מקלט מהרוח

הימים האחרונים עברו עלינו בסימן מזג אוויר קיצוני והתוצאות הבלתי צפויות שהגיעו בעקבותיו.

כבר ביום רביעי שעבר התחלתי לשמוע לחשושים על הסופה שבדרך וביום חמישי אתרי החדשות לומר שזו סופה של אחת לדור שתגיע בלילה ותשאר לפחות עד אחה"צ או שעות הערב של יום שישי. 

ביום חמישי בצהריים פיץ ואני יצאנו לבדיקות תקופתיות אצל רופא השיניים ולאיקאה וכשעצרנו בסופר ראינו שכולם מתכוננים היטב לסופה. התורים והעגלות היו עמוסים ומוצרי בסיס כמו חלב היו חסרים על המדפים. 

כשחזרנו לדירה סביב השעה תשע בערב, הגשם והרוח כבר החלו לצבור תאוצה.

נרדמתי די בקלות אחרי יום שלם של סידורים, אבל הגשם והרוח החזקה שהרעידה את החלונות הצליחה להעיר אותי בארבע לפנות בוקר.

בבוקר יום שישי התעוררתי כהרגלי לפני פיץ שנמצא כרגע בתקופה של משמרות לילה. יצאתי למסדרון, לחצתי על המתג של האור ו... כלום. ניסיתי עוד כמה מתגים ושום דבר.

ניסיתי להתחבר לאינטרנט כדי לראות אם יש צפי לחזרת החשמל, אבל החשמל לקח איתו את הראוטר והוויי-פיי והדאטה של הפלאפון היה איטי מאוד כי בטח כל תושבי השכונה ניסו לעשות את אותו הדבר.

ברגעים בהם כן היה זרזיף קליטה, נקרעתי בין הרצון לבדוק מה קורה עם החשמל לבין האם יש חדש עם החטופות. הצלחתי לקבל טפטופי מידע אבל זה לקח המון זמן. 

שעה של נסיונות לא מוצלחים הביאו אותי לעמוד במטבח אל מול החלון ולהפליג במחשבות.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא רוצה לחזור למיטה כדי להעיר את פיץ אבל אני לא יכולה לבשל לשבת בלי חשמל (יש לנו כיריים חשמליים) ואין אינטרנט. כבר החלטתי ביני וביני לחתוך לי סלט לארוחת בוקר ואחרי כן לקפל כביסה שמחכה לי מאתמול כשפתאום ראיתי את פנס הרחוב מול החלון נדלק ומיד לאחריו שמעתי גם את מערכת החימום ואת המקרר מתחילים לעבוד.

לא ידעתי כמה זמן זה ימשך, אז ניצלתי מיד את ההזדמנות להפעיל את מכונת הקפה.

לוויי-פיי לקח עוד כמה שעות עד שחזר לפעול והוא ולמזלי, החטופות היו בשלב הזה כבר בידי הצלב האדום כך שהמון מתח נחסך ממני הפעם. 

בשעות הצהריים, אח של פיץ שמתגורר במדינה שכנה שאל בקבוצה המשפחתית איך אנחנו מתמודדים עם הסופה. סיפרתי לו על החשמל והאינטרנט ושאלתי אם גם אצלם סוער והוא אמר שלא. 

בשעות אחה"צ, אחותו שגרה גם היא במדינה השכנה, שאלה אם מישהו יודע אם החשמל בבית של אמא שלהם נפל גם הוא כי היא לא מצליחה להשיג אותה. ניסינו גם אנחנו להתקשר אליה לפלאפון והביתה ולא הייתה תגובה. הנחנו כולנו שהנייח הושבת בגלל הסופה ושלנייד נגמרה הסוללה. פיץ חשב שאין טעם לנסות להציק לה כי הוא יודע דהיא בד"כ הולכת לנוח בשעות האלה בכל מקרה.

באותו אחה"צ נהננו יחד מהרכבת המעמד לטלוויזיה שקנינו באיקאה וממרק ירקות עשיר במיוחד שעשה לנו טוב על הנשמה כשבחוץ איתני הטבע עדיין הפליאו את מכותיהם בכל.

ביום שבת מזג האוויר כבר נרגע ובזמן שהרכבנו יחד את ארון המדפים, שאלתי אותו אם יש חדש מאמא שלו. הוא שאל את אחיו ואחותו אם מישהו דיבר איתה והתשובה הייתה שלילית. כאן כבר התחלנו לדאוג. אמא שלו סובלת מכמה עניינים רפואיים שגרמו לה לחולשה פיזית משמעותית. פיץ אמר שזה או שאין חשמל ואז היא נמצאת בבית קר ללא אפשרות לבשל לעצמה או שהיא נפלה ולא מצליחה לקום. שתי האפשרויות גרועות. 

אחותו התחילה לרמוז שאולי כדאי שנלך לבדוק מה קורה איתה והאח הציע לשקול להזמין לה חדר במלון במידה ואין חשמל אצלה בבית. 

בדרך לביתה התחלנו לקבל רמזים למה שכנראה נמצא אצלה בבית. אורך הנסיעה אליה נמשך כמעט שעתיים וברוב המוחלט של הדרך לא הייתה קליטת אינטרנט. במרבית הבתים שעברנו לידם לא היה אור אבל גם עוד לא היה ממש חשוך בחוץ. 

כשהגענו אליה היא שמעה את הרכב חונה בכניסה והיא באה לפתוח את הדלת לקראתנו. רווח לשנינו לראות שהיא בטוב. 

היא הצליחה לדחוף את הכורסא סמוך לאח ועל השולחן ליד היו כמה פירות. היא אמרה שבגלל שלא יכלה לחמם לעצמה שום דבר היא אכלה בעיקר חטיפים ופירות. 

סיפרנו לה שרוב הישובים שעברנו דרכם כנראה מנותקים מחשמל גם הם אבל שאצלנו חמים ונעים והפצרנו בה לחזור איתנו. עזרנו לה לארוז מה שהיא צריכה וברגע שהייתה קליטת אינטרנט בדרך עדכנו את המשפחה ששמחה שאנחנו דואגים לה. 

היא נמצאת אצלנו כבר יומיים והצפי הוא שתשאר עוד כמה ימים. בהמשך אעדכן מעט על החוויות שלנו מהאירוח הממושך של חמותי.

השגרה החדשה

כמה ימים אחרי החתונה בקפריסין השמשית והחמימה, חזרנו למציאות הגשומה של חורף בארץ השיכורים ומאז לא ממש סיפרתי על היומיום כאן.

ככה זה כשמרגיש שהכל קורה כל כך מהר- מעבר מבגדי קיץ וכפכפי בירקנשטוק לכל מקום (בצורנ מוגזמת שהגיעה לפציעה בכף הרגל) לשכבות של בגדים, הדלקת חימום בבית ובין לבין, הכנות לחנוכה וחג המולד. 

בפן הנפשי, המעבר היה לי לא פשוט. 

בשנה האחרונה הרי עבדתי עם פיץ באותה המשמרת כך שסדר יומנו היה מסונכרן- 

הולכים לישון יחד בלילה או בבוקר כתלות במשמרות וסדר יום חופשי יותר בימי החופש המשותפים. פתאום, נאלצנו למצוא פתרונות למצב חדש בו פיץ עושה משמרת לילה לבד ואני אמורה להתאים את עצמי אליו כדי לא להפריע את שנתו המשובשת. 

בהתחלה חשבנו שאני אלך לישון מוקדם והוא פשוט יעיר אותי כשהוא חוזר הביתה סביב השעה שמונה, אבל עד מהרה הבנו שלא תמיד זה פתרון מוצלח.

לפעמים אני לא ישנה מוקדם מספיק כדי להתעורר בזמן ובכל מקרה בחושך ובקור של השעות האלה גם אין חשק, וזה בלי להזכיר את זה שלפעמים פיץ מצליח לשוב הביתה שעה מוקדם יותר.

 אפשרות נוספת שמתגבשת לאחרונה היא שפשןט אשן בחדר השינה הנוסף שלנו. אולי נמצא פתרונות יצירתיים אחרים, או שאצליח סופסוף, אחרי כמעט שלוש עשרה שנה של משמרות, לסגל לעצמי סדר יום נורמלי של שינה ויקיצה בשעה סבירה ואז באמת לא תהיה לנו בעיה.

עניין נוסף שהעסיק אותי בשבועות הראשונים למעבר הוא סידור הבית. 

אל הדירה בה אנו מתגוררים כיום, פיץ עבר לקראת חזרתי ארצה בפעם הראשונה, כלומר אי אז בשנת 2017. 

בשנה האחרונה, פיץ כזכור עבר לגור איתי בדירה שקיבלתי ברילוקיישן מאחר והיא במרחק חמש דקות מהעבודה וכי לא שילמתי בה חשבונות. 

בתקופה הזאת, הדירה שלו עמדה שוממה רוב הזמן למעט ביקורים פה ושם לראות שהכל בסדר או שעצרנו בה לעתים כשנסענו לבקר את אמו והיינו צריכים הפסקת שירותים.

בתקופה הזאת שאלתי אותו לא פעם למה הוא עדיין מחזיק בדירה הזאת, האם לא חבל על תשלום שכר הדירה, אבל הוא חשב שזה כדאי בסביבה של שוק שכירות קשוח ומשימות רילוקיישן נוטות להסתיים באופן בלתי צפוי, כמו שקרה לו בעבר בנסיעה שהסתיימה בהתראה של שבועיים.

היום כמובן שנינו שמחים על ההחלטה הזו. 

כשהגעתי לדירה, עוד לפני שלב הסדר והנקיון ממש, הייתי צריכה להכניס אליה היגיון. 

דוגמה אחת לכך, היא שידות הצד של חדר השינה. 

אחת הייתה במקומה הטבעי והשניה עמדה באמצע המסדרון קרוב לחדר האמבטיה עליה פיץ הניח מוצרי טואלטיקה. הודעתי לפיץ חגיגית שהשידה הזאת באמצע המסדרון מעצבנת אותי ממש ושאני עומדת להזיז אותה לצד השני של המיטה. בהתחלה הוא התעקש ואמר שהוא לא צריך שידת צד ושאני יכולה לקחת את זאת הקיימת.

ומה עם הדברים שלך? שאלתי.

אשים אותם על הרצפה. חוסר הגיון, כבר אמרתי? 🤦‍♀️

דוגמה נוספת היא ניצול חללים.

הדירה בנויה כשתי קומות, כך שמתחת למדרגות ישנו חלל קטן שניתן לנצל לאחסון. כשנכנסתי לדירה, החלק הרחוק והנמוך של חלל האחסון הכיל דברים שהיו בדירה כבר כשפיץ נכנס אליה ולכן הוא לא זרק אותם,  ובחלק הגבוה יותר עמדו בערבוביה מטאטא, כלי מטבח חסרי שימוש, שידת קש מכוערת למראה ופרטים רנדומליים אחרים שעמדו שם והעלו אבק.

חשבתי לעצמי שחבל שחלל כזה לא מנוצל בצורה שימושית יותר ולכן החלטתי לרוקן אותו לחלוטין ולראות מה נמצא שם.

לונג סטורי שורט- חלק מהדברים שנותרו בדירה הם בבירור שבורים וחסרי שימוש ולכן נזרקו. פריטים אחרים שבהם ברור שלא נשתמש, הועלו לעליית הגג הקטנה שלא ידעתי שיש לנו. 

כעת, היה לנו החופש לסדר את החלל בצורה שנכונה לנו- מזוודות בקצה הרחוק, מתקן גדול לאחסון נעליים במקום נגיש, מטאטא ושואב אבק ואפילו כלי עבודה, מחבטי גולף (אל תשאלו) ותיקים. 

אחרי שנים שהנקודה הזאת בבית הייתה מוזנחת ונטולת שימוש, היא הפכה לחלל נהדר ושימושי כל כך, שפתאום היה אפילו הגיוני להחליף שם את הנורה שנשרפה כמה שנים לפני כן.

גם המטבח עבר לא מעט שינויים אחרי שהחלטתי שאנחנו צריכים לנצל אותו בצורה מיטבית בהתאם לשעות הרבות שאני מתכננת לבלות שם.

התמורות שחלו בו כללו מוצרי מזון שזזו, המיקרו שעבר דירה, חומרי ניקוי שעברו לארון פינתי, מכונת קפה יד שניה וקפסולות שנרכשו, שני פחי מיחזור ופח קטן לקומפוסט שנוספו ומדף אחר שהיה חסר באחד הארונות נוסף בעזרת רעיון ויישום יצירתיים של שנינו, וכך הרווחנו אפילו מזווה קטן. 

תמיד שמח במטבח שלנו, כמאמר השיר.

כמו שודאי הבנתם עד כה הייתי צריכה לסדר את כל הדירה בצורה כזו ששנינו נרגיש בה בבית. למזלי, פיץ נתן לי יד די חופשית עם השינויים המתהווים ושיתף פעולה עם קניות שנצטרכנו להן, חפצים שלו שפתאום עברו לחדר או מדף אחר ובת זוג שהחליטה שהבגדים שלו מקופלים בצורה שגויה!

עכשיו כשאנחנו אחרי החגים ואל תוך 2025, אנו לגמרי עם המבט קדימה. 

בין כל הנקיונות והסידורים, הצלחנו לארגן לי גם פינה קטנה ונוחה לשבת בב עם הלפטופ (להלן "המשרד") בה אנו מבלה לא מעט לאחרונה בענייני בירוקרטיה שנוגעים להשארותי כאן, קצוות שנותרו מעבודתי הקודמת ו-וובינרים בנושא יעוץ תעסוקתי שקיבלנו כחלק מחבילת הפרישה מהמעסיק לשעבר. 

היה לי לא מעט זמן להתרגל לשינוי, לסדר, להתרגל ולעבור את החגים. עכשיו הגיע הזמן להתחיל לבנות את עצמי מחדש. 

ימים ראשונים בארץ השיכורים

כמעט שלושה שבועות מאז היום בו שבתי לארץ השיכורים, לזרועותיו החיוורות והמחבקות של פיץ.
הזרועות ההן, יחד עם העיניים המחייכות חיכו לי בקבלת הפנים של שדה התעופה המקומי, עטפו אותי בחיבוק גדול ומוכר שגרם לי לשחרר אנחת רווחה ופוגגו את שאריות הסטרס שנותרו בי אחרי מרתון של אריזות, נקיונות וסידורים בירוקרטיים.
בשדה התעופה הזה אמנם עברתי לא מעט פעמים כך שהנוף, מזג האוויר וחיתוך המילים של המקומיים מוכרים מאוד, אבל החיבוק הזה, הוא באמת מה ששדרג את המוכר והפך אותו לבית. 

פיץ עזר לי לשאת את המזוודות לעבר אשת קשר של החברה שנשכרה לעזור בהתאקלמות. היא נתנה לי את המפתח לדירה והפנתה אותי לעבר דלפק השכרת הרכב. קיוויתי שגם הפעם אקבל משהו דומה לגולף האהובה שליוותה אותי בקדנציה הקודמת אך במקום קיבלתי טויוטה קורולה חדשה. לא רע בכלל.
את הנסיעה משדה התעופה לכיוון הדירה פיץ עשה בתור נהג מאחר ובארץ אני לא נוהגת וחששתי מטעויות.

ההתרשמות הראשונית מהדירה הייתה חיובית. הדירה חדשה לגמרי, עד כדי כך שהמזרון היה עדיין היה עטוף בנילונים, אבל בניגוד למגורים הקודמים היא הייתה ריקה למעט פריטי ריהוט גדולים כדוגמת ספה, מיטה, מזרון, שולחן אוכל וכסאות וכו'.
פיץ חשב גם על זה - הוא הביא איתו כמה צלחות, מעט סכו"ם, נייר טואלט ומגבות ברכבו, אותו הוא החנה בחניה של העבודה- מרחק של פחות מעשר דקות נהיגה משם. הקפצתי אותו לעבודה כנהגת, לפי הנחיותיו ובחזור כבר עקבתי אחריו. 
הקרבה הגיאוגרפית לעבודה היא כמובן שדרוג עצום עבורי. עד כה בארץ, הייתי צריכה ללכת עשרים ומשהו דקות (מרחק של 2 ק"מ), כדי להגיע להסעה ואיתה להמשיך עוד קרוב לשעה, כלומר כמעט שלוש שעות בכל יום בדרכים, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאורך המשמרות הוא שתיים עשרה שעות.

הימים הבאים עברו בהרבה קניות וסידורים. החל מאיקאה וחנויות כלי בית אחרות וכלה בסופר מרקט ובבתי מרקחת מקומיים, כאשר מדי פעם עשינו השלמות בדירה של פיץ, בעיקר עבור דברים כמו כלי מטבח. 

