה שיאסוף אותי הביתה כפי שתוכנן. 

בסוף, אחרי כמו משימות שהוא היה צריך לעשות בבית, ארוחת צהריים ומנוחה קצרה אמו אמרה לו "קדימה, תשאר לילה אחד" ובוא נעתר, למרות שאפילו מברשת שיניים בוא לא הביא. 

כמו שהבנתם מתחילת הפוסט, זה היה נחוץ.

התכנית כעת הייתה שפיץ יקפיץ אותי ואת הגיסה לבית החולים ואז יאסוף את אשת האח והאחיינית מהשדה הביתה, והיא תסע ברכב נפרד לבית החולים.

ההודעה השניה,  שהפלאפון שלי צלצל כמה פעמים פתאום תפסה לי את הלב כמו בצבת. חששתי שאלה לא סתם נוטיפקציות ושבאמת חיפשו אותי. 

על מסך הפלאפון חיכו לי שיחה שלא נענתה מהדודה מצד אמי, שתי שיחות מאבא והודעה ממנו "תתקשרי אלי". 

אז התקשרתי והוא סיפר לי את מה שלא רציתי לשמוע. 

סבתא הלכה לעולמה הבוקר. 

סביבי כולם בהמולת התרגשות לקראת לידה, ובפנים הלב שלי צנח. 

אמרתי לאמא, שהייתה גם היא על הקו, שאני כל כך מצטערת על החדשות והיא ענתה בטון שנשמע מופתע, שהיא יודעת, היא הרי הייתה סבתא שלי, עניתי שזה נכון, אבל היא הייתה אמא שלה הרבה לפני שהיא הייתה סבתא שלי.

 בהמשך השיחה אמא הניחה שלא אספיק להגיע ללווייה, היא חצי התנצלה וחצי ניסתה להבין אם אני רוצה שנדחה את זה עד שאגיע. אמרתי שאני יודעת שלוויות בד"כ נעשות בהקדם האפשרי והודתי לה על זה שהיא מתחשבת בדעתי, אבל ביקשתי שתעשה מה שנכון לה ושלא תקח אותי כפקטור. 

בסיום השיחה עדכנתי את פיץ בפנים נפולות וגם את החמות שידעה על המצב של סבתא. 

כשהגיסה נכנסה למטבח העדפתי שלא לעדכן אותה בינתיים. 

בבית החולים, הציעו לגיסה לחדר והאחות שנכנסה נראתה כאילו היא עומדת לערוך לה בדיקות אז נתתי להן פרטיות ויצאתי לחכות בחדר ההמתנה, שנמשכה עוד ועוד בזמן שהמחשבות והלב דוהרים ואני בחוסר שקט.

שיחת טלפון נוספת עם ההורים גילתה לי שאמא נוטה להעדיף לחכות למחרת עם הלוויה. זה יתן לאנשים זמן להגיע, וממילא אין הרבה קרובי משפחה, וגם זה יבטיח לוויה בשעה נורמלית ולא באמצע הלילה, כמו שקרה בלוויה של דוד שלי, אחיה. 

שמחתי לשמוע שזה מה שהיא מעדיפה כי הטיסות שמצאתי היו מביאות אותי לישראל לפנות בוקר, מה שישאיר לי מספיק זמן להגיע.

הדקות עברו והרגישו כמו נצח ובינתיים התלבטתי אם אני אמורה לחזור לחדר של הגיסה. האמת היא, שלא ידעתי אם אני רוצה להכנס כשהראש במקום אחר והפנים נפולות. 

אז פסעתי הלוך וחזור בחוץ, באוויר הקריר וניסיתי להבין איך אני מרגישה ומה לעשות הלאה. 

בסופו של דבר הזמנתי טיסה משדה התעופה המקומי, טיסה של שעה ומשהו, ועוד קונקשן ארוך של כמעט שמונה שעות עד שטיסת הלילה יוצאת לישראל. לא טרחת אפילו להזמין טיסת חזור בשלב זה, רק וידאתי שיש כאלה.

בינתיים, הגיעה הודעה מהגיסה שביקשה שאכנס לחדרה. כדי לעשכן אותי במתרחש. 

היא אמרה שהיא עומדת לעבור בדיקה כי הרופאים חושבים שבכלל לא ירדו לה המים ושבכל מקרה הלידה עדיין לא קרובה, בהנתן שהיא לא מרגישה צירים. אם זה המצב, יכול להיות שהיא תשוחרר הביתה. 

עם העדכון הזה, יצאתי לכיוון החניה, לעבר פיץ ואשת האח שעמדו להגיע. נתתי להם עדכון על המצב ועל הטיסה שהוזמנה. 

פיץ ואשת האח הגיעו לחדר כשהגיסה כבר הייתה ארוזה ומוכנה לחזור הביתה ואני איחלתי לה הצלחה וסיפתי לה על החדשות המשפחתיות. 

הגיסה מסרה את תנחומיה והעריכה שהגעתי איתה לבית החולים למרות הכל.

נפרדתי מהגיסות ופיץ החזיר אותי לבית אמו לאריזות אחרונות ומקלחת קצרה לפני היציאה לשדה. 

בדרך לנמל התעופה קיבלתי עדכון משפחתי נוסף. למרות ההעדפה הראשונית של אמי, הוחלט שהלוויה תוקדם לשעה חמש אחה"צ של אותו היום, בעיקר מסיבה של המנעות מהלנת המת. 

התעצבתי לשמוע שאפספס את הלוויה, אבל אני לא רציתי להיות גורם מעכב. 

פיץ הוריד אותי בשדה, ואני התקדמתי בפרוצדורות הרגילות. צ'ק אין, בטחון וכו'.

רק אחרי המעבר בגייט, רבע שעה לפני העליה המתוכננת למטוס קיבלתי מייל מחברת התעופה שמעדכן כי הטיסה בוטלה!

חשבתי שזה מייל ספאם בהתחלה, אבל שאלתי כמה נוסעים נוספים שהביטו סביבם בפנים מבולבלות ומסתבר שגם הם קיבלו את העדכון. 

טיסה אחרת, שתביא אותי בזמן ליעד ממנו יוצאת טיסת הקונקשן, לא הייתה זמינה מנמל התעופה הקטנטן שבו הייתי.

התקשרתי לפיץ לעדכן אותו והוא עשה אחורה פנה כדי לאסוף אותי, כי בשלב הזה כבר היה ברור שבשדה ההוא לא היה טעם להשאר.

תוך כדי תנועה ואחרי כמה טלפונים, נמצאה לי חלופה שתביא אותי בזמן ליעד של טיסת הקונקשן. אלא מה? הטיסה יוצאת משדה התעופה המרכזי של המדינה, במרחק של כשלוש שעות נסיעה משם. 

בשלב הזה פיץ ואני כבר היינו עייפים ורעבים מאוד. עצרנו בדירה לאסוף כמה דברים, והתחלקנו בדרך בבננה אחרונה ועצובה למראה. 

למרות יום ארוך ומתיש רגשית, פיץ הסיע אותי עד לשדה התעופה וחזר חזרה, שעה ומשהו נוספות לדירה ואני לא הפסקתי להודות לו על כמה שהוא היה תומך ומקסים בשבועות האחרונים, מאז שהחדשות על האשפוז הגיעו, דרך חופשונת איוורור ביום ההולדת שלי וכלה בכל התיזוזים שהעברתי אותו באותו היום. 

את הפוסט אני מאשרת לפרסום בצאתי מנתב"ג. הרכבת שתיקח אותי מפה, תביא אותי למערבולת של שבעה, חברים שארצה לפגוש, עזרה לאמא בבירוקרטיה ועוד עניינים אישיים.

אני לא יודעת איך התקופה הזאת תראה אבל נדמה לי שזה יהיה לא פשוט. 

יהי זכרך ברוך, סבתא. אתגעגע למה ולמי שהיית עבורי, לפני שהדימנציה השאירה רק את הקליפה החיצונית שלך. אני מקווה שאת לא סובלת יותר עכשיו. 

הנושא החם - הדרך לגהנום רצופה בכוונות זדון

התחלתי לכתוב פוסט על ההכנות לפסח אבל אז עצרתי, שמרתי ופתחתי דף חדש.
הנושא החם מהדהד כמה מפוסטים שנכתבו בבלוגספירה לאחרונה, על חלקם הגבתי ארוכות וגם אז היה קשה לעצור כי התחושה היא שהכל מסביב רועד ומתפורר.
ברמה הגלובלית, מר טראמפ ממשיך לעשות הרבה רעש ובלאגן, כמו ילד שסתם נהנה ללחוץ על כפתורים בלי לדעת מה הם מפעילים ומה תהיינה התוצאות. מכסים, סיפוחים, מלחמות ומה לא. אני חושבת שרבים חשבו לעצמם ש-אוקי, נעצור נשימה לארבע שנים עד שזה יעבור ואז כמובן הוא התחיל לאיים בכהונה שלישית. גם אם זה איכשהו יעבור חוקתית, האיש יהיה בן 82 בסיום הכהונה הנוכחית, שזה בדיוק הגיל שבו ביידן, הזקן מדי לטעמו, היה בתחילת הקמפיין הנוכחי. האם הוא באמת יוכל להיות נשיא עד גיל 86? הזוי. 

זום אין לאיזור המזרח התיכון.
קטאר קונה שליטה בכל מקום, שוטפת מוחות עם אל-ג'זירה, איראן עדיין מאיימת על ישראל בהשמדתה ועל ארה"ב בהתקפת מפציציה ומלחמה כוללת. החותים התעוררו מהתרדמה שאחרי הג'חנון של שבת וחזרו לשגר טילים ותורכיה עסוקה בהפגנות ענק שאיש אינו יודע את תוצאותיהם. אני אפילו לא טורחת לציין את המעורבות של האמריקאים והרוסים בחלק מהערוצים האלה, כי מי יודע עד כמה עמוקים ומפותלים החוטים בהם הם מושכים. 

וכמובן, הקרם דה לה קרם שהוא ישראל שבכוונה לא התחלתי ממנו כי קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שקורה בה והלב כואב. הממשלה עסוקה בעיקר בהישרדות של עצמה דרך שוחד קואליציוני והכפפה של כל גוף שאמור לפעול יחד איתה בשיווי משקל או בסינרגיה. בית המשפט, יועצת משפטית, גופי תקשורת, יו ניים איט. 

כמובן, שכשכל האנרגיה ותשומת הלב מוקדשת לשימור עצמי, אין כמעט זמן לעשות דברים למען הציבור שבחר בך. 
לפני עשרה ימים בערך, פורסם שמשרד הבריאות מקדם שינוי ברגולציה בעסקי המזון שאמורה לעודד תחרות. הכתב עקיבא נוביק צייץ בתגובה "כמה מרענן ומשמח לראות עובדי ציבור שממש עובדים בשביל הציבור" ומבחינתי, התגובה הזאת, והפליאה ממשהו שאשכרה זז פה אומרת הכל. תודה באמת שאתם עושים את העבודה שבשמה אתם מחממים כסא בירושלים.

איפה שרת התחבורה, שבקושי מדברת ומזיזה דברים במשרדה? ואיפה שר הבטחון הלאומי שבתקופתו כמות הנרצחים, ומקרי האלימות הרקיעה שחקים? בכלל, אם התפקיד הזה כל כך חשוב, איך זה שהוא עבר לכמה חודשים ל"חניה" אצל שר שהחזיק עוד שלושה תיקים במקביל?
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ראיון עם שר, בעל משרד מונפץ יותר או פחות, שמדבר על תוכן משרדו (חוץ מהשר לוין שהתאבסס קשות על הרפורמה שלו) ולא על קטארגייט, ביבי, שרה, דיפסטייט או על כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם.

מן הצד השני, האופוזיציה הנוכחית, כפי שכתב טליק לפני, אימפוטנטית לחלוטין. כשהליכוד היה באופוזיציה לתקופה קצרה הם פתחו ג'ורה ותקפו כל מה שאפשר היה לתקוף. בזמנו, רוגלות היה אחד הנושאים החמים ועל זה הם דרשו ועדת חקירה ועכשיו. לאופוזיציה הנוכחית יש מלחמה נוראה שנכפתה עלינו, אסון אזרחי וצבאי, תקציב הזוי, אי שוויון קיצוני בנטל, מלחמת בלימה נגד ועדת חקירה ממלכתית והכי טוב שלהם זה "מה אתם מצפים שנעשה, נחתוך ורידים?". 

