מישראל לקפריסין

הטיסה לקפריסין בדיוק נחתה והספירה לאחור לקראת החתונה ביום חמישי החלה. 

לפני שאני מתחילה להתרגש ולהביט קדימה, ארצה לעצור אגע ולהעריך את השבועות האחרונים אותם ביליתי בארץ. מעבר לסידורים בירוקרטיים הכרחייל והכנות לחתונה, זכיתי לנשום קצת עברית, אוויר של בית ולהנות בחברת משפחה וחברים. 

פה ושם היו גם רגעים פחות נעימים, במיוחד מול ההורים מולם אני נוטה להיות יותר רגישה וב"כוננות ספיגה" אבל גם שם, אני חושבת שהגבתי לרוב בצורה טובה ואפילו יצא לי להחליף בעדינות ובזהירות כמה מילים עם אמא ולתחושתי המלחתי ליצור איתה חוט דק של תקשורת. 

רגע בולט כזה היה לפני כמה ימים כאשר סיפרתי להורי על תוצאות בדיקות דם שעשיתי. הם יודעים שכל החיים התקשתי מאוד ונכנסתי לחרדות בכל הקשור למחטים. אמא שלי חשבה שהבדיקות נעשו בגלל הפניה של רופא אבל תיקנתי אותה כשאמרתי שדווקא אני ביקשתי בדיקה תקופתית. אבא שלי חזר לספר את סיפורי ילדותו על כך שגם הוא פחד ממחטים והיה בורח דרך החלון של חדר האחות ואני אמרתי שלמרות הסטרס שאני חווה בסיטואציה, תמיד עשיתי את הבדיקה בסופו של דבר.

אמא שלי הגיבה תוך כדי צחקוק ואמרה "כל הכבוד לך. באמת הגיע הזמן בגיל 36 שתקחי אחריות ותעשי בדיקות כמו שצריך". 

במצב רגיל, כנראה הייתי לוקחת את ההערה שלה כביקורת והייתי זורקת הערה תוקפנית שהייתה גורמת לה להסתגר אבל הפעם אמרתי "תודה, אני מעריכה את זה" בהמשך היא חזרה שוב על "כל הכבוד" ואני, שיצאתי לסידורים כמה דקות מאוחר יותר התרגשתי עד כדי שעמדו לי דמעות בעיניים. 

נכון, אלה מילים פעוטות בנושא זניח, אבל אני מרגישה חוסר אדיר באישור וחיזוק מההורים ולמעשה שנים שאני מסתובבת בעולם בתחושה שאני מאכזבת אותם ולא "מספיקה".

בין אם זה אי ההבנה של הורי לסיבה שבגינה עזבתי את העבודה, העובדה שאני לא ממש דתיה וכמובן הזוגיות עם פיץ שאינו מבן עמנו, כמו שאבא שלי אמר לא פעם.

צמד המילים של אמא עשו לי כל כך טוב על הלב.

מעבר לזה, המפגש עם חברותי האהובות תמיד היה מהנה. הארלם עשתה איתי כמה סיבובים למצוא שמלה ולראות מקומות אפשריים למסיבת החתונה שעתידה להערך בארץ בהמשך השנה, הבסטי מהבר והחנון שהחליטו שאנחנו מתרעים רגע לפני שאני עוזבת, הדודה שמזכירה לי שאני אהובה ושאומרת שהיא מחכה לשמוח איתנו, וגם הזכירה שכולנו צריכים בימים אלה עוד סיבות לשמוח. היו גם חג'י, החברה מהקורס, החברה מהסלסה, סבתא ועוד אנשים טובים ויקרים שהפכו את התקופה הזו למהנה וטובה.

לפני שיצאתי לשדה שמחתי שאמא איחלה לי נסיעה טובה ומזל טוב ושאבא, בנפרד, איחל שנצליח. כיף שלמרות הכל ואחרי שבמשך השנים הביעו לא פעם רתיעה מהזרות של פיץ הם ראו לנכון לשלוח אותי מצויידת במילים טובות. אבא התקשר כמה דקות מאוחר יותר להציע לממן חלק מהאירוע, למרות שלא ביקשתי. 

נסעתי לשדה כשהלב כבר מתחיל להרגיש געגועים הביתה, למשפחה ולחברים, למזג האוויר שנעים עדיין.

הגעגוע הזה הוא אחת הסיבות שאני חושבת לחזור ארצה בינואר. זה, וסידורים שקשורים למסיבת החתונה שאנחנו חושבים לארגן בחודש מרץ.

כעת, מסיימת את הפוסט אחרי מקלחת טובה בחדר המלון המפונפן בקפריסין, ממתינה לפיץ שצפוי לנחות עוד שעה וחצי. תיכף אצא לאכול משהו. היום היה ארוך מאוד ופתאום התחוור לי שחוץ מקפה ושני מאפים קטנים באחת עשרה בבוקר לא אכלתי כלום. משם, אסע לשדה לפגוש את פיץ עם מנת טייק אוואי בשבילו.

מחר צפויים לנו סידורים קטנים לקראת החתונה,

ברביעי בערב המשפחה שלו מגיעה ובחמישי אחה"צ נהיה מר וגברת פיץ.

האמת המרה והכשרה

חודש מאז שחזרתי ארצה.

בסוף הפוסט הקודם כתבתי שהחזרה לחיק המשפחה גרמה לי להבין שאני רוצה לעשות אירוע חתונה כאן בארץ עם אהוביי, בנוסף לחתונה בקפריסין. בעיני רוחי דמיינתי שמלה לבנה, לב פועם מהתרגשות, מוזיקה שמחה וחגיגות עם סבתא, משפחה וחברים.

סיפרתי בפוסט הקודם על חיפושי שמלות ולאחרונה גם ראיתי בית אירועים אחד בתל אביב כך שקרוב, והוא גם נראה מזמין ומתאים בגודלו לאירוע קטן. 

כמה קטן? 

ערכתי רשימת מוזמנים והגעתי למעט יותר מ70, שמתוכם כמעט 30 הם על תקן "אולי" כמו פלוס אחד שלא בטוח קיימים, חברים שלא מאוד קרובים וחברה קרובה אחת שאמורה ללדת ממש לפני האירוע.

ואז החששות שלי קיבלו חיים בזמן ששוחחתי עם דודה שלי על רשימת המוזמנים והיא שאלה "את חושבת שצ'ץ' ואחיו הבכור יגיעו?".

צ'ץ' הוא כזכור בן הדוד הקרוב, שנינו גדלנו כמו אחים.

על אחיו הגדול ואשתו כתבתי כאן בעבר. כל החבורה הזאת דתית מאוד. 

אז חזרתי לאקסל שלי וערכתי רשימה שניה בה רק מכרים שלא צפוי שיחרימו את האירוע על רקע דתי. נשארתי עם 30-40 אורחים, כולל אלה שמוגדרים כאולי. 

היום הנושא עלה שוב אצל הדודה ואני יצאתי מביתה בשקט ובעצב. 

צ'ץ' ששם לב לזה התקשר בצאת החג ואמר שבלי קשר למה שקרה היום, רצה לדבר איתי כבר זמן מה על נושא החתונה. הוא חושב שעדיף שהשיחה הזאת, אם אני מעוניינת בה, עדיף שתיערך פנים אל פנים. אמרתי לו שנשמע שאני לא עומדת לאהוב את מה שיש לו להגיד. 

כל ההקדמה והדרך שבה השיחה התנהלה הזכירה לי מאוד את השיחה שהייתה לנו בעבר לפני שנסעתי לבקר את פיץ שהסתיימה בזה שלא דיברתי איתו כמה חודשים. 

במהלך השיחה הקצרה בטלפון, הוא הזכיר שאני כמו אחות בשבילו. שאלתי אם הוא יהיה מוכן לבוא לאירוע החתונה של האחות הזו.

הוא אמר שלפני שכדי לתת קונטקסט לתשובה שלו, הוא היה רוצה לדבר איתי לפני כן. 

אני יודעת שאני לא עומדת לאהוב את השיחה הזו בכלל, אבל אנחנו נפגשים עוד כמה דקות. 

בינתיים, האירוע בקפריסין כמעט סגור לחלוטין. יש לשנינו טיסות, ומלון משודרג לשבוע באדיבות אמא שלו. בנוסף, שמחנו לגלות שאחותו ואחיו עם אשתו והילדים יצטרפו אלינו שם. 

כמו שהדברים נראים בנקודת הזמן הזו, עדיף אולי להשקיע קצת יותר באירוע בקפריסין, מאשר להשלות את עצמי שהמשפחה שלי כאן בארץ באמת שמחה יחד איתי. 

מאז שחזרתי ארצה

 אני לא מוצאת את הזמן והשקט הנפשי לכתוב בחודשים האחרונים ופערי הזמן בין פוסט לפוסט מורגשים. אלה לא רק הקפיצות בזמן, אלא בעיקר כמות האירועים שקורים בין עדכון לעדכון, שמביאים אותי לשבת מול הדף הלבן ולחשוב מה אפשר לסנן ומה חשוב מכדי להשמיט.
הסיבה המרכזית כרגע לכך שנעלמתי היא חזרתי ארצה אל בית הורי, בו אני לא באמת מרגישה נינוחות. בחדר בו אני נמצאת כרגע, שהוא גם חדר הממ"ד, קליטת הוויי פיי חלשה ורק היום הזדמן לי להגיע לעיר השכנה למרחב עבודה משותף ושקט.

ממועד פרסום הפוסט ההוא ועד שהטיסה שלי יצאה יומיים לאחר מכן, פיץ ואני נכנסנו לקדחת נקיונות. 
את הדירה הייתי אמורה להחזיר ריקה ונקיה כמובן, ומה שהטריד אותי זה שאנחנו היינו הדיירים הראשונים בדירה הזו ולכן ברור שכל נזק הוא כמעט בהכרח באשמתי. בנוסף, הזהירו אותי שלפי החוק בארץ השיכורים, לבעל הדירה זכות לפנות אלי עד חודש לאחר הפינוי ולדרוש תיקונים או תשלום בעבורם. נכון למועד כתיבת שורות אלה, נשארו לבעל הדירה עוד שמונה ימים בהם הוא יכול להתלונן. 

חוץ מהנקיונות, עשינו גם כמה סבבי הובלות של בגדים, רהיטים והמון פריטים אחרים לדירה של פיץ. ההעברות הללו נעשו בחופזה ומעשה השארנו הרבה שקים גדולים מפוזרים על רצפת הדירה. התנצלתי בפני פיץ מספר פעמים מאז כי היה לי מאוד לא נעים שפשוט השארתי את כל הדברים אצלו והלכתי בלי שבאמת עזרתי לו לארגן דברים במקום.
אני לא בטוחה אם ציינתי זאת בעבר, אך במשך כל תקופת מגורינו המשותפת, פיץ המשיך לשלם שכ"ד על הדירה בה התגורר לפני שחזרתי לארץ השיכורים. במשך חודשים ניסיתי להניע אותו בעדינות לסיים את החוזה שם כי חבל על הכסף אבל הוא המשיך להחזיק בה בעיקר כי לא ידע מה יקרה איתנו בסוף המשימה וגם כמעט אין היצע של דירות להשכיר במחיר נורמלי.
בדיעבד, מזל שזה המצב. לא הייתי מנחשת שאסיים את הרילוקיישן בצורה כל כך חדה ובלתי צפויה.

כששבתי ארצה, גיליתי שהמזוודה שלי לא נחתה יחד איתי ונשארתי ללא ציוד כמה ימים. למזלי, היא הוחזרה אלי די מהר.
המחסור בציוד לא באמת עצר אותי כי כבר ביום שאחרי הנחיתה הצטרפתי לאירוע קבוצה עם החברים לעבודה מהארץ. היה נחמד כמובן לפגוש את כולם, כולל חברים חדשים שהצטרפו אלינו מאז. במעמד הזה הבנתי שאני צריכה סגירת מעגל ולכן הודעתי למנהל (החדש!) שלי, שמאחר ונשאר עוד כשבוע עד למועד ההעסקה הרשמי שלי, אני מתכננת להגיע לעבודה. הוא כמובן לא באמת ציפה לזה, ובכל יום שבו הגעתי לעבודה שאלו אותי אם אני מתכננת להגיע גם מחר. תשובתי החיובית התקבלה תמיד בפליאה מאחר שאכן הגעתי לכל ימי העבודה באותו השבוע כולל לילות וסופי שבוע.

יום העבודה האחרון הרגיש קצת כמו היום האחרון בשנת לימודים בבית הספר. את העבודה עזבתי כזכור כחלק מעזיבה המונית בחברה, ולכן כמוני הגיעו עובדים רבים להחזיר ציוד ולהפרד מחברים. המון פרצופים מוכרים ומחוייכים של חברים שהתהלכו במסדרונות בצעדים קלים ובבגדים "אזרחיים". במקום חולצה יפה וג'ינס, הגיעו המוני אנשים בכפכפים, גופיות, פירסינג ומה לא. 
בהזדמנות זו, וגם באירוע העל האש נשאלתי לא פעם על ידי המון קולגות אם אני מתכננת לחזור לארץ השיכורים, ואלה שראו את הטבעת על אצבעי הוסיפו גם ברכות מזל טוב.


את הימים שלאחר סיום העסקתי הרשמי אני מבלה בכל מיני עיסוקים שאני מוצאת לעצמי כמו אימונים במכון הכושר המקומי אליו נרשמתי לתקופה של חודש. את החברות והמשפחה אני נהנית כמובן לפגוש בכל הזדמנות שיש ובין לבין אני ממשיכה בעניינים שקשורים לחבילה של הכוונה תעסוקתית שקיבלתי מהמעסיק לשעבר, ענייני פנסיה והגעה ללשכת התעסוקה פעם בשבוע. 


גם בגזרת החתונה ישנה התקדמות. 
עזיבתי החפוזה של המעסיק ושל ארץ השיכורים הכריחה אותנו להגיב במהירות ובהתאם. הבנו די מהר שאנחנו לא בסיטואציה של מריחת זמן והשקעה באירוע בומבסטי ולכן תוך זמן די קצר יצרנו קשר עם אחת העיריות בקפריסין ובחרנו תאריך ושעה לחתונה האזרחית שלנו שצפויה להתקיים בתחילת החודש הבא. את המסמכים של פיץ שלחתי אתמול והם כבר אושרו על ידם, תיכף אשלח להם גם את שלי שהגיעו אלי היום. פיץ ואני כבר נעשה מזה מיני חופשה וככל הנראה נשאר באי שבוע עד שנעזוב יחד כזוג נשוי. 

ומה בנוגע לאירוע של ממש? 
באפריל, כשרק התחלנו לחקור את האפשרויות שלנו, פינטזנו על חתונה באיטליה. הנופים נפלאים, המטבח מוצלח ואהוב על כולם ובעיקר כי זה נמצא בערך באמצע הדרך עבור המשפחה שלו ושלי. די מהר הבנו שהאפשרות הזו לא רלוונטית כי חתונה חוקית באיטליה יכולה להיעשות רק דרך הכנסיה הקתולית, כל דבר אחר הוא בגדר מסיבה נחמדה ותו לא. 
בהמשך, עברנו לבדוק את לונדון בה ניתן להתחתן אזרחית. היתרונות של היעד הזה הם שלפיץ יש לא מעט בני משפחה שגרים באי הבריטי, ומצד שני, ישנה טיסה ישירה מישראל וגם קהילה יהודית גדולה ולכן קל יותר עם אוכל כשר.
כשהבנו שהחתונה החוקית שלנו תהיה בקפריסין, פתאום האפשרות האיטלקית חזרה להיות רלוונטית. 

מספר ימים אחרי שנחתתי בארץ, יצאתי לסיבוב קניות ספונטני בקניון עם הדודה ובת הדודה. 
הן היו מאוד ממוקדות במדידות ובסריקה יסודית של הקולבים עד שהדודה שמה לב שאני לא ממש מחפשת שום דבר עבור עצמי. אמרתי ששאני באמת לא ממש במצב רוח של חיפוש ואז חשבתי בקול רם והוספתי שזה קצת חבל כי אני צריכה להתחיל לחפש שמלות לבנות. הדודה הזכירה את ההערה ליד בת הדודה שלפתע פניה אורו והציעה שנלך לכמה חנויות שהיא ראתה בהן שמלות לבנות מהממות. 
עד סוף אותו המפגש, כשסיפרתי להן קצת על האפשרויות העומדות בפנינו ועל הסיטואציה הנוכחית, הצלחתי לזקק את איך שאני מדמיינת את החתונה שלנו בכמה מילים. אני לא צריכה שמלה יקרה או אולם מפואר. מה שאני רוצה זו חתונה שמחה עם החברים והמשפחה ושחלק מהפלייליסט יהיה אירוויזיון. בעצם, הבנתי שאני רוצה שהחתונה תהיה בארץ. 
פיץ להפתעתי זרם עם הרצון הזה  ואפילו התבדח שהוא מוכן לבוא כאורח לחתונה שלו עצמו, אבל הציע שנערוך את האירוע בעוד מספר חודשים כדי לתת למשפחה של אחיו ואחותו את האפשרות להגיע ולחגוג יחד איתנו.
בינתיים עשיתי כבר שני ימי חיפוש שמלות ואפילו מצאתי כמה מועמדות פוטנציאליו וגם יצרתי קשר עם כמה מקומות לאירועים קטנים יצרתי ובחלקם אני מקווה לבקר בשבוע הבא.

בקיצור, אין לי רגע דל. את הסטטוס החדש שלי כמובטלת עוד לא ממש הפנמתי על השלכותיו, ואת הסטטוס החדש הבא שאני צפויה להרוויח בחודש הבא אני עוד לא ממש מפנימה, אבל בינתיים אני די נהנית לברר ולהתקדם בנושא מסיבת החתונה, גם אם מדי פעם יש לי רגשות אשם בנושא (באמת כדאי לנו להתחייב להוצאה כזו עכשיו?) או התלבטויות קשות (ומה אם חצי מהמכרים שלי יחליטו שהם דתיים מכדי להגיע ולכבד אותנו בנוכחותם? אולי כדאי לבטל את כל הסיפור?). לפחות החברה נעימה לי ואני שמחה לבלות כמה שיותר זמן איכות עם היקרים לי. 

קיץ, רישיון וענייני חתונה

 חודש יולי כבר כאן.
בילדותי, החודש הזה סימן את תחילתה של התקופה האהובה עלי בשנה. קיץ וחופש גדול הן הסיבות המובנות מאליהן, אבל בנוסף, זהו גם החודש של יום ההולדת שלי ושל אחותי (ושל עוד חצי משפחה בערך), תקופה בה הימים ארוכים ויש זמן להכל.
בהמשך, בתקופת גילאי העשרה, זו הייתה תקופה של טיולים, שיעמום של חופש גדול שהוביל למיני הרפתקאות ומפגשים חברתיים ובנוסף, חלק מחברותי הטובות חוגגות גם הן יום הולדת בחודש הזה.

עכשיו כשלי אין חופש גדול ואין (עדיין) ילדים להעסיק וכולנו הגענו לגיל שעוד יום הולדת זה אולי לא סיבה למסיבה, יולי הפך להיות בעיקר חודש שבעיקר מזיעים בו, חוששים מחשבון החשמל ומדי פעם כשכבר יוצאים אל העולם, מקטרים על כמה שילדים של אחרים זה דבר רועש ומעצבן. 

כמובן שבארץ השיכורים לא חם ולח כמו בארץ ולכן הגישה של פיץ ושלי לשעות בהן השמש מפציעה ומחממת שונה.
אני מסתכלת מהחלון וממשיכה בעיסוקיי בעוד פיץ מציע הליכה או פעילות אחרת בחוץ.
ממש לא מזמן למשל פיץ חזר מהעבודה ביום בו הייתי בחופש וכשהבין שביליתי את כולו בדירה הגיב בהפתעה ואמר שחשב שביום שמשי כזה היה מצפה שאצא קצת החוצה. חשבתי על כל הקיצים האחרונים בארץ ועל כך שכנראה הספקתי במהלך חיי להזיע מנקבוביות שהוא כנראה אפילו לא יודע שאפשר להזיע מהן, ואמרתי לו שספגתי במהלך חיי במזרח התיכון מספיק שמש לחיים שלמים. 