בגזרת העבודה- מאחר ובפעם אחרונה שעבדתי כאן הייתי שייכת לקבוצה אחרת, יוצא שאני לא מכירה כמעט אף אחד מחברי קבוצתי החדשים. את כל החברים שעבדו איתי בקבוצה הקודמת כבר פגשתי לשמחתי. עושה רושם שגם מבחינה מקצועית יש לי מקום להתפתחות כאן ומצד שני, אני מרגישה שהידע שהבאתי איתי מישראל יכול להיות פה לעזר. 

בינתיים בארץ, אחרי שאחותי חתמה על חוזה היא הפציצה אותי כמעט מדי יום בכל מיני מחשבות ושאלות ועדיין לא ממש נכנסה לדירה. היא כבר רכשה לעצמה טלויזיה חדשה וגדולה, התחברה לספק ערוצי טלויזיה וקנתה מזרון. בין לבין, היא שלחה לי כמעט מדי יום עדכונים בנושאי העברת חשבונות. מדי פעם, הבנתי מתוכן השאלות או כמות המלל שהיא מכניסה את עצמה ללחץ מיותר אותו ניסיתי להרגיע. הצעתי לה לקחת את הזמן ולעשות דברים בקצב שלה ומצד שני, לזכור שמספיק שישנה מיטה וקצת אוכל ובגדים והיא יכולה לעבור, לא צריך לחכות שהכל יהיה מושלם. 

השגרה הקצרה שהתפתחה לה מאז הנחיתה גם היא מועילה לי מאוד. יצא שכבר חודש שלם לא עשיתי משמרת לילה (אליהן אחזור בשבוע הבא) ולכן היה לי לא מעט זמן להסדיר את שעות השינה שלי ומצב הרוח השתפר בהתאם.
בינתיים, פיץ משתף פעולה עם ארוחות שישי ועומד לצדי ומזמרר "אאא-מן!" במנגינות מאולתרות בכל ערב כאשר אני מדליקה את הפתילות בחנוכיה שהבאתי איתי מבעוד מועד. 
בשבועות הקרובים כידוע, תגיע שעתי להצטרף אליו לעונת החגים הנוצריים שתפתח דווקא ב"אזכרה" לאביו של פיץ. קשה להאמין שעברה שנה מאז היום העצוב ההוא ועוד יותר קשה יהיה המעבר מה"אזכרה" שתחול יום לפני ערב חג המולד.
בחג עצמו ככל הנראה ששנינו נעביר בעבודה אבל מיד לאחר מכן נסע שוב לאמו כדי אחרי כן קצת זמן גם עם אחותו, אחיו ומשפחתו. כמובן, קיבלנו כבר רשימה של צעצועים שהילדים הביעו בהם עניין השנה ויתכן ויערכו השנה שוב "הגמד והענק" עבור מתנות לכל שאר המבוגרים במשפחה.
עד אז, אני מתעדכנת בכל יום בחדשות בארץ ומקווה ומתפללת לשינוי וחדשות טובות, השבת החטופים והפסקת וסיום המלחמה.

חג חנוכה שמח, שמרו על עצמכם.

שגרה, מלחמה, נסיעה

המלחמה והשגרה ממשיכות להתערבב זו בזו, יוצרות מין עיסה דביקה וגבשושית. הרי השגרה היא לא באמת נורמלית כאשר קולות המלחמה וקטעי דיווחים עגומים מתפרצים לפעולות היומיום ומשבשות את המורל והתחושה.

ובכל זאת, ישנה לא מעט פעילות, בין אפיזודות הדכדוך והדאגה.

השבוע ובזה שלפניו התנדבתי מספר פעמים במטה משפחות החטופים, עם הקבוצה שעוסקת בכספים. בפועל, השתלטתי למנהל המטה על הווטסאפ והתחלתי לטפל באנשים ובחברות שפנו אליו וביקשו לתרום. 

כבר ביום הראשון הייתי מעורבת בתרומה אחת על סך מליון דולר ובשניה על סך מאה אלף ש"ח וכשחזרתי הביתה תחושתי הייתה מרוממת עד כדי כך שהכנתי ארוחת ערב לצלילי פלייליסט אירוויזיון. אתמול הגיעה תרומה נוספת של שלושים מכשירי סמרטפון.

בין לבין, חוויתי גם ימים עם פחות פעילות. לא יודעת אם זה כי יש תלות בווטסאפ של המנהל שלא תמיד זמין לי, או בגלל ההתנהלות שהיא די מבולגנת אבל עדיין, הידיעה שעשיתי מעט-מעט כדי לשפר איכשהו ולמישהו את המצב, הצליחה לשפר את מצב רוחי שהיה שפוף מאוד לפני כן. 

אתמול כאשר הייתי במטה קיבלתי הודעה מאשתו של בן הדוד ששאלה אם אני נמצאת שם היום, עניתי שכן. היא אמרה שהיא מגיעה לשם בשתיים. אז המשכתי לעבוד עד כמעט שלוש כשראיתי שאין סימן חיים ממנה והגיע הזמן ללכת. בצאתי, ראיתי שבכניסה לבניין התארגן אירוע בהשתתפות הארגון בו היא עובדת, זיהיתי אותה בקהל די מהר, כאשר עמדה ליד אחד החבר'ה האחרים מכספים שהוא גם מכר שלה.

כאשר פנינו לברך לשלום אחת את השניה, תהיתי ביני וביני איך אגיב אם תמשיך בקו המעצבן שהתחיל בסוכות, ותתחיל לחוות את דעתה על חיי האישיים בפומבי ובצורה מחוצפת.

ואכן, תוך כמה רגעים היא שאלה אם אני עדיין נוסעת ועניתי בחיוב ואז הביטה במכר תוך כדי שבירכה אותי בחיבוק ואמרה "היא חושבת שהיא נוסעת כדי להתחתן... אבל אני אומרת שבשבילה רק יהודי". ברגע הזה המשכתי לחבק בחזרה וגם אני הבטתי במכר ואמרתי "שים לב שלא הייתה פה שום סימן שאלה... כי אני פשוט לא שואלת את דעתה". חשבתי שעוקצנות ברורה עדיפה על התפוצצות וטונים גבוהים. 

"חחח אני חולה עליך... שרופה!" אמרה וגררה לעוד חיבוק. ואני התחלתי להתעצבן בפנים. 

נשארתי לעמוד איתם עוד כמה דקות ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. היא ביקשה שאחכה כי גם היא בדיוק זזה. לא התלהבתי.

כשהלכנו לכיוון החניה, היא שאלה "אז מה איתו?" "מי זה איתו?" התממתי. "בן הזוג שלך".

כבר ממש לא היה לי כח לחטטנות שלה.

"עזבי" עניתי היא שאלה משהו נוסף עליו "עדיין לא עזבת" חזרתי. ועכשיו היו עזבה. המשכנו לדבר על פוליטיקה בריחוק מופגן בכמה דקות שנותרו עד שנכנסה לרכב.

את הכעס שנוצר במפגש איתה לא סחבתי הרבה זמן, כי תוך זמן קצר הלכתי לפגוש קולגה לעבודה, שלא ראיתי מאז השבת השחורה. הקולגה המאוד נחמד הזה הלך לבקר חבר בסביבה והזמין אותי לבוא כדי לומר לי שלום לפני הנסיעה. 

טוב היה לראות אותו, וגם השיחה הייתה מעניינת מאוד בין שלושתנו. נחמד מצדו לעדכן שהוא באזור. אני עומדת להתגעגע לחברתו ולעבוד איתו בצוות.

ואם כבר הזכרתי את הנסיעה, גם כאן ישנה התקדמות.

אתמול התלוותי לאחותי ויחד נסענו אל בעלת הדירה שלי, כדי שהיא תחתום על חוזה שכירות אחרי.

כן, מי היה מאמין שזה קורה!

עבורי, עצם החתימה היא רק מדגישה שהנסיעה מתקרבת ואכן עומדת להתממש ומצד אחותי- היא סופסוף יוצאת מהבית ואני כל כך שמחה עבורה וגאה בה!

שלא כמוני, שנאלצתי לעלות בסולם (מדירה עם שותף, לדירה עם שותפה, למגורים לבד בדירה מחולקת לדירה לבד) - היא מיד קפצה לדירה לבד שמגיעה מאובזרת ועם בעלת דירה הוגנת.

כמה הוגנת?

בעלת הדירה היא זו שהתקשרה אלי לפני שבוע כדי להזכיר לי שישנם כמה תיקוני צבע ושפכטל לעשות "כדי שאחותך תכנס לדירה יפה". התיקון הוא לא משהו קריטי, אבל בכל זאת היא תזכרה אותי כדי לוודא שזה יקרה. להבדיל, בעלי דירה קודמים שלי היו מתנגדים ומערימים קשיים על כל חצי תיקון שהיה נדרש, וגם אז מנסים לעשות הכל בצורה הזולה והמינימלית האפשרית. 

ומה בהמשך? 

מתחשק לי להתנדב לפחות פעם אחת בחקלאות. אני חושבת שהעבודה הפיזית והשהיה בחוץ תעשה לי טוב.

מעבר לזה, אני צריכה למצוא את הזמן לארוז מזוודות, להפטר ממש שלא צריך, לנקות ולפגוש חברים ומשפחה כמה שיותר.

ארבע חששות ופתרון יצירתי אחד

הזכרתי לפני זמן מה את הרילוקיישן שהוצע לי במקום עבודתי. כמה וכמה מהקוראים עודדו אותי ושמחו על האפשרות לנסוע ולהתאחד שוב עם פיץ ולמען האמת כך גם אני הרגשתי כששמעתי על הנסיעה לראשונה, אלא שמעז עברו כמה שבועות והחששות שלי בינתיים הולכים ומתגברים.

חשש ראשון הוא החוזה עליו אני מצופה לחתום.
הסעיף הרלוונטי לעניינינו אומר שאני נוסעת לשנה (המשימה הקודמת התארכה בסופו של דבר לשלוש, אבל זה לא משהו להסתמך עליו) ומחויבת לחזור ארצה ולעבוד כאן שנה נוספת בתום התקופה. רבים משערים שאם פיץ ואני נמסד את הקשר ובמיוחד אם כבר יהיה הריון ברקע, אז אוכל לבקש להשאר שם וככל הנראה בקשתי תענה. בין האוחזים בדעה זו היה המנהל שלי שניסה לרמוז שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, הוא מעריך שכך יהיה.

כשחשפתי בפני קולגה מקבוצת הרילוקיישן בעבודה את העובדה שאני בזוגיות שם, כדי לשים את הקלפים על השולחן וכדי להבין איפה זה שם אותי, היא המליצה לי בחום שלא לבנות על זה. היא סיפרה על מקרה שעובד מארץ השיכורים נסע ארצה, הכיר פה מישהי וכבר היו ילדים ובכל מקרה המעסיק שלו התעקש על חזרתו. היא גם סיפרה על מקרה אחר שהגיע לבית משפט מאחר והחוזה אומר שבמידה ואני לא עומדת בתנאי של שנה נוספת בארץ, אני עלולה להדרש להחזיר את עלויות המשימה והסכום הוא כמובן גבוה מאוד.

את דעתה היא סיכמה כך -
אם אני מחליטה לנסוע, כדאי לי להתכוונן לחזרה ארצה. אם ארצה להשאר שם, עדיף כבר שהיא תכנס אותי, את המנהל שלי ועוד גורמים רלוונטיים והם ינסו להניע תהליך בו יעבירו אותי למקבילה הארץ-שיכורית כמעבר חד צדדי וקבוע. בכל מקרה היא לא עושה שום דבר כרגע ולא מדברת עם אף אחד ומשאירה את הבחירה בידי.

ואז הסתבר שהיא דווקא כן הלכה ודיברה... לא יודעת עם מי ואיך אבל זה כנראה עבר דרך כמה מנהלים, דרך מנהל המחלקה ועד למנהל שלי שהתבקש לוודא שאני מודעת שאני מצופה לחזור בתום התקופה.
הופתעתי שמישהו חש צורך להבהיר לי שוב את העניין ועוד דרך המנהל שלי. אבל מה שהכה בי יותר חזק הייתה בחירת המילים שהמנהל שלי השתמש בהן כאשר עשה זאת, מילים די בוטות ובנוסף ההבנה שהנושא עבר דרך כל כך הרבה מנהלים הביכה וגם העליבה אותי מאוד. למה העליבה? כי במשך כל כך הרבה זמן אחרי חזרתי קולגות ואפילו מנהלים אחרים שאלו אותי למה אני עוד נמצאת כאן ולא נוסעת לארץ השיכורים ותשובתי תמיד הייתה שהתחייבתי לשנה בארץ בחזרתי והם לרוב גיחכו בפקפוק וחלקם טענו שזו חרטא שאפשר לצאת ממנה בקלות. אז אחרי כל זה, ואחרי שאני הייתי העובדת היחידה שהמשיכה לעבוד רצוף מהבית ללא יום מחלה אחד גם תוך כדי בידוד קוביד - הם מעזים לפקפק ביושרה שלי? 

נפגעתי וכעסתי מאוד עד כדי כך שיומיים אחרי כן המנהל שלי כינס אותי לשיחה כי ראה שמשהו עובר עלי ואני פשוט התפרקתי לגמרי. זו הייתה שעה של דמעות והררי טישו מצדי במהלכם הטחתי בו את הכעס שלי על התנהלות המערכת, על בחירת המילים הגרועה שלו, על זה שנאמר לי שהשיחה תשאר ביני לבינה כשלמעשה היא הלכה והפיצה את התוכן שלה בניגוד לידיעתי ורצוני ועל כך שבסופו של דבר מציירים אותי כאדם לא אמין שמנסה להתחמק מהתחייבויות.
כל הסיפור הזה ממש הוציא לי את החשק מהנסיעה.

קצת סטיתי מהנושא כאן אבל השורה התחתונה היא שאני חוששת מאיך שהשנה הזאת תשפיע עלי ועל פיץ מבחינה זוגית ובעיקר ממה שיקרה בתום התקופה, מתיזוזים של שני מעברים גדולים בתקופה קצרה ומהלבד-יחד-שוב לבד.

חשש נוסף נוגע להתארגנות.
מצד אחד, הפעם לא ממנים לנו משלוח או אחסון תכולת דירה. המימון מצדם הוא כמות מגוחכת של שתי מזוודות וטרולי לאדם. כלומר, אני צריכה או למכור את כל הרהיטים והדברים שלא נוסעים איתי, שזה בעצם כמעט הכל חוץ ממעט בגדים, או לדחוס הכל איכשהו למחסן של הורי.
אפשרות אחרת שעלתה בדעתי, היא להציע לאחותי להתגורר בדירה בהעדרי. להפתעתי, היא הביעה נכונות לעשות זאת, מה שיאפשר לה לצאת מבית ההורים לראשונה לדירה לבד, שנמצאת כמה דקות הליכה מהם ומשאר בני משפחה וגם היא חוסכת המון כסף על ריהוט. הבעיה בתרחיש הזה הוא שאם הוא יתממש, לא ברור מה יקרה ביום שאחזור. האם זה אומר שהיא יוצאת?
האלטרנטיבה הכי קשוחה היא, שאמכור או אאחסן הכל, אוותר על הדירה ואכניס את עצמי לבלאגן רגשי בו עם חזרתי אגור שוב בבית הורי עד למציאת דירה חלופית. 

חשש שלישי הוא בריאותי.
לאחרונה אני מבקרת לא מעט אצל גניקולוגים ומומחי פוריות שהמליצו לי בחום להתחיל בהליך של שימור פוריות, אם פיץ ואני עומדים להתחיל לנסות להכנס להריון כבר מחר. מה אם אצטרך טיפולים נוספים בזמן שאני בניכר?
מעל המשוכה הזאת אפשרי לעבור אם התחיל לזוז בהקדם מאחר והנסיעה המדוברת עתידה להיות בסוף אוקטובר.

חשש רביעי הוא מקצועי.
בשנים האחרונות תפסתי לי נישה חצי ניהולית והרבה פחות טכנית. חברי הנוכחיים לקבוצה שמחים עם הסידור הזה - הם לוקחים משימות ואני מטפלת בכל המסביב, הטלפונים, ההזמנות, עדכונים ובלבולי מוח. אם וכאשר אסע לשם, אצטרך לחזור לצד הטכני של התפקיד. המחשבה  על כך גורמת לי לחשוש מעט, גם כי מעולם לא התעמקתי במיוחד בסט המכונות הנוכחי (בנסיעה הקודמת צברתי נסיון מעשי וטכני בסט מכונות אחר) וגם כי מעצם היותי אשה, יש דברים שאני יודעת מראש אני פשוט לא אהיה מסוגלת פיזית לעשות. אם אני הולכת על זה, אצטרך להשתפשף מאוד ברמה הטכנית, אני לא רוצה לנסוע לשם ולעשות לעצמי פאדיחות.

את כל החששות שפירטתי כאן השמעתי באוזני פיץ שהבין ללבי ואמר שהוא מזדהה במיוחד מחיפוש עתידי של דירה ובכל זאת הודה שהצד האגואיסטי שבו רוצה שאגיע. באשר לפתרונות קונקרטיים לקשיים שהעלתי, היו לו כמה הצעות מקוריות.

