יום שישי, 30 ביולי 2021

בילוי בנות

יום רביעי שעבר היה מאוד הפכפכך. 
בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה אל עבר הפקקים שעמדו ביני ובין היעוץ הרפואי שחששתי ממנו, זה שנועד לעזור לי לעשות סדר בראש אחרי תוצאות בדיקה לא סימפטיות ומלחיצות. בפועל לא ממש נרגעתי אחרי שהמון בדיקות נוספות ושמות של רופאים נזרקו לחלל האוויר. הגרנד פינאלה הגיע כאשר הרופאה אמרה שאני בגיל טוב להתחיל לחשוב על שימור פוריות. אוף.
במהלך הביקור אצל הרופאה קיבלתי מספר שיחות מהדודה, מאוחר יותר התברר שהיא מזמינה אותי לבילוי בנות עמה ועם בנותיה כולל לינה בחדרים פנויים במלון בו בעלה שותף.
התקשתי להכיל את המעבר מ"את זקנה, לכי לשמר את הפוריות ולבצע בדיקות פולשניות ולא נעימות", דרך מחשבות "אומג, מה נסגר עם התוצאות האלה? האם אי פעם אוכל להיות אמא?" ל-"איזה כיף של יציאה!" אבל ידעתי שהבילוי בחברת הבנות יעזור לי לנקות את הראש מהדאגות שממילא לא היה לי מה לעשות איתן כרגע.

השעות שביליתי בחברתן היו בדיוק מה שהייתי צריכה.
בין ארוחת צהריים טעימה, קניית מתנות הדדיות בשוק הכרמל, בילוי של אחה"צ בים מקלחת זריזה ויציאה לארוחת ערב בכרם התימנים.
בוקר המחרת התחיל מוקדם יחסית עם עוד קצת ים ושוק ואחרי כן נסיעה הביתה.
ברמת הפירוט היבש, זה נשמע נחמד דיו אבל מה שהפך את כל היום וחצי האלה למיוחדים יותר עבורי היו השיחות שבין לבין.
שיחות על נשיות, אמהות ויחסים בעיקר. כאלה שפותחות את הלב וגורמות לו להאט את פעימותיו בקשב.
לי יצא להוציא לא מעט מחשבות שהעיקו עלי בהקשר של המשפחה שלי ופיץ. פתחתי בפני הדודה את התחושה שלי שאני צריכה לספק את כולם ולהביא גבר שיעבור אישור. שאף אחד לא באמת מקבל ולא מעוניין לקבל אותו ושכולם רומזים לי, ולא תמיד בעדינות יתרה, שכדאי לי למצוא מישהו אחר או לכל הפחות מחזיקים אצבעות שהקשר בינינו יגמר.
היא שאלה אותי אם אני באמת מופתעת שההורים שלי מתקשים לקבל גבר כל כך שונה עבור הבת שלהם והודתי בכנות שלא.
בהמשך היא הצליחה להפתיע אותי כשאמרה שאם פיץ הוא באמת הגבר שלי, אני צריכה ללכת על זה בכל הכח, גם אם המשפחה לא תקבל במאה אחוז.

בבוקר המחרת, כשישבנו בים, היה עוד רגע מעניין.
בהשראת הבדיקות והחששות שלי מהיכולת שלי להכנס להריון (בכל זאת זקנה שצריכה להקפיא ביציות), שיתפתי את חששותי עם הדודה, אמא לשלושה בעצמה. ואז פניתי אל בתה, בת שבע-עשרה ושאלתי אם היא אי פעם חשבה או רצתה להיות אמא. היא ענתה בחיוב ללא היסוס. שאלתי אותה למה והיא סיפרה שכאשר הייתה מדריכה שנתיים ב"כנפיים של קרמבו" היא הרגישה שיש חשיבות למעשים שלה. מבחינתה להיות אמא זה להמשיך את ההשפעה החיובית הלאה, לה זה נראה טבעי.
נדהמתי מהטבעיות שבה היא אמרה את הדברים. הנה אני כמעט כפול ממנה בגיל, פחדנית ועוד רגע צריכה לפנות מדף בפריזר יושבת ליד מי שחייתה כמעט חצי ממני ובכל זאת ניחנה ביותר קבלה פשוטה על המציאות ופחות אגואיזם. 
אני כמעט בטוחה שראיתי את הדודה מוחה דמעה קטנה.

היה נעים לשם שינוי לשמוע מילים מחזקות, לאחר שקיבלתי ממשפחתי בעיקר דעות שנועדו לגרום לי לפקפק, להחלש ולוותר.
במיוחד כשזה לא ממש נחוץ, פיץ ואני בנקודת שפל גם ככה.