הלכתי לראות בפעם השניה דירה חמודה שמצאה חן בעיני. בפעם הראשונה היא הייתה בעיצומו של מיני-שיפוצון, דליים של צבע וקילופי טיח היו בכל מקום.
ביקשתי מהמתווכת להגיע שוב בגמר העבודה. כעת עם כל החגים היא הציעה את יום רביעי, למרות שגם היום היה יום חול.
אתמול הזדחל לראשי החשש שמא מישהו יתגנב היום ויסגור חוזה לפני שאגיע.
אז יצרתי קשר, והמתווכת אמרה שאכן צפויה להגיע בחורה נוספת בשלוש, כך שאם אגיע עד שתיים וארצה להתקדם היא תגיד לה שלא לבוא.
שלחתי הודעה לדודי הנדלניסט ושאלתי אם ירצה לבוא ולבדוק איתי יחד, הוא הסכים.
הבדיקה שלו הייתה מאוד יסודית והוא הצביע על כמה כשלים פוטנציאליים שלחלקם לא שמתי לב (למשל - הדירה ממש מעל חנות חומרי בניין, פירושו רעש בשעות הבוקר המוקדמות כשהקבלנים באים להעמיס סחורה.
עוד למשל - יש בחדר האמבטיה המשופץ פינה המיועדת למכונת כביסה, יש בה ברז ופתח ניקוז אבל לא שקע חשמלי).
לבסוף, יצרנו רשימה של חמש דברים בעייתים בדירה, שלמעשה חוץ מהשקע אף אחד מהם לא מאוד קריטי לי.
הדוד הציע לדבר עם המתווכת בעצמו כשראה שאני מהססת ולהתמקח על הורדה של כמה מאות שקלים לאורך השנה או של חודש וחצי ובתמורה אנחנו נבצע את כל התיקונים.
אחרי כל הסאגה של השיפוץ בדירה המושכרת של אמא, באמת שתרחיש כזה לא הזיז לי אבל חששתי ממצב בו הם יתנגדו לכל הסידור, ובמיוחד לסעיף של התקנת מזגן בסלון.
אמרתי לדוד שלא באמת חשוב לי אם יהיה מזגן, החלון בסלון די גדול והדירה מאווררת, בטח בהשוואה לדירה החנוקה והקטנה הנוכחית וגם בה אני מסתדרת.
"את לא רוצה לארח אנשים? אני לא חושב שהייתי יכול להתארח אצלך אם אין מזגן".
הוא דיבר איתה, והיא אמרה שהיא חשבה לנסות להוריד מבעלת הדירה חודש אחד אבל לא חודש וחצי.
הדוד ניסה לשבח ולהמליץ עלי כשוכרת שקטה ורצינית שתשמור על הנכס ושתמנע כאבי ראש בעתיד אבל אני לא חושבת שזה השאיר יותר מדי רושם.
ובעצם, למה להם להתאמץ? הרי הייתה את הבחורה שהגיעה בשעה שלוש ואם לא היא, ברור שבסוף ימצא האדם שיהיה מוכן להתפשר.
האמת? די התבאסתי מזה שהנדלניסט גרם לזה להשמע כאילו על המזגן בסלון נפל דבר, כאשר זה כנראה יותר קריטי לו ולאורחי העתידיים (כמה כאלה כבר יהיו?) מאשר לי.
כל הסיטואציה הזאת גרמה לי לתהות: כמה מזה שהזמנתי את הדוד לבדוק היה קונקרטי וכמה מזה נבע מהצורך שלי באישור?
אם הייתי מחליטה לשכור את הדירה ואז המשפחה הייתה מתארחת וקולטת את הפאקים הקטנים שלה זה לא היה משנה, אבל מאחר והתזמון הוא לפני זה משנה עד כדי איבוד הזדמנות.
למה לא הקשבתי לעצמי? הרי ברור שהמיינדסט שלו די שונה משלי.
הוא בא ממקום של למצוא דירה שאוכל לחיות בה שנים רבות בלי כאבי ראש, של חיים בכיף, בתחושה של רווח בלי התקמצנות עצמית.
אני מגיעה ממקום לא בטוח. לא יודעת איפה אני רוצה לחיות אבל יודעת שאני לא מוכנה לשלם מחירים אסטרונומיים על שכירות ולכן מוכנה להתפשר כל מיני דברים.
בכלל, כל ההתפשרות הזאת על עצמי היא משהו שמלווה אותי לא מעט. רק לאחרונה אני קולטת שהרבה מזה מגיע מקולות רקע שמלווים אותי שנים.
" לא מגיע לך"
למעשה, זכורים לי לא מעט מקרים בילדותי ובגיל ההתבגרות בהם אמי אמרה לי את המשפט הזה כשנהגתי בשובבות יתר, או בעקשנות ובניגוד לרצונה. אולי זו הסיבה שזה נחרט לי בתודעה.
התפרצות אכזרית של האמונה המקטינה הזאת חוויתי בתחילת השנה מול הדודה. סיפרתי על זה בקצרה אמנם, אך בפועל חוויתי משבר רציני בליווי הרים של ביקורת עצמית כותשת והקטנה בווליום גבוה במיוחד וכל זה התפוצץ לי בפנים בזמן בידוד, כשאין לאן לברוח.
כל כך קטלתי את עצמי אז, עד הרגשתי שמוטב לי למצוא קבר פתוח, להשכב בו ולהמתין בדממה לחול שיכסה אותי. למעשה, אפילו ייחלתי לכך.
"לא מגיע לך"
לא מגיע לך לפתח זוגיות יציבה עם בן זוג מתאים.
לא מגיע לך לגור בדירה נעימה.
לא מגיע לך לעבוד בעבודה שלא משבשת לך את סדר היום והשעון הביולוגי לחלוטין.
לא מגיע לך לעשות משהו עם אופק ופיתוח.
לא מגיע לך להיות עצמאית.
לא מגיע לך לעשות את מה שאת רוצה (במיוחד אם זה נוגד דעות של אחרים!).
לא מגיע לך להיות מאושרת.
אני משתדלת בכל מאודי להיות אמפטית כלפי אלה שאיכפת לי מהם, פועלת מתוך סטנדרט מקל עבורם ומחמיר עבור עצמי. מנסה להתחשב באחרים אך לא תמיד נענית באותו מטבע, במודע או שלא. ובעצם, למה שיתחשבו? ומאיפה הם אמורים לדעת מה אני רוצה או צריכה בכלל? זו בכלל לא חובתם לפעול בדרך שתספק אותי.
הבעיה היא, שגם אני לא פועלת באמת למען הדברים שאני רוצה, יודעים מה, אפילו בדברים שאני יודעת שאני לא רוצה לעשות אני לא מתחשבת.
למה?
כי מי אני בכלל?
"מי אני בכלל" זה האח הנוסף והלא סימפטי של "לא מגיע לך", אולי הוא אפילו זה שעונה לו.
" לא מגיע לך"
למה?
כי "מי את בכלל?".
היה לי גם פוסט על ראש השנה הרגשי שחוויתי, חצי ממנו נמחק אז לא העלתי. אולי אשכתב אותו ואעלה בהמשך.