בנוגע לחשש מחיפוש הדירה בשובי, הוא העלה רעיון שבו אשלם לאחותי חלק מהשכירות בשנה הזו עבור התחייבות שלה שתצא כאשר אשוב, כך לי תהיה ודאות ולה כל הסיפור הזה יצא פחות יקר. הוא הזכיר לי אפשרות שהעלתי בעצמי והוא לנצל את הזמן לחיפוש ורכישת דירה, כפי שהתחלתי לעשות בשנה שעברה. צעד כזה גם יבטיח שיהיה לי לאן לחזור וגם יהווה סוג של עוגן והבטחה של עצמי לעצמי שאכן אשוב.

פתרונות לעניין הבריאותי ולמחוייבות לחזרה לשנה הוא קשר יחד כהצעה שכבר עלתה בעבר - שאתפטר מעבודתי, אעבור לארצו ושם אוכל לבחור אם ארצה להתחיל קריירה חדשה, הרי לא פעם קיטרתי על זו הנוכחית, לחזור ללמוד כמו שרציתי ו\או שאתפנה להרחבת המשפחה בראש שקט. 

הטיים ליין של הפתרון לכל החששות שהעלתי נראה לפי פיץ כך   חיפוש דירה לרכישה תוך כדי הקפאת ביציות , אחרי הרכישה למצוא שוכרים שבתקווה יממנו את תשלומי המשכנתא. בהמשך להתפטר, לעבור לארץ השיכורים ולחזור ללימודים או עבודה תוך כדי הרחבת המשפחה. וככה אין שנה לחזור אליה, אין דירה שצריך לחפש, השעון הביולוגי וההורים שלי יוכלו לרוות קצת נחת (בתקווה) ואין עניין של לחזור לעבודות ציוד.

הגיוני? אפשרי? אולי. אבל אלה החלטות כל כך גדולות ובעלות דד ליין קצר מאוד. 

לא בטוחה איך כדאי לי להמשיך מכאן אבל ברור שבניגוד להתלבטויות אחרות שהיו לי בעבר, כאן אצטרך להחליט ולפעול די מהר.

בנקודות

מחכה בבית הקפה להזמנתי, מקווה שיהיה לי מספיק זמן להנות ממנה כמו שצריך.

עוד 40 דקות, אגש למשרד הממוקם ממש בסמיכות כדי להתייעץ, לשמוע וללמוד. הפגישה הזאת עשויה להתחיל תהליך שאולי בסופו ארכוש דירה. מי יודע.

בחזיתות אחרות, אני הופכת שוב ושוב ברעיון של שינוי תעסוקתי, תוהה איך זה בכלל מסתדר עם ההתחייבות הכלכלית הגדולה המתלווה לרכישת דירה.

עוד בקנה, ההגעה הקרובה של פיץ שצפוי לנחות כאן בחג הפורים. אכן חג שמח. 

אני לא מאמינה שיש אנשים שעוברים זוועות באוקראינה ואני משתמשת במילה "חזיתות" בהקשר של התלבטות תעסוקתית.

כשלמדתי על זוועות השואה בבית הספר, המשפט "והעולם שותק" חזר המון. אז עכשיו אני לומדת שזה לא שהעולם התעלם, פשוט היו לו עיסוקים אחרים כנראה.

הקפה הגיע.

מעבר דירה

השנה החדשה הביאה לפתחי הרפתקאות חדשות כאשר הראשונה שבהם היא מעבר דירה.
עדכנתי לא פעם בחודשים האחרונים עלהמקרה בו העירייה התלבשה על הדירה, על ביקורים של מתעניינים פוטנציאליים ואפילו על הביקור בדירה חמודה אחת שלבסוף הפכה להיות זו שאליה עברתי.
בשבועות האחרונים הייתי אמורה להתחיל באריזות אך בפועל דחיתי את המטלה השנואה הזאת עד כמה שניתן, וזאת בזמן שאני שומעת רעשי נקיון ואריזות של השותפה מעבר לקיר, שעוזבת גם היא. 

ביום רביעי אחה"צ הגיע הרגע המיוחל בו הארגזים הסגורים הועמסו על המשאית יחד עם המיטב שיש לאיקאה להציע ויחד עם עברו אל עבר עתיד טוב יותר. אמרתי בלב להתראות לדירה המחולקת ששירתה אותי נאמנה ושגרמה לי להרגיש כאילו הגשם הרציני הבא ימוטט אותה ויחד התקדמנו לעתיד חדש.
למובילים המנוסים לקח פחות משעה להוריד את כל הציוד במקום החדש ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד מוקפת בקרטונים ורהיטים מפוזרים ולא ידעתי איפה להתחיל. לכן, עשיתי את ההחלטה ההגיונית היחידה במקרה זה והחלטתי לצאת לאכול משהו בחוץ, כאשר על הדרך עברתי בתחנה של בדיקת קורונה - הגרון הציק לי עוד מאותו הבוקר ולא הייתי בטוחה אם נדבקתי במשהו או שהגרון שלי פשוט הגיב לכמויות הבלתי נתפסות של אבק שנחשפתי אליהן ברגע שהרהיטים זזו ממקומם. 

בערב חזרתי לדירה הישנה כדי לאסוף חפצים שנותרו מאחור כאשר המקום של חלק אמורים לחזור להורים.לכן, ארזתי תיק והלכתי להורים ומשם אחותי הברבורה עזרה לי עם רכבה בהעברת שאר החפצים. את ההעברה הזו סיימנו מאוחר ובשלב זה הייתי כל כך עייפה, שכל מה שיכלתי לעשות זה לפתוח כמה ארגזים עד שמצאתי פיג'מה, מברשת ומשחת שיניים והלכתי לישון. 

יום המחרת התחיל בבירוקרטיות וסידורים.
טכנאי האינטרנט הגיע על הבוקר וחיבר אותי אל העולם. בהמשך עשיתי שיחת טלפון לחברת הגז כדי לסיים עמם את החשבון ואחריהם הגיעה שיחה ארוכה מדי לחברת החשמל ושיחות טלפון נוספות כאשר במהלך אחת מהן נשמעו דפיקות בלתי צפויות בדלת.

~ חזרה כמה ימים אחורה ~

ישנה סדרה בה אני צופה עם חברותי הותיקות חג'י והארלם. כבר זמן מה שאנחנו לא מצליחות לתאם מפגש לצפיה בשני הפרקים האחרונים. פעם זו חולה, ופעם עבודה... ועכשיו אני עוברת דירה.
הארלם כתבה לי בפרטי יום לפני המעבר "אגב, אם את צריכה עזרה בפריקה תגידי לי - אני באמת מצויינת בזה ונקיון וסדר זו התרפיה שלי. אשמח". לא הייתי בטוחה אם היא חברותית או מנומסת אבל אחרי שהודתי לה היא ענתה "את מעדיפה מחר בערב או חמישי שישי כשתרצי? בלי לחץ כמובן". כנראה שהיא באמת מהמשוגעים שנהנים מזה. אז קבענו ליום חמישי.

~ חזרה לטיים ליין המקורי ~

פתחתי את הדלת בסקרנות ושם עמד לו שליח שהעביר לי שקית מלאה כל טוב. רוגעלך, לחמניות קטנות, קוביות גבינה בפסטו, מיץ תפוזים ובראוניז. השליח הלך תוך כדי שדיבר עם קול מוכר בטלפון. זו הייתה הארלם. מיד לאחר מכן הגיעה ההודעה "ממני 💕 פחמימות לדירה החדשה". 

הסידורים המשיכו:

חזרתי לדירה הישנה כדי להראות אותה לזוג שאיבד את העניין תוך דקות. וזה קרה עוד לפני שהסברתי את הסטטוס החוקי הבעייתי של הדירה או שהראתי להם את הדבורים!

מאחר והעקצוץ בגרון המשיך והארלם סובלת שנים מבעיות במערכת החיסון, רכשתי בדיקת אנטיגן שיצאה שלילית. התחלתי בפריקה עד שהארלם הצטרפה והפתיעה לגמרי.היא התקינה ידיות חדשות ודקורטיביות למגירות, שמה מפיץ ריח מדהים ותקתקה את הדברים כך שתוך שעות מעטות הצלחנו לרוקן את תכולת כל הארגזים והשקיות והציעה לעזור לי בהמשך עם בחירת עציצים עמידים ויפים.
המקום התחיל להראות כמו בית תוך יום אחד.

חג'י סיימה יום ארוך בירושלים והציעה שנפגש הערב ונצפה הערב בשני הפרקים האחרונים של הסדרה אך הארלם אמרה שאנחנו עדיין פורקות ושיש לה בעיות אינטרנט בדירה. במקום, חג'י הוזמנה אלי ויחד הזמנו חומוס לארוחת ערב.אחרי ששבענו, חג'י אמרה ששמה לב שאין לי מזוזה על הדלת. אמרתי שבעלת הדירה הראתה לי שהמזוזה נפלה לא מזמן ושהיא במגירה. הארלם מיהרה להביא דבק דו"צ מאחת המגירות שהיא סידרה קודם לכן ואני ברכתי על קביעת מזוזה. חג'י חתמה את האירוע בצהלולים מרשימים.
לעתים נדירות יוצא לי להיות המארחת אבל ממש נהנתי מזה ומהחברה שלהן.

אתמול והיום עבדתי מהבית. יום שישי היה קשה במיוחד כי היה לי חום גבוה, הרגשתי רע והיה לי קשה לעקוב אחר ההתרחשויות מרחוק. היום אני לפחות בלי חום.

אגב, עד לרגעים אלה לא התקבלה תוצאת PCR!.

סדנה, דירה וסיכום שנה

בפוסט האחרון כתבתי על כמה שהשינה נדפקה לי עד כדי שנאלצתי לקחת שני ימי מחלה שברובם ישנתי. ובכן, בימי החופש שהגיעו לאחר שתי משמרות לילה הצלחתי להתעורר כמו פנתרה כל יום בשעות השחר האפלות של החורף. בכל פעם שזה קרה, הרגשתי כל כך מרוצה מעצמי ומלאת תודה. פתחתי את הימים ההם בפריסת מזרון יוגה, סשן מתיחות קצר שעזר לי להתחיל את הבוקר בקלילות.

השבוע ניסיתי לגנוב שינה  קצרה ולהתעורר אחרי משמרת הלילה האחרונה, אך שוב כשלתי בפעולה הבסיסית הזו ובמקום לישון שעתיים ולהתעורר אחה"צ, התעוררתי רק לקראת שמונה. מבואסת אך מפוקסת, החלטתי לנסות למשוך שינה עד הבוקר כדי לא להתפזר מדי, אך למרות שהצלחתי לחזור לישון, הקצתי כבר בשתיים לפנות בוקר והפעם זה היה סופי. סחבתי את היום בעייפות עד הערב, אז בישלתי וארזתי את עצמי ליומיים של סדנה בירושלים הקרה.

ימי הסדנה הארוכים מוציאים ממני כרגיל לא מעט רגשות. עד כדי כך, שבשני הימים, כשהמנחה העביר שיחת סיכום בשעה חמש ומשהו אחה"צ, החזקתי את עצמי, ולא בהצלחה יתרה, שלא להירדם לו מול הפנים. ואני עוד יושבת בשורה הראשונה כך שזה לא נעים. אני לא יודעת אם זה כי שתיתי שם רק תה במקום קפה (שיחי המרווה שגדלים שם פשוט קראו לי) או בגלל שהטיפולים הממושכים ורווי האמוציות סחטו את כוחותי. בטיפולים הממושכים הללו קיבלתי עוד ממה שידעתי על עצמי בקווים מאוד כלליים - 
אני רווייה ביקורת עצמית משתקת, אולי כי בילדותי ההכוונה שקיבלתי הגיעה בצורת ביקורת בעיקר ולא במילים טובות, עד כדי כך שכיום אני פשוט לא יודעת מתי די ואפשר להפסיק ולנוח.
יש בי דיסוננס בין הצורך לדעת, לתכנן ולהיות מוקפת במוכר לי - באנשים אהובים, סביבה ידועה והרגלים שבחרתי, לבין הרצון העז לזרוק מהחלון את המשקולת הכבדה הזו שהיא הנסיון לתכנן ולהבין עשר מהלכים קדימה. אני כל כך רוצה להשיל מעלי את החששות והיציבות הזאת ולהרגיש את הקלילות והבטחון בידיעה שעשיתי מספיק ושמכאן הדברים לא תלויים בי. לדעת את הגבול הבריא שבין לעשות לבין לתת לתהליכים להתגלגל מעצמם.
ההתכתשות הפנימית הזו מבלבלת ומתישה אותי - אני רוצה עבודה אחרת, אבל חוששת לעזוב את זו הנוכחית לפני שיש לי אחת אחרת. ערמות הביקורת משתקות אותי והתוצאה היא שאני נשארת סטטית בזמן שהמח רץ ונטחן במחשבות מקטינות על חוסר יכולת ומסוגלות מצדי. 
הזוגיות עם פיץ תקועה כבר שנים במקום. אני מתעקשת לזכור את הטוב שהיה פעם אבל לא עושה שום מהלך כדי לקדם אותנו למקום נורמלי יותר. לא רוצה להשליך את כל מה שהיה לנו לפח אבל לא עושה כלום אך גם לא נפרדת ממנו, מאידך. גם כאן התוצאה היא פול גז בניוטרל - בעיקר לא מרוצה מהמצב אבל לא עושה דבר מלבד להאשים את עצמי ולסבול.
ההבנות האלה קשות לי ואני לא יודעת כרגע איך להתמודד איתן בצורה אפקטיבית ומקדמת שלא כוללת, שוב, הקטנה והלקאה עצמית משתקת או נקיטת פעולות חסרות אחריות.


בגזרת הדירה - היו סה"כ שני מתעניינים ושניהם איבדו עניין אחרי שהסברנו להם את המצב החוקי הנוכחי וההשלכות האפשריות. כעת ישנו אדם שלישי שנראה מעוניין מאוד, שכן הוא התקשר לשאול אם אפשר להגיע לפני התאריך שפורסם במודעה - טריק ידוע שנועד לחטוף את הדירה מתחת לאפם של מתעניינים פוטנציאליים אחרים. 
בתחילה היה משהו מספק, ואולי קצת נקמני כאשר ראיתי שהמבקרים המועטים מאבדים את העניין בדירה. אבל עכשיו אני מבינה שבעצם אם אין מי שיחליף אותי, אין לי למי למכור כמה רהיטים שלא יעברו איתי הלאה. מועד הביקור הבא הוא יום שבת ואת המוביל הזמנתי לרביעי, אני תוהה אם כדאי לחכות להתקדמות אפשרית בסוף השבוע או לפרסם את הרהיטים בפייסבוק למכירה כבר עכשיו.

כמה מילים על 2021 שכמעט וחלפה לה שהתאפיינה בעליות ומורדות חדים.
את השנה היוצאת התחלתי בבידוד שהוביל לריב ודרמה רגשית עצומה. אמנם שיתפתי את המקרה בכמה מילים אבל באמת שזה אפילו לא מתחיל להסביר את התחושות הקשות שחשתי והמשבר הרציני שחוויתי עם עצמי.
באפריל המשפחה נכנסה להמולה קדחתנית לקראת ההכנות לחתונה של קישוא והגיס שהתקיימה בתחילת מאי והייתה מהנה מאוד. האירוע התקיים בתזמון מצויין - בדיוק רגע אחרי שכולנו חשבנו שנגמרה הקורונה ולפני שהרקטות התחילו לעוף לנו מעל הראש וששלחו את כולנו להתיידד באמצע הלילה שכנים עייפים במכנסי בוקסר מהוהים.
ביוני, כשהקורונה קצת נרגעה, הצלחתי לנצל את ההזדמנות לטוס לארץ השיכורים כדי לבלות שלוש-עשרה ימים שלמים (מדהים, אה?) עם פיץ.
ביולי הדודה ובנותיה באו לי בטוב עם הצעה לבילוי בנות כולל לינה, ממש רגע אחרי שיצאתי מבואסת ממשרד הרופאה.
אוגוסט גלגל לפתחי את כוחות האכיפה של העירייה שירו את יריית הפתיחה של סאגת חיפוש הדירה שליוותה אותי בחודשים הבאים.
בין לבין, פזמון חוזר של שינה הרוסה, קשר רופף ומכאיב עם פיץ, סדנה וחצאי תובנות של ילדה שקלטה שהלכה לאיבוד ושלא יודעת איך לחזור הביתה או איפה זה בכלל.

מי יתן ששנת 2022 תביא לנו קצת יותר נחת, שגרה בריאה ותשובות.

למצוא בית

הלכתי לראות את הדירה החמודה ההיא ושמחתי לגלות שהמקום מעוצב, מתוקתק לגמרי. כשנכנסתי פנימה הבנתי סופסוף את ההבדל בין אדם שרואה שמתייחס למקום כנכס ומטפח אותו לבין בעל בית שמנסה למקסם הכנסות ולמזער את ההוצאות עד כדי הזנחה. במקרה הזה, בעלת הדירה גרה במקום ולא חסכה בהוצאות ושדרוגים.