ישנו מחנה אחד בקואליציה שמאוחד על ידי שנאה, כמו שאמר ניר חפץ בזמנו וטיפוח תחושת ה"דפקו אותי", מחנה חרדי ומחנה דתי לאומי, כל אחד מהם מאוחד לפי פרשנות מסויימת של ציווי אלוהי-אמוני ויש את האופוזיציה שהיא אסופה של מפלגות שגם בשעה כל כך קשה לישראל לא מצליחה להתאחד וליצור יחד איל ניגוח שיעיף את הממשלה הזאת לכל הרוחות. 

ואם כבר הזכרתי את החרדים, המצב מולם הוא כמו קן הקוקיה, באופן זאולוגי, למרות שאפשר לקחת את זה גם לכיוון של שגעון. צפו בסרטון הקצר הזה כדי להבין את כוונתי. למי שלא צפה, אספר שמתואר בסרטון איך קוקיות למעשה מטילות ביצים בקנים של ציפורים אחרות. בתחילה, גוזל הקוקיה מעיף פיזית מהקן את הביצים של הציפור שבקינה הוא מתאכסן ואז גורם להוריו המאמצים לעבוד קשה עבור האכלתו. בסרטון הזה ספציפית, רואים שהגוזל הופך בסופו של דבר גדול יותר מהוריו שממשיכים להאכיל אותו גם כשהקן מתקשה לתמוך במשקלו וגודלו. 

אני חושבת שבמציאות שאנו חיים בה המצב עלול להיות דומה, אלא שלא ברור אם הקן אכן יחזיק מעמד או שכל הציפורים ימצאו את עצמן נופלות למים וממשיכות לנסות ולחיות את חייהן מהקן השבור שצף בקושי.
כשאני ממשיכה לחשוב על זה, ההקבלה לציפורים מתאימה גם במובן הזה שאני שומעת על המון אנשים שמתכננים או שכבר "עפו" מהקן הארצישראלי שלנו. נכון שטכנית אני לא בארץ כרגע, אבל התכנון שלי תמיד היה לחזור ואם לומר את האמת, ככל שהדברים הולכים ומחמירים אני מתעצבת כאשר אני תופסת את עצמי חושבת על הנושא פעמיים. 

עוד נושא שעלה לאחרונה בהקשר לחרדים הוא "הדרייברים" שהעלה כל כך הרבה שאלות וכעסים. 
איך זה שהתופעה כל כך גדולה ואף אחד לא עושה כלום? איך זה שסמוטריץ' היה מוכן לקצץ בכל כך הרבה נושאים קריטיים, להעלות מסים והקפיא מדרגות מס הכנסה כדי לגרד כל שקל אבל אף אחד לא מוכן לעשות מה שצריך כדי לקבל את המיליארדים שמועלמים מכולנו? חוזרת ושואלת- איפה שרת התחבורה בנושא הזה? איך זה שעל לובי נהגי המוניות שנחשב חזק כל כך בליכוד עד כדי שהצליחו לבלום את כניסתה של אובר לארץ, פתאום משתינים בקשת? איך זה שלמרות שידעו שכבר היו פיגועים בישראל שבוצעו בעזרתם, עדיין לא עושים כלום? חוזרת ושואלת - איפה השר לבטחון לאומי?

ובהקשר רחב יותר, ישנה אוכלוסיה אחת שמשרתת מאות ימי מילואים בשנה, שמתנדבת לתפקידים מבצעיים, לוחמה וטייס, אבל אמירה שלהם על הפסקת שירות המילואים כמחאה על המצב או כי חלילה העסק, המשפחה, הלימודים והמצב הנפשי שלהם קורס הופכת אותם לבוגדים. 
אוכלוסיה שנקרעת במסים, שמקבלת פחות שירותי ממשלה אבל כשהיא מעזה להתלונן על כך  היא הופכת לאסופה של בוגדים.
אוכלוסיה שהצביעה למפלגות הקואליציה כי הבטיחו לה ימין כלכלי בטחון אישי ושקט, ובמקום זאת קיבלה שמאל כלכלי קיצוני שמחלק קצבאות ענק, מלחמה נוראית ואי ודאות קיצונית, וכשהם יוצאים להפגין הם הופכים לבוגדים. 

ומצד שני, ישנה קבוצה אחרת ומיוחסת שעבורה מכופפים את החוקים בניגוד לכל הגיון, כאשר חלקם לא מכירים במדינה ואחרים פשוט מקבלים כמובן מאליו שרצונם יעשה, גם אם אין לזה שום התכנות עתידית.
כמו שאמר אחד הסדרנים בתחקיר הדרייברים שלעיל: "להגיד שהדרייברים גנבים? לא, זכותנו לעבוד איך שבא לנו, מכיוון שאנחנו גם לא מכירים במדינה, אז לא איכפת לנו מהחוקים של המדינה פה. 

המדינה הזאת, מצפצפים עליה, עוד ארבע מאות שנה אני אצפצף על המדינה של הכופרים פה. נמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים. ככה זה חרדים, אם תקבל או לא תקבל, כמו שאנחנו נמות ולא נתגייס לצבא של הכופרים, של הנבלות האלה, של הציונים המסריחים האלו, ככה אנחנו גם לא נקשיב לחוקים של המדינה. הבנת?"

אוסיף ברשותכם נקודה אחרונה לסיום פוסט שחרור הקיטור הזה.
אני לא בארץ כרגע. ולכאורה השמש זורחת פה והכל שקט. כלומר, גם בארץ השיכורים יש את העניינים שלהם, אבל הם פחות נוגעים לי בנקודות רגישות. 
ובכל זאת, כמו בהרבה מדינות אחרות, אני שומעת פה ושם על מקרים לא נעימים שישראלים עוברים פה או על הפגנות אנטי-ישראליות של כמה משוגעים שכנראה אין להם בעיות משל עצמם בחיים. 
על אף שהתכנון הוא לשהות כאן באופן זמני, תמיד הייתה לי הידיעה שאם יקרה משהו אני תמיד יכולה להקדים את חזרתי הביתה. כן, החברות שלי הן בית והמשפחה היקרה שלי היא בית, אבל חוץ מזה? הבית שלי הולך ומשתנה ואני מפחדת שאחדל מלהכיר אותו אם המגמות הקיצוניות האלה תמשכנה. 

אין לי פתרון, רק תקווה גדולה שיקרה איזה נס שירפא את כולנו. 

חוגרת

ביום שישי שעבר חוויתי כאב לא ברור בחזה בצד שמאל, מעין התכווצות לא נעימה של השרירים שגרמה לי לתהות לרגע אם ככה מרגיש התקף לב. 

זה קרה כשישבנו בסלון , ואחרי כמה דקות ההתכווצויות הפסיקו אבל האזור עדיין נשאר רגיש. 

למחרת, לפני שנכנסתי למקלחת, ראיתי שיצאו לי כמה כתמים אדמדמים על החזה בצד שמאל. הרגישות מאתמול עדיין הייתה שם וכשבחנתי את האזור קצת יותר לעומק גיליתי שגם בלוטת הלימפה בבית השחי נפוחה. 

בשלב הזה עשיתי את מה שאסור וניסיתי לאבחן את עצמי דרך גוגל וצ'אט ג'יפיטי. די מהר התחלתי לפחד שאולי אני אחת מתשע וכבר התחלתי לחשוש לבירוקרטיות של אחרי לכתי. 

יום ראשון היה חמים ונעים אז החלטתי לצאת להליכה ולנקות את הראש מהחששות. בדרך, זכור לי שמשהו הציק לי בגב ואפילו הרגשתי בליטה קטנה, אבל הנחתי שיצא לי פצעון ושהחום והזיעה בחוץ פשוט לא משתלבים. 

כשחזרתי הביתה והתקלחתי, פתאום ראיתי פריחה דומה גם על הגב בצד שמאל וגם כתם אחד בצד.

איכשהו, דווקא החמרת המצב והתפשטות הכתמים לגב הרגיעה אותי, לפחות לגבי הדמיונות האונקולוגיים המפחידים שליוו אותי מסוף השבוע. 

כשהראתי לפיץ את הכתמים התחלנו לחשוב יחד על מה יכל לגרום לנקודות המכוערות האלה.

אלרגיה? לא סביר, שום נחשפתי או אכלתי שום דבר חדש וגם דפוס הכתמים רק על צד אחד היה לי מוזר. 

חרק שעקץ אותי בלילה? גם בזה לא השתכנעתי. כבר הייתה לי התנסות לא נעימה עם פשפש מיטה בעבר, במקרה כזה הדפוס של העקיצות שונה וגם מאוד מאוד מגרד ובכל מקרה, על פיץ לא היה שום סימן לכך. זה גם לא נראה כמו עקיצות יתושים אותם אני מכירה יותר מדי מקרוב. 

בהמשך השבוע הצלחתי למצוא מרפאה שהייתה מוכנה לקבל אותי לבדיקה (עוד על מערכת הבריאות הדפוקה בארץ השיכורים בהזדמנות אחרת). לרופאה שבחנה אותי הספיקו שתי דקות לאבחן את מה שכבר התחלתי לחשוד בו בעצמי- שלבקת חוגרת. 

בימים שחלפו מאז שהסימפטומים התחילו ועד שראיתי רופאה, הספקתי להתייעץ עם חברתי הארלם שידעתי שסבלה מהמחלה הזאת לא מזמן. היו לה לא מעט שאלות וטיפים ודרכה הצלחתי לבסס את החשד וגם להבין שאני כנראה ברת מזל. לא רק שיחסית הפריחה התפשטה על שטח עור קטן יחסית, אלא גם חוויתי תופעות קלות יחסית, בעיקר גירוד וכאבי שרירים מדי פעם בעיקר אחרי שנת לילה. כשהיא התמודדה עם המחלה, התופעות שלה היו יותר "קלאסיות" וכללו כאב בלתי נסבל. יש גם כאלה שחוטפים את הפריחה על הפנים או על הקרקפת מה שהופך את הסיפור גם למפגע אסתטי שקשה להסתיר בנוסף לכאבים. 

הרופאה רשמה לי כדורים לשבוע ומשחה וכרגע הסיפור די מאחורי. אמנם עדיין יש סימנים, אבל הם הולכים ומתכווצים וכבר לא מגרדים. 

העניין השני שהעסיק אותי בשבוע ומשהו האחרונים זה שיעורי הנהיגה שהתחלתי וכנראה שגם סיימתי. 

החוקים פה בארץ השיכורים מכריחים לעבור את כל התהליך של תיאוריה, שיעורים וטסט אחרי תקופה מסויימת, אבל כן מאפשרים קיצור תהליך לנהגים מנוסים שחייבים בכל זאת לקחת שש שיעורי נהיגה.

מורה הנהיגה שיצרתי איתו קשר הציע שלוש מפגשים כפולים וכך היה. 

המפגש הראשון קירטע כצפוי, מאחר שזו הפעם הראשונה שאני נוהגת על גיר ידני בעשר פלוס שנים האחרונות וכבר הספקתי לשכוח כמה קלאץ' זה דבר מעצבן. 

המפגש השני היה יחסית סביר אבל הסתיים בטונים צורמים. כמה דקות לפני סוף השיעור, הגענו לכיכר עמוסה ודו נתיבית שבה המורה ביקש שאצא בפניה מסויימת, אבל מהחשש שיכבה לי המנוע, ולהכנס בזמן לכיכר וההנחיות שלו ברקע... כבר שכחתי לאן אנחנו נוסעים ויצאתי בפניה הלא נכונה. הוא הופתע, הרים מעט את הקול והסביר לי כמה שזה מסוכן ושזה לא בסדר. מפלס הסטרס שלי המשיך לעלות בזמן שהוא המשיך לדבר כשלפנינו הייתה כיכר נוספת. שאלתי לאן עכשיו, ומה שאני חשבתי שהוא הנחיה, בעצם היה המשך ההערות שלו על הכיכר הקודמת. אז פעלתי לפי ההנחיות שחשבתי שהוא נתן ועשיתי סיבוב מלא סביב הכיכר השניה במטרה לחזור לכיכר הראשונה ולצאת בפניה המקורית שפספסתי.

