יום שישי, 2 בדצמבר 2022

פוסט פריזאי

כ12 שעות לאחר הנחיתה בארץ כבר מצאתי את עצמי מתעוררת שוב למשמרת בוקר. 
עכשיו, כשתפסתי לי כמה דקות של הפסקה, אולי הגיע הזמן לספר קצת על הטיול שהיה ונגמר כל כך מהר. 

ניתן יהיה לומר שמבחינתי הטיול התחיל כבר כשהסתיימה משמרת הלילה בשבת בבוקר. השארתי את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר, והתגלגלתי לי עם הטרולי לעבר המונית שאספה אותי למושב בו גר ידידי החנון.
במושבים, כך ידעתי, אין רחובות אלא רק מספרים ולמרות שהמקום קטן, היה די מאתגר למצוא את הבית הנכון מאחר והיו בו שלושה בתי כנסת, כולם של תימנים, ובערך עשרים בתים שלפניהם התנוסס שם משפחה זהה לזה של הידיד. לך תיתן נקודות ציון ככה. אבל החנון יצא החוצה אל השביל וליווה אותי אל יחידת הדיור בה הוא מתגורר, הכין לי קפה שחור (ורגע אחרי כן הודה שאין לו מושג איך מכינים) ואת הזמן עד הטיסה העברנו במשחקים בפלייסטיישן, סיום אריזות שלו ונשנוש ג'חנון זריז.

 אל שדה התעופה אחיו הסיע אותנו, בתחילה לטרמינל 3, עד שכמה דקות לפני ההגעה שמתי לב שבבורדינג פס כתוב טרמינל 1, אלא שלאחר שירדנו שם ניגש אלינו עובד ששאל אותנו לאן אנחנו טסים וכשענינו אמר שיש טעות אצלנו והטיסה אכן יוצאת מטרמינל 3. עוד כעשרה אנשים שהגיעו פחות או יותר איתנו הופתעו באותה מידה והאח הוזעק להחזיר אותנו. 


טיסה ונחיתה לילית - טיסה מבאסת, כולנו גמורים ורעבים

בשעה טובה עברנו את התורים והגענו לטיסה ממושכת של 5 שעות. חשבתי שאחרי משמרת לילה ארדם בקלות אלא שהמושבים הלא נוחים הקשו עלי וגם העובדה שישבתי במושב אמצעי לא תרמה לנוחות. הטיסה הרגישה כמו נצח. 

כשיצאנו סופסוף משדה התעופה מצאנו שההתמצאות בפריז הייתה פשוטה. זה פשוט מדהים איך שבכל פעם שיוצא לי לטייל בעיר שיש בה רכבת תת קרקעית אני פשוט מתאהבת בקונספט מחדש ומתבאסת  שעל אומת ההייטק ההו- כה מתקדמת שאנו נגזר להתקע בפקקי אינסוף ואוטובוסים מאחרים.
תחנת היעד שלנו ממוקמת דקה הליכה מהמלון אליו הגענו דקות אחרי פיץ עבר בקבלה, נפגשנו בלובי ולאחר קבלת החדרים יצאנו לארוחת ערב זריזה ומאוחרת מאחר וכולנו היינו רעבים אחרי יום של נסיעות.
הו כן, עומדים להיות בהמשך הפוסט הזה המון תיאורי אוכל. אני חושבת שבעיר כמו פריז קשה מאוד להמנע מכך.


היום הראשון - המון הליכה, הופעה ורכבת הרים רגשית.

בוקר המחרת התחיל מוקדם בארוחת הבוקר במלון. הייתי בטוחה משום מה שהאוכל יהיה מבאס אבל דווקא הקוראסון שהגישו היה ממש מוצלח ופריך (אבל הקפה היה מבאס).
את היום התחלנו בהליכה רגלית בעיקר בין המקומות ההכרחיים שבעיר - מגדל אייפל, שער הנצחון, הלובר והמולאן רוז' כשבין לבין נרטבנו מעט מקילוחי גשם שהופיעו מדי פעם. המשכנו רגלית למלון דרך שתי חנויות שאמורות היו להיות חנויות קומיקס שבחנון רצה לבקר בהן אך התבררו כחנויות ספרים רגילות לחלוטין. הלכנו המון והתעייפנו.
בשעות אחה"צ המאוחרות חזרנו למנוחה והחלפת בגדים לאחר מכ יצאנו לארוחת ראמן במסעדה יפנית ומשם לסיבה שלשמה התכנסנו, 
או לפחות הטריגר לכל הנסיעה - הופעה של Evanescence ו - Within Temptation. הבעיה הייתה שלקח לנו זמן להתניע את עצמנו מחדש אחרי המנוחה, ולמרות שפתיחת הדלתות הייתה ב20:00, פיץ חשב שאין מה למהר כי בטח ההופעה תתחיל רק הרבה אחרי זה. הוא גם יצא מנקודת הנחה שWithing Temptation ישמשו כלהקת חימום ל - Evanescence האהובים על החנון.
בפועל, באמת לקחנו את הזמן עם הראמן שהיה טעים ומוצלח לדעת כולם אבל כשהגענו למטרו, ועמדנו להחליף קו, פיץ שם לב להודעה קולית שאומרת שבעצם יש עבודות תחזוקה בקו הבא שעמדנו לקחת.
כתוצאה מכך נאלצנו לעלות חזרה על הקו ממנו ירדנו ולהחליף קו אחר תוך כדי סיבוב מיותר ועיכוב של כחצי שעה. 

