ביום שבת האחרון נפלה עלי מרה שחורה די קשה.
סיימתי סייקל והרגשתי, בפעם המי יודע מה, שזה פשוט לא שווה את זה.
כל המאמץ, הנסיעות והמשמרות הממושכות נראו לי מיותרים לחלוטין. אני בקושי רואה משפחה וחברים, תחביבים שמסבים לי אושר אין ובסופו של יום אני חוזרת לדירה ריקה ובעיקר מבלה עם הביקורת והדכאון ששוחות לי בראש דרך קבע.
פיץ ניסה לעודד ולהזכיר שהרילוקיישן נותן לנו אופק אופטימי, אבל קול פנימי לחש לי עצבות על כך שהמערכת הזוגית שלנו אוכסנה באיזה מדף גבוה עד שההזדמנות הזאת, שנחתה עלינו באופן פסיבי לחלוטין הגיעה.
ביום ראשון מצב רוחי לא השתפר.
בשבוע שלפני כן הצעתי לחג'י והארלם להפגש באותו אחה"צ, אבל חג'י לא הגיבה והשיחה נעצרה בזאת במשך ימים. כשהגבתי לבסוך בראשון בצהריים, כתבתי שאני מבינה שזה כבר לא יקרה, שתיהן לא במיטבן החזירו שהן בכל מקרה לא במיטבן, כל אחת מסיבותיה היא.
בערב, הלכתי להרצאה מעניינת ומשעשעת בנושא ההיסטוריה המוזרה של האירוויזיון. האירוויזיון כידוע, הוא שבוע מופלא לו אני מחכה בכיליון עיניים כל השנה. אבל אפילו לפעילות כזאת הלכתי נטולת חדווה.
הסיבה?
גם שם ביליתי לבד. לאף אחד ממכרי אין עניין או זמן.
ההרצאה הייתה חביבה, חידשה לי מעט ובחלק מהזמן דייקתי אני את המרצה, שידע שבכל הרצאה כזאת יש כמה "מומחים" שמתקנים אותו בפרטים.
כשסיימתי, התקשרתי לשתי חברות תל אביביות- אחת חולה והשניה עסוקה. אז חזרתי שפופה הביתה.
צומת נוספת של אירוויזיון ועצב הגיעה בסוף השבוע שעבר, כאשר הבנתי שהפעם מועדון החובבים לא ארגן צפיה משותפת מאחר והמון חסר'ה נסעו לליברפול.
שפופה וגלמודה, כתבתי בקבוצת הפייסבוק שאני מחפשת להתארח לצפיה משותפת בחצאי הגמר.
כעבור כמה שעות קיבלתי הזמנה כזאת ממכרה חובבת שהיא גם חמודה וגם גרה לא רחוק ממני. היא אמרה שתעדכן בתחילת השבוע אם האירוע יתקיים בודאות ואכן- כשהודיעה שזה יקרה, שמחתי מאוד. היא אמרה שתיכף תשלח איבנט בפייסבוק. התעודדתי.
ביום שלישי, היום בו נערך חצי הגמר, עדיין לא היה איבנט. ניסיתי להבין ממנה מה קורה. וקיוויתי שזה יעורר אותה לספק מידע בצורה מסודרת.
איזה כיבוד להביא? משהו לשתות. אחלה, קניתי יין ושתיה קלה.
אחרי השעה שמונה, פחות משעתיים לפתיחת האירוע ועדיין אין תגובה מצדה. שאלתי מה הכתובת המדוייקת הרגשתי כמעט כאילו אני מכריחה אותה למסור פרטים בניגוד לרצונה, בכל מקרה, תהיתי למה זה היא חיכתה עד הרגע האחרון.
בעשרים לעשר הגעתי לבניין שלה.
צלצלתי באינטרקום כמה פעמים אך לא תשובה. ניסיתי להתקשר וכלום. שלחתי הודעה " האינטרקום עובד?" והיא ענתה "התכוונתי לגמר במוצש... סליחה על אי ההבנה". בכל מקרה היא לא בבית.
יכולתי לכעוס, או להתעצבן אבל כשחצי הגמר עמד להתחיל כעבור רבע שעה שינסתי מותניים, תפסתי את שקית הבקבוקים הכבדה ובכפכפי בירקנשטוק שלא נועדו לכך רצתי לכיוון בית הורי הממוקם ק"מ משם.
תוך כדי ריצה התקשרתי לאחותי הברבורה.
"אמא צופה בחצי גמר...? בעצם לא משנה, תעבירי לערוץ כאן ושבי בסלון, אני באה לראות חצי גמר ואת צופה בזה איתי!".
פעם, כשהיו לי חברים שצפו יחד איתי באירוויזיון בכל מיני פאבים בתל אביב, נהנתי לתת פרשנויות ועד היום אני נהנת מזה כשמזדמן. למעשה, במובן מסויים אני קצת מתבאסת שבשנים האחרונות הביאו ל"כאן" פרשנים, אני מוצאת אותם מרגיזים לעתים ודי שטחיים.
אמא שלי נהנית מהתחרות אבל לא הייתה בטוחה שתשאר עד הסוף. את ברבורה, שלרוב גם ככה הולכת לישון מאוחר זה לא מאוד מעניין אבל היא בכל זאת ישבה וצפתה איתי בכל המשדר. הפתעה נוספת הייתה כשהזמנו גם את קישוא שהגיעה ואפילו אבי הפציע מדי פעם מחדר השינה.
רק ברבורה ואני נשארנו עד סוף המשדר, אבל אני חושבת שסה"כ היה לה נחמד כי כשאמרתי שאני אגיע לצפות איתה גם בחצי השני נראה שהיא לא התנגדה ואפילו חייכה. התגובה שלה נעמה לי, במיוחד לאחר שהרגשתי שאני חופרת לה ולקישוא על הנושא הזה שלא באמת מעניין אותן.
בקיצור, מעז יצא מתוק.
אגב, גם עם החברה ההיא שמולה חלה אי ההבנה הדברים הסתדרו. היא התקשרה אלי היום והתנצלה אבל אני אמרתי לה שהדברים הסתדרו לטובה.
בסופו של דבר הוזמנתי אליה שוב להקרנת הגמר במוצש. היא הזמינה כמה חובבים נוספים לסלון שלה ושל בן זוגה החביב, לצפיה על מסך גדול.
למרות שיש לי תכניות אחרות, היא הצליחה לפתות אותי, אולי אצטרף.