אבל המורה כמובן לא התכוון שזה מה שאעשה ולכן הוא איבד עוד קצת את הסבלנות שלו והאווירה ברכב הפכה ללא נעימה. את השיעור הסתיים בצורה אופיינית כאשר הרכב נכבה לי שניה לפני החניה. 

בסיכום השיעור המורה כמעט וניסה לשכנע אותי שאולי כדאי לי להוציא רשיון אוטומטי במקום להמשיך ידני. לרגע השתכנעתי ואפילו דיברנו על זה שאת המפגש האחרון נעשה ברכב אוטומטי.

חזרתי לדירה ועל סף דמעות סיפרתי לפיץ כמה גרוע הלך לי. אני שונאת קלאץ', שונאת גיר ידני ואני לא מבינה למה אנשים בארץ השיכורים עדיין מתעקשים שלא לעבור לאוטומט. פיץ אומר שזה נקרא נהיגה, רכב ידני זה סתם לסובב את ההגה. באותו הרגע לא הייתי בטוחה לגמרי אם הטיעון הזה נועד לעצבן או שהוא באמת מאמין בזה. לתפיסתי, רכב נועד להביא אותי מנקודה א' לנקודה ב'. אני לא מחפשת לאתגר את עצמי ב"נהיגה" כשיש דרך פשוטה יותר. 

אמרתי לו שזה כמו שהוא יגיד שהוא מעדיף לשפשף את הכביסה שלו על קרש במקום לזרוק אותה למכונה. 

למזלי, המפגש האחרון נקבע לשבוע שאחרי כן כך שהיה לי זמן לעכל את החוויה הלא נעימה ולהחליט מה לעשות הלאה.

פיץ הבין שהייתה לי חוויה מאוד לא נעימה ולכן, בהזדמנויות שונות שנקרו לנו, עשיתי כמה סיבובים ברכבו בחניונים ריקים, תוך שהוא נותן לי טיפים וכנראה שכל אלו עזרו לשקם את הבטחון שלי בעצמי ואת מהירות התגובה. 

ביום שלפני המפגש האחרון סימסתי למורה וביקשתי ממנו בכל זאת להגיע ברכב ידני.

למפגש האחרון הגעתי ברגשות מעורבים של חשש אחרי החויה הלא נעימה בשיעור האחרון ומידה מסויימת של בטחון שברירי אחרי הסיבובים בחניון.

השיעור עבר בצורה די מוצלחת וגם המורה עודד שהנה, זכרון השרירים כנראה מתחיל לבוא לידי ביטוי כי הנהיגה והמעבר בין הילוכים הייתה הרבה יותר חלקה הפעם. העצה שלו היא להמשיך ולנהוג, בעיקר בבקרים של סוף שבוע בהם הכבישים די ריקים (כאן זה חוקי לנהוג כל עוד יש מלווה איתי).

השלב הבא הוא לקבוע טסט ולהמשיך לנהוג בכל הזדמנות שיש. 

ביקור החמות

לפני כשבועיים מזג האוויר הקיצוני שיתק את מערכות החשמל, המים והאינטרנט בארץ השיכורים. 
כפי שהתחלתי לספר, אמא של פיץ התארחה אצלנו מספר ימים אחרי שנתקעה בביתה יומיים ללא חשמל.
הבאנו אותה אלינו בערב אחרי שעצרנו לעשות קניות של מזון ושל דברים שנזכרה פתאום שלא הביאה איתה (מברשת שיניים). מיד התחממנו עם מרק טוב שהכנתי רק יום קודם ומיד אחרי כן הכנו את חדר השינה שלה שמשמש בשגרה כחדר כושר וכפינת לפטופ וקרסנו כולנו לישון אחרי יום עמוס של דאגות שהתפוגגו והובלות. 

ביום ראשון חמותי התעוררה זמן לא רב אחרי. היא סיפרה שישנה טוב ושהיה לא נח מאוד. 
הכנתי לה ארוחת בוקר בזמן שקשקשנו קצת על הסערה ועניינים אחרים. סיפרתי לה שניסיתי לדווח באתר של חברת החשמל המקומית שהבית שלה עדיין מנותק בתקווה שעדכון כזה יאיץ את הטיפול בתשתיות, אבל בגלל שלא חשבתי לקחת את מספר המונה כשהיינו אצלה, זה לא מתאפשר. בישובים סמוכים בהם כן נפתחו קריאות, היה כתוב שהצפי לחזרת החשמל הוא בעוד כיומיים. 
החלטתי שלא להסתפק בפתיחת הקריאה של השכנים ולהתקשר לפתוח קריאה מול נציג שירות ולראות אם יש צפי לחיבור מחדש. המוקדן אמר שהוא מצטער לספר לנו שהצפי לחזרת החשמל היא ביום שבת או ראשון הבאים, כלומר בעוד שבוע. שתינו ישבנו זו מול זו כך 😯

פיץ, שהתחיל באותו הערב משמרות לילה, התעורר בשעות אחר הצהריים וקיבל גם הוא את העדכון בהפתעה. 
חמותי אמרה שהיא חשבה שתשאר אצלנו יום או יומיים והביאה תרופות ובגדים בהתאם. פיץ אמר שבכל מקרה היא הייתה נשארת אצלנו לפחות עד יום רביעי, אחרי שהוא מסיים משמרות. 

את הערב הזה בילינו לראשונה חמותי ואני יחד-לבד ובשעות האלה נחשפתי לעוד אופנים בהם מצבה הבריאותי השברירי מגביל את התנהלותה היומיומית. 
מוקדם יותר, כשפיץ עוד היה בבית, הוא הראה לה שהכורסה בסלון נפתחת והיא אהבה את הרעיון. 
אלא מה? אין לה מספיק כח ביד למשוך את הידית או ללחוץ את ההדום מטה עם הרגליים כדי להחזיר את הכורסה למצב ישיבה. 
עזרתי לה בשני העניינים האלה, אבל כדי באמת להתרווח בנוחות בכורסה צריך להניח את הישבן עד הסוף, אחרת יושבים במין רכינה "נוזלית" שבבירור לא נוחה ואולי אף עושה נזק לגב, וגם עבור זה צריך כח. 
עניין נוסף שהגביל אותה זה מיקום השירותים בקומה השניה של הדירה. היא מצליחה לעלות ולרדת את המדרגות אבל זה עולה לה במאמץ ניכר. במספר הזדמנויות בהן הצעתי להגיש לה שתיה כשישבה בסלון או במטבח היא אמרה שהייתה רוצה, אבל היא נאלצת לוותר כי זה יגרום לה להצטרך ללכת לשירותים.

ידעתי שהיא מתקשה בשגרה וודאי גם צמאה ברמה מסוימת לחברה ולכן התלבטתי רבות אם לצאת ביום המחרת, שבו חל יום השנה לשחרור אושוויץ, לאירוע בעיר הבירה. היא עצמה אמרה שהיא תהיה בסדר. 
בכל זאת בילינו כמה שעות יחד בבוקר ובשעות הצהריים המוקדמות לפני שיצאתי, במהלכן אפיתי לחם מבצק שהכנתי בלילה הקודם, אחרי שבדיוק נגמר ומזג האוויר שבחוץ לא ממש עשה חשק לצאת לקניות. יצא דווקא לא רע.

בלילה שבין שלישי לרביעי קרה אירוע מטלטל. 
באותו הערב, נכנסתי למיטה עם הפלאפון. זה הרגל שכבר מזמן סימנתי לעצמי כרעיל במיוחד עבורי ובכל זאת אני נופלת בו מדי פעם.
התבאסתי מעצמי שזה קרה כי התוצאה לא אחרה לבוא וכצפוי, מצאתי את עצמי גוללת עד שעות בלתי סבירות של הלילה.
לקראת השעה ארבע בבוקר הלכתי לשירותים, שממוקמים בין שני חדרי השינה. מעבר לקולות של הדחת המיכל חשבתי ששמעתי את הקול שלה. במחשבה ראשונה חשבתי שאני מדמיינת וכשהקול חזר על עצמו חשבתי שהיא מדברת מתוך שינה. יצאתי מהשירותים ושמעתי עדיין את הקול שלה. עצרתי רגע להקשיב וכשהבנתי שלא דמיינתי החלטתי לפתוח את הדלת בעדינות כדי לוודא שהכל בסדר.

היא אכן קראה לי לעזור לה. 
מצאתי אותה שוכבת במיטה על גבה וסיפרה שהיא מנסה להתהפך על הצד ולא מצליחה. 
לא ידעתי כל כך איך לעזור, פשוט לגלגל אותה על הצד נראה לי לא מכבד. היא ביקשה שאעזור לה להתרומם ולשבת. 

בשלב זה אציין שחמותי היא אישה נמוכה יחסית.
בתמונות שלה לפני עשר שנים ויותר, היא נראתה בעלת מבנה גוף תקין יחסית ואולי אפילו מעט שמנמן אבל בשנים האחרונות היא איבדה המון במשקל. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא לא שוקלת יותר מחמישים קילו.

אחזתי בידיה וניסיתי למשוך אותה לתנוחת ישיבה. ציפיתי שזה יהיה קל יחסית אבל להפתעתי, ההרגשה הייתה כאילו השרירים שלה מכווצים במיוחד ויוצרים התנגדות. הצלחתי להושיב אותה ואז, אחרי כמה שניות, השליטה בגוף שלה כאילו חזרה אליה וראיתי שהיא מתחילה לזוז. עזרתי לה לחזור לתנוחת שכיבה על הצד ושאלתי אם היא בסדר. 
היא אמרה שהרגישה כאילו הגוף שלה קפוא ושלא הצליחה לזוז אבל עכשיו יותר טוב. שאלתי אם אני יכולה לעשות משהו נוסף עבורה וכשנעניתי בשלילה, אמרתי לה שאני בחדר הסמוך וגם הפלאפון לידי, אם היא צריכה אותי היא יכולה לקרוא לי או לצלצל ואני אגיע. 
איחלתי לילה טוב, סגרתי את הדלת ונכנסתי למיטה ברעד ובדאגה רבה.

כשראיתי אותה שוב למחרת תהיתי אם היא רוצה לדבר על מה שקרה בלילה ותוך רגע קיבלתי תשובה, כאשר אמרה "בוקר טוב למושיעה שלי". מסתבר שהיא שכבה במצב תקוע זמן מה ושמחה כששמעה שהתעוררתי בלילה. אני מצדי התנצלתי שלקח לי הרבה מן להגיב כי חשבתי שהיא מדברת מתוך שינה. היא שאלה אם לא פגעתי לעצמי בגב כשהרמתי אותה, אמרתי שלא ושיתפתי את ההפתעה שלי מהתנגדות שריריה. היא שיתפה את הדאגה שלה מהמקרה ואני ניסיתי להרגיע ולהציע שאולי מדובר בשיתוק שינה. היא סיפרה שהיא הרגישה משהו דומה במספר הזדמנויות כשעלתה במדרגות ושהרגישה קפאון לפני המדרגה האחרונה. שמעתי אותה מציינת את זה בעבר, אבל חשבתי שמדובר פשוט בעייפות מהטיפוס. 

בשלב הזה הבנו שהחשמל ככל הנראה כבר חזר לאזור שלה. כשהתקשרנו הביתה בטלפון הקווי שמענו צליל חיוג, שלא כמו בתחילת השבוע. בנוסף, אחת השכנות שלה שהיא מיודדת איתה, התקשרה לדרוש בשלומה וסיפרה לה גם שהיא כנראה שכחה את אחד האורות בבית דלוק. 

ביום חמישי, אחרי חמישה לילות אצלנו, ארזנו את חפציה של אימו ונסענו חזרה לכיוון ביתה. בדרך עצרנו כמובן בסופר כדי להחליף את כל המזון שהיה צריך להיזרק אחרי ימים ללא חשמל, ובמיוחד מוצרים רגישים כמו בשר, חלב ודגים.
לאף אחד לא היה כח לבשל אחרי יום ארך שכזה ולכן הזמנו אוכל ממסעדה הודית מקומית שהיה טעים מאוד לכולם. 

בשישי, נסענו לשדה התעופה המקומי כדי לאסוף את אחותו של פיץ שבאה לבלות עם אמה את סוף השבוע ובשבת כבר נסענו חזרה לדירתנו, שוב רק שנינו.

