יום חמישי, 28 ביולי 2022

אחרי הביקור

הנסיעה התחילה ברגל שמאל.
אמנם השהייה והתורים בנתב"ג היו קצרים מהצפוי והותירו לי מספיק זמן לטייל בדיוטי פרי, לקנות ספר ואפילו לפתוח שולחן עם כל מיני דברים שנשארו לי במקרר והיה חבל לזרוק, אבל הבורדינג עצמו התעכב, וגם ההמתנה במטוס על המסלול עד שהמטוס הורשה להמריא. התוצאה הייתה שנחתנו באיחור ופספסנו את טיסת הקונקשן, אני ואישה נוספת. שתינו נאלצנו להמתין עד שהגברת של לופטהאנזה תסיים בורדינג שעסקה בו באותה העת ותהיה זמינה לתת לנו פתרונות.
כשהגברת התפנתה מעיסוקיה, השעה הייתה כבר כמעט 23:00. הפתרונות שהציעה כללו בורדינג ל7:30 למחרת ושהייה במלון במרחק חצי שעת נסיעה במונית ושכבר לא מגיש ארוחת ערב. ההצעה שלה אם כן, כללה שעה נסיעה סה"כ, שלוש שעות שינה במקרה הטוב, שכן היא המליצה לחזור לשדה בחמש וחצי, מקדונלדס מזדמן אם נמהר והמון בירוקרטיה בבוקר בכניסה חזרה לשדה.
העדפנו להשאר שתינו בשדה ולבלות את הלילה.
אמנם מצאנו כסאות שנח יחסית להתרווח בהם אבל שתינו לא ממש הצלחנו לישון ויצא שדיברנו המון.
כמו שכתבתי לאמפי בתגובות לפוסט הקודם שלי, הרגשתי ש"שלחתי למסר ליקום והוא ענה לי" בדמותה של האשה, ישראלית במקור שלפני 30-40 שנה (להערכתי) הכירה את הפיץ שלה שהגיע להתנדב יחד איתה בקיבוץ. כך היא מצאה את עצמה מאוהבת ומתחתנת בגיל 18, רגע לפני שהגיוס מפריד ביניהם. היא עשתה את הבחירה שלה כשעברה איתו לארץ השיכורים, הביאה איתו שני ילדים שהם פחות או יותר בגילי, התגרשה בהמשך וכעת חיה עם בן זוג אחר, עדיין שם.
בזכותה, שמעתי ממקור ראשון על חוויות אמיתיות, לטובה ולרעה של מי שבחרה באמת במסלול הזה וגם אני סיפרתי לה גם אני על ההתלבטויות והחששות שלי מצעד כזה והיא הקשיבה, שאלה וניסתה להכווין. היי, מסתבר שהיקום הקשיב לי היטב, האישה בנוסף לכל עוסקת בפסיכותרפיה לפרנסתה.

הטיסה יצאה לדרך למחרת היום ופיץ הגיע לאסוף אותי.
כשהגענו לדירה הוא ביקש ממני להניח את התיקים ולחזור לסלון. כשחזרתי, הוא הוביל אותי לשולחן קטן עליו סידר מראש זר פרחים גדול וריחני, כרטיס ברכה גדול, חטיף ורבעיית בקבוקי משקה אלכוהולי מקומיים שהוא יודע שאני אוהבת וקופסה קטנה. הוא איחל לי יום הולדת מאוחר שמח.
בקופסה הקטנה חיכו לי זוג עגילים זהובים בצורת נחשים. פיץ הסביר- הוא יודע כמה אני אוהבת את סדרת מחזור כישור הזמן, ושזה זמן מה חיפשתי טבעת זהובה בצורת נחש הנושך את זנבו כמו שחלק מהדמויות בסדרה עונדות. טבעת הוא לא מצא, אז הוא פרגן בעגילים. מחשבה חמודה.
בכרטיס הקנוי הוא עשה משהו שלא עשה מעולם- הוא הוסיף טקסט משלו על השורה וחצי שהודפסה בו מלכתחילה. הוא אמר שהוא קצת התפדח מהפתק המינימלי שקיבלתי עם הפרחים ששלח לי בולנטיינז דיי (היה כתוב בו Be my ValentineXXX ובזמנו חשבתי שזה קצת מצחיק שזה נשמע כמו ציווי) והפעם הוא השקיע והוסיף מלבו ולמרות שהוא תמיד אומר שהוא טיפוס מופנם שלא מיטיב להתבטא, התוספות שלו הרגישו כל כך כנות ויפות שממש התרגשתי.