כשדיברנו על חשבונות ושאלתי על ארנונה, היא אמרה "נדמה לי שהמחיר הוא x... בעצם חכי רגע". ואז היא ניגשה לארון יפה שניצב בסלון ומתוכו שלפה קלסר מסודר והחלה לדפדף בו אחורה עד שמצאה את התשלום השנתי של 2021 ונקבה במחיר המדוייק, למרות שהזהירה אותי שיתכן שהמחיר ישתנה ואת זה היא אומרת כעו"ד שעוסקת בתחום, כך שמיד לאחר האמירה בא הסבר לאיך מחיר הארנונה נקבעת בכל רשות מקומית.

היה מדהים לראות כמה שהיא מסודרת ואת הניגוד החד לבעל הבית הנוכחי שלי ששלח לי הודעה באותו הבוקר "הי מה המצב? לא ראיתי , העברת שכד נובמבר?" כאילו שקשה להכנס רגע לאפליקציה ולבדוק. לקראת סוף השיחה היא הציעה שאצור קשר בהמשך אם אני מעוניינת,  ואני, שאיבדתי בדרך זו  של המון דירות, הבעתי את התעניינותי במקום.

ואז היא עשתה משהו מדהים: היא אמרה שמבחינתה העניין בינינו סגור, היא תשלח לי חוזה בהמשך השבוע והורידה את הפוסט שלה בפייסבוק.

אתמול הלכתי לראות דירה נוספת בכל זאת.

כשנכנסתי כבר היו שם מספר מתעניינים ולכן החלטתי  שעלי להתבלט.

בכמה מקרים נכנסו אנשים ושאלו "איפה ח'?" שהיא זו שפרסמה את המודעה במקור. כשהאדם השני נכנס וחיפש אותה אמרתי בחיוך "שלום, אני ח' ואין לכם מה להגיע, הדירה תפוסה". הדירה הזו ממוקמת חמש דקות במורד הרחוב מזו הנוכחית והיא ישנה, כלומר החדרים גדולים יחסית ויש מרפסת סגורה גדולה. שכ"ד הדירה בזו נמוך בכמה מאות שקלים, אבל הארנונה גבוהה יותר. בהתבוננות על שתי ההוצאות הללו בלבד, יוצא שהמקום הזה זול ב200 ש"ח לחודש. ניגשתי לשאול עוד שאלות וביקשתי את מספר הטלפון של בעל הדירה או של הדייר ונענתי בשלילה לשניהם אבל, הדייר הוסיף שמהכרותו עם בעל הבית הוא כנראה יערוך שיחה קצרה עם כולם בקרוב. ניגשתי להוסיף את הפרטים שלי בטבלת המתעניינים. מאחר שהייתי אולי העשירית ברשימה וגם כאן החלטתי להדגיש את יתרונותי היחסיים- תחת עמודת העיסוק שהייתה מאוד מגוונת (מרצה במכללה בת 28, מיד לאחריה מניקוריסטית ולאחריהם סטודנט/אחמ"ש/מאבטח) הוספתי שאני עובדת באותו מקום כבר עשר שנים והוספתי לבבות ליד השם כדי שיבלוט לעין.

עוד באותו הערב קיבלתי שיחה. מסתבר שהבן העורך דין מנהל את הנכס עבור אימו שגרה בצפון הרחוק. הוא כבר שנים לא העלה את השכ"ד וגם עכשיו לא מתכוון להעלות. הוא נקב בתנאיו, הודה בכנות שהוא מדבר  במקביל אלי עם עוד שלושה שהדייר המליץ עליהם (ועלי כנחמדה במיוחד!). כששאל מתי אהיה זמינה להכנס, הסברתי לו שאני משלמת כרגע פר חודש, אבל הוספתי, מתוך הבנה שהכניסה היא מיידית שאוכל להפסיד כמה שבועות. הוא אמר שהכל בסדר אם אכנס אפילו בסוף החודש, כמה שבועות שהוא יספוג לא יהפכו אותו לעני יותר. בהמשך הוסיף שהוא אוהב לפגוש באופן אישי את הדיירים שלו ולהכיר אותם והציע להפגש ביום שישי שבו לצערי אעבוד. הזזנו את המפגש ליום שני ואני מקווה שזה לא יעמוד לרעתי.

לסיכום, יש אופציה לדירה אחת שמתפנה בינואר, משופצת, מאובזרת אבל יותר קטנה ויקרה ובמיקום מעט פחות מוצלח.

ומולה in the blue corner,  דירה גדולה ומרווחת שתתפנה בסוף החודש, במיקום יותר נחמד ומעט זולה יותר בסה"כ, אך ישנה ושתצריך כנראה יותר איבזור.

משם הלכתי להורים להביא להם את הצ'קים לשנה החדשה שאספתי מהדייר שלהם שעות אחרי שראיתי את הדירה הראשונה המהממת. על הדרך, סיפרתי לאמא על התעניינותי בהוצאת דרכון רומני ושזה יצריך חתימה שלה על מסמכים. 

"נראה" היא סיננה לי.

"מה נראה? אמא, אני הולכת לקחת עו"ד שיטפל בזה, אם את מתכוונת לדפוק ברז לפחות תגידי עכשיו ולא אחרי שהוצאתי אלפי שקלים של שכר טרחה"

"יש לך דרכון ישראלי, אני לא מבינה למה את צריכה עוד אחד"

התחלתי ב"קודם כל, זה לא מזיק". והמשכתי במניית יתרונות נוספים אפשריים. "חוץ מזה, אני באמת לא מבינה למה זה מפריע".
"כי הגיע הזמן שתפסיקי לבזבז את הכסף שלך על טיולים ותשארי כאן, תכירי מישהו, תתחתני ותקימי משפחה. את וגם ברבורה" היא הכניסה את אחותי במפתיע לשיחה, ותפסה אותה באמצע ביס של ארוחת ערב "את כבר בת 33 ולא נהיית צעירה יותר".

"תני לי להבין, את לא חותמת לי כי את רוצה שאעשה מה שאת רוצה במקום מה שאני רוצה?"

"כן".

הלכתי לנגן בחדרי כדי להרגע קצת ואחרי כמה דקות שמעתי שיחה מהסלון בין אבי, אמי וברבורה.

"אני לא מבין למה את מתנגדת"

"כי הגיע הזמן שתפסיק לבזבז את הכסף שלה על טיולים. היא בת 33, הגיע הזמן שתתחיל להתביית"

"נו אז שתביא לי את המסמכים ואני אחתום עליהם"

"אתה לא יכול אבא, צריך אישור מהצד של אמא" 

בשלב זה יצאתי לסלון ואמרתי "אל תתנו לי להפריע לשיחה שלכם עלי" והם התחילו למלמל.

"חוץ מזה, אמא, אם את כל כך דואגת לכסף שלי, אולי את צריכה לשאול את עצמך מאיפה היה לי עשרות אלפי שקלים פנויים בהתראה של רגע כדי לעזור לכם בשיפוץ" שעל הרבה מהוצאותיו כאמור שילמתי כי ההורים התעקשו לשלם עם צ'קים במקומות בהם זה לא רלוונטי.

"אה, לא, אני יודעת שאת מרוויחה בסדר, אבל הגיע הזמן שתפסיקי לבזבז את הכסף שלך על נסיעות ובילויים ותחסכי אותו למשפחה וילדים. את לא נהיית יותר צעירה ואת לא רוצה להתעורר בגיל 40 ולהתחרט שלא הקמת משפחה בגיל צעיר יותר".

אחרי כמה דקות עזבתי את הבית בדממה, כאשר שמעתי מחדר המדרגות שהדיון נמשך. אבא שלי התקשר אלי עוד לפני שהגעתי לדירה כדי להתנצל בשמה של אמא וגם הבוקר חיכו לי הודעות ממנו שנשלחו בחמש בבוקר, הוא ניסה לומר שהיא לא התכוונה לפגוע ואמרה את דעתה מדאגה.

כתבתי לו חזרה:

"אני יודעת.

אלא שהיא אומרת שאני צריכה למצוא בן זוג - כשכבר יש לי אחד.

והיא אומרת שאני צריכה להפסיק לנסוע ובמקום זאת "להתביית" כאילו דבר אחד בא על חשבון השני.

והכי מעצבן- שבמקום לומר את דעתה, היא מנסה לכפות אותה עלי."
 

בדרכי לעבודה קיבלתי שיחה ממנו שבה הוא הפתיע לרגע קט כשאמר שדיבר עם אמא ואמר לה ש"אני ילדה גדולה" ושהם לא יכולים לקבוע לי כלום ושגם במקרה שארצה להתחתן עם פיץ הילדים בסה"כ יהיו יהודים. כמעט התרגשתי על ה-כמעט קבלה של פיץ שנאמרה בחצי פה, עד שהוא הוסיף "שאם הוא מכבד אותי כיהודיה הוא יכול ללכת לקראתי ולהתגייר". את הטיעון הזה הוא העלה בעבר ולמרות שהתחשק לי לומר לו כמו אז, שבאותה המידה אני יכולה לכבד אותו ולהתנצר, ראיתי את הרצון לפייס אותי כמחווה יפה וגם לא התחשק לי לפתוח איתו את קופת השרצים הזאת על הסעה מלאה באנשים שמנסים לגנוב כמה דקות של שינה. 

וכאן סיפורנו מסתיים בינתיים.
מצד אחד, גיבורת העלילה היא ילדה קטנה שצריכה את האישור של אמא כדי לצאת לטיול שנתי.
מצד שני, היא בוגרת מספיק ובאספקטים מסויימים נחשבת כמעט זקנה, כך שלא ברור למה היא לא מתחתנת כבר (אבל לא עם בן הזוג שיש לה, אלא עם יהודי כשר. שומר מצוות - יתרון) ומשריצה ילדים. פה בישראל.

תקשיבי לנו.
תלכי בתלם.
תפסיקי לזוז.
תשבי במקום.
תפתחי רגליים. 
תעשי לנו נחת.

תקשיבי לנו, לא לעצמך.

דירת ארעי

עדיין מחפשת דירה, אמורה לצאת עד סוף החודש.

באחת הקבוצות נתקלת במודעה סגורה שהכותבת שיתפה ממקום אחר. כזו שצריך לטרוח וללחוץ עליה לפתיחה כדי לקרוא.

והתוכן? 

תמונות מהממות וסרטון של למעלה משתי דקות שחושף דירה יפהפיה ומשופצת שרואים שמי שגר בה השקיע מכל הלב. המיקום לא רחוק מכאן והמחיר הוא בגבול העליון אמנם, אבל המראה הכללי נותן תחושה ש-"יש תמורה לאגרה".

המשכתי להביט במודעה שפורסמה רק אתמול ושבאופן נדירה היו בה בסה"כ שתי תגובות, "פתחי לשיתוף" הייתה אחת מהן. כנראה שהאישה פרסמה אצלה על העמוד, והשיתוף, שהשאיר את המודעה סגורה סינן בשבילי הרבה מתחרים פוטנציאליים.

הכותבת ביקשה להתקשר ולא לשלוח הודעות וכך עשיתי.

ענתה לי אישה דברנית ואנרגטית שסיפרה לי כמה היא השקיעה בדירה, ועל הברז החדש והמעוצב במטבח החדש שרק הותקן ועל הארון הענק בחדר השינה, ופינת העבודה... והשכנים שלא רואים...  ועוד שטף של מלל. כן, מסתבר שזו הייתה בעלת הדירה על הקו, עוד דבר שאינו שכיח בעולם שבו בעלי דירות מחפשים לעשות כמה שפחות (חוץ מלהפקיד את הצ'קים בזמן, כמובן) ואפילו את עבודת חיפוש השוכרים הבאים מפילים על אלה היוצאים.

"אז כשתסיימי לעבוד תתקשרי אלי ונקבע להפגש" 

אמרתי שאני לא עובדת היום ובכך קיוויתי שאם היא בדירה כרגע אוכל לבוא כבר עכשיו, אבל היא פירשה את המילים שלי כאבטלה וגם כאן הפתיעה בתגובתה "באיזה תחום את מחפשת עבודה? אולי גם כאן אני יכולה לעזור". מדהים שהיא לא נרתעה מכך שאני לכאורה לא עובדת ועוד הציעה עזרה, או שהיא רק ניסתה להמשיך בשיחה הידידותית עד שהייתה פוסלת אותי מאוחר יותר? 

"פשש גם דירה וגם עזרה במציאת עבודה? זכיתי איתך בכל הקופה" זרקתי מחמאה ולאחר מכן הסברתי בכמה מילים על עבודתי במשמרות.

היא הזמינה אותי לדירה היום בשעות הערב המוקדמות, שנשב ונדבר על כוס קפה "ואם לא מתאים, נפרד כידידות, גם זה בסדר".

מצד אחד, שמחתי. הדירה המתפנה מושקעת, דיברתי ישר עם בעלת הבית שזה עדיף מאשר לפגוש רק את השוכרים/שותפים ולתהות על אופיו של בעל הנכס. נראה שיש פחות תחרות כרגע ואני מקווה שאם אתפוס אותה בחמש, כשהיא יוצאת מהעבודה, אצליח להיות הראשונה שמגיעה.

על פניו, זה נראה כמו מקום שאפשר להפוך אותו לבית.

ומצד שני... ציוץ קטן ממשיך להציק לי במעמקי המח.

"מה, באמת תתיישבי לך? מה קרה לרצון שלך לצאת לטיול ארוך?"

בין קצוות הסקאלה

זו תקופה של רוחות שנושבות מכל מיני עברים.

כמה ימים אחרי הפוסט האחרון שפרסמתי יצאתי לשלושה ימים רצופים של אותה סדנה שסיפרתי עליה כאן בעבר.

רב המשתתפים לא טרחו להשאר לישון במקום בלילה הראשון, חוץ ממני ומעוד שלושה שעשינו שם יופי של בונדינג, כולל לא מעט רגעים כנים של פתיחות, הומור וגם חתונה אחת שהייתה במתחם אליה פשוט הגענו כדי להציץ ונשארנו כדי ללגום בירה.

בלילה השני כבר נשארו הרבה יותר, שם גם הספקתי לפתח שיחות יותר קרובות עם הרבה מהבנות שעד כה נראו לי מרוחקות ושונות. חלקן מבוגרות ממני, רובן צעירות כולל כיסוי ראש ססגוניים. כמה מהם חשבו שאני צעירה מכפי גילי, איכשהו רובם נקבו בגיל 25.

לא בטוחה אם זה יותר מחמיא או מוזר לי.

הייתי כותבת יותר על החוויות משם ולא רק על הצד הטכני אבל באמת שקשה לי לעבות את ענני התחושות למילים.

דבר אחד שאוכל בכל זאת לציין, שבכמה מקרים פעלתי בצורה כזאת שגרמה לי להיות גאה בעצמי בהמשך,

בכל המקרים הפידבק מוקיר התודה והחיוכים שקיבלתי היו מבחינתי בגדר בונוס לא מתוכנן אבל לגמרי מספק.

עוד מהחיים היותר שגרתיים - 

פיץ שמח לשמוע שהחודש הבא פותחים את השערים החלודים של ישראל לתיירים. הוא רצה לבקר אבל חיפושי הדירה מקשים עלינו לקבוע, כי בעצם, לאן הוא יגיע? הוא הציע אפילו לנחות כאן כדי לעזור לי לעבור ולהתאקלם במקום החדש, כאשר יהיה כזה.

ואם כבר מגורים- זו שמתגוררת מעבר לקיר מצאה לה מקום חדש אליו היא תעבור בתחילת דצמבר. בעל הבית הודיע לי שכאשר היא תעזוב, הוא כנראה יכוון להכניס מישהו שישכיר את כל הדירה.

אני מחפשת בעצלתיים, רוצה ולא רוצה למצוא מקום חדש.

אני צריכה שינוי.

העבודה משיכה להיות עמוסה ומעייפת. אתמול כשחזרתי ממשמרת לילה הצלחתי איכשהו להרדם כשישבתי לרגע על המיטה כדי להחליף לפיג'מה. 

במשמרות הקרובות אני מחליפה את המנהל שלי הנופש בדובאי ובינתיים יש לי לא רק כאב ראש, אלא גם עייפות גדולה מהרגיל, גרון עייף מדיבורים ובעיקר פרקי אצבעות כואבים מרוב הקלדות. 

אני צריכה שינוי.

ערכתי את קורות החיים המאובקים שלי וניסיתי להרשם לקורס הסבה מקצועי מעניין אך ארוך ותובעני מבחינת זמנים ומאמץ.

שלחתי את הפרטים שלי לשני מקומות ודווקא המקום אליו נרשמתי מאוחר יותר כבר החזיר לי תשובה שלילית, המקום הראשון מתמהמה, אבל בהתחשב בתשובה האחת שכבר קיבלתי אינני מצפה לגדולות ונצורות.