האמת המרה והכשרה

חודש מאז שחזרתי ארצה.

בסוף הפוסט הקודם כתבתי שהחזרה לחיק המשפחה גרמה לי להבין שאני רוצה לעשות אירוע חתונה כאן בארץ עם אהוביי, בנוסף לחתונה בקפריסין. בעיני רוחי דמיינתי שמלה לבנה, לב פועם מהתרגשות, מוזיקה שמחה וחגיגות עם סבתא, משפחה וחברים.

סיפרתי בפוסט הקודם על חיפושי שמלות ולאחרונה גם ראיתי בית אירועים אחד בתל אביב כך שקרוב, והוא גם נראה מזמין ומתאים בגודלו לאירוע קטן. 

כמה קטן? 

ערכתי רשימת מוזמנים והגעתי למעט יותר מ70, שמתוכם כמעט 30 הם על תקן "אולי" כמו פלוס אחד שלא בטוח קיימים, חברים שלא מאוד קרובים וחברה קרובה אחת שאמורה ללדת ממש לפני האירוע.

ואז החששות שלי קיבלו חיים בזמן ששוחחתי עם דודה שלי על רשימת המוזמנים והיא שאלה "את חושבת שצ'ץ' ואחיו הבכור יגיעו?".

צ'ץ' הוא כזכור בן הדוד הקרוב, שנינו גדלנו כמו אחים.

על אחיו הגדול ואשתו כתבתי כאן בעבר. כל החבורה הזאת דתית מאוד. 

אז חזרתי לאקסל שלי וערכתי רשימה שניה בה רק מכרים שלא צפוי שיחרימו את האירוע על רקע דתי. נשארתי עם 30-40 אורחים, כולל אלה שמוגדרים כאולי. 

היום הנושא עלה שוב אצל הדודה ואני יצאתי מביתה בשקט ובעצב. 

צ'ץ' ששם לב לזה התקשר בצאת החג ואמר שבלי קשר למה שקרה היום, רצה לדבר איתי כבר זמן מה על נושא החתונה. הוא חושב שעדיף שהשיחה הזאת, אם אני מעוניינת בה, עדיף שתיערך פנים אל פנים. אמרתי לו שנשמע שאני לא עומדת לאהוב את מה שיש לו להגיד. 

כל ההקדמה והדרך שבה השיחה התנהלה הזכירה לי מאוד את השיחה שהייתה לנו בעבר לפני שנסעתי לבקר את פיץ שהסתיימה בזה שלא דיברתי איתו כמה חודשים. 

במהלך השיחה הקצרה בטלפון, הוא הזכיר שאני כמו אחות בשבילו. שאלתי אם הוא יהיה מוכן לבוא לאירוע החתונה של האחות הזו.

הוא אמר שלפני שכדי לתת קונטקסט לתשובה שלו, הוא היה רוצה לדבר איתי לפני כן. 

אני יודעת שאני לא עומדת לאהוב את השיחה הזו בכלל, אבל אנחנו נפגשים עוד כמה דקות. 

בינתיים, האירוע בקפריסין כמעט סגור לחלוטין. יש לשנינו טיסות, ומלון משודרג לשבוע באדיבות אמא שלו. בנוסף, שמחנו לגלות שאחותו ואחיו עם אשתו והילדים יצטרפו אלינו שם. 

כמו שהדברים נראים בנקודת הזמן הזו, עדיף אולי להשקיע קצת יותר באירוע בקפריסין, מאשר להשלות את עצמי שהמשפחה שלי כאן בארץ באמת שמחה יחד איתי. 

פיצוצים

יושבת בבית קפה, בבלקון שנמצא נגיעה מהנהר. באוזניים פודקאסט נחמד, מולי לימונדה.

ההליכה לכאן הייתה בחלקה בקצב רגיל ובחלקה בצעדים נזעמים, בעיקר ברגעים הראשונים אחרי שנעלתי אחרי את דלת הדירה, משאירה את פיץ מאחורי.

שנינו היינו צריכים זמן להתאוורר, לתחושתי. לפעמים השעות המרובות יחד מוציאים מאיתנו תחושות בלתי צפויות.

במקרה של פיץ, התרמוסטט הרגשי שלו מצליח להפתיע אותי ברגעים ובעוצמות שאינן מספיק מבוקרות לטעמי.

הוא אדם רגוע רוב הזמן, ממש צ'יל ואז מדי פעם משהו מתפוצץ בו בצורה כזו שברור שזה לא רק הפרטים הספציפים של אותו מקרה, אלא מטען שהלך והצטבר לו במשך זמן מה.

כבר ניהלנו שיחות בנושא הזה, ביקשתי שיתקשר איתי לפני שהדברים מגיעים לכדי כך, שהכעס שלו יצית נַפָּץ קטן במקום חבית אדירה של חומר נפץ.

הוא כבר הספיק להתקשר אלי לפני שהגעתי לבית הקפה כדי לשאול מתי אני מתכננת לחזור. הוא רצה בעצמו לצאת לסיבוב אבל טען שהעדיף לדבר איתי לפני שהוא יוצא. כמובן שיכולתי לסוב על עקבי מיד, אבל עניתי שיצאתי לצהריים ואחזור כשאסיים. 

פשוט ככה, שירגע. ומצדי, הייתי צריכה לחשוב קצת בעצמי על הדברים שהוא אמר לפני שיצאתי. 

התכנון המקורי היה לשבת היום ולהתרכז בהכנות לחתונה אבל עכשיו הרעיון הזה נשמע לע קצת לי מגוכח.

תיכף אשלם את החשבון ואצא לגלות מה מחכה לי בדירה.

להשמיע קול

מזה זמן מה אני חשה בתערובת לא נעימה של רגשות, בעיקר אשמה, חשש ואכזבה מעצמי בכל פעם שאני קוראת על איזו יוזמה ישראלית/יהודית, שנועדה להזיז בטיפונת את דעת הקהל כלפינו בארץ השיכורים.

חלק מהפעילויות מתרחשות בימים בהם אני עובדת ולחלק אחר אני מודה שאני חוששת להגיע מפחד מהתגובות, מהתלהמות או מאלימות. 

רוב האירועים מתרחשים בעיר הבירה, שהיא אינה עיר מגורי ואז אני מתרצת לעצמי את חוסר ההשתתפות בקושי לוגיסטי להגיע, אבל זכור לי מקרה של הפגנה פרו-פלשתינאית כעשרים דקות ממקון מגורי.

הנושא הצית שיחה ערה בקבוצת הווטסאפ של הישראלים שגרים בבניין ואחד מהם הציע שנדפיס על דפים גדולים כיתובי Bring them home now ונעמוד בשקט ממול המיקום של ההפגנה. 

בפועל, חששתי מפעולה שכזאת, אבל כן יצאתי להליכה באיזור מסקרנות וראיתי שסך הכל התאספו של אולי שלושים אנשים. קצת הצטערתי שלא הדפסנו את השלטים. 

היו גם מקרים קטנים אחרים שבהם כן טיילתי בבירה ופתאום חלף מולי מקומי עם דגל פלשתינאי ענק, ככה סתם או ביום שבו הלכנו לאסוף את טבעת האירוסין וחיפשנו מקום לאכול בו צהריים ועברנו ארבעה-חמישה בתי עסק ברצף שתלו או ציירו דגל על החלון. 

היום סופסוף אזרתי אומץ.

יצאתי מהעבודה מוקדם ואני כעת בדרך להפגנה פרו ישראלית. 

אני לא יודעת כמה אנשים יגיעו, אם תהיה אלימות או אם זה יזיז משהו למישהו. אני רק יודעת שלי נמאס לשתוק ולפחד להזדהות כישראלית בזמן שאנטישמים ותומכי טרור (בין אם מתוך בורות ובין אם בזדון) הולכים בקומה זקופה. 

הדגל בתיק ואני מוכנה.

אחלו לנו הצלחה.

אוטוטו ביקור

חזרתי למשמרות לילה אחרי חודש של בקרים.
קצב העבודה במשמרות הבוקר הוא מהיר יותר. יש יותר אנשים, ישיבות, משימות חדשות נכנסות תדיר אבל מצד שני יש יותר כח אדם. בלילות לעומת זאת, הקצב איטי יותר אבל מאחר והחבר'ה המנוסים ביותר לא נמצאים, יש פה ושם הזדמנויות להתנסות במשימות מעניינות יותר. 

בכל אופן, החודש הזה יהיה שונה מאחר ומיד בסוף המשמרת האחרונה לשבוע הזה, אני צפויה להכנס לרכב של פיץ, שיקפיץ (סטגדיש) אותי למיקום האיסוף של השאטל לשדה התעופה ואל טיסת קונקשן שסופה בארץ קודשנו. אני מקווה להצליח לתפוס כמה שעות שינה במהלך הטיסה כי לא תהיה לי הזדמנות לעבור בדירה קודם.

הרגשות שלי בנוגע לביקור הזה הן מעורבות.
מצד אחד, אני מתגעגעת לשגרה הישראלית שאני כל כך אוהבת הכוללת מפגש עם בני משפחה וחברים, לדבר עם כולם בעברית, ההומור וכו'. כמובן שישנן לא מעט תכניות כיפיות כמו החתונה של הבן דוד, שהיא למעשה הסיבה לבואי בעיתוי זה, שבת עם הדודה, לצאת לרקוד, מסיבת אירוויזיון וכו'.

למרות כל הטוב הזה, כאמור, יש גם פוטנציאל לחוויות פחות נעימות. את משך הביקור אני צפויה להעביר עם ההורים, ולמרות אהבתי והערכתי אליהם, נסיון העבר מלמד שהמגורים שלי אצלם אף פעם לא עברו בצורה חלקה עבורם וגם עבורי. יש להם המון הרגלים שמאוד קשה לי איתם ולא משנה כמה אני מעירה ומבקשת להפסיק הם לא באמת מצליחים. השהיה שלי במחיצתם ובמחיצת אמי בפרט, גם נוטה להדליק לי המיזופנויה ולגרום לי, לבושתי, לפרצי זעם כי אני נאלצת לבקש להפסיק עם הטריגרים כל כמה דקות. 

אני מקווה להתמודד עם המכשול הידוע הזה עם אטמי אוזניים שהלוואי שיעשו את העבודה. אלטרנטיבה אפשרית אחרת היא להסתובב רוב היום מחוץ לבית, אני רק מקווה שמזג האוויר יתאים לכך ושאמצא לעצמי מספיק סיבות טובות להיות בחוץ. כבר קרה לי בעבר שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בחוץ אבל ידעתי שלא ארגיש בנח בבית אז בלית ברירה העברתי את הזמן בחוץ בסוג של חוסר מעש והרגשה של הומלסית. בנוסף, אני מגיעה עם רשימת מטלות שעלי לסיים לפני שובי חזרה לארץ השיכורים, המשימות כוללות התעסקות עם עורכי דין, ביטוח ואולי אפילו התעסקות עם השוכרת בדירה של סבתא שלי. כאמור, דברים יבשים אך חשובים. 

 

שיחות עם בני משפחה

משמרות הלילה בשבוע שעבר זימנו לי התנסות מסוג חדש-ישן, מאחר ופיץ לקח חופש ונסע לבקר את אימו ואני נשארתי, לראשונה, לבד בדירה לכמה ימים. הלכתי לישון לבד, בישלתי רק לעצמי ובעבודה הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי למצוא עם מי לבלות בהפסקות. לכאורה, משהו שאני מתורגלת בו כבר שנים אלא שבפועל, זה מרגיש שונה כאשר כל אלה נמצאים בדירה חדשה ובמקום עבודה בו עוד לא ממש הכרתי חברים חדשים. פיץ חסר לי.

