יש ימים שבהן הגאות גבוהה מהרגיל.
זה יכול להתחיל בכל שעה ביום, פתאום את מרגישה את הכאב המוכר והחד הזה בבטן התחתונה. אם זה יתפוס אותך בלילה, את כבר לא תצליחי לישון, אם באמצע היום בהצלחה ליכולות הריכוז שלך.
אתמול זה תפס אותי בדרך לעבודה. לא מספיק שהמיניבוס קיפץ כל הדרך ועשה לי בחילה, אליו הצטרף כאמור גם הכאב הזה שגרם לי לרצות להתקפל ולמרפק את שיפולי הבטן השמאלי. אז עברתי במרפאה לפני תחילת המשמרת, לקחתי שני אדווילים שבלעתי בבת אחת וניסיתי להתחיל את שגרת יומי. הכאב באמת התנדף תוך שעה ולא שב.
בנקודה זו בד"כ מסתיימת לה הצרה ברמה הפיזית המידית.
הבעיה האמיתית היא שהסערות הרגשיות רק מתחילות ואותן אי אפשר להעלים כל כך בקלות. האמת היא, שגם המילה "סערות" היא לא תיאור מדויק במיוחד.
העור פשוט מעקצץ והופך רגיש. הנשימה כבדה. יש מתח בשכמות ובכתפיים. את לא מצליחה להתפקס על שום דבר והראש נודד למקומות שלא מעסקים אותי כל כך היומיום. ולא רק שהוא נודד, הוא גם לוחץ על המון כפתורים רגשיים בדרך וכשזה קורה, הסימפטומים המוכרים נוצקים לתוך תבניות אחרות.
פתאום העור המעקצץ בעצם כמה למגע. למגע של גבר? לחיבוק של תינוק שלא נולד?
הנשימות העמוקות מעיפות את הראש לסיטואציות שונות ומשונות.
הדמיונות לא נשארים בזמן הווה ונודדים בין עבר של של מה היה קורה אילו ועתיד של הדברים שמתחשק לי שיקרו. גם הפייסבוק כאילו משתף פעולה עם החגיגה ומחליט להקפיץ לי כתבות ואוספי תמונות של תינוקות שזה עתה נולדו ואמהות נרגשות.
ואת יודעת שזה עניין מחזורי, את יודעת שזה צפוי מראש ושאת כמו נתונה להשפעת סמים.
אבל כמו בסמים, המחשבות והחרדות מרגישים אמיתיים לגמרי, הראש והגוף לגמרי מגיבים למה שאולי לא נמצא שם באמת. ולכי תסבירי עכשיו לסובבים אותך למה את עצבנית ולא מרוכזת, למה את מעדיפה להתבודד.
ולכי תספרי לבן הזוג שלך למה את מתוסכלת ועד כמה.
ולכי תקראי על זה בגוגל ותביני שזה משהו שמאוד נפוץ בגילך ושהגיוני שזו רק האבולוציה שמנסה בדרך לא דרך לגרום לי להתרבות לפני שיהיה מאוחר מדי.
אולי בשלב זה תצליחי להחליט האם טוב לך מותך או חייך, כי כאמור את סערה רגשית מהסוג הזה אי אפשר להעלים בקלות. למעשה אין לך שום דרך להקל עליה או להלחם בה והדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לחכות שהיא תעלם מעצמה. כשתחזרי לעשתונותייך תביני כמה שאת אפסה שאת נופלת לזה כל פעם מחדש כשהפתרון שלך הוא רק לתפוס מחסה ולחכות בלי להשתגע, שאין לך אפשרות להלחם בתחושות האלה בצורה אקטיבית או לדעת שאת עוזרת לעצמך באמת. את פשוט חסרת אונים לחלוטין, בעת רגיעה וגם בעת מערבולת.
כשיעבור הצונאמי המאיים הזה, אוכל לחזור לנשום כרגיל. השרירים יהיו רפויים ושוב יהיה איכפת לי קצת יותר ממה שקורה סביבי. כשזה יקרה, אחזור לקרירות ולמוות הרגשי הרגיל שלי שם כבר לא יהיה איכפת לי מאיך שאני נראית ואם מישהו סביבי בכלל יכול לתפוס אותי כמושכת, לפחות עד הפעם הבאה.