עלינו בתחנת Le Peletier ונסענו על הקו הורוד עד להחלפה בPyramides,
 שם היינו אמורים לעלות על הקו הסגול ולרדת בBercy. בפועל נאלצנו לשוב לקו הורוד, לעשות סיבוב ארוך ומבאס ולהחליף לקו הירוק רק בPlace d'Italie.


בגלל כל העיכובים המיותרים הללו החנון התחיל להתבאס ולרטון עוד בדרך להופעה אבל אני לא נשארתי חייבת - אמרתי לו שההופעה הייתה הדבר שעניין אותו ולכן הוא זה שהיה צריך להוביל את כל המהלך והניווט במקום להישאר פסיבי ובסוף לכעוס.
כשנסעתי עם פיץ בעבר לאירוויזיון, ברור היה שההופעות לא מעניינות אותו ולכן האחריות הייתה עלי - יציאה בזמן, הדפסה של הכרטיסים (הזכרתי לחנון לפחות חמש פעמים ובסוף הוא לא עשה, תוך סיכון שזה יצור בעיות בהמשך) והייתי דואגת להקדים אפילו לשעה של פתיחת הדלתות. לא הייתי מצפה ממנו שידחוף ויארגן את כל אלו כשברור שזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר אותו.
כשהגענו לאולם, גילינו שההופעה התחילה בערך ב20:20 וש- Evanescence עלו ראשונים. למרות האכזבה מהאיחור, בכל זאת הם ביצעו את הלהיטים הגדולים שלהם Bring me to life, My immortal ו-Call me when you're sober בסוף כך שלפחות אותם לא פספסנו.
אחריהם עלו Within Temptation שמראש התחבבו עלי יותר מאשר Evanescence וגם האנרגיה והאיכויות הקוליות של הסולנית שלהם היו מוצלחות הרבה יותר בעיני.

יצאנו מההופעה ברגשות מעורבים. פיץ הופתע שההופעה התחילה כל כך מוקדם וקצת התבאס על עצמו כשהניח שהכל יתחיל מאוחר, החנון כי הוא פספס חלק גדול מההופעה של Evanescence ואני כי קצת כעסתי על החנון שגרם לי להרגיש אשמה.
תחנת המטרו הקרובה ממנה יצאה הרכבת חזרה הייתה עמוסה עד אפס מקום לכן המשכנו ברגל לאורך המסלול של אותו הקו עד לתחנה בה היינו אמורים לעשות חילוף. את ההליכה המהירה העברנו בשתיקה תוך כדי שהגשם נופל עלינו, כפרפרזה לרגשות הסוערים שבכל אחד מאיתנו. 

כשביטאתי את האכזבה שלי מאיך שהערב התפתח, פיץ עודד אותי וגם החמיא לי ש"תפסתי פיקוד" על כל הניווט חזרה מאולם ההופעות, כי הוא היה גמור וממש לא היה במצב של לעשות את זה בעצמו. היה לי כיף לשמוע את ההערכה שלו בנושא.


היום השני - זמן זוג ושוק חג מולד

את רוב היום הבא בילינו בנפרד מהחנון, שהציע זאת מראש עוד לפני תקריות הערב הקודם כשהתכנון היה להפגש בחזרה במלון ב17:00 כדי לנסוע לשוק חג מולד בפאתי העיר. 
אכלנו ארוחת בוקר במקום מומלץ שפיץ קרא עליו ומשם, אחרי טיול רגלי, ניסינו להגיע לשוק האוכל Marché des Enfants Rouges שהתברר כסגור. ניסינו להגיע לשוק נוסף Marché Bastille אבל גם הוא היה סגור. 

