התחלות חדשות

תדירות העדכונים פה פחתה משמעותית מאז שקטוץ נולד. את עלילות הלידה והנסיעה לצורך ברית ממש הכרחתי את עצמי לכתוב, למרות המחסור בשעות שינה וההלם הכללי מהשינויים שעברו עלינו, כי בסך הכל ברור שאלה אירועים גדולים בפן המשפחתי והאישי ולא רציתי שהם ילכו לאיבוד וישנו צורה עם הזכרון שהולך ודוהה.

בחודשים הראשונים, עוד היה לי קל לעדכן במקטעים, בעיקר תוך כדי האכלה והרדמות, אבל מאז הקטנטוץ, (שאחותי הברבורה אמרה בצדק "שעכשיו הוא קצת גדלדוץ") הפך לפעיל יותר וכבד יותר ומקשה עלי להתרכז ולהקליