גם הפעם, כמו כשחיפשה שמלת כלה, היא לא השאירה הרבה מקום לתמרון.
הטקס היום, מותר לי להזמין שני אנשים, הזמנתי את ההורים. לא את הבעל הטרי.
ואני המתנתי, צפיתי מרחוק, והתכוננתי עם צילום וידאו של המסך.
ואז הקריאו את שמה והוסיפו "בהצטיינות יתרה".
הרגשתי פיצוץ של גאווה והערכה עבור ההישג.
אחותי הקטנה, הנשואה, בוגרת תואר שני מצטיינת...
ואז החמיצות המוכרת מתחילה לעלות לי.
היא פסעה בצורה עקבית ושקטה (כל כך שקטה שכמה בני משפחה בווטסאפ לא ידעו אפילו שלמדה לתואר), עקב בצד אגודל עד להשגת המטרה בהצלחה גדולה.
אני, לעומתה, לא מצליחה להתחייב ולהתמיד גם בפרויקטים קצרים יותר בהם אני חפצה, שלא לדבר על שנים של לימודים אקדמיים. אפילו דבר שאמור להיות פשוט יותר כמו לחיות בשגרה של קימה בשעת בוקר נורמלית מתפספס לי ובניגוד אליה שמצליחה בשקט, אני נכשלת בקול רעש וצלצולים. היי, לפחות כל אחת מאיתנו עקבית בדרכה.
לעזאזל, אפילו לא הצלחתי להקליט את רגעי קבלת התואר שלה כמו שצריך.