את השעות שעשיתי במשמרת הלילה האחרונה בשבוע ההוא, פיץ עבר בנסיעה מבית אמו ובלינה בדירתו הקודמת, שנמצאת קרובה יותר לדירתי (דירתנו?). כשהתעוררתי בשעות הצהריים אחרי שסיימתי לעבוד, התקשרתי להתעדכן בשלומו.
שאלתי על החוויות שלו אצל אמו והוא שאל אם ישנתי טוב ואם אכלתי. 
בשלב הזה כבר לא נשאר יותר מדי אוכל בדירה וחשתי עצלה במיוחד אז שאלתי אם יוכל לקנות כמה דברים בדרכו אלי.
הוא השיב בחיוב. "אני מצטערת שאני מפילה עליך מטלה, אני חשה ממש עצלנית וגם הגשם בחוץ לא עושה לי חשק לצאת"
"זה בסדר, מותר לך. עבדת לילות".
וככה, בדו שיח של שני משפטים סתמיים לכאורה, קיבלתי מפיץ תזכורת חשובה.
הנטיה הטבעית שלי היא לשפוט את עצמי די לחומרה, ובדו שיח יומיומי כזה הוא הצליח להזכיר לי בצורה פשוטה כלל לחיים קצת יותר נינוחים.

עוד אחת שממהרת כנראה לשפוט בחומרה היא אחותי הברבורה.
כתבתי כבר על הסערות הרגשיות שהיא עוברת בדירה החדשה וכמה שזה מעמיס רגשית.
מאז העדכון האחרון, נראה שהיא כבר עברה ממש אבל הדרמות לא שוככות, ומאחר ואני רחוקה, אני חווה אותן בעיקר בקבוצת הווטסאפ של האחיות אבל מקבלת גם הצצה של מאחורי הקלעים דרך האחות השניה והרגועה, קישוא. 

הפעם, ברבורה פצחה במונולוג ללא שום טריגר נראה לעין וקיטרה שהיא רוצה לחזור לחדר שלה אצל ההורים, לחזור לחניה הפרטית שם כי נמאס לה לחפש חניה כל יום ולהרטב בדרך לרכב, נמאס לה ואין לה כח וסיימה בכך שאמרה שהיא לא חושבת שתחזיק בדירה עד סוף החוזה. קישוא ניסתה להרגיע ואמרה שלאט לאט היא תתרגל והוסיפה שלדעתה יהיה לה יותר נח ללמוד את לימודי התואר השני שנרשמה אליהם בדירה שקטה מאשר אצל ההורים.
הברבורה הגיבה ואמרה שהיא לא תתרגל ושבחיים היא לא תרגיש שזו הדירה שלה. 
שתיהן החליפו כמה הודעות בנוגע ללחץ של הברבורה מתחילת הלימודים ו"אני לא יכולה גם לימודים וגם דירה גם ככה המח שלי בבלבלות כל היום" והרגעה של קישוא כי היא מכירה את המרצים ואמרה שהם טובים וגם נחמדים ואז שוב התנגדות של ברבורה ושוב עידוד של קישוא לברבורה שהיא יותר חכמה ממה שהיא נותנת לעצמה קרדיט, ושוב התנגדות במהלך שהתפרש אצלי כנסיון כמעט שקוף של ברבורה לסחוט מחמאות. 
את חילופי הדברים ביניבן ראיתי רק בשלב הזה והתלבטתי מה לכתוב. האם לנסות לעודד ובכך אולי להסתכן בהאכלת מפלצת החרדה שלה? או אולי לשלוח מילים קצת יותר חריפות בתקווה שיצליחו לנער אותה? 

"תני לי לחדש לך" עניתי בסוף "הדירה הזאת לא באמת שלך אלא של בעלת הדירה. ואם כבר, גם איפה שגרת קודם זה לא שלך אלא של ההורים. גם קישוא ואני לא גרות בדירות משלנו. מה שצריך לעשות זה פשוט להתארגן ככה שהמקום ירגיש כמו בית. זה תמיד מאתגר בהתחלה אבל זה מה יש וזה אפילו נחמד". 
רציתי להטיח את הפלאפון בקיר כאשר ענתה "לא משנה, אני יודעת שאף אחד לא מבין אותי אני אתבכיין לבד בשקט". נשארתי בעמדתי ואמרתי שכשעוברים דירה זה אף פעם לא מרגיש כמו בית בהתחלה ושזה לוקח קצת זמן ומחשבה ובכל מקרה זה קורה לכולם וצריך לעשות דברים לאט לאט. פתאום - שינוי חד כאשר אמרה שהיא תנסה להרגע ולדבר עם חברות ואבא כי הוא תמיד מצליח להצחיק אותה. לבסוף, קישוא סיכמה את זה יפה כאשר אמרה לה "הבית של ההורים תמיד נשאר בית, עכשיו פשוט יש עוד בית". נראה שאת זה הברבורה הבינה.

כאשר דיברתי עם הקישוא בהזדמנות אחרת, היא נתנה לי כאמור הצצה למאחורי הקלעים של הדרמה ההו כה סוערת הזו. 
מסתבר שההברבורה לא פעם מתקשרת לקישוא ולאבא שיבואו אליה או שיצאו איתה לכל מיני מקומות, כאילו היא די מתחמקת מהלבד של הדירה. בנוסף, וזה החלק המעצבן, ברבורה אמרה לקישוא שלדעתה אני בכלל לא מבינה אותה. 
כלומר, לא מספיק שהיא שופכת עלי כבר חודש את כל ההתבכיינויות שלה, היא כל כך עסוקה בעצמה שהיא לא שמה לב שגם אני עברתי דירה אלא שבניגוד אליה שגרה עשר דקות מההורים ושלוש דקות מקישוא, אני עברתי למדינה אחרת. אבל למה שתשים לב? לא זכור לי שהיא התעניינה בשלומי ובהתאקלמות שלי בצורה מיוחדת. 

לסיום, נקודה נוספת שקצת ביאסה אותי.
אבא התקשר אלי היום מסבתא כך ששוחחתי עם שניהם קצת על ענייני הא ודא. בין היתר, אבי שאל אם אני מתכוונת לחזור ארצה עוד חודשיים לרגל החתונה של בן הדוד, עניתי שכן. הוא שאל אם אני מגיעה לבד, עניתי בכנות שהזמנתי את פיץ להגיע, אבל כשהבנתי שהחתונה נפרדת לגמרי (בן הדוד הוא חסיד ויז'ניץ) ושפיץ יצטרך לשבת בנפרד לחלוטין ממני ורק עם אבי וגיסי שלא ממש דוברים אנגלית, חשבתי שאולי הוא ירגיש שלא בנח. 
ואז, כאילו הוא בכלל לא הקשיב, הוא עבר להקדמה הקבועה שלו "אני רוצה להגיד לך משהו אבל אל תכעסי". 
כל כך הרבה פעמים הסברתי לו שכאשר אומרים דבר כזה, מתחילים להתעצבן עוד לפני שמבינים על מה מדובר. 
"אז את רוצה שלא אגיד?" חמדתי לצון מספר פעמים בעבר כאשר עניתי בשלילה, זה תמיד מחזיק שלוש שניות ואז הוא ממשיך בכל מקרה. 
הפעם, הוא ניסה להגיד שהוא לא חושב שכדאי שפיץ יבוא כי בן הדוד ממש התחזק והוא לא יודע אם זה מתאים שפיץ ישתתף.
כאילו לא אמרתי כמה רגעים שפיץ כנראה לא יגיע מטעמים פרקטיים, עכשיו כשנכנסו למשוואה בפעם המי-יודע-כמה, ענייני דת מדומיינים יותר או פחות, חשתי אכזבה.
ממה החשש בעצם? שהוא יצלה חזיר על האש באמצע אולם השמחות? חוץ מזה, מאות בני ישיבה צפויים להגיע, אני לא חושבת שמישהו אפילו ישים לב שהוא שם.
הוא המשיך בשלו והזכיר שבכל זאת הוא לא "מבני עמנו", לא פחות, ואמר שזה לא מתאים כי כולם יהיו עם כיפות.
החשק לעקוץ עלה בי והזכרתי לו שאיו מניעה שפיץ יחבוש כיפה, שהרי גם האפיפיור תמיד חובש אחת.
ובנימה יותר רצינית, סיפרתי לו שפיץ תמיד עמד לצדי עם כיפה על הראש כאשר הדלקתי נרות חנוכה.

פייר? די התאכזבתי מהטיעונים הללו, במיוחד כאשר המשפחה של פיץ כל כך נחמדה ומקבלת, על אף פערי השפה והדת. 
עכשיו כשאני חושבת על זה, המסר שאני מקבלת מההורים הוא מאוד מבלבל. מצד אחד, הם שידרו לי לא פעם ואף אמרו מפורשות, שכדאי לי מאוד להזדרז בעניין הקמת משפחה לאור השעון הביולוגי המתקתק, גם אם החצי השני שלי הוא לא "מבני עמנו". ומצד שני מה? הוא לא מוזמן לאירועים משפחתיים אם יש אווירה דתית-יהודית-קדושה מדי? יכול להיות שהם סתם מתביישים במוצא הזר וה"טמא" שלו? כי כבר היו לאבי אמירות בכיוונים האלה בעבר.
אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שהם היו אומרים מילים דומות לגבי האקסים שלי החילונים בואכה אתאיסטים. 

רציתי לכתוב גם על הביקור המאוד נעים אצל המשפחה של פיץ, ה"אזכרה" של אביו ואווירת הכמעט חג מולד, אבל כנראה שזה ישאר לפעם אחרת. 

שבוע של פעילות ובלאגן

כל כך הרבה דברים שקורים עכשיו, ברמה הלאומית, המשפחתית והאישית ואני מתקשה למצוא את הידיים והרגליים. 
המלחמה עדיין כאן כמובן, וכמו כולם גם אני עוקבת בדאגה.
נכון שהיו אנקדוטות "נורמליות" פה ושם שכמעט גרמו לי להרגיש שהחיים שבו למסלולם, אך התזכורות לא מבוששות לבוא. 
התראות ה"צבע אדום" של היום ואתמול למשל, עשו את זה מצוין.

ברמה המשפחתית, השבעה של הדוד היקר שלי שהלך מאיתנו במפתיע, העסיקה את כולנו במגוון דרכים. 
כמובן, היו ביקורים תדירים אצל הדודה שם אלמנתו, הילדים ואמא שלי ישבו. אחיותי ואני עשינו שמיטב יכולתנו כדי לתחזק גם את המסביב.
למשל, ביקורים תדירים אצל סבתי בבית האבות, שעכשיו נצרכו יותר מתמיד מכיוון שבנה נפטר ואמי מתאבלת עליו. 
באחד מהביקורים הללו, כבר עמדתי להוציא את סבתא ללובי כדי שתהנה קצת מקרניים אחרונות של אור יום, אבל בדיוק רגע לפני היה צבע אדום. הבטתי בבלבול בעובדי המקום ושאלתי אם המרחב שבו אנו שוהים הוא מוגן, אבל בראותי את החלונות הגדולים הנחתי נכון שהתשובה היא שלילית. אחותי ואני מיהרנו לגלגל את הכסא של סבתא למסדרון המוגן יותר שם המתנו מספר דקות. סבתא שלי, שאינה צלולה, שאלה "נו, למה מחכים?" אז עשינו סיבוב הלוך וחזור במסדרון כמה פעמים וחזרנו לחדר ההתכנסות שלהם. הרגשתי שלא בטוח לקחת אותה ללובי, שרובו מלא בחלונות גדולים ובטח שלא לגג, למרות שיש שם גינה מקסימה לרווחת דיירי המקום.
היום אחיותי התגייסו לבשל להורים שלי לשבת ולנקות את הבית. למרות הרצון שלי להצטרף, גם אתמול קרסתי למיטה והתעוררתי כשכבר לא היה במה לעזור.

בנוסף לסבתא שלי, שהיא אמא של הדוד ז"ל, יש לדודה גם את אביה שלה שנזקק לטיפולה.
בדיוק לפני המוות הטראגי, מצבו של אביה הדרדר ובמקום מגורים לגיל הזהב היא העבירה אותו לבית חולים סיעודי קרוב יותר לביתה. חוץ משני משלוחי אוכל וציוד שעשיתי עבורה מביתה לבית האבות, עזרתי לה גם למכור תוכי שהיה ברשותו ושנשאר במגורים הקודמים שלו. כבר לפני כמה שבועות ראיתי שהיא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שהוא מיועד למכירה, אבל לא היו קופצים ולכן היא נסעה אליו כל יום כדי להאכיל אותו. הדודה אמרה שהיא יודעת שיש ביקוש רב לתוכי שכזה, אבל היא חייבת לפנות אותו עוד היום, וכל מחיר שיהיו מוכנים לשלם עבורו הוא בסדר מבחינתה, כי זה צער בעלי חיים.
פרסמתי את התוכי בכמה קבוצות יעודיות ותוך כמה שעות הגיע מישהו לקנות אותו, לשמחת כולם.

