יום שני, 27 במאי 2024

ההפגנה של אתמול

כזכור, יצאתי מוקדם מהעבודה כדי להגיע להפגנה שהתקיימה בבירה של ארץ השיכורים (סטגדיש!). 
אל ההפגנה הזאת הגעתי לבד, כלומר הפעם פיץ לא הצטרף אלי מאחר ולא מעט מהקולגות שלו במקרה היו בחופש אתמול.
למרות חוסר הנוכחות שלו, הוא הזהיר אותי שאחה"צ, בשעות ההפגנה, צפוי גשם יחסית כבד וצייד אותי בזוג מכנסיים שעשויים מחומר דוחה מים.

נשארתי בעבודה חצי יום ומשם לקחתי אוטובוס למרכז העיר, מרחק כמה דקות הליכה ממקום ההתכנסות. 
האמת היא שלא ידעתי למה לצפות. תיארתי בפוסט הקודם איך מודעות על הפגנה במקום מגורי התבררה כהתכנסות של כשלושים איש. בכלל, הוייב הכללי פה הוא די נגדנו ולכן לא הייתי בטוחה שההתאספות תהיה גדולה מספיק כדי להתכנות הפגנה. בפועל, הגיעו לא מעט אנשים. בדקות הראשונות כשהסתכלתי סביבי, הערכתי שמדובר בכמאתיים או שלוש מאות משתתפים. 

המפגינים שעמדו סביבי נראו מרקעים מגוונים. הישראלים בלטו מיד לעין וגם לאוזן מאחר ופטפטו אחד עם השני בעברית, פה ושם היו אנשים עם חזות יותר יהודית דתית, רובם לא דיברו עברית בכלל אבל הרב המכריע היו דווקא מקומיים וזרים אחרים, הרבה מהם עם שרשראות צלב בולטות. 
כשהרגשתי שאני מוקפת במספיק פרו ישראליים, הוצאתי מהתיק דגל ישראל וקשרתי על הגב.

בעוד אנחנו מחכים לתחילת הצעידה, השמיים הפכו לאפורים מאוד וגשם חזק החל לרדת. לא הבאתי מטריה אז נאלצתי להתכסות בקפוצ'ון המעיל אבל רבים מאלה שעמדו סביבי מצאו פתאום שימוש נוסף לשלטים שהחזיקו והסתתרו תחתם. הכיתובים הפופולריים ביותר ביקשו להתפלל על ירושלים, בליווי תמונה של מנורת המשכן, אחרים ביקשו לשחרר את פלסטין מחמאס או הצהירו שלישראל הזכות להגן על עצמה.

הצעדה החלה עשרים דקות מאוחר יותר והתנהלה לאיטה על הכבישים שפונו במיוחד עבורנו כאשר הכיוון הכללי הוא בניין הפרלמנט.
בעת ההליכה ראיתי פה ושם עוברי אורח שעמדו בצידי הדרך, נופפו לנו לשלום, צפרו ואפילו זכור לי זוג אחד שסימן לב עם הידיים. הרגשתי הפליאה גדלה אף יותר, כשהצועדים שלפני פנו שמאלה ומנקודת מבט זו יכולתי להעריך שוב את כמות המשתתפים שהתהלכו לפני. עכשיו נראה לי כאילו היו כאלף משתתפים.

המשכתי להאזין ולהביט סביבי כדי להבין מי הם אלו שטרחו והגיעו.
ראיתי המון אנשים שעל דש חולצתם הצמידו סיכה של הדגל המקומי ודגל ישראל ושרשראות מגן דוד.
נעשה גם שימוש חול בתשמישי קדושה שלמען האמת צרם לי מעט. למשל, הייתה אישה אחת שהגיעה עטופה בטלית עם פסי תכלת וכמה גברים מזוקנים שתקעו בשופרות תימניים מסולסלים.

ההליכה הייתה קצרה יחסית ועד מהרה הגענו לבמה המרכזית בה היו דוברים מכל מיני רקעים.
פוליטיקאים לשעבר, הרב המקומי, כומר, נשיאת הקבוצה המקומית למען ישראל, נציג הסטודנטים וכו'. חלק מהדוברים ממש סחפו את הקהל בעוד אחרים דיברו למשל על פתרון שתי המדינות, שהעלה רחש של אי נוחות מבין חלק מהמשתתפים הרטובים.

בנקודה כלשהי באמצע העצרת, שמתי לב לקול שהלך והתחזק. בהתחלה לא הצלחתי להבין את המילים שנאמרו דרך המגפון שהתקרב, עד שהבחנתי גם בתנועה של דגלים מתנופפים. 
כצפוי, מאחורי הבמה שלנו, נערכה הפגנה פרו פלשתינאים, כאשר בין שתי הקבוצות עמד חיץ של שוטרים. 
פוליטיקאי לשעבר שהיה מבין הדוברים שלנו אמר למשל שאנחנו כולנו עומדים עם ישראל בגאווה וללא בושה, שלא כמו המפגינים מאחור שתומכים בטרור וכנראה יודעים את זה, עובדה שהם מרגישים צורך לכסות את הפנים בכאפייה. 
הוא זכה כצפוי לתשואות רמות. 
 
לא יכולתי לראות כמה הגיעו להפגנת הנגד, אבל כן יכולתי לשים את האצבע על הבדל משמעותי אחד (למעט כיסוי הפנים שכבר הוזכר). בהפגנה שלהם, בעיקר חזרו על אותן סיסמאות של לשחרר את פלסטין, בלחנים כאלה ואחרים. 
אצלנו הגיעו דוברים רבים שדיברו על למה הם מצדדים בישראל, בין אם הם התייחסו לפן הפוליטי, המוסרי או הדתי, שהצליח להלהיב כמה גברים מבוגרים שעמדו לידי ושפלטו לא אחת קריאות "הללויה!" ו"אמן!" נלהבות.

כשנגמרה העצרת, מיד לאחר שירת התקווה, הקהל החל להתפזר. ניכר שהפגנת הנגד נחלשה עוד לפני שסיימנו ולמרות זאת, מיהרתי להכניס את הדגל הגדול שהיה על הגב שלי אל תוך התיק.
לפני שהמשכתי לתחנת האוטובוס, עצרתי לנשנוש בבית קפה קרוב. לבשולחן שלפני ישבו שתי נשים צעירות שהשתתפו גם הן בהפגנה. שלא כמוני, הן עדיין החזיקו דגלי ישראל קטנים כשהזמינו והתיישבו, והם אפילו המשיכו להציץ מהתיק שלהן, כשדיברו אחת עם השניה בשפה שנשמעה לי ממזרח אירופה. 
כמה דקות מאוחר יותר הגיעו גם כמה שוטרים והנשים הצעירות הודו להם על ששמרו עלינו, ורק אני הסתרתי מאחורי כוס הקפה את הבושה על כך שמיהרתי להחביא את הזהות שלי בתיק.