רגעי אושר עם קטוץ

• חיוך. חיוכים הם תמיד סמן חברתי חיובי, בטח כשהם  נסוכים על פני הבן שלי, בשר מבשרי. אבל כשמדובר בחיוך של תינוק קטן כל כך, חיוך מלא חניכיים, זה מתוק במיוחד.

• ההתרגשות שלו שמובעת לעתים על ידי בעיטות והתמתחות על המזרון או האוניברסיטה, שלפעמים מגיעה עד כדי התפתלות. לא תמיד אני יודעת ממה, אבל לפעמים כשנראה שהטריגר לכך הוא תשומת הלב שלו לנוכחותי, אלה רגעים בהם אני מרגישה מבורכת.

• שמח באמבטיה. בפעמים הראשונות שרחצנו אותו כניובורן קטנטן, הוא היה בוכה כל כך, עד שנאלצנו להשתמש באטמי אוזניים. די מהר הוא התחיל למחות פחות ואחרי כמה שבועות הוא התחיל לחייך ולנענע קלות את רגליו במים כאילו הוא שוחה. 

היום, בגיל חמישה חודשים וקצת, הוא כבר למד לבעוט במרץ ולהכות במים בכף ידו הפתוחה. התגובות שלנו להשפרצות ולחתירה, הכוללות מחיאות כפיים או "אוו!" של התפעלות אחרי כל התזה כזאת, גורמות לו בדרך כלל לחיוך, לצחוק מתגלגל או לחזרה על הפעולה. פיץ ואני כמובן מנצלים את זה באמבטיית הערב כדי לגרום לו להוציא כמה שיותר אנרגיה כדי שישן טוב.

• הצחוק הפרוע שלו כאשר מנשקים אותו בצוואר או כאשר עושים לו "פלוץ בטן". לפעמים אני מתכופפת אל מיטתו וממטירה אותו בנשיקות, וכשאני מתיישרת בחזרה, אני נוכחת לגלות שהוא ניצל את ההזדמנות וכח הכבידה, כדי לתפוס קצוות משיערי ולנשנש אותן בתאווה יחד עם האגרוף שלו.

• הקולות הג'יברישיים שהוא עושה במנגינה של דיבור. פיץ ואני עונים לו בחזרה שלל תגובות כמו "מה אתה אומר! ומה עשית אז?" או "זה חתיכת סיפור מדהים! ומה קרה בהמשך?" סתם כדי שימשיך לברבר בירבורים מתוקים. 

• העיניים הגדולות שהוא פוער כאשר אני מחליפה לו חיתול בשעות הלילה או הבוקר המוקדמות. הוא מאוד שקט ברגעים האלה, והעיניים המופתעות שלו ממוקדות בי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא מוצא את עצמו על משטח ההחתלה בשעות לא שעות.

לא פעם, הוא מתעורר פתאום ומתחיל לחייך ולבעוט משמחה. אם זה קורה באמצע הלילה, אני אומרת לו בעדינות שמאוחר ושצריך לחזור לישון. לפעמים, כשההלם שלו ממושך מהרגיל אני אומרת לו "למה אתה מופתע לראות אותי? אני ואתה גרים באותו הבית כבר כמה חודשים ולפני כן גרת בתוכי עוד תשעה".

• הנסיונות המשונים שלו להרדם. הראש שלו מונח בדרך כלל במיטתו על חיתול טטרה, כי לפעמים הוא פולט וכשזה קורה באמצע הלילה, יותר קל להחליף טטרה מאשר סדין. 

בחודשים האחרונים, כשניכר עליו שהוא עייף הוא מניח את שתי כפות ידיו תחת קצוות החיתול ומשפשף את הבד על פניו תוך כדי התפתלות, עצימת עיניים ונשיפות אוויר, טקס שמשאיר רושם שכל כולו מרוכז בנסיון להרגעה עצמית ושינה.

לאחרונה ההרגל הזה עבר שדרוג, כאשר לא פעם תפסתי אותו פשוט דוחף מלוא החופן טטרה לתוך הפה. בפעמים הראשונה שקלטתי אותו עושה את זה הבטתי בו בפליאה והוא השיב לי מבט כאילו נתפס על חם. 

• הרגלי האכילה שלו. פעם הוא פשוט היה אוכל, אבל לאחרונה הוא הפך כנראה למודע יותר או רגיש יותר לסביבתו. אם אני מדברת עם פיץ או בטלפון כאשר אני מניקה, הוא ישחרר את עצמו, יבהה בי במבט של "סליחה, את מפריעה לי". אלא שלא כמו מבוגר מעצבן שאולי היה מגלגל עיניים ויוצר אנטגוניזם, אחרי שאני מיישרת את מבטי אליו ומפסיקה לדבר הוא מחייך חיוך גדול (מלא חניכיים!) וחוזר בחדוה להמשך הארוחה שלו. מה שיפה, זה שהוא לא מאבד סבלנות. אם אני משלימה את המשפט, הוא יחזור על הפעולה ותמיד עם חיוך, אף פעם ללא תסכול. מי היה מאמין שהתינוק הזה ילמד אותי שיעור בסבלנות דרך דוגמה אישית.

• מבנה הגוף התינוקי שלו. קפלי השומן שמכסים את מפרקי כף היד, כפות רגליו השמנמנות וברכיים שבמקום פיקה גרמית, יש עליה שכבות של, ובכן, שומן. וכמובן, שהוא מתחיל לגדל לחיים עגלגלות ומתוקות שמתחננות לנשיקות מההורים כמו גם צביטות שודאי יגיעו בהמשך מדודות ודודים. 

• כאשר אני מרימה אותו ותוחבת את אפי לאיזור החיתול שלו ומסניפה ממושכות כדי להחליט אם צריך להחליף לו. אז אני מורידה אותו חזרה לגובה הפנים שלי רק כדי לגלות שזה מאוד מצחיק אותו. 

• נקודה מתוקה עם פיץ, כאשר הוא בא להפרד מאיתנו לפני שהוא יוצא לעבודה. לי הוא נותן חיבוק, נשיקה ואיחולי יום טוב או לילה טוב. לקטוץ הוא מאחל דברים דומים ומוסיף "שמור על אמא בשבילי ותזכור- כשאני לא כאן, אתה הגבר בבית".

ואז אני מסתכלת על הגבר שבחרתי לי וה"גבר בבית", עגול הלחיים ולובש החיתול ומתקשה לעצור את החיוך. 

לא תמיד קל עם התינוקהזה. לפעמים הוא מבקש תשומת לב כשאני לא במצב של לתת, אבל אני עושה השתדלות כדי שיקבל את מה שהוא צריך. 

לפעמים הוא מצליח להגדיש את החיתול שלו וליצור בלאגן שאני צריכה לנקות, בשעות לא שעות, אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי שזה סימן טוב ושאני שמחה כל כך על זה שהמעיים והכליות שלו מתפקדים.

לפעמים הוא בוכה ללא שליטה ואני נעה בין חוסר סבלנות, חוסר אונים ועיפות, במיוחד בשעות בלילה. כשזה קורה, אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי שהוא קטנצ'יק, והרעב שיש לו באותו רגע, הגרעפס התקוע או הנפיחות בבטן הם באמת "סוף העולם" מבחינתו ושהוא זקוק לעזרתי. 

לפעמים לא קל איתו, אבל הוא מתוק אמיתי ואני אוהבת אותו כל כך. 

שרק ימשיך ככה.

בשורות טובות

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מוזרה מאבי ששאל אם אחותי הקישוא דיברה איתי, כששאלתי על מה הוא ענה "סתם". "קרה משהו?" "לא קרה כלום" "אז למה שאלת אותי דווקא עליה?" "רציתי לראות אם אתן בקשר".
ולא מעניין אותך אם אני בקשר עם אחותי הברבורה? מוזר מאוד. ברור שהוא מתפתל בתוך עצמו כי הוא מסתיר משהו. לא הייתי צריכה לתהות הרבה כי תוך פחות מעשר דקות הוא התקשר והוא אמר בכל דרך, חוץ מלהשתמש במילים מפורשות, שאחותי הקישוא בהריון.

הגבתי בשמחה גדולה והוא ענה על השאלות שלי כשמדי פעם הסתייג ואמר שבעצם הוא לא אמר לי כלום. מהר מאוד הבנתי שבעצם היא ביקשה ממנו לא לגלות, ולא סתם, אלא ספציפית לא לגלות לי ולעוד כמה בני משפחה כי היא רוצה לספר בעצמה, אז כעסתי עליו על זה שהוא הורס לה ושזה לא בסדר. הוא כמובן נלחץ וביקש שאני לא אגיד לה שהוא סיפר לי, אז שאלתי אם זה נראה לו הגיוני שהוא לא יודע לשמור סוד אבל מבקש ממני בדיוק את זה.

הוא אמר שהיא מתכננת להתקשר אלי בהמשך היום אחרי שתחזור מהעבודה ואני נאלצתי להסכים, אחרי לא מעט שכנוע מצדו, שאעמיד פני מופתעת.
כשהיא התקשרה כמה שעות מאוחר יותר, לא הייתי צריכה להשתמש בכישורי המשחק הדלים שלי, כי היא פתחה את השיחה ב-"אני מבינה שאבא כבר סיפר לך". כך יצא שהוא הרס לה את האפשרות להפתיע בזה שסיפר לי, למרות בקשתה, ואז הלך והתוודא בפניה. לא הבנתי את המהלך אבל היא קיבלה את זה בגיחוך ולכן גם אני דפדפתי את כל הסיבוב הזה והמטרתי אותה בברכות, שאלות ועצות.

מסתבר שהיא סיפרה לי כשהיא כבר בשבוע עשרים. הם המתינו עם הבשורה הזאת עד עכשיו כי הם נמצאים בטיפולים כבר כמה שנים ורצו לחכות עד שתהיה להם יותר ודאות. בנוסף, מסתבר שגיסי גם חושש מעין הרע. אני יכולה להבין אותו, אבל בשלב כזה מתחילה לבצבץ בטן, ועובדה שהקישוא סיפרה שהברבורה בהתה בבטן שלה לפני שגילתה לה. 
בגלל החשש שלו, הוא אפילו לא סיפר עדיין להורים שלו (!) למרות שהקישוא חושבת שהם כבר יודעים. מילא, זה עניין שלו, אבל בלחץ שלו היא לא מספרת לבני משפחה אחרים מהצד שלנו מעבר לאלה הגרעיניים. הדודים עוד לא יודעים וכך גם סבתא. פלא שאבי מבקר אותה כמעט כל יום ועדיין לא פלט שום דבר לידה. 
בשיחתנו היא סיפרה שהתאריך המשוער שלה הוא בערב סוכות. בכל מקרה התכוונתי לבקר בארץ בתקופת החגים בתקווה שאצליח להישאר עד הבחירות ועכשיו היא נתנה לי סיבה נוספת להגיע.

היום שיתפתי את אחיות שלי בכך שאנחנו מתחילים להערך לוגיסטית להגעה ארצה ושאלתי אם אני צריכה לחפש לנו BNB בסביבה. הקישוא ענתה שפינתה כמה דברים "אבל אני יכולה לפנות עוד במידת הצורך. הבעיה הייתה יותר במיטות, לא?".

הברבורה ענתה שגם היא פינתה חלק מהדברים בממד אבל אם יש צורך והיא תדע מראש היא תעשה השתדלות לפנות כמה שיותר מהחדר השני ושבכל מקרה, עוד לא נקנתה מיטה זוגית. 

עניתי לקישוא שמיטות זו אכן בעיה, אבל בביקור האחרון שלי בו הייתי לבד, לא היה מקום לכלום ובמשך כמה שבועות חייתי ממזוודת הטרולי שהבאתי איתי. אם נגיע שלושתנו נצטרך הרבה יותר מקום. לברבורה עניתי שהנה, אני מודיעה לה מראש. 

כמובן שאבא שלי התקשר זמן קצר לאחר מכן כדי לספר לי שהם עוד לא קנו מיטה ושהוא ידבר עם ברבורה וביקש שגם אני ידבר איתה, למרות שסיפרתי לו רגע לפני שדיברתי עם שתיהן על הנושא. אז הצעתי לו שגם סבתא תדבר איתה, וגם קטוץ. ואמא. ובכלל, כמה אנשים צריכים לדבר איתה על אותו הדבר? פלא שכל תזוזה במשפחה שלי הופכת לביג דיל וסיפור שכולם יוצאים ממנו עם פגועים רגשית. כל עכבר הופך לפיל. לא פיל, דינוזאור.

כך או כך, ברור לי שההתארגנות שמסביב תהיה מעמיסה ומכבידה. במקרה אחד, יש את ההתנהלות המשפחתית בכל הנוגע לפינוי חדרים ורכישת מיטה, וגם בסופו של דבר האירוח הממושך והנפיץ בפוטנציה אצל ההורים. האלטרנטיבה לכך תהיה ככל הנראה יקרה ומעצבנת (כי למה אני נאלצת לשלם אלפי שקלים כדי לבקר בארץ כשאת מקומי תופסים חפצים צוברי אבק בשני חדרים פנויים בבית הורי?), במידה שאצטרך לחפש לנו סידור חלופי. 

למרות הנושא המשמח של הפוסט, הטון יצא לי כעוס מהמחשבה על הצפוי בהמשך וגם ובעיקר בגלל שינת לילה קטועה ומקטוץ שלא נמנם היום בכלל ובקושי השאיר לי זמן לעצמי. הוא דורש כל כך הרבה, מעייף אותי ואז שולח חיוך ממיס וחוזר חלילה. הוא מקסים ומעייף בו זמנית. 

ברית מילה

את "משמרת הלילה" הראשונה שלנו במדינה השכנה פיץ ואני חלקנו בינינו. הוא נשאר עם קטוץ בשעות הראשונות ואני מאמצע הלילה עד הבוקר. הורי, שהתעוררו מוקדם פגשו אותי בסלון בין הנקה להחלפת חיתול ובגלל ששאר הבית ישן, היה לנו זמן לעצמנו בשעות דמדומים של שחר. 
הזמן והאווירה יצרו לנו סביבה מיוחדת. אני חושבת שמעולם, כבוגרת, לא יצא לי לדבר כך עם ההורים שלי, רק שלושתנו. בימי חול כמעט תמיד יש פלאפון או מסך טלוויזיה שמסיח את תשומת הלב ובשבתות אצל ההורים כמעט אף פעם לא התעוררתי מוקדם כל כך וגם אם כן, בטח שלא הלכתי לסלון לשבת ככה סתם, בעוד אבא בבית הכנסת או ישן ודעתה של אמא נתונה עמוק אל תוך עיתוני סוף השבוע. הפעם לא היה לנו שום דבר מזה ובאופן טבעי פשוט התחלנו לדבר.

המפגש שלנו, שנסוב סביב ברית המילה לנכד הראשון העלה כנראה פתיחות לדבר על נושאים כמו ההורות הצעירה של פיץ ושלי וזו הותיקה של הורי כלפנו, הרצון שלהם שאחותי הברבורה תמצא זוגיות ותקים משפחה והבעת תקווה שיהיו להם עוד נכדים ממנה וגם מאחותי הקישוא ובעלה שנתקלים בקשיים. דיברנו גם על החיים שלהם בפנסיה ועיסוקיהם. הבעתי, ולא בפעם הראשונה, את החשש שלי מזה שאמא לא יוצאת מספיק מהבית ולא פעילה גופנית וחברתית (ועל הקשיים החברתיים שלה כתבתי כאן לא פעם). אבא עודד אותה ואומר שבתור פנסיונרים יש להם כל מיני אפשרויות לצאת להצגות, הרצאות וסרטים וגם כחבר הסתדרות הוא מקבל הטבות כאלה ואחרות. היא מיד קפצה, ולא בפעם הראשונה, והזכירה שהיא בשנת אבל על אמה ולכן היא לא שומעת מוזיקה. 

הצעתי לה שלא להשתמש בזה כתירוץ. אני אמנם לא פוסקת הלכה, אבל לדעתי זה שיש כמה צלילים פה ושם בסרטים, זה בסדר, כל עוד זה לא מחזמר בו המוזיקה היא העיקר. הרי לפי ההגיון שהיא הציעה, גם הפתיח של מהדורות החדשות בהן היא מרבה לצפות, נחשבות מוזיקה ויש להמנע מהם.
במקום להמשיך להתפלפל בנושא דיני אבלות, הלכתי בכיוון אחר והצעתי הליכות בפארק הגדול בעיר שחודש בשנים האחרונות וגם את אחד הרחובות המרכזיים בעיר שהפך לשוקק חיים, עם המון בתי קפה, ספסלים נעימים וכיכר חדשה ומשופצת, בשני אלה אין שום מוזיקה. הצעתי שילכו שניהם יחד כפעילות זוגית וגופנית. אבא הציע לה ללכת למרכז קהילתי שאזרחים ותיקים רבים מגיעים אליו בשעות היום והאווירה ממש קז'ואלית.

אבי ואני הסכמנו אחת עם השניה על רוב הדברים שנאמרו ואפילו אמא הסכימה איתי על המשפט "use it or lose it" בהקשר של פעילות גופנית ותנועה, אלא שלטענתה היא פעילה מספיק ועל העניין החברתי כמעט ולא היה צורך לדבר למרות שהיא כן אמרה שזה לא בא לה בקלות כמו לנו. 
למרות מה שתפסתי כאווירה חיובית או לפחות ניטרלית, היא כנראה לא הבינה שאני מגיעה ממקום של כוונה טובה ודאגה, ואבי, אני מניחה, ממקום של רצון ברענון בזוגיות שלהם, והתחילה לדמוע. כששאלתי למה, היא אמרה שאנחנו מתקיפים ומבקרים אותה ואני נאלצתי לבחור מילים עדינות ולהגיד את המובן מאליו - כל מה שאמרתי, נובע מדאגה ומרצון שיהיה לה טוב. 

הרי רק לפני כמה דקות אמרת שאת דואגת מזה שהברבורה לא בזוגיות ולא יוצאת. אם היית אומרת את הדברים האלה בפניה, את חושבת שהיא הייתה מקבלת את זה ברוח טובה? היא הודתה שלא. אבל ברור שאמרת את מה שאמרת כי את רוצה בטובתה, נכון? אז אותו הדבר כאן, גם אני רוצה שיהיה לך טוב.

קשה לעבור את החיים כאשר גם הצעות בונות של אנשים קרובים נתפסות כביקורת וכהתקפה אישית. הקוצים שלה, שהפנתה לא פעם החוצה, מגינים על תוכן מאוד רך ופגיע. הבורא יודע שהיו לנו המון קשיים ביחסי האם-בת שלנו לאורך התבגרותי וכמה זה הקשה עלי, אבל ככל שהזמן עובר, אני מתחילה לפרום את התואר "אמא" ולראות אותה גם כאדם. עכשיו כששתינו נשים בוגרות, לא פעם אני מרגישה שאני מתפקדת כהורה שלה.

כשפיץ וברבורה התעוררו אבא עשה קידוש ואז פיץ ואני יצאנו לסיבוב רגלי באיזור. הערכנו את זה שאנחנו יכולים פשוט לצאת ולהשאיר את קטוץ עם המשפחה כי ידענו שזו פריבילגיה שלא תהיה לנו בהמשך. ההורים שלי מצדם שמחו להשאר עם הנכד שלהם, אבא שלי נהנה להאכיל אותו בכל הזדמנות ואמא מופקדת על החיתולים.

