יום שישי, 23 בספטמבר 2022

שיחת הבהרה עם בן הדוד

דיברתי סופסוף עם צ'ץ' אתמול בלילה והצלחתי לשפוך בפניו הרבה מן המשקל שיושב עלי שבועות ארוכים, אלא שכעת אני לא בטוחה מה אמור לקרות הלאה.
פתחתי את השיחה בכך שכנראה שב-80% מהטרוניות שמכבידות עלי אני יכולה להאשים רק את עצמי. 
התחלתי בעיקר- אמרתי שזה הזוי בעיני שהוא מרגיש מספיק בנח להכנס ככה לנושא פרטי כמו הזוגיות שלי, ולרמוז בצורה די נחרצת שהוא חושב שפיץ ואני צריכים להפרד.
צ'ץ' חידד ואמר שהוא לא רמז אלא אמר את זה מפורשות. הסיבה לכך היא כי לדעתו הזוגיות עם פיץ תהרוס לי את החיים והוא רצה להרגיש ש"הוא יכול לישון בלילה" אחרי שעשה כל מה שאפשר ולא עצם עיניים. הוא הוסיף שלו היה נוהג באופן דומה, הציפיה שלו מהקרובים אליו היא שהם יעמתו אותו עם העניין ויזהירו אותו. בכל מקרה, הוא הזכיר שביקש רשות בתחילת השיחה לדבר והיא אכן ניתנה. אמרתי שלהבדיל, גם הגרמנים בחרו בהיטלר לשלטון בצורה דמוקרטית ואז קיבלו את הנאציזם לפנים, הרי לא יכולתי באמת לדעת על מה אני מסכימה.
 
הטיעון הזה, שנתתי את הסכמתי עלה עוד כמה פעמים עד שנאלצתי לחזור בכל פעם לפתיח שממנו התחלתי ושמסביר את זה שמירב האשמה היא עלי מאחר ולא הצבתי גבולות מולו. הוא כזכור רצה לדעת מה הגבולות שלי כדי לא לדרוך במוקשים רגשיים שלא לצורך, ואני טענתי שאני לא רוצה שילך על ביצים לידי. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם אפשר להאשים אדם בהסגת גבול כאשר לא היה גבול  כזה מלכתחילה?

הנושא של המפגשים בערבי שישי עלה אף הוא כולל הכעס שלי על כך שבכל פעם שהדוד, הדודה או צ'ץ'העלו את הקשיים והלבטים שלהם, כולם הטו אוזן, הקשיבו ויעצו. לעומת זאת, כשהעלתי את הנושאים שלי קשים שהם בעיקר הלבטים בענייני עבודה והזוגיות עם פיץ, קיבלתי לא פעם הערות מחפפות (" נו מה הבעיה, פשוט תעזבי") או שיכולתי לראות את חוסר הנוחות שלהם בעניינו של פיץ. כאן זה היה בעיקר הוצאת קיטור כי אני לא באמת מצפה שצ'ץ' ידבר בשם הדודה והדוד, אבל הוא כן התנצל, למרות שלא היה צריך לדעתי, על זה שהדודה בחרה לכנות את המעסיק שלי "אנטיוכוס" מאחר שזו בדיחה שלו שנאמרה בהקשר אחר והיא פשוט שאלה אותה והשתמשה בה כאן בצורה גרועה. 

שעה ורבע של שיח ודמעות מצדי, הסתיימו לבסוף בתחושות מעורבות. 
צ'ץ' התנצל על החלק שלו בעניין ושאל איך אפשר להשתפר מכאן. בתחילה הציע שפשוט לא נדבר יותר על הנושאים הללו, חששתי שזה יהפוך להיות הפיל שבחדר. הוא חשב אחרת ממני וטען שכל עוד הדברים מוגדרים אין פיל ודווקא כאשר לא ברור אם ניתן או לא לדבר על נושא מסויים יש פיל. סגרנו את זה בכך שאני לא אעלה את הנושא של פיץ והוא מצדו לא נדרש לשאול מה שלומו בנימוס מזוייף (כמו שהדודה לא פעם עושה ואף פעם לא הבנתי מה הפואנטה). צ'ץ' המשיך בסוג של מונולוג מהורהר בו ניסה להפיק לקחים למשל, שגם כאשר אדם נותן הסכמה להקשיב לדעה על נושא רגיש, צריך עדיין להיות רגיש וקשוב ולא להכנס לזה במאתיים קמ"ש. 

גם אני הגעתי למסקנות, והראשית שבהן היא שכנראה אין טעם לעשות שיחה דומה עם הדודה כי הרי מראש נתתי הסכמה להקשיב והגבולות היו פרוצים, אז על מה יש לי להתלונן? חלק מהדברים שנאמרו מול צ'ץ' יגיעו אליה כנראה בכל מקרה.
עם צ'ץ' עוד דיברתי מדי פעם והוא ידע שמשהו מתבשל אצלי, אבל אני לא יודעת קורה עם הדודה. לפני כמה ימים, כשיצאתי מהמפגש האחרון של הסדנה ממנו יצאתי טעונה, שאלתי בוואטספ אם הוא פנויה לכמה דקות כי רציתי להתקשר וללבן את העניינים ואחרי חצי שעה ללא מענה וללא וי כחול, מחקתי את ההודעה כי הרגשתי שהשעה מתאחרת לשיחה כזאת. פעם היא הייתה חוזרת אלי כדי להבין מה פשר ההודעה שנמחקה, הפעם היא לא טרחה.

היום התעוררתי בתחושה מגעילה ודוחה.
ניסיתי "לסמם" את עצמי עם גלישה באינטרנט אבל לא היו שם מספיק דברים מעניינים שיסיחו את דעתי. 
עברתי להמשך תכנוני נקיונות קטנוניים.
בכלל, שמתי לב שלאחרונה אני מתקטננת בנושאי נקיון וכל חצי חרק שבטעות נכנס לדירה גורם לי לתחושות חסרות פרופורציה של תחושת כשלון, רכישה של חומרי הדברה, תכנון של פינוי עוד מדפים, עוד אקונומיקה, קיצוץ שיחים בחוץ שמגיעים עד לחלוני וכנראה מביאים איתם חרקים ומעופפים, נקיון הצנרת בחדר האמבטיה וכו'. זה כאילו אני מנסה למצוא פיצוי על תחושת הכשלון שלי בתחום אחד, ע"י לקיחת שליטה אובססיבית בתחום אחר ואפילו זה לא מצליח לי ורק מעצים את תחושת איבוד השליטה.

ובין כל היהודים הקדושים, קרובי המשפחה שחולקים עמי דם, בוגרי הסדנה הקשובים שמצליחים לזרוק אותי לשאול תחתיות מצב הרוח, דווקא פיץ, הגוי הטמא מתבלט לטובה. הוא דואג ותוהה האם כדאי לי לגשת לעזרה מקצועית כי קשה לו לראות אותי ככה סובלת ("אנו לא צריכה עוד דיבורים אלא מעשים"). לעומת זאת התנצלתי שהאשה הצעירה וחסרת הדאגות שהייתי כשגרנו יחד הולכת ונעלמת ובמקומה הוא מקבל מרתה סטיוארט על סטרואידים, שנוטה לחוסר יציבות רגשי. הוא מרגיש לא בנח כי לכאורה הוא הגורם לכל הבלאגן הזה אבל אני זו שבחרתי בו ובחרתי לתקוע את הקשר הזה בנקודה הבלתי האפשרית בה אנו נמצאים בזה שאני לא עוברת לגור איתו.