הפלגתי בסיפורי קיץ, זיעה ושמש. אני לא צריכה לספר לכם מה זה קיץ.
הכוונה שלי בכלל הייתה להתמקד במשפט שכתבתי בפסקה הראשונה "ויש זמן להכל" ולעדכן מעט על הנעשה בזמן האחרון.
החל מאתמול ועד לאמצע החודש פיץ ואני צפויים להיות בחופש.
במקור חשבנו לנסוע לטיול של שבוע, אבל לא הצלחנו להחליט על יעד. בשלב כלשהו אפילו הגענו לאחת מחברות הנסיעות הללו שמציעות טיול עם "יעד בהפתעה". מילאנו שאלון שמתאר את הדברים שמעניינים אותנו בטיול ולמחרת כבר קיבלנו הצעה. 
העניין הוא שכבר בשעות שלאחר מילוי השאלון הגענו למסקנה שבכל מקרה כנראה נוותר. יש לנו חתונה לארגן, ואירוע כזה צפוי להיות חתיכת הוצאה. בנוסף, יולי זו התקופה החמה של התיירות והמחירים בהתאם ולבסוף, בחורף של שנה הבאה לשנינו נפתח חלון לחופשת סבטיקל - חודש וחצי בתשלום, העדפנו לחסוך עכשיו טיול של שבוע ובמקום לפנק את עצמנו קצת יותר בטיול הגדול הזה. פיץ הציע שנצא בכל זאת לסופ"ש פה בארץ השיכורים לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע הבא וכנראה כך יהיה.

פרט קטן שהעציב אותי בשאלון העדפות, הוא שאחת השאלות הייתה לגבי יעדים שבהן אנחנו לא מעוניינים לבקר. 
אז כמובן שכתבתי מקומות שביקרנו בהם יותר מפעם אחת אבל לאחר מחשבה הוספתי מקומות שידוע שהן כרגע לא ידידותיות לישראלים ויהודים כמו תורכיה ומצרים. השאלה הבאה הייתה "איזה יעדים לא יהיו בטוחים עבורך?"
האפשרויות היו: מקומות שנחשבים לא בטוחים לנשים שמטיילות לבד, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי הקהילה הלהטבית, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי שחורים, יחס שלילי כלפי מוסלמים, יחס שלילי כלפי יהודים.

עניין נוסף שצץ לאחרונה הוא רשיון נהיגה מקומי. 
מסתבר שהחוק פה במדינה הוא שניתן לנהוג עד שנים עשר חודשים עם דרכון זר. אם הדרכון הזר הוא אירופאי, ניתן פשוט להמיר אותו. במקרה של דרכון ישראלי, צריך לעבור את כל התהליך מהתחלה, כולל מבחן תיאוריה ושיעורים, כאשר ההקלה היחידה היא שניתן לקצר את כמות השיעורים ואת משך הזמן בו צריך מלווה (כן, מלווה!). 
נבחנתי כמה פעמים באפליקציה שעושה סימולציה של מבחן תיאוריה ולהפתעתי אני לא תמיד עוברת.
הרבה מזה קשור לפערי שפה אבל גם לזה שהם נהנים לדחוף מדי פעם שאלות על טרקטורים. אני חושבת שלא תהיה לי ברירה ואצטרך ממש לשבת ולקרוא את החומר היבשושי הזה שוב.

בנושא ההכנות לחתונה, אין המון התקדמות. 
בתחילה פינטזנו על חתונה באיטליה, אליה יחסית קל וקצר להגיע מישראל ומארץ השיכורים, עד שגילינו שהבירוקרטיה שם לא באמת מאפשרת לנו לארגן שם חתונה בעלת תוקף חוקי. גם בצרפת וספרד מצב העניינים דומה.
כרגע, נראה שמבחינה בירוקרטית, האפשרויות שלנו הן קפריסין או פורטוגל, בהן נראה שיהיה הכי פשוט, לונדון או ארץ השיכורים בהן זה אפשרי אבל התהליך יותר איטי ואי אפשר לסמוך על מזג האוויר או בכלל להתחפף לארה"ב (ניו יורק או וגאס).

הבעיה השניה היא הרכב האורחים. 
מהצד של פיץ, אמא שלו במצב בריאותי שברירי. היא יכולה לטוס, אבל טיסה של יותר משעתיים כנראה תקשה עליה מאוד. היא גם עשויה לבטל את הגעתה בהתראה קצרה אם היא תרגיש לא טוב. חוץ ממנה, יש לפיץ הרבה דודים ודודות בשנות השבעים והשמונים לחייהם, גם הם יתקשו עם טיסה ממושכת. מבחינת המשפחה שלו, כנראה יהיה הכי קל לכולם אם האירוע יערך בארץ השיכורים, מטעמים מובנים, או בלונדון רבתי, שם מתגוררים רבים מבני משפחתו.

מהצד שלי, כמובן שישראל תהיה הכי נוחה להגעה אבל כידוע, לאירוע בארץ אין שום תוקף חוקי ולכן אירוע כזה יחייב בהכרח אירוע אחר בחו"ל. בנוסף, ההורים שלי מעולם לא טסו לחו"ל ורק אתמול הוציאו דרכון וגם זה על ידי תור שאחותי איכשהו הצליחה למצוא בהתראה קצרה. בכל מקרה הם לא מתלהבים מטיסה, מלהיות הרחק מהבית והרחק מסבתא שלי מצד אמי, אותה היא מבקרת בבית אבות באופן יומיומי.
קפריסין היא כנראה היעד הכי פשוט בירוקרטית והכי קרוב לישראל, הבעיה היא שגם הנסיעה לשם מחייבת טיסה ושהיה במלון (על חשבון האורחים או על חשבוננו, ואז כנראה שנהיה מוגבלים במספר האורחים שנוכל להזמין) וכמובן שנצטרך להתארגן על מזון כשר עבור בני המשפחה שלי. 

כאשר משלבים את שתי המשפחות נתקלים גם אז באתגרים.
חוץ מזה שרוב המשפחה שלו לא תוכל לטוס עד קפריסין ובטח שלא לישראל, אני לא יודעת עד כמה ההורים שלי ירגישו בנח עם טיסה ארוכה שלא לדבר על אפשרות לקונקשן.
בנוסף, יש את המגבלה הברורה של פערי שפה, מזון הכשר הזכרתי ויש גם את עניין התזמון. מארגנת חתונות אחת ששוחחנו איתה לגבי חתונה בקפריסין הציעה את הרעיון של חופשת חתונה. סופ"ש של חתונה ופעילויות אחרות ושהות של כל האורחים באותו מלון או קומפלקס. כמובן שסוף שבוע זה אחלה כי רוב האנשים לא עובדים והאחיינים של פיץ לא בבית ספר אבל איך זה מסתדר עם משפחתי שומרת השבת? 

מעט לאחר שידעתי את המשפחה והחברים על כוונתנו להתחתן, ההורים שלי הציעו וכמעט הניחו כמובן מאליו, שנעשה אירוע אחד בחו"ל לטעמנו ואחד בארץ שבו הם יוכלו להשתתף.
בהתחלה כעסתי על ההורים על כך שהם לא מוכנים להתאמץ קצת, להוציא דרכון ולהתגבר על הרתיעה שיש להם כנראה מטיסה גם כשמדובר בחתונה של הבת הבכורה שלהם ובמקום הם פשוט מפילים עלי את כאב הראש הכרוך בארגון אירוע נוסף רק כדי שיהיה להם נח.
היו לנו כמה שיחות בנושא ולבסוף הם הבינו ללבי, על אף חוסר הנוחות המאוד בולט, והצליחו בעזרת אחיותי להשיג תור להוצאת דרכון. עכשיו כשהכעס שלי שכח מעט, אולי בגלל שהוצאת הדרכון היא מבחינתי מחווה מספיקה לנכונות שלהם להתאמץ עבורי, אני מתחילה להרגיש שאולי בעצם זה לא יפה מצדי לטרטר אותם בניגוד לרצונם. 

גם הדודה שאלה אותי השבוע אם יש עדכונים בנושא ושיתפתי איתה את המחשבות והאתגרים שתיארתי. 
היא הציעה כמו ההורים לעשות אירוע בחו"ל ואירוע בארץ כך שכל המשפחה, כולל סבתא שלי שבכל מקרה לא תטוס והחברים יוכלו להשתתף. אמרתי שאני בכלל לא בטוחה כמה מבני המשפחה שלי בכלל ירצו להשתתף באירוע כזה, כאשר  אשב"ד מיד קפצה לי לראש, אבל לצערי במידה מסויימת גם צ'ץ'. היא אמרה שאנחנו נעשה את שלנו ונזמין את מי שנרצה לחגוג איתו וההחלטה אם להגיע או לא תהיה שלהם. לא כל החתונות הן אותו הדבר וזה בסדר.
יש הגיון כלשהו באירוע בארץ ואחד בחו"ל, כך יהיה נח לכולם להשתתף אבל עדיין אני מודה שיש בי חוסר נוחות מהרעיון.
גם ככה יש היכרות מאוד מינימלית בין המשפחה שלי לשל פיץ, מוזר בעיני שזה מגיע עד לרמה של "אירוע לצד שלו" ו"אירוע לצד שלה" כאשר ברור לי לגמרי כי תהיה מעט מאוד ואולי אפס חפיפה בין האורחים שמשתתפים באירועים. 

בין החגים

פורים מאחורינו ופסח כבר אוטוטו כאן. 
בארץ הניכר בה אני נמצאת כמובן שלא ממש הרגשתי סביב את אווירת שחרור העכבות והתחפושות של חודש מרץ ואין לי שום ציפיה להרגיש את קדחת הנקיונות וחיסול הפחמימות של אפריל. אני טורחת לייצר לעצמי את הדברים האלה עד כמה שניתן תוך כדי העזרות באירועים שהמעסיק מארגן עבור קהל הישראלים או אירועי הקהילה היהודית המקומית. 

בשבועות האחרונים פיץ ואני התחלנו להתאמן בהדרכת אפליקציה שהמליצו עליה בעבודה. עד כה אנחנו מרוצים מאחר ואת האימפקט אנחנו מרגישים גם ימים אחר כך ובכל מיני שרירים שלא יצא להרגיש מזה זמן. הבאסה היא שלמרות שאנחנו נהנים מהנסיון להפוך את השגרה שלנו לפעילה יותר, מרגיש לי שחיסול המזווה מחמץ פחמימתי קצת מתנגש עם הנסיון לחזור לכושר. אולי אני קצת נוקשה עם עצמי פה, אבל מרגיש לי קצת מצחיק לעשות אימון קצר ואז לרדת על קערת פסטה או קוסקוס. לפחות אני יודעת שזה זמני, גם ככה את החג כנראה שאעביר בעיקר על ירקות ופירות חיים ומוצרי חלב מאחר ואני לא מתכוונת להשקיע בכלי בישול חדשים שישמשו אותי לכל כך מעט זמן.

עוד בנושא פעילות גופנית- הבוקר פיץ ואני התעוררנו, התארגנו בזריזות ונסענו לסוג של מרכז ספורט מקומי סטייל מתנס ובו שני מגרשי סקווש שניתן להזמין מראש.
כבר לפני שבועות מספר פיץ שאל אותי מה דעתי להתנסות במשחק מאחר שהוא קרא איפשהו שמשחקי "מחבטים" הם בריאים מאוד והוא נהג לשחק בצעירותו משחק דומה מאוד. סיפרתי לו שבעבר היה לנו מגרש סקווש בבסיס בו שירתתי בחיל האוויר ויצא לי ללכת כמה פעמים ולשחק עם חברות. לא באמת ידענו מה הכללים, אבל נהננו לחבוט בכדורי הגומי ולהריץ אחת את השניה מצד לצד. 
פיץ ואני התרעננו מראש בחוקים והחוויה הייתה מהנה ואנרגטית מאוד ובניגוד ממשחקי סנוקר שבהם לרוב פיץ מנצח, כאן עושה רושם שאנחנו יותר שווים ביכולותינו. 

בצהריים, כאשר כל אחד מאיתנו מאזין באוזניות למוזיקה החביבה עליו, התחנו בנקיונות של חדר השינה, חלק מהמטבח ומהסלון.
האנרגיה של הסקווש מהבוקר והפלייליסט המרים של אירוויזיון 2024 דחף אותי בין היתר לנקות את החלונות הגדולים של המרפסת מבחוץ על אף שהרוח נשבה כל כך בחוזקה שמדי פעם הרגשתי כאילו היא תדחוף אותי יחד עם הכסא עליו עמדתי שלוש קומות מטה אל הרחוב. 
במבט לאחור, אולי לא הייתי צריכה להתעקש דווקא על היום בנושא הזה 😅

בשבוע הבא מתוכננת לנו טיסה למדינה שכנה והתארחות של כשבוע אצל האח של פיץ.
התכנון הוא בילוי עם המשפחה, טיולים בסביבה וללוות את אמא של פיץ חזרה לארץ השיכורים מבית האח, שם היא שוהה מסוף חודש מרץ לרגל הפסחא. 

בהמשך, מהחג שלהם לזה שלנו, כבר הזמנתי לפיץ ולי מקום בליל הסדר של בית חבד המקומי. 
מסתבר שהם עורכים שני אירועים בנפרד- אחד בעברית, בו כנראה הייתי פוגשת הרבה קולגות מהעבודה ואחד באנגלית. 
נו, אני מניחה שאם פיץ יכול לחוות פסח לראשונה, אני יכולה לחוות אותו יחד איתו לראשונה באנגלית במקום בעברית וארמית המוכרות. 

ביקור בארץ

בכל פעם שיצא שאני עושה נסיעות בין ישראל לארץ השיכורים או להפך, אני חווה מן דיסוננס בין החשש וההתרגשות לקראת ההתארגנויות הנלוות והתחושות שעלולות לצוץ לבין המעבר בפועל שלרוב מתנהל בצורה חלקה וכמעט בלתי מורגשת בפועל.

גם הפעם המצב היה דומה. התחושות הלא נוחות לקראת הנסיעה ארצה ליוו אותי לא מעט. איך אחלוק קורת גג עם ההורים בלי שזה יעשה רע למי מאיתנו? האם אספיק את כל מה שרציתי לעשות? האם יהיו מתקפות צבע אדום או אסקלציות מלחמתיות אחרות בעת שהותי כאן?

בפועל, מעט מאוד מן החששות התממשנה, ואחרות שכלל לא חשבתי עליהן צצו ואף כיכבו.
למשל, לא צפיתי שחצי מהביקור שלי יהיה כל כך גשום, כמו שלא ציפיתי להיות חולה עם שיעולים יבשים ומכאיבים כמה ימים ברצף ולמעשה,עד לרגע זה. 
אבל אני הולכת סחור סחור בלי לספר את הפרטים. 

הנחיתה התחילה דווקא בקבלת פנים בלתי צפויה ומאוד נחמדה. הגעתי ארצה בשעת לילה והייתי צריכה לעבור אצל אחותי הברבורה, בדירה שהייתה שלי עד לא מזמן, לאסוף כמה כלי מיטה שהשארתי שם. תכננתי להגיע להורים ולהשאיר שם את המזוודה קודם, אבל ההרגל ניצח אותי ובטעות, או שלא, מצאתי את עצמי יוצאת מתחנת הרכבת דווקא בצד עם תחנות האוטובוס שמגיעות לאחותי. אז זרמתי.
בדרך לשם היא שאלה בקבוצת הווטסאפ שלנו האחיות מתי אני מגיעה, וכשעניתי היא סיפרה שמוקדם יותר הערב שאחותנו הקישוא הייתה אצלה והן בישלו ואכלו יחד, והציעה לחמם לי שקשוקה שנשארה.
וכך, על אף העייפות הרבה, ישבתי אצלה למעלה מחצי שעה בזמן שהתקשקשנו, התשקשקנו וגם נהננו מסלט וטחינה.  בהזדמנות זו היא גם הראתה לי את השינויים שערכה בדירה בחודשים האחרונים.  

הימים הבאים התאפיינו במפגשים חברתיים ובסידורים. אחד מהסידורים היה למשל ביטוחי דירות שההורים שלי עשו אונליין כל אחד בתורו. הורי, שלא רגילים לעבוד עם מחשב נראו מאוד גאים בעצמם על שהצליחו לעשות זאת בעצמם דרך המפלצת המדומיינת הזאת שנקראת אינטרנט, בזמן שישבתי לידם ועודדתי אותם להמשיך ותיקנתי איפה שצריך. לא חשבתי שביטוח יכול להוות כזה,בונדינג משפחתי מהנה, אבל הנה.

השבת הקודמת הייתה כמובן שבת החתן של בן דודי. היום היה גשום מאוד, כך שההליכה לבית הכנסת הייתה צפויה להיות מאתגרת.
בבוקר ההוא התעוררתי יחסית מאוחר, אבל למזלי למזלי, הספקתי לבקש מאמי הכוונות לבית הכנסת והיא נתנה לי את שם הרחוב והסבירה לי בצורה שלא הצלחתי להבין איזה פהיות אני צריכה לעשות. לא היה לי סבלנות ואמרתי שאסתדר. בדקתי בגוגל וראיתי שהכתובת שאמא שלי נתנה לי היא די מרוחקת ואז נזכרתי שדודה שלי, אם החתן, כתבה בקבוצת הווטסאפ הנחיות להגעה. לפי המפה שני המקומות הם במרחק של עשר דקות עד רבע שעה הליכה זה מזה. רשמתי לי הנחיות לשני היעדים על דף קטן, כי בכל זאת ההליכה תהיה בבני ברק בשבת כך שאין פלאפון להסתמך עליו, והתתחלתי לצעוד קודם לכיוון היעד שהדודה נתנה.
כשהייתי במרחק כמה פניות מבית הכנסת, ראיתי פתאום את קישוא ואת הבת דודה הקטנטונת, אחות החתן הולכות לכיווני. 
את העליה לתורה מסתבר שפספסתי, אבל כשדודה שלי הבינה שאמא שלי לא הגיעה, היא דאגה לה ושלחה את שתיהן לחפש אותה. סיפרתי להן על השיחה שהייתה לי עם אמא בבוקר וביקשתי שיתלוו אלי עם ההנחיות לכתובת השניה שהכנתי מבעוד מועד. 
בת הדודה בת השבע עשרה לא הפסיקה לצחקק על איך שאנחנו הולכות לאיבוד ברחובות הקטנים והפתלתלים של בני ברק למרות ההנחיות שכתבתי לי, אבל בסופו של דבר אכן מצאנו את אמא שלי בדיוק איפה שאמרה שתהיה.
היא סיפרה שהיא נכנסה לבניין וחיפשה בין הקומות ואז יצאה שוב החוצה. מזל שכך היה, כי יותר סביר שהיינו מניחות שהיא לא בבניין וחזרה הביתה מאשר להתחיל לחפש בין הקומות והמוני החסידים.

הסעודה שאחרי כן הייתה נחמדה ובלוויית שכנים נחמדים של הדודים בנוסף למשפחה ולאחר מנוחה קצרה, חלק מהמשפחה המשיכה לטיש חסידי. הורי החליטו שאין להם סבלנות וההפוגה שהייתה בגשם נתנה להם תירוץ מוצלח לשוב הביתה ולעומתם הדודה וילדיה, קישוא בעלה ואני החלטנו להצטרף. 

זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע כזה שהצליח להעביר בי קשת של רגשות כמו פחד, ממאות החסידים שקופצים על הבריקדות ותקווה שהמבנה יחזיק מעמד, בלבול כי לא הבנתי מה האדמור אומר ובכלל, מהקונספט הזה של לאכול מהשיריים של האדמור ואחרי שחסידים רבים לפניך נגעו באוכל בידיים. את השמחה של החסידים שרקדו ושרו היה קל להבין אבל הניגוד שלו לעזרת הנשים הדוממת ונטולת החיות הייתה חד וצורם.  

עוד בנושא זה- החתונה שהיא כמובן המאורע שהביא אותי ארצה.