הימים עברו עלינו בצורה מגוונת יחסית. 
הספקנו לראות את כל עונה 2 של טהרן, בישלנו ואכלנו יחד כולל שני קידושים וארוחות שבת, ביקור של יומיים בעיר הבירה, כולל ביקור באתרי תרבות והיסטוריה שטרם חוויתי, הצטרפות ספונטנית לקבוצת סלסה וביקור בפאב אליו פיץ לקח אותי לדייט הראשון שלנו. בין לבין גם לקחתי זמן לעצמי לעלות להצטרף לשיעורים בפתוחה ולהגיש מטלות. 
באחד הימים, התעוררנו מוקדם בבוקר ונסענו לצד של המדינה כדי לטפס על הר ממנו נשקף נוף יפהפה וזה קרה ביום הכי חם במאה שנה האחרונות. 30 וקצת מעלות של טיפוס הר שהזכירו לי טיולים שנתיים שכבר חוויתי אבל עבור פיץ הם היו יותר מדי (מבחינת חום, את ההר הוא כבר טיפס בעבר). היה לנו ביקור קצר אצל ההורים שלו שגרים לא רחוק משם ושבאותה העת גם אחיו, אחותו וכמה דודות ביקרו, כולל הדודה חדת הלשון מארה"ב אצלה התארחנו בטיול לפני כמה שנים. 
באותו הביקור אביו לא היה, מאחר שהוא פונה לבית החולים באותו הבוקר בעקבות מחלות הריאות מהן הוא סובל כבר לא מעט זמן. איכשהו ואולי בגלל שהעניין כבר חזר על עצמו כמה פעמים, נדמה היה לי שאף אחד לא נראה דאוג במיוחד. בכל זאת, זה הרגיש לי קצת מוזר.

יומיים אחרי הטיול ההוא על ההר והביקור אצל ההורים, הוא קיבל הודעה מאחיו שאמר שכל האורחים כבר המשיכו בדרכם ואביהם עדיין בבית החולים אבל צפוי להשתחרר ביום שני. האח הרגיש לא נעים לעזוב את אמם לבד ולכן שאל אם נוכל לנסוע לביות איתה בסוף השבוע.
פיץ שאל לדעתי וכמובן שהסכמתי. מראש הביקור הזה עתיד היה להיות קצר- בשישי אחה"צ חזרנו מביקור בעיר הבירה, ובראשון אחה"צ הייתי צריכה לעלות לשיעור לייב בפתוחה (אצל ההורים שלי קליטת האינטרנט היא לא ממש טובה) ובשני על הבוקר כבר הייתה לי טיסה חזרה. בקצרה, חלון הזמן שנשאר לנו לביקור הוא בין שבת בצהריים לראשון בצהריים.

נסענו אל האמא ובדרך עצרנו בסופר כדי לערוך לא מעט קניות ולקנות מצרכים לארוחת הערב, אותה פיץ ואני בישלנו. 
כשפיץ פתח את דלת המטבח להודיע לה שארוחת הערב מוכנה היא נכנסה בחיוך ואמרה שכל כך הרבה שנים היא הייתה זו שקראה להם ושזה משונה שהתפקידים התהפכו. בילינו את הזמן בשיחות נחמדות ומאוחר יותר בסרט.