כשהצלחתי לגנוב קצת ויי-פיי מסטארבקס סמוך גיליתי ששווקי אוכל ככלל סגורים בימי שני. אז ויתרנו והלכנו לראות את נוטרדאם במקום, רק כדי לגלות שזה נראה בדיוק כמו לפני השריפה. במהלך טיולנו גם נכנסנו לחנות אופטיקה גדולה מאחר ופיץ מתלונן לאחרונה שהראיה שלו פחות חדה מפעם ויתכן ויצטרך משקפיים.
מצאנו לו מסגרת ממש מחמיאה ושמרנו את פרטי היצרן והדגם.
בדרך חזרה לפגוש את החנון עברנו דרך הגלגל הענק של העיר וגילינו שלמרגלותיו פתחו שוק כריסטמס שנראה די מזמין ושבניגוד לזה שרצינו לבקר, פתוח עד חצות כמעט.

 חזרנו לפגוש את החנון וסיפרנו לו על התגלית שמצאנו ועל אולם ארקייד ענק שנמצא בדרך, ממש לא רחוק מהמלון. 
אז עצרנו כמובן בארקייד לכמה משחקים ואז המשכנו לכיוון השוק כשבדרך עצרנו לארוחת ערב במקום בו יכולנו גם לצפות בחלק מהמשחק של פורטוגל -אורוגוואי. 
במסעדה נפלנו שם על מלצר מבוגר ומעט תקיף שגם הראה מעט חוסר סבלנות בכך שלקח לנו זמן להחליט לגבי ההזמנה וגם התמרמר על פיץ שלא בנוכחותו כאשר אמרתי לו שהוא הלך לרגע לבר לראות איזה ברזי בירה יש להם. המבוגר ספק העיר לנו שבצרפת נהוג להשאר ישובים ושכל הבירות שהם מגישים נמצאים בתפריט. אולי הוא התעצבן כי רגע לפני כן הוא המליץ לנו על יינות בכלל? למרות היחס המשונה, היה טעים.

המשכנו לשוק שהתברר שהיה גדול בהרבה משנראה לעין בתחילה. עברנו בין דוכנים של יין חם, מקרונים בשר חזיר צלוי (שאלוהים היהודי והצמחוני יסלחו לי, היה לזה ריח ממש טוב) וגם בין אזור מכוניות מתנגשות, החלקה על הקרח ורכבת שדים. פיץ ואני נהננו מאוד, שתינו יין חם מחוזק ברום, נשנשנו מקרונים והיינו עליזים באופן כללי אבל החנון נראה פחות ופחות טוב והתלונן על כאבי גב ועייפות. כשירדנו מרכבת השדים הוא חיכה לנו למטה עם שוקו ואמר שהיה לו קר מדי והיה חייב משהו חם אבל הקצפת ששמו לו על השוקו רק קיררה את הנוזל כך שהמטרה לא הושגה. חזרנו למלון והוא בהחלט נראה פחות ופחות טוב וגם רעד מקור.
הוא כל כך רזה, מיודענו החנון, כך שהגן הפולני הדמיוני שלי צקצק בראשי ואמר שזה באמת לא מפתיע שקר לו כשכולו עור ועצמות.


היום השלישי - חדר בריחה, כדורגל, סנוקר ורגעי קסם.

לא הייתה לנו תכנית ליום הזה ולא ידענו אם אנחנו מטיילים שוב בנפרד מהחנון. שלחתי לו הודעה אחרי כשהשעה הייתה כבר אחרי עשר וחצי  "בוקר טוב, איך הגב שלך?". הוא לא קרא את ההודעה. 
פיץ ואני ירדנו לפטיסרי שממוקם ממש מתחת למלון שלנו והחלטנו על ארוחת בוקר זדונית של אחת מהעוגות היפות שמוצגות בחלון הראווה וקפה. 

מוס שוקולד מריר עם ליבת קרם פסיפלורה של פיץ (או: רשע) וטארטלט פקאן שלי (או: פשע).


כשסיימנו, חזרנו לכיוון המלון כדי לגנוב וויי פיי ולראות אם יש תגובה מהחנון, עדיין לא קרא. הנחתי שהוא מחלים בחדרו ממה שתקף אותו אז שלחתי הודעה נוספת:
"אני לא יודעת אם אתה ער, אבל אני מקווה שאתה מרגיש טוב.
אנחנו יוצאים. אם תרצה שנביא לך משהו מבחוץ או איזה קפה טוב לחדר, רק תגיד".