כשחזרנו מההליכה הנעימה שלנו בפארק עם כוס קפה ועוגה טובה, עודדתי את ההורים לצאת לטיול בחוץ. יאללה, פעם ראשונה שלכם בחו"ל, חבל להיות תקועים בין קירות כל הזמן. הטיעון הצליח לבסוף לשכנע אותם היה שיבש בחוץ ולא קר כמו בימים האחרונים. 
הם לא מכירים את האיזור ולא בקיאים בנפלאות הגוגל מפות גם לו היו לוקחים פלאפון בשבת, ולכן הטיול היה מעגלי וקצר. התפלאתי כשהם חזרו כל כך מהר וכמעט התבאסתי בשבילם עד שהם סיפרו בהתלהבות שנהנו להסתכל על הבתים שנראו כל כך שונה מבארץ, על שמות הרחובות בשפה זרה ושאפילו עברו ליד כנסיה.

אחרי שיצאה השבת ואבא עשה הבדלה עודדנו גם את אחותי שלא להתקע יותר מדי בבית. אחרי שנהננו מוקדם יותר מהפריבילגיה לצאת בספונטניות בידיעה שיש משפחה ששומרת על קטוץ, סיפרתי שפיץ ואני יוצאים להוציא כסף עבור המוהל מחר ועל הדרך לאכול במסעדה אסייתית והצענו לה להצטרף. הורי כמובן לא הצטרפו מטעמי כשרות.
המסעדה שרצינו להגיע אליה הייתה מלאה והוצע לנו להמתין שיתפנה שולחן ובאחת אחרת, יפנית, המצב היה דומה. התחלנו לבדוק איזה מקומות מומלצים נוספים יש באיזור, כאשר אחת שבלטה בדירוג הייתה מסעדה הודית. אחותי אמרה שמעולם לא יצא לה לאכול הודי. פיץ ואני,החלטנו שזו הזדמנות טובה לערוך לה היכרות עם אחד המטבחים החביבים עלינו.
התפריט, כמו תמיד, היה מלא בפרטים ושמות זרים ומבלבלים. עזרתי לאחותי לבחור מנה, משהו קלאסי ופשוט שבדיעבד הייתה המנה המוצלחת מבין השלוש לדעת כולם. 

למחרת היה יום הברית. 
פיץ ואני תכננו לצאת ולקנות כמה דברים שחסרו כמו פירות ולחם כשר עבור סעודת מצוה, אבל בעיקר חיפשנו בית מרקחת כדי לקנות משחת הרדמה אמלה שנוכל למרוח לקטוץ מראש, בנוסף למה שהמוהל משתמש בו. ושוב הוכח שהתכנון שלנו לקוי כשגילינו שהכל סגור.
את הכיבוד מצאנו לבסוף בחנות נוחות, אחרי שהתברר שחנויות פותחות מאוחר ביום ראשון, אבל גם כששאלנו את הבריסטה המקומי בבית הקפה הוא לא ידע להצביע על בית מרקחת פתוח באזור וכל מה שעברנו לידו היה סגור. לפי גוגל, המקום היחיד שהציע תקוה, היה בצד השני של העיר מרחק רבע שעה נסיעה. ניסינו את מזלנו אלא שגם המקום הזה היה לא היה פתוח.
תחושת האכזבה מעצמי על זה שלא חשבתי על המשחה ועל רכישתה מראש השתלבה עם הנסיעה חזרה שהלכה והתארכה בעקבות שילוט לא ברור והפקקים שהחלו להשתרך. פתאום הכל הכה בנו - תחושת חוסר השליטה שהלכנו לאיבוד, שהמוהל בדרך אלינו והזמן דוחק, כובד המשקל וההשלכות של הטקס. הכל.
הנסיעה היתה לחוצה מאוד אבל הצלחנו להתאפס מספיק כדי להגיע בחזרה בזמן כדי לנשום, להחליף בגדים ולעשות לקטוץ אמבטיה ראשונה בעצמנו. מיותר לציין שהלחץ נשאר והרגשתי שאני מתקשה לנשום וטובעת בחוסר שליטה כשהבנתי שעוד מעט והברית תתחיל. בלב התפללתי שהכל יעבור בשלום, ללא סיבוכים ושההחלמה של קטוץ תהיה מהירה וטובה. 

המוהל הגיע ועשה רושם נחמד ומקצוע שהשרה שמץ של ביטחון.
די מהר הוא הכין את הכלים, בהם בהיתי בחרדה ובחשש והתחיל להנחות את המשפחה. 
אבא שלי כבר היה מוכן עם הטלית עליו, אמא האכילה את קטוץ במי סוכר שהכנו מראש ואחותי הופקדה על הצילום.
הקטנצ'יק עבר מיד ליד ואבי, הסנדק, התבקש לשבת כשקטוץ מונח על כרית בחיקו ולהחזיק לקטוץ המנומנם את הרגליים. המסכנצ'יק שלי לא יודע מה מצפה לו.
בשלב הזה כבר התקשתי לנשום ופיץ נראה גם הוא בשוק וחסר אונים. למרות הרצון של שנינו לברוח הרחק, נכחנו לבסוף בחדר כשפנינו לקיר. כאן כבר הייתי על סף דמעות כשפיץ המתוק שלי תומך בחצי חיבוק ואחותי גם היא החזיקה לי יד ותמכה. 
האירוע עצמו הרגיש כמו נצח והפך מבהיל יותר כאשר שמעתי אותו אומר לאבי מספר פעמים "אל תזוז!". 
לבסוף אמרו שזה נגמר והמוהל המשיך את הברכות והגיע לקטע המוכר של "ויקרא שמו בישראל...", שם שאני מסרתי למרות שהסברתי לפיץ שבדרך כלל האבא מוסר את השם והצעתי לו לעשות את זה כאן אבל הוא ויתר ונתן לי את הכבוד. 
כולם חייכו כשסופסוף הבן שלנו קיבל את שמו, שם ראשון שבחרנו ושם שני שהוא חולק עם אבא. 
המוהל סיים את הברכות, אבי עשה לנכד שלו ברכת כהנים ואני קיבלתי את בני הפצוע והשקט מאוד בחזרה.
גיבור מסכן שלי.

לאחר סיום הטקס, היו נשנושים, סמול טוק ושיתוף השם החדש בקבוצות של המשפחה והחברות ששלחו מכבר הודעות סקרניות. אחרי כמה שעות המוהל החליף לקטוץ חיתול והסביר לנו איך לטפל בפצע בימים הקרובים.
מראה הפצע היה נוראי וכמעט שטבעתי בגל של רגשות אשם שהציף אותי ונמשך אל תוך הלילה והימים הבאים. למה הייתי צריכה לעשות לו את זה? הוא היה בסדר גמור כפי שהוא נולד. הרגשתי בפעם המי יודע כמה בשמונה הימים האחרונים שאני אמא נוראית. אני לא יודעת איך פיץ חווה את כל הטקס הזר והמוזר הזה אבל אני שמחה שהוא לא צירף חומר בעירה למדורת האשם שלי שליחכה אותי מבפנים.

אחרי שהכל נגמר והצלחנו לנשום קצת, כולם פרקו ושיתפו איך חוו את היום.
אמא שלי כמובן עשתה מה שצריך כי צריך ולא פירטה על רגשות קשים כאלה או אחרים.
אבי לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. בגלל שהוא כהן, הוא נתבקש מספר פעמים בעבר לעשות טקסי פדיון הבן והוא תמיד נענה בשלילה. גם בבריתות אף פעם הוא לא היה מאלה שעומדים בשורות הקדמיות. הפעם, אולי כי אין לו בנים ואולי כי זה נכד ראשון הוא הסכים להיות סנדק למרות הקושי. מסתבר שהוא כל כך נלחץ מהמעמד, שהוא לקח כדור הרגעה מוקדם יותר ובכל זאת לא היה מסוגל להסתכל. בבוקר שלפני כן, הוא שם לב לרעידה בידיים שנגרמה מרמת סוכר נמוכה בדם( הבעיה נפתרה בקלות בעזרת קינדר בואנו), אולי החשש שזה יקרה שוב הוסיף לחרדה.
גם אחותי הברבורה לא רצתה להסתכל אבל בגלל שצילמה היא ראתה יותר ממה שרצתה, אבל כשראתה את הדמעות עומדות בעיני היא עשתה כאמור את הדבר האנושי ושלחה יד מחזקת ותומכת שאחזה בשלי. בנוסף, היא שיבחה את פיץ כשאמרה שראתה עד כמה קשה לו, ובעיקר כשהכל כל כך זר לו ושבכל זאת הוא תמך והחזיק אותי. זו לא הייתה הפעם היחידה שציינה את המעשה הזה לטובה.

יום המחרת היה יום הטיסה של המשפחה. 
את הצ'ק אאוט מהדירה נאלצנו לבצע כמה שעות לפני טיסת אחר הצהריים שלהם והשאלה שנשאלה היא איך לעביר את הזמן שנותר. הצעתי לטייל בפארק אבל מזג האויר לא הסביר פנים.
קניון? אמנם מקורה אבל די סתמי ונמצא הרחק משדה התעופה. 
המוזיאון המפורסם בעיר? יקר וככל הנראה לא יעניין את כולם.
לבסוף, הפתרון היה סניף איקאה המקומי. מקורה, חינמי ושורף כמה שעות בכיף. מסתבר שאיש ממשפחתי לא יצא לבקר באיקאה בארץ ולכן זה היה מעניין עבור כולם.

את הדרך לשם עשינו בפיצול, פיץ ברכב שלנו עם קטוץ וכל המזוודות וכל השאר באובר. 
ושוב, נהנתי לראות איך ההורים שלי, שלהם זו נסיעה ראשונה מחוץ לישראל, נהנו והעריכו פרטים קטנים שאני כבר שכחתי להתרגש מהם- מראה הבתים השונה, הכבישים, המבטא של הנהג, תחנות האוטובוס וכו'. אבי גם הזכיר בכמה הזדמנויות שונות שהעריך מאוד כמה אנשי המקום אדיבים, וזה בהתבסס על פעם אחת שאחותי והוא הלכו לקניות בסופר (לפני הגעתנו) וביקשו הכוונה שנענתה באריכות ובחיוך. 

ההורים ואחותי נהנו מהסיור באיקאה. כשאחותי רצתה לקנות כמה פריטי מטבח קטנים מזכוכית אמרתי שחבל לה לסחוב מכאן ושאת המוצרים האלה בדיוק יש גם בארץ. שמעתי אותה ואת ההורים מדברים על זה שהם צריכים לנסוע בהזדמנות ועכשיו אני תוהה אם זה באמת יקרה. אולי זו תהיה דרך טובה להתאוורר ולהתחדש כשהמלחמה עם האיראנים תסתיים. 

כשהגיעה השעה הזמנתי למשפחתי אובר לשדה התעופה. בזמן המתנתנו הודיתי להם שוב על הגעתם ואמרתי שאני מעריכה מאוד את המאמץ והנסיעה. לחצתי יד לאבא, חיבקתי את אחותי ואפילו הצעתי חיבוק לאמא שהופתעה והתרגשה מהמחווה. אני לא זוכרת מתי התחבקנו אני והיא, אבל אחרי הימים האחרונים זה פשוט התבקש.

הפרידה צבטה לי בלב. חבל לי מאוד שאני לא גרה בסמיכות למשפחה שלי. ראיתי כמה ההורים שלי מאושרים מבילוי עם הנכד שלהם וגם אחותי, שאמנם נראתה מהוססת יחסית בימים האחרונים אבל אני יודעת שהיא ממש טובה עם ילדים וכמובן, אחותי הקישוא שלא יכלה להגיע.
הצטערתי שהברית לא התקיימה בארץ, אז הייתי מזמינה את כל משפחתי המורחבת והחברות. אני מקווה שכשהטיסות יחזרו וכאשר נתחיל שגרת חיסונים יזדמן לנו להגיע ארצה לביקור ממושך. אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לפגוש את הנין החדש שלה והדודה, שמבקשת תמונות שלו בכל הזדמנות מחזירה הודעות קוליות מתפעלות ולא מעט בייבי טוק.
כך או כך, שמחתי שאנחנו אחרי הברית ושבסך הכל, למרות שהפצע עדיין נראה זוועה, קטוץ מגיב ומתנהג כתמול שלשום ולא נראה שהוא סובל במיוחד.

ברגשות מהולים של עצב, שמחה, הקלה והתרגשות התחלנו בנסיעה הממושכת חזרה לדירתנו, שם נתחיל להתמודד עם אתגר ושגרה של הורות.                       

יוצאים לפגוש את המשפחה

מסתבר שזה יותר מאתגר משחשבתי להגיע ולכתוב כאן כשיש תינוק קטן שדורש המון תשומת לב. מי ידע, אה? 
הפוסט הזה, כמו קודמו, נכתב באיחור של כמה שבועות. אמנם מבאס לכתוב במרחק כזה מהמאורעות עצמם, אבל אני כותבת לטווח הארוך וברור לי שמה שזכור לי עכשיו עדיין שווה משהו, בעיקר כשאני חוזרת לפוסטים האלה לאחר שנים. 
ועכשיו, אחרי הודעת מערכת זו, אגש לעניין. 

בזמן ההחלמה בבית החולים, אחרי הלידה בניתוח קיסרי התנהלו המון שיחות והתארגנות לקראת ברית המילה. במצב עניינים "רגיל", בו שני ההורים יהודים וגרים בישראל, אני מניחה שההכנות לאירוע פשוטות יותר משמעותית, כאשר בעיקר האבא והמשפחה המורחבת סוגרים מקום וקייטרינג, מזמינים משפחה וחברים, וכמובן בוחרים מוהל מתוך היצע אפשרי רחב, בזמן שהאמא התשושה נחה.
במקרה שלנו, כבר כתבתי בעבר בפוסט ובתגובות כאן וגם כאן על הקשיים שלנו- הכורך לנהוג למדינה השכנה כדי לערוך את הטקס כי הבירוקרטיה כרגע לא מאפשרת זאת במדינת מגורינו, חוסר הגישה לאוכל כשר עבור משפחתי במדינה בה יערך הטקס שמאלץ אותנו לקנות מראש בעיר הבירה ולהביא איתנו צידנית וכמובן את זה שהטקס זר לפיץ ולכן נאלצתי לסגור את כל הפינות ממיטת האשפוז בבית החולים. 

למזלי בחנות הכשרה הספקנו לבקר שלושה ימים לפני שקטוץ החליט להיוולד, ומבירורים שערכתי הגעתי לשם של מוהל עליו שמעתי לא מעט המלצות ושיכל לנסוע לחלק הנידח של המדינה השכנה אליה עמדנו להגיע. בעזרתה של אישה מקומית מקסימה, סגרתי את הפרטים עם המוהל, כולל תשלום על נסיעתו ודירת אייר ביאנבי שתאכלס את כל המשפחה למשך התקופה.
כמובן, את כל זה יכלתי לעשות בעצמי בסיטואציה רגילה, אבל המחסור בשעות שינה בבית החולים והרצון להוריד לעצמי כמה שיותר מהראש הכריעו.

החלק הטריקי בכל זה היה כנראה הטיסות של ההורים שלי. הם חשבו, מסיבה שאיננה ברורה לי, שאני אארגן להם את הטיסות. כן, ברור. מחדר הלידה. לא אחותי הברבורה שנוסעת איתם או אחותי הקישוא שלא תגיע מסיבה רפואית אבל יש לה זמן פנוי. אחרי שדיברתי עם הברבורה, היא דאגה לזה.

בשבועות שקדמו ללידה ותקופת האשפוז כבר היה ברור שמלחמה על איראן עלולה לפרוץ בכל רגע ולכן לכולנו היה ברור שצריך להזמין טיסה עם חברת תעופה ישראלית, על אף המחיר הגבוה.

עניין התזמון שיחק גם הוא תפקיד. לא רק למצוא טיסות בשעות נורמליות ועם קונקשנים סבירים, אלא גם התחשבות ביום השבת. מאחר והברית עמדה להתקיים ביום ראשון בשבוע ולא היה הגיון או היתכנות לטיסה שתביא אותם בזמן לו טסו ביום עצמו, במוצ"ש לא היה שום דבר סביר שאינו בשעת לילה הזויה ואם טסו בשישי, הם לא היום מספיקים לנחות לפני כניסת השבת. לכן נקבע שהם יטוסו בחמישי ויחזרו ביום שני. כולנו כמובן חששנו מכך שהמלחמה תפרוץ דווקא בימים האלה והם יתקעו מחוץ לישראל. הזמנתי אותם להתארח איתנו במידה וזה יקרה והערכתי מאוד את זה שהחשש הזה לא מנע מהם לבטל את הגעתם.

בפוסט הקודם סיפרתי שבמקור היינו אמורים להשתחרר מבית החולים לאחר שלושה לילות, כלומר ביום רביעי. לפי התוכנית הזאת היינו אמורים לבלות לילה אחד בדירה ולנסוע ביום המחרת למדינה השכנה כדי לפגוש את משפחתי ביום נחיתתם. בפועל, נשארנו לילה נוסף, כלומר עד שיצאנו מבית החולים ביום חמישי, המשפחה כבר הייתה על המטוס. 
בתמימותי חשבתי שנארוז כמה דברים ונצא לדרך עוד באותו היום אך בפועל היינו מותשים ולא מאורגנים מספיק לנסיעה והאפשרות לדחות את הנסיעה ביום הפכה מזמינה יותר ויותר. בהתחלה הרגשתי לא נעים מהמשפחה, כי אמרתי להם שאגיע עם צידנית מלאה באוכל כשר ובהתנהלותי הם נשארים בלי כלום, אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהם יגיעו בלילה ואחרי יום של נסיעות הם ודאי ילכו לישון מיד. אחותי אמרה שהם הביאו איתם קצת אוכל כשר מהארץ, אז הרגשתי יותר בנח לדחות את הנסיעה ביום. התכנון היה לסיים את האריזות כך שנוכל לצאת מוקדם למחרת.

ושוב, תכנונים לחוד ומציאות לחוד.
הלילה ההוא, שהיה הראשון שלנו מחוץ לבית החולים, היה קשוח מאוד ואף אחד מאיתנו לא ממש ישן ואחרי שקטנצ'יק ואני התעוררנו סופית, פיץ חזר לישון כדי לצבור כוחות לפני הנהיגה הארוכה שלפניו (כי מסתבר שההמלצה היא לא לנהוג ששה שבועות אחרי קיסרי).
בזמן שהוא ישן, קיבלתי שיחת טלפון מהאחות הקהילתית שלנו. ישנו כאן נוהג, שסיפרו לי עליו עוד בבית החולים, שאחות מגיעה לבית ההורים בימים הראשונים שלאחר הלידה. המטרה היא לשקול את הולד, לוודא שההורים מתפקדים ובמצב נפשי סביר ולעבור קצת על היסטוריה משפחתית. האחות שאלה אם אפשר להגיע ואני, לחוצה בזמן, ביקשתי ממנה לדחות את הביקור לאמצע השבוע הבא כשנחזור מביקור משפחתי של כמה ימים. היא די הופתעה שאנחנו כבר יוצאים לנסיעות מרוחקות כאלה, אבל קיבלה את בקשתי לדחיה. מאוחר יותר, וככל שחשבתי על זה, הבנתי שכנראה ועשיתי טעות. 
הרי השקילה תעשה ללא חיתול וכאן בארץ השיכורים, ברית מילה היא לא דבר נפוץ. לא רציתי להתחיל להסביר למה איבר המין של הבן הרך בימים פצוע וחששתי מההשלכות האפשריות במידה וההסבר לא יספק.

אז התקשרתי אליה חזרה וביקשתי שתבוא בכל זאת והיא אמרה שהיא כרגע בביקור אחר ושתגיע מאוחר יותר.

