יום שני, 12 בפברואר 2024

אוטוטו ביקור

חזרתי למשמרות לילה אחרי חודש של בקרים.
קצב העבודה במשמרות הבוקר הוא מהיר יותר. יש יותר אנשים, ישיבות, משימות חדשות נכנסות תדיר אבל מצד שני יש יותר כח אדם. בלילות לעומת זאת, הקצב איטי יותר אבל מאחר והחבר'ה המנוסים ביותר לא נמצאים, יש פה ושם הזדמנויות להתנסות במשימות מעניינות יותר. 

בכל אופן, החודש הזה יהיה שונה מאחר ומיד בסוף המשמרת האחרונה לשבוע הזה, אני צפויה להכנס לרכב של פיץ, שיקפיץ (סטגדיש) אותי למיקום האיסוף של השאטל לשדה התעופה ואל טיסת קונקשן שסופה בארץ קודשנו. אני מקווה להצליח לתפוס כמה שעות שינה במהלך הטיסה כי לא תהיה לי הזדמנות לעבור בדירה קודם.

הרגשות שלי בנוגע לביקור הזה הן מעורבות.
מצד אחד, אני מתגעגעת לשגרה הישראלית שאני כל כך אוהבת הכוללת מפגש עם בני משפחה וחברים, לדבר עם כולם בעברית, ההומור וכו'. כמובן שישנן לא מעט תכניות כיפיות כמו החתונה של הבן דוד, שהיא למעשה הסיבה לבואי בעיתוי זה, שבת עם הדודה, לצאת לרקוד, מסיבת אירוויזיון וכו'.

למרות כל הטוב הזה, כאמור, יש גם פוטנציאל לחוויות פחות נעימות. את משך הביקור אני צפויה להעביר עם ההורים, ולמרות אהבתי והערכתי אליהם, נסיון העבר מלמד שהמגורים שלי אצלם אף פעם לא עברו בצורה חלקה עבורם וגם עבורי. יש להם המון הרגלים שמאוד קשה לי איתם ולא משנה כמה אני מעירה ומבקשת להפסיק הם לא באמת מצליחים. השהיה שלי במחיצתם ובמחיצת אמי בפרט, גם נוטה להדליק לי המיזופנויה ולגרום לי, לבושתי, לפרצי זעם כי אני נאלצת לבקש להפסיק עם הטריגרים כל כמה דקות. 

אני מקווה להתמודד עם המכשול הידוע הזה עם אטמי אוזניים שהלוואי שיעשו את העבודה. אלטרנטיבה אפשרית אחרת היא להסתובב רוב היום מחוץ לבית, אני רק מקווה שמזג האוויר יתאים לכך ושאמצא לעצמי מספיק סיבות טובות להיות בחוץ. כבר קרה לי בעבר שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בחוץ אבל ידעתי שלא ארגיש בנח בבית אז בלית ברירה העברתי את הזמן בחוץ בסוג של חוסר מעש והרגשה של הומלסית. בנוסף, אני מגיעה עם רשימת מטלות שעלי לסיים לפני שובי חזרה לארץ השיכורים, המשימות כוללות התעסקות עם עורכי דין, ביטוח ואולי אפילו התעסקות עם השוכרת בדירה של סבתא שלי. כאמור, דברים יבשים אך חשובים.