המשכנו את היום שלנו בביקור בחנות יד שניה וטיול רגלי לכיוון חדר בריחה בסגנון בית רדוף ודיבוק שטני אותו הצלחנו לפתור רק אחרי מליון רמזים. היה גם קטע שצרחו עלינו שם בקטע של להבהיל ומאז בכל פעם שחששתי שמשהו נוסף עומד לקפוץ עלינו, שלחתי קודם את פיץ לבדוק את השטח על אף התנגדותו 😅

בסיום המשחק טיילנו חזרה לכיוון המטרו כשחשבנו על ארוחת צהריים (אוכל.. אוכל.. אוכל..) ופיץ אמר שמאוד נהנה מהראמן שאכלנו לפני ההופעה. הצעתי לחזור למסעדה יפנית אחרת שראיתי שזכתה לציון גבוה בגוגל מפות. 
הראמן שהגישו היה טעים ושונה מהקודם והכיל רכיב מטוגן כלשהו  בעל צורה משונה. מסתבר שזה שורש לוטוס
שמעתי בעבר על הפרח ועל תנוחת היוגה, אבל לא ידעתי שעושים משהו עם השורה של הצמח. למדתי משהו. 
בשש ורב בערב לפני שיצאנו מהמסעדה התחברתי לרגע לווטסאפ ומצאתי הודעה מהחנון:
"מה איתכם?"
"אנחנו במסעדה יפנית ליד זו שהיינו בה אתמול, תיכף מסיימים וחוזרים למלון. ואתה?"
"במיטה. תביאו לי מים"
"יצאת מהמיטה היום בכלל?"
"לא. רק לשירותים. אני חושב שאני מיובש"

עברנו בסופר לפני שחזרנו למלון וקנינו לו בקבוק מים, תפוחים וטורטיה עם פלאפל. דפקנו על דלת חדרו ושם, מתוך האפלה, הגיחה לה הגרסה התימנית של הגיבן מנוטרדם. כפוף, חולה למראה עם עיניים מזוגגות. שאלתי מה שלומו והוא אמר שישן רוב היום המצח שלו היה מעט חם אבל הוא חזר וטען שלדעתו הוא סה"כ התייבש. מסרתי לו את האוכל וביקשתי ממנו שישתדל לאכול משהו כי למחרת הטיסה ואנחנו נצא מוקדם. אם ימשיך לישון עד הבוקר הוא ממש יגווע עד שנגיע חזרה ארצה.
פיץ ואני הנחנו לו לנפשו והמשכנו לכיוון חנות קרובה שמוכרת מקרונים בתקווה שיהיה להם כאלה בטעם ספקולוס. 
כן, קנינו כאלה בשוק הכריסטמס ביום האתמול אבל לא הספקנו לטעום מהן לפני שנתתי לחנון לשמור עליהם כשעלינו לרכבת השדים. ולמרות שביקשתי שיזהר כי מקרונים מתפוררים ממש בקלות, ראיתי אותו, בעיניים מזוגגות של תחילת מחלה, פשוט דוחף את השקית לכיס מעילו. נדלקתי על הטעם הזה כשביקרנו בבלגיה ב2015 ומאז ועד לאותו רגע בשוק לא נתקלתי בהן בשום מקום ולכן התבאסתי שלא הספקתי לשחזר את החוויה. אבל המקרונים המדוברים לא היו בנמצא והחנויות התחילו להסגר.  
את השעות הבאות בילינו כהרגלנו בכמה משחקי סנוקר בבר קרוב ואז המשכנו לבר אחר שהקרין במקביל את גם את המשחק של אנגליה נגד וויילס וגם את ארה"ב נגד איראן. היה כיף לשבת מחובקים ולצרוח על המסכים יחד עם כל הבר.

לקראת סוף הערב, כשהיינו קצת שיכורים ומטופשים הזכרתי לו שרק את הספקולוס לא מיצינו ומתוך ידיעה שנשאר לנו רק עוד ממש מעט זמן יחד, אמרתי בחצי צחוק שצריך לחזור ליריד שעדיין פתוח ולהפתעתי הוא זרם. 
את הדרך לשם בילינו בשיחה מעט-קולנית-מדי של זוג מעט-שתוי-מדי על העתיד המפוקפק והתקוע במקום שלנו וכצפוי לא הגענו לשום מסקנה מפתיעה מדי. בין היתר הוא החווה את דעתו על נישואים ואמר שכשגר בארה"ב הכיר גברים שאולי היו נשואים אבל כשבילה איתם בוגאס הם שכחו לגמרי מנשותיהם ועשו מה שרצו עם נשים אחרות. לתחושתו הוא לא באמת צריך לשים לי טבעת על האצבע כדי להביע את המחויבות שלו כלפי והוא קיווה שאני יודעת זאת. אני מצדי אמרתי שאני מסכימה לגמרי עם דבריו אבל טבעת היא כן סוג של הצהרת כוונות, במיוחד כאשר הוא מקווה ומצפה שאהגר למדינתו שזה צעד ענק.