שוב, הרגשתי לא נעים מהמשפחה והייתי בלחץ מזה שבקצב הנוכחי נגיע ממש קרוב לכניסת שבת ולא יהיה לנו זמן לבשל.
האחות הגיעה, עשתה את כל הבדיקות שצריך, רשמה לעצמה את כל התשובות שענינו לשאלות ששאלה ושקלה אותו ואז הסתבר שלא סיימנו איתה למרות הכל, כי לפי הפרוטוקול היא אמורה להמשיך ולבקר אותנו אחת לשבוע עד שקטוץ חוזר למשקל הלידה המקורי, כלומר היא הייתה צפויה להגיע שוב כשהוא עדיין חבוש ופצוע.
נו, דיה לצרה בשעתה. אחרי שהיא עזבה יכולנו סופסוף לצאת לדרך.

הנסיעה הייתה ארוכה ובמזג אוויר לא סימפטי ולמרות שהשעה דחקה והשבת התדפקה על הדלת, נאלצנו לעצור כדי להאכיל, להחליף חיתול ולתת לקטוץ הפסקה מכסא הבטיחות. בחלק מהדרך הייתי בקשר עם אחותי שעדכנה שעדיין נשארו להם קצת נשנושים מהארץ והם קנו גם קצת ירקות ופירות בחנות סמוכה. אמא, שהביאה נרות שבת להדליק ביקשה שאביא גפרורים, שזכרתי מראש לארוז, כדי שתוכל להדליק אבל בשלב הזה כבר היה ברור שלא נגיע לפני כניסת השבת.

כשקרבנו ליעדנו כבר היה חשוך. פיץ, אחרי נהיגה ממושכת, עוד נאלץ לשמוע כמה רע אני מרגישה עם זה שהבטחתי להורים להיות שם בזמן ולהגיע עם אוכל כשר ובפועל אנחנו מגיעים אחריהם, לא הספקנו לבשל לשבת כמו שתכננתי ואמא שלי ודאי לא הדליקה נרות. אמרתי לו שבטוח שנקבל קבלת פנים כועסת ושיפוטית ודי בצדק ושאני מרגישה ממש רע עם עצמי.
בפועל? בזמן ששפטתי את עצמי מתוך עצמי, הם הסתכלו על הסיטואציה בתור ההורים שלי.
כשחנינו ברחוב, אחותי, שראתה אותנו מחלון הבית, יצאה אלינו וסיפרה כי הם חשבו שנגיע כבר לפני כמה שעות ולכן ממש דאגו לנו, עד כדי כך דאגו, שאבא ניסה להתקשר ולשלוח הודעות גם אחרי שהשבת נכנסה. כמובן שחשתי מבוכה של ממש מכל מה שחשבתי קודם ועל התגובה שחשבתי שאקבל מהם ואמרתי שלא ראיתי אף אחת מההודעות כי העברתי את הפלאפון למצב טיסה כשחצינו את הגבול.
הרגשות השליליים, האמיתיים והמדומיינים התנדפו די מהר כאשר משפחתי פגשה בהתרגשות את הנכד והאחיין החדש שלהם והורי אף מיהרו להרעיף עלי מתנות וכרטיסי ברכה מהם ומבני משפחתי נוספים.
הקידוש שערכנו מיד לאחד מכן אמנם היה מאוחר ועם ארוחה די פשוטה, אבל מאוד חמימה ומהנה, בטח אחרי קבלת הפנים המקסימה שקיבלנו.

השהות בבית החולים

האשפוז אחרי הניתוח הקיסרי אמור היה להמשך שלושה לילות, במהלכם טעמני הורות לראשונה בסביבה מבוקרת ותומכת של צוות חייכני ולבבי של צוות בית החולים. 

את השעות שאחרי הלידה העברנו בעדכונים ושליחת תמונות למשפחה ולחברים שתמכו ובירכו מרחוק. משככי הכאבים שהלעיטו אותי בהם עשו את עבודתם נאמנה כך שפיץ ואני יכולנו בין ההודעות והתמונות להתפעל מהיצור הקטן הזה שהגיח לחיינו, ושנח לו בתוך עגלת ילודים, חבוש בכובע סרוג קטנטן שמישהי מהקהילה סורגת ותורמת למחלקת היולדות של בית החולים. פיץ נשאר איתי עד שעות הלילה, מעבר לשעות הביקור הרשמיות אך לבסוף נסע הביתה לעכל את עלילות היום שעבר עלינו בזמן שאני נשארת לראשונה לבד עם הבן שלנו. 

בלילה הראשון ישנתי לא יותר מחצי שעה בגלל הכאבים, הביקורים התכופים של האחיות שבאו לתת כדורים וזריקה או לתעד האכלות, החלפות חיתול וסוג היציאות של הקטנצ'יק ובעיקר קושי בהנקה. 

כמה שלא ניסיתי, זה הרגיש לא יעיל והקטנטוץ המשיך לבכות ולבקש עוד. 

למזלי הבאתי כמה מזרקים של קולוסטרום שאספתי מראש, אבל הם הלכו וכלו בקצב מהיר ולכן נכנסתי לסשן איסוף נוסף שנמשך זמן רב אל תוך הלילה. הרגשתי שאני רצה כנגד השעון ומתחרה בתאבון של הקטנטוץ, מקווה לייצר ולאסוף מספיק כדי להאכיל אותו, כאשר הקשיים בהנקה רק הוסיפו לתסכול שלי.

בבוקר השני סופסוף הוציאו לי את הקטטר שחובר לפני הניתוח, והרשו לי לרדת מהמיטה אל הכסא. 

כשפיץ הגיע לבקר אותי, ביקשתי שיביא איתו ג'ל רחצה ששכחתי לארוז לפני שיצאנו לבית החולים, אלא שלקח עוד יום שלם עד שהאחיות אישרו לי להתקלח וזה בגלל שקריאות לחץ השם שלי היו נמוכות. אמרתי לאחות שתמיד יש לי לחץ דם נמוך מהרגיל, אבל היא אמרה שהקריאה נמוכה באופן חריג, שמונים ומשהו על פחות מארבעים, ובמצב כזה הם פחדו שאתעלף במקלחת או אפילו סתם בקימה. אמרתי שזה נראה לי קצת מוגזם בהתחשב בזה שקמתי כבר כמה פעמים לשירותים בעצמי ושהערפול הקל שאני חווה הוא ככל הנראה נובע מחוסר שינה. 

בכל זאת, הצוות הרפואי לא ויתר וחיבר אותי להמון נוזלים במהלך היום. בסופו של דבר זה עבד, לחץ הדם עלה ואני סופסוף יכולתי להתקלח, לצאת מחלוק הניתוח ולהתפנק עם פיג'מה חדשה ורכה. 

אתגרי ההנקה נמשכו במהלך היום כאשר עשיתי כמיטב יכולתי ליישם את כל הטיפים שקיבלתי מהאחיות, חלקם עבדו טוב יותר וחלקם פחות כצפוי, היו לי לא מעט הזדמנויות להתנסות בשיטות השונות, שהרי נאמר לי שהתינוק צריך לאכול כל שעתיים-שלוש. פיץ, שהיה איתי במשך כל הזמן הזה, המשיך יחד איתי ללמוד איך מתפעלים את התינוק החדש מבחינת החלפת חיתולים, הרדמה, הרגעה וכו'.

גם הלילה השני עבר קשה. הקטנצ'יק ביקש האכלות שרשרת ואני התעקשתי להמשיך ולנסות להניק או לפחות לאסוף קולוסטרום במזרקים, אבל עם התקדמות הלילה, התחלתי להרגיש היטב את העייפות שהצטברה עוד מהלילה הקודם.

אחת האחיות שידעה על המחסור בשינה, הציעה לקחת את הקטנצ'יק לכמה שעות ולתת לי לנוח. 

ואכן, שקעתי לשינה נחוצה בתוך דקות.

האחות החזירה לי אותו סביב השעה שלוש לפנות בוקר, וסיפרה לי שהוא אכל לפני כן 15 מ"ל. זכרתי שאני אמורה להאכיל אותו כל שעתיים או שלוש אבל הוא ישן מאוד חזק ואני הייתי עייפה אז פשוט חזרתי לישון. 

התעוררתי שוב בשש בבוקר ואז הבנתי שבעצם הוא לא אכל כבר כשש שעות וש15 מ"ל זה לא הרבה והתוצאה של אלה היא שנאלצתי להתמודד עם תינוק מאוד ישנוני ולא משתף פעולה, כי הוא ככל הנראה היה רעב וחלש מדי. מיותר לציין שהרגשתי כמו אמא גרועה ומזניחה ולקח לי לא מעט זמן ותמיכה מהאחיות עד שהצלחנו להביא אותו לאכול כמו שצריך.והדובדבן שבקצפת? אחות שראתה אותנו לפנות בוקר אמרה שיש לו קצת צהבת.

פיץ הגיע לבקר אותנו והביא קפה מבחוץ, קפה אמיתי ראשון עבורי מזה חודשים, אחרי שבמשך מרבית ההריון צרכתי קפה נטול קפאין. 

היום המשיך להתאפיין בטריקים של הנקה של האחיות השונות, של פיזיותרפיסטית ושל רופאים שבאו לבדוק את קטוץ ואותי. 

יועצת הנקה הייתה אמורה לראות אותי באותו היום, מה שלבסוף לא קרה, אבל שיפור בנושא הזה בכל זאת הגיע כאשר אחת האחיות הציעה לי לנסות להשתמש במשאבת הנקה וזו עבדה עבורי מצוין. הכמויות סיפקו את הצורך של קטוץ וגרמה לי להתחיל לייצר בכמות גדולה יותר וכמובן, זה שהשאיבה נעשית אל תוך מיכל קטן שהופך לבקבוק הקל מאוד על ההאכלה וגם אפשרה לפיץ להשתתף בהאכלות.

הלילה השלישי עבר גם הוא בצורה מאתגרת. כאן כבר הגעתי מוכנה עם כמה בקבוקונים שאובים, אבל עם הגדלת הכמויות שהוא אכל, כך גם עלתה תדירות החלפת החיתולים, פעילות שהוא שונא במיוחד ושגורמת לו לצרוח בהיסטריה. גם כשהיה נדמה לי שהוא סופסוף שבע, עם טוסיק יבש ומתחיל להתעייף, הנחתו בעגלה הייתה גורמת לו להתעורר בבכי. בשעות הבוקר פשוט זרמתי איתו ועם העייפות ופשוט נמנמתי במיטה כשהוא בזרועותי.

בבוקר הבא היינו אמורים להשתחרר מבית החולים. לקטוץ נערכה בדיקת שמיעה, וסקר ילודים שגרמה לו לבכות לא מעט כי היו צריכים לדקור אותו מספר פעמים עד שהוציאו ממנו מספיק דם. 

יועצת ההנקה סופסוף הגיעה לראות אותנו, חלקה כמה טיפים ונתנה פטמות סיליקון שאכן עזרו בחלק מההאכלות.

בגלל הקשיים שלנו עם שינה והנקה הצוות הזמין אותנו להשאר ללילה נוסף כדי שנקבל עוד תמיכה, טיפים על הרדמות ועוד ביקור של יועצת הנקה למחרת. עייפים ומודאגים מחוסר הנסיון שלנו, החלטנו להשאר.

ביום האחרון המחלקה הייתה פחות עמוסה אז נהננו מיחס אישי יותר מהאחיות. אחת מהן הייתה לבבית במיוחד וחלקה לא מעט מנסיונה בהרדמות וגם נתנה מידע להמשך בנוגע לשגרת חיסונים, בטיחות בבית וטיפול עצמי בנו, האמהות הרצוצות. נהננו מביקור נוסף של יועצת ההנקה שהמליצה על משאבות הנקה ביתיות טובות ולפני שחרור, הקטוץ שלנו קיבל מקלחת ראשונה ואנחנו קיבלנו עצות על איך לעשות את זה נכון.

האחות הזהירה אותנו מראש כשאמרה שהוא לא יאהב את זה ואכן, הוא בכה כאילו הוא לא בילה עכשיו תשעה חודשים בסביבה מימית.

פיץ ארז את חפצנו אני ישבתי לשאוב את כל החלב שהיה לי ואחרי כמה תמונות שחרור מחויכות, יצאנו הביתה לראשונה כמשפחה של שלוש.

משפחה נולדה

קטנצ'יק, שיקרא מעתה קטוץ לשם קיצור, התחיל את המסע הלידה שלו ארבעה ימים לפני מועד הקיסרי המתוכנן. למרות ההפתעה שבמצב הזה, אני שמחה שהוא בחר לעצמו את תאריך הלידה שלו ושהוא לא נקבע רנדומלית על ידי אילוצים של חדר הניתוח.

ברגעים האחרונים שבהם הכל היה רגיל, בדיוק ישבתי במטבח אחרי שסיימתי ארוחת בוקר מאוחרת. בערב הקודם פיץ ואני יצאנו לדייט זוגי אחרון במסעדת פיצות מומלצת, ואחרי כן כמה משחקי סנוקר בבר המקומי. התכנית להמשך היום הייתה לקפוץ לסופר ולערוך קניות כדי שלמחרת אוכל להתחיל לבשל ולהקפיא ארוחות עבור תקופת ההחלמה מהלידה.

ואז הרגשתי שתי בעיטות חזקות בחלק התחתון של הבטן שלוו בירידת מים.

בקבוצת ההריוניות בווטסאפ שאני חברה בה, כבר נתקלתי בכמה בנות שאמרו שירדו להן המים בטפטופים. שאלתי באותו הבוקר מישהי איך היא ידעה, אם כן, שזו ירידת מים ולא סתם הפרשות והיא ענתה שהטפטופים נמשכו עוד ועוד עד שנרטבו המכנסיים ואז זה כבר היה ממש ברור.

במקרה שלי, ירדו בבת אחת כמות של חצי כוס-כוס, שהמשיכה לטפטף בזמן שקיפצתי בבהלה במדרגות לכיוון השירותים. ניסיתי להסדיר נשימה ולתת לקצב פעימות הלב להרגע קצת ואז התקשרתי לפיץ שהיה בעבודה ועדכנתי "ירדו לי המים".

הוא נשמע רגוע ברמה מפתיעה ואמר שהוא תיכף מגיע. 

בזמן שנותר עד להופעתו סיימתי לארוז תיק לחדר לידה כשבין לבין עדכנתי את קבוצת ההריוניות ואת הבסטי, אמא לשלוש בעצמה ששימשה לי סוג של מנטורית ויועצת במשך חלק גדול מתקופת ההריון.

בזמן הזה התחלתי גם להרגיש התכווצויות בגב שהתבררו בהמשך כצירים.

פיץ לשמחתי הגיעו ממש מהר כשנינוחות והתרגשות מפתיעים על פניו, בזמן שאני הרגשתי בעיקר פחד.

סיימנו להעביר את התיקים לרכב, פרסנו משטח סופג על המושב שלצד הנהג כדי שלא ארטיב את המושב במי שפיר שהמשיכו לנזול ונסענו לבית החולים. 

חמישים וחמש דקות עברו בין השיחה לפיץ ועד הטלפון שהרמתי למחלקת יולדות לעדכן על הגעתנו.

בזמן שבו המתנו לבדיקות במחלקה, הצירים התחילו להתחזק בזמן שאני המשכתי לטפטף. חוסר הנוחות בשלב הזה נבע בשלב הזה מכך שהצירים הקשו עלי לשבת ומזה שידעתי שאני אוטוטו נכנסת לניתוח כמו שתוכנן מלכתחילה, למרות שתמיד קיוויתי שיקרה נס ושקטוץ העקשן יתהפך.

עד מהרה קיבלתי מיטה, חוברתי למוניטור ונתבקשנו לחתום על מסמכים שונים ומשונים, אחרי שהסבירו לנו איך הניתוח עומד להתבצע ולמה עלינו לצפות. הצירים המשיכו להתחזק, אבל הרופאה אמרה שאין כמעט פתיחה.

בשלב הזה עדכנו את המשפחות שלנו שאנחנו בבית חולים ושנכנס לקיסרי בעוד כשעה.

כשהחדר היה מוכן, דחפו את המיטה שלי לשם בעוד שפיץ הלך לחדר המתנה שבו לאחר מכן התלבש עבור הניתוח.

בזמן הזה, בדקו לי לחץ דם וניסו לחבר לי צינור לוריד ולגב היד אבל בגלל הקור בחדר והחשש רעדתי כולי ולכן הצינורות לא הוכנסו כמו שצריך בפעם הראשונה. 

הרופא המרדים פנה אלי והסביר שאת הצינור לוריד אפשר היה להוציא ולהכניס בצד השני אבל ההרדמה הספינלית, נעשית קצת על עיוור ולכן חשוב מאוד שאשב בצורה יציבה כדי שהמחט תכנס למיקומה הנכון.

אז עם הפחד המשתק הזה שעומד להגרם לי נזק, עשיתי כמיטב יכולתי שלא לזוז. 

תוך כמה דקות הרגשתי את הדקירה הלא נעימה של ההרדמה המקומית ולאחריה את המחט היותר גדולה של ההרדמה הספינלית שהרגישה יותר כמו לחץ. 

האחות הנחמדה והמבוגרת הסבירה שתיכף לא ארגיש את פלג הגוף התחתון וזו הסיבה שהכניסו לי גם קטטר. שאלתי איך אפשר לדעת שההרדמה באמת עובדת, אבל לפני שסיימתי לשאול התחלתי להרגיש קור ברגליים ושהן הולכות והופכות לכבדות. 

פיץ הגיע מאוחר יותר, לבוש בגדי חדר ניתוח וכובע וניצב לצדי, מעבר לבד שהסתיר לנו את ההליך הניתוחי שמבוצע בי. 

תוך זמן קצר מאוד שמענו את הרופאים מאחלים לנו מזל טוב ובזווית העין גם ראינו את התינוק והתגודדות סביבו אבל עוד לא שמענו בכי. זה לקח עוד כמה שניות ארוכות עד שהבן שלנו סופסוף פצה את פיו וכל הרופאים פנו אלינו בחיוך והרגיעו שהוא במשקל תקין, נראה בריא ושיש לו הרבה שיער. 

כשסופסוף הניחו אותו עלי התחושה הייתה משונה. אולי זה מרגיש אחרת עבור נשים שעברו לידה וגינאלית, שכאבו ודחפו ועברו צירים כואבים כדי לקבל את התינוק שלהן, הרגשה של הנה הפרס על המאמץ. במקרה שלי, הוא פשוט היה כשאני חצי משותקת. הניחו אותו לידי ואז עלי והחזקתי אותו בצורה מגושמת, תוהה על קנקנו של הזר הזה, שהגיח פתאום לאוויר העולם.

התינוק נלקח אחרי כן לשקילה בזמן שהתחילו לתפור אותי ובהמשך פיץ קיבל אותו לחדר אחר בו הוא עשה איתו סקין טו סקין בזמן שאני ביליתי שעה לבדי עם האחות המבוגרת הנחמדה בחדר התאוששות. המעבר הזה, מהרכב המשפחה החדש שלנו, אחרי תשעה חודשים שבהם אני נושאת את הילד שלנו, לחדר לבד, כאשר אני תפורה וכואבת ויודעת שבהמשך המסדרון יושבים פיץ והילד שלי היו גם הם משונים מאוד. חיכיתי בקוצר רוח להתאחד עם שניהם ובו זמנית לא ידעתי באמת מה מצופה ממני הלאה כאמא טריה. 

מה שבכל זאת חימם את לבי היו התגובות המשפחתיות. פיץ עדכן על הלידה בקבוצות המשפחתיות המצומצמות וההורים שלי שמחו ומיהרו לעדכן בקבוצה המורחבת.

אחרי שעה גלגלו אותי מחדר התאוששות כשפיץ צועד לצדי לכיוון המחלקה בה ביליתי את הימים הבאים כשקטוץ הובא אלינו בעגלת ילודים קטנטנה.

סופסוף שלושתנו יחד, בהרכב המשפחתי החדש שלנו, כשלפנינו אתגרים מרגשים של החלמה פיזית שלי, שינויים בזוגיות וכמובן, למידה והסתגלות לתפקידנו החדש כהורים.

ברוך הבא לעולם

בראשון לפברואר בשעה 14:14 בשעון המקומי קטנצ'יק שלנו הגיח לאוויר העולם.

תוכנן לנו קיסרי בחמישי הקרוב, אבל לחמוד הזה היו תוכניות אחרות. 

מזל טוב לנו, פיץ ואני הורים.

הכנות לבואו של הקטנצ'יק

עברו כמה שבועות מהעדכון האחרון אבל זה הרגיש פחות. אולי זה כי הזמן ממש עף לאחרונה, עם כל העיסוקים שמתלווים לבואו של הקטנצ'יק. 

בהמשך לפוסט הקודם שבו כתבתי בפירוט על האישפוז הממושך של חמותי, אני שמחה לעדכן שביום שישי לפני שבועיים היא חזרה הביתה. 

גיסתי עדכנה שהיא הייתה קצת חלשה בהתחלה ונזקקה לתמיכה בזמן ההליכה, אבל למחרת היום היא כבר הצליחה לצאת מהמיטה וללכת לסלון לבד והייתה גאה בעצמה על כך. 

מאז לא שמענו עדכונים, אבל איך אומרים? לפעמים no news is good news. 

אצלנו בינתיים, המיקוד הוא כמובן על המשך ההכנות של הדירה ועצמנו לקראת הלידה.

בשבוע שעבר קיבלנו את ההזמנה של העגלה יחד עם האמבטיה, הטיולון, כסא הבטיחות ושאר אביזרים שמתחברים לכל אלה. היה נחמד להרכיב, לקפל ולדמיין איך נעשה שימוש בהם בקרוב.

בנוסף, התחלתי לארוז את התיק לחדר לידה, לא לפני שערכנו קניות של מגוון מוצרים חדשים ומסקרנים כמו חזיות הנקה, רפידות הנקה, תחתונים חד פעמיים ופדים מסיביים שמסתבר שצריך בימים הראשונים לאחר הלידה, פדים גדולים למזרון שאמורים להגן עליו במקרה של ירידת מים ופיג'מה עם חולצת כפתורים, עבור גישה נוחה להנקה.

פיץ החזיק את עצמו שלא לקנות כל בגד חמוד שנקרה על דרכו. אלה לא רק בגדי תינוקות מובהקים, כמו חליפות פיצפונות עם כיתובים או הדפסים חמודים, אלא גם בגדים שנראים כמו של גברים, אילולא היו במידה קטנטונת וזה אולי חמוד אפילו יותר, גם אם אני לא בטוחה עד כמה זה פרקטי. 

אני חושבת שפיץ עומד להינות מאוד מכל הנושא הזה של סטיילינג לבן שלו 😁

בשבוע ומשהו האחרונים נכנסנו לאווירת נקיונות וסידורים שהוציאו ממני הרבה כוחות שגם ככה אין לי, ולכן שמחתי שפיץ הבין אותי ולקח על עצמו את מירב המשימות.

חדרי השינה כמעט מוכנים, אחרי לא מעט שינויים.

חדר השינה הגדול יותר, זה שפחות שימש לשינה ויותר כחדר כושר ומשרד, הפך רשמית לחדר של קטנצ'יק. פינת ההחתלה כבר הורכבה וצוידה לפני מספר שבועות, ואתמול הרכבנו גם את המיטה שלו ומיקמנו בו סופסוף גם את כסא ההנקה שנח לו עד כה בסלון.

כנראה ששנינו נישן בחדר הזה כל עוד פיץ בחופשת לידה או בין משמרות ובהמשך זו תהיה בעיקר אני.

חדר השינה הקטן יותר קיבל לתוכו את כל ציוד הכושר וישמש בנוסף כ"חדר שקט" שבו פיץ ישתמש כדי לחוות שינה נטולת הפרעות, עד כמה שאפשר, בין משמרות ועבורי כשפיץ בנמצא ומתאפשרת לי מנוחה. 

מכונת הכביסה החדשה שקיבלנו לאחרונה הגיעה בדיוק בזמן כדי שכל הפריטים שנקנו עבורו יהיו מוכנים. אני חושבת שמעולם לא יצא לי לכבס פריטים קטנטנים ומתוקים כל כך (במיוחד גרביים בגילאי אפס עד חודש!).

גם על פניו של פיץ התפשט חיוך כשהוציא מתוך המכונה חליפת ניו בורן קטנה, ואותי זה בעיקר מפליא איך החליפה נראית כל כך קטנה, ועם זאת, כל כך גדולה, בעיקר כשאני חושבת על זה שהיא אמורה להכיל תינוק שעוד אמור לצאת ממני איכשהו.

ואם כבר היציאה, חתן השמחה הקטן עדיין במצג עכוז ואם זה יהיה המצב בימים הקרובים, ככל הנראה יקבע לנו מועד לניתוח קיסרי במפגש הבא שיתקיים בעוד כמה ימים. אני ממש מקווה שיקרה נס ושהוא יחליט להתהפך, למרות שאחת האחיות אמרה שבהתחשב בגיל ההריון ובזה שיש לי שרירן ממש גדול, הסיכויים נמוכים. 

בסקירה של אתמול הרופאה אמרה שהיא רואה באולטרסאונד שיש לו לא מעט שיער על הראש  מה שלא מפתיע בהתחשב בזה שפיץ וגם אני נולדנו כך ועכשיו אני תוהה האם הוא יצא דומה לנו בצבע או שיפתיע עם איזה בלונד או ג'ינג'י? 

אני מניחה שבקרוב מאוד נדע!

כל הדברים האלה, הבגדים, הריהוט, העגלה והבעיטות החזקות והתכופות הן תזכורת קבועה ומוחשית לזה שאוטוטו המשפחה צפויה להתרחב, ועד אז יש לנו עוד לא מעט עיסוקים- בעיקר לסיים נקיונות ולסגור פרטים שקשורים לברית וכמובן, להשתדל לנוח ולצבור כוחות.

עוד בעניין הברית- כשסיפרתי לבסטי מהבר על ההכנות והסידורים שעוד צפויים לי בהקשר הזה, היא העירה, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שאני אמורה להיות זו שנחה ושמטפלים בה ולא להפך. 

אבל לצערי, יכול מאוד להיות שזה לא יהיה המצב.

הסיטואציה היא שבגלל הבירוקרטיה המקומית אין לנו אפשרות לערוך ברית כאן ונצטרך ככל הנראה לנסוע ברכב למדינה השכנה. 

יש כמובן לסגור בנוסף פרטים עם המוהל ולדאוג למקום לינה למשך שהותנו.

נודע לי לאחרונה שכנראה שגם אחותי הברבורה תגיע לברית יחד עם הורי, אז אני מקווה שאולי היא תוכל להזמין להם כרטיסי טיסה, אבל אם לא, יתכן שגם זה יפול עלי ובנוסף לכל אלה, עלי לדאוג גם לאוכל כשר להורי בזמן שהותם, מה שלא יהיה פשוט במדינה השכנה כך שככל הנראה נצטרך להביא איתנו לפחות חלק מהמזון מארץ השיכורים, בה יש מעט יותר אפשרויות.

הסברתי לבסטי שאני לא באמת יכולה לצפות מפיץ לדאוג למוהל או לכשרות, שני נושאים שזרים לו לחלוטין ולכן אין לי ברירה אלא לטפל בזה בעצמי.

עם כל ההכנות, הסידורים והבדיקות שעוד נותרו, אני שמחה שפיץ ואני עוד שמחים להתרגש מדי פעם.

חג המולד, ענייני בריאות משפחתיים והמשך הכנות לקראת לידה

החודש האחרון התאפיין כצפוי בהמשך ההכנות לקראת הגחתו של קטנצ'יק לאוויר העולם ובאופן יותר ספציפי, בחיפושים אחר ציוד יד שניה. 

מציאה אחת הגיעה מקבוצת הווטסאפ המקומית של הישראלים. זוג שעוזב חזרה ארצה מכר פינת החתלה ומיטה בחצי מחיר. מאחר והם היו נואשים לטוס כמה שיותר קלים, הם הציעו להוסיף ללא תשלום ציוד נוסף, שאת חלקו שמחנו לקחת ועל חלקו האחר החלטנו לוותר.

פריט הריהוט הבא הגיע מהגרסה המקומית של אתר יד2. 

בהתחלה מצאתי כסא הנקה במצב טוב שמישהי מוסרת, במיקום מעט רחוק. לאחר כמה התכתבויות, הוחלט שנבוא לאסוף את אותו ביום ראשון בתשע בבוקר.

בשבת אחה"צ ראיתי מספר הודעות ממנה. בתשע כתבה שבעלה הוציא כבר את הכסא למרפסת הקדמית לנוחיותנו ובעשר כתבה שהיא שמה לב שהכסא עדיין בחוץ ושאלה אם אנחנו מתכוונים לבוא כי יש מתעניינים אחרים. 

עניתי לה כאמור רק כמה שעות מאוחר יותר, והזכרתי לה שסיכמנו שנבוא מחר בבוקר ושאלתי אם הכסא במיקום שמוגן מפני הגשם הצפוי. היא בתגובה התנצלה, ואמרה שחשבה שסגרנו להגיע בשבת ובגלל שלהבנתה בוששנו מלהגיע, מסרה את הכסא למישהו אחר. 

נסיון נוסף עם מישהי אחרת שמסרה אותו סוג של כסא, התחיל גם הוא באופן עקום.

קבענו איסוף בשעה מסויימת, אבל הפעם הטעות הייתה מצדנו. 

יצאנו לדרך אחרי ביקור אצל אמא של פיץ, מה שהאריך משמעותית את הנסיעה. בנוסף, טעינו כשלא הערכנו עד כמה הדרכים הפתלתלות והצרות שמובילות אל היעד יאטו אותנו. בפועל, עדכנו שנאחר אבל היא הייתה צריכה לצאת כבר מהבית באותו הערב.

קבענו ליומיים אחרי כן והפעם, למרות הדרכים הצדדיות והאיטיות ושלוליות הגשם הגדולות שכיסו את הדרך, הגענו ואספנו לנו כסא נח במצב טוב, שעולה בחוץ קרוב לאלף ש"ח.

יתכן שבהמשך השבוע נאסוף גם עריסת סל ממקום קרוב. המוכר העלה אותה לאתר לפני כשלושה שבועות ללא כל התעניינות, ולכן לשמחתי הצעת המחיר שלי הנמוכה בארבעים אחוז מהמחיר שביקש נענתה על ידו תוך דקות. 

מעבר לענייני קניות והתארגנות שמתנהלות יחסית בעצלתיים (עוד לא התארגנתי על תיק לחדר לידה, אללי!), השבועות האחרונים התנהלו סביב בתי חולים. 

מצדי, זו הייתה בדיקת MRI שעברתי, ביקור נוסף של סקירה ומפגש עם רופאת ילדים שהגיעה לאחריה וביקורת אתמול- כולם הסתיימו בצורה מעודדת, לשמחתנו. 

הביקורים של חמותי בבית החולים לעומת זאת, נראו שונים לגמרי.

בתחילת החודש, אחות של פיץ, שכזכור גרה עם אמה מאז שילדה את בתה בקיץ, עדכנה בקבוצה המשפחתית שבימים האחרונים חמותי מאוד חלשה וסובלת מקוצר נשימה וחולשה עד לרמה שהיא לא מצליחה לקום מהמיטה בכוחות עצמה ללא עזרה.

היא המשיכה ואמרה שבעצת אחות רפואית שמטפלת באם הן מתפנות לבית החולים והוסיפה שלדעתה התופעות הללו נגרמות בגלל כדורים ללב שהחליפו לה לאחרונה.

הן היו שם כל אותו היום עד הערב, אז חמותי נשארה להשגחה. 

בעצם, גם בימים הבאים היא נשארה בבית החולים, כל פעם לצורך בדיקה אחרת ובהמתנה לרופא אחר, כולל נוירולוג שאישר את מה שכולנו חשבנו ואבחן את הרעידות שלה בידיים כפרקינסון. הוא גם עדכן לה מרשם לראשונה מזה שנים.

האשפוז הזה נמשך אל תוך הסופ"ש ולאחריו ולבסוף היא חזרה לביתה לאחר כחמישה ימים ביום שני בערב. 

ביום שישי של אותו השבוע, פיץ חזר מהעבודה כשניכר עליו שהוא לא רגוע. כששאלתי מה קרה, הוא אמר שאחותו שלחה לו הודעה וכי אמו שוב בבית חולים. 

הפעם, היא הרגישה כאבים חדים שגרמו לה להתקפל אז גיסתי הזמינה אמבולנס. הפרמדיקים ידעו לאבחן אריתמיה (הפרעה בקצב הלב) והזכירו גם אבן בכיס המרה ולקחו אותה לבית החולים.

מאז, עברו כשבועיים וחצי והיא עדיין שם.

בזמן הזה ולפי תור, שמעתי על בעיות לכאורה בכליות, בכבד, בכיס המרה ובריאות. 

היא בודאות נדבקה במשהו שגרם לה לדלקת ריאות ושיעול קשה ואולי זה קרה באשפוז המוקדם בבית החולים.

בנוסף, הכדורים החדשים שקיבלה גרמו למחשבות שווא, בלבול ופרנויה. היא שאלה למשל על אמא שלה, שהלכה לעולמה לפני המון זמן והייתה משוכנעת שיש לה סרטן. היא אפילו אמרה לנו שהרופאים דיברו איתה על זה, מה שכמובן לא נכון, ואמרה שהיא לא רוצה לחיות עם זה והתחילה לדבר על הלוויה של עצמה. פיץ המתוק שלי היה נסער ועל סף דמעות כשניסה לשכנע אותה ששום דבר מזה לא נכון ושהתרופות שהיא מקבלת גרמו לה לדמיין את זה.

בעקבות תופעות הלוואי הללו היא הפסיקה לקחת את הכדורים החדשים האלה אחרי כמה ימים, למרות שהם שיפרו מאוד את מצב הרעד בגפיים ומאז היא פחות מבולבלת אבל סימני פרנויה עדיין ישנם. היא לא פעם חושבת שהצוות מנסה להרעיל אותה או שהרעש שנוצר מעילעול המגזין של שכנתה לחדר הוא מעכברושים.
היא גם חושדת בחלק מהכדורים שהיא מקבלת מהצוות, למרות שלפחות את חלקם היא לקחה בעצמה באופן שגרתי לפני האשפוז וכבר שמעתי מהגיסים שלי שהם מצאו כדורים שהיא החביאה בארוחת הצהריים שקיבלה או בתיק שלה כדי שהאחיות יחשבו שהיא לקחה אותם כנדרש.

בעיה רצינית נוספת היא התאבון שלה. עוד לפני האשפוזים הללו, תהיתי לא פעם איך היא חיה עם כמויות המזון המזעריות שהיא צורכת אבל בבית החולים המצב הורע וכעת היא בקושי אוכלת כמה ביסים פה ושם וגם זה לא פעם אחרי הפצרות מרובות. ניסינו להביא לה בביקורנו דברים שהיא אוהבת כמו אוכמניות, יוגורטים ומעדנים ושוקולדים אבל היא לא תמיד אוכלת הכל וגם אז מאוד לאט. 

האשפוז הממושך והביקורים המשפחתיים התכופים נמשכו כאשר ברקע ה"אזכרה" של אבא שלו התקיימה כמתוכנן וגם ההכנות לחג המולד. ביום החג עצמו, הוחלט שפיץ ואני נלך לבקר אותה בבוקר בזמן שהגיסה מבשלת ארוחת חג והאח ואשתו ילכו לאחריה, יחד עם אוכל חגיגי ביתי וקינוחים. הגענו אליה עם בננה וכמה פחזניות טובות ולשמחתי היא אכלה משניהם, אבל הביקור ההוא ספציפית היה לא פשוט כי היא ביקשה בו ולא בפעם הראשונה, שניקח אותה הביתה. פיץ אחז את ידיה והסביר לה, בנחישות וברגישות שהלוואי ויכל אבל בית החולים הוא המקום הטוב ביותר עבורה כרגע והיא כמעט התחננה שנקח אותה רק לשעה. כשפיץ חזר והסביר היא נאנחה ואמרה בטון נואש "למה אף אחד לא מקשיב לי?". זה שבר את לבי. 
גם כשחשבתי שהיא מקבלת את דבריו של פיץ היא ניסתה בהמשך דרכי כאשר ביקשה ממני למצוא לה כסא גלגלים.

המעבר מהביקור בבית החולים לארוחת החג היה לי מאוד מוזר וקשה ותחושות דומות ליוו אותי ביום המחרת, במעבר החד בין עליצות האחיינים שקיבלו הרים של מתנות למחלקה בה שהתה.

נכון לעכשיו, לא ברור היכן הדברים עומדים.
מצד אחד, נאמר לנו בביקורים האחרונים שמבחינה רפואית היא הולכת ומשתפרת ומצד שני, היא תהיה חייבת לאכול ולצבור כוחות אם היא רוצה לחזור הביתה. אותי באופן אישי הפרנויות שלה גם כן מדאיגות, אבל בתה של מאושפזת "ותיקה" אחרת שחלקה איתה חדר אומרת שזה קשור לתרופות שמקבלים בבית החולים וגם אמא שלה חווה ערפול מחשבתי משמעותי שמסתדר תוך ימים מהרגע שהיא משתחררת. 

פיץ אמור היה לקבל היום טלפון מאחד הרופאים מבית החולים, כנראה עם עדכונים לגבי המשך טיפול מומלץ אבל זה לא קרה משום מה. אחותו נסעה לבקר היום ודיווחה לנו לפני דקות שחמותי אמרה שהיום היא הרגישה הכי טוב עד כה ואפילו אכלה חצי מארוחת הערב שלה. זה משמח מאוד, אבל כבר היו לה ימים טובים שמיד לאחריהן נפילות. לכן כולנו כרגע מביעים אופטימיות זהירה ושמחים על מה שיש. כך או כך, הרופאים רוצים להשאיר אותה עוד לפחות שלושה ימים להשגחה. 

במהלך החג התקיים נושא ער בנוגע לאפשרויות שניצבות בפני חמותי. 
גיסתי מתכננת לחזור חזרה לעבודתה במדינה השכנה בעוד מספר חודשים, אבל גם כאשר היא שם, ברור שיהיה לה לא פשוט לטפל בבתה בת החמישה חודשים כשבמקביל אמה צריכה יותר ויותר תשומת לב ועזרה בפעילותה היומיומית.

האח ואשתו חזרו על הצעתם שהאמא תעבור לגור איתם ויש בזה הגיון. הם גרים בבית גדול ומרווח, האמא תהיה קרובה לנכדים שלה וגם לאחותה שגרה במרחק נסיעה קצר משם.
באפריל שעבר כאשר כולנו התארחנו שם, האמא נשארה אצלם כמה שבועות ולפי האח היה נראה שהיא בסך הכל מרוצה וגם אכלה יותר מהרגיל. מצד שני, סביר שהיא תתנגד למהלך ותעדיף להישאר בביתה שלה, דבר שיוכל לקרות רק אם יצליחו למצוא מישהי שתכנס לגור איתה ולעזור לה, מה שכמובן יהיה לא פשוט כי סביר שגם לזה היא תתנגד וגם יש כמובן את כל הסידורים הבירוקרטיים שמתלווים לכך.

כדי לא לסיים את הפוסט בנושא פחות נעים, אחזור לנושא שבו פתחתי ואגיד שאתמול נכנסתי לשבוע שלושים וארבע, כלומר הגעתו של קטנצ'יק היא כבר ממש מעבר לפינה. הרגשות של פיץ ושלי מתחלפות תדיר בין התרגשות, חששות וכאב וכבדות (שלי). את שנת 2025 אנחנו מסיימים כזוג ומצפים ומתרגשים לקראת התוספת החדשה למשפחה שיכולה להצטרף אלינו בעוד כמה שבועות קצרים. 