בין לבין, נכנסתי אתמול לשאיבה שלישית. הפעם התלוו אלי חג'י והארלם שהגיעה גם בפעם הקודמת.
הכל הלך בצורה די חלקה ומהירה מאחר והייתי היחידה נכנסה אתמול לשאיבה. הפעם לצערי, שאבו והקפיאו ממני רק שלוש ביציות. אני צריכה לשמוח על כך שזה יותר טוב מכלום, אך בהשוואה לנתוני ההתחלה שנראו די טובים, התוצאה די מאכזבת.
מבית החולים יצאתי מיד לשבעה, יחד עם הדודה (מצד אבי) ומשם המשכנו לביקור סבתי מצד אבא וגם שם תפסה אותנו אזעקת צבע אדום.
הדודה הקפיצה אותי הביתה, כאשר התכנון היה לבקר שוב את הסבתא השניה בבית האבות אחר הצהריים, אבל קרסתי מעייפות ופספסתי את ההזדמנות. התעוררתי שוב בערב מעוד אזעקה.

מאירוע אחד למשנהו, שכולם מצריכים את תשומת לבי, אני עדיין עובדת והו כן, ויש את העניין הקטן והלא פתור הזה של הרילוקיישן.
ובכן, כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי הודעה מאל-על שהטיסה בוטלה. כמה שעות אחרי הגיעה הודעה מהעבודה שכל מי שהטיסה שלו בוטלה צריך ליצור קשר עם משרד הנסיעות עמם אנחנו עובדים והם יארגנו כרטיס חדש. 
בעקבות תגובתה של n_lee שנתנה לי קריאת השכמה (תודה רבה לך!), החלטתי שיש לי כאן הזדמנות לדחות את הטיסה ובכך אולי להספיק לתרום פה במשהו למאמץ המלחמתי, לעבור עוד סבב שאיבה וגם להספיק להתארגן בצורה נאותה, אחרי שהשבועיים הראשונים ללחימה השביתו אותי לחלוטין. זה הצריך מעט בירורים, אבל תוך יומיים עדכנו אותי שדוחים לי את הנסיעה בחודש, מה שיאפשר לי אולי אפילו לסיים סבב שאיבה רביעי.

כשאני ליד הדודה או אנשים אחרים אני משתדלת לשדר חוזק ויציבות, לומר שהכל יהיה בסדר, אבל גם לי יש רגעים שבהם אני חשה בכתפיים שנשמטות ופתאום ראשי מוצף בשאלות.
איך זה יגמר? איך יראה העתיד של המדינה שלנו? איך יראה העתיד של משפחתי ושלי כאן? האם אני עומדת להתקל באנטישמיות או אנטי-ישראליות בארץ השיכורים? הרי כאן כולנו מאוחדים ומהווים רוב, שם אני עשויה למצוא את עצמי כמיעוט מבודד ועצוב. 

השבוע שנגמר היה מלא בבשורות קשות, במשימות, ובתנועה שלא הותירה לי הרבה זמן למחשבות לעצמי, או אפילו לאכול ולנוח כמו בן אדם.
מקווה שהשבוע יביא לנו בשורות של שקט.

מתקפת פתע על ישראל

שמיני עצרת משפחתי מאוד היה אתמול.

הגעתי אל הדודה בשמחה ובחיוך, במיוחד לאחר השיחה מלב אל לב שהייתה לנו מוקדם יותר השבוע.

ארוחת החג הייתה טעימה ונעימה כרגיל, ושיחות הסלון שלאחריה נעשו בליווי תה מחליטת עלי זעתר טריים. ריח התה היה מבלבל כי לכולם הוא הזכיר מיד פיתה דרוזית, אבל הטעם הפתיע מאוד לטובה.

השיחה התארכה והתארכה וכבר כמעט פניתי ללכת הביתה עד שצ'ץ' הגיע. 

נוכחותו לבד העלתה נושאי שיחה נוספים וכמובן שגם לוח הקטאן נפתח עד מהרה. 

הפעם לא היה לי מזל ודי קרטעתי מאחור, אבל כרגיל היה כיף. כאשר ביקשתי מהם תשובה כנה לשאלה מי יחליף אותי ליד לוח המשחק כאשר אני בארץ השיכורים, הם אמרו שכנראה אף אחד. קצת הצטערתי לשמוע.

משם השיחה נסבה לנושאים מאוד אישיים ורגישים בקשר אלי, לנסיעתי הקרבה ולספקות הרבים שמנהלים אותי בחיי. צ'ץ' והנדלניסט עודדו ושאלו שאלות בעיקר בנוגע לכמה משפטים שציינתי בהקשר של קריירה ולימודים. הם נתנו לי תשובות גבריות מאוד, כלומר כאלה שלא צריכות להתחשב במיוחד בשעון ביולוגי מתקתק וכאשר הסברתי להם את עמדותי צ'ץ' הסכים איתי מיד והדוד שנשמע פחות נחרץ בתחילה רק הזכיר לי לא לשכוח את עצמי ורצונותי בתהליך. 

בניגוד לשיחה החטטנית שהייתה עם אשב"ד בשבוע שעבר, זו שיחה שנעמה לי הרבה יותר מכל הבחינות- מדובר באנשים שבאמת קרובים אלי, השיחה נעשתה בשקט ובישוב הדעת ולא כמשפטים שנורו לעברי מול סבתא ודודים ובניגוד לפעם הקודמת, אני יודעת שאם הייתי מרגישה שלא בנח, השיחה הייתה נפסקת מיד. בנוסף, ניכר מאוד שהם מקשיבים לי באמת ורוצים בטובתי, ולא רק "טובתי" לפי ראות עיניהם בלבד.

אתגעגע לזמן איכות שכזה בניכר.

צ'ץ' ואני יצאנו מבית הדודים לקראת השעה שלוש ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי לבוא לבית הכנסת למחרת בבוקר להקפות.

שאלתי אותו איך הוא מתעורר מוקדם בבוקר בלי לכוון שעון... 

ממש לא ציפיתי שהתראות "צבע אדום" בשש ומשהו בבוקר תהיה התשובה. 

כמו כולם, אני צמודה לחדשות ולווטסאפ.

בני משפחתי גרים כולם במרכז וכרגע הם בטוחים. 

אבל אצל חברי לעבודה המצב שונה לגמרי.

שלושה גויסו למילואים, כולל אחד שגר בשדרות ורק מחכה שיסירו את העוצר מעל העיר כדי שיוכל להצטרף ליחידה.

המנהל שלי מטייל כרגע בחו"ל אבל השאיר מאחור שני ילדים בסדיר, כולל בן בקרבי שהוקפץ.

מחר אמור להיות לסבתא שלי תור במכון שמיעה שהיא ממתינה לו זמן רב, האם הוא מתרגיש בנח לצאת מהבית?

אני אמורה לנסוע לבי"ח לביקורת, כעת כשאני בתחילת סבב שאיבה שלישי. האם הפוקוס של בתי החולים עבר רק להצלת חיים ושם בהולד יצירת חיים? במוקד החירום אין תשובה חד משמעית כרגע. 

ובינתיים, חדשות מזעזעות על חדירת מחבלים, למעלה ממאה הרוגים ואלף פצועים, מספר לא ידוע של חטופים ושבויים וכעת אומרים שגם חיזבאללה מתחילים להתגרות בנו מצפון. 

החשיכה שיורדת כעת תקשה עוד יותר על סיום חלק מהאירועים שעדיין נמשכים וגם על מציאת מנותקי קשר ממסיבת הטבע.

אתמול כשדיברנו על ספק, צ'ץ' שאל אותי האם יש לי ספק שאתעורר מחר בבוקר. 

אמרתי שמי יודע, אולי כשאחצה את הכביש בדרך חזרה אדרס למוות או שלא אקיץ משנתי.

הוא החזיק את הראש וקצת הופתע מהתשובה הזאת ואמר שאני לא יכולה לתת למחשבות כאלה לנהל אותי. עניתי לו:

"האם כשאני הולכת לישון לפני משמרת יש סיכוי שלא אקום בבוקר? יש. ובכל זאת, אני מכוונת שעון מעורר ומכינה בגדים כי אני לא נותנת לספק הזה לנהל אותי". 

מי חשב שיש סיכוי שלמחרת השיחה ההיא נתעורר למציאות הזויה ומבהילה שכזאת?

מאחלת מכאן רפואה שלמה לכל הפצועים, שכל הנעדרים ישובו לחיק משפחותיהם במהרה ושנדע רק שקט ושלום.

זמנים כאלה

התעוררתי בבהלה והבטתי על מסך הפלאפון.

ההסעה שלי עמדה לצאת עוד כשלושים וחמש דקות וזו שעה בה אני אמורה להיות מאורגנת, מתוקתקת, אחרי שאכלתי ושתיתי קפה וכבר פונה לכיוון הדלת. 

הפעם, מפאת הזמן הקצר והיקיצה בשעה הלא צפויה התלבשתי והתארגנתי בזריזות מפתיעה ותוך כמה דקות הייתי בחוץ, עם עדיין מעט דבק בעיניים שלא שטפתי כמו שצריך. מזלי שבדיוק עבר שם אוטובוס, אחרת עוד הייתי צריכה לרוץ את שני הקילומטרים שמפרידים ביני לבין תחנת האיסוף.

את המשך הדרך העברתי בקריאה חפוזה של החדשות (אלוהים אדירים, החוק עבר. מה יהיה עכשיו?) ואת ההליכה הקצרה מתחנת האוטובוס ליוו בליל של קולות בתוך הראש. חששות מהעתיד הבינוני והמיידי בעקבות החוק, תהיה על כמו בני הנוער והאנשים שהיו ברחובות, ככה סתם לכאורה, כאילו קורה משהו שלא עדכנו אותי לגביו, והחום הלח הזה... מה יהיה איתו ומתי הוא יפסק?

בהמשך השבוע יחול תשעה באב. 

אינסוף מילים נאמרו על הקרבה של התאריך הטראומתי הזה למועד החקיקה. 

מצד אחד, רבים מחברי מתנגדי הרפורמה מזכירים שהחוקים והריח הלא דמוקרטי שעולה מהם הוא חורבן הבית ממש, מלחמת אחים כמו בזמנים העתיקים וש-היי, מי צריך אויבים מבחוץ כאשר אנחנו מיטיבים כל כך להלחם ולהרע זה לזה?

מן העבר השני, רבים ממכרי שבעד הרפורמה (גם אני הופעתי לגלות שהם אכן רבים) רואים את העניין אחרת.

יש את אלה שאומרים שבזמנו היו הפגנות ותחושת "סוף העולם" דומה גם בימי ההתנתקות, אבל כאן לא מדובר בדרמה גדולה אלא בשינוי נחוץ ומקומי.

קבוצה אחרת שאני קצת מצטערת עבורה, מעלה את הקיפוח על נס והטרמינולוגיה שלהם נשמעת כמי שמחפש נקם ולא צדק. 

זה "הם" שדפקו "אותנו". מילים כמו מזרחים שהפכו למילה נרדפת למכבדי מסורת וימין שבמשך דורות קופחו, הושפלו, בוזו ונבזזו על ידי האשכנזים -חילוניים-שמאלניים הרעים שניצלו את תמימותם. 

אני יודעת שהדברים היו לא פשוטים פעם, קיבוץ גלויות של המון אנשים שברחו ממדינות שונות אבל מה קורה היום? 

בשיחות מן הסוג הזה, במיוחד עם חברים מהעבודה, יש לא פעם מן ביקורת מרומזת על כך שאני שייכת לקבוצה השניה.

ובכל פעם אני נאלצת להסביר שהנה, אני מעורבת. יש לי אמא אשכנזיה ואבא ספרדי, כך שאפילו אין לי שם אשכזני להסתתר מאחוריו. וזו לא רק אני, בני דורי, דור הנכדים של מקימי הארץ, אני כמעט לא מכירה אדם אחד שהמוצא שלו הוא לא בחצאי ורבעים.

נולדתי במרכז, כן אבל כמוך עובדת בדרום. 

