אני מנסה לסכם את יום הזכרון ועצמאות, אבל אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל.
זה נכון שבכל שנה המעבר החד הזה משאיר מועקה בלב, אבל הפעם, יום זכרון שני אל תוך המלחמה, התחושות היו קשות במיוחד אפילו יותר מאלו של השנה שעברה.
הרי לפני שנה, היינו עדיין "טריים" יחסית בתוך המלחמה הזאת, אני לא חושבת שמישהו תיאר לעצמו ששלוש מאות ששים וחמישה ימים קדימה נהיה עדיין בתוך הסרט הרע הזה שבו חיילים ממשיכים להיהרג, אזרחים תמימים עלולים להפוך לחללי פעולות איבה מטיל שלא יורט ושחצי מדינה תטחן מאות ימי מילואים. שלא לדבר על זה שבאותו הזמן הממשלה ממשיכה בהתנהגותה הפרועה שכוללת תמיכה כספית ומוראלית בציבור שלם שלא משתתף במאמץ ושחלק גדול ממנו עושה את זה במופגן ובהתרסה.
כמנהגי בשנים האחרונות, זפזפתי תכופות בין תחנות הרדיו השונות במשך מרבית היום, כדי להאזין לשירים הכל כך מיוחדים ונוגים שבד"כ מתנגנים רק ביום הזה. את השירים ליוויתי בנגינת חליליות ופה בשם גם בדמעות, כי זו הדרך שלי להתחבר למילים, ללחן ולכאב.
ליום העצמאות לא היו לפיץ ולי תכניות ולמען האמת, עדכוני השריפות גרמו לי לתהות אם בכלל מותר לחגוג ביום כזה. בבוקר צפיתי בטקס הדלקת המשואות, שלא כמנהגי, אחרי שהארלם חברתי סיפרה שהתרגשה עד דמעות מדבריה של רחל מאופקים. היא באמת אישה מרגשת וכך גם כל שאר משיאי המשואות אבל במיוחד נגעו ללבי שתיים - ההיסטוריונית לבנה זמיר שהדליקה את משואת "מדור לדור", שמשהו בהופעה המהודרת שלה ובחיוך הבהיר לי היטב כמה היא נרגשת מהמעמד ולוקחת אותו ברצינות והשניה היא בלנקה גוט בת ה92 ששמעה שלחיילים קר ולכן הלכה לקנות צמר ירוק והתחילה לסרוג להם כובעים וכפפות. רוב האנשים בני גילה יכולים לחשוב בקלות שמה כבר יש להם לתרום, אבל היא פשוט עשתה. אני בטוחה שהמחווה חיממה לכמה חיילים את הלב, בנוסף לכפות הידיים והראש. היה משהו מאוד אמיתי בזה שאחרי כמה שורות שהקריאה, היא עברה לספרדית שהיא שפת האם שלה ואמרה בפשטות "תודה לחיילים, אני אוהבת אתכם".
לקראת הצהריים אחותי הקישוא שיתפה תמונה של שולחן עמוס סלטים בבית ההורים וכתבה שהשולחן מוכן ואז תמונה נוספת של אבי ליד המנגל ועוד איזו זרוע לא מזוהה של גבר נוסף אוחז בנפנף, ולזה הוסיפה את הכיתוב "והגברים מטפלים במנגל".
הנחתי שמי שעומד ליד אבי הוא גיסי, בעלה של הקישוא.
התמונה עשתה לי חשק לחגוג גם אני בצורה "מסורתית" יותר, אבל מזג האויר לא ממש התאים למנגל אז החלטתי ללכת על מה שאפשר בכל את להכין בבית. עדכנתי את פיץ שתיכף תהיה לו פה סעודה ישראלית ויצאנו לקניות.
בדרך חזרה, קיבלתי שיחת וידאו מבן הדוד מצד אמא שמסתבר שהוא וכל המשפחה שלו היו גם הם אצל ההורים שלי.
פעם, לפני שנים היינו חוגגים בדיוק ככה את היום הזה- הם היו מגיעים אל ההורים, אני, בימי כאוכלת בשר הייתי מנצחת על המנגל שבמרפסת כשברקע אמא שלי דאגה שיהיה חידון התנך. כל מי שלא צפה היה עסוק בלהנות, לעשות צחוקים ולשאול מתי יוצאים הסטייקים.
היה נעים וכיף להזכר בימים ההם ובו בזמן חשתי צביטת געגוע לדוד שלי, אבא שלהם שעזב אותנו במפתיע. כמובן שהחמיא לי שהתקשרו אלי והוסיפו אותי, לפחות וירטואלית לחגיגות האלה, היה נראה שכולם ממש נהנו.
חזרנו הביתה ושעה מאוחר יותר כבר חיכתה לפיץ ארוחת צהריים סטייל יום עצמאות הכוללת קערה גדולה של סלט, חצילים קלויים עם טחינה ושום קונפי, פלאפל, סלמון, המבורגרים צמחוניים וכמובן שגם פיתות, טחינה וחמוצים.
התכנון המקורי היה לצפות גם בסרט ישראלי בשביל האווירה והתלבטתי בין "חגיגה בסנוקר" ל"גבעת חלפון". הבעיה שאת שניהם קשה למצוא עם תרגום. בהמשך אחותי הציעה שנצפה ב"זוהי סדום" אבל גם כאן התקשנו. לבסוף הלכנו על משהו ששנינו אוהבים ופשוט התחלנו לצפות בעונה שלישית של טהרן.
אני שמחה שבכל זאת חגגנו את יום העצמאות, על אף הרגשות המעורבים ה"רגילים" מיום הזכרון, על אף המלחמה, על אף השרפות, על אף המתחים הפנימיים, על אף התקווה שלפעמים הולכת ומתעמעמת ועל אף שאני לא בארץ.
מי יתן והחטופים יחזרו בהקדם, שהמלחמה תגמר ושנוכל להתחיל להפנות את המשאבים שלנו לאיחוי פצעים והחלמה.