סידורי הריון

קצת נעלמתי מהנוף כאן בשבועות האחרונים, בעיקר כי קרו כל כך הרבה דברים. זה קצת חבל, כי ריבוי אירועים דווקא מזמין ריבוי עדכונים. נו, גם פוסט מסכם יעבוד, למרות שחבל לי שלא היה לי הפנאי להכנס לפירוט של חלק מהדברים קרוב יותר לשעת התרחשותם. 

אתחיל דווקא בנקודה האחרונה שהפוסט הקודם נעצר בה, למעלה מחודש. הנושא היה דרמטי עבורי וחשוף מאוד.
את היום שלמחרת הפרסום, ביליתי עם פיץ בבדיקות. בין בדיקה אחת לשניה, את הזמן הממושך מאוד שהזדמן לי בהמתנה במסדרונות בית החולים ניצלתי בהתכתבויות אינטנסיביות עם אמא. סערת הרגשות הייתה עדיין גדולה מספיק כדי לרצות לעשות שיחת וידאו אבל חשבתי שיהיה נכון יותר לעשות את הכל בפורמט בו אפשר לעצור, לערוך ולבחור מילים.
בסיכומו של דבר, אחרי הרבה מאוד מלל ושיתוף הדדי של רגשות שנקברו לפני יותר מדי זמן, החלטנו לפתוח דף חדש. 

ראיתי מאז שינויים קטנים-גדולים בהתנהגות שלה שמאוד משמחים אותי.
למשל, שיחת וידאו אחת בה אחרי ששאלתי מה שלומה והיא ענתה, עברו כמה שניות של מבוכה מהוססת והיא החזירה לי (!!!!) "ומה שלומך את?". המעבר מתשובה של מילה אחת וחוסר התעניינות לשאלה הזאת מצדה היה מדהים. עניתי לה בשמחה והודיתי לה והיא נראתה מבסוטה מאוד מעצמה.
היום למשל, אחרי כמה שבועות שלא ממש יצא לנו לדבר, היא שלחה לי על דעת עצמה וללא שיחה מקדימה הודעה "שבת שלום ומבורך". הודיתי לה בהודעה והחזרתי לה בשיחת וידאו כי באמת שלא דיברנו לא מעט זמן. אמרתי לה שהופתעתי מההודעה והיא אמרה שהיא חשבה לשם שינוי לשלוח בעצמה ולא לתת לי תמיד להיות זאת שיוזמת. וואו!
בלי קשר אלי, אחותי הברבורה אתמול שיתפה בשמחה בקבוצה המשפחתית המורחבת שהיא קיבלה אישור על זכאות לתואר שני. אמא הגיבה לה ב"כל הכבוד". אני חושבת שפעם היא לא הייתה טורחת או חושבת לעצמה שהיא כבר אמרה לה בפרטי אז לא צריך שוב. 
בקיצור, היא כנראה לעולם לא תהיה מארחת של טוק שואו, אבל אני ממש שמחה ומברכת כל שינוי קטן כזה. גם עבור עצמה ובעבור זה שהיא נראית מעט נינוחה יותר בשיחות ובאופן מעט אגואיסטי, גם עבורי ועבור היחסים בינינו. 

מעבר להתקדמות המשמחת ביחסי עם אמא, הנושא המרכזי שתפס  כצפוי את מירב זמני ומחשבותי היא ההריון, על האספקטים השונים שכרוכים בו. 
בגזרת הקניות, נסענו פיץ ואני לפני כשבועיים למספר חנויות כדי לבחון עגלות. אמנם היה סט של עגלה עם אמבטיה כולל טיולון וכסא לרכב ששמנו עליו עין, בגלל המחיר ובגלל הפתרון השלם שהסט מציע, אבל בבחינה מעמיקה יותר הבנו שכנראה זה לא יתאים, בעיקר בגלל שלפני הדירה שבה אנחנו מתגוררים בה יש גרם מדרגות משמעותי והעגלה הזאת ספציפית כבדה. במקום, ראינו אפשרויות אחרות של עגלות קלות בהרבה ולבסוף בשבוע שעבר ביצענו הזמנה שתגיע אלינו לקראת אמצע ינואר. 
בנוסף, בקבוצת הווטסאפ המקומית של הקהילה הישראלית, מישהי פרסמה שהיא מוכרת שידת החתלה ומיטת תינוק. הרהיטים נראו במצב טוב ובגלל שהמכירה נעשית כי הזוג הזה עוזב את ארץ השיכורים, הם הוסיפו במתנה עוד כמה חפצים שימושיים שהם פשוט לא רוצים לסחוב איתם בחזור. ביום ראשון אנחנו מתכננים לאסוף את הפריטים. 

בין לבין, כמעט ולא עובר שבוע שאין לי בו תור או מפגש הכנה כזה או אחר. תורים שגרתיים בבית החולים המקומי, רופא משפחה, חיסוני שעלת ושפעת ומה לא.
הייתה גם הפניה אחת לבית חולים גדול יותר בבירה, שהצריכה ממני נסיעת אוטובוס של שעתיים לכל כיוון. האוטובוס אמנם הגיע קצת אחרי שבע בבוקר, אבל בזמן הזה של השנה, עוד חשוך לחלוטין בשעות האלה.

עשיתי בינתיים גם בדיקת העמסת סוכר שבה דווקא התוצאה בצום יצאה מעט גבוהה מהגבול המותר, משהו כמו 95 מ"ג לדציליטר במקום 93, מה שלא מנע מהצוות הרפואי להתייחס לתוצאה ככשלון של ממש. לכן הוזמנתי לבית החולים למפגש עם אחות סכרת שבמהלכה היא הסבירה על הסיכונים של סכרת הריון והחשיבות של שמירה על ערכים תקינים, על איך זה שונה מסכרת סוג 2 שמוכרת לי יותר ממבט על אבי שמתמודד עם המחלה כשלושים שנה.
קיבלתי סט של גלוקומטר, וכמות ראשונית של סטיקים ומחטים ונתבשתי לבדוק את עצמי שבע (!!) פעמים ביום. וראו זה פלא, ממי שכתבה פה לא מזמן על הקשיים שלי בהתמודדות עם מחטים, הפכתי לנדקרת סדרתית. 
במשך שנים, כשהראתי סימני לחץ וחרדה ממחטים, שאלו אותי אחיות רפואיות ונשים אחרות "ומה תעשי כשתיהי בהריון?" מסתבר שהתשובה היא - אקח נשימה עמוקה ופשוט אעשה את זה. ככל שהזמן עובר, גם התלונות והלחץ המקדים פוחתים כי אני פשוט מבינה שאלה דברים שצריכים להיעשות וכל ההייפ הרגשי שמתלווה לכך מרוקן אותי מאנרגיה.

מעבר לבדיקות רפואיות גרידא, יש גם עניינים חצי רפואיים נוספים. כך, פיץ ואני השתתפנו במפגש אונליין ראשון של קורס הכנה ללידה. בתחילת השבוע צפוי לנו מפגש נוסף כזה ובשבוע שלאחריו מפגש פרונטלי אליו אני מחכה בסקרנות כי אני מניחה ששם נלמד תנוחות שמקלות על הכאב ואין בן הזוג יכול לעזור.

מפגש מענין נוסף הוא מפגש בנושא הנקה. היו בו מלבדי עוד שלוש נשים שמצפות לילד לראשונה והריונית נוספת שמצפה לילד השלישי שלה אבל הגיעה כי הרגישה ששכחה את הבסיס בלידת הבת השניה שלה ושהיא זקוקה לרענון. 
משתתפת אחת בלבד הגיעה עם בן הזוג שלה, שלא ברור כמה הוא הרגיש בנח בהתחשב בנושא הנשי באופן מובהק ובסרטונים המאוד מפורטים שצפינו בהם. 

ברגעים שבהם אני לא דוקרת את עצמי, שאנחנו לא בהמתנה בבית חולים או בקניות, פיץ ואני מבלים בעיקר בבית. מול הטלוויזיה (על הספות החדשות שקיבלנו לדירה!) או בזמן איכות רגוע אחר.
פיץ, אדם נחמד ונעים בשגרה הפך בשבועות האחרונים למקסים ומתחשב במיוחד. כבר הודיתי לו על זה והוא נראה מעט מופתע. יכול להיות שהוא באמת לא התכוון וזו רק המחשבה על אבהות והבטן שלי שממשיכה לגדול לנגד עיניו שהוציאו את זה ממנו בלי לשים לב?
כמעט בכל יום הוא שואל לשלומנו, ברבים, מלטף לי את הבטן וכשאנחנו נמרחים יחד על הספה הוא לא פעם יוזם שיחות עם הקטנצ'יק, שואל אותו מה שלומו ואומר שהוא מקווה שהוא מתייחס לאמא שלו יפה או מספר לו על מה אנחנו בדיוק צופים בו בטלוויזיה. השיחות האלה מתוקות ממש. 
הקטנצ'יק בינתיים טורח להזכיר לי על קיומו והגעתו הקרבה עם בעיטות וגלגולים תדירים בעוצמה שהולכת ומתגברת. לא פעם הוא בוחר לו צד ואז הבטן מקבלת גבעה בצד אחד ושקע בצד השני.
אתמול למשל התייבשתי עם הריוניות נוספות בתור לרופא סכרת. הפלאפון הוחזק מולי וידי נשענו על הבטן ואז הגיעה בעיטה חזקה שהקפיצה לי את היד והעלתה הבעה של הפתעה על פני. האישה שישבה מולי הבינה וחייכה. 

יש לנו עוד לא מעט סידורים וארגונים עד שהקטנצ'יק הזה יגיח לאוויר העולם ובין לבין אנחנו צריכים לנשום אוויר ולהתרגל לרעיון של הורות הולכת וקרבה. כמובן שיש גם את כל ענייני הברית שלא סגורים עד הסוף, אבל מה שמשמח בנושא הזה, הוא שלפחות ההורים שלי נחושים לתפוס טיסה ולהגיע לאן שצריך כדי להשתתף בתקווה שגם האחיות שלי יוכלו לעשות את אותו הדבר.

היא לא יודעת מה עובר עלי

הפוסט הבא נכתב כהמשך לתגובות שקיבלתי על הפוסט האחרון שבו המשפחה שלי הצטיירה כחסרת התחשבות והבנה למצבי מחד ובכל זאת עם ציפיות למאמץ משמעותי מצדי מאידך, ואולי בגלל ההריון שככל הנראה מציף אותי בהורמונים ובמקביל דוחק בי לחשוב על ההורות, כפי שחוויתי אותה מצד אבא ואמא שלי מול זו שהייתי רוצה לייצר לקטנצ'יק כשיגיע הזמן.
זהו פוסט פריקה רגשני. אין בו סדר ממשי ולכן הוא כנראה לא יהיה זורם במיוחד לקריאה.

הזמן האחרון מאופיין בכל כך הרבה רגעים שבהם אני נפגעת מאמא שלי. למעשה, לא בהמון רגעים כאלה, אלא שכל החיים סחבתי מולה פצע פתוח ומכאיב שהצלחתי פחות או יותר להתעם ממנו ועכשיו, בחסות המצב שתיארתי לעיל, ההרגשה היא שהגיעו מים נפש. אני חווה כל פגיעה קטנה מצדה מהעת האחרונה ולא מצליחה לתת לשריטות האלה להסגר בלי שאחווה אותן שוב ושוב, כולל כל הגאות הרגשית שמתלווה לכך. 

ההגיון הקר שלי כבר ניסה להגן עליה לא פעם בתגובות, אחרי שהרגש פרק את מה שלא יכל לשאת. 
ברור לי שהיא לא נוהגת כפי שהיא נוהגת מתוך רוע וזה גם לא אישי נגדי. היא פשוט ככה כל הזמן ומול כולם. לכן, לא פעם בנוסף לכל סערת הרגשות והכאב, נוספת גם ההלקאה העצמית. את הרי יודעת שהיא כזאת, אז למה את מופתעת ממנה בכל פעם מחדש וממשיכה להפגע? מצד שני, האם באמת חטאי, הרצון שאמא שלי תראה טיפטיפה של איכפתיות כלפי, גדול ובלתי נתפס כל כך?

אני מדברת על זה שלא זכורה לי אפילו פעם אחת שהיא שאלה אותי מה שלומי או איך אני מרגישה, גם כשאני מתקשרת ושואלת אותה. התשובה שלה לשאלתי היא בד"כ "טוב" או "בסדר" וזהו, אין המשך.
על מגע קרוב אני בכלל לא מדברת, גם בילדות לא רציתי חיבוקים ממנה עם כל הריחוק והקור ששידרה, למרות שבסתר לבי קינאתי בילדים אחרים כשאמא שלהם הפגינה את חיבתה אליהם בפומבי. 
העניין הזה של לא לשאול לשלומי קיבל טוויסט משונה בתחילת השבוע כשדיברתי עם אבא בשיחת וידאו כשבהמשך הוא אמר שהוא נכנס להתקלח והעביר לי את אמא. שאלתי אותה לשלומה, והיא ענתה לי במילה אחת, כרגיל. אחרי כן נזכרתי במשהו ענייני ונטול רגש לחלוטין שהייתי צריכה לעדכן אותה בו ואז דממה של שניות ארוכות. 
הצרה היא, שהנטיה שלי היא להעביר ביקורת בצורה של ציניות, שגם אותה היא לא קולטת. 
אז אמרתי לה "שלומי טוב אגב, אני יודעת שזה מעניין אותך ובדיוק עמדת לשאול". 
"אני רואה ששלומך טוב" היא ענתה לי, כאילו מסבירה שהיא בכלל לא צריכה לשאול. התשובה שלה הפתיעה אותי.
"באמת? מה את מצליחה לראות בשיחת וידאו דרך מצלמת פלאפון? יכול להיות שאני יושבת בכסא גלגלים עכשיו, יכול להיות שהרגליים שלי התפוצצו ומרוחות פה על כל התקרה".
"לא נכון, אני רואה שאת יושבת על ספה".
"הבנתי. אז מכאן והלאה אני מתקשרת איתך רק בהודעות כתובות".
"סליחה".

רק מאוחר יותר נפל לי האסימון שהתשובה שלה לא רק הטרידה אותי ברמת השטחיות שלה, אלא גם מזה שהיא רק חיזקה אצלי את ההבנה שאין לה שום מחשבה על הרגשות של האדם שעומד מולה (רציתי לכתוב "של בן שיחה" אבל תשובות של מילה אחת הן לא באמת שיחה). האם את יכולה להסיק ממראה עיניים איך אני מרגישה? אם אני שמחה? עצובה? עייפה? כאובה?
היא מעולם לא שאלה מצד עצמה אף אחת מהשאלות האלה, אבל מנסיוני עד כה, לאנשים, גם כאלה שהם לא חברים או משפחה קרובה יש נטיה להציג שאלות מהסוג הזה כשהם מגלים שאני בהריון.
ושוב, אני יודעת שהיא תמיד ככה ולכולם, אז למה בטיפשותי חשבתי שהיא תראה מעט יותר איכפתיות כשהבת הבכורה שלה חווה הריון והיא עצמה בדרך להיות סבתא לראשונה בחייה? 

כבר הזכרתי שהיא מסתמכת מאוד, לדבריה, על מראה עיניים וגם את זה שהיא לא מבינה ציניות וכך גם היה בשיחה אחרת לפני כשבוע. כרקע לשיחה, אספר שלפני כמה שנים סבלתי מרוזיציאה על שתי הלחיים שטופלה לבסוף בעזרת משחה במרשם. בביקורי האחרון בארץ, ראיתי שהפריחה האופיינית התחילה שוב על אחת הלחיים אבל כשניגשתי לרופא עור הוא אמר שאין מה לעשות עם זה כרגע, כי המשחה שביקשתי שירשמו לי שוב היא טרטוגנית. 
בשיחת הוידאו שהזכרתי דיברתי עם אבא שכרגיל, העביר אותי לאמא, אלא שאיתה כנראה לא ניהלתי שיחת וידאו מזה זמן מה, כי התגובה הכמעט מיידית שלה הייתה "יש לך פריחה על הפנים". ככה, כעובדה ובטון כזה, שכמעט ציפיתי שהיא גם תצביע. זו לא הייתה שאלה, לא רמז ולא התעניינה אם אם זה כואב, מגרד או מטופל, כלום.
אז כצפוי, הגבתי לה בציניות שהיא לא הבינה כאשר עניתי "וואו, באמת תודה שהפנית את תשומת לבי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" והיא ציחקקה וענתה "טוב איך אפשר שלא, זה ממש בולט". לתשובה השטחית הזאת לא ציפיתי ולכן שאלתי "את לא מבינה ציניות, מה? אגה, הפריחה הזאת התחילה עוד כשהייתי בארץ. אם היית טורחת להסתכל עלי מתישהו בכמעט חודשיים האלה אולי היית שמה לב". אבא שלי שעוד עמד כנראה לידה ושמע את המתרחש התערב ואמר שהיא לא מבינה ציניות אבל הוא כן וביקש סליחה בשמה בפעם המליון בערך.

בשיחה אחרת (ואולי זה קרה באחת מאלה שכבר ציינתי?) אמרתי לה שכשאני מתקשרת אליה אני רוצה לשאול מה שלומה והיא עונה לי במילה אחת ואי אפשר ללמוד מזה כלום. אני שואלת כי אני באמת מתעניינת בה. היא נראתה מאוד מהוססת, אז העלתי נושאים מסדר היום "מה דעתך, הסכם יצא לפועל? יסיימו את המלחמה הזאת? את חושבת שהחגים יעברו בשקט או שיהיה בלאגן?" אז היא ענתה לי בצורה קונקרטית ואפילו ניכר בה לחץ אז חזרתי ואמרתי שככה מתנהלות שיחות, כשפשוט מתעניינים בתחושות ובדעות של הצד השני, מה שנקרא סמול טוק. נראה שהיא התאמצה לחשוב על נושא אחר ולבסוף התנצלה ואמרה "אני יודעת שאני לא טובה בסמול טוק". 
כפי שסיפרתי בפתיח, בממשקים שלי איתה לאחרונה השריטות לא נסגרות ואפילו נפתחות שוב ושוב. ולאחר שחשבתי על השיחה הזאת ובמיוחד על המשפט האחרון שלה לא פעם, על כמה שזה פוגע בי ועל כמה שהיא כל כך בורחת מאינטרקציות חברתיות כמו מאש וכמה שהן גורמות לה ללחץ, ולראייתי גם מצמצמות מאוד את עולה, החלטתי לקנות לה את הספר "כוחה של שיחה". אין לי ציפיה שקריאה בספר תשנה חיים שלמים, אבל אני מקווה שאולי זה יפתח אצלה משהו או לכל הפחות יראה אמפתיה. 
הספר הגיע היום במשלוח, כמה שעות אחרי שעדכנתי אותה שיש חבילה בדרך עבורה. כשהיא שלחה לי הודעה כדי לספר שהחבילה הגיעה, השבתי לה "אמרת באחת השיחות שלנו שאת לא טובה בסמול טוק אז אני מקווה שתמצאי את הספר מעניין ושימושי. אשמח אם תעדכני במהלך הקריאה אם הוא מעניין, קראתי עליו ביקורות חיוביות ברשת". תגובתה? דממת אלחוט (למרות שלמרבה הכנות, נדמה לי שהיא כן זרקה "תודה" רפה כשסיפרתי שישנה חבילה בדרך עבורה). 