על אף שהחתונה היא דבר משמח מטבעו, האירוע הזה היה אפוף עצב בגלל אבי החתן, הדוד האהוב שלי, שהלך לעולמו במפתיע לפני ארבעה חודשים ובנוסף מסתבר שאחותו של האדמור נפטרה יום לפני החתונה, כך שעבורו זה לא שנת אבל אלא ממש שבעה. האמת היא שלא ידעתי אם האדמור נכח בכלל עד ששאלתי מישהו מאוחר יותר שאישר לי את העניין. הסיבות לחוסר הבהירות בנושא נסעה בין היתר מההגברה בחופה הייתה ממש בעייתית, עד כדי כך שבערך חצי מהשבע ברכות בכלל לא שמעתי, שלא לדבר בכלל על "אם אשכח ירושלים" וכו'. בנוסף, מאחר והייתה הפרדה, הנשים עמדו מאחור ובצד ביחס לגברים שרובם ככולם חבשו שטריימלים גבוהים אז גם בקושי אפשר לראות משהו.

הדבר הנוסף שהפריע לי במיוחד באירוע זה הווליום של המוזיקה ושהיא הייתה צורמת מאוד, כאילו לא עשו בדיקת סאונד לפני. 

בקיצור, הגעתי לשמח משפחה ולתת מתנה בסכום יפה ואת אלה עשיתי אז אני מניחה שמילאתי את חלקי. 

בפן החברתי, שמחתי לפגוש כמעט את כל מי שרציתי וקיוויתי, ואת חלקם יותר מפעם אחת.

בין אם זה משחקי פוקימון ארוכים בתל אביב עם ידידי החנון, מפגש קשקושים עם חג'י והארלם, בירה די נדירה עם הבסטי מהבר,מפגש פאב אחר עם החברים לעבודה וכמובן סבתא והדודים. ישנה חברה אחת שלא פגשתי וגם את סבתא בבית האבות שלה לא ביקרתי בעיקר בגלל השפעת שנדבקתי בה. 

החולי הזה תפס אותי אחרי ערב ממש מהנה עם חברי לצוות בבר. 

נסעתי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם המנהל אסף אותי וגם ניצל את ההזדמנות שאני בארץ ושהגענו ראשונים כדי לעשות איתי שיחת הערכה שנתית. בד"כ השיחות האלה נעשות באחד החדרים הפנויים בעבודה על כוס קפה, לעשות את זה על בירה בפאב היה שינוי מעניין. 

לערב הנחמד הזה הגיעו חברים טובים לעבודה כולל מישהו שנשארנו בקשר איתו למרות שעזב אותנו לפני שנה בערך, ואחד אחר שהיה במילואים מהשביעי באוקטובר ורק בימים אלה מסיים. 

ברכבת חזרה הביתה כבר התחלתי להרגיש רע, ועד שנכנסתי למיטה כבר חשתי צמרמורות, חולשה, היה לי חם וגם קרבו זמנית וחום הגוף שלי הגיע כמעט לשלושים ושמונה מעלות. 

בבוקר החום כבר ירד, אבל בימים הבאים הקול שלי הדרדר עד שנעלם לחלוטין ובהמשך הופיעו המון גירויים בגרון, התקפי שיעול בלתי פוסקים וליחה.

אני מקווה שהתקף שכזה לא יפתיע אותי על המטוס אליו אעלה בקרוב.

ומה לגבי חששותי להתנגשויות עם המשפחה?

עשיתי כמיטב יכולתי לא להיות בבית יותר מדי כדי לא להתמודד עם ההרגלים של ההורים שמטרגרים אותי, וגם כאשר הייתי שם, התאמצתי להיות עם אוזניות או אומי אוזניים שעזרו מאוד. כמובן, שהיו פה ושם ויכוחים, אבל לרוב הדברים התנהלו בצורה סבירה. 

בחלק מהמקרים ניסיתי להסביר את עצמי מראש. למשל, ביום שישי ביקשתי מהורי שיעירו אותי לארוחת שבת בבוקר. אני לא זוכרת אפילו מתי אכלתי בשבת בבוקר עם הורי, אבל לדעתי עברו לפחות עשר שנים.

לפני הסעודה אמרתי להם בטון רגוע ונעים שהרסה מאוד זמן לא אכלנו יחד בשישי והייתי שמחה אם היא תהיה נעימה לכולנו ומאחר ואני לא באמת נהנית להעיר ואני בטוחה שגם הם רוצים להרגיש כמו ילדים נזופים, ביקשתי מהם לשים לב ולהמנע משני הרגלים שיש להם. 

זה לא עבד במאה אחוז, אבל הם לגמרי השתדלו ולי בהחלט היה נעים יותר. 

ומה הלאה? 

כעת אני על המטוס, רגע אחרי שהקברניט הודיע שהטיסה תדחה בשעה ועשרים בגלל שמזג האוויר ביעד שלנו הוא בעייתי. אני מקווה שמזג האוויר הזה ידחה גם את טיסת ההמשך שלי אחרת אני עלולה להיות בבעיה, ופיץ שאמור לאסוף אותי מהשדה וללכת בהמשך למשמרת לילה עלול לחכות לי סתם.

אני מתלבטת מתי יהיה הביקור הבא. כבר שאלו אותי אם אני מתכננת להיות בארץ בפסח, או לאירוע בפסח שהמשפחה רוצה לארגן לרגל יום הולדת התשעים של סבתי, שיחול במהלך החג. מצד שני, לקחת כל על הרבה חופש, טיסות וכו' כל חודשיים זה לא פשוט.

אוטוטו ביקור

חזרתי למשמרות לילה אחרי חודש של בקרים.
קצב העבודה במשמרות הבוקר הוא מהיר יותר. יש יותר אנשים, ישיבות, משימות חדשות נכנסות תדיר אבל מצד שני יש יותר כח אדם. בלילות לעומת זאת, הקצב איטי יותר אבל מאחר והחבר'ה המנוסים ביותר לא נמצאים, יש פה ושם הזדמנויות להתנסות במשימות מעניינות יותר. 

בכל אופן, החודש הזה יהיה שונה מאחר ומיד בסוף המשמרת האחרונה לשבוע הזה, אני צפויה להכנס לרכב של פיץ, שיקפיץ (סטגדיש) אותי למיקום האיסוף של השאטל לשדה התעופה ואל טיסת קונקשן שסופה בארץ קודשנו. אני מקווה להצליח לתפוס כמה שעות שינה במהלך הטיסה כי לא תהיה לי הזדמנות לעבור בדירה קודם.

הרגשות שלי בנוגע לביקור הזה הן מעורבות.
מצד אחד, אני מתגעגעת לשגרה הישראלית שאני כל כך אוהבת הכוללת מפגש עם בני משפחה וחברים, לדבר עם כולם בעברית, ההומור וכו'. כמובן שישנן לא מעט תכניות כיפיות כמו החתונה של הבן דוד, שהיא למעשה הסיבה לבואי בעיתוי זה, שבת עם הדודה, לצאת לרקוד, מסיבת אירוויזיון וכו'.

למרות כל הטוב הזה, כאמור, יש גם פוטנציאל לחוויות פחות נעימות. את משך הביקור אני צפויה להעביר עם ההורים, ולמרות אהבתי והערכתי אליהם, נסיון העבר מלמד שהמגורים שלי אצלם אף פעם לא עברו בצורה חלקה עבורם וגם עבורי. יש להם המון הרגלים שמאוד קשה לי איתם ולא משנה כמה אני מעירה ומבקשת להפסיק הם לא באמת מצליחים. השהיה שלי במחיצתם ובמחיצת אמי בפרט, גם נוטה להדליק לי המיזופנויה ולגרום לי, לבושתי, לפרצי זעם כי אני נאלצת לבקש להפסיק עם הטריגרים כל כמה דקות. 

אני מקווה להתמודד עם המכשול הידוע הזה עם אטמי אוזניים שהלוואי שיעשו את העבודה. אלטרנטיבה אפשרית אחרת היא להסתובב רוב היום מחוץ לבית, אני רק מקווה שמזג האוויר יתאים לכך ושאמצא לעצמי מספיק סיבות טובות להיות בחוץ. כבר קרה לי בעבר שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בחוץ אבל ידעתי שלא ארגיש בנח בבית אז בלית ברירה העברתי את הזמן בחוץ בסוג של חוסר מעש והרגשה של הומלסית. בנוסף, אני מגיעה עם רשימת מטלות שעלי לסיים לפני שובי חזרה לארץ השיכורים, המשימות כוללות התעסקות עם עורכי דין, ביטוח ואולי אפילו התעסקות עם השוכרת בדירה של סבתא שלי. כאמור, דברים יבשים אך חשובים. 

 

שגרת חורף

תקופת "אחרי החגים" כאן בארץ השיכורים עוברת על מי מנוחות. השלווה פה מרגישה כמעט אמיתית עד שאני מתעדכנת בחדשות או קוראת את התגובות במדיה החברתית וכו' ואז מבינה שעולם כמנהגו נוהג.

בשתי שיחות שהיו לי לאחרונה, האחת עם אחיות שלי והשניה עם הארלם, נשאלתי אם האנטישמיות ו\או האנטי ישראליות מורגשת כאן. תשובתי הייתה שיש דיסוננס בין האינדיבידואלים שאני פוגשת, שמתחלקים לכאלה שלא יודעים כלום וזה לא מעניין אותם לכאלה ששואלים אם המשפחה שלי בסדר ומקווים שכולם בטוחים, לבין הרמה הלאומית ופוליטית שדי נגדנו. 
כמובן, מדובר באנשים שצועקים בקולי קולות להפסיק את האפרטהייד (בלי לדעת שיצאנו מעזה לפני קרוב לעשרים שנה), מזמררים "פרום דה ריבר טו דה סי" בלי להבין מה יישום העניין אומר עבור ישראל וכאלה שבאופן כללי אין להם שמץ של מושג מה באמת קורה בארץ ובכל זאת סיגלו לעצמם דעה מאוד נחרצת בנושא. 
הגדילה לעשות פוליטיקאית מסויימת, שעומדת בראש מפלגה שיצא לה כאן שם פרו-פלסטינאית בהגזמה שטענה אתמול שעל ארץ השיכורים להצטרף לעתירה הדרום אפריקאית כי זו הדרך היחידה לוודא שישראל לא תמשיך יותר ברצח וגם תוביל להפסקת אש קבועה.
בין כל התגובות שמביעות תמיכה או סתם אלה המיותרות, שמחתי לראות צדיקה אחת בסדום שהזכירה שבית הדין גם קרא לשחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים הישראלים ודרשה מהפוליטיקאית הלא מכובדת להשתמש בהשפעה שלה כדי לוודא שזה יקרה. כמובן שלא הייתה תשובה והיא אפילו קיבלה כמה תגובות שליליות ממשתמשים אחרים שלא קשורות לתוכן ולמסר שהיא ניסתה להעביר.
המשכתי לגלול בפיד של אותה פוליטיקאית, והופתעתי לגלות שכל הפרסומים האחרונים שלה קשורים כמעט ללא יוצא מן הכלל למלחמה. האם אין לה ענייני פנים לעסוק בהם? גם רבים מהמגיבים שלה תהו.

בנושאי משפחה, קיבלתי הפתעה בלתי צפויה.
בשבוע שעבר התקשרתי לדודה שלי מצד אמי לשיחת סמול טוק וגם כדי לדבר על הדירה המושכרת של סבתא שלי. 
בפתח השיחה, ציינתי שדיברתי עם אבא שלי לפני כן בטלפון והוא סיפר לי על שיחה שהייתה ביניהם (הדודה ואבי)... 
"לאלאלא, תמחקי את השיחה הזאת, מבחינתי היא לא הייתה"
"מה...?"
"כן נו, זה אבא שלך והשטויות שלו. ברור שהוא מוזמן..."
ואז הבנתי.
בשיחה אחת עם אבי הוא הזכיר את הדירה, ובאחרת, הוא ביאס לי את הצורה כשביקש לוודא שפיץ לא מגיע לחתונה. 
מסתבר שהדודה ואבי מקשקשים ביניהם לא מעט, ואבי הוא זה שהעלה את החשש מפני בואו של פיץ, וכנראה הלביש את זה עליה בלי קשר לדעתה.
סיפרתי לה על השיחה המפתיעה עם אבי ושלא רציתי לקלקל לאף אחד את האירוע.
היא אמרה שזה ממש שטויות. היא מזמינה חברים מהעבודה, חלקם חילוניים וחלקם גייז ואין עם זה שום בעיה. 
בנוסף, היא הזכירה לי שאבא שלה (שנפטר לאחרונה) גם הוא היה גר. אז מה? אם למישהו יש בעיה עם זה, אז זה חבל מאוד כי זה מי שהוא וזו מי שהיא, אין טעם להתווכח עם המציאות. 
הודיתי לה על ההזמנה ועל הדברים שאמרה ואמרתי שחששתי שאולי הבקשה הגיעה מהחתן (חסיד ויזניץ') והיא השיבה בשאלה "את מי זה מעניין מה הוא מבקש?" 🤣
בקיצור, נראה שהשיחה המבאסת הזאת היא תערובת של חוסר הנוחות הידוע של אבי מהזרות של פיץ והרצון שלו תמיד להיות בסדר עם כולם. 

בגזרת העבודה הדברים ממשיכים להתנהל כרגיל. החברים המקומיים מתלוננים שעמוס להם, אבל כל מי שהגיע יחד איתי מישראל מנסה שלא לצחוק מאחר שכמות המשימות שהיינו מצופים להתמודד איתה פר משמרת הייתה גבוהה פי כמה וגם תרבות העבודה בארץ לחוצה הרבה יותר מאשר כאן.

עוד בענייני עבודה- בשבועות האחרונים החלטתי שנמאס לי לשלם בקפיטריה עבור ארוחת צהריים. לרוב יש אפשרות צמחונית אחת, כמעט לכל המנות הם מוסיפים צ'יפס או מזון מטוגן אחר ובאופן כללי נמאס לי לשלם עבור מזון שאני לא מאוד נהנית ממנו. לכן, התחלנו לבשל מראש ביום האחרון של החופש עבור ימי בעבודה. 
באופן הזה, האוכל לטעמנו, יש לנו יותר שליטה על מה שנכנס פנימה וגם יש לנו את האפשרות לאכול גם בשעות שהחדר אוכל כבר נסגר. בשבוע האחרון הכנתי סיר גדול של מרק ירקות עשיר במיוחד שהתאים בול למזג האוויר האפור והמבאס. 

שיהיה שבוע טוב ושקט לכולנו.

רגע אחרי חג המולד

קצת מוזר לכתוב על מאורעות חג המולד באיחור של שבועיים, אבל עדיף מאוחר מלעולם. 
כזכור, את הימים שלפני הכריסמס בילינו עם משפחת פיץ ובהזדמנות זו גם נערכה ה-"אזכרה" של שנה מאז שאביו הלך לעולמו. שלושת ימי החג שבאו מיד לאחר מכן, עשינו במשמרות לילה בעבודה.

המשמרות היו כצפוי איטיות וללא פעילויות רבות, גם כי מראש תכננו זאת כך וגם כי לאף אחד לא היה חשק או רצון להתעסק במשימות כבדות בימי החג. עד כדי כך היה שקט, שבמשמרת השניה משלוש, המנהל עבר ליד החדר שבו אנחנו נוהגים בד"כ לשבת ואמר ששניים מאיתנו יכולים לצאת הביתה מוקדם. התנדבתי להשאר ולהעביר את סיכום המשמרת ובתמורה לצאת מוקדם יותר למחרת היום, מתוך מטרה להספיק לנמנם מעט לפני שיוצאים שוב לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון משפחתו של פיץ. 

המשמרת השלישית והאחרונה לשבוע זה, הייתה זו שהכי הרבה אנשים ביקשו בה חופש ולמרות זאת היא התחילה שקט יחסית. בשלב כלשהו, אחד החבר'ה הצעירים והפחות מנוסים בקבוצה ביקש את עזרתי בתקלה כלשהי, כאשר בסמול טוק שבין לבין סיפר שהמנהל עבר בחדר מוקדם יותר, בהעדרי, ואמר שגם היום שניים מאיתנו יכולים ללכת ומישהו אחד כבר הלך. חשבתי לעצמי שאסיים את מה שהתחלתי, אשלח שני מיילים ואצא הביתה. 
כמובן שבהתאם לחוק מרפי, התחילו פתאום לצוץ עוד כמה תקלות כאשר נשארנו רק הבחור הצעיר, טכנאי קלולס לגמרי ואני. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולסיים לכתוב את המיילים, אבל גם המחשב שלי החליט שלא כל כך התחשק לו לעבוד ועשה לי את המוות. בסופו של דבר, במקום לצאת כמה שעות לפני הזמן, הרווחתי בקושי רבע שעה ולכן הספקתי לישון כמה שעות בודדות לפני שיצאנו לדרך.

הנסיעה הרגישה לי ארוכה ולחוצה. מצב רוחו של פיץ היה רגוז מאחר וקיווה להגיע לפני רדת החשיכה וגם להספיק לבלות עוד קצת עם אחותו שהייתה צפויה לטוס בחזרה באותו הערב. הוא עוד יותר התעצבן כאשר הבין שהבחור שיצא מוקדם ראשון היה בחופש ביומיים שלפני, ובכל קנה מידה איכפתי וחברתי אחר, לי או לבחור הצעיר הגיע לצאת לפניו כי עבדנו בשתי המשמרות הקודמות.
עד שהגענו לבית משפחתו האווירה נרגעה והפכה חיובית יותר ולמזלנו, הספקנו לבלות עוד קצת עם האחות לפני שנסעה ולשמוע מכולם איך עבר עליהם החג. בין היתר, קיבלנו עדכון על אירוע דרמטי שהתרחש רק כמה ימים לפני כן, כאשר האחיינית הלכה לשירותים, נעלה את הדלת ואז לא הצליחה לפתוח אותה. האחיין סיפר בקור רוח איך ניסה להרגיע אותה ולהנחות אותה מעבר לדלת למרות שבכתה והיא, שהשמיטה את עניין הבכי, הדגימה לנו איך דפקה על הדלת שוב ושוב וקראה לאמא שלה שלא שמעה. מזל שההדגמה שלה נערכה בחיוך, נראה שהמקרה לא הותיר בה משקעים מיוחדים.

היום שלמחרת היה ביתי ורגע ואני ביליתי אותו בעיקר בסלון, עם האחיין שהשתלט על הטלויזיה עם משחק ניטנדו של הארי פוטר ועם האחיינית שהחליטה שאני והיא משחקות יחד בטאבלט שלה. איתו עשיתי מעט בונדינג תוך כדי שאלות ושיחות על הארי פוטר, פוקימון וכדורגל ואיתה זה היה מורגש עוד יותר בעקבות הישיבה הקרובה והמשחק שדרש מאיתנו שיחה, בחירות שעשינו יחד וכו'. הרגשתי שיש לי חיבור לא רע עם שני האחיינים, ועם האחיינית זה היה מורגש עוד יותר כי במספר הזדמנויות, כאשר עמדתי ללכת לשירותים או לחדר אחר היא פשוט מיהרה לכיווני, חיבקה לי את הרגליים, הסתכלה עלי מלמטה עם החיוך הגדול שלה ואמרה "את לא הולכת לשום מקום". ברגעים האלה לא ידעתי את נפשי מרוב לב נרגש ושלפוחית מלאה.
בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אחיו של פיץ סיפר שהם קבעו להפגש עם בת הדודה שלהם במסעדה וביקשו שפיץ ואני נבשל ארוחת ערב למחרת, במקום גיסתו של פיץ שלרוב מבשלת לכולם, ואמרו שיש פיצות ונגיסי עוף לילדים שרק צריך לחמם. חשבתי שזה יהיה מעניין לראות איך נתמודד איתם מבחינת אוכל ובעיקר מבחינת ההכנות לשינה.

למחרת היום התכוננו לצאת להתרעננות וקניות. רגע לפני שיצאנו, אמא של פיץ דחפה לכל אחד מאיתנו שטרות ליד כמתנת חג. הרגשתי נבוכה מאוד, בעיקר כי לא קניתי לה כלום. גם פיץ היה נבוך ואמר שלא חשב שיהיו מתנות השנה בגלל האזכרה, ולכן קנינו שנינו מתנות רק לילדים "אה, אבל בעצם גהה רימתה וקנתה גם לי משהו קטן".* 
בדרך לקניות שאלתי את פיץ מה היא אוהבת והוא התייעץ עם אחותו שהמליצה על סדרת ספרי מתח שחשבה שתאהב, ככה שלפחות את המתנה הסמלית הזאת הבאנו. אחרי קניות בסופר, חזרנו כדי לארגן ארוחת ערב.

הפיצות, נגיסי העוף והעוגיות שנשארו מהחג לקינוח סיפקו את הילדים די והותר. אמא של פיץ נהנתה גם היא מפיצה ומעוגה וקרם שקנינו לסיומת מתוקה. בזמן שהילדים ואמא שלו אכלו, המשכתי בהכנת מרק שבישלתי לפיץ ולי לארוחת ערב. 
הילדים סיימו את שלהם וחזרו לסלון להמשך משחקים כאשר פיץ ואני פינינו את הכלים כשלפתע האחיינית חזרה כדי לקרוא לי לשחק איתה. הסברתי לה יפה שאנחנו עוד מעט אוכלים ושתיכף נבוא, אבל היא ביקשה להשאר איתנו במטבח ולחכות שנסיים, פיץ הסכים, בתנאי שתחכה בסבלנות ובשקט.
כשהמרק היה מוכן ועמדתי להגיש, פיץ נזכר שבעצם זה ערב יום שישי ושאל אם ארצה שיערוך את "הטקס" הקבוע (עם עוד קצת מאמץ הוא בסוף ילמד את המילה "קידוש"), הוחמאתי אבל אמרתי שלא נראה לי שזה מתאים בבית של אמא שלו, למרות שהתמונה של ישו הציצה עלינו מהקיר ואולי הוא היה שמח לחזור למקורותיו היהודיים. הוא (פיץ לא ישו) הציע בכל זאת אבל אמרתי שזה בסדר ושאני באמת מאוד מודה לו על ההצעה. 

המרק יצא טעים והיין שהתלווה אליו, שנשאר יחד עם ערמות של אוכל שנשארו מהחג שדרג את החוויה. באותו הזמן, בקצה השנה שלי החדר, ניכר היה שהאחיינית מתקשה להתאפק ולחכות לנו שנסיים ואפילו נשפה בחוסר סבלנות כשהבינה שאנחנו לוקחים מנה שניה. הנסיון הילדותי שלה להשאר בשקט ובסבלנות ולהתגבר על הרצון שלה לפטפט ולשכנע אותי לשחק איתה היה מצחיק וחמוד מאוד. כשסיימנו לאכול הלכנו כמובטח לשחק איתם עד שפיץ הודיע שיש להם רבע שעה להפרד מהמסכים. 
האחיין הלך לצחצח שיניים בלי בעיות והלך למיטה ללא התנגדות כאשר האחיינית הלכה אחרי מעט יותר שכנוע וביקשה אחרי שסיימה, שאמזוג לה כוס חלב. לא ידעתי אם היא רצינית או לא כי כשאני הייתי קטנה חינכו אותי שלא אוכלים ולא שותים כלום חוץ ממים אחרי צחצוח שיניים. היא טוענת שההורים שלה תמיד מוזגים לה. הצעתי פשרה - תלכי לישון ואם לא תרדמי אמזוג לך. 
פיץ ואני הלכנו להגיד להם לילה טוב ומצאנו את האחיין מסמן את העמוד שהגיע אליו בספר תוך כדי פיהוק ולגמרי מוכן לשינה כאשר האחיינית אמרה שיש לה יותר מדי אנרגיה ושהיא לא תצליח לישון. ניסיתי לדבר איתה בנחמדות וגם האחיין השתתף בשיחה ובהתבדחויות עד שאמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.

הצטרפנו לאמא שלו בסלון עם קינוח תוך כדי שנהננו מהשקט ומתחושת ההישג אבל אחרי עשרים ומשהו דקות שמענו רחשים מכיוון המסדרון וכשיצאנו לבדוק, האחיינית חיכתה לנו מעבר לדלת ושאלה "כמה זמן לוקח לכם לבדוק מה איתנו?".
שיט, היינו אמורים? לא קראתי את החוקים של המשחק הזה!
ליווינו אותם חזרה לחדר, שם האחיין עדיין במיטתו ואמר שהוא ניסה לעצור אותה. חחח מצחיקה האינטרקציה ביניהם וה-"הלשנות" שלהם אחד על השני.
ניסיתי לדבר איתם שוב בנחמדות והסברתי לה שאני יודעת שיש לה הרבה אנרגיה וקשה לה לישון, אבל אם לא תישן, מחר לא יגיע ואז לא נוכל להמשיך לשחק יחד בטאבלט. בשלב הזה פיץ החליט שזה מספיק והציב להם גבול ואמר שהגיע הזמן לישון, איחל להם לילה טוב עם חיבוק וסגר אחריו את הדלת.
אחרי המקרה הזה הבנתי שאולי מיהרתי לחגוג אחרי ההשכבה הראשונה ולכן כאשר שמעתי מאוחר יותר רחש נוסף, התחלתי לחשוב על עמדה נוקשה יותר תוך כדי תנועה לכיוון המסדרון אבל הפעם זו הייתה רק אמא של פיץ שבדיוק סגרה אחריה את הדלת של חדר השינה.
כשאחיו וגיסתו של פיץ חזרו לבסוף, הם היו משועשעים מאוד מהסיפורים ואמרו שהם אפילו לא היו בטוחים אם הם ימצאו אותם במיטות שלהם בשובם הביתה. את הערב סיימנו ארבעתנו מול הטלוויזיה עם חטיפים ואלכוהול ומבחר סדרות טלויזיה קלילות כולל גוגלבוקס שהפך מאז להיות הגילטי-פלז'ר-גוזל-הזמן החביב על פיץ ועלי. היה ממש טוב לצחוק ולשתף סיפורים מטופשים יחד. 

ישנו עד מאוחר למחרת היום, אבל בזמן שנותר המשכנו לשחק עם הילדים ולצפות יחד איתם בטלויזיה, בין היתר בתכנית שמשום מה הפכה לאהובה מאוד על האחיין, בה מוצגים מבחר תאונות דרכים שנקלטו במצלמות דרך. בתחילה האחיין התגלגל מצחוק על כל מכונית שהחליקה או בהפתעה כאשר הולכי רגל כמעט ונפגעו תוך כדי שהאחיינית כועסת עליו ואומרת שזה לא יפה לצחוק על סבל של אחרים. מיותר לציין שאחרי כמה פרקים גם היא הצטרפה אלינו והגיבה בצחוק או תדהמה יחד עם כולנו.
בערב, הגיסה הכינה אוכל לילדים והפעם ההשכבה הייתה על אמא של פיץ, מכיוון שפיץ ואני, אחיו וגיסתו יצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית בעיירה השכנה. 
היה טעים וגם החברה נעמה לי מאוד. דיברנו על המשפחה, על הילדים ובאופן טבעי, מאחר וזו סוף השנה האזרחית, קשה היה שלא לדבר על תוכניות לשנה החדשה. 
האח והגיסה דיברה על מקומות שאולי היו רוצים לטייל בהם בשנה הנכנסת, על מופעי מוזיקה ומשפחה שמתכננת לבקר ו... הם גם הזמינו אותנו באופן רשמי להתארח אצלם בביתם במדינה השכנה, הם חושבים שסביב מאי יכול להיות נחמד וסיפרו על כמה אתרים פופולריים שנמצאים במרחק נסיעה קצר מהם.
בזמן שהם המשיכו לספר ולפרט, ביני לבין עצמי חשתי בהתרגשות כפולה. פעם אחת כי זה עוד סימן שממש מקבלים אותי למשפחה ופעם שניה כי חודש מאי זה חודש האירוויזיון ואני יודעת שהגיסה (האמריקאית במקור!) גם היא מחובבי התחרות. 
"... אז אנחנו מאוד נשמח שתבואו וגם הילדים כמובן. בכל מקרה, נראה שיש לך מעריצה..." אחיו אמר וחייך לכיווני.
די נו, אני נמסה כאן! בשלב זה כנראה שהשתפכתי גם אני קצת כי סיפרתי שבעצם אין לי עוד אחיינים משלי אז אני די מדמיינת, דרך הילדים שלהם, שעכשיו יש לי. 
כשחזרנו הביתה רק אמא של פיץ הייתה ערה. היא סיפרה שהילדים היו מותשים כשהלכו לישון, האחיינית נרדמה תוך שניה והאחיין התקשה קצת בהתחלה אבל בסוף הצליח גם הוא. 

ביום המחרת האח והגיסה היה עסוקים בעיקר באריזות לקראת הדרך הארוכה שציפתה להם בדרכם הביתה. 
אנחנו המשכנו להעסיק ולשחק עם הילדים כאשר חיבוקי הרגליים מהאחיינית המשיכו והפעם עם מסרים אחרים כמו "אני רוצה להשאר איתכם כאן" או "אני רוצה שתחזרו יחד איתנו הביתה". 
על הראשון אמרתי לה שגם אנחנו נלך בקרוב ועל השני אמרתי, ובפעמים אחרות גם ההורים שלהם הצטרפו למסר, שנבוא לבקר אותם בהמשך השנה. 

בתכנון המקורי פיץ ואני היינו אמורים לחזור הביתה גם אנחנו באותו היום, אבל בסוף נשארנו יום נוסף שבו עזרנו לאמא שלו בכל מיני סידורים לפני צאתנו. בישלנו, עשינו קניות, הורדנו ואיכסנו את קישוטי החג והעץ ועזרנו לחדש את הביטוח לרכב. 
את השנה החדשה קיבלנו חבוקים בסלון, עם "חומות של תקווה" שבמקרה שודר בטלויזיה ועם בקבוק למברוסקו. 
את היום הבא בילינו בנסיעה חזרה לדירה לקראת שגרה שהפכה נעימה יותר אחרי בילוי ממלא מצברים עם המשפחה המקסימה של פיץ. 


*למרות שפיץ אמר שלאף אחד כנראה לא יהיה מצב רוח למתנות השנה, החלטתי לקנות לו מחבט גולף שידעתי שרצה, כדורים שתמיד חסרים לנו ומסמרים קטנים מפלסטיק עליהם מניחים את הכדור, שגם אותם אין לנו. 
התלבטתי אם יש טעם לשים את המתנות מתחת לעץ, מאחר ולא נהיה אצל אמו בחג עצמו וגם כי די ברור מצורת העטיפה מה המתנה מכילה ולכן אפקט ההפתעה לא באמת קיים. 
בסוף החלטתי להתגנב הביתה מהמשמרת של ערב החג ולהחביא את המתנות בצד שלו של המיטה מתחת לשמיכה. הסיבה לכך היא כי הוא סיפר בעבר שכשהם היו ילדים, הם ידעו שהמתנות מתחת לעץ הם מהמשפחה אבל תמיד היו מתנות אחרות שחיכו להם בבוקר חג המולד בקצה המיטה, אלה היו המתנות מסנטה קלאוס. 
בסוף המשמרת שבעצם הייתה בבוקרו של הכריסמס, נכנסתי למיטה לפניו והוא קלט שאני מחזיקה את הפלאפון בצורה מוזרה ושאל אם אני מצלמת אותו, ההבעה על פניו כשמתח את רגליו לקצה המיטה הייתה פרייסלס.

רגע לפני חג המולד

 שנת 2023 הגיעה לסיומה כידוע, וכאן בארץ השיכורים נצפו קישוטי חג, עצי אשוח ואיילים בכל פינה. ברדיו הפלייליסטים  התאימו את עצמם עם שירי פופ מתקתקים עד כדי בחילה והחנויות היו מלאות בקוני מתנות שנשלחו בשם סנטה קלאוס לשמח את לבבות הילדים וחשבונות הבנק של החברות המסחריות. 

בעבודה בינתיים הדברים הרגישו פחות חגיגיים מאחר והמשמרת שלי הייתה צפויה לעבוד במשמרות הלילה של העשרים וארבע עד העשרים ושש לחודש, כלומר בערב החג, בערב של החג ובבוקסינג דיי. לי כמובן לא ממש איכפת, הרי כולם רוצים להיות בחג הזה בבית עם המשפחה ואחרי כן לצאת לשתות עם חברים בבוקסינג דיי (ולכן גם הוא יום חופש מבוקש, כך מסתבר), אז לא היה איכפת לי לפרגן לחברי קבוצתי ולהגיע לעבודה כדי שהם יצאו לחגוג בראש שקט. בקבוצה של פיץ המצב מבחינת הביקוש לחופש היה דומה ולכן חופשת החג עם המשפחה של פיץ התחלקה לנו לשתיים- לפני ואחרי המשמרות. 

בשישי שלפני החג נסענו לבית הוריו של פיץ, שם שאר משפחתו הקרובה כבר נכחה - אחותו ואחיו עם אשתו בן הכמעט תשע ובת הכמעט שש.
מעבר לזה שהתאריך היה ה22 לחודש למניינם הוא היא גם עשרה בטבת למנייננו ולכן העברתי את ההיום ההוא בצום אליו פיץ הצטרף פחות מטעמים דתיים ויותר מטעמי כאבי בטן. אל אימו- הגענו פחות או יותר בזמן של סיום הצום עם ארוחת ערב מוקדמת, למרבה הנוחות.
אחרי שסיימתי את הצום היהודי שלי, התפנתי להעריך את אווירת החג הנוצרי שהורגשה היטב בבית-  עץ האשוח עמד גאה ומקושט בסלון, קישוטים אחרים נתלו על קירות וחלונות וקופסאות שוקולד היו מפוזרות בכל הבית. היה טעים ומשמין. את הערב ביליתי בעיקר בהשתתפות חצי פעילה במשחקה של האחיינית בבית הבובות הגדול שלה, שהיה שייך פעם לאחותו של פיץ. היא בעיקר הראתה לי איך היא משחקת ושיתפה במחשבות וברעיונות שלה על מה שהבובות עושות. 

בשלב כלשהו במהלך המשחק שאלתי אותה על מעשי הבובות בלילה היא אמרה שהיא יודעת שהבובות לא קמות לתחיה בלילה... בעצם, חוץ מהגמדים השובבים שלהם (elf on the shelf) שבחודש האחרון, בכל בוקר הם מצאו אותם עסוקים באיזה מעשה שטות אחר. 

מאוחר יותר באותו הלילה יצאנו פיץ ואני עם האח ואשתו להתאוורר בפאב המקומי ולהשלים פערים.למזלי, למרות שכאמור לא אכלנו רוב היום, הבירה לא עלתה לי יותר מדי לראש וסה"כ היה נחמד מאוד. כשחזרנו לבית ההורים המשכנו לצפות בטלוויזיה עד שעה מאוחרת מספיק ואז דחקתי בפיץ שנלך לרכב להביא את המתנות של הילדים ולהניח אותם מתחת לעץ. לפני שהתפזרנו כולנו לשינה, האח ואשתו הלכו לישון הם מיקמו את שתי בובות ה- elf on the shelf של הילדים בתוך אחת קופסות המתוקים, העלימו חלק מהמתוקים לקופסה אחרת ולכלכו את פניהם בשוקולד. בבוקר, קיבלנו כצפוי דיווחים מהתרחשויות הלילה- שני האחיינים סיפרו לנו בהתרגשות ובצחוק שהם תפסו את השובבים באמצע בולמוס לילי. עדכון נוסף היה מפיץ ששמע מאחיו שהילדים בקושי התאפקו כאשר ראו את המתנות וכמעט פתחו אותן. האמת? חשבתי שהם יתרגשו וידעו להתאפק, שכחתי שזה עלול להיות פיתוי גדול מדי בגילאים האלה. אופס.

המשך היום עבר בעצלתיים עד שבשעות הערב התלבשנו כולנו והלכנו לכנסיה הקרובה עבור ה"אזכרה" של אביו של פיץ. קשה להאמין אבל שנה שלמה עברה מאז שאביו הלך לעולמו. קשה לעשות את הסוויץ' הזה בין אווירת חג לגעגועים ועצב, בטח כאשר הכנסיה כבר הייתה מקושטת לגמרי. הטקס היה מכבד ועצוב כצפוי, והוא היווה אזכרה לחברי קהילה נוספים שהלכו לעולמם בשנה האחרונה, כך שלמעשה מדובר בכמה משפחות אבלות שהגורל זימן להם אבל במקביל.

מגני דוד על עצי אשוח. למה לא בעצם? ישו היה משלנו.

את הטקס סיימנו בארוחת ערב בבית מלון קרוב ששוב אילץ את המבוגרים שבקבוצה לנער מעליהם משהו מהכאב והגעגוע לאדם שלא שב. למזלם של כולם, הילדים ואווירת החג הצליחו להעלות חיוך על פני כולם ואווירת היחד עשתה גם היא את שלה ועשתה לכולם טוב בלב ובבטן.

עם גלילי נייר טואלט ואפי גזר מנייר, הפכתי את הגמדים השובבים בלילה האחרון לבובות שלג.
 הילדים אהבו את הרעיון.

בבוקר המחרת, בוקרו של ערב חג המולד פיץ ואני היינו אמורים לעשות את דרכנו חזרה למנוחה קצרה לפני משמרת לילה.לפני שעזבנו האח כינס את הילדים ואמר להם שהוא ואמא שלהם החליטו שמאחר ופיץ ואני לא נהיה בחג, הילדים רשאים לפתוח את המתנות שהבאנו להם. 

הילדים שמחו והתנפלו על השלל בלי לחשוב פעמיים וקרעו את העטיפות לחתיכות. הגדול שמח מאוד לגלות משחק פוקימון לניטנדו והקטנה קיבלה בובת אמא שרקנית, שאפשר להאכיל ולסרק אותה ואחרי זמן מה היא מביאה לעולם שלושה גורים. הבן חייך מאוזן לאוזן ותוך דקות כבר שקע לתוך המשחק והבת שמחה כי לדבריה חצי מהחיים שלה (!) היא רוצה את השרקנית הזאת ואבא שלה כבר החל בחיבור הסוללות ובקריאת הוראות ההפעלה.

בנהיגה בדרך חזרה לדירה התבשרנו בשעה טובה שהשרקנית הראשונה נולדה 🤣

הפוסט יצא ארוך, חלק ב' יבוא בהמשך.

שיחות עם בני משפחה

משמרות הלילה בשבוע שעבר זימנו לי התנסות מסוג חדש-ישן, מאחר ופיץ לקח חופש ונסע לבקר את אימו ואני נשארתי, לראשונה, לבד בדירה לכמה ימים. הלכתי לישון לבד, בישלתי רק לעצמי ובעבודה הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי למצוא עם מי לבלות בהפסקות. לכאורה, משהו שאני מתורגלת בו כבר שנים אלא שבפועל, זה מרגיש שונה כאשר כל אלה נמצאים בדירה חדשה ובמקום עבודה בו עוד לא ממש הכרתי חברים חדשים. פיץ חסר לי.

את השעות שעשיתי במשמרת הלילה האחרונה בשבוע ההוא, פיץ עבר בנסיעה מבית אמו ובלינה בדירתו הקודמת, שנמצאת קרובה יותר לדירתי (דירתנו?). כשהתעוררתי בשעות הצהריים אחרי שסיימתי לעבוד, התקשרתי להתעדכן בשלומו.
שאלתי על החוויות שלו אצל אמו והוא שאל אם ישנתי טוב ואם אכלתי. 
בשלב הזה כבר לא נשאר יותר מדי אוכל בדירה וחשתי עצלה במיוחד אז שאלתי אם יוכל לקנות כמה דברים בדרכו אלי.
הוא השיב בחיוב. "אני מצטערת שאני מפילה עליך מטלה, אני חשה ממש עצלנית וגם הגשם בחוץ לא עושה לי חשק לצאת"
"זה בסדר, מותר לך. עבדת לילות".
וככה, בדו שיח של שני משפטים סתמיים לכאורה, קיבלתי מפיץ תזכורת חשובה.
הנטיה הטבעית שלי היא לשפוט את עצמי די לחומרה, ובדו שיח יומיומי כזה הוא הצליח להזכיר לי בצורה פשוטה כלל לחיים קצת יותר נינוחים.

עוד אחת שממהרת כנראה לשפוט בחומרה היא אחותי הברבורה.
כתבתי כבר על הסערות הרגשיות שהיא עוברת בדירה החדשה וכמה שזה מעמיס רגשית.
מאז העדכון האחרון, נראה שהיא כבר עברה ממש אבל הדרמות לא שוככות, ומאחר ואני רחוקה, אני חווה אותן בעיקר בקבוצת הווטסאפ של האחיות אבל מקבלת גם הצצה של מאחורי הקלעים דרך האחות השניה והרגועה, קישוא. 

הפעם, ברבורה פצחה במונולוג ללא שום טריגר נראה לעין וקיטרה שהיא רוצה לחזור לחדר שלה אצל ההורים, לחזור לחניה הפרטית שם כי נמאס לה לחפש חניה כל יום ולהרטב בדרך לרכב, נמאס לה ואין לה כח וסיימה בכך שאמרה שהיא לא חושבת שתחזיק בדירה עד סוף החוזה. קישוא ניסתה להרגיע ואמרה שלאט לאט היא תתרגל והוסיפה שלדעתה יהיה לה יותר נח ללמוד את לימודי התואר השני שנרשמה אליהם בדירה שקטה מאשר אצל ההורים.
הברבורה הגיבה ואמרה שהיא לא תתרגל ושבחיים היא לא תרגיש שזו הדירה שלה. 
שתיהן החליפו כמה הודעות בנוגע ללחץ של הברבורה מתחילת הלימודים ו"אני לא יכולה גם לימודים וגם דירה גם ככה המח שלי בבלבלות כל היום" והרגעה של קישוא כי היא מכירה את המרצים ואמרה שהם טובים וגם נחמדים ואז שוב התנגדות של ברבורה ושוב עידוד של קישוא לברבורה שהיא יותר חכמה ממה שהיא נותנת לעצמה קרדיט, ושוב התנגדות במהלך שהתפרש אצלי כנסיון כמעט שקוף של ברבורה לסחוט מחמאות. 
את חילופי הדברים ביניבן ראיתי רק בשלב הזה והתלבטתי מה לכתוב. האם לנסות לעודד ובכך אולי להסתכן בהאכלת מפלצת החרדה שלה? או אולי לשלוח מילים קצת יותר חריפות בתקווה שיצליחו לנער אותה? 

"תני לי לחדש לך" עניתי בסוף "הדירה הזאת לא באמת שלך אלא של בעלת הדירה. ואם כבר, גם איפה שגרת קודם זה לא שלך אלא של ההורים. גם קישוא ואני לא גרות בדירות משלנו. מה שצריך לעשות זה פשוט להתארגן ככה שהמקום ירגיש כמו בית. זה תמיד מאתגר בהתחלה אבל זה מה יש וזה אפילו נחמד". 
רציתי להטיח את הפלאפון בקיר כאשר ענתה "לא משנה, אני יודעת שאף אחד לא מבין אותי אני אתבכיין לבד בשקט". נשארתי בעמדתי ואמרתי שכשעוברים דירה זה אף פעם לא מרגיש כמו בית בהתחלה ושזה לוקח קצת זמן ומחשבה ובכל מקרה זה קורה לכולם וצריך לעשות דברים לאט לאט. פתאום - שינוי חד כאשר אמרה שהיא תנסה להרגע ולדבר עם חברות ואבא כי הוא תמיד מצליח להצחיק אותה. לבסוף, קישוא סיכמה את זה יפה כאשר אמרה לה "הבית של ההורים תמיד נשאר בית, עכשיו פשוט יש עוד בית". נראה שאת זה הברבורה הבינה.

כאשר דיברתי עם הקישוא בהזדמנות אחרת, היא נתנה לי כאמור הצצה למאחורי הקלעים של הדרמה ההו כה סוערת הזו. 
מסתבר שההברבורה לא פעם מתקשרת לקישוא ולאבא שיבואו אליה או שיצאו איתה לכל מיני מקומות, כאילו היא די מתחמקת מהלבד של הדירה. בנוסף, וזה החלק המעצבן, ברבורה אמרה לקישוא שלדעתה אני בכלל לא מבינה אותה. 
כלומר, לא מספיק שהיא שופכת עלי כבר חודש את כל ההתבכיינויות שלה, היא כל כך עסוקה בעצמה שהיא לא שמה לב שגם אני עברתי דירה אלא שבניגוד אליה שגרה עשר דקות מההורים ושלוש דקות מקישוא, אני עברתי למדינה אחרת. אבל למה שתשים לב? לא זכור לי שהיא התעניינה בשלומי ובהתאקלמות שלי בצורה מיוחדת. 

לסיום, נקודה נוספת שקצת ביאסה אותי.
אבא התקשר אלי היום מסבתא כך ששוחחתי עם שניהם קצת על ענייני הא ודא. בין היתר, אבי שאל אם אני מתכוונת לחזור ארצה עוד חודשיים לרגל החתונה של בן הדוד, עניתי שכן. הוא שאל אם אני מגיעה לבד, עניתי בכנות שהזמנתי את פיץ להגיע, אבל כשהבנתי שהחתונה נפרדת לגמרי (בן הדוד הוא חסיד ויז'ניץ) ושפיץ יצטרך לשבת בנפרד לחלוטין ממני ורק עם אבי וגיסי שלא ממש דוברים אנגלית, חשבתי שאולי הוא ירגיש שלא בנח. 
ואז, כאילו הוא בכלל לא הקשיב, הוא עבר להקדמה הקבועה שלו "אני רוצה להגיד לך משהו אבל אל תכעסי". 
כל כך הרבה פעמים הסברתי לו שכאשר אומרים דבר כזה, מתחילים להתעצבן עוד לפני שמבינים על מה מדובר. 
"אז את רוצה שלא אגיד?" חמדתי לצון מספר פעמים בעבר כאשר עניתי בשלילה, זה תמיד מחזיק שלוש שניות ואז הוא ממשיך בכל מקרה. 
הפעם, הוא ניסה להגיד שהוא לא חושב שכדאי שפיץ יבוא כי בן הדוד ממש התחזק והוא לא יודע אם זה מתאים שפיץ ישתתף.
כאילו לא אמרתי כמה רגעים שפיץ כנראה לא יגיע מטעמים פרקטיים, עכשיו כשנכנסו למשוואה בפעם המי-יודע-כמה, ענייני דת מדומיינים יותר או פחות, חשתי אכזבה.
ממה החשש בעצם? שהוא יצלה חזיר על האש באמצע אולם השמחות? חוץ מזה, מאות בני ישיבה צפויים להגיע, אני לא חושבת שמישהו אפילו ישים לב שהוא שם.
הוא המשיך בשלו והזכיר שבכל זאת הוא לא "מבני עמנו", לא פחות, ואמר שזה לא מתאים כי כולם יהיו עם כיפות.
החשק לעקוץ עלה בי והזכרתי לו שאיו מניעה שפיץ יחבוש כיפה, שהרי גם האפיפיור תמיד חובש אחת.
ובנימה יותר רצינית, סיפרתי לו שפיץ תמיד עמד לצדי עם כיפה על הראש כאשר הדלקתי נרות חנוכה.

פייר? די התאכזבתי מהטיעונים הללו, במיוחד כאשר המשפחה של פיץ כל כך נחמדה ומקבלת, על אף פערי השפה והדת. 
עכשיו כשאני חושבת על זה, המסר שאני מקבלת מההורים הוא מאוד מבלבל. מצד אחד, הם שידרו לי לא פעם ואף אמרו מפורשות, שכדאי לי מאוד להזדרז בעניין הקמת משפחה לאור השעון הביולוגי המתקתק, גם אם החצי השני שלי הוא לא "מבני עמנו". ומצד שני מה? הוא לא מוזמן לאירועים משפחתיים אם יש אווירה דתית-יהודית-קדושה מדי? יכול להיות שהם סתם מתביישים במוצא הזר וה"טמא" שלו? כי כבר היו לאבי אמירות בכיוונים האלה בעבר.
אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שהם היו אומרים מילים דומות לגבי האקסים שלי החילונים בואכה אתאיסטים. 

רציתי לכתוב גם על הביקור המאוד נעים אצל המשפחה של פיץ, ה"אזכרה" של אביו ואווירת הכמעט חג מולד, אבל כנראה שזה ישאר לפעם אחרת. 

ימים ראשונים בארץ השיכורים

כמעט שלושה שבועות מאז היום בו שבתי לארץ השיכורים, לזרועותיו החיוורות והמחבקות של פיץ.
הזרועות ההן, יחד עם העיניים המחייכות חיכו לי בקבלת הפנים של שדה התעופה המקומי, עטפו אותי בחיבוק גדול ומוכר שגרם לי לשחרר אנחת רווחה ופוגגו את שאריות הסטרס שנותרו בי אחרי מרתון של אריזות, נקיונות וסידורים בירוקרטיים.
בשדה התעופה הזה אמנם עברתי לא מעט פעמים כך שהנוף, מזג האוויר וחיתוך המילים של המקומיים מוכרים מאוד, אבל החיבוק הזה, הוא באמת מה ששדרג את המוכר והפך אותו לבית. 

פיץ עזר לי לשאת את המזוודות לעבר אשת קשר של החברה שנשכרה לעזור בהתאקלמות. היא נתנה לי את המפתח לדירה והפנתה אותי לעבר דלפק השכרת הרכב. קיוויתי שגם הפעם אקבל משהו דומה לגולף האהובה שליוותה אותי בקדנציה הקודמת אך במקום קיבלתי טויוטה קורולה חדשה. לא רע בכלל.
את הנסיעה משדה התעופה לכיוון הדירה פיץ עשה בתור נהג מאחר ובארץ אני לא נוהגת וחששתי מטעויות.

ההתרשמות הראשונית מהדירה הייתה חיובית. הדירה חדשה לגמרי, עד כדי כך שהמזרון היה עדיין היה עטוף בנילונים, אבל בניגוד למגורים הקודמים היא הייתה ריקה למעט פריטי ריהוט גדולים כדוגמת ספה, מיטה, מזרון, שולחן אוכל וכסאות וכו'.
פיץ חשב גם על זה - הוא הביא איתו כמה צלחות, מעט סכו"ם, נייר טואלט ומגבות ברכבו, אותו הוא החנה בחניה של העבודה- מרחק של פחות מעשר דקות נהיגה משם. הקפצתי אותו לעבודה כנהגת, לפי הנחיותיו ובחזור כבר עקבתי אחריו. 
הקרבה הגיאוגרפית לעבודה היא כמובן שדרוג עצום עבורי. עד כה בארץ, הייתי צריכה ללכת עשרים ומשהו דקות (מרחק של 2 ק"מ), כדי להגיע להסעה ואיתה להמשיך עוד קרוב לשעה, כלומר כמעט שלוש שעות בכל יום בדרכים, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאורך המשמרות הוא שתיים עשרה שעות.

הימים הבאים עברו בהרבה קניות וסידורים. החל מאיקאה וחנויות כלי בית אחרות וכלה בסופר מרקט ובבתי מרקחת מקומיים, כאשר מדי פעם עשינו השלמות בדירה של פיץ, בעיקר עבור דברים כמו כלי מטבח. 

בגזרת העבודה- מאחר ובפעם אחרונה שעבדתי כאן הייתי שייכת לקבוצה אחרת, יוצא שאני לא מכירה כמעט אף אחד מחברי קבוצתי החדשים. את כל החברים שעבדו איתי בקבוצה הקודמת כבר פגשתי לשמחתי. עושה רושם שגם מבחינה מקצועית יש לי מקום להתפתחות כאן ומצד שני, אני מרגישה שהידע שהבאתי איתי מישראל יכול להיות פה לעזר. 

בינתיים בארץ, אחרי שאחותי חתמה על חוזה היא הפציצה אותי כמעט מדי יום בכל מיני מחשבות ושאלות ועדיין לא ממש נכנסה לדירה. היא כבר רכשה לעצמה טלויזיה חדשה וגדולה, התחברה לספק ערוצי טלויזיה וקנתה מזרון. בין לבין, היא שלחה לי כמעט מדי יום עדכונים בנושאי העברת חשבונות. מדי פעם, הבנתי מתוכן השאלות או כמות המלל שהיא מכניסה את עצמה ללחץ מיותר אותו ניסיתי להרגיע. הצעתי לה לקחת את הזמן ולעשות דברים בקצב שלה ומצד שני, לזכור שמספיק שישנה מיטה וקצת אוכל ובגדים והיא יכולה לעבור, לא צריך לחכות שהכל יהיה מושלם. 

השגרה הקצרה שהתפתחה לה מאז הנחיתה גם היא מועילה לי מאוד. יצא שכבר חודש שלם לא עשיתי משמרת לילה (אליהן אחזור בשבוע הבא) ולכן היה לי לא מעט זמן להסדיר את שעות השינה שלי ומצב הרוח השתפר בהתאם.
בינתיים, פיץ משתף פעולה עם ארוחות שישי ועומד לצדי ומזמרר "אאא-מן!" במנגינות מאולתרות בכל ערב כאשר אני מדליקה את הפתילות בחנוכיה שהבאתי איתי מבעוד מועד. 
בשבועות הקרובים כידוע, תגיע שעתי להצטרף אליו לעונת החגים הנוצריים שתפתח דווקא ב"אזכרה" לאביו של פיץ. קשה להאמין שעברה שנה מאז היום העצוב ההוא ועוד יותר קשה יהיה המעבר מה"אזכרה" שתחול יום לפני ערב חג המולד.
בחג עצמו ככל הנראה ששנינו נעביר בעבודה אבל מיד לאחר מכן נסע שוב לאמו כדי אחרי כן קצת זמן גם עם אחותו, אחיו ומשפחתו. כמובן, קיבלנו כבר רשימה של צעצועים שהילדים הביעו בהם עניין השנה ויתכן ויערכו השנה שוב "הגמד והענק" עבור מתנות לכל שאר המבוגרים במשפחה.
עד אז, אני מתעדכנת בכל יום בחדשות בארץ ומקווה ומתפללת לשינוי וחדשות טובות, השבת החטופים והפסקת וסיום המלחמה.

חג חנוכה שמח, שמרו על עצמכם.

שגרה, מלחמה, נסיעה

המלחמה והשגרה ממשיכות להתערבב זו בזו, יוצרות מין עיסה דביקה וגבשושית. הרי השגרה היא לא באמת נורמלית כאשר קולות המלחמה וקטעי דיווחים עגומים מתפרצים לפעולות היומיום ומשבשות את המורל והתחושה.

ובכל זאת, ישנה לא מעט פעילות, בין אפיזודות הדכדוך והדאגה.

השבוע ובזה שלפניו התנדבתי מספר פעמים במטה משפחות החטופים, עם הקבוצה שעוסקת בכספים. בפועל, השתלטתי למנהל המטה על הווטסאפ והתחלתי לטפל באנשים ובחברות שפנו אליו וביקשו לתרום. 

כבר ביום הראשון הייתי מעורבת בתרומה אחת על סך מליון דולר ובשניה על סך מאה אלף ש"ח וכשחזרתי הביתה תחושתי הייתה מרוממת עד כדי כך שהכנתי ארוחת ערב לצלילי פלייליסט אירוויזיון. אתמול הגיעה תרומה נוספת של שלושים מכשירי סמרטפון.

בין לבין, חוויתי גם ימים עם פחות פעילות. לא יודעת אם זה כי יש תלות בווטסאפ של המנהל שלא תמיד זמין לי, או בגלל ההתנהלות שהיא די מבולגנת אבל עדיין, הידיעה שעשיתי מעט-מעט כדי לשפר איכשהו ולמישהו את המצב, הצליחה לשפר את מצב רוחי שהיה שפוף מאוד לפני כן. 

אתמול כאשר הייתי במטה קיבלתי הודעה מאשתו של בן הדוד ששאלה אם אני נמצאת שם היום, עניתי שכן. היא אמרה שהיא מגיעה לשם בשתיים. אז המשכתי לעבוד עד כמעט שלוש כשראיתי שאין סימן חיים ממנה והגיע הזמן ללכת. בצאתי, ראיתי שבכניסה לבניין התארגן אירוע בהשתתפות הארגון בו היא עובדת, זיהיתי אותה בקהל די מהר, כאשר עמדה ליד אחד החבר'ה האחרים מכספים שהוא גם מכר שלה.

כאשר פנינו לברך לשלום אחת את השניה, תהיתי ביני וביני איך אגיב אם תמשיך בקו המעצבן שהתחיל בסוכות, ותתחיל לחוות את דעתה על חיי האישיים בפומבי ובצורה מחוצפת.

ואכן, תוך כמה רגעים היא שאלה אם אני עדיין נוסעת ועניתי בחיוב ואז הביטה במכר תוך כדי שבירכה אותי בחיבוק ואמרה "היא חושבת שהיא נוסעת כדי להתחתן... אבל אני אומרת שבשבילה רק יהודי". ברגע הזה המשכתי לחבק בחזרה וגם אני הבטתי במכר ואמרתי "שים לב שלא הייתה פה שום סימן שאלה... כי אני פשוט לא שואלת את דעתה". חשבתי שעוקצנות ברורה עדיפה על התפוצצות וטונים גבוהים. 

"חחח אני חולה עליך... שרופה!" אמרה וגררה לעוד חיבוק. ואני התחלתי להתעצבן בפנים. 

נשארתי לעמוד איתם עוד כמה דקות ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. היא ביקשה שאחכה כי גם היא בדיוק זזה. לא התלהבתי.

כשהלכנו לכיוון החניה, היא שאלה "אז מה איתו?" "מי זה איתו?" התממתי. "בן הזוג שלך".

כבר ממש לא היה לי כח לחטטנות שלה.

"עזבי" עניתי היא שאלה משהו נוסף עליו "עדיין לא עזבת" חזרתי. ועכשיו היו עזבה. המשכנו לדבר על פוליטיקה בריחוק מופגן בכמה דקות שנותרו עד שנכנסה לרכב.

את הכעס שנוצר במפגש איתה לא סחבתי הרבה זמן, כי תוך זמן קצר הלכתי לפגוש קולגה לעבודה, שלא ראיתי מאז השבת השחורה. הקולגה המאוד נחמד הזה הלך לבקר חבר בסביבה והזמין אותי לבוא כדי לומר לי שלום לפני הנסיעה. 

טוב היה לראות אותו, וגם השיחה הייתה מעניינת מאוד בין שלושתנו. נחמד מצדו לעדכן שהוא באזור. אני עומדת להתגעגע לחברתו ולעבוד איתו בצוות.

ואם כבר הזכרתי את הנסיעה, גם כאן ישנה התקדמות.

אתמול התלוותי לאחותי ויחד נסענו אל בעלת הדירה שלי, כדי שהיא תחתום על חוזה שכירות אחרי.

כן, מי היה מאמין שזה קורה!

עבורי, עצם החתימה היא רק מדגישה שהנסיעה מתקרבת ואכן עומדת להתממש ומצד אחותי- היא סופסוף יוצאת מהבית ואני כל כך שמחה עבורה וגאה בה!

שלא כמוני, שנאלצתי לעלות בסולם (מדירה עם שותף, לדירה עם שותפה, למגורים לבד בדירה מחולקת לדירה לבד) - היא מיד קפצה לדירה לבד שמגיעה מאובזרת ועם בעלת דירה הוגנת.

כמה הוגנת?

בעלת הדירה היא זו שהתקשרה אלי לפני שבוע כדי להזכיר לי שישנם כמה תיקוני צבע ושפכטל לעשות "כדי שאחותך תכנס לדירה יפה". התיקון הוא לא משהו קריטי, אבל בכל זאת היא תזכרה אותי כדי לוודא שזה יקרה. להבדיל, בעלי דירה קודמים שלי היו מתנגדים ומערימים קשיים על כל חצי תיקון שהיה נדרש, וגם אז מנסים לעשות הכל בצורה הזולה והמינימלית האפשרית. 

ומה בהמשך? 

מתחשק לי להתנדב לפחות פעם אחת בחקלאות. אני חושבת שהעבודה הפיזית והשהיה בחוץ תעשה לי טוב.

מעבר לזה, אני צריכה למצוא את הזמן לארוז מזוודות, להפטר ממש שלא צריך, לנקות ולפגוש חברים ומשפחה כמה שיותר.

שבוע של פעילות ובלאגן

כל כך הרבה דברים שקורים עכשיו, ברמה הלאומית, המשפחתית והאישית ואני מתקשה למצוא את הידיים והרגליים. 
המלחמה עדיין כאן כמובן, וכמו כולם גם אני עוקבת בדאגה.
נכון שהיו אנקדוטות "נורמליות" פה ושם שכמעט גרמו לי להרגיש שהחיים שבו למסלולם, אך התזכורות לא מבוששות לבוא. 
התראות ה"צבע אדום" של היום ואתמול למשל, עשו את זה מצוין.

ברמה המשפחתית, השבעה של הדוד היקר שלי שהלך מאיתנו במפתיע, העסיקה את כולנו במגוון דרכים. 
כמובן, היו ביקורים תדירים אצל הדודה שם אלמנתו, הילדים ואמא שלי ישבו. אחיותי ואני עשינו שמיטב יכולתנו כדי לתחזק גם את המסביב.
למשל, ביקורים תדירים אצל סבתי בבית האבות, שעכשיו נצרכו יותר מתמיד מכיוון שבנה נפטר ואמי מתאבלת עליו. 
באחד מהביקורים הללו, כבר עמדתי להוציא את סבתא ללובי כדי שתהנה קצת מקרניים אחרונות של אור יום, אבל בדיוק רגע לפני היה צבע אדום. הבטתי בבלבול בעובדי המקום ושאלתי אם המרחב שבו אנו שוהים הוא מוגן, אבל בראותי את החלונות הגדולים הנחתי נכון שהתשובה היא שלילית. אחותי ואני מיהרנו לגלגל את הכסא של סבתא למסדרון המוגן יותר שם המתנו מספר דקות. סבתא שלי, שאינה צלולה, שאלה "נו, למה מחכים?" אז עשינו סיבוב הלוך וחזור במסדרון כמה פעמים וחזרנו לחדר ההתכנסות שלהם. הרגשתי שלא בטוח לקחת אותה ללובי, שרובו מלא בחלונות גדולים ובטח שלא לגג, למרות שיש שם גינה מקסימה לרווחת דיירי המקום.
היום אחיותי התגייסו לבשל להורים שלי לשבת ולנקות את הבית. למרות הרצון שלי להצטרף, גם אתמול קרסתי למיטה והתעוררתי כשכבר לא היה במה לעזור.

בנוסף לסבתא שלי, שהיא אמא של הדוד ז"ל, יש לדודה גם את אביה שלה שנזקק לטיפולה.
בדיוק לפני המוות הטראגי, מצבו של אביה הדרדר ובמקום מגורים לגיל הזהב היא העבירה אותו לבית חולים סיעודי קרוב יותר לביתה. חוץ משני משלוחי אוכל וציוד שעשיתי עבורה מביתה לבית האבות, עזרתי לה גם למכור תוכי שהיה ברשותו ושנשאר במגורים הקודמים שלו. כבר לפני כמה שבועות ראיתי שהיא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שהוא מיועד למכירה, אבל לא היו קופצים ולכן היא נסעה אליו כל יום כדי להאכיל אותו. הדודה אמרה שהיא יודעת שיש ביקוש רב לתוכי שכזה, אבל היא חייבת לפנות אותו עוד היום, וכל מחיר שיהיו מוכנים לשלם עבורו הוא בסדר מבחינתה, כי זה צער בעלי חיים.
פרסמתי את התוכי בכמה קבוצות יעודיות ותוך כמה שעות הגיע מישהו לקנות אותו, לשמחת כולם.

בין לבין, נכנסתי אתמול לשאיבה שלישית. הפעם התלוו אלי חג'י והארלם שהגיעה גם בפעם הקודמת.
הכל הלך בצורה די חלקה ומהירה מאחר והייתי היחידה נכנסה אתמול לשאיבה. הפעם לצערי, שאבו והקפיאו ממני רק שלוש ביציות. אני צריכה לשמוח על כך שזה יותר טוב מכלום, אך בהשוואה לנתוני ההתחלה שנראו די טובים, התוצאה די מאכזבת.
מבית החולים יצאתי מיד לשבעה, יחד עם הדודה (מצד אבי) ומשם המשכנו לביקור סבתי מצד אבא וגם שם תפסה אותנו אזעקת צבע אדום.
הדודה הקפיצה אותי הביתה, כאשר התכנון היה לבקר שוב את הסבתא השניה בבית האבות אחר הצהריים, אבל קרסתי מעייפות ופספסתי את ההזדמנות. התעוררתי שוב בערב מעוד אזעקה.

מאירוע אחד למשנהו, שכולם מצריכים את תשומת לבי, אני עדיין עובדת והו כן, ויש את העניין הקטן והלא פתור הזה של הרילוקיישן.
ובכן, כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי הודעה מאל-על שהטיסה בוטלה. כמה שעות אחרי הגיעה הודעה מהעבודה שכל מי שהטיסה שלו בוטלה צריך ליצור קשר עם משרד הנסיעות עמם אנחנו עובדים והם יארגנו כרטיס חדש. 
בעקבות תגובתה של n_lee שנתנה לי קריאת השכמה (תודה רבה לך!), החלטתי שיש לי כאן הזדמנות לדחות את הטיסה ובכך אולי להספיק לתרום פה במשהו למאמץ המלחמתי, לעבור עוד סבב שאיבה וגם להספיק להתארגן בצורה נאותה, אחרי שהשבועיים הראשונים ללחימה השביתו אותי לחלוטין. זה הצריך מעט בירורים, אבל תוך יומיים עדכנו אותי שדוחים לי את הנסיעה בחודש, מה שיאפשר לי אולי אפילו לסיים סבב שאיבה רביעי.

כשאני ליד הדודה או אנשים אחרים אני משתדלת לשדר חוזק ויציבות, לומר שהכל יהיה בסדר, אבל גם לי יש רגעים שבהם אני חשה בכתפיים שנשמטות ופתאום ראשי מוצף בשאלות.
איך זה יגמר? איך יראה העתיד של המדינה שלנו? איך יראה העתיד של משפחתי ושלי כאן? האם אני עומדת להתקל באנטישמיות או אנטי-ישראליות בארץ השיכורים? הרי כאן כולנו מאוחדים ומהווים רוב, שם אני עשויה למצוא את עצמי כמיעוט מבודד ועצוב. 

השבוע שנגמר היה מלא בבשורות קשות, במשימות, ובתנועה שלא הותירה לי הרבה זמן למחשבות לעצמי, או אפילו לאכול ולנוח כמו בן אדם.
מקווה שהשבוע יביא לנו בשורות של שקט.

דוד שלי

ביום ראשון נפגשנו צ'ץ' ואני כדי לנסוע לאקספו ולתרום קצת למאמץ האזרחי-מלחמתי.

כשהגענו למקום נאמר לנו שיש כרגע יותר מדי אנשים ושנחזור בשעה שתיים. מאחר והשעה הייתה כמה שעות לשתיים, החלטנו להרים טלפון לנדלניסט שמעורב בחפ"ק בצומת בית קמה בדרום, עד הדרך אספנו את הדודה.

הנסיעה ערכה למעלה משעה, וכאשר סופסוף הגענו למקום והתחלנו להבין איך אפשר לעזור, קיבלתי שיחת טלפון מהדודה שלי מצד אמי.

היא נשמעה נסערת, מקוטעת ובעיקר הלומה לחלוטין, כאשר סיפרה לי בדמעות שהיא לא ידעה למי לפנות ושהיא צריכה שמישהו מהענף שלנו של המשפחה יספר לאמי שאחיה, בעלה של הדודה נהרג.

חשבתי שאני הוזה. אבל לצערי זה נכון, הוא מצא את מותו הפתאומי בתאונת עבודה.

אני לא יודעת אם אני רוצה לפרט על הלוויה בשעת לילה מאוחרת בהשתתפותם של מאות חסידי ויז'ניץ (אחד מבניו של הדוד הוא חסיד) ובהשתתפותו של האדמו"ר בכבודו ובעצמו שספד לו ארוכות, על המשפחה מהצד של אבי שכיבדה גם היא בנוכחותה למרות שחלקם כהנים שלא יכולים להכנס. לא יודעת אם אני רוצה לספר על ההלם, הדמעות, ילדיו ההמומים - אחד ליטאי, השני חייל, השלישי חסיד ויז'ניץ והרביעית, הקטנטונת, בכיתה י"ב. לא רוצה אבל לצערי נאלצת לציין את המהפך משמחה לאבל, לאחר שרק באותו סוף שבוע, הם סגרו וורט לבן החסיד, הבן הראשון שמתקדם לכיוון חתונה, וזמן כה קצר לאחר מכן תראנו כולנו כדי להתאבל. 

אני כן רוצה לספר איזה דוד ואדם הוא היה.

הדוד היחיד מצד אמי, אחיה שצעיר ממנה רק בשנה אבל שהתחתן כאשר אני הייתי כבר בת אחת עשרה.

מאחר ואת ילדיו שלו הביא בגיל מאוחר יחסית לאמי, כל הילדות שלי ושל אחיותי התאפיינה בהרעפת המון תשומת לב, חיבה ותמיד עם חיוך ועם לב של ילד.

בניגוד להורים שלי שדי אוהבים את המקום שלהם בלי יותר מדי תזוזות, הוא תמיד היה מצליח איכשהו לגייס את ההורים שלי לפעילויות שבלעדיו היו נראות לי כמדע בדיוני-

שבתות עם כל המשפחה בקיבוצים כאלה ואחרים, כרטיסים והסעות לפארקי מים ולקרקס- הכל היה אפשרי איתו. עבורי, כילדה, הוא היה הכלאה נהדרת בין מבוגר שיש לו סמכות ושמקובל בין מבוגרים אחרים, לבין לב של ילד שובב שרק מחכה לצאת איתנו להרפתקאה.

גם הדרכים הקטנות שבהם היה נותן לנו תשומת לב היו נוגעות ללב.

לא פעם היינו מתארחים אצל סבתא שלי בסוכה שהוא היה בונה. גם כשהייתי כבר בגיל תיכון, עדיין חלק מהקישוטים שהיה תולה היה יצירות מקושקשות שאחותי ואני הכנו בגן לכבוד החג. זה היה מקסים בעיני.

הוא היה הדוד האהוב עלי כילדה, ולא רק עלי- צ'ץ' ואחיו, שהם בני דודים שלי מצד אבי ובזמנו שכנים שלנו באותה קומה בבניין גם זוכרים אותו כ"דוד". הוא היה לוקח אותם לסיבובים, מביא גם להם את אותן המתנות שהיה מביא לנו וגם היה מוציא את כולנו לטיולים והרפתקאות בכל פעם שהתאפשר.

תמיד היה לו חיוך שובב על הפנים, תמיד אוהב צחוק טוב או בדיחה פרקטית דבילית.

למשל, אני זוכרת שבאיזה אירוע משפחתי, הוא תקע בי מרפק ואמר לי במבט "קלטי קטע" 

ואז הוא מזג לסבתא שלי כוס יין והיא שתתה. ואחרי כמה דקות עוד אחת, והיא שתתה ועוד אחת... והזיגוג בעיניים ניכר יחד עם אודם בלחיים והוא נקרע מצחוק וצחוקו נדבק גם בי. 

צ'ץ' למשל שיתף, שיש סיפור ששני אחיו הגדולים, שגדולים מאיתנו בשש ושמונה שנים, תמיד היו מספרים עליו.

כשהם היו קטנים, הוא לקח אותם יום אחד לסיבוב ברכב הגדול שהיה לו אז. בן הדוד שלי שאל מה יקרה אם הוא יזיז את ההגה שמאלה הדוד ענה לו "תזיז, לא יקרה כלום" ואז הוא הזיז והם נכנסו בפח. כזה שטותניק הוא היה.

אבל חוץ מהשטויות, הוא ידע גם להיות רציני ומחויב כשצריך. סבתא שלי, שהלכה והתבגרה במהירות גרה אצלו בשנים האחרונות, וגם כשעברה לבסוף לבית אבות סיעודי, הוא לא חדל מלבקר אותה תכופות. בשבעה למדתי שהיה נוהג לנסוע עם רכבו ביום שישי ולהחנות אותו ליד בית האבות וכך, בשבת היה מגיע אליה ברגל, מבלה איתה כמה שעות ואז חוזר ברכב אחרי צאת השבת.

הוא גם תמיד דאג לשמור תמונות ישנות, מסמכים וכל מיני הסברים על המקומות מהן המשפחה הרחוקה הגיעה, ולא היסס להסביר בסבלנות על קשרי משפחה בכל פעם שמישהו היה מעוניין. הוא שימר את השורשים למען העתיד. 

כולם בהלם על לכתו המזעזע והפתאומי, ולמעשה הפרטים של התאונה עדיין לא ידועים במלואם ואפילו שנויים במחלוקת.

לכולנו יחסר האיש המצחיק, החייכן, השטותניק, הרציני, האב, הבן, הבעל, הדוד המאוד מאוד אהוב הזה, שנלקח מאיתנו בחטף חודש לפני יום הולדתו ה60.

יהי זכרך ברוך דוד יקר, אני כבר מתגעגעת.

מתקפת פתע על ישראל

שמיני עצרת משפחתי מאוד היה אתמול.

הגעתי אל הדודה בשמחה ובחיוך, במיוחד לאחר השיחה מלב אל לב שהייתה לנו מוקדם יותר השבוע.

ארוחת החג הייתה טעימה ונעימה כרגיל, ושיחות הסלון שלאחריה נעשו בליווי תה מחליטת עלי זעתר טריים. ריח התה היה מבלבל כי לכולם הוא הזכיר מיד פיתה דרוזית, אבל הטעם הפתיע מאוד לטובה.

השיחה התארכה והתארכה וכבר כמעט פניתי ללכת הביתה עד שצ'ץ' הגיע. 

נוכחותו לבד העלתה נושאי שיחה נוספים וכמובן שגם לוח הקטאן נפתח עד מהרה. 

הפעם לא היה לי מזל ודי קרטעתי מאחור, אבל כרגיל היה כיף. כאשר ביקשתי מהם תשובה כנה לשאלה מי יחליף אותי ליד לוח המשחק כאשר אני בארץ השיכורים, הם אמרו שכנראה אף אחד. קצת הצטערתי לשמוע.

משם השיחה נסבה לנושאים מאוד אישיים ורגישים בקשר אלי, לנסיעתי הקרבה ולספקות הרבים שמנהלים אותי בחיי. צ'ץ' והנדלניסט עודדו ושאלו שאלות בעיקר בנוגע לכמה משפטים שציינתי בהקשר של קריירה ולימודים. הם נתנו לי תשובות גבריות מאוד, כלומר כאלה שלא צריכות להתחשב במיוחד בשעון ביולוגי מתקתק וכאשר הסברתי להם את עמדותי צ'ץ' הסכים איתי מיד והדוד שנשמע פחות נחרץ בתחילה רק הזכיר לי לא לשכוח את עצמי ורצונותי בתהליך. 

בניגוד לשיחה החטטנית שהייתה עם אשב"ד בשבוע שעבר, זו שיחה שנעמה לי הרבה יותר מכל הבחינות- מדובר באנשים שבאמת קרובים אלי, השיחה נעשתה בשקט ובישוב הדעת ולא כמשפטים שנורו לעברי מול סבתא ודודים ובניגוד לפעם הקודמת, אני יודעת שאם הייתי מרגישה שלא בנח, השיחה הייתה נפסקת מיד. בנוסף, ניכר מאוד שהם מקשיבים לי באמת ורוצים בטובתי, ולא רק "טובתי" לפי ראות עיניהם בלבד.

אתגעגע לזמן איכות שכזה בניכר.

צ'ץ' ואני יצאנו מבית הדודים לקראת השעה שלוש ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי לבוא לבית הכנסת למחרת בבוקר להקפות.

שאלתי אותו איך הוא מתעורר מוקדם בבוקר בלי לכוון שעון... 

ממש לא ציפיתי שהתראות "צבע אדום" בשש ומשהו בבוקר תהיה התשובה. 

כמו כולם, אני צמודה לחדשות ולווטסאפ.

בני משפחתי גרים כולם במרכז וכרגע הם בטוחים. 

אבל אצל חברי לעבודה המצב שונה לגמרי.

שלושה גויסו למילואים, כולל אחד שגר בשדרות ורק מחכה שיסירו את העוצר מעל העיר כדי שיוכל להצטרף ליחידה.

המנהל שלי מטייל כרגע בחו"ל אבל השאיר מאחור שני ילדים בסדיר, כולל בן בקרבי שהוקפץ.

מחר אמור להיות לסבתא שלי תור במכון שמיעה שהיא ממתינה לו זמן רב, האם הוא מתרגיש בנח לצאת מהבית?

אני אמורה לנסוע לבי"ח לביקורת, כעת כשאני בתחילת סבב שאיבה שלישי. האם הפוקוס של בתי החולים עבר רק להצלת חיים ושם בהולד יצירת חיים? במוקד החירום אין תשובה חד משמעית כרגע. 

ובינתיים, חדשות מזעזעות על חדירת מחבלים, למעלה ממאה הרוגים ואלף פצועים, מספר לא ידוע של חטופים ושבויים וכעת אומרים שגם חיזבאללה מתחילים להתגרות בנו מצפון. 

החשיכה שיורדת כעת תקשה עוד יותר על סיום חלק מהאירועים שעדיין נמשכים וגם על מציאת מנותקי קשר ממסיבת הטבע.

אתמול כשדיברנו על ספק, צ'ץ' שאל אותי האם יש לי ספק שאתעורר מחר בבוקר. 

אמרתי שמי יודע, אולי כשאחצה את הכביש בדרך חזרה אדרס למוות או שלא אקיץ משנתי.

הוא החזיק את הראש וקצת הופתע מהתשובה הזאת ואמר שאני לא יכולה לתת למחשבות כאלה לנהל אותי. עניתי לו:

"האם כשאני הולכת לישון לפני משמרת יש סיכוי שלא אקום בבוקר? יש. ובכל זאת, אני מכוונת שעון מעורר ומכינה בגדים כי אני לא נותנת לספק הזה לנהל אותי". 

מי חשב שיש סיכוי שלמחרת השיחה ההיא נתעורר למציאות הזויה ומבהילה שכזאת?

מאחלת מכאן רפואה שלמה לכל הפצועים, שכל הנעדרים ישובו לחיק משפחותיהם במהרה ושנדע רק שקט ושלום.

סוכת שלום וחיכוכים

עבר זמן ועברו אירועים מאז הפוסט האחרון.

העדכון האחרון פורסם רגע לפני כניסה לסבב שאיבה נוסף בערב יום כיפור. חברתי הארלם הצטרפה אלי אז, והנוכחות שלה בהחלט הנעימה את האווירה. הפעם הזאת הייתה מעט יותר מוצלחת מהפעם הקודמת, כאשר שאבו ממני שש ביציות והקפיאו חמש. סה"כ, שמונה ביציות בפריזר. 

יומיים אחרי השאיבה התחלתי לקחת כדורים לקראת הסבב הבא שהתחיל היום וזו תהיה ההזדמנות האחרונה להקפאה לפני נסיעתי לארץ השיכורים, שתקרה בעוד שלושה שבועות.

צום יום הכיפורים עבר בקלילות יחסית. בערב החג אמנם חשתי עייפות גדולה בבית הכנסת, אחרי יום שהתחיל מוקדם וכלל הליל כירורגי בטשטוש, אבל בהמשך ביליתי בחברה טובה אצל הדודה והנדלניסט עד לשעות הלילה המאוחרות, כולל משחק קטאן מהנה.

יום הכיפורים עצמו התחיל עבורי עם יקיצה בשעה ארבע אחה"צ. 

התלבשתי בזריזות והלכתי שוב לבית הדודה, שם שיחקתי איתה ועם הנדלניסט רמי קוב. אחרי שעה בערך המשכתי לבית הכנסת לנעילה. סה"כ, הצום לא היה קשה מדי ונהנתי מחברת המשפחה.

גם את ערב סוכות ביליתי אצל הדודים. כשהגעתי סבתא שלי כבר הייתה שם והמתינה בסבלנות על הספה, ואז, תוך כדי המתנה גיליתי שאורחים נוספים צפויים להגיע- צ'ץ' והוריו יחד עם אחיו הבכור, אשתו וארבעת ילדיהם. 