פיץ התעורר למחרת הרבה יותר מוקדם ממני וכבר הספיק לאכול ארוחת בוקר ולחזור למיטה כשהתעוררתי.
יצאתי גם אני להתארגן ולאכול כשפגשתי את אמא שלו במטבח. הצעתי להכין לה תה (בדיעבד, כנראה שלא הכנתי אותו בצורה הכי מוצלחת אבל היא אמרה שזה סה"כ בסדר וסיימה את הספל) וישבנו לשיחת בנות ללא פיץ.
ידעתי שהשיחה הולכת לכיוון הזה כאשר פתחה ב"כמה זמן פיץ ואת are seeing eac hother?" עניתי לה שהגעתי לכאן באמצע 2014 וכמה חודשים לאחר מכן ובכן, אפשר היה לומר שאנחנו "מתראים". "אז זה אומר מה, שמונה שנים?" "אישרתי למרות שהמספר הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. איך שהזמן טס. היא כמובן חתרה לשאול על תוכניותינו לעתיד.
דיברנו גם על הפערים בינינו ונראה היה שבשורה התחתונה היא מחזיקה בדעה שהבחירות של פיץ ושלי הם לא מעניינה. היא סיפרה לי על שכן שלהם, עליו גם פיץ סיפר לי בעבר, שבצעירותו התארס למישהי והביא אותה להורים. ההורים שלו לא חיבבו אותה וכנראה שחיבלו בקשר שלהם. הזוג נפרד, וכעת שנים אחרי, ההורים הלכו לעולמם והאיש נותר ערירי. "אז מה היה הטעם בהתערבות הזאת?" שאלה אמו של פיץ "הוא היה צריך לחיות את החיים שלו לא כדי לרצות את ההורים" הסכמתי, למרות שציינתי שזה מקום לא פשוט להיות בו. השכן היווה נקודה טובה כדי לשתף מעט ממה שעובר עלי בצד המשפחתי, וניסיתי לבחור את מילותי בקפידה כדי שלא יצא שתעלב בצורה כלשהי. אבל היא הסכימה עם הכל- היא אמרה שהיא יכולה להבין שהמשפחה שלי עשויה להתקשות עם הפערים ועם ההבנה ש-"את עלולה לרצות להתעופף למקום רחוק כלשהו" אבל שזו בחירה שלנו וש- "אם פיץ יחליט שהוא רוצה לעבור לישראל אני לא אעצור אותו".
בשלב זה כשהרגשתי שנפתחנו הוספתי שנכון שיש פערים, אבל אם אנחנו רואים ילדים בעתיד שלנו, אז כדאי לפחות שנדע איפה ובאיזו דרך נרצה לגדל אותם. "ובכן, זו תהיה החלטה שתצטרכו לקבל ביניכם" היא אמרה, בעוד שאני תהיתי עם דיוקנו של ישו שניצב מעלינו במטבח, היה מעדיף שהילדים ילכו בדרך שבה הוא הלך או בדרך שיחסו לו כמה מאות שנים לאחר מותו.
כשארזנו את מטלטלנו ועמדנו לצאת, התחבקנו כולנו ליד הדלת והיא אמרה לי "Take care of my son".

ובאשר לנו, העתיד עדיין לוט בערפל. לא ניהלנו שיחה אחת ממושכת אלא היו כמה כאלה לאורך ביקורי. שנינו הסכמנו שאנחנו לא יכולים להמשיך בדרך זו ובחירה תהיה מוכרחה להתקבל בהקדם. במקרה אחד, בה דיברנו טרם יצאנו במיטה ועודנו חבוקים הוא אמר "תראי, אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן... " כאן הרגשתי צמרמורות "אבל את צריכה להבין מה יכול ולא יכול לקרות אם נתקדם, להבין את המשמעויות ולהחליט אם זה מתאים לך". חתונה יהודית למשל לא תוכל לקרות.
אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה לעשות. לכן, לקחנו קצת ברייק אחד מהשניה כדי לחשוב מה טוב ונכון לנו. החלטנו לדבר עוד כמה שבועות ולראות אם הגענו להבנות.