עוד בענייני תודות. 
כבר סיפרתי בעבר שאמא שלי כמעט ולא משתמשת במילה "תודה" גם כשטורחים ועושים עבורה. למשל, כשניהלתי כמעט לבד עבורה את השיפוץ בדירה במשך חודש עמוס שכלל ניהול פועלים, רכישת חומרים ושינועם ותשלומים שוטפים. כשאני מנהלת עבורה כמעט לבד את כל מה שקשור לתיקונים, התנהלות מול שוכרים, עדכוני חוזה ותשלומים בדירה שהיא משכירה ועכשיו זו של סבתא וטיפול בכל הבירוקרטיות שקשורות לפטירה של סבתא מול ביטוחים, רנטות מחו"ל מילוי צו ירושה במקום שתכתת רגליה ותגיע (כמו שכבר קרה) למקומות לא נכונים וגם בתאריכים בהם משרדי ממשלה היו בחופש, כי היא פשוט לא ידעה שהיה עדכון לעניין באינטרנט, שהוא עולם שהיא לא מכירה. 

לדעתי כבר ציינתי בעבר שאני מסתדרת יפה מאוד גם בלי תודות של אחרים, אבל כשזה מגיע לאמא שלי, וליחסים הכמעט לא קיימים מולה, הצורך שלי גדול מאוד. אני בסה"כ צמאה למילה קטנה שתאשר לי שהיא רואה את המאמץ שלי ומעריכה אותו. 
נדמה לי שהיא פשוט משליכה את ראיית העולם שלה עלי ומניחה שאני מבינה שברור שאמא שלי מעריכה אותי,  ולרוב זה אבא שלי שמתערב ומודה לי בשמה, לעתים בצורה מוגזמת וכאילו מפצה, כשהוא מבין שאני נפגעת בכל פעם מחדש מזה שהיא לא אומרת כלום וגם כאשר אני אומרת לו בכל פעם מחדש שאלה לא התודות שלו שאני זקוקה להן. לרוב זה נגמר בזה שהוא מפציר בה, ממש מולי שתגיד לי תודה, מה שמחלץ ממנה במאמץ ניכר "נו תודה" כאילו זה ברור מאליו מה שמיד מוציא ממני ממטרה של דמעות של תסכול על המקום (כאילו ראבק, הזמן, המאמץ והמחשבה שלי לא שווים בעינייך? נכון שאני הבת שלך, אבל ככה גם האחיות שלי ואני לא רואה אותן מביעות עניין או מוטיבציה לעזור באותו אופן כמוני בנושאים שהם יותר "כאב ראש" ושאף אחד אחר לא מעוניין להתעסק בהם). 

הפעם אני מנסה להיות חכמה ולהקדים תרופה למכה.
הדירה של סבתא שלי, שכבר ציינתי שמחולקת חוקית בין אמא שלי למשפחה של אחיה מצריכה טיפול. 
דודה שלי הציעה איש מקצוע שהיא מכירה איתו, אמרה שהוא זמין אחרי יום כיפור וביקשה שנהיה איתו בקשר. ניסיתי ליצור לשלוח לו הודעה בווטסאפ, אבל עושה רושם שהוא לא משתמש בזה, אז כתבתי בקבוצה הרלוונטית שאין לי איך ליצור איתו קשר ושמישהו צריך לדבר איתו טלפונית ולשאול כמה שאלות. ההורים (כלומר אבא) התקשרו אליו והוא אמר שהוא לא עובד בחוה"מ וביקש שידברו איתו היום. ביקשתי מההורים עדכון אחרי שידברו איתו, כי כמובן, איך לא, אני זו שנמצאת בקשר עם הדיירת. 
אז אחרי שהם דיברו איתו בבוקר העברתי את הפרטים לשוכרת, הרגשתי שאכזבה בנושא של חוסר הכרת תודה נמצאת שוב באופק. אז במקום לצאת דרמטית עם הודעה בקבוצה, כתבתי לאמא בפרטי שאני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את הטיפול בדירה, בתיקונים, בתשלום ובהתנהלות מול בעל המקצוע  והדיירת להם. כתבתי לה גם שאם יהיו עדכונים בנושאים אחרים ש"מחכים לטיפולי" כמו צו ירושה, הדירה של סבתא בכלל והדירה שהיא משכירה, אעדכן אותה ואשאיר לטיפולה. 

תגובתה?
דממה.
והנה, בעוד אנחנו מדברים, התקבל אצלי במייל עדכון ממשרד המשפטים בנוגע לצו ירושה שאותו העברתי אליה. 
תגובתה?
ניחשתם נכון. 

פיץ, שרואה אותי נפגעת בלייב ואחרי כן מגרדת שוב ושוב את הפצעים האלה שלא באמת נסגרים, מפציר בי להבין שככה היא וזהו וביקש ממני להוריד ציפיות ממנה למען עצמי. בפעם אחרת הגדיל לעשות כשאמר שיום אחד לצערי ההורים שלי לא יהיו ושאל האם אני באמת רוצה אז להסתכל אחורה ולזכור בעיקר את כל הרגעים האלה, והרגשות הקשים שעולים בי כאשר ברור שאין פתרון למצב או להחליק את זה ולשמוח במה שיש. המילים הללו חזקות מאוד, במיוחד ממישהו שאיבד את אבא שלו רק לפני כמה שנים והוא כמובן צודק בכל מילה.
אבל לעזאזל, איך קרה הרצון למעט אמפתיה מאמא שלי בתקופה רגישה הפכה להיות בקשה מוגזמת על סף הדמיונית? למה לעזאזל זה כל כך כואב? איך זה שהיא לא מצליחה לראות ולהפנים שום דבר מזה? ולמה אני ממשיכה להתעקש דווקא על הדברים שאני יודעת שלא אוכל לקבל?

עדכוני קטנצ'יק וחיכוכים משפחתיים

הפוסט האחרון נכתב באמצע החודש הקודם, כשהייתי בדרך לארץ השיכורים אחרי שהות ארוכה בישראל. חשבתי שאגיע לעדכן בהקדם אבל נחיתה, מנוחה וחג שרדף שבת שרדף עוד חג הביאו אותי חזרה לכאן רק עכשיו. 

השעה המאוחרת והעייפות מיום שלם של טיסות הכריעה אותי די מהר ביום חזרתי לכאן אבל ביום המחרת, כשהתעוררתי רעננה, חיכיתי בקוצר רוח שפיץ ואני נגיע סופסוף לשבת יחד ולפתוח את אותה המעטפה ששמרתי חתומה במשך חמישה שבועות בה כתוב מין העובר. 
בזמן ביקורי בארץ, הבסטי מהבר שלחה לי את הסרטון הזה והציעה לנו לחכות אותם כדרך לגלות את מין העובר בצורה חמודה וסולידית ולזמן מה חשבנו שזה מה שנעשה. אבל אחרי המתנה כל כך ממושכת, החלטנו שזה לא באמת משנה אם נשלוף בגד תינוקות משקית או פתק ממעטפה ובכלל, למה שאיזו מוכרת בחנות תדע לפנינו? והמעטפה ממש כאן...
אז פתחנו יחד את המעטפה ושלפנו את הפתק בעצימת עיניים. 

מוכן?
3...2...1... פתח.
הפתק הכיל מילה אחת בלבד.
Boy.

זו הייתה התחושה שלי ממש מההתחלה בניגוד לפיץ שניחש שתהיה לנו בת, ובכל זאת לקח לי יום שלם לעכל את הבשורה.
איך מתמודדים עם בנים? גדלתי בבית של בנות בלבד, בלי אחים ואני לא יודעת איך זה נראה מקרוב ואיך מתפעלים את האירוע הזה.
פתאום גם יכולתי לדמיין מסלול חיים יותר ממשי, גם אם סטראוטיפי בחלקו - ברית מילה, בית מלא במכוניות צעצוע, ספורט, בר מצווה, צבא וכו'. 
בדיעבד, הסתבר שהמועד שבו פתחנו את המעטפה היה מושלם כי ביום למחרת קיבלתי למייל תוצאות של בדיקת מי שפיר ובה נכתב בצורה די בולטת שמדובר בעובר עם כרומוזומי XY.

בשבוע שעבר, אחרי שעברנו חלק מהחגים, נסענו סופסוף לבקר את אמא ואחות של פיץ, עם הקטנטונת בת החודשיים שלה, כדי לשתף סופסוף גם את המשפחה שלו בבשורה.
כשנכנסנו הביתה, לבשתי ג'קט רחב כדי להסתיר את הבייבי באמפ וכרגיל, באנו עם שתי חבילות של פקאנים סיניים שהיא אוהבת שאני מקפידה להביא אחרי כל ביקור שלי בארץ. הוא הושיט לה את השקית ואמר שהבאנו מתנה.
אז היא שלפה שקית ראשונה ואז שקית שניה ואז היא שמה לב לאולטרסאונד ושאלה "מה, ברצינות?".
גם לאחותו שחזרה מאוחר יותר סיפרנו בדרך דומה והיא אפילו מחתה דמעה של התרגשות ונתנה לנו חיבוק גדול.
בהמשך, כשהיא שאלה באיזה שבוע אני נמצאת היא צחקקה במבוכה כשהבינה שבעצם בזמן שנשארתי עם שתיהן, כדי לעזור בנקיונות ובישולים לפני הלידה, הייתי גם אני בהריון.
שמחתי בהזדמנות זו לערוך היכרות עם הקטנטונת שלה, שפינקה אותי בשפע חיוכים ממיסים וסיפרתי לה שעוד מעט יוולד לה בן דוד ושעם הפרש של כחצי שנה ביניהם, אני מצפה שהם יהיו בסטיז.
בהמשך פיץ סיפר גם למשפחה של האח שהצטרפה לחגיגה, כולל האחיינים ששמחו לשמוע שיקבלו בן דוד חדש נוסף בתחילת השנה הבאה.

בהמשך אותו שבוע היינו בביקורת בבית החולים המקומי. נערכה לנו סקירת אולטרסאונד מקיפה וממושכת, נלקחו בדיקות דם ושתן וראינו רופאה. את הצוות הרפואי הפגזתי בשאלות שהכינותי מראש כמו למשל - עד מתי מותר לי לטוס והאם אני צריכה אישור רפואי.
אחת האחיות שבעלה הוא במקרה טייס, ידעה לספר שזה עניין של מדיניות וכל חברת תעופה פועלת אחרת, בזו שבעלה עובד בה למשל, אפשר עד שבוע 28.
כששאלתי את הרופאה היא אמרה שבאופן כללי הם לא ממליצים לטוס, בטח שלא טיסות ארוכות של למעלה משלוש או ארבע שעות בגלל הפרשי לחצים בטיסה והגברת סיכון לקרישי דם ברגליים.

הסיבה ששאלתי על טיסות היא כפולה. גם עבור המשך ביקורות שכבר נקבעו לי בארץ ובהמשך עבור אפשרות של לידה.
פיץ אמר שהוא במקומי לא היה טס פעמיים, והציע שאם אטוס, שאשאר כבר עד הלידה וזהו. 
יכול להיות שבינתיים אדחה חלק מהביקורות האלה, בכל מקרה יש לי עוד תורים שנקבעו בארץ השיכורים ואולי חלקם יתנו לי את אותו המענה ויחסכו לי את הטיסה או שבמידת האפשר, אדחה את הביקורות עד קרוב יותר ללידה ואז אטוס פעם אחת וזהו. 

השאלה הגדולה באמת היא במידה ואכן אבחר ללדת בארץ, איך בדיוק זה יתנהל?
רגע אחרי שסיפרתי להורים שלי על מין העובר, אמא שלי כבר התחילה לתכנן בקול רם את הברית ואיזה דודים נזמין, אבל כשסיפרתי לה לפני פסח האחרון שאנחנו באים לביקור, זו הייתה היא ששאלה אם אני באה לבד או שאנחנו באים בזוג וטרחה להזכיר ש-"יש לנו מקום רק לאדם אחד", כאילו שאני לא יודעת.
מאז המשפט הזה רודף אותי. 

ישנה מיטת יחיד חדשה שאחותי קנתה קצת לפני שעברה לדירה שאני התגוררתי בה בעבר ועוד אחת ישנה, בחדר אחר, שצריך לזרוק כי כבר אי אפשר לישון עליה. 
נשגב מבינתי למה המיטה הישנה הזאת נמצאת שם כל כך הרבה זמן, עומדת חסרת שימוש, כשבמקומה אפשר לשים מיטה זוגית.
זה יכל לעזור לאחותי ובעלה שנשארו אצל הורי לילה אחד כשירו טילים מאיראן (כי להורים יש ממ"ד ולהם אין) וזה יכול לעזור לפיץ ולי כשאנחנו באים לביקור. 
הבעיה היא שהחדר ההוא הפך לסוג של מחסן, מלא בחפצים חסרי שימוש שנאספו או כאלה שכבר אינם שמישים או שבורים וצריכים להזרק אבל בכל זאת עדיין שם, השד יודע למה. בנוסף, ישנם עדיין המון חפצים ובגדים שאף אחת לא טרחה לפנות כשעזבה את הבית. 
אני התחלתי לעשות שם סדר בביקורי האחרון, אבל בכל פעם כשהגעתי לחפצים שצריך לזרוק, אחיותי (וגם אבא!) ביקשו שאשים את הדברים בצד כדי שיוכלו לעבור עליהם וזה כמובן מחטיא את המטרה. ההגיון שלי אומר שאם משהו נשאר בחדר הזה שנים ללא שימוש, אתם ככל הנראה לא צריכים אותו או שלא ידעתם על קיומו. אותי בכל אופן זה ייאש די מהר ופינוי החדר לה התקדם כמו שציפיתי שיתקדם, בטח בהתחשב בזמן הממושך ששהיתי שם.

מה המסקנה מכל הערת האגב הארוכה הזאת? שהמשפחה שלי בעצם מאותת לי שני דברים. אחד, שכל המשפחה מצפה שאסתדר לבד, קרי שאעשה את הנסיעה ארצה בהריון מתקדם יחסית של שבוע 28 בערך, כלומר שלושה חודשים לפני הלידה, שאתגורר בסבלט או בפתרון קצר מועד אחר עד שפיץ יסתדר עם ימי החופש מהעבודה ויצטרף אלי ואז איכשהו שנצליח להגיע לבית חולים ולידה (כי אין לנו כאן רכב), שנארגן ברית שאליה כמובן נזמין את כל הדודים ועוד איזה חודש לפחות של החלמה והוצאת דרכון לקטנצ'יק לפני שנוכל לחזור חזרה לארץ השיכורים. 
שכל המאמץ הפיזי, הכספי והמנטלי שלי הגיוני יותר מזה שהם ישנסו מותניים לכמה ימים ויפנו לנו מקום. 
ושתיים, שפיץ ואני, כזוג, לא מוזמנים.

כל המהלך המנטלי הזה וארגון הברית שאמא שלי התחילה לעשות בראש, בלי לעצור ושאול, רגע, האם אתם רוצים להגיע לפה? איך תסתדרו? (אני מדלגת על "האם נוכל לעזור", בשלב זה רק התעניינות יכלה לשפר את התחושה שלי פלאים) ואולי בכלל יהיה יותר הגיוני שבמקום שתסעי לכאן בהריון מתקדם ובחזזרה לשם עם עולל צעיר, יהיה יותר הגיוני שאנחנו נטוס אליכם? כלום ושום דבר. בדיוק כמו בחתונה שלנו בשנה שעברה, כשהגענו עד קפריסין והם עדיין לא חשבו "היי, זה ממש קרוב, אולי בכל זאת נגיע?" לא, גם כאן התחושה היא שהם אוהבים שירות עד הבית וששמץ מאמץ מצדם הוא בעצם מאמץ בלתי נסבל.

לפני ראש השנה הייתה לנו שיחת וידאו נוספת שבה הצגתי בפניהם את הקשיים בצורה רציונאלית אבל תוך זמן דקות חוויתי התמוטטות רגשית זוטא שלאחריה הם שינו גרסה "לא אמרנו שאת בטוח באה לפה, רק אמרנו שאם תבחרי לבוא לפה...".
אמא שלי כמובן לא ידעה מה לומר מעבר לזה ואבא שלי כמובן התקפל ומיד אמר שהוא ידבר עם אחיות שלי שיבואו לפנות את החדרים ושהם יכניסו לשם מיטה זוגית.
דקות לאחר סיום השיחה הבנתי את האבסורד שבסיטואציה ואמרתי להם שלא יטרחו ושאני מוותרת. אם זה לא משהו שהם רואים או מבינים בעצמם, אז אני בטח לא צריכה לדחוף אותם לזה ולכפות עליהם לארח אותנו. הם כמובן מבינים את התגובה שלי כסוג של פאסיב-אגרסיב, וחזרו ואמרו שידאגו לעניין אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מדי. אני מתפתה למחול על כבודי באופן חלקי ולהידחס למיטת היחיד, עד כמה שזה יתאפשר, לפני שפיץ מצטרף כדי לחסוך משהו בעלויות מגורים. אבל פיץ ואני יחד? לא שאני מאמינה שמשהו באמת יזוז שם, אבל גם אם כן- לא תודה. המסר הועבר. כמו תמיד, נסתדר בלי העזרה שלא ממש הוצעה.

אחותי הברבורה בשיחה אחרת חזרה ואמרה שהיא הייתה מאוד לחוצה בשבועות שקדמו לשיחה לקראת המבחן האחרון לתואר.
אבל בעצם, היא יצאה מהבית לפני שנתיים. האם זה לא מספיק זמן? לדבריה לא, זה לא כל כך הרבה זמן, והזכירה שקישוא יצאה מהבית עוד לפניה. 
זה נכון, קישוא התחתנה ועזבה עוד ב2021 ועדיין המוני מחברות, סיכומים וספרים מתקופת הבגרויות (!) ממלאים את מדפי אחד החדרים למרות שקישוא הצעירה ביננו, סיימה תיכון ב2010. 
לכולם פשוט נח להתעלם מהסיטואציה הזאת כי הם לא רואים אותה ביומיום או במקרה של ההורים שלי, כי הם סוגרים אותה בחדרים שהם בקושי נכנסים אליהם. זו כנראה רק אני שמתארחת פעם ב- שמפריע לה שהמרחב שלה מוכתב ומוגבל על ידי חפצים לא נחוצים ושאינם בשימוש.
סיכמתי את זה לברבורה באותה שיחה כך - תשאירו את מיטת היחיד שם ואת כל שאר הדברים איפה שהם, אני לא רוצה להטריח אף אחד, זה שאנחנו מצפים לילד זה עניין שלנו שלא צריך לשנות את מסלול החיים שלך או לגרום לך להתאמץ בשום אופן.
אני עדיין חושבת ככה למרות שחבל לי מאוד שזה המצב. 

בקיצור, אני כבר הבנתי שאם אגיע ארצה זה עומד להיות עסק לא פשוט.
אצטרך לבחור תזמון שהוא קרוב מספיק ללידה כי אני רוצה לחוות כמה שיותר מההריון הזה איפה שנח לי ועם פיץ, אבל בשלב כזה שבו עדיין יאפשרו לי לטוס. אצטרך גם להחליט באיזה בית חולים אלד ולמצוא סידור מגורים לכארבעה חודשים לתקופה הזאת וזה ודאי יהיה לא פשוט ולא זול בכלל. 
נו, כנראה שאלפי שקלים, נסיעות בהריון מתקדם, אי נוחות, סטרס של חודשים, מגורים ממושכים במקום שהוא לא הבית שלי בשלבים האחרונים והמתקדמים של ההריון יהיו שווים את איחוד ההורים והדודים לכמה שעות בברית של הקטנצ'יק. 

סיכום ביקור בארץ והתרגשות לקראת ההמשך

כותבת על מטוס בדרך לארץ השיכורים.