אני צריכה שינוי, רק שאני לא יודעת איזה.

הדמיון נודד לקצה האחד של הסקאלה, בו אני מתקבלת לקורס ההוא. אז, אתפטר מעבודתי הנוכחית, אמצא לי דירה קרובה למקום הלימודים ואטבע בהם כמו שאני יודעת. בהמשך, אמצא לי עבודה בתחום, כזו שמתישה את הנשמה בין תשע לחמש גנריים. יציבות מוצקה ועייפות.

בקצה השני אני מבינה את הרמז העבה שנשלח אלי. לא התקבלת לקורס וגם לא למקום העבודה הצדדי ההוא שהצעת את עצמך עבורו. תקשיבי ליקום ולקול הפנימי שלך שלא מוכן עדיין למצוא משכן חדש.

מכרי את כל הג'אנק המאובק שתופס לך מקום, סעי למקום זול בחו"ל עם לפטופ טוב או אפילו סעי להשתכן אצל פיץ כמה חודשים לפני שתצאי לטייל ותתחילי לבנות לעצמך משהו יותר עצמאי ומשוחרר אונליין.

חוסר יציבות, הכנסה לא מובטחת, הרפתקנות על גבול הפחד.

אפור יציב או סגול הרפתקני, העיקר לא לשקוע בבוץ שכאן.

‏חיפושים

הלכתי לראות בפעם השניה דירה חמודה שמצאה חן בעיני. בפעם הראשונה היא הייתה בעיצומו של מיני-שיפוצון, דליים של צבע וקילופי טיח היו בכל מקום.

ביקשתי מהמתווכת להגיע שוב בגמר העבודה. כעת עם כל החגים היא הציעה את יום רביעי, למרות שגם היום היה יום חול.

אתמול הזדחל לראשי החשש שמא מישהו יתגנב היום ויסגור חוזה לפני שאגיע.

אז יצרתי קשר, והמתווכת אמרה שאכן צפויה להגיע בחורה נוספת בשלוש, כך שאם אגיע עד שתיים וארצה להתקדם היא תגיד לה שלא לבוא.

שלחתי הודעה לדודי הנדלניסט ושאלתי אם ירצה לבוא ולבדוק איתי יחד, הוא הסכים.

הבדיקה שלו הייתה מאוד יסודית והוא הצביע על כמה כשלים פוטנציאליים שלחלקם לא שמתי לב (למשל - הדירה ממש מעל חנות חומרי בניין, פירושו רעש בשעות הבוקר המוקדמות כשהקבלנים באים להעמיס סחורה. 

עוד למשל - יש בחדר האמבטיה המשופץ פינה המיועדת למכונת כביסה, יש בה ברז ופתח ניקוז אבל לא שקע חשמלי).

לבסוף, יצרנו רשימה של חמש דברים בעייתים בדירה, שלמעשה חוץ מהשקע אף אחד מהם לא מאוד קריטי לי.

הדוד הציע לדבר עם המתווכת בעצמו כשראה שאני מהססת ולהתמקח על הורדה של כמה מאות שקלים לאורך השנה או של חודש וחצי ובתמורה אנחנו נבצע את כל התיקונים.

אחרי כל הסאגה של השיפוץ בדירה המושכרת של אמא, באמת שתרחיש כזה לא הזיז לי אבל חששתי ממצב בו הם יתנגדו לכל הסידור, ובמיוחד לסעיף של התקנת מזגן בסלון.

אמרתי לדוד שלא באמת חשוב לי אם יהיה מזגן, החלון בסלון די גדול והדירה מאווררת, בטח בהשוואה לדירה החנוקה והקטנה הנוכחית וגם בה אני מסתדרת.

"את לא רוצה לארח אנשים? אני לא חושב שהייתי יכול להתארח אצלך אם אין מזגן". 

הוא דיבר איתה, והיא אמרה שהיא חשבה לנסות להוריד מבעלת הדירה חודש אחד אבל לא חודש וחצי.

הדוד ניסה לשבח ולהמליץ עלי כשוכרת שקטה ורצינית שתשמור על הנכס ושתמנע כאבי ראש בעתיד אבל אני לא חושבת שזה השאיר יותר מדי רושם. 

ובעצם, למה להם להתאמץ? הרי הייתה את הבחורה שהגיעה בשעה שלוש ואם לא היא, ברור שבסוף ימצא האדם שיהיה מוכן להתפשר.

האמת? די התבאסתי מזה שהנדלניסט גרם לזה להשמע כאילו על המזגן בסלון נפל דבר, כאשר זה כנראה יותר קריטי לו ולאורחי העתידיים (כמה כאלה כבר יהיו?) מאשר לי.

כל הסיטואציה הזאת גרמה לי לתהות: כמה מזה שהזמנתי את הדוד לבדוק היה קונקרטי וכמה מזה נבע מהצורך שלי באישור?

אם הייתי מחליטה לשכור את הדירה ואז המשפחה הייתה מתארחת וקולטת את הפאקים הקטנים שלה זה לא היה משנה, אבל מאחר והתזמון הוא לפני זה משנה עד כדי איבוד הזדמנות.

למה לא הקשבתי לעצמי? הרי ברור שהמיינדסט שלו די שונה משלי.

הוא בא ממקום של למצוא דירה שאוכל לחיות בה שנים רבות בלי כאבי ראש, של חיים בכיף, בתחושה של רווח בלי התקמצנות עצמית.

אני מגיעה ממקום לא בטוח. לא יודעת איפה אני רוצה לחיות אבל יודעת שאני לא מוכנה לשלם מחירים אסטרונומיים על שכירות ולכן מוכנה להתפשר כל מיני דברים.

בכלל, כל ההתפשרות הזאת על עצמי היא משהו שמלווה אותי לא מעט. רק לאחרונה אני קולטת שהרבה מזה מגיע מקולות רקע שמלווים אותי שנים.

" לא מגיע לך" 

למעשה,  זכורים לי לא מעט מקרים בילדותי ובגיל ההתבגרות בהם אמי אמרה לי את המשפט הזה כשנהגתי בשובבות יתר, או בעקשנות ובניגוד לרצונה. אולי זו הסיבה שזה נחרט לי בתודעה.

התפרצות אכזרית של האמונה המקטינה הזאת חוויתי בתחילת השנה מול הדודה. סיפרתי על זה בקצרה אמנם, אך בפועל חוויתי משבר רציני בליווי הרים של ביקורת עצמית כותשת והקטנה בווליום גבוה במיוחד וכל זה התפוצץ לי בפנים בזמן בידוד, כשאין לאן לברוח. 

כל כך קטלתי את עצמי אז, עד הרגשתי שמוטב לי למצוא קבר פתוח, להשכב בו ולהמתין בדממה לחול שיכסה אותי. למעשה, אפילו ייחלתי לכך.

"לא מגיע לך"

לא מגיע לך לפתח זוגיות יציבה עם בן זוג מתאים. 

לא מגיע לך לגור בדירה נעימה.

לא מגיע לך לעבוד בעבודה שלא משבשת לך את סדר היום והשעון הביולוגי לחלוטין.

לא מגיע לך לעשות משהו עם אופק ופיתוח.

לא מגיע לך להיות עצמאית.

לא מגיע לך לעשות את מה שאת רוצה (במיוחד אם זה נוגד דעות של אחרים!).

לא מגיע לך להיות מאושרת.

אני משתדלת בכל מאודי להיות אמפטית כלפי אלה שאיכפת לי מהם, פועלת מתוך סטנדרט מקל עבורם ומחמיר עבור עצמי. מנסה להתחשב באחרים אך לא תמיד נענית באותו מטבע, במודע או שלא. ובעצם, למה שיתחשבו? ומאיפה הם אמורים לדעת מה אני רוצה או צריכה בכלל? זו בכלל לא חובתם לפעול בדרך שתספק אותי.

הבעיה היא, שגם אני לא פועלת באמת למען הדברים שאני רוצה, יודעים מה, אפילו בדברים שאני יודעת שאני לא רוצה לעשות אני לא מתחשבת.

למה?

כי מי אני בכלל?

"מי אני בכלל" זה האח הנוסף והלא סימפטי של "לא מגיע לך", אולי הוא אפילו זה שעונה לו.

" לא מגיע לך"

למה?

כי "מי את בכלל?".

היה לי גם פוסט על ראש השנה הרגשי שחוויתי, חצי ממנו נמחק אז לא העלתי. אולי אשכתב אותו ואעלה בהמשך.

תקופה לא קלה

סאגת המגורים נמשכת. 
לבעל הדירה, ששוכר בעצמו ביפו, נגמר החוזה והתכנון המקורי שלו היה לעבור לכאן עם אשתו, לאחר שהשותפה שמעבר לקיר וגם אני הודענו שאנחנו עוזבות בסוף החודש. לכן, כדי להבין לאן הם נכנסים, הם הגיעו בשבוע שעבר כדי לראות את מצב הדירות שלנו. היה משהו מספק בלהראות להם את כל הליקויים ולדעת שהם יצטרכו להתמודד עם הדיסה הזאת בעצמם בקרוב ובמיוחד ניכרו הבעות הפנים הדי שוקיסטיות של אשתו שלא הייתה מעורבת יותר מדי בשיחות בינינו כל פעם שמשהו התקלקל.
כששוחחנו ארבעתנו, התברר בעצם שאף אחת מאיתנו עוד לא מצאה דירה. בעל הבית אמר שינסה להאריך את החוזה שלו ביפו ואז גם אנחנו נוכל להשאר כנראה עד סוף אוקטובר. בינתיים אני ממשיכה לחפש במרץ.
אחרי שהם הלכו, נשארנו שתינו לדבר. היא הכניסה אותי לצד שלה לראשונה והראתה לי כל מיני סדקים מפחידים בקירות ועוד כל מיני תיקונים שנעשו ושצריכים להעשות. עוד דיברנו והיא שיתפה אותי במהלך שלם של שיחות שהיא שמעה מהשכנים ומהם היא הסיקה שהשכנה למטה היא כנראה זו שהודיעה לרשויות על הדירה המחולקת: 

כחודשיים לאחר שנכנסתי לדירה, הברז במטבח דלף ונזקק להחלפה. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בשכנה מבוגרת שבדיוק נכנסה לבניין כאשר ביד אחת היא סוחבת שקית קניות גדולה ובשניה אחזה במקל הליכה, הצעתי לעזור לה עם השקית ובזמן הזה פטפטנו. הייתי כאמור חדשה בבניין, אז היא שאלה אותי מאיזו דירה אני והסתבר שבדיוק זו שמעליה. היא סיפרה לי שיש לנו כנראה בעיה בצנרת כי אצלה בתקרה יש כתם או עובש וביקשה את מספר הטלפון של בעל הדירה כדי לדבר איתו על זה. נתתי לה וגם הודעתי לו על שהתרחש ושכדאי לו לצפות לשיחה "אה, זאת? היא כבר המון זמן מתלוננת על זה ואין כלום. תתעלמי ממנה".
חשבתי שזה ממש מגעיל מצדו שהוא ככה מבטל אשה מבוגרת. 
והנה, היא נקמה. איזו קארמה נהדרת.


יצא שאני בחופש יותר משבוע. 
את שלישי שעבר כבר מזמן ביקשתי חופש כי הוא בדיוק נופל על הסדנה וימי רביעי וחמישי שהייתי אמורה לעשות בהם משמרות לילה נלקחו לבסוף גם הם מאחר ותור רפואי שנקבע לי לפני שבועיים בוטל כי הרופאה נכנסה לבידוד והתור הפנוי הבא היה בעוד כמה חודשים, במרפאה יכלו להציע לי רק תזמון כזה שנפל לי על אחה"צ בין שני לילות. ההליך שעברתי שם היה מהיר מהצפוי ולא כאב, למרבה הפלא, עד שכמעט שקלתי ללכת לעבודה בכל זאת. מהר מאוד עבר לי.
מחר הייתי אמורה להתחיל משמרת בוקר אבל גם תאריך זה נלקח כחופש כי שוב יש סדנה ומחר זה סשן ארוך של 10:00-18:00. למחרת ברביעי אשוב לעבוד למרות שממש לא מתחשק לי. 


אתמול נפגשתי עם קישוא אחותי והדודה לסושי. זה מפגש שדיברנו עליו באופן טנטטיבי לפני כשבועיים כאשר קישוא והגיס התארחו אצל הדודה בשישי והדודה התחילה להתעניין בהתמודדותה עם חיי בנישואים הטריים שלה. היא הציעה שנפגש שלושתנו כדי לחלוק אני והיא מנסיוננו עמה וכדי שיהיה לה מקום לשתף ולפרוק.
מעט לפני שיצאתי לדרך שוחחתי עם פיץ בוידאו וסיפרתי לו על המפגש, על מטרתו ועל הידע שלכאורה אנחנו יכולות לחלוק עמה... ואז הייתה לי רגע של תובנה שהעמידה אותי במקומי.
מי אני בכלל שאחלוק למישהו עצות בזוגיות? אני, שמנהלת שיחות וידאו מהספה שלי בישראל עם פיץ שמדבר איתי מארץ השיכורים אבל באותה מידה יכל להיות בתא כלא, ככל הידוע לי, אמורה להיות כאילו דמות שיש לה נסיון חיובי לחלוק בנושא?
פתאום הרגשתי כל כך מטומטמת גם על הכאילו מעמד וגם על השיחה הזאת בכלל עם פיץ, שבינתיים הנושא שלה התחלף להגירה והטבות מס והשאלה שעמדה באוויר הייתה מופנית אליו "האם אתה צריך הטבות מס כדי לעבור לישראל?" והוא ענה שכן. הוא הבין כנראה איך זה משתמע כשקלט את הבעת פני ואז תיקן עצמו "רגע, דיברנו על נושאים כלכליים אז מהמיינדסט הזה עניתי לך. ברור שאם אני עובר זה לא יהיה בגלל כסף" אבל המילים הללו רק ערבלו עוד יותר את המחשבות בראשי. 
"אני נותנת לך משהו בעל ערך רב יותר מכסף" עניתי לו, תשובה שיכולה להתפרש בכל מיני אופנים אבל כוונתי הייתה לזמן שלי.
אני נותנת לו את הזמן שלי כשאני מחכה כמו מטומטמת שמשהו יקרה.
שדירה נורמלית שאינה מחולקת תצוץ.
שיהיה לי אומץ להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלי ולא לברוח כל הזמן לספרים ולאינטרנט.
שאבין מה קורה עם העתיד התעסוקתי שלי.
שאפסיק להיות זומבי ואזכר אין זה מרגיש להיות בן אדם חי שוב.
שיהיה לי בן זוג שאפשר לראות אותו גם לא דרך מסך.
אני נותנת לו זמן שיכולתי לחבק בו מישהו אחר.

הנושא הזה קשה לי לאחרונה במיוחד, אחרי שפיץ אמר כהערת אגב לפני כמה שבועות שבמפגש הערכת העובדים השנתי שאמור להתבצע בימים אלו עם הבוס שלו, הוא מתכנן לדבר איתו על האופציה של לקיחת חל"ת כי שיוכל להצטרף אלי בארץ לכמה חודשים. בזמנו התרגשתי מהרעיון ומהניצוץ הלא-שכיח של תושיה שהוא הפגין, אבל מאז הוא לא הספיק לדבר עם המנהל שלו שעדיין נמצא בחופש.
מצד שני, הקשיים המשפחתיים שלו נוכחים במיוחד.
אחיו ומשפחתו הגיעו השבוע לביקור אצל ההורים שלהם. האח שותף לדעתו שהם לא יכולים להשאר לבדם עוד זמן רב והציע בזמנו שיעברו לגור איתו במדינה השכנה והוא גם תכנן לדבר איתם על הנושא הזה בהגיעו אליהם.
אבל למציאות יש לפעמים תכניות אחרות - שלשום פיץ סיפר לי שאביו מאושפז כבר כמה ימים בבית חולים בגלל בעיות הריאה הסבוכות מהן הוא סובל.
ובין הקשיים הרפואיים, הנאמנות של פיץ למשפחתו בשעות לא פשוטות אלה, השעון מתקתק. וככל שהדפים בלוח השנה מתחלפים כך גם הרגשות שלי מתעמעמים ואת מקומם של אהבה וגעגוע תופסים פצעים, כאב ואי ודאות.

אני מרגישה כלואה במעגל מכלה שבו החוזה שנגמר והנסיבות בהן זה קרה מכריח אותי לחפש דירה יקרה שאינה מחולקת (מאסתי בשותפים). לשם כך אני צריכה עבודה, אך זו הנוכחית שלי שוחקת אותי נפשית לאבקה ומצד שני אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות למצוא תחליף או לשפצר את כישוריי כדי לשנות מסלול. בו זמנית בן הזוג שאמור ואכן מנסה לתמוך, מכאיב לי רק בעצם היותו והיותנו בסיטואציה בה אנחנו עוד - אנחנו. בנוסף, הדברים האחרים שהיו מחזקים אותי פעם כמעט ונעלמו לחלוטין עם הקורונה. אני חוששת לרקוד בימים אלה כי ריקוד לטיני הוא קרוב מטבעו, לעמוד אין לי חשק וכנ"ל גם ריצות או אימונים אחרים שפעם עוד הייתי מתמידה בהם. הסדנה שאמורה לעזור לי להתמודד עם הפצעים שאני סוחבת עמי הביאה אותי בינתיים עד לשלב מאוד כואב ורגיש שבעיקר פותח את אותם פצעים אבל עוד לא ממש תרם להגלדתם ועל חברות בכלל אין מה לדבר. 