על אשתו של בן הדוד סיפרתי מעט בעבר.

לאחר המתנה די ממושכת, במיוחד עבור סבתא שלי, כל החמולה הגיעה וכולנו התקבצנו בסוכה.

האווירה הייתה טובה והאירוע היה מוצלח סה"כ למעט תקרית אחת מתמשכת שהעיבה על מצב רוחי. 

מעט אחרי קידוש, תפסה אותי אשתו של בן הדוד כששתינו בדרך לנטילת ידיים ושאלה בצורה די ישירה מה קורה עם פיץ ואיתי. אמרתי שהכל בסדר. היא המשיכה לשאול שאלות, אבל אמרתי שאדבר איתה על זה אחר כך. היא התעקשה על תשובות ואני התעקשתי על אחר כך. 

בתחילת הסעודה, דודי (אביו של צ'ץ') שאל מתי אני נוסעת, ואמרת שבסוף החודש. אשתו של בן הדוד מיד התעוררה ושאל לאן ולכמה זמן, ועניתי. חשבתי שהיא עשתה את הקישור, אבל כנראה שרק באופן חלקי.

כשהמשיכה להעלות את נושא הזוגיות שלי עם פיץ, היא כבר פחות חיכתה לתשובות ויותר קפצה למסקנות. זה התחיל במונולוג על זה שחבל שאני מבזבזת את השנים הכי יפות שלי בהמתנה לו, שאני צריכה לחתוך את הסיפור הזה חד וחלק ובכלל היא שמעה שבת כהן שהולכת עם מישהו שאפילו לא יודע כמה משניות זה עלול להגמר באלמנות או בשבר ביחסים. מצד שני, אמרה שהכי חשוב זה לעשות ילד כי אז הלחץ מהשעון הביולוגי יורד, וגם אם אמצא זוגיות אחר כך זה בסדר. בהמשך היא כמעט פקדה עלי לסיים את הסיפור הזה כשאני שם ומיד לסור לבנק הזרע הקרוב למקום מגורי.

ואני? בעיקר עמדתי בשתיקה והייתה קצת בשוק מההחלטיות שבה היא פלטה את כל השטויות הללו ומרשימת ההוראות שקיבלתי. 

כלומר, למה לי לנסוע למדינתו, אם יש לי כוונה להפרד ממנו, ואז להתקע שם עוד שנה? לא ברור לי. האם המסקנה המתבקשת היא לא שאנחנו במקום טוב ביחסים? 

לא הבנתי את החשיבה שלה בכלל.

ההסבר המתבקש היחיד הוא שהיא פשוט החליטה עבורי מה עלי לעשות כפי הבנתה בלי קשר למציאות.

גם המילה "הבנתה" היא מאוד לוקה בחסר במיוחד מאחר ולא אמרתי כלום. 

לקראת סוף הערב, הדודה תפסה איתי כמה מילים כשעזרתע לפנות כלים ושאלה אם אני בסדר, עניתי שכן. היא אמרה שהיא העריכה את השקט שלי בזמן ה"מתקפות" של אשב"ד והיא במקומי כנראה שהייתה עונה לה במקום. אמרתי שלא התרגשתי ממנה ושלדעתי המסקנות שהיא קפצה אליהן שגויות לחלוטין כי כאמור, לא הייתי טורחת לנסוע לשם לשנה אם הייתי חושבת על פרידה. 

השיחה המשיכה עם הדודה על נושא מיסוד הקשר ודווקא מולה הרגשתי יותר בנח לשתף שאני לא יודעת איך יראה אירוע כזה כי הוא לא יהיה בהובלתו של רב אבל גם לא של כומר ובכל מקרה, לצערי הרב, אני לא יודעת אם יש טעם בכלל לעשות אירוע מאחר שלתחושתי אף אחד לא באמת ישמח בשמחתי ואירוע שכזה יהיה מלא בעיקר בחיוכים מזוייפים.

היא טענה שהיא תשמח ותגיע לכל מקום בו נבחר לקיים אירוע... ואז מישהו נכנס למטבח והשיחה נפסקה. 

למחרת בצהריים הלכתי לבקר אצל ההורים של צ'ץ', לאחר שהוא הזמין אותי לסוכתם. 

למעשה, התלבטתי זמן מה אם להגיע, כי מצד אחד שמחתי לעוד זמן משפחה בזמן הקצר שנותר לי עד הנסיעה ומצד שני, חלחלה בי ההבנה שבעצם אני כן יש בי מידה של כעס על הדברים שאשב"ד חזרה ואמרה בערב ולכן הרגשתי שעלי לענות לה הפעם, אבל לא רציתי שזה יגרור תחושה לא נעימה או ריב.

לבסוף, הגעתי מאוחר, בשלב שהם כבר סיימו לאכול בסוכה, ובכל זאת נשארתי שם קצת לפטפט.

אצל הדודה והדוד היו גם צ'ץ', הבן הבכור עם אשתו וילדיו וגם הדודה והנדלניסט שהתארחו. הבן האמצעי של הדודה והדוד הצטרף גם הוא בהמשך. 

כמעט מיד בכניסתי, אשב"ד חצי שאלה בחצי חיוך "יכול להיות שאני חייבת לך התנצלות על אתמול, לא?". לא הבנתי את הטון. אבל המשכתי להגיד שזה בסדר. 

היא המשיכ, אולי בנסיון הצדקה עצמי, ואמרה שלדעתה דווקא היה לנו אחלה דיאלוג אתמול "דיאלוג... אחת מאיתנו בעיקר דיברה והשניה בעיקר הקשיבה" עניתי ושעמתי צחקוקים מהדודה.

אשב"ד שכנראה ממש גרועה בלהבין רמזים ולעצור בזמן המשיכה למלמל ספק לעצמה וספק לבעלה שישב לידה "... וזה פשוט כי זה נורא מעצבן אותי שהוא מבזבז לה ככה את הזמן... אלה השנים הכי יפות שלה שהוא לקח ולא יחזרו"

"הוא לקח... הוא עשה... הפכת אותי למאוד פאסיבית בסיפור הזה". אני כבר לא זוכרת מה היא ענתה.

חוץ מהקטע הזה, היה דווקא מפגש נחמד. עם בן הדוד האמצעי לא דיברתי הרבה זמן, האווירה הייתה נחמדה וצ'ץ' הוציא ליקר שקדים מתוק וכולנו הרמנו כוסית לרגל ארבעים וחמש שנות נישואים שהוריו ציינו רק מספר ימים קודם לכן.

למחרת, באמצע יום עבודה לחוץ התקבלה שיחת טלפון מאשב"ד הבלתי נלאית ששוב חשה (בצדק!) שהיא צריכה להתנצל.

קיבלתי את התנצלותה כמובן ואחרי כן היא הזמינה אותי להגיע יום למחרת או מתישהו בהמשך השבוע אליה כדי להפגש עם מישהי שסיפרה לי עליה במהלך החג, חסידת חב"ד חדה שהיא ובעלה טענו שיש לנו חשיבה דומה ושכדאי לי לפגוש.

"אולי היא תתן לך עוד פרספקטיבה, עוד כיווני חשיבה..."

"אם יש לך אפילו קצת ספק ביחסים האלה אז אולי כדאי לך להמשיך לחשוב..."

"אבל אם תגיעי למסקנה שהוא האיש שלך כמובן שנהיה הכי שמחים בעולם בשבילך" וגם חזרה שוב על עניין הבת כהן שצריכה מישהו בקיא בלפחות מעט משניות ועל ההשלכות שעלולות להיות במידה ולא יהיה כך.

היא גם מאוד לחצה עלי להגיע היום, או מחר, היא תקבע לי פגישה איתה. אה, את עובדת? אז תחליפי משמרות.

בקיצור, היא ממש ממש עיצבנה אותי ואם שני קולגות לא היו לידי באותה העת, הייתי מתפתה לצרוח עליה דרך הטלפון כל עוד יש לי אוויר בריאות. גם כאן, למרות הרצון, זה נגמר בהדיפות שקטות יחסית מצדי.

הקולגות המקסימים שלי שאלו אם הכל בסדר בסוף השיחה כשראו את המצוקה על פני, ואני שיתפתי אותם במעט מהנאמר.

סטטיסטית- נשים חיות יותר מגברים ופיץ מלכתחילה מבוגר ממני בעשור, לכן לא מן הנמנע שאני עלולה למצוא את עצמי אלמנה יום אחד. זה עניין של סטטיסטיקה, לא של היחוס של אבי. ושוב- עצבן אותי שהיא חשב בנח פשוט לדחוף את האף שלה בכזאת בוטות ולנושא כל כך אישי. 

למחרת קיבלתי שיחת טלפון מהדודה. היא שאלה לשלומי. שמעתי בנימת קולה שאולי ציפתה לתוספת שתגיע אחרי "הכל בסדר" אבל לא הוספתי. היא שאלה אם ארצה להפגש לקפה בהמשך השבוע, ואני שמנסה להנות כמה שיותר זמן בחברת אהובים שמחתי על ההזדמנות. קבענו למחרת לפני משמרת לילה.

המקום שנקבע בצורה ספונטנית היה אצלה בגג במקום בבית קפה רנדומלי בחוץ. 

דיברנו על הא ודא ודי מהר, כצפוי, היא ניווטה את השיחה לחילופי הדברים שנאמרו בין אשב"ד לביני בשני המפגשים שלנו בחג. 

סיפרתי לה שזה התחיל רגוע אבל שככל שהשעות עברו הבנתי שהמילים שלה הכעיסו אותי ושלמעשה הגעתי בחג אל ההורים של צ'ץ' במטרה להגיב לה. הדודה אמרה שאכן עניתי לה יפה. שיתפתי אותה גם בתוכן השיחה הטלפונית שהייתה ביום ראשון, על תוכנה מלא הניגודים והמבולבל ועל כמה שההגיון שלה עקום בעיני. 

הדודה, בחצי סינגור, אמרה שהיא כנראה מגיבה ככה כי כל הסיפור הזה בא לה בהפתעה, עניתי שאשב"ד יודעת על פיץ שנים אחורה ובכל מקרה, לא החלפתי איתה מילה שנתיים, לכן אני לא מבינה מאיפה החוצפה לבוא ולנסות להשפיע עלי בכל מיני דרכים רק כי היא "מופתעת" מנושא שהוא בכלל לא עניינה. היא הסכימה איתי וגם גילתה לי שהיא אמרה לאשב"ד עוד באותו ערב שהיא מבינה שיש לה כוונה טובה אבל שהמעשים והדרך שבה היא פועלת עוד תדחוף אותי בדיוק בכיוון ההפוך.

אשה חכמה, הדודה שלי.

הדודה רצתה גם להמשיך את השיחה שנקטעה במטבח, כאשר גיליתי שלדעתי אף אחד לא ישמח בשמחתי.

שיתפתי בכנות שהתקרית עם אשב"ד רק חיזקה את הרעיון שפיץ ואני ניסע לאנשהו רק שנינו כדי למסד את הקשר, בלי להזמין אף אחד. בין כה וכה בארץ אין לנו אפשרות לערוך בארץ טקס שיהיה לו תוקף משפטי כלשהו, אלא רק מסיבה. אבל אם אף אחד לא ישמח עבורנו, מה הטעם בכלל באירוע מחא בחיוכים מזוייפים?

היא שאלה האם אני לא מכירה אף אחד שבודאות ישמח להגיע ולשמוח, עניתי שיש לי כמה חברות שכבר נתנו לי את ברכתן והודיעו שיגיעו לאירוע כזה, היכן שלא יהיה. 

הדודה הוסיפה שהיא לא יכולה לדבר בשם כל המשפחה, אלא בשם בני ביתה בלבד וכולם ישמחו ממש להגיע ולחגוג איתנו ואפילו הפליגה בדמיון ואמרה שהיא כבר מדמיינת את סבתא מבקשת להסיע אותה לעשות שיער ואיפור לפני האירוע.

מעניין שהיא הזכירה את סבתא, כי היא והדוד הנדלניסט היו אולי שני האנשים היחידים במשפחה המורחבת שפשוט קיבלו את הזוגיות הזו בלי הערות געוולד. 

הדודה הזכירה לי שהכי חשוב זה לשים את עצמי במרכז ולפעול כפי שאני מוצאת לנכון, ושאי אפשר לחיות את החיים בהתאם למה אחרים עלולים לחשוב. אם אני רוצה לעשות אירוע בארץ, (וגם אחד בארץ השיכורים, או במדינה קרובה אחרת עבור הצד של פיץ) כך צריך להיות בלי קשר למה שיחשבו ובין כה וכה מי שישמח בשמחתנו כבר יגיע לחגוג.

היא ממש נתנה לי את ברכתה ואפילו המשיכה להציע רעיונות לאיך האירוע יכול להראות. 

יצאתי ממנה למשמרת הלילה בלב עולץ.

שמחתי על כך שלמרות שדעתה עלינו הייתה שונה בעבר, היא השתנתה.

שמחתי שהיא ראתה אותי ואת הסיטואציה הלא נעימה שעמדתי בה ובחרה לחזק אותי אקטיבית. 

שמחתי שיש מישהו שיכול לשמוח איתי ובשבילי ורואה אותי כאדם בעל רצונות והעדפות ולא רק כאדם שאמור למלא יעוד דתי כלשהו.

ובעיקר, הרגשתי אהובה.

ערב ראש השנה תשפ"ד

קצת הפוגה מענייני בריאות לטובת החג והשרביט החם.
הנושא הפעם הוא בעצם שאלה - אז איפה אתם עושים את ערב החג?

ובכן, 
השנה יצא ששתי משמרות הבוקר נפלו על ערבי החג. כפי שאולי ציינתי כאן בעבר, אצלי בעבודה, מאחר וזו עבודת משמרות של בקרים, לילות וסופי שבוע, לא פעם יצא לי לעבוד בזמן חגים ומועדים כאלה ואחרים. 
יש רק שלושה יוצאי דופן במהלך השנה ואחד מהם הוא ערב ראש השנה הראשון בו שעת חילופי המשמרות מתבצעת מוקדם מהרגיל. הרציונל הוא שמשמרת הלילה בכל מקרה "נדפקה" ומפספסת את החג, אז לפחות שמשמרת הבוקר תצא בזמן כדי לחגוג עם המשפחה.

השנה קיבלתי שתי הזמנות לאירוח, אחת מההורים והשניה מהדודה. מאחר ואני מתארחת לא פעם אצל ההורים בשבתות ומכיוון שהנסיעה לארץ השיכורים היא כבר ממש מעבר לפינה החלטתי ללכת הפעם אל ההורים. ההחלטה הזאת לא נבעה מהעדפה אישית נטו אחרת כנראה שהייתי הולכת באמת אל הדודה אצלה בד"כ כן יש אווירה יותר חגיגית ונינוחה.

בחזרה לעבודה-
יצאתי מוקדם מהמשמרת, נרדמתי קצת בפקקים ולבסוף הגענו לתחנת הפיזור. משם צעדתי במהירות בחזרה לדירה. בדרך, בחנתי בהנאה את האווירה השונה שברחוב - זוגות צעירים אוחזים ידיים וביד השניה מגשים חד פעמיים עמוסים אוכל, משפחות צעירות לבושות לבן עם ילדים מתרוצצים, עגלות שנדחפות או מוצאות מרכבים חונים וידיים מלאות בסירים.
בדירה עצרתי למספר דקות בלבד. השארתי את התיק, התארגנתי בלבוש חגיגי ובעיקר, מאחר ואני האמצע סבב שני, הזרקתי. אחרי כך יצאתי לכיוון ההורים אליהם הגעתי בשעה שמונה ורבע.

דפקתי בדלת, ואמא כצפוי פסקה מקריאת עיתון סוף השבוע לרגע כדי לפתוח ואז הלכה לחדרי השינה להודיע לאחותי המסתגרת הברבורה שהגעתי וגם כדי להעיר את אבי. אחותי הגיעה לסלון, אמי חזרה לקרוא עיתון עד שאבי הצטרף אלינו, כאשר הוא נראה הפוך כולו ובקושי עירני. 
חיכיתי בתחושה לא נינוחה שכולם יצטרפו ונתחיל. ההורים שלי הם סוג של אגרנים והבית שלהם תמיד מלא בחפצים לא ברורים שפשוט מפוזרים בכל מקום ולתחושתי סוגרים עלי לגמרי. כמעט ולא נאמרו מילים ומיד אבי התחיל בקידוש ואז הגיעו סימני החג. 
הכל היה מצומצם מאוד וכאילו נעשה במינימום ההכרחי כדי לסמן וי. לוביה כמעט ולא הייתה כי היה חסר ואמי הודתה שלבסוף מצאה מעט לוביה בתרמילים ושיש מעט מהם על השולחן כי צריך להספיק גם למחר. סלק אף פעם לא אהבתי, אבל במקום ירק מבושל היה סלט סלק תעשייתי שהיה לו ריח מוזר. קולורבי זה לא טעים. ובזמן אכילת התמר לרגע ביקשתי מאבי, כנראה כמעט בהרמת קול שיאכל בפה סגור כי רעש הלעיסה של התמרים הדביקים בתוך האוזן שלי מעביר אותי על דעתי, וכבר כתבתי כאן בעבר על החיכוכים שהמיזופניה מזמנת לי בכלל, וספציפית מול ההורים שמצוינים בלטרגר אותי.

שלב האוכל היה דומה בצמצומו, כנראה בעיקר בגלל הבדלים בתאבון, בנראות ובגישה. אמא שלי תמיד נהגה להכין כמות מחושבת לפי כמות המשתתפים ומלכתחילה אין להורים שלי תאבון גדול במיוחד ולכן זה תמיד מרגיש כאילו יש מעט אוכל. רוב האנשים שאני מכירה מכינים כמויות גדולות הרבה יותר מתוך מחשבה ש"לא יחסר", כדי ליצור אווירת שפע חגיגית ואולי גם כדי שיהיה להמשך השבוע וזו הגישה שגם אני נהגתי בה כאשר ערכתי חג עם פיץ מספר פעמים בעבר.
עניין נוסף בשלב זה, שפעם לקחתי כמובן מאליו ולאחר שפיתחתי פרספקטיבה נוספת החלטתי שאני לא מתחברת אליו הוא בענייני ההגשה. אצלנו בבית אמא שלי פשוט קמה כל הזמן. לוקחת צלחות, ממלאת, מרוקנת, הולכת לא מעט פעמים למטבח וחזרה כאשר כל השאר יושבים. אולי אבא שלי התרגל לכך ומעדיף להשאר בישיבה, אבל לי זה פשוט לא נעים שהיא שולפת לי את הצלחת מתחת לאף כשנדמה לה שסיימתי. ובכלל, למה היא צריכה לרוץ כל הזמן? כולם יודעים את הדרך למטבח, מישהו אחר יכול לפנות.

גם שלב האוכל עבר בשתיקה יחסית. למזלי, הברבורה שהייתה במצב רוח טוב כן הקלילה קצת את האווירה. 
מוקדם יותר השבוע דיברנו בטלפון והיא סיפרה לי על חטיף אצות קוריאני שקנתה. וגם כאן, כאשר הגיעה הביאה איתה קופסה גדולה, בתוכה קופסאות קטנות ואישיות בתוכן החטיפים המדוברים והציעה לי לטעום. היה לזה ריח מוכר ומוזר שיחסתי לסושי. לקחתי חתיכת אצה ואכלתי. זה היה מלוח ונחמד. אחר כך לקחתי עוד שתי חתיכות שאכלתי עטופות בדג מלוח שנח לו על השולחן. השילוב היה לא רע. בהמשך קראתי את הערכים התזונתיים על גב האריזה ושאלתי אותה בפליאה אם היא מודעת לכך שיש בדבר הזה כמעט שלושים אחוז שומן. היא אמרה שאולי זה נכון אבל כל קופסה אישית כזאת מכילה סה"כ ארבע וחצי גרם. איזה חטיף מוזר!
בהמשך היא דיברה עם אבא על החטיף הזה ואמרה שיש לזה ריח של אוכל לדגים. הזדקרתי פתאום כאשר הריח זרק אותי כמעט שלושים שנה אחורה, לימים בהם היה לנו אקווריום וריח האוכל של הדגים היה בדיוק כזה. אמרתי בפליאה שהיא ממש צודקת והיא אמרה שההבנה הזאת נחתה גם עליה ממש באותו הרגע.