כשטסתי מפה לארץ בסוף יולי, קניתי כרטיס בכיוון אחד לאותו היום שבו קיבלתי את הבשורה הקשה על פטירת סבתי היקרה.

לא היה לי תכנון ממשי לגבי אורך הביקור. ידעתי שאשאר לשבעה וכשמשפחתי שאלה אם אהיה גם בשלושים, הבעתי ספק.

במקביל לסידורי שבעה ובירוקרטיות שונות ומשונות, המשכתי גם בבדיקות מעקב הריון.

חשבתי שאעבור כמה מהן, מה שאספיק בשבועיים ומשהו בהם אני בישראל ואז אחזור לי לארץ השיכורים. 

בפועל? 

ביקורת רדפה בדיקת דם, כמה רופאים המליצו לי בחום לחכות לפחות לשקיפות עורפית וסקירה ראשונה, שהן בדיקות חשובות ואז גיליתי גם שההמלצה של מערכת הבריאות הישראלית לנשים בגילי היא לעשות מי שפיר, בדיקה שבארץ השיכורים לא ממהרים לעשות, אלר אם כן הרופא המטפל חושב שיש סיבה טובה לכך.

בין לבין, תוצאות של חלק מהבדיקות הצריכו מעקבים כעבור מספר שבועות מה שהשאיר אותי בארצנו הקטנטונת הרבה יותר זמן משציפיתי. 

כשרק הגעתי לפה, ידעתי שלא משנה מה, ישנו תאריך דדליין שמאלץ אותי לחזור שקשור לתכנית הלימודים שרציתי להתחיל. בפועל, לא התחלתי את השנה דרך ה-(סוג של) מלגה שרציתי, כאשר קבלתי נפלה על עניין טכני פעוט, שסביר מאוד שלא ימנע ממני להרשם ולהתקבל בשנה הבאה, לו ארצה בכך. 

מעניין מה יהיה מאתגר יותר, ללמוד תוך כדי הריון מתקדם ולידה או עם תינוק, שככל הנראה יהיה בן שבעה חודשים בערך בתחילת שנת הלימודים. 

הגורם השני שהגביל את משך שהותי בארץ הוא הרצון שלי לקבל דרכון ארצ-שיכורי בעוד שנה או שנתיים, כאשר אחד הקריטריונים לכך הוא לא להיות מחוץ למדינה ליותר מתשעים יום בשנים הקלנדריות שקדמו לכך. 

אמנם נשארו לי עדיין כשבועיים עודפים, אבל אני מתכוונת לחזור ארצה בעוד כחודש לעוד מקבץ של בדיקות ואני לא רוצה למתוח את המכסה המותרת לקצה.

בינתיים אמשיך כמובן במעקב רגיל בארץ השיכורים בשביל השקט הנפשי וגם כי לא ברור איפה אלד בסופו של דבר.

מצד אחד, אני מרגישה יותר בנח במערכת הבריאות בארץ וכמובן יש את המשפחה והחברים בסביבה וההורים שלי שישמחו להיות מעורבים וקבל סופסוף את התואר סבא וסבתא. מצד שני אין לפיץ ולי מקום נח משלנו בארץ או רכב וגם לא ברור לי איך הוא יתזמן את החופשה שלו מהעבודה כך שיוכל להיות איתי מספיק זמן מראש ובהיכון לרגע שבו אצטרך להגיע לבית החולים, אבל גם זמן מה אחרי כדי לתמוך.

אם יהיה לנו בן אני מניחה שנצטרך למצוא את הדרך לגרום לזה לקרות בכל זאת כדי שתהיה ברית כמו שצריך.

מצד שני, בארץ השיכורים יש לנו מקום ורכב, פיץ יוכל להקפיץ אותי בהתראה קצרה אם יהיה צורך אבל זה ככל הנראה יהיה לבית החולים המקומי שעוד לא ממש הספקתי להכיר. בתי חולים אחרים הם במרחקי נסיעה יותר משמעותיים ואני לא בטוחה אם זה שווה את זה. 

כמובן שהמשפחה שלי לא בסביבה וזו שלו גם לא מאוד קרובה ואולי זה בעצם יתרון? יש כאלה שמעדיפים להיות לבד בתא המשפחתי החדש בלי סבתות ודודות שמידפקות על הדלתות. כמובן שכרגע אין לי ממש דרך לגבש העדפה. 

למעט השלושים וההתמודדות עם מרבית הבירוקרטיה שקשורה לסבתא, הביקור שלי בארץ היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. המון זמן משפחה וחברים, הרבה הליכות, בגדים קצרים וכפכפים ואוכל טוב. כמובן שהתרגשתי לספר לחברים ולמשפחה על החדשות והם שמחו יחד איתי. 

וכמו כל ביקור טוב שהסתיים, גם הפעם הרגשתי בימים האחרונים את הקוואץ' המוכר בלב שמגיע בכל פעם שהטיסה חזרה מתקרבת. 

הקוואץ' מבטא לא פעם בהליכה איטית, עיניים צמאות שחורטות בזכרון את מראות נופי ילדותי ומלוה בהתרגשות מרגעים בחיק היקרים לי, תוך שאני תוהה בצער מתי תהיה הפעם הבאה שאפגוש אותם.

ההתכווצות הזאת שבלב אף פעם לא עוברת, גם בפעם המי-יודע-כמה שבה אני עושה את הטיסות האלה.

בעוד מספר שעות (שבעת פרסום הפוסט הן ודאי תהיינה כבר מאחורי) אגיע חזרה לארץ השיכורים, הישר אל ידיו החיוורות והמחבקות של פיץ אליו התגעגעתי כל כך, וההתרגשות גדולה. 

בגלל המרחק, אני חושבת שהוא היה פחות מעורב רגשית בהריון עד עכשיו, אבל אני מניחה שזה ישתנה כשהוא יראה שהבטן כבר ממש מתחילה לצאת.

ריגוש נוסף מחכה לנו בימים הקרובים כאשר נפתח את המעטפה החתומה שקיבלתי מהרופא (לפני כמעט חמישה שבועות!) ובה נכתב מין העובר. 

עוד לא החלטנו אם פשוט נפתח אותה או שנעשה משהו קצת אחר. אני רק יודעת שביקשתי מהרופאים לא לדעת כי רציתי לגלות יחד איתו ועכשיו זה סופסוף יכול לקרות. 

אחרי ראש השנה ניסע כנראה לביקור אצל אמא שלו ואחותו ונגלה סופסוף גם להם את הסוד הקטן שלנו.

הטוב

לפני כשבוע, ביום לאחר השלושים של סבתא, תפסתי את ההורים במטבח. 
ניגשתי לשלט רחוק של הטלויזיה ולחצתי על כפתור המיוט, מעשה שלרוב מכניס את אמא לסטרס. 
הרגעתי אותה כשאמרתי שתיכף אחזיר את הווליום, ביקשתי שיחכו רגע ואז הלכתי לחדר השינה וחזרתי עם שקית מתנה קטנה.
אמרתי שמאחר וסביר שלא אהיה כאן ביום הנישואים שלהם שחל בחורף, רציתי לתת להם מתנה מוקדמת. 

אמא שלפה את הפתק שבצבץ מהשקית שעליו נכתב "עוד קצת וזה בחוץ!", שהוצמד לתמונות מבדיקת שקיפות עורפית שבוצעה לפני חודש. אמא העיפה מבט בתמונה הראשונה והבינה מיד. היא שאלה את השאלה המתבקשת בפליאה וזה מיד תפס גם את תשומת הלב של אבי. שניהם בהו בי.

הנהנתי אחרי רגע.

כן, אני בהריון. 

בירוקרטיות של העולם הבא

זמן קצר אחרי הנחיתה בארץ, כשחיכיתי בתחנת הרכבת של נתבג, קיבלתי ברכת שלום חותית. זו הייתה תזכורת שחזרתי הביתה.

במרחב המוגן הלוהט של תחנת הרכבת התעדכנתי במבזקים, באחד מהם היה כתוב שהמרחב האווירי נסגר ושמטוסים שעמדו לנחות עושים סיבובים באוויר עד שהוא יפתח שוב. אם הטיסה שלי הייתה יוצאת שעה מאוחר יותר, זה בקלות יכל להיות המטוס שהייתי עליו. 

אחרי הפתיח הזה, כשכבר הגעתי הביתה, לא נשארתי שם זמן רב. הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לסופר הקרוב לקנות אוכל לשבעה ולאמא, שעל פי מנהגי אבלות, לא אמורה לבשל לעצמה. 

השבעה עצמה הייתה משונה מאוד. אני לא בטוחה אם זה בגלל שאמא שלי היא האבלה היחידה או בגלל שאין הרבה בני משפחה בחיים. כנראה שזה שילוב בין השניים. 

לא היו הרבה מנחמים ואלה היו בעיקר בני הדודים והדודה, ענף המשפחה של הדוד היקר שהלך לעולמו במפתיע לפני כשנתיים שהרימו לנו קצת את מצב הרוח. 

בין לבין, היו גם עניינים טכניים לטפל בהם. 

ממש בתחילת השבעה הגיע על ההורים שלי קבלן מצבות. הוא התחיל לשאול המון שאלות לגבי סוג אבן, אותיות וכו' ואני הצעתי שפשוט יעשו משהו דומה לקבר של סבא, שקבור בצמוד לסבתא, אמא הסכימה.

החלק היותר מסובך הוא להחליט מה לכתוב על המצבה. כשסבא שלי נפטר, זה היה הדוד היקר שטיפל בהקמת המצבה והוא דאג להמון מלל מפאר - "פ"נ האב למופת ראש משפחתנו הצנוע היקר והחשוב אציל הרוח ועדין הנפש נח למקום ונח לבריות" ואז את שם סבי ותאריכי לידה ופטירה. 

אמא שלי לא בדיוק אדם ורבלי ובטח שלא פומפוזי וכבר נדמה לי ששמעתי שהיא נוטה לציין פשוט תאריכים ושם וזהו. אני חושבת שכדאי להוסיף עוד מלל כדי שזה לא יראה ריק ליד סבא. אני מקווה שנסגר על נוסח בקרוב. 

עניין נוסף על הפרק, הוא טיפול בפנסיות, רנטות, תשלומי ביטוח וכספים אחרים שנכנסו לחשבון של סבתא שכעת צריכים להפסק. 

החלטתי לתפוס פיקוד בעניין הזה. 

יצרתי קשר עם חברות פנסיה ברומניה וגרמניה, שמהן אני עדיין ממתינה לעדכון. 

התקשרתי גם לחברת הביטוח הסיעודי ממנה היא קיבלה תשלומים חודשיים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום עד שתעודת הפטירה תגיע. 

מה שהפתיע אותי,  זה שכמה ימים אחרי פטירתה, עדיין נכנסה לה לחשבון קצבת אזרח ותיק. חשבתי שהתשלומים מהמדינה יפסקו אוטומטית, הרי הם יודעים שהיא הלכה לעולמה, לא?

בקימה מהשבעה עלינו כמקובל לקבר. 

אבי, כצפוי, ויתר מראש מאחר והוא כהן ובכל מקרה לא יכנס. אז היינו אמא, אחיותי, הדודה והילדים שלה. 

קבענו מראש להפגש לקראת השעה שש, כי אותו היום היה חם במיוחד וגם בשעת הערב המוקדמת שבה נפגשנו כולם עדיין הזיעו מכל החורים. 

הגענו לקבר, שסומן בשלט קטן שסימן את מיקום קבורתה של אשה שחיה תשעים ושש שנים שהיו רוויי אתגרים ואירועים היסטוריים. לידה, הקבר של סבא שלבושתי מעולם לא ביקרתי בו.

אחרי שסיימנו לקרוא פרקי תהילים על קברה, קראנו כמה פרקים לעילוי נשמתו של סבא.

אחרי כן, מישהו נזכר סזבתא רבתא, אמו של סבא שעל שמה נקראתי, קבורה ממש קרוב, ולכן קראנו פרקים גם על קברה. משם המשכנו לעוד שניים שלושה קרובי משפחה, כולם קיבלו מאיתנו פרקי תהילים. 

רצינו ללכת גם לקבר של סבא מהצד של אבי, אבל הוא נטמן בצד השני של בית הקברות וכולם היו ממש עייפים, אז החלטנו לוותר על זה הפעם. 

עדיין אין לי כרטיס טיסה חזרה. 

זה תלוי בהתקדמות הבירוקרטיות של סבתא וגם בכמה סידורים משלי.

מה שבטוח, זה דלמרות הנסיבות המצערות שהביאו ארצה, אני משתדלת להנות בחברת המשפחה כמה שיותר, לפגוש חברות ולנצל את הזמן בבית בצורה מיטבית. את הגעגועים לפיץ ולפינה הזוגית שלנו, אני משתדלת להדחיק לבינתיים.

גלגל החיים

התעוררנו אתמול בבוקר מרעש דפיקות בדלת חדר השינה.

זו הייתה הגיסה שמסרה לנו שתי הודעות בטון רגוע ואגבי. ירדו לה המים והפלאפון שלי ,שהשארתי להטענה במטבח, צלצל כמה פעמים. 

כמובן שהראשונה תפסה את מירב תשומת הלב וגרמה לי להאיץ בעצמי ובפיץ לצאת במהירות מהמיטה ולהתארגן, למרות חוסר הדחיפות שבקולה.

שלשום, הייתה לנו תכנית די ברורה. פיץ שסיים לעבוד, יצא מדירתנו לכיוון שדה התעופה המקומי כדי לאסוף את הגיסה, אשת האח ובתה, הוא יביא אותה לבית אמו, יאסוף אותי ואז ניסע הביתה. חילוף משמרות.

אשת האח צפויה הייתה להשאר עם הגיסה ההריונית וללוות אותה לבית החולים כשיתעורר הצורך.

בפועל, בשדה התעופה הורידו את שתיהן מהטיסה מסיבה שעדיין איננה ברורה לי, ואחרי לא מעט דין ודברים, הן קיבלו טיסת המשך בבוקר למחרת, בשדה תעופה במרחק של כארבע שעות משם. כמובן שהן גם את הנסיעה ואירוח במלון ללילה על חשבון חברת התעופה. 

פיץ כבר היה בחצי הדרך כשקיבל את העדכון במצבן ולכן החליט לנסוע ישר לבית החמות במחשבה שיאסוף אותי הביתה כפי שתוכנן. 

בסוף, אחרי כמו משימות שהוא היה צריך לעשות בבית, ארוחת צהריים ומנוחה קצרה אמו אמרה לו "קדימה, תשאר לילה אחד" ובוא נעתר, למרות שאפילו מברשת שיניים בוא לא הביא. 

כמו שהבנתם מתחילת הפוסט, זה היה נחוץ.

התכנית כעת הייתה שפיץ יקפיץ אותי ואת הגיסה לבית החולים ואז יאסוף את אשת האח והאחיינית מהשדה הביתה, והיא תסע ברכב נפרד לבית החולים.

ההודעה השניה,  שהפלאפון שלי צלצל כמה פעמים פתאום תפסה לי את הלב כמו בצבת. חששתי שאלה לא סתם נוטיפקציות ושבאמת חיפשו אותי. 

על מסך הפלאפון חיכו לי שיחה שלא נענתה מהדודה מצד אמי, שתי שיחות מאבא והודעה ממנו "תתקשרי אלי". 

אז התקשרתי והוא סיפר לי את מה שלא רציתי לשמוע. 

סבתא הלכה לעולמה הבוקר. 

סביבי כולם בהמולת התרגשות לקראת לידה, ובפנים הלב שלי צנח. 

אמרתי לאמא, שהייתה גם היא על הקו, שאני כל כך מצטערת על החדשות והיא ענתה בטון שנשמע מופתע, שהיא יודעת, היא הרי הייתה סבתא שלי, עניתי שזה נכון, אבל היא הייתה אמא שלה הרבה לפני שהיא הייתה סבתא שלי.

 בהמשך השיחה אמא הניחה שלא אספיק להגיע ללווייה, היא חצי התנצלה וחצי ניסתה להבין אם אני רוצה שנדחה את זה עד שאגיע. אמרתי שאני יודעת שלוויות בד"כ נעשות בהקדם האפשרי והודתי לה על זה שהיא מתחשבת בדעתי, אבל ביקשתי שתעשה מה שנכון לה ושלא תקח אותי כפקטור. 

בסיום השיחה עדכנתי את פיץ בפנים נפולות וגם את החמות שידעה על המצב של סבתא. 

כשהגיסה נכנסה למטבח העדפתי שלא לעדכן אותה בינתיים. 

בבית החולים, הציעו לגיסה לחדר והאחות שנכנסה נראתה כאילו היא עומדת לערוך לה בדיקות אז נתתי להן פרטיות ויצאתי לחכות בחדר ההמתנה, שנמשכה עוד ועוד בזמן שהמחשבות והלב דוהרים ואני בחוסר שקט.

שיחת טלפון נוספת עם ההורים גילתה לי שאמא נוטה להעדיף לחכות למחרת עם הלוויה. זה יתן לאנשים זמן להגיע, וממילא אין הרבה קרובי משפחה, וגם זה יבטיח לוויה בשעה נורמלית ולא באמצע הלילה, כמו שקרה בלוויה של דוד שלי, אחיה. 

שמחתי לשמוע שזה מה שהיא מעדיפה כי הטיסות שמצאתי היו מביאות אותי לישראל לפנות בוקר, מה שישאיר לי מספיק זמן להגיע.

הדקות עברו והרגישו כמו נצח ובינתיים התלבטתי אם אני אמורה לחזור לחדר של הגיסה. האמת היא, שלא ידעתי אם אני רוצה להכנס כשהראש במקום אחר והפנים נפולות. 

אז פסעתי הלוך וחזור בחוץ, באוויר הקריר וניסיתי להבין איך אני מרגישה ומה לעשות הלאה. 

בסופו של דבר הזמנתי טיסה משדה התעופה המקומי, טיסה של שעה ומשהו, ועוד קונקשן ארוך של כמעט שמונה שעות עד שטיסת הלילה יוצאת לישראל. לא טרחת אפילו להזמין טיסת חזור בשלב זה, רק וידאתי שיש כאלה.

בינתיים, הגיעה הודעה מהגיסה שביקשה שאכנס לחדרה. כדי לעשכן אותי במתרחש. 

היא אמרה שהיא עומדת לעבור בדיקה כי הרופאים חושבים שבכלל לא ירדו לה המים ושבכל מקרה הלידה עדיין לא קרובה, בהנתן שהיא לא מרגישה צירים. אם זה המצב, יכול להיות שהיא תשוחרר הביתה. 

עם העדכון הזה, יצאתי לכיוון החניה, לעבר פיץ ואשת האח שעמדו להגיע. נתתי להם עדכון על המצב ועל הטיסה שהוזמנה. 

פיץ ואשת האח הגיעו לחדר כשהגיסה כבר הייתה ארוזה ומוכנה לחזור הביתה ואני איחלתי לה הצלחה וסיפתי לה על החדשות המשפחתיות. 

הגיסה מסרה את תנחומיה והעריכה שהגעתי איתה לבית החולים למרות הכל.

נפרדתי מהגיסות ופיץ החזיר אותי לבית אמו לאריזות אחרונות ומקלחת קצרה לפני היציאה לשדה. 

בדרך לנמל התעופה קיבלתי עדכון משפחתי נוסף. למרות ההעדפה הראשונית של אמי, הוחלט שהלוויה תוקדם לשעה חמש אחה"צ של אותו היום, בעיקר מסיבה של המנעות מהלנת המת. 

התעצבתי לשמוע שאפספס את הלוויה, אבל אני לא רציתי להיות גורם מעכב. 

פיץ הוריד אותי בשדה, ואני התקדמתי בפרוצדורות הרגילות. צ'ק אין, בטחון וכו'.