אני קמה בבוקר (או אחה"צ, זה לא באמת משנה) ורק מרדימה את עצמי נפשית וקוגנטיבית כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, בהן אני מספיק עייפה כדי להרדם שוב.

אני לא חיה אבל גם לא ממש מתה ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל זה.

ובחלומי

בעל הבית התקשר היום כדי לעדכן שהוא הולך עם עורך הדין שלו לחקירה בעירייה בעוד שבוע-שבועיים, אחרי שכזכור, הלשינו על הנכס המחולק שלו.

"נו, ומכפת לי?" חשבתי לעצמי ואז הוא המשיך והציע הצעה- מכיוון שלא ברור כמה זמן התהליך הזה ימשך וסביר מאוד שבסופו של דבר הוא יצטרך להחזיר את הדירה למצבה המקורי, הוא לא יוכל להתחייב לחוזה לשנה נוספת. במקום, הוא הציע לשותפה מעבר לקיר ולי חוזה שבע"פ לשלושה עד שישה חודשים כאשר כל צד יוכל לתת התראה של בערך חודש לפני יציאה. אמרתי לו שאני בעבודה אז אצטרך לחזור אליו לגבי זה בהמשך.

בצהריים, חזרו אלי מאיזה קורס הכשרה מקצועי שהתעניינתי בו לא מזמן ושעבורו הגשתי מטלת כתיבה קצרה באנגלית. הנציג מעבר לקו אמר שעברתי את הבחינה. הקורס, מיועד לפתוח אפיק להשתלבות בשניים או שלושה תפקידים מסויימים וכששאלתי איזה מביניהם הכי יתאים לי לדעתו, הוא הצביע על אחד ואמר שכך כנראה הדבר בגלל שזה נשמע דומה לרקע התעסוקתי והנסיון הנוכחי שלי.

רגע, אז בעצם אני הולכת לשלם עבור קורס ולעבור מסלול רק כדי להגיע אל אותו תפקיד לוחץ ושוחק אצל מעסיק אחר? 

 הוא ענה על שאלותי וניסה לגרום לי לשלוף את כרטיס האשראי, אך גם לו אמרתי שאני בעבודה ושאצטרך לסגור איתו לקראת סוך השבוע.

בערב התקשר בנו של בעל דירה נחמדה שראיתי כדי לנהל שיחה קצרה ולראות אם אני מעוניינת. אמרתי שכן (למרות שמאז קצת ירד לי ממנה...) וסיפרתי שאני נמצאת במקום עבודה יציב כבר שנים. הוא אמר שישלח לי את החוזה לבחינה בהמשך.

בין לבין, היה לי יום סיוט. 

העומס בעבודה היה נוראי וכמות הטלפונים וההודעות היו בלתי נתפשות. כנראה שבשלב כלשהו חוויתי תחילתו של התקף חרדה כי פתאום הבנתי שאני ממש מתקשה לנשום.

ניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל למרות זאת כאשר כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי לנפשי לכמה דקות שקטות, ממש יכולתי להרגיש את הלחץ עולה בכל פעם ששמעתי צלצול או הודעה נכנסת. קולגה נחמד שקלט את הלך רוחי הציע שאני צריכה לעשות שינוי לפן הטכני של העבודה, ללמוד לעשות פעילויות על המיכשור ולאתגר את עצמי בפתירת תקלות במקום להיות אשת הקשר. אמרתי לו ששום דבר מזה לא מעניין אותי ושאין לי מוטיבציה להתפתח לכיוונים כאלה או בכלל.

לבסוף, שמתי את הפלאפון על מצב Do not disturb ואיחלתי בהצלחה לכל מי שהיה לו נורא דחוף לתפוס אותי, כולל המנהל הישיר שלי שיצא מוקדם והשאיר אותי פתאום אחראית גם על משימות סוף המשמרת שלו, כאשר אני עמוסה במשימות משלי ועם מעט מאוד אנשים זמינים.

הרגשתי מובסת.

אני מנצלת את בלאגן הדיור אליו נקלעתי כדי להפטר מרוב חפצי ולצאת לטיול של חצי שנה-שנה לחו"ל שאני חולמת עליו כבר עשר שנים.

הצרות, הלחץ המכלה בעבודה, יחסי המשפחה שאולי קרובים מדי ,השעבוד לשכ"ד וחשבונות, והמצב הלא ברור עם פיץ ישארו כולם מאחורי, לפחות לזמן מה, בזמן שאצא למסע של שקט עם עצמי.

אם להודות על האמת, המחשבה הזו חלפה בראשי אחרי שהבנתי שאצטרך להתפנות מהדירה, אלא שאז חשבתי שחודש זו התראה קצרה מדי. עכשיו, עם האופציה להשאר זמנית בדירה עוד כמה חודשים, אני כמעט מתפתה להסיר מעלי את כל המשקולות הכל כך כבדות האלה ולעשות משהו טוב ומבריא עבור עצמי לשם שינוי.

האם אצליח להשיל מעלי גם את הפחד?

בעיות ‏מבית

שבוע שעבר, דקות אחרי שסיימתי סייקל, התקשרה השותפה שמעבר לקיר ושאלה איפה אני ומתי אני חוזרת. 

היא אף פעם לא מתקשרת. בפעמים הנדירות בהן היינו בקשר, שוחחנו בהודעות.

מסתבר שמישהו דיווח על הדירה המחולקת שלנו וכך היא מצאה בבוקר שוטר, פקח עירייה, מנעולן ואדם נוסף ששכחתי את תפקידו מחכים לנו שנראה להם את הדירה. את החלק שלה היא הראתה אבל הפקח הנחמד שעלה אחריה לשיחה הסביר לי בחביבות את המצב ואמר שלמרות שיש בידו צו בית משפט שמאפשר להם לפרוץ פנימה, הם מעדיפים שאגיע ואעשה את זה מרצוני. מזל שהייתי אחרי משמרת לילה ובדרך הביתה.

לונג סטורי שורט, מיהרתי, הזעתי, הגעתי והכנסתי אותם פנימה. הם צילמו את הדירה והסבירו שהם עומדים לפעול נגד בעל הנכס אבל אולי שגם שתינו צפויות להקרא לחקירה באגף תכנון ובניה של העירייה. סיפרתי לו שהחוזה שלי נגמר בסוף אוגוסט ושאלתי למה עלי לצפות בהמשך, הוא אמר שבמקומי הוא היה מחפש מקום אחר. החוזה של השותפה שמעבר לקיר נגמר כבר בסוף יוני, אבל בעל הדירה הוא כזה עפיפון, שהם לא נפגשו מאז והיא מעבירה לו מדי חודש תשלום ללא חוזה.
כלומר, גם היא פנויה להתחפף.

כשסיפרנו לבעל הדירה את מה שארע הוא היה נשמע מפוחד ובשוק והתחיל לתרץ ב-"אבל ככה קניתי את הדירה מחולקת" (ובהמשך אמר לשותפה שבמקור היא היית מחולקת לשלוש!)
ואני, למרות כאב הראש הצפוי בחיפוש דירה בהתראה קצרה כל כך, שמחתי.

בעל הבית הזה, על אף שהוא נחמד ברמה האישית, הראה קמצנות מרגיזה. כשהייתה לי נזילה בברז במטבח, הבאתי אינסטלטור בידיעתו. וכשהתבר שצריך להחליף ברז, הוא הציע שהכי זול יהיה אם אקנה בעצמי ברז בחנות קרובה והוא מעריך את הרכישה ב250 ש"ח, בעל הדירה אישר אבל אח"כ קיטר כאשר הברז הכי זול בחנות עלה 270 ש"ח. כאשר הברז הותקן והתברר שגם צינור הכניסה מתחת לכיור דולף מעט הוא התרגז וכמעט ויתר כל התיקון עד שהסברתי לו בסבלנות והגיון שעם הזמן הדליפה הזאת תהרוס לו גם את הארון במטבח וזה יעלה לו הרבה יותר מהעלות הנוספת והבלתי נתפשת של מאתיים ש"ח.
שלא לדבר על זה שהוא ניסה בשיטת מצליח להעלות את שכר הדירה לקראת חידוש חוזה אך כאשר שלחתי לו צילום של הסעיף שאומר שיש לי זכות להאריך את החוזה לשנה נוספת באותם התנאים, הוא התקפל ואמר שהפעם לא נעלה אבל בשנה הבאה "נצטרך לעשות איזשהו שינוי". ממש ניסה לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה.

עבורי,  האירוע הזה היווה קריאת השכמה. כבר זמן מה שאני לא מאוד מרוצה מהדירה. היא חנוקה מאוד בקיץ, יש עדיין את הדבורים בחוץ שנמשכות לאור בלילה ודליפונת במטבח כאשר יורד גשם. כמעט וחתמתי שנה נוספת נטו כדי לא להכנס לכאב ראש של חיפוש נוסף אבל כנראה שהייתי צריכה את הבעיטה הזאת שתעיר אותי ותכריח אותי לחפש משהו יותר נח, גם אם זה כמעט בודאות יעלה את השכירות בצורה משמעותית. 

ואז חשבתי מחוץ לקופסה- אולי אציע לאחותי שצעירה ממני בשנה אך עדיין גרה עם ההורים לגור איתי? 

ככה, נוכל להכנס לדירה במקוםלהכנס לנישה בתוך דירה עם שותפה בכלת שריטות לא ידועות, ולה תהיה יציאה מרוככת מהבית.

כל בני המשפחה ששיתפתי אותם, חשבו שזה רעיון טוב... חוץ ממנה. לא יודעת כמה מזה זה הרצון לחסוך לקניית דירה, החשש לצאת ממקום מוכר או הפחד שנכנס שתינו לויכוחים מיותרים ואולי הכל יחד ובכל זאת, היא הראתה שביב של נכונות להקשיב. לכן שלחתי לה כמה מודעות שעמדו בקריטריונים שידעתי שחשובים לה, אבל היא לא הגיבה חזרה.

ביום חמישי אחרי שתיקה רועמת ומרגיזה מצדה הרמתי אליה טלפון בשביל לשאול אם יש טעם שאמשיך לשלוח והיא אמרה שכנראה שלא... ואז שינתה נושא וסיפרה שבליל אמש סבתא נפלה, איבדה את הכרתה ונמצאת בבית חולים.

מאז, שלושה ימים ברצף הגענו לבקר וזה גם לא ממש ברור עד מתי היא תשאר שם. 

אז בין דירה, משמרות אצל סבתא ועוד כל מיני עניינים משפחתיים, עניינים רפואיים אני צריכה לדאוג שלא אלך לעצמי לאיבוד.

סיום השיפוצים ותחילת הגילויים

הימים חולפים והשיפוץ מתקדם לו בצעדים גדולים. השבועים הראשונים היו מתישים במיוחד וכללו המון הסתובבויות וטלפונים ברמה שלא הרגשתי חופש.

הייתה עבודה, היו כמה ימים של התעסקות בשיפוצים ואז חזרה לעבודה. עוד דבר שהקשה הוא שבמידה רבה פעלתי לפי הלו"ז של הדוד הנדלניסט המסייע שהעדיף , בצדק, לתקתק דברים על הבוקר. הבעיה היא שאני סחבתי עייפות מהעבודה ומשמרות הלילה שהפכו אותי ואת שעות השינה שלי.

השבועיים הבאים היו כבר יותר רגועים והדירה התחילה לתפוס צורה ברמה שאפשר היה לפרסם אותה ולהראות למתעניינים. זוג אחד ממש עף על הדירה אבל ניסה להוריד את המחיר בכמה מאות שקלים. ההורים שלי מצד אחד שמחים כי המחיר שהציעו על ה*דירה* הוא גבוה משמעותית מה*חורבה* שהיא הייתה עד לפני חודש ומצד שני הם מבינים שאחר שיפוץ כה יסודי כנראה שאפשר וכדאי לגבות יותר. 

השבוע העבודה אמורה להסתיים. הבוקר הותקנו דלתות פנים חדשות, מחר ישנם כמה פינישים ובשלישי הנגר שעשה את המטבח אמור להגיע לתיקון קטן. 

וזהו.

עכשיו צריך לפרסם בצורה מאסיבית ולקוות שנמצא שוכר בהקדם.

מעבר לכך, ההתקדמות בסדנה שהכרתי בפוסט הקודם נמשכת. בשיעור הראשון עבדנו בעיקר על ה"צלופן", הוא הדימוי שכל אחד מאיתנו נאחז בו ועל המחירים שאנחנו משלמים בדרך.

למשל, משתתפת אחת אמרה שהיא מנסה להתפס כאשה חזקה וקולית אבל זה עולה לה בכך שהיא לא מרגישה בנח לבקש עזרה כשהיא צריכה.

חשבתי במשך ימים על התדמית שלי ובעקבות פליטת פה של פיץ, חשבתי שאני טיפוס מרצה וההבנה הזאת הכתה אותי בתדהמה ודכדוך. בהמשך, הגעתי שאולי "מרצה" היא לא הגדרה מדוייקת מספיק מכיוון  שאני לא עושה דברים עבור אחרים כדי לקבל חיבה אלא שאני מעדיפה לרוב את טובתם של אנשים אחרים כדרך של בריחה מהמטלות והמטרות שהצבתי לעצמי.

אם לא מנסים לא נכשלים, ואם עוד לא מנסים, אז לא נכשלים וגם ההצלחה, בתיאוריה, נמצאת ממש מעבר לפינה.

מדריכה אחרת עשתה לי תרגיל מחשבתי - "דמייני שאת נכנסת לחדר מלא באנשים שאת לא מכירה. מה חשוב לך שידעו עליך? איך היית רוצה שיכירו אותך?"

אמרתי שלא באמת איכפת לי מה חבורה של זרים חושבת עלי, היא הציעה שה"מכפת לי" שלי, מייצר חזות קשוחה ואולי זה הצלופן שלי. לא יודעת.

ש.ב של המפגש השני נתנו לי נקודות למחשבה.

הייתי צריכה לנתח מערכת יחסים אחת דרך פרספקטיבה מסויימת. בחרתי בקשר שלי עם אבי והעלתי את המחשבות שלי בשישי בערב מול הדודה, היא אחותו הקטנה של אבי, וגם צ'ץ' והנדל"ניסט- שלושתם בוגרי הסדנה. השיחה איתם נתנה לי תובנות וגם טיפים פרקטיים להתמודדות שלי איתו.

בקיצור נמרץ, אומר שהבנתי שקיטורים זו כנראה הדרך שאבי מתקשר עם העולם, וכשהוא עושה זאת, זה נטו כדי להוציא ולא כדי לחשוב על פתרונות פרקטיים.

לכן, עלי להפנים שהתלונות הן בעיקר עניין שלו ולא בהכרח שלי.

תולדה נוספת של התובנה הזאת הכתה בי בשיחת מוצ"ש עם פיץ. הבנתי שאימצתי מולו את אופן הפעולה השלילי של אבי ויוצא שאני מתלוננת ומשחירה את האויירה מולו לעתים קרובות מאוד ושזה לא באמת מקדם שום דבר. אני עוד צריכה לשתף אותו בממצא הזה ולראות איך מונעים מהמרמור שלי לשטוף אותו הרחק מצד אחד, ואיך מקדמים עתיד ברור יותר מצד שני.

שבוע טוב וסגר קל ומהיר לכולם.

עבודה ‏חיצונית ‏ופנימית

שבוע ראשון של שיפוצים הסתיים לו ומחר יתחיל השני.

מה אומר? היה קשה ומעייף אך אני שמחה מאוד על ההתקדמות עד כה.

בשבוע שחלף חשתי שלא זכיתי למנוחה אמיתית- בראשון בבוקר סיימתי סייקל בעבודה ובמקום להניח את התיק ולצאת לעשות קניות כמו בד"כ, נסעתי מיד לדירה ולעזור בכיבוי שרפות ופתרון בלת"מים.

חנות חומרי הבניין שנזכרה פתאום שחסר לה במלאי טיח ולכן עכבה אותנו ביום (וגם למחרת היה עיכוב עד שלבסוף ביטלנו את ההזמנה אצלם), מכולת פינוי הפסולת שהגיעה באיחור והפועלים שביקשו שנארגן להם קומקום כדי שיהיה להם קפה להפסקה.

היו גם קונפליקטים בין הנדלניסט, בעל הרעיונות הגרנדיוזים לביני שמנסה סה"כ לשמור על התקציב שהורי הקצו ועוד מרווח לטעויות.

