עשרים ושתיים שנים ליום ההוא, אותו ציינתי מספר פעמים בעבר, בו פתחתי את הבלוג הזה, בגלגולו הראשון בישראבלוג.
הימים היו שונים מאוד, כמתבקש בהשוואה של פרק זמן ממושך כל כך.
הטרדות שלי אז כללו שיעמום של חופש גדול, מבחני בגרות, מרד בדרגות שונות (ומצומצמות יחסית, כיאה לסביבת הציונות הדתית בה גדלתי) מול הורים ומורים. הפלאפון היה אז ללא אינטרנט ואת הפוסטים שלי עדכנתי ממחשב שולחני בסלון הורי.
כיום, בקונספט הזה של "חופש גדול" אני נזכרת בעיקר כשאני נתקלת בהמוני ילדים במקומות ציבוריים באמצע השבוע. בגרויות אמנם כבר אין, אבל ייתכן שלימודים עדיין יהיו נוכחים בחיי בעתיד הנראה לעין ופוסטים מאז יצא לי לעדכן בפלאפון במקומות ובמצבים כמו בדרך לעבודה, בעת עליה למטוס ואחרי הנקה עם תינוק מנומנם בזרועותי.
פעם היו יציבות ובהירות לגבי העתיד ולא היה איכפת לי כל כך מפוליטיקה, כיום אני מרחמת על בני נוער שהקורונה, המהפכה המשפטית והמלחמות העלימו מהם כנראה את הקונספט של בטחון, סדר יום ותחושה של נורמליות, כפי שאני מכירה אותה. כמובן שאני מסתכלת על כל אלה ואז על פניו של קטוץ, ותוהה איך אוכל לתת לו עתיד טוב יותר.
גלשתי פה לחששות ולאופק מעונן שלא תכננתי אז אעצור כאן.
מזל טוב לבלוגהה, מקווה שיהיו לי רק דברים משמחים לעדכן פה בעתיד.