רק אחרי המעבר בגייט, רבע שעה לפני העליה המתוכננת למטוס קיבלתי מייל מחברת התעופה שמעדכן כי הטיסה בוטלה!

חשבתי שזה מייל ספאם בהתחלה, אבל שאלתי כמה נוסעים נוספים שהביטו סביבם בפנים מבולבלות ומסתבר שגם הם קיבלו את העדכון. 

טיסה אחרת, שתביא אותי בזמן ליעד ממנו יוצאת טיסת הקונקשן, לא הייתה זמינה מנמל התעופה הקטנטן שבו הייתי.

התקשרתי לפיץ לעדכן אותו והוא עשה אחורה פנה כדי לאסוף אותי, כי בשלב הזה כבר היה ברור שבשדה ההוא לא היה טעם להשאר.

תוך כדי תנועה ואחרי כמה טלפונים, נמצאה לי חלופה שתביא אותי בזמן ליעד של טיסת הקונקשן. אלא מה? הטיסה יוצאת משדה התעופה המרכזי של המדינה, במרחק של כשלוש שעות נסיעה משם. 

בשלב הזה פיץ ואני כבר היינו עייפים ורעבים מאוד. עצרנו בדירה לאסוף כמה דברים, והתחלקנו בדרך בבננה אחרונה ועצובה למראה. 

למרות יום ארוך ומתיש רגשית, פיץ הסיע אותי עד לשדה התעופה וחזר חזרה, שעה ומשהו נוספות לדירה ואני לא הפסקתי להודות לו על כמה שהוא היה תומך ומקסים בשבועות האחרונים, מאז שהחדשות על האשפוז הגיעו, דרך חופשונת איוורור ביום ההולדת שלי וכלה בכל התיזוזים שהעברתי אותו באותו היום. 

את הפוסט אני מאשרת לפרסום בצאתי מנתב"ג. הרכבת שתיקח אותי מפה, תביא אותי למערבולת של שבעה, חברים שארצה לפגוש, עזרה לאמא בבירוקרטיה ועוד עניינים אישיים.

אני לא יודעת איך התקופה הזאת תראה אבל נדמה לי שזה יהיה לא פשוט. 

יהי זכרך ברוך, סבתא. אתגעגע למה ולמי שהיית עבורי, לפני שהדימנציה השאירה רק את הקליפה החיצונית שלך. אני מקווה שאת לא סובלת יותר עכשיו. 

סבתא בבית חולים

השבועיים האחרונים התאפיינו באירועים שונים מאוד במהותם, חלקם נעימים ומעלי חיוך ואחרים מדאיגים. 
קשת שלמה של רגשות שהיה מאתגר להתמודד איתה בפרק זמן כל כך קצר.

יום שני שעבר התאפיין במזג אוויר נעים שממש הזמין את פיץ ואותי להליכה, שתיה קרה בשמש ושיחה טובה. אני ממש זוכרת את התחושה הקלילה והנעימה שהרגשתי ברגעי הביחד האלה.

ההרגשה השתנתה לחלוטין כמה דקות אחרי שנכנסנו בחזרה לדירה. בדקתי את הודעות הווטסאפ והייתה שם אחת מדודה שלי מצד אמי שעדכנה שסבתא אושפזה במחלקה פנימית. בית האבות הסיעודי שבו היא מתגוררת הזמין לה אמבולנס בעקבות סטורציה נמוכה וכאשר הגיעה לבית החולים אבחנו אותה עם דלקת ריאות. 
דלקת ריאות זה כמובן מצב מאוד לא נעים, על אחת כמה וכמה בגיל של סבתי, שבדיוק חגגה תשעים ושש.
המצב הפך למדאיג יותר כאשר התברר שהיא מתקשה בבליעה, מה שהעלה את החשד שאולי מזון הגיעה לקנה במקום לושט והוביל איכשהו למצב הריאתי. חמור מזה, בגלל הקושי לבלוע היא פשוט לא הסכימה לאכול.
במשך כמה ימים המשפחה ניסתה להיות לצדה ולנסות לעודד אותה לאכול ללא הצלחה כאשר במקביל הרופאים ניסו כמה פעמים להכניס לה זונדה ללא הצלחה. הם טענו שיש לה "מבנה אנטומי קשה" שלא איפשר את זה.

כששמעתי את החדשות נבהלתי מאוד והתלבטתי אם להזמין כרטיס טיסה ארצה. שאלתי את ההורים שלי מתוך בית החולים את דעתם והם לא ידעו מה לענות וגם אחותי קישוא לא ידעה מה לומר והוסיפה שהיא מבינה את ההתלבטות שלי ולא מקנאה בי על הסיטואציה הלא פשוטה.
אז דיברתי עם הדודה ולה כבר היו דברים אחרים לומר, כנראה מתוך פרספקטיבה של מישהי שאיבדה את אמה ואביה המבוגרים בשנים האחרונות. 

היא אמרה שכרגע לא יודעים כלום, אז יכול להיות שאגיע ארצה ואחזור חזרה והיא עדיין תהיה באותו המצב והציעה לי לחשוב איך ארגיש אז. היא הזכירה לי שבגיל של סבתא, המצב הבריאותי הוא מאוד לא צפוי. יכול להיות שהיא תשתפר, תצא מבית החולים ובהמשך "סתם" לא תקום יום אחד בבוקר. היא שיתפה שבין השורות של אתרי החדשות וממה שהיא שומעת בהקשר של טיסות, נדמה לה שיש סיכוי למתקפה קרובה באיראן ולכן אם אני מגיעה ארצה, היא הציעה לי לקחת בחשבון שאני עלולה להשאר יותר ממה שאני מתכננת.

דבר נוסף שסיפרה פגע בנקודה הכי רגישה ולכן היא גם מראש התנצלה על שיתוף החוויה הקשה. 
לפני כמה שנים, כאשר מצבה הרפואי של אמא שלה התדרדר גם היא נכנסה לאישפוז. האח היחיד דל דודתי שחי בארה"ב עלה במהירות על טיסה והגיע ארצה כדי לראות אותה. בזמן השהות שלו המצב שלה התייצב ואמרו לו שהיא תהיה בסדר. כאשר הוא היה על טיסה חזרה לארה"ב המצב שלה התדרדר במהירות. הדודה מספרת שהיא זוכרת שניסתה לתפוס אותו אבל לא הייתה תשובה כי הוא כנראה היה בדיוק על הטיסה. טיסת החזור שהוא לקח באופן מידי לא הייתה מהירה מספיק, הוא פספס את ההזדמנות להפרד ממנה. 
בתחושות מעורבות החלטתי להמתין עם הטיסה ולהחליט בהמשך לפי העדכונים שאקבל.

בינתיים, נראה שהאנטיביוטיקה שהיא קיבלה לוריד התחיל לפעול והנשימה שלה הפכה לפחות מאומצת (אמא סיפרה שבהתחלה זה היה נשמע שהיא "מגרגרת") והיא אפילו חזרה לאכול מעט, שזה מעודד מאוד, אבל הכמויות עדיין לא מספקות.
לכן, נכון לעכשיו, מתוכנן לה לקראת סוף החודש הליך גסטרוסטומיה או פיום קיבה. כלומר, יכניסו לה צינור דרך דופן הבטן ישר לקיבה כך שניתן יהיה להאכיל אותה ללא צורך בבליעת מזון. 
אני מוכרה לציין שההליך הזה מדאיג אותי מאוד, למרות שאין לי מושג מה עוד אפשר לעשות. 
איך אפשר לוודא שהיא לא תמשוך בטעות את הצינור? היא הרי לא מודעת למעשיה וגם בבית החולים כל הזמן הורידה את מסכת החמצן למרות שהיא נזקקה לה. אני גם חוששת מהפרוצדורה עצמה, כי הרופאים כבר הזכירו שהיא לא במצב בריאותי שמאפשר הרדמה מלאה, אז איך התהליך יבוצע? בלינק שצירפתי אמנם מצוין שההליך מבוצע בד"כ בהרדמה מקומית, אבל כאמור היא לא אחראית למעשיה, אז אני לא יודעת איך אפשר פשוט להניח שהיא תשכב בשקט. 

הימים המתוחים של דאגה וחשש לשלום סבתי הלכו והתקדמו להם לעבר סוף השבוע שעבר שבו חל יום הולדתי. 
פיץ הזמין לנו מראש לילה במלון בצד השני של המדינה, בעיירת חוף מקסימה ולשמחתי מזג האוויר שיתף פעולה והיה חם ונעים.
כמובן שבגלל החדשות לא ידענו אם ניסע יחד, אבל מאחר שהמצב של סבתא הצליח להתייצב, החלטתי לנסוע.
בדיעבד, אלה היו יומיים של ניקוי ראש שהייתי זקוקה להם. תחושה חמצמצה של אשמה אמנם הצליחה להתגנב פה ושם, אבל ניסיתי להזכיר לעצמי שאני לא באמת יכולה לעזור בכלום והתחושות הקשות שליוו אותי בימים האחרונים לא עשו לי טוב.
שמחתי להשיל מעצמי, ולו רק לזמן קצר, את המתח מעל הכתפיים ולהנות מזמן של זוגיות, אוכל טוב, שמש נעימה ואוויר מלוח וטוב של ים.

ביום ראשון כבר נסענו לאמא של פיץ. כזכור, מצבה הבריאותי מגביל אותה מאוד ובחודשים האחרונים אחותו של פיץ חזרה הביתה לקראת לידה שאמורה לקרות בשבוע הבא.
שנינו היינו כאן יחד כמה ימים, ובהמשך נשארתי כאן רק אני, עם שני תיקים מלאי בגדים. אחד למזג האוויר המקומי והשני מלא בבגדים קצרים, דרכון, ת.ז מפתחות של בית הורי וכל מה שאולי אצטרך במידה ויהיו עדכונים מסבתא.

מחר אמורה להגיע לכאן הגיסה, יחד עם בתה שמתרגשת מאוד לקראת בן הדוד או בת הדוד החדשים שצפויים להגיח לעולם.
פיץ יגיע לאסוף אותי כדי שלכולם יהיה יותר מקום. עם כמה ששמחתי לעזור ולהיות כאן במידה ותהיינה התרחשויות, אשמח מאוד לחזור לפינה ולפרטיות שלי עם פיץ. 

מהזמן האחרון

המערכה מול איראן הסתיימה נכון לעכשיו ואני יכולתי לנשום לרווחה ולהתנתק קצת מהפאניקה שאתרי החדשות עוררו בי בשבוע ומשהו האלה. 

החזרה לשגרה, שרבים התלוננו שהייתה חדה מדי וקיצונית, התקיימה גם במישור האקטואלי, כאשר שניה אחרי שהפסקת האש נכפתה עלינו מצד טראמפ, כל הידיעות חזרו להיות מעוררות בחילה כמו פעם.

שוב דיבור על חוק הפטור לחרדים, כאילו לא יצאנו הרגע ממערכה קצרה אך הרסנית, בזמן שזו בעזה טרם הסתיימה והמילואימניקים ומשפחותיהם נשחקים לאבקה. 

שוב נזכרנו שראש הממשלה שלנו מבלה יותר מדי זמן בבתי משפט בדאגה לתחת של עצמו במקום לבנות ולשקם את החברה והמדינה הפצועה שלנו.

ושוב חברי הממשלה ניערו את האבק מהצעות חוק שקשורות לסגירת חטיבת החדשות בתאגיד,  הכפפת כלי התקשורת לממשלה וצ'יפורים לערוץ 14.

כחובבת אירוויזיון, אציין בהערת אגב שבימים אלה נערכים דיונים באיגוד השידור האירופי בשאלה האם ישראל תורשה להשתתף בתחרות בשנה הבאה, כאשר מספר מדינות מובילות את המהלך נגדנו. אם לא תהיה חטיבת חדשות בתאגיד לא נעמוד בתנאים להשתתפות בלי קשר למה שאיסלנד וספרד חושבות עלינו. זו רק עוד דוגמה קטנה לזה שהרס מבפנים מסוכן לנו יותר מכל אויב חיצוני. 

טוב, לא באתי לפה רק להתלונן אלא גם לשתף בחיובי.

בתחילת השבוע נסענו לאמא של פיץ לכמה ימים.

פגשנו שם את אחות של פיץ, שנמצאת בהריון מתקדם ושחזרה לגור איתה לחודשים הקרובים. 

היה נחמד להתעדכן עם שתיהן ולראות את הטנספורמציה שהחדר של האחות עבר, מחדר של הטינאייג'רית שהיא הייתה לפני שעזבה את הבית, לחדר שמצפה לתינוק/ת. 

בגלל שהיא לקראת הסוף וכבר מתקשה בכל מיני משימות היא ביקשה את עזרתנו בכמה דברים ונענו בחפץ לב.

ניסינו להרכיב לה שידה שהגיעה ללא הוראות. חשבנו שזה יהיה פשוט אבל נתקענו ובשלב מסויים כמעט הרמנו ידיים.

למזלנו, הצלחתי למצוא אתר גרמני כלשהו שמוכר את אותה השידה ובו היה קובץ PDF עם הוראות.

מזל שהם מסודרים, היקים האלה!

מעבר לזה, עזרנו לה להחליף נורה בתוך אהיל מקסים בצורת בלון זפלין וביום למחרת הדבקנו מדבקת קיר ענקית בצורת שועל מול ירח מלא.

היא הראתה לנו גם את המיטה הקטנה, טיטולים ובגדים מתוקים שמחכים שיעשה בהם שימוש.

אחותו בחרה שלא לספר אם יש לה בן או בת, אבל כששאלנו אותה על שמות, היה נראה שיש לה יותר רעיונות לשמות לבנים מאשר לבנות, בנוסף, הבגדים אמנם היו בצבעים ניטרליים, אבל יש להם תחושה קצת יותר "בנית". נו, נחכה ונראה. 

הצעתי לאחות את עזרתי לקראת הלידה אבל ככל הנראה הגיסה (אשתו של האח) תגיע ותלווה בלידה. הבחירה הזאת הגיונית בעיני מאוד, הגיסה היא אדם שמשרה רוגע וכאמא לשניים בעצמה, היא מתורגלת בלידות ויודעת למה לצפות.

למרות זאת, יתכן שאגיע כשבוע או שבועיים לפני הלידה, בשלב שקשה וכבד מדי, כדי לעזור בבית. 

בנושא אחר- הגשתי מועמדות ללימודים בתחום הנדסי דרך מסלול שממומן על ידי המדינה, במטרה להחזיר אנשים לשוק העבודה. 

כשדיברתי עם איש הקשר כדי לקבל יותר מידע, סיפרתי לו קצת על הרקע שלי והוא אמר שיש להם מקום לעשרים ומשהו סטודנטים ונכון לאותו הרגע שבעים ומשהו נרשמו, אבל בהתחשב ברקע הלימודי והתעסוקתי שלי, הוא מעריך שיש לי סיכוי טוב להתקבל. 

אז תרגמתי את תעודת ההנדסאי הישנה שלי לעברית (כי מדובר בלימודי המשך באותו התחום), ריעננתי את קורות החיים העלתי הכל לאתר ואחרי יומיים קיבלתי תשובה חיובית!

החל מחודש ספטמבר, אני חוזרת להיות סטודנטית.

עם כלביא

אם הקורונה על גליה, ההפיכה המשפטית, השבעה באוקטובר וחרבות ברזל לא הספיקו לנו, הגענו עכשיו לשלב בונוס של "עם כלביא". המבצע נקרא כידוע על פי פסוק בספר במדבר פרשת בלק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
כבר היו פרשני אולפנים שהזכירו את האריה שהיה פעם על הדגל של איראן של השאה, טרום ימי מהפכת חומייני, וציינו שישנם אנשים שרואים בזה סוג של רמז למה שישראל באמת מנסה להשיג במערכה הנוכחית ויש כאלה שטוענים שהקימה היחידה כאן היא של העם שלנו, שמתעורר בפאניקה מהתרעות פיקוד העורף וטס לממד או למקלט. 

ובנימה יותר רצינית, למרות המרחק הגאוגרפי שלי מהארץ, אני צמודה לחדשות ברמה אובססיבית. 
ביום שישי בערב עקבתי בדאגה רבה אחר התמונות של אתרי הנפילה וזיהיתי לצערי את רחובות  שכונת הולדתי שמהם ברהנו טגניה שידר ובמיוחד רחוב אחד שנמצא לא רחוק ממקום מגוריהם של הורי ואחותי הברבורה מצד שני.
עם הברבורה הייתי בקשר רציף באותו הערב והיא סיפרה ששמעה בום חזק ורעש של זכוכיות שגרמו לה לחשוב שהבנין נפגע

ובהמשך הסתבר שרעש הזכויות הגיעו מהחלון שבסלון הדירה שלה.
על אף הקושי והחרדות המוצדקים, היא שלחה בהמשך הלילה תמונה של הכלבה של אחת השכנות ושאלה אם אני זוכרת אותה, ומזל שהיא הייתה שם כי מאוד עזרה לה להרגע. בטח שאני זוכרת אותה, זו הכלבה שהשתינה לי על הרגל באחת הירידות למקלט ממש ימים אל תוך חרבות ברזל. 

התמונות של הבניינים החרבים המשיכו להגיע והפחד שאחז בי כשראיתי את הרחובות המוכרים רק העצימו את החשש. 
שאלתי את הברבורה אם היא שמעה משהו מההורים והיא אמרה שהיא אכן התקשרה לאבא בתקווה שיענה והוא חרג ממנהגו וענה לה כדי לומר שהם בסדר. היא הוסיפה תהיה ודאגה לאחותנו הקישוא ובעלה אבל אני ידעתי לספר לה בעקבות שיחה עם ההורים מוקדם יותר באותו היום, שהם יתארחו אצלם לשבת וגם ישארו לישון, מאחר ולהורים יש ממד בדירה.
הודעות נוספות החלו לצוץ בקבוצה המשפחתית המורחבת ובסה"כ הצלחתי להבין שרוב המשפחה הייתה במרחבים מוגנים.

ביום שבת חגגנו לפיץ יומולדת. 
הוא פתח את המתנה וקרא את כרטיס הברכה שכתבתי לו ושנינו נהננו מעוגה עשירה של בסיס בראוני עם מוס שוקולד מעל.
השתדלתי מאוד להתנתק מהחדשות ולשמוח איתו ובשבילו אבל לא יכולתי שלא להישאב שוב לכותרות ולחדשות הקשות שהמשיכו לזרום מהארץ. הוא הבין אותי, אבל הוא הזכיר לי לעתים קרובות שכל הלחץ הזה הוא לא בריא ושההצמדות שלי לחדשות לא עוזרת לאף אחד. הוא צודק כמובן, אבל קשה להתעלם ולהמשיך בחיים כרגיל, ואפילו עוגת השוקולד שאכלנו הייתה מתובלת בהמון רגשות אשם.

אני לא יודעת איך המערכה הזאת תתפתח, אבל אני ממש מקווה שהיא תסתיים במהרה ובתוצאות הרצויות.
המלחמה הזאת מול איראן, עד כמה שהייתה צריכה לקרות במוקדם או במאוחר, היא עלית מדרגה ברמת השגעון שההוויה הישראלית מזמנת לנו. אני מתגעגעת לשגרה משעממת ורגילה, לאתרי חדשות שלא מאיימים בכותרות על מגפה עולמית קטלנית, מות הדמוקרטיה הישראלית, מלחמת הישרדות שנכפתה עלינו, חטופים שנמקים בשבי או מערכה שיש לה פוטנציאל למלחמת עולם ושנעשית על רקע גרעיני. קשה להאמין אבל עברו כבר שש שנים מאז התקופה הנורמלית ההיא שהסתיימה יחד עם שנת 2019 והסוף אינו נראה באופק. 

שמרו על עצמכם.