הוא למשל הציע להזיז את הקיר בין חדר השירותים והאמבטיה וגם את הכניסה לחדר כך שתווצר חדר שירותים ומקלחת של יחידת ההורים וחדר נוסף כללי. ירדנו מהרעיון מפאת זמן ועלות.

התלבטות נוספת בנושא הייתה האם להתקין אמבטיה או מקלחון. במקור הייתה אמבטיה, אך החדר עצמו לא גדול, לכן מקלחון הוא הגיוני ומצד שני, בני ברק היא עיר של משפחות וילדים שצריך לקלח.

לבסוף, שיחה עם השכנים הטתה את הכף- מוכרחים אמבטיה. היא תותקן כבר בימים הקרובים

יום שני היה עמוס במיוחד. הנדלניסט אמר שהוא יצטרך את עזרתי בדירה שמכר ושצריך לפנות.

הוא פרסם רשימת פריטים למכירה בפייסבוק ואמר שצריך לעזור ללקוחות ולגבות כסף וגם צ'ץ' יצטרף אחה"צ.

בפועל? אחרי שכל מה שיכל להמכר נלקח, נשארנו לעזור לו לפרק רהיטים, לנקות ולפנות את מה שאפשר לזבל ולמחסן.

זה היה יום מעייף פיזית וארוך אך הייתה בו גם נקודת עניין יוצאת דופן עבורי - קיבלתי טלפון משוכרת פוטנציאלית שראתה את המודעה שפרסמתי.

למודעה לא היו תמונות מן הסתם ונקבע בה מחיר גבוה כדי לבדוק ביקוש. 

היא אמנם שאלה אם נוכל להתגמש במחיר אבל גם המחיר שהציעה גבוה משמעותית ממה שהורי קיבלו עד כה. בלי קשר, הנתונים הבסיסיים נשמעים מבטיחים, מדובר בזוג ללא ילדים והיא קוסמטיקאית שעובדת מהבית. אני נוטה לחשוב שמי שמקבל לקוחות בבית, ודאי ישמור עליו במצב טוב ויצוגי.

היה משונה קצת לשחק אותה בעלת הדירה אבל זה גם די מצא חן בעיני 😁

ביום רביעי הצלחתי להשלים מעט שעות שינה אבל איזה עניין שהצריך הכרעה הפגיש את הנדלניסט ואותי בדירה. יצא שבקושי הספקתי להתעורר ולאכול משהו וכבר הייתי צריכה להתארגן ולפגוש אותו שם.

בדרכנו החוצה, יצא שפלטתי אנחה קולנית מדי.

"מה זו האנחה הזאת? הפכת לאמא שלך?" הוא עקץ בהומור, "לא, אני פשוט עייפה. הסופ"ש מתקרב ואתה תזכה לנוח ולשבת עם המשפחה אבל אני חוזרת סייקל נוסף מחר".

ולמרות זאת, כן זכיתי לקצת זמן איכות משפחתי.

אחרי משמרת בוקר ארוכה ביום שישי הלכתי לביתם של הדודה והנדלניסט בו גם צ'ץ' וחבר נוסף שלהם כבר הסבו בסלון.

צ'ץ' התחיל ללמד אותי לפתור קוביה הונגרית, שיחקנו מחבואים (מישהו העלה את זה בשיחה וכולם היו ספונטיניים והסכימו. היה ממש כיף!) ולבסוף קינחנו במשחק קטאן אותו ניצחתי בצורה הכי משכנעת שלי עד כה כאשר בניתי שתי ערים גדולות ואת השלישית הצלחתי לשבור לנדלניסט מתחת לאף. 

היה כיף.

השבוע הקרוב עתיד להיות עמוס אף הוא בשיפוצים ובעלי מקצוע וגם במפגש ראשון של סדנה של עבודה עצמית פנימית, סדנה שצ'ץ' הדודה והנדלניסט וקרובי משפחה אחרים היו בה, רובם נשבעו לי שהיא שינתה להם את החיים. נו, נחכה ונראה.

שבוע טוב לכולם.

משפחה ‏בין ‏קירות

הדירה של אמי הופך להיות נושא שמעסיק אותי לא מעט לאחרונה ושמצליח להאיר בזרקור קשרי משפחה מעוותים שרוחשים מתחת לפני השטח.

פרולוג:

בשנות השמונים העליזות אמי קיבלה דירה בבני ברק במתנה מסבי וסבתי לרגל נישואיה לאבי. הורי מעולם לא גרו בדירה הזו ופשוט השכירו אותה כל השנים הללו, לרוב למשפחות שהתגוררו בה שנים רבות (שמעתי שהשוכרים האחרונים גרו שם עשרים שנה כמעט).

לפני חמש שנים, עוד כשגרתי בארץ השיכורים, נושא הדירה עלה בשיחה עם דודי ההנדימן, האח התאום של אבי. הוא סיפר שהדירה הזאת במצב רע אחרי שנים ללא שיפוץ וגם שמחיר השכירות כמעט ולא עודכן. עד כדי כך ההורים שלי היו קלולסים, שאפילו חוזה עדכני לאותה שנה לא באמת היה- הדיירים חתמו על חוזה כזה פעם והשכירות המשיכה לשנים הבאות מכח האינרציה. המשפחה ההיא גרה שם שנים במחיר מצחיק בדירה מתפרקת והולכת.

בשיחה אחרת עם אבי, שאלתי על הנושא והוא סיפר שהם מבררים את עניין השיפוץ. המילה "מבררים" אינה מדוייקת ,בעצם. מהפועל הזה, גוף שלישי רבים עלול להשתמע שאבי ואחיו או אבי ואמי בודקים את האפשרויות שלהם כשבפועל, היה ברור לי שהאינטרקציה המשפחתית היא כזו שאבי התקשר לאחיו, ביקש את עזרתו והתאום כמובן נחלץ לעזרה ואמר שיטפל בכל כי אבי, כידוע, לא מבין בדברים האלה. אגב, לדוד שלי אין באמת נסיון רב מלאבי, יש לו רק יותר בטחון עצמי, נסיון עם גוגל ותדמית של גיבור-על.

אלא מה? ההנדימן התמודד באותם הימים עם לא מעט בעיות משל עצמו: קשיי תעסוקה, בן שעבר גירושים מכוערים שהולידו נכדים תאומים מופרעים שנזרקו מבית אמם ושעבורם אשתו הפכו אפוטרופוסים בעל כורחם. את כל זה ידעתי במגורי ביבשת רחוקה ולכן סביר להניח שהדברים נראו עוד פחות פשוטים מקרוב.

"למה שלא תעשה בירור ותקח אנשי מקצוע ללא התערבות הדוד? יש לו מספיק עניינים משלו כרגע" הצעתי לאבי, כולי מלאת כוונות טובות- אבי יבין שהתקשרות עם אנשי מקצוע זה לא מדע טילים ולדוד תהיה צרה אחת פחות על הראש. 

חמש דקות אחרי שסיימתי את השיחה הדוד התקשר לשאול למה אני אומרת לאבי שלא יעזר בו וסיפר לי שלמד בעבר תיווך או משהו אחר שקשור בנדל"ן ושהוא מנוסה וכו'

הסברתי שלא אמרתי את הדברים כי אני מפקפקת בידע שלו בתחום אלא נטו מאיכפתיות.

ובחזרה ל2020:

הקורונה דחקה את הדיירים האחרונים החוצה וברור שזו הייתה ההזדמנות לשפץ ולעשות סדר.

עם הדוד ההנדימן נסענו לפני כשלושה שבועות, לראשונה בחיי, כדי לעמוד על טיבה של הדירה. הוא, שהיה שם, הכין אותנו לבאות באומרו "אם היה לי סוס, לא הייתי משאיר אותו במקום כזה".

 הדוד לא הגזים. כשהגענו מצאנו שרוב הקירות מתקלפים, חדר אמבטיה במצב מדכא, המטבח עבר כנראה תיקונים מאולתרים ומסוכנים ועוד מיני הפתעות.

ברור היה שהשיפוץ עומד להיות יקר.

בהמשך השבוע, ההנדימן נפגש בדירה עם שני קבלני שיפוצים שנתנו הצעת מחיר סביב ה200 אש"ח. 

הצעתי שנכניס את הדוד הנדלניסט לתמונה כדי לראות אם הוא יכול להמליץ על בעלי מקצוע ולמרות שסוף השבוע התקרב וידעתי שאהיה אצלו לארוחת שישי, ההנדימן התעקש לדבר עם הנדלניסט בטלפון בכל זאת.

כמה דקות מאוחר יותר הוא חזר אלי וסיפר שהנדלניסט שאל אותו למה הוא בכלל מעורב בסיפור הזה ושהוא צריך להשאיר את השיפוץ הזה לטיפולי.

האמירה הזו לא באה משום מקום, כמובן.

כשסיפרתי לו על הדירה , עוד בשבוע שקדם לשיחת הטלפון בין שני הגיסים, הוא מיד נרתם לעזור וכאדם שעיניו בראשו ויודע על צרותיו של ההנדימן ועל הנכונות שלי לקחת אחריות על הפרוייקט וללמוד, הציע שאני אוביל את הנושא בתמיכתו.

ברור היה שזה מצב שיטיב עם כולם- צרה אחת פחות להנדימן, נסיון ולימוד מצויינים עבורי ועוד בהנחייתו של אדם מנוסה, שעוסק בנושא למחייתו ושמעוניין לחלוק מנסיונו וכמובן הורי, שיקבלו את הדירה במצב מחודש.

הבעיה? אינטרקציה משפחתית שצריכה גם היא לעבור אבולוציה. 

מהרגע שבו הצעתי להורי להעזר בנדלניסט הם עיקמו את האף. הנדלניסט מודע לכך ואמר שהוא יודע שאבי ושההנדימן לא אוהבים אותו. עניתי לו בכנות שאני לא חושבת שזה העניין, אלא בכך שאבא שלי מאוד שמרן- הוא רצה לשפץ את הדירה בבני ברק ולהשכיר בעוד שהדוד הציע בהתחלה לחלק את הדירה ואחרי כן תהה אם לא כדאי למכור את הדירה ולקנות בה דירה במצב טוב יותר במקום אחר. שינויים כאלה מפחידים את אבי למרות שהם עשויים להיות הגיוניים ורווחיים יותר.

אגב, אני דחפתי מאוד לרעיון של מכירה וקנייה במקום אחר אבל משפת הגוף של אבי ברור היה שמנטלית ,הרעיון הזה פשוט גדול עליו בכמה מידות.

הבעייתיות בסלידה מהנדלניסט תומצתה היטב בשיחת טלפון שקיבלתי מצ'ץ' בן דודי היקר ובנו הצעיר של ההנדימן.

צ'ץ' מכיר את סיפור הדירה, הוא נכח בסלון של הדודה (האחות הצעירה של ההנדימן ואבי) והנדלניסט וודאי שמע גם ממקורות אחרים.

הוא התקשר לשאול אם אני באמת מתכוונת לקחת אחריות על הפרויקט בעצמי ושאם כן, שאעזור לו בכך שאהיה נוכחת יותר, שאעדכן את הורי וכו'

כי מסתבר, ששנים של פניה לדוד ההנדימן לא מפסיקים ברגע ושאבי עדיין מפציץ את הנדלניסט בשיחות ושאלות לעתים תכופות מאוד. ההנדימן לעולם לא יגיד שזה יותר מדי ושאבי מציק לו אבל צ'ץ', כבן איכפתי, רוצה להקל על אביו שעדיין נלחם בבעיות שהזכרתי בפרולוג.

צ'ץ' אפילו סיפר שישב לאכול צהריים עם הוריו כששיחה כזו התקיימה לידו והוא שמע את אביו אומר משהו בסגנון "ניתן להם לחשוב מה שהם רוצים אבל אנחנו נחליט מה שמתאים לנו".

שזה כבר עצבן אותי. אין שום כבוד לזמן ולמאמץ של הנדלניסט ושלי?

גם אמא שלי הוסיפה לתחושות הלא נעימות כשביקשתי מפתח לדירה כי אנחנו הולכים לפגוש שם בעל מקצוע, היא הניחה שהחצי השני של "אנחנו" הוא ההנדימן ואמרה שיש לו מפתח. כשתיקנתי אותה ממש שמעתי את הנוקשות בקולה. הסברתי שאני צריכה מפתח כדי להראות את הדירה למי שיביא לנו פועלים לעבודה, שאנחנו רוצים להתחיל לקדם עניינים.

"אז כשתתחיל העבודה אביא לך, אני לא רוצה שהמפתח שלי יסתובב בכל מיני מקומות סתם"

עניתי שאני צריכה לפגוש את בעלי המקצוע בדירה כדי לקבל הצעות מחיר ובכלל, העבודה צפויה להתחיל עוד שבוע או שבועיים אז... רגע, מה זה "יסתובב בכל מיני מקומות", המפתח יהיה אצלי, את לא סומכת עלי? 

השבועיים האחרונים

הצלחתי לקבל מפתח ולשכפל לי עותק.

ביליתי לא מעט זמן במחיצתו של הנדלניסט, לומדת ניואנסים ומקבלת בטחון לקדם עניינים בכוחות עצמי.

בעקבות שיחת הטלפון ההיא עם צ'ץ' ניסיתי גישה חדשה- לא חיכיתי שחוסר הודאות ינקר במוחו של אבי, מה שיוביל לקדיחה בלתי נמנעת במוחו של ההנדימן, אלא עדכנתי אותו בצורה יזומה על כל שינוי ועם כל רעיון חדש. אני חשה שלאט-לאט הוא מצליח להפנים שאני על זה, כי הנדלניסט וגם אבי התקשרו אלימספר פעמים עם שאלות.

כדי להפוך דברים לבהירים אפילו יותר, יצרתי קובץ אקסל עם כל ההוצאות הצפויות ואנשי הקשר ושיתפתי עם כל הנוגעים בדבר.

זהו, העבודה מתחילה מחר. שיהיה לנו בהצלחה.

על ‏הדבש ‏ועל ‏העוקץ

אני צריכה לעדכן כאן לעתים יותר קרובות. לפעמים אני מרגישה שעשזה כבר קורה, יש לי כל כך הרבה מה לומר ביותר מדי נושאים עד שיוצא לי מונולוג בלתי קריא או שאני לא מצליחה לרדת לרזולוציה המתאימה.

כעת שלמדתי בפעם האלף את הלקח, אנסה לעדכן קצת מהשבועיים האחרונים במבחר חזיתות.

מעבר דירה

בהמשך לפוסט הקודם, אפשר לומר שסופסוף עברתי דירה. הימים הראשונים היו מאתגרים פיזית ומנטלית כפי שניתן היה לצפות. הנקיונות ופריקת הארגזים מעייפים, והנסיון להתרגל למקום חדש, תוך כדי השוואות בלתי פוסקות לדירה הקודמת היו מאתגרים מאוד.

לדוגמה - כשעברתי היו כאן כמה ימים חמים מאוד. הבידוד בדירה הזאת הוא כנראה לא מאוד מוצלח כי זה הרגשתי כמו בטאבון מה שגרם לי להתגעגע למרפסת בדירה הקודמת.

בנוסף על אלו, גיליתי די מהר שבקיר הבניין, מרחק של פחות מעשרה מטרים מחלון המטבח הגדול ישנו חור בקיר שבתוכו התיישב לו נחיל דבורים ולחרדתי, גם לא מעט צרעות התעופפו להם מסביב.

כששאלתי את בעל הדירה אם הוא מכיר את הבעיה, הוא הפנה אותי לועד הבית. כשפניתי אליה, היא אמרה שמדביר כבר היה שם אבל שאי אפשר להוציא דבורים בלי להרוג אותן ואסור להרוג דבורים.

שלחתי לה סרטונים והסברתי שאמנם יש שם דבורים אבל גם לא מעט צרעות. היא הבטיחה שתדבר עם המדביר שוב. 

כששאלתי את גוגל לעצתו, גיליתי שישנה עמותה שמפנה דבורים בשם "מגן דבורים אדום". כשפניתי בהתחלה, הם אמרו שבגלל הצרעות הם לא יוכלו לטפל בעניין ומבחינתם צריך לרסס. המשכתי לעקוב אחר התפתחות הקן ולאחר כמה ימים הצרעות כבר לא היו שם ולכן פניתי לעמותה שוב, דרך מתנדבת אחרת. 

בתחילה אמרה שתנסה למצוא מתנדבים באיזור אך מאוחר יותר שאלה פתאום אם הנחיל רוסס בעבר. עניתח שלא אך זאת יצאה בטון תקיף ואמרה שהם לא מוכנים לפנות כי מדובר בנחיל שבודאות רוסס והאשימה אותי באמירת חצאי אמיתות ונסיון לבזבז את זמנם של המתנדבים על נחילים שעברו נסיון הרעלה שימנע מהם לשרוד ולשגשג במיקומם החדש.