הגענו לשוק, קנינו את הספקולוס, חלקנו כוס גדולה של יין מתובל ויצאנו לטייל קצת בפארק הצמוד לגלגל הענק ושממנו יכולנו לשבת חבוקים ולתצפת על מגדל האייפל שקצהו היה בלתי נראה בערפל הלילי אך החלק הנראה היה מוקף כולו באורות מנצנצים (האם זו מטאפורה לזוגיות שלנו?). אלה היו רגעי קסם.







חזרה - לדאוג לחבר חולה

את בוקר החזרה התחלנו לפני שש בבוקר. נמרחנו עוד זמן מה במיטה עד שהתחלתי להרגיש בחילה. קיוויתי שלא נדבקתי איכשהו מהחנון ושלא אצטרך להלחם בזה בטיסה. רצו גם כמה בדיחות הריון עד שהרגשתי טוב יותר. 
וידאנו שהחנון ער ונפגשנו כולנו לארוחת בוקר במלון. החנון נראה חלוש אבל אכל ואמר שהוא ארוז ומוכן ליציאה. 
בפועל, הוא היה כל כך הפוך, שכשחיכינו לו ליד החדר הוא בדיוק ארז דברים אחרונים, שם על עצמו באיטיות תיק גב, אחז בשקית קניות ואמר שהוא מוכן... אלא שהטרולי שלו עמדה בדיוק מאחוריו ודווקא אותה הוא כמעט שכח.

הטיסה של פיץ הייתה מאוחרת משלנו ובשדה תעופה אחר אבל הוא בכל זאת עשה איתנו את נסיעת המטרו הראשונה ונפרד מאיתנו לפני שעלינו על זו הבאה. רכבת המטרו האלה, שנשארות רק דקה בתחנה, כפו עלינו פרידה זריזה של חיבוק ונפנופי שלום חפוזים. אני שונאת את הפרידות האלה אבל אני והוא עברנו כבר כל כך הרבה כאלה, שהכאב שהרגיש פעם כמו סכין והיה מלווה בדמעות, מרגיש כעת עמום כמו מפציעה ישנה ומשאיר את העיניים יבשות.

החנון בהה רוב הנסיעה בעיניו המזוגגות ותווי פניו החדים והרזים רק חידדו את מראהו החולה. כשירדנו מהמטרו היינו צריכים לקחת אוטובוס שהתנועע עם כל עצירה ושממש לא עשו לו טוב עד כדי סף הקאה. הצעתי לו לשבת על הרצפה כי כך התנודות תהיינה פחות חדות, נתתי לו שקית והרחקתי ממנו מעט את החפצים שלו. הוא שרד את הנסיעה הזו בקושי.

לשדה התעופה הגענו קצת באיחור אבל הגענו למטוס בזמן ואפילו היה לחנון זמן לרכוש בושם שריססתי עליו בדרך הלוך. זה בושם שבזמנו גיליתי שמריח מצוין על פיץ ולכן הוא קנה ועכשיו גם החנון התלהב ממנו. אמרתי לו שאני אוסרת עליו לבוא לפגוש אותי כשהוא עוטה את הבושם הזה כי זה פשוט לא בסדר.

הטיסה הייתה ארוכה ומרגיזה אך נראה שמעט מכוחותיו שבו אליו. בסוף אביו ואחותו שבאו לאסוף אותו הקפיצו גם אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלהם.
כשנכנסתי הביתה התקשרתי בוידאו לפיץ שפתאום, אחרי ימים של כיף וחוויות ביחד, חזר "למקומו הטבעי" מעבר למסך הקטן של הפלאפון שלי.

לסיכום

הטיול היה עמוס רגשות, כעסים, אוכל וחולי. אני שמחה שהוא קרה למרות הכל, כי מסתבר שהייתי צריכה קצת חופש וגם היה טוב לבלות עם פיץ, כצפוי. החנון היה תוספת לא רעה לכשעצמו ואפילו בשלישיה הדינמיקה הייתה טובה.

הטיול הבא לא נראה באופק (סקי? אירוויזיון?) אבל כפי שכתבתי בעבר, אנחנו מחכים לראות כעת אם גם לפיץ יאשרו חודש חופש כדי שיוכל להגיע לבלות איתי בארץ כשלאחר מכן אני אמורה לנסוע אליו.

עד הפוסט הבא,
Au revoir!