בתשע וחצי כבר הייתי בחזרה בבית. השנה ספציפית התאים לי חג קצר מאחר והייתי צריכה לשוב למשמרת הבוקר הבאה מוקדם מהרגיל (כיוונתי שעון לארבע וחצי!), כדי לשחרר את משמרת הלילה שהגיעה מוקדם מהרגיל. אבל באופן כללי יצאתי עם תחושה מעט עגומה מהביקור הזה אצל ההורים. 
האווירה אצל הדודים שלי היא לרוב שונה מאוד. לרוב מגיעים ומתיישבים בסלון לסמול טוק, לא פעם עם כוס יין. אצלם לרוב יש אורחים נוספים כמו ההורים של הדוד, אחיין שלו, או מהצד שלי - דודים, בני דודים, סבתא שלי וכו'.
לרוב מדברים מעט על סימני החג, לוקחים את הזמן, מחייכים. 
האוכל עצמו בד"כ מפוזר על השולחן וכל אחד לוקח לעצמו בעצמו, מדברים ומספרים על החיים בזמן האוכל ולבסוף הנוכחים הצעירים יותר מפנים את כל הכלים והאוכל חזרה למדיח ולמקרר כאשר השאר חוזרים לעוד שיחות חולין בסלון. 

הדיסוננס הזה בין החגיגיות שראיתי ברחוב, הנינוחות שלרוב יש אצל הדודה ותחושת ה"עושים כי צריך" אצל ההורים שלי גרם לי לבקש עבור עצמי ברכה לשנה החדשה ובכלל לחיים. את המחשבה הזאת שיתפתי עם פיץ שעזר לי לדייק אותה עוד יותר.
אני מאחלת לעצמי לעשות דברים מרצון וברצון. להצליח למצוא את הזווית שלי ולהצליח להכניס אקטיביות ורצון גם לדברים האלה ש"צריך" לעשות. מאחלת לעצמי שהחיים שלי יתנהלו בצורה אקטיבית ומתוך בחירה ולא מתוך ברירת מחדל. 

שתהיה לכולנו שנה טובה ובריאה, שנה של איחוד וחיבור לעצמנו ולקרובים לנו, שנה של הגשמת יעדים, של התחלות חדשות והמשכים טובים. 

עצבות ונצנצים

התקופה האחרונה התאפיינה בדכדוך, מחשבות אפלות ושעות שינה מרובות. כנראה שהשינוי החד בין הפעלתנות, המאמץ והלחץ של המשמרות והכלום של החופש עושה לי משהו לא טוב.  

ביום שבת האחרון נפלה עלי מרה שחורה די קשה. 

סיימתי סייקל והרגשתי, בפעם המי יודע מה, שזה פשוט לא שווה את זה. 

כל המאמץ, הנסיעות והמשמרות הממושכות נראו לי מיותרים לחלוטין. אני בקושי רואה משפחה וחברים, תחביבים שמסבים לי אושר אין ובסופו של יום אני חוזרת לדירה ריקה ובעיקר מבלה עם הביקורת והדכאון ששוחות לי בראש דרך קבע. 

פיץ ניסה לעודד ולהזכיר שהרילוקיישן נותן לנו אופק אופטימי, אבל קול פנימי לחש לי עצבות על כך שהמערכת הזוגית שלנו אוכסנה באיזה מדף גבוה עד שההזדמנות הזאת, שנחתה עלינו באופן פסיבי לחלוטין הגיעה.

ביום ראשון מצב רוחי לא השתפר.

בשבוע שלפני כן הצעתי לחג'י והארלם להפגש באותו אחה"צ, אבל חג'י לא הגיבה והשיחה נעצרה בזאת במשך ימים. כשהגבתי לבסוך בראשון בצהריים, כתבתי שאני מבינה שזה כבר לא יקרה, שתיהן לא במיטבן החזירו שהן בכל מקרה לא במיטבן, כל אחת מסיבותיה היא. 

בערב, הלכתי להרצאה מעניינת ומשעשעת בנושא ההיסטוריה המוזרה של האירוויזיון. האירוויזיון כידוע, הוא שבוע מופלא לו אני מחכה בכיליון עיניים כל השנה. אבל אפילו לפעילות כזאת הלכתי נטולת חדווה.  

הסיבה? 

גם שם ביליתי לבד. לאף אחד ממכרי אין עניין או זמן. 

ההרצאה הייתה חביבה, חידשה לי מעט ובחלק מהזמן דייקתי אני את המרצה, שידע שבכל הרצאה כזאת יש כמה "מומחים" שמתקנים אותו בפרטים. 

כשסיימתי, התקשרתי לשתי חברות תל אביביות- אחת חולה והשניה עסוקה. אז חזרתי שפופה הביתה. 

צומת נוספת של אירוויזיון ועצב הגיעה בסוף השבוע שעבר, כאשר הבנתי שהפעם מועדון החובבים לא ארגן צפיה משותפת מאחר והמון חסר'ה נסעו לליברפול. 

שפופה וגלמודה, כתבתי בקבוצת הפייסבוק שאני מחפשת להתארח לצפיה משותפת בחצאי הגמר. 

כעבור כמה שעות קיבלתי הזמנה כזאת ממכרה חובבת שהיא גם חמודה וגם גרה לא רחוק ממני. היא אמרה שתעדכן בתחילת השבוע אם האירוע יתקיים בודאות ואכן- כשהודיעה שזה יקרה, שמחתי מאוד. היא אמרה שתיכף תשלח איבנט בפייסבוק. התעודדתי.

ביום שלישי, היום בו נערך חצי הגמר, עדיין לא היה איבנט. ניסיתי להבין ממנה מה קורה. וקיוויתי שזה יעורר אותה לספק מידע בצורה מסודרת.

איזה כיבוד להביא? משהו לשתות. אחלה, קניתי יין ושתיה קלה. 

אחרי השעה שמונה, פחות משעתיים לפתיחת האירוע ועדיין אין תגובה מצדה. שאלתי מה הכתובת המדוייקת הרגשתי כמעט כאילו אני מכריחה אותה למסור פרטים בניגוד לרצונה, בכל מקרה, תהיתי למה זה היא חיכתה עד הרגע האחרון.

בעשרים לעשר הגעתי לבניין שלה.

צלצלתי באינטרקום כמה פעמים אך לא תשובה. ניסיתי להתקשר וכלום. שלחתי הודעה " האינטרקום עובד?" והיא ענתה "התכוונתי לגמר במוצש... סליחה על אי ההבנה". בכל מקרה היא לא בבית.

יכולתי לכעוס, או להתעצבן אבל כשחצי הגמר עמד להתחיל כעבור רבע שעה שינסתי מותניים, תפסתי את שקית הבקבוקים הכבדה ובכפכפי בירקנשטוק שלא נועדו לכך רצתי לכיוון בית הורי הממוקם ק"מ משם. 

תוך כדי ריצה התקשרתי לאחותי הברבורה.

"אמא צופה בחצי גמר...? בעצם לא משנה, תעבירי לערוץ כאן ושבי בסלון, אני באה לראות חצי גמר ואת צופה בזה איתי!". 

פעם, כשהיו לי חברים שצפו יחד איתי באירוויזיון בכל מיני פאבים בתל אביב, נהנתי לתת פרשנויות ועד היום אני נהנת מזה כשמזדמן. למעשה, במובן מסויים אני קצת מתבאסת שבשנים האחרונות הביאו ל"כאן" פרשנים, אני מוצאת אותם מרגיזים לעתים ודי שטחיים. 

אמא שלי נהנית מהתחרות אבל לא הייתה בטוחה שתשאר עד הסוף. את ברבורה, שלרוב גם ככה הולכת לישון מאוחר זה לא מאוד מעניין אבל היא בכל זאת ישבה וצפתה איתי בכל המשדר. הפתעה נוספת הייתה כשהזמנו גם את קישוא שהגיעה ואפילו אבי הפציע מדי פעם מחדר השינה. 

רק ברבורה ואני נשארנו עד סוף המשדר, אבל אני חושבת שסה"כ היה לה נחמד כי כשאמרתי שאני אגיע לצפות איתה גם בחצי השני נראה שהיא לא התנגדה ואפילו חייכה. התגובה שלה נעמה לי, במיוחד לאחר שהרגשתי שאני חופרת לה ולקישוא על הנושא הזה שלא באמת מעניין אותן. 

בקיצור, מעז יצא מתוק. 

אגב, גם עם החברה ההיא שמולה חלה אי ההבנה הדברים הסתדרו. היא התקשרה אלי היום והתנצלה אבל אני אמרתי לה שהדברים הסתדרו לטובה. 

בסופו של דבר הוזמנתי אליה שוב להקרנת הגמר במוצש. היא הזמינה כמה חובבים נוספים לסלון שלה ושל בן זוגה החביב, לצפיה על מסך גדול. 

למרות שיש לי תכניות אחרות, היא הצליחה לפתות אותי, אולי אצטרף.

שיחות משפחתיות

נסיעה בכבישי ארצנו בתחבורה ציבורית הם זמן שאפשר לנצל לכתיבת פוסט. מקווה לסיים לפני שאגיע לבית שמש. 

בפוסט הקודם על מערכת היחסים הרגישה עם אמי, כתבתי באחת התגובות שאני מתכננת ליזום שיחת טלפון איתה אחת לשבוע. ובכן, אני שמחה לבשר שעמדתי במילתי לעת עתה, כאשר באחד הימים, התקשרתי אליה בדרך לעבודה. כצפוי, היא ענתה לי בשתיים-שלוש מילים על כל שאלה בלי להחזיר בדרך המנומסת המקובלת. למשל, לשאלה "מה שלומך?" היא תענה "בסדר" ולא- "בסדר, ומה איתך?". בתחילה חששתי שהשיחה תמשך משהו כמו חצי דקה, כמו שלרוב קורה כאשר אבי זורק לכיוונה את השפופרת וכמעט מכריח אותה לדבר איתי. 

הפעם, התחלתי לשאול מה חדש עם סבתא וסיפרתי לה מה חוויתי איתה בפעם האחרונה כאשר קישוא ואני ביקרנו אותה בבית האבות, למרות שעברו חודשים מאז, נכדה גרועה שכמוני. בסופו של דבר, השיחה נמשכה ארבע דקות ושלושים ושש שניות! הרגשתי כאילו מישהו צריך לתת לי איזו תעודת הצטיינות או מדליה על ההישג המדהים הזה.

באותה הליכה הספקתי גם לנהל שיחת טלפון עם סבתי מצד אבי, שהייתה חביבה כתמיד וגם עם אבי שעוד לא למד שהמשפט "אני לא רוצה לעצבן אותך אבל..." כבר גורם לעצבים עוד לפני שהוא הבהיר על מה מדובר. 

הפעם, המשך המשפט יותר דבילי ממרגיז- הוא לא רוצה לעצבן אותי אבל... רק מבקש שאם פיץ ואני מתכננים משהו, שנגיד להם לפני. 

"משהו" זה שם קוד לחתונה כמובן וגם מילה נרדפת לקוד "בשורות טובות". לפעמים נדמה לי שבדמיון של אבי אני מסוגלת להגיע אליהם הביתה יום אחד ולעדכן בדיעבד שכבר התחתנו, ילדתי ואגב, אפשר להשאיר את הילד אצלכם לשעה-שעתיים? אני צריכה לקפוץ לסידורים...

כאמור, נכנסתי אוטומטית למגננה לפני שהוא הבהיר על מה מדובר מכיוון שבשנות ההתבגרות שלי הוא יצר אצלי התניה פבלובית. בימים ההם, המשך המשפט "שהוא לא רוצה לעצבן" המשיך לכך שהוא רוצה שאסדר את החדר שלי- וזה, בניגוד לשיחה שהתקיימה לפני כמה ימים, באמת היה מעצבן. במיוחד זה הטריד אותי בתקופות שהוא היה חוזר על זה מספר רב של פעמים ביום, בקטע אובססיבי ממש וגם כאשר סתם היינו מדברים בטלפון, שיחה בה רגע לפני הייתי מספרת לו שאני לא בבית או סוגרת שבת בבסיס.

אם אני לא עושה כלום לגבי זה כשאני בבית, מה ההגיון לנג'ס לי כשאני מחוצה לו?

בכל מקרה, החלטתי לא להתעצבן עליו למרות שכבר התחלתי. הסברתי לו בהומור כמה ההערה שלו מגוכחת ולאט לאט הכעס התמסמס. 

בהמשך השבוע, הייתה לי שיחה נוספת לא מתוכננת עם אמא, הפעם מכיוון שהדייר בדירה שהם משכירים, הודיע שהוא ואשתו עומדים להתחיל בתהליכי גירושים ולכן יפנו את הדירה. הפעם, השיחה ארכה כעשר דקות.

ביום חמישי התקשרתי לדוד הנדלניסט לאחל לו מזל טוב לרגל יום הולדתו. השיחה גלשה מהר מאוד לנושאים אחרים, ובין היתר לשיחות שהיו לי בקיץ עם צ'ץ' והדודה שפגעו בי. החידוש הפעם היה שסיפרתי לו שנמאס לי לכעוס עליהם. הם התנצלו, הם יודעים את דעותי וכעת אני מרגישה שאני סוחבת את המעמסה הזאת סתם. הוא בתגובה הזמין אותי לארוחת שישי. 

דקות אחרי שהשיחה איתו הסתיימה ראיתי שקיבלתי הודעה קולית מהדודה שבה היא הזמינה אותי גם היא לארוחת שישי וגם לעל האש בעצמאות. 

לארוחת שישי אצלם התלוותה תחושה מעט מוזרה אחרי הכמעט שנה שעברה מאז הפעם האחרונה, אבל די מהר נפתחתי וסה"כ היה נחמד מאוד. במהלך השיחה סיפרתי על הדייר של אמא שעוזב. הדוד שעוסק בין היתר כמתווך, שאל אם הוא יכול לקחת את זה על עצמו ולהרוויח עמלה מהשוכרים. לי זה נשמע כמו פתרון אפשרי אבל צריך שאמא שלי תאשר מאחר והנכס למעשה שלה.

אחרי הארוחה הגיע צ'ץ' ושלושתנו- הדוד, צ'ץ' ואנוכי הרבצנו שני משחקי קטאן מהנים. במשחק הראשון קצת שכחתי חלק מהכללים וגם עשיתי טעות שהיה קשה לי לחזור ממנה אבל המשחק השני היה די צמוד.

סיימנו לשחק אחרי שתיים בלילה ובכל זאת עברנו בהמשך לסלון לשיחת חולין שהפכה די במהירות לדיון פוליטי. צ'ץ' היה נחרץ ואף השתמש בטון די אגרסיבי כאשר העביר את דעותיו-

הוא בעד הרפורמה, לדעתו לבית המשפט אין שום זכות להתערב בהחלטות הכנסת כי הכנסת היא המייצגת של רצון העם וזה צריך להיות מעל הכל. כשניסינו להגיד שבכל זאת צריך ביקורת על כוחה הרב של הממשלה והכנסת, הוא התעקש שבג"צ לא עושים זאת גם היום. הוא אף טען שבסיטואציה קיצונית בה עובר חוק שמותר לרצוח- אז כך צריך להיות, כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו כמעוניינים לחיות במדינה דמוקרטית. כי רצון העם הוא מהות הדמוקרטיה. 

לפני שהתפזרנו השיחה נדדה גם לחיבור דת ומדינה כאשר טענתי שהבעיה התחילה מזה שאין לנו חוקה וצ'ץ' טען שלתפיסתו יש לנו חוקה והיא תורת ישראל. 

לא הבנתי מאיפה הוא הביא את זה ואיך הוא משווה את התורה שמלאה במלל למסמך שאמור להיות תמציתי יחסית ובכל מקרה הזכרתי לו שאני מדברת על חוקה למדינת ישראל שהיא כמובן ישות שאינה זהה לעשות שנקראת העם היהודי, בין היתר כי במדינה ישנם לא מעט אנשים מלאומים שונים. הוא אמר שלדעתו זה לא צריך להיות כך ואני רק חשבתי שמזל שהדברים לא נעשים עפ"י דעתו אחרת פיץ לא היה מסכים אפילו להגר לכאן בהמשך אפילו בתיאוריה.

השיחה כצפוי, לא ממש התקדמה לשום מקום ואף צד לא הצליח לשכנע את האחר בדעותיו. ובכל מקרה בשלב הזה כבר די עייפה ולא מאוד חדה.

בדרך הביתה צ'ץ' המשיך בנושא הזה וגם טען שהדוד הטיח בפניו שהוא התחזק לאחרונה ושזה מורגש בדעותיו ולעומתו הוא רמז שלדעתו הדוד מתרופף ופועל לפי מה שנח לו. לא עניתי, לא היה לי לכח להכנס לזה וברור היה שהוא בעיקר צריך לפרוק.

~פאוזה, הגעתי לבית שמש~

~וכעת על הרכבת חזרה~

בדרכי לכאן קיבלתי הודעה קולית מצ'ץ' בה הוא התנצל על הטון האגרסיבי בו הוא השתמש. הוא טען שהוא הרגיש רע עם עצמו לגבי זה כבר שחזר לדירהעוד באותו הערב ולכן הוא מניח שגם אנינו חשהו בתדר השלילי שפרץ ממנו. 

בכנות, אני לא יודעת אם הרגשתי שלא בנח בסיטואציה מאחר ודעותיו הן יחסית קיצונית בעיני, או כי הן נאמרו בטון תקיף... או בגלל ההבנה שסטטיסטית ודמוגרפית כנראה שעם הזמן יהיו יותר ויותר אנשים שחושבים כמוהו. 

בכל מקרה, עניתי לו שהטון אמנם היה מעט חריג אבל לא משהו שחשבתי שצריך להתנצל עבורו. שלו יש דעה שונה משלי וזה בסדר.

ובכל זאת, הוספתי שבנוסף לחילוקי הדעות שלנו בנוגע לסוגיה המשפטית, אני מאמינה שהוא יודע שהדעות שלנו שונות גם בהקשר של מדינת ישראל ליהודים בלבד ושאפילו בתורה יש התייחסות לגר ולתושב. 

הוא ענה בהקשר לזה שהוא לא התכוון לכך שיעשו בדיקת די אנ איי בנתבג אלא שהוא התכוון להנהגה יהודית כמו בתורה (?), כלומר הוא לא חושב שבשלטון צריכות להיות מעורבות קבוצות אחרות שינסו לקבוע את כללי המשחק בניגוד לדעת בעלי הבית.

אני לא יודעת אם ההבהרה הזו מרגיעה אותי או לא, במיוחד אחרי כל ההסברים שלו על דמוקרטיה. במשפט ההבהרה שלו הוא למעשה תיאר סוג של אפרטהייד- הנהגה יהודית חזקה ואחידה, בית משפט חלש וכל השאר יכולים להיות תושבים חסרי קול וייצוג. 

נדמה לי שהדיונים הפוליטיים ימשכו גם בשבוע הבא. 

בכל מקרה, פגשתי עכשיו חברה מהסדנה לקפה. היה ממש נחמד להתעדכן לאחר שעברו חודשים מאז פגישתנו האחרונה. בפעם הקודמת היא הגיעה לתל אביב, אז הפעם אני נסעתי לכיוונה. במקור, תכננו לטייל בשוק מחנה יהודה, אבל אז גיליתי שהיום זה עיד אל פיטר, אז לא ידעתי אם כדאי להגיע לשם. התפשרנו כאמור על בית שמש. 

הערה לסיום:

לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן, אבל סיפרתי לפיץ על ה-"בשורות טובות" של אבא שלי. זה הצחיק אותי שפעם כשהקשר בינינו היה עולה לשיחה, אבי היה מרגיש שלא בנח בנוגע לזרותו. כעת כנראה עבר מספיק זמן, והוא ואמי כל כך דואגים שאשאר לבד שמיסוד אפשרי של היחסים שלנו הפך לבשורה טובה. הצלחנו להתיש אותם כנראה. 

והנה, אני בדיוק מגיעה לתחנה שלי.

נעמתם לי מאוד.