כששלחתי לה צילום מסך של שיחה עם הגברת מועד הבית בו היא אומרת מפורשות שלא היה נסיון הדברה היא ריככה מעט את הטון ואמרה שאולי לא מספרים לי את כל האמת, ביקשה סליחה אם זה נשמע שהיא האשימה אותי לשווא אך עמדתה נשארה זהה- הם לא יגיעו לפנות.

כשחזרתי לגברת מועד הבית, היא המשיכה עם המנטרה הקבועה שלה - לאהורגיםדבוריםלאהורגיםדבוריםלאהורגיםדבורים.

אז מה לגבי פינוי? לא מוכנה לפנות. למה? כי הן לא מזיקות. הן מתעופפות לתוך הדירה, אני מניחה שלא רק לשלי. אף אחד לא דיווח על כך. סיפרתי לה שכבר נתקעתי לילה אחד עם שלוש דבורים בדירה ושהגעתי למצב שבחום הקיצי והמהביל אני חוששת להשאיר חלון פתוח.

לאהורגיםדבוריםלאהורגיםדבוריםלאהורגיםדבורים. אבל, אמרתי לה, אני מבינה שבפינוי משתמשים במשאבה שלא פוגעת בהם ושסך הכל מעבירה אותם למקום אחר. 

טוב, נראה, מה המדביר יגיד, הוא קבע עם השכנה כי החלון שלה קרוב מאוד לנחיל.

בינתיים, ביררתי את העניין עם מדביר אחר עליו אני סומכת והוא אמר שהמצב לא פשוט.

לטענתו, המיקום מקשה על פינוי והוא לא יכול להציע את השירות הזה. אם כן נלך על הדברה - צריך לפנות את כל הגופות כדי שלא יסריחו ואת כל הקן עם הדבש יש לנקות היטב כדי שלא ימשוך נחיל דבורים או חרקים אחרים. לאחר מכן יש לאטום את החור הרמטית ואז ורק אז- לקוות לטוב.

ביום שלפני הגעת המדביר מטעם ועד הבית, שכנה מהבניין ממול ראתה אותי בחלון וסיפרה לי שניסתה בעבר ליצור קשר עם המוקד העירוני שנפנף אותה בטענה שזו בעיה שהבניין צריך לפתור. השכנה שקבעה עם המדביר שמעה כנראה את השיחה ויצאה גם היא אל החלון.

שאלתי איך זה שהיא לא חוששת מהדבורים כשהחלון שלה כל כך קרוב לקן. היא אמרה ששמה רשתות על החלונות והציעה לי גם. חייכתי ואמרתי שפתרון אפשרי אחר הוא פשוט לעבור דירה.

ובאמת התחלתי לחפש ולראות דירות אחרות, מה ששם במקום מאוד מוזר בו לא ידעתי אם עלי להמשיך ולסדר את הדירה כדי שיהיה לי בה נח וביתי או שזה לא משנה כי אני עוברת. אפילו השארתי חלק מהארגזים בהישג יד למקרה ואחליט לעבור.

המדביר של הועד לא הגיע לבסוף. ובעצם, למה שיבוא? הרי מצד אחד לאהורגיםדבורים ומצד שני, פינוי במקרה זה הוא עסק לא פשוט. 

אתמול, אחרי שכבר התחלתי לעשות תחקיר בנושא רשתות לחלונות, התקשר אלי הדוד השכן שמכיר את הסיפור.

הוא אמר שדיבר עם מדביר שהמליץ על "מגן דבורים אדום" ואמר שבמידת הצורך מוכן לבוא כבר הערב ולרסס. שיתפתי אותו בתקרית המוזרה שהייתה לי איתם והוא החליט לנסות את מזלו גם כן.

יצרנו קשר עם מתנדב אחר ושלחנו לו סרטון של המפגע. עד לרגע זה אני לא יודעת אם הם חזרו אל הדוד אבל אני בספק - קיבלתי את הרושם שיש להם קבוצת ווטסאפ ואני בטוחה שהם יזהו את הסרטון.

כשהזכיר שוב את האפשרות להדביר סיפרתי לו על העקשנות של ועד הבית בנושא. הדוד הציע שאעלה לשיחה את בעל הדירה והוא ידבר איתו. הדוד בהחלט יודע לדבר באופן משכנע, כי למרות ההתנגדות הראשונית של בעל הדירה לממן בעיה, שלשיטתו, קשורה לבניין ולא לדירה, הוא הסכים שזה עניין שמצריך טיפול והסכים לפנות לועד הבית כדי לנסות לסגור את זה מולה. 

כשבעל הדירה ירד מהשיחה, אמרתי לדוד שבתכלס, אעדיף שלא לפגוע בדבורים בשל החשיבות האקולוגית שלהן. במידה ואי אפשר לפנותן, רישות החלונות יספק אותי. הדוד, בעל דירות בעצמו, אמר שאם האיש חכם הוא ילך על הדברה גם אם זה יצא מהכיס שלו כי כל פתרון אחר יעלה לו יותר.

עשרים דקות מאוחר יותר, בשעה שבע בערב קיבלתי ממנו הודעה - ועד הבית לא עונה לו. אם היא לא חוזרת אליו עד השעה שמונה נתקדם עם המדביר באופן עצמאי. 

שמחתי. שלחתי את ההודעה שלו לדוד שלא הופתע מהתגובה, אלא שלא שמעתי ממנו בשמונה וגם לא בשמונה ורבע. כששאלתי אותו בשמונה וחצי אם היא חזרה אליו, ענה שכן אבל שנהיה מאוחר לו אז שנדבר מחר.

אני ממש מקווה שלא ימרח אותי בעניין. לכל הפחות, הוא יודע עכשיו שאני מוטרדת מהקן הזה כך שאם באמת אצא מהדירה זה לא יבוא לו בהפתעה.

ראש השנה

החג היה מאוד משפחתי והיווה סוג של פיצוי ליל הסדר העצוב מהשנה שעברה.

את הערב הראשון חגגתי אצל הדודה והדוד (כנכן, זה עם הדבורים) שכעת הפכו להיות שכני הקרובים. עוד הסבו איתנו צ'ץ' וסבתי. לסבתא די קשה ללכת עד לבתה למרות שמדובר בעשר דקות. לכן, לא הופתעתי לראות אותה בהגעתי, ידעתי דהדודנ אספה אותה אליה לפני כניסת החג. על חזרתה הופקדתי אני - הזמנתי לנו מונית מבעוד מועד, וליוויתי אותה בנסיעה ובהגעה לביתה ואחרי כן חזרתי ברגל אל הדודה.

חזרתי הישר אל הספה בעיצומן של שיחות הסלון שבד"כ אין בעלות אופי קליל. 

הפעם השיחה הפכה למעין "טיפול קבוצתי" ואינני מתכוונת לזה במובן הרגיל של מאזין אחד והרבה מדברים אלא, במקרה זה, שלושה מטפלים ופציינטית אחת שהיא אני.

דודי, דודתי וצ'ץ' כולם בעלי רקע ונסיון ואני הרשתי לעצמי להפתח בפניהם ולשתפם בקשיים שאני חווה כעת בחיי - ההתלבטות לגבי הדירה הנוכחית, הזוגיות שתקועה בלימבו, העתיד הלא ודאי מבחינת מדינת מגורים, מיצוי בעבודה וכו'.

אם אלו לא היו אנשים שאי כל כך מעריכה ומכבדת כנראה שלא הייתי נפתחת כך, אבל בגלל הסיטואציה והקרבה הרשתי לעצמי להחשף ובסופו של דבר השיחה נמשכה שעות ארוכות אל תוך הלילה. היו שם דמעות, חבילת טישו וגם קיבלתי לא מעט חיזוקים ואהבה מהם.

ממש התרגשתי.

את החג השני עשיתי אצל ההורים וכשחזרתי חזרה ראיתי את צ'ץ' והדוד שבדיוק הורידו את הכלבים. צ'ץ' אמר שהם עמדו לשחק קטאן ושאלו אם אני מצטרפת. אני לא אומרת לא לקטאן חוץ מזה שרציתי להחזיר לדודה ספר שהיא השאילה לי בערב הקודם. 

גם למחרת בצהריים הייתי אצלם כשערכו על האש בגג. אמרתי לדודה שאני מרגישה שלאחרונה אני מבלה אצלם כל כך הרבה זמן שתיכף אתחיל לשלם להם שכירות. היא העדיפה שאתחיל בארנונה.

קיום הבטחות

לפני שנכנסתי לדירה הזאת, בזמן שחיכיתי לשותפה היוצאת שתעדכן, אמרתי לה שסבתא רבתא שלי נתגלתה לי בחלום ואמרה שאקבל את הדירה.

בזמנו חשבתי לעצמי שאם זה באמת יקרה, אדליק נר לעילוי נשמתה. 

בין אם הדירה הזאת מערימה עלי קשיים ובין אם לאו, הבטחות צריך לקיים. 

קורונה

ביום שני בלילה, כמה שעות לפני משמרת בוקר ראשונה ועמוסה, נכנסתי בטעות לאפליקציית "המגן" שמותקנת אצלי בטלפון ומיד קפצה לי התראה.

האם היית במקום זה בשעה כזו? 

זו לא הפעם הראשונה שהוא חושד שהייתי בקרבת חולה קורונה אלא עד עכשיו המיקום ו/או התזמון לא התאימו. הפעם הם דווקא פגעו.

בבוקר עדכנתי את המנהל שלי והוא ביקש שאשאר בבידוד כפי הנדרש. למזלי הלפטופ של העבודה היה זמין אז יכולתי לעבוד מהבית. עוד למזלי, נותרו לי מרגע הגילוי סה"כ שלושה ימים לסוף הבידוד שיסתיים למעשה היום בצהריים.

סגר

בין לבין פיץ ואני ניסינו להבין האם טיסות עדיין אפשריות וגם כשהבנו שכן נשארתי מלאת חששות ומסתבר שלא בכדי.

טכנית, נראה שיש טיסות מתאימות. אך האם אוכל לחזור ארצה? ומה אם איזה חולה מאומת יעלה איתי למטוס?

בקצב הזה אני לא באמת יודעת מתי יצא לנו להתראות וזה מתחיל להיות די מגוחך.

נחכה ונראה.

בזמן כתיבת שורות אלה נכנסה לי דבורה דרך החלון ועוד אחת שעמדה להכנס אבל נתקעה על הוילון מבחוץ. 

שנת אשפה טובה ומוצלחת לכולם.

מעברים

 הפוסט הקודם הסתיים בסימן שאלה ובעננה של אי ודאות. באותו הערב הייתה לי שיחה לא פשוט עם פיץ ולאחר מכן, כשהתקדמתי לדירה בפנים נפולות, פוסעת בשדרה עם האורות היפים והבר הנחמד החלטתי להכנס לבירה עם עצמי, ולהבהיר לעצמי את תחושותי בכתיבת אותו הפוסט.

 אחרי הצ'ייסר עם הברמן ולקראת סוף הפיינט השני, פיץ יצר קשר. כשסיימתי את הבירה התקשרתי אליו ,שיכורה מעט ומשוחררת בלשוני יותר מהרגיל, וניהלנו שיחה של למעלה משעתיים. שנינו דמענו ובכינו לא מעט ולתחושתי אמרתי כל מה שהיה לי לומר והרבה יותר. אחרי השעה שתיים בלילה עזבתי את האורות שתלויים על צמרות העצים ומאירים בכיוון מטה כמו גשם והתקדמתי לדירה. האלכוהול, שעת הלילה והדמעות הפכו חברו יחד ופשו בי בצורה של עייפות גדולה.

למחרת קמתי עם תחושת בטן מוזרה. חשבתי על השיחה הארוכה מהלילה הקודם ולמרות (ואולי בגלל?) נהר המילים וההתייפחויות ששצף משנינו, לא הבנתי למעשה מה היה סיכומו של עניין. האם זו הייתה פרידה?

אחר הצהרים פיץ גישש עם הודעה, כשעניתי הוא התקשר. "אנחנו כאלה אדיוטים, אני לא מאמין שנתנו לקשר שלנו להגיע למצב הזה" הוא אמר והוסיף אנחה. כמעט ויכולתי לראות בעיני רוחי את הכתפיים שלו נשמטות.

הוא היה רוצה שאהיה חלק בעתיד שלו,לדעתו אנחנו זוג ממש מוצלח וההבנה בינינו טובה. אז מה הפתרון שאתה מציע? שום דבר הרי לא השתנה מאתמול. אחד יצטרך לשנות את כל עולמו ולעבור בעוד השני לא צריך לסכן כלום, ומה יהיה אם זה לא יסתדר? 

"אם זה שהיגר לא ימצא את עצמו... ובכן, זו לא תהיה בעיה שלו בלבד, ההחלטה שתצטרך להתקבל תהיה שלנו כבני זוג, זו עסקת חבילה". רמיזה די עבה לכך שהוא מבין שאם אני עוברת לארץ השיכורים ולא מוצאת את עצמי שם הוא ימצא את עצמו חוזר איתי ארצה. כשנושא ההגירה עלה, לא פעם התייחסנו אליו בהומור ובבדיחות הדעת אך בפעם  ההיא, באותה שיחת צהריים במרפסת, דיברנו בפתיחות רבה ובבגרות. למשל, הפעם הוא שיתף בחשש הכנה שלו מכך שאם יגיע הוא ארצה כשהוא לא דובר את השפה, אינו בעל תואר אוניברסיטאי ובעל נסיון תעסוקתי מאוד ספציפי- הוא יתקשה להתמצא בחיי היומיום ולהיות מועסק "זה אולי נשמע קצת שמרני, אבל אותי חינכו שצריך לתמוך במשפחה ולהכניס משכורת. איזה מן בן זוג אני אהיה אם אני תלוי בך לחלוטין ולא יכול לתרום את חלקי?" הוא גם שיתף ואמר שיתכן מאוד שיכל בשלב הזה, כבר לדעת עברית ברמה כלשהי אבל האמת שהוא מתקשה מאוד כשסביבו איש אינו דובר את השפה, כשנגור יחד נוכל לתרגל לעתים הרבה יותר קרובות. 

 מילה אחר מילה, ניסינו לגשש העדינות ולאחות את הקרעים בחוטים דקיקים ושבריריים. ברור לחלוטין שכדי להאיץ את התהליך עלינו להפגש ויפה שעה אחת קודם. לא התראנו מאז פברואר וזה קשה מאוד והריחוק הוא מבחן קשה גם כשהוא לא ממושך כל כך. ניסינו לחפש מדינה ירוקה משותפת לישראל ולארץ השיכורים, עד שגיליתי לפני כמה ימים שארץ השיכורים עצמה נחשבת ירוקה, מה שאומר שיותר הגיוני שאסע אני אליו, שהרי לא צריך בידוד בחזור.

האמת? אני ברגשות מעורבים. מצד אחד, ברור שזה צריך לקרות בהקדם, כל עוד מדינתו נחשבת ירוקה, מצד שני החגים בפתח. אני רוצה לבלות את ראש השנה בחברת המשפחה וביום כיפור אני צמה. חוץ מזה, מה יקרה אם יוחלט להטיל סגר? האם זה ישפיע על הטיסות היוצאות או אולי על אלה הנכנסות?

מעבר לכך, יש את החששות "הרגילים" מהדבקות. החדשות טורחות לספר לנו שהמחלה המשתוללת בחוץ יוצרת המון תופעות גופניות לא נעימות, בלשון המעטה. האם אני רוצה להסתכן בכל זה בעבור שבועיים של בידוד אצל פיץ? ואם התשובה שלילית- כמה זמן עוד יקח לפני שארגיש שוב את סדקי אי הודאות?

ובנושא אחר- מעבר הדירה נמרח לי מאוד. כל הרקע עם פיץ הוציא לי את הרוח מהמפרשים. לקח לי לא מעט זמן עד שאזרתי את הכוחות לצבוע את הדירה החדשה ולקנות את כל הדברים הבסיסיים וההכרחיים כמו כלי מטבח. אפילו לקחתי ימי חופש לשם אריזה ומעבר אבל לא באמת הצלחתי להביא את עצמי לידי כך. יותר מכך- התחושה שעשיתי טעות ושאולי כדאי לבטל חוזה ולהשאר בדירה הנוכחית ליווה אותי לזמן מה לפני שהתחיל חודש ספטמבר בו חוזה השכירות נכנס לתוקף.

מאז נמצאה שותפה מחליפה שתכנס לדירה במקומי והיום סופסוף הזמנתי מוביל מה שהכריח אותי לסיים עם האריזות. לקחתי חופש ממשמרת הלילה שקורית ברגעים אלו ובמקום זאת אני יושבת באותה שדרה עם האורות מחליפי הצבעים, לידי כוס פלסטיק ריקה שהכילה קודם שייק פירות טעים. אני ערה כבר 36 שעות ברצף והמוביל אמור להגיע מחר בשבע בבוקר. 

אני חושבת שאקח עוד נשימה עמוקה או שניים, ואלך לשקוע בשינה עמוקה, בפעם האחרונה בחדר זה.