גדלתי במערכת חינוך דתית לאומית (כמו של פעם, לפני ההקצנה) ולמרות כבוד רב שיש לי למסורת ולמנהגים הללו, רבים מהם אני לא מקיימת. 

ושוב, כמוני אני מכירה עוד רבים.

אז איך אפשר לראות את העולם בשחור ולבן? חמישים גוונים של אפור זה לגמרי אנחנו.

בתוך מערבולת הרגשות הזו אני נזכרת שבדיוק עוד שלושה חודשים אני צפויה לעלות על מטוס שיקח אותי לארץ השיכורים השקטה, הקרירה והירוקה. פיץ יחכה לי בצד השני והעולם יראה אחר, כל עוד לא אתעדכן בחדשות מן הארץ. אני חושבת על כך ואני לא יודעת אם המחשבה הזו מרגיעה אותי, או שהחשש ממה שיחכה לי כשאחזור מפחידה. 

אני חושבת שגם וגם.

עצבות ונצנצים

התקופה האחרונה התאפיינה בדכדוך, מחשבות אפלות ושעות שינה מרובות. כנראה שהשינוי החד בין הפעלתנות, המאמץ והלחץ של המשמרות והכלום של החופש עושה לי משהו לא טוב.  

ביום שבת האחרון נפלה עלי מרה שחורה די קשה. 

סיימתי סייקל והרגשתי, בפעם המי יודע מה, שזה פשוט לא שווה את זה. 

כל המאמץ, הנסיעות והמשמרות הממושכות נראו לי מיותרים לחלוטין. אני בקושי רואה משפחה וחברים, תחביבים שמסבים לי אושר אין ובסופו של יום אני חוזרת לדירה ריקה ובעיקר מבלה עם הביקורת והדכאון ששוחות לי בראש דרך קבע. 

פיץ ניסה לעודד ולהזכיר שהרילוקיישן נותן לנו אופק אופטימי, אבל קול פנימי לחש לי עצבות על כך שהמערכת הזוגית שלנו אוכסנה באיזה מדף גבוה עד שההזדמנות הזאת, שנחתה עלינו באופן פסיבי לחלוטין הגיעה.

ביום ראשון מצב רוחי לא השתפר.

בשבוע שלפני כן הצעתי לחג'י והארלם להפגש באותו אחה"צ, אבל חג'י לא הגיבה והשיחה נעצרה בזאת במשך ימים. כשהגבתי לבסוך בראשון בצהריים, כתבתי שאני מבינה שזה כבר לא יקרה, שתיהן לא במיטבן החזירו שהן בכל מקרה לא במיטבן, כל אחת מסיבותיה היא. 

בערב, הלכתי להרצאה מעניינת ומשעשעת בנושא ההיסטוריה המוזרה של האירוויזיון. האירוויזיון כידוע, הוא שבוע מופלא לו אני מחכה בכיליון עיניים כל השנה. אבל אפילו לפעילות כזאת הלכתי נטולת חדווה.  

הסיבה? 

גם שם ביליתי לבד. לאף אחד ממכרי אין עניין או זמן. 

ההרצאה הייתה חביבה, חידשה לי מעט ובחלק מהזמן דייקתי אני את המרצה, שידע שבכל הרצאה כזאת יש כמה "מומחים" שמתקנים אותו בפרטים. 

כשסיימתי, התקשרתי לשתי חברות תל אביביות- אחת חולה והשניה עסוקה. אז חזרתי שפופה הביתה. 

צומת נוספת של אירוויזיון ועצב הגיעה בסוף השבוע שעבר, כאשר הבנתי שהפעם מועדון החובבים לא ארגן צפיה משותפת מאחר והמון חסר'ה נסעו לליברפול. 

שפופה וגלמודה, כתבתי בקבוצת הפייסבוק שאני מחפשת להתארח לצפיה משותפת בחצאי הגמר. 

כעבור כמה שעות קיבלתי הזמנה כזאת ממכרה חובבת שהיא גם חמודה וגם גרה לא רחוק ממני. היא אמרה שתעדכן בתחילת השבוע אם האירוע יתקיים בודאות ואכן- כשהודיעה שזה יקרה, שמחתי מאוד. היא אמרה שתיכף תשלח איבנט בפייסבוק. התעודדתי.

ביום שלישי, היום בו נערך חצי הגמר, עדיין לא היה איבנט. ניסיתי להבין ממנה מה קורה. וקיוויתי שזה יעורר אותה לספק מידע בצורה מסודרת.

איזה כיבוד להביא? משהו לשתות. אחלה, קניתי יין ושתיה קלה. 

אחרי השעה שמונה, פחות משעתיים לפתיחת האירוע ועדיין אין תגובה מצדה. שאלתי מה הכתובת המדוייקת הרגשתי כמעט כאילו אני מכריחה אותה למסור פרטים בניגוד לרצונה, בכל מקרה, תהיתי למה זה היא חיכתה עד הרגע האחרון.

בעשרים לעשר הגעתי לבניין שלה.

צלצלתי באינטרקום כמה פעמים אך לא תשובה. ניסיתי להתקשר וכלום. שלחתי הודעה " האינטרקום עובד?" והיא ענתה "התכוונתי לגמר במוצש... סליחה על אי ההבנה". בכל מקרה היא לא בבית.

יכולתי לכעוס, או להתעצבן אבל כשחצי הגמר עמד להתחיל כעבור רבע שעה שינסתי מותניים, תפסתי את שקית הבקבוקים הכבדה ובכפכפי בירקנשטוק שלא נועדו לכך רצתי לכיוון בית הורי הממוקם ק"מ משם. 

תוך כדי ריצה התקשרתי לאחותי הברבורה.

"אמא צופה בחצי גמר...? בעצם לא משנה, תעבירי לערוץ כאן ושבי בסלון, אני באה לראות חצי גמר ואת צופה בזה איתי!". 

פעם, כשהיו לי חברים שצפו יחד איתי באירוויזיון בכל מיני פאבים בתל אביב, נהנתי לתת פרשנויות ועד היום אני נהנת מזה כשמזדמן. למעשה, במובן מסויים אני קצת מתבאסת שבשנים האחרונות הביאו ל"כאן" פרשנים, אני מוצאת אותם מרגיזים לעתים ודי שטחיים. 

אמא שלי נהנית מהתחרות אבל לא הייתה בטוחה שתשאר עד הסוף. את ברבורה, שלרוב גם ככה הולכת לישון מאוחר זה לא מאוד מעניין אבל היא בכל זאת ישבה וצפתה איתי בכל המשדר. הפתעה נוספת הייתה כשהזמנו גם את קישוא שהגיעה ואפילו אבי הפציע מדי פעם מחדר השינה. 

רק ברבורה ואני נשארנו עד סוף המשדר, אבל אני חושבת שסה"כ היה לה נחמד כי כשאמרתי שאני אגיע לצפות איתה גם בחצי השני נראה שהיא לא התנגדה ואפילו חייכה. התגובה שלה נעמה לי, במיוחד לאחר שהרגשתי שאני חופרת לה ולקישוא על הנושא הזה שלא באמת מעניין אותן. 

בקיצור, מעז יצא מתוק. 

אגב, גם עם החברה ההיא שמולה חלה אי ההבנה הדברים הסתדרו. היא התקשרה אלי היום והתנצלה אבל אני אמרתי לה שהדברים הסתדרו לטובה. 

בסופו של דבר הוזמנתי אליה שוב להקרנת הגמר במוצש. היא הזמינה כמה חובבים נוספים לסלון שלה ושל בן זוגה החביב, לצפיה על מסך גדול. 

למרות שיש לי תכניות אחרות, היא הצליחה לפתות אותי, אולי אצטרף.

דברים שהיו לי לומר לך

הריבים בין פיץ לביני נמשכים וכעת אני מבינה שזמן רב היינו בקצר תקשורתי.

הוא ככל הנראה חשב שבסוף אני אראה את ההגיון שבלעבור למדינתו. הוא חזר על זה לא מעט פעמים. 

אני אומרת שבירוקרטית אני לא יכולה לעבור ורגשית אני לא מוכנה לקפל את החיים שלי בישראל עבור סטטוס של חבר/חברה. חשבתי שהייתי מספיק ברורה בעניין. 

הוא אמר לא פעם "הייתי מתחתן איתך מחר" אבל גם נוגד את עצמו באומרו שמבחינתו הוא לא צריך ניירת וטבעת כדי להביע את המחוייבות שלו כלפי.

אני רומזת שלי זה כן משנה ובפנים נקרעת בין הרצון להגיד את זה בצורה ברורה וישירה לבין הידיעה שאם אעשה את זה, כל הצעה שעשויה לבוא בהמשך תחשד כתגובה לכך שכופפתי לו את היד.

הוא אומר שזה לא נכון אבל מוסיף שתכנן להציע לי בפריז, אבל שגם שם עלו התמרמרויות מצדי ולכן הוא הרגיש שזה לא יהיה נכון להציע אחרי כן.

אני הצטערתי שכך היו הדברים אבל ניסיתי להסביר לו שחוסר הודאות הזה שנמשך כבר שנים מעביר אותי על דעתי.

שכשאני מסתכלת סביבי ורואה אנשים נפרדים, מכירים, מתחתנים, מסיימים תואר, לוקחים משכנתא, נכנסים להריון ומגדלים ילדים כשבאותו זמן שום דבר לא זז אצלנו- אני מתחרפנת.

ששנים אני הודפת את הביקורת מצד המשפחה שלי על כך שהוא לא יהודי.

שאני נכנסתי לסיטואציות קשות עם המשפחה שלי אחרי שבצורה כמעט בוטה שלחו אותי להפרד ממנו ושעד היום אני לא ממש מצליחה לסלוח להם. שההתנגדות המתפתלת של ההורים שלי התחלפה בקבלה מרחמים ועידוד "לפני שיהיה מאוחר מדי" כי -"אנחנו לא רוצים שתסיימי בסוף לבד ותתחרטי שלא הקמת משפחה".

וכל זה בשביל מה?

בשביל שאסיים בסוף בתחושה המגעילה הזאת? שהכי טוב שנגיע אליו זה הלימבו הזה? שנתקע במצב הזה כל כך הרבה זמן שאתחיל לחשוד שאולי זה נח לו ככה ושאני סתם בונה ציפיות שנגיע לאנשהו? שאני מתפוצצת מבפנים אבל יודעת שאני לא באמת יכולה להגיד שום דבר? 

ועכשיו יש לי אישור רפואי על כך שזמני להקים משפחה הוא אולי קצר משחשבנו ופתאום הוא מתעורר ואומר שאם זה אכן כך, אז נתחיל לעבוד על זה בהקדם.

איפה היית עד עכשיו? למה היית צריך לחכות עד שהרופא יגיד את זה ושאני אכנס לתסביכים עם עצמי?

אנחנו באמת צריכים גם את הלחץ הנוסף הזה עלינו עכשיו? 

אז יצא שנכנסתי לחיכוכים עם המשפחה שלי, שנלחמתי בטפטופי ספקות שהכניסו לי מכל הכיוונים, מרגשות אשם שדחפו לי, מרחמים, ביקורת ומה לא - אבל מה מסתבר? שהוא כנראה לא קלט כמה כל הדברים האלה השפיעו עלי. שהוא לא הבין, שאני מצפה למחויבות מצדו, אם הוא רוצה שאעבור. עזבו מחויבות, אמרתי לו שוב ושוב שאני לא יכולה לעבור, בירוקרטית, אך למרות שהוא יודע וחזר ואמר לי בשיחותנו הרבות שאני יכולה לעבור ככל הנראה רק בעזרת נישואים או דרך קבלת מעסיק מקומי, האסימון לא נפל לו.

התפוצצתי עליו אתמול ואמרתי לו את כל מה שהיה לי לומר בצורה הכי ישירה וברורה שיכולתי לחשוב עליה. 

נדמה לי שהוא סופסוף הבין, אבל הפיצוץ הזה ירק מתוכו עוד ממטרים של רגשות קשים שנרקבו בתוכי הרבה זמן.

אני נקרעת בין ההגיון שאומר שלא מגיע לי כלום ושאני לא יכולה לצפות שהכל יעשה בדרך ולפי לוחות הזמנים שמתאימים לי (למרות שראבק, כבר יותר משמונה שנים שאנחנו יחד וכמעט חמש בשלט רחוק) לבין הרצון לאישור מצדו שכל החיכוכים, הריבים, והאווירה השלילית שסחבתי לא היו לחינם, שאני לא מדמיינת את מה שיש בינינו.

