האהבה שקיבלתי מבני משפחה והחברים בקרובים העלו בי תחושות של הוקרת תודה וקרבה מצד אחד וגם תחושה של חמצמצות וצביטות של עצבות על שלא אראה אותם כעת זמן רב, מצד שני.
רגשות האשם על תזמון העזיבה, בעת כזו של צרה ואחדות גם היא יושבת כמשקולת בשולי התודעה.
את הרילוקיישן הקודם עשיתי באמצע שנות העשרים ההרפתקניות של חיי. מבחינתי, יצאתי אז כדי לגלות בהתרגשות ארץ חדשה ולא מוכרת. כעת, כמעט עשר שנים אחרי, אני בקושי מצליחה להתרגש מהנסיעה.
אני מכירה את היעד, מזג האוויר, רשת הסופר מרקטים החביבה עלי וכו'.
אני גם מכירה את פיץ שיחכה לי שם בזרועות פתוחות ובחיוך, וזה הדבר היחיד שמרגש אותי בנסיעה הזאת.
הנה, אני תיכף עולה למטוס. אחלו לי הצלחה ושמרו על עצמכם.
