אמנם התכנון המקורי היה להגיע ללידת הבן של אחותי, אבל הפסדנו אותה וגם את הברית שהתעכבה, עקב משקלו הנמוך.
מה שכן, נגיע בזמן לחגיגות יום הולדת שבעים של אבי ודודי וכמובן, הבחירות.
התאריכים בכל זאת נבחרו בקפידה- ביום שבת האחרון היה לי מפגש פיזי בלימודים ותאריך החזרה מתוכנן לכמה ימים לפני המפגש הבא.
אני מקווה שעכשיו כשנהיה כולנו סופסוף יחד בארץ, אוכל לשנות את את הסטטוס האישי שלי, כמעט שנתיים אחרי שהתחתנו, ואז נוכל גם ליידע את המדינה על קיומו המתוק של קטוץ בעולם. שנינו נוסעים יחד, אם ובן, אבל עם שמות משפחה ודרכונים שונים. אני מקווה שאף אחד לא יחשוב בטעות שחטפתי אותו, פיץ חתם לי מראש על הצהרת אישור נסיעה שהלוואי וישאר מקופל עמוק בתיק.
אני שמחה ומתרגשת לראות לאחר שנה את המשפחה והחברות, וגם מזה שהמשפחה המורחבת סופסוף תכיר את קטוץ. סבתא שלי תפגוש את הנין השביעי שלה והקישוא סופסוף תכיר את האחיין.
בו בזמן, אני גם לחוצה.
איך הטיסה תעבור? האם לא יהיה צפוף לשלושתנו, פיץ, קטוץ ואנוכי אצל הורי? האם בין כל המפגשים החברתיים והבירוקרטיה שחיכיתי להשלים יהיה לי זמן גם לעמוד במטלות הלימודיות שלא עוצרות ומחכות לי? מה יקרה בתקופת הבחירות? האם האמריקאים והאיראנים ישבשו לנו את הטיסות חזרה?
ההורים ואחיות שלי פינו לנו מקום בארונות, בספריה כדי שאוכל ללמוד ומיטה זוגית נרכשה הבסטי מהבר השאירה אצל ההורים לול שימש את קטוץ ואחות הקישוא הביאה כסא גבוה ישן שעמד ללא שימוש אצל חמותה.
העזרה וההיענות מרגשים אותי אך אני אני עדיין בחששות מחיכוכים ולחץ שיגיע בגלל פערים בהרגלים. התחושה הזאת שאני סגורה וחנוקה אצל ההורים כמעט תמיד מגיעה, אלא שהפעם יהיה קשה לקחת את עצמי עם זוג כפכפים ארנק ופלאפון ולטייל בחוץ שעות. עכשיו יש לי קטנצ'יק לדאוג לו.
אולי נחפש איזה פתרון קצר טווח אחרי שפיץ יגיע כדי שנוכל לנשום קצת אוויר. מצד שני, אחת הסיבות המרכזיות להגעתנו היא בילוי של המשפחה עם קטוץ, אז אי אפשר להעלם ליותר מדי.
אני לא יודעת אם אספיק בכלל לישון היום לפני הדרך המפרכת שלפנינו, עוד לא סיימתי לארוז ובעוד כמה שעות כבר נצטרך לצאת לדרך.