הוא תהה למה, אם הרגשתי ככה, לא הצעתי אני לו אני וכתגובה הצלחתי אך בקושי לעצור את הדמעות.

הרי חתונה כמו שאני מכירה אותה- לא תהיה.

אורחים וקרובי משפחה מהצד שלי שיהיו שמחים בשמחתי -לא באמת יהיו. לא בלי הבעות חמוצות וחרטות. 

אז הדבר האחרון הכאילו נורמלי שנשאר, גם את זה אתה רוצה להעלים? שלגמרי ארגיש כמו חתיכת אפס?

אתה מצפה שאעשה אני את המעבר הגדול הזה (כן, למרות שגם אתה הסכמת להגירה חזרה לישראל בעתיד), אז יהיה אם תראה איזו נכונות, איזה חצי צעד או מעשה מכיוונך.

סיימנו את השיחה אתמול כשהוא היה צריך לצאת לעבודה. יצאתי בתחושה מושפלת על כך שהייתי צריכה לומר את כל מה שאמרתי ונבוכה על כל המחשבות שביטאתי ואישרתי בקולי שלי.

היום כשהתעורר, התחמקתי ממנו רוב הזמן אך במעט הזמן שכן דיברנו בו, הוא ניסה לפייס, אפילו הזכיר שמחר יוצא לכמה ימי חופש בהם ביקש ממני שיעור עברית (אמרתי שהוא לא צריך לעשות את זה) והזכיר שרצינו לקבוע פגישה עם עו"ד לענייני הגירה. אבל למרות ההתנחמדות שלו הצלחתי לעצבן אותו ולגרום לו לצאת למשמרת בפרצוף זועף.

עכשיו לילה ואני לבד בחדרו כאשר הוא במשמרת.

החזקתי את עצמי ערה עד עכשיו, אבל תיכף אכנע לעייפות. כשאתעורר בבוקר, הוא יהיה כאן לצדי ויתחיל כמה ימי חופש בהם נצטרך להחליט מה הלאה.

אני לא יודעת איך כל זה יגמר. 

בדיקה שגרתית

ביקור חצי שנתי אצל רופאת הנשים.

האמת? לא זכרתי אפילו למה קבעתי את התור הזאת. אולטראסאונד עשיתי כבר פעמיים, בפעמים אחרות היא עברה בזריזות ובקרירות על התיק הרפואי וגרמה לי לחשוב שאולי קצת בזבזתי את הזמן על המתנה מחוץ למשרדה.

אבל הפעם זה היה אחרת.

לא יודעת אם זה קרה כי הייתי ראשונה בתור, אבל עושה רושם שהיא גם הייתה חמימה מהרגיל וגם נמרצת יותר, כמעט כמו המדפסת אותה העבידה קשה.

ההפניה הראשונה כצפוי הייתה לרופא פוריות שיסביר לי מה האפשרויות שלי בהגיעי לגיל 35. אולי להקפאת ביציות יש סיכוי נמוך יותר, אבל אמרת שיש לך בן זוג, לא? את יכולה טכנית להקפיא עוברים. 

סיפרתי לה על בדיקות הדם האחרונות והחשד של רופא המשפחה שאני אנמית בגלל דימום יתר, מבירור קצר היא נראתה מוטרדת גם מהתכיפות בה אני מקבלת מחזור ופסקה חד משמעית שזה לא תקין. 

הנה, קחי לך מרשם לפרוגסטרון לשלושה חודשים, הפניה לבדיקת רזרבה שחלתית ובדיקת דם נפרדת של סקר הורמונלי אותה את צריכה לעשות בימים ספציפיים ביותר של המחזור.

את יודעת, אמרתי לה, בדיקת הדם האחרונה שעשיתי הייתה בזמן מחזור, אולי חלק מהמדדים הללו מופיעים שם. 

תקתוק קצר במחשב של חיפוש אחר התוצאות הביא לי עוד בשורות איוב.

מה זה, הבדיקה שעשית הייתה בצום? רמת הגלוקוז שלך גבוהה! את צריכה לדבר על זה עם רופא המשפחה שלך ואולי לקבל הפניה לדיאטנית.

הB12 שלך גם נמוך... זה בסדר, אני כבר לוקחת כדורים. טוב, לפחות לזה הייתה לי תשובה.

אספתי את הר ההפניות ויצאתי מהמשרד בפנים נפולות כשלפתע היא נזכרה במשהו וקראה לי שוב פנימה, סגרתי את הדלת לבקשתה.

אה, ואל תשכחי להתחיל לקחת חומצה פולית. את יודעת,  שאם כבר תהיה טעות... טעות נעימה, אז שלפחות יהיה לך את זה. תודה, יום טוב.

היו לי תוכניות להמשך היום אני לא בטוח שאצליח להתרכז.

שיחת הבהרה עם בן הדוד

דיברתי סופסוף עם צ'ץ' אתמול בלילה והצלחתי לשפוך בפניו הרבה מן המשקל שיושב עלי שבועות ארוכים, אלא שכעת אני לא בטוחה מה אמור לקרות הלאה.

פתחתי את השיחה בכך שכנראה שב-80% מהטרוניות שמכבידות עלי אני יכולה להאשים רק את עצמי. 

התחלתי בעיקר- אמרתי שזה הזוי בעיני שהוא מרגיש מספיק בנח להכנס ככה לנושא פרטי כמו הזוגיות שלי, ולרמוז בצורה די נחרצת שהוא חושב שפיץ ואני צריכים להפרד.

צ'ץ' חידד ואמר שהוא לא רמז אלא אמר את זה מפורשות. הסיבה לכך היא כי לדעתו הזוגיות עם פיץ תהרוס לי את החיים והוא רצה להרגיש ש"הוא יכול לישון בלילה" אחרי שעשה כל מה שאפשר ולא עצם עיניים. הוא הוסיף שלו היה נוהג באופן דומה, הציפיה שלו מהקרובים אליו היא שהם יעמתו אותו עם העניין ויזהירו אותו. בכל מקרה, הוא הזכיר שביקש רשות בתחילת השיחה לדבר והיא אכן ניתנה. אמרתי שלהבדיל, גם הגרמנים בחרו בהיטלר לשלטון בצורה דמוקרטית ואז קיבלו את הנאציזם לפנים, הרי לא יכולתי באמת לדעת על מה אני מסכימה.

 

הטיעון הזה, שנתתי את הסכמתי עלה עוד כמה פעמים עד שנאלצתי לחזור בכל פעם לפתיח שממנו התחלתי ושמסביר את זה שמירב האשמה היא עלי מאחר ולא הצבתי גבולות מולו. הוא כזכור רצה לדעת מה הגבולות שלי כדי לא לדרוך במוקשים רגשיים שלא לצורך, ואני טענתי שאני לא רוצה שילך על ביצים לידי. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם אפשר להאשים אדם בהסגת גבול כאשר לא היה גבול  כזה מלכתחילה?

הנושא של המפגשים בערבי שישי עלה אף הוא כולל הכעס שלי על כך שבכל פעם שהדוד, הדודה או צ'ץ'העלו את הקשיים והלבטים שלהם, כולם הטו אוזן, הקשיבו ויעצו. לעומת זאת, כשהעלתי את הנושאים שלי קשים שהם בעיקר הלבטים בענייני עבודה והזוגיות עם פיץ, קיבלתי לא פעם הערות מחפפות (" נו מה הבעיה, פשוט תעזבי") או שיכולתי לראות את חוסר הנוחות שלהם בעניינו של פיץ. כאן זה היה בעיקר הוצאת קיטור כי אני לא באמת מצפה שצ'ץ' ידבר בשם הדודה והדוד, אבל הוא כן התנצל, למרות שלא היה צריך לדעתי, על זה שהדודה בחרה לכנות את המעסיק שלי "אנטיוכוס" מאחר שזו בדיחה שלו שנאמרה בהקשר אחר והיא פשוט שאלה אותה והשתמשה בה כאן בצורה גרועה. 

שעה ורבע של שיח ודמעות מצדי, הסתיימו לבסוף בתחושות מעורבות. 

צ'ץ' התנצל על החלק שלו בעניין ושאל איך אפשר להשתפר מכאן. בתחילה הציע שפשוט לא נדבר יותר על הנושאים הללו, חששתי שזה יהפוך להיות הפיל שבחדר. הוא חשב אחרת ממני וטען שכל עוד הדברים מוגדרים אין פיל ודווקא כאשר לא ברור אם ניתן או לא לדבר על נושא מסויים יש פיל. סגרנו את זה בכך שאני לא אעלה את הנושא של פיץ והוא מצדו לא נדרש לשאול מה שלומו בנימוס מזוייף (כמו שהדודה לא פעם עושה ואף פעם לא הבנתי מה הפואנטה). צ'ץ' המשיך בסוג של מונולוג מהורהר בו ניסה להפיק לקחים למשל, שגם כאשר אדם נותן הסכמה להקשיב לדעה על נושא רגיש, צריך עדיין להיות רגיש וקשוב ולא להכנס לזה במאתיים קמ"ש. 

גם אני הגעתי למסקנות, והראשית שבהן היא שכנראה אין טעם לעשות שיחה דומה עם הדודה כי הרי מראש נתתי הסכמה להקשיב והגבולות היו פרוצים, אז על מה יש לי להתלונן? חלק מהדברים שנאמרו מול צ'ץ' יגיעו אליה כנראה בכל מקרה.

עם צ'ץ' עוד דיברתי מדי פעם והוא ידע שמשהו מתבשל אצלי, אבל אני לא יודעת קורה עם הדודה. לפני כמה ימים, כשיצאתי מהמפגש האחרון של הסדנה ממנו יצאתי טעונה, שאלתי בוואטספ אם הוא פנויה לכמה דקות כי רציתי להתקשר וללבן את העניינים ואחרי חצי שעה ללא מענה וללא וי כחול, מחקתי את ההודעה כי הרגשתי שהשעה מתאחרת לשיחה כזאת. פעם היא הייתה חוזרת אלי כדי להבין מה פשר ההודעה שנמחקה, הפעם היא לא טרחה.

היום התעוררתי בתחושה מגעילה ודוחה.

ניסיתי "לסמם" את עצמי עם גלישה באינטרנט אבל לא היו שם מספיק דברים מעניינים שיסיחו את דעתי. 

עברתי להמשך תכנוני נקיונות קטנוניים.

בכלל, שמתי לב שלאחרונה אני מתקטננת בנושאי נקיון וכל חצי חרק שבטעות נכנס לדירה גורם לי לתחושות חסרות פרופורציה של תחושת כשלון, רכישה של חומרי הדברה, תכנון של פינוי עוד מדפים, עוד אקונומיקה, קיצוץ שיחים בחוץ שמגיעים עד לחלוני וכנראה מביאים איתם חרקים ומעופפים, נקיון הצנרת בחדר האמבטיה וכו'. זה כאילו אני מנסה למצוא פיצוי על תחושת הכשלון שלי בתחום אחד, ע"י לקיחת שליטה אובססיבית בתחום אחר ואפילו זה לא מצליח לי ורק מעצים את תחושת איבוד השליטה.

ובין כל היהודים הקדושים, קרובי המשפחה שחולקים עמי דם, בוגרי הסדנה הקשובים שמצליחים לזרוק אותי לשאול תחתיות מצב הרוח, דווקא פיץ, הגוי הטמא מתבלט לטובה. הוא דואג ותוהה האם כדאי לי לגשת לעזרה מקצועית כי קשה לו לראות אותי ככה סובלת ("אנו לא צריכה עוד דיבורים אלא מעשים"). לעומת זאת התנצלתי שהאשה הצעירה וחסרת הדאגות שהייתי כשגרנו יחד הולכת ונעלמת ובמקומה הוא מקבל מרתה סטיוארט על סטרואידים, שנוטה לחוסר יציבות רגשי. הוא מרגיש לא בנח כי לכאורה הוא הגורם לכל הבלאגן הזה אבל אני זו שבחרתי בו ובחרתי לתקוע את הקשר הזה בנקודה הבלתי האפשרית בה אנו נמצאים בזה שאני לא עוברת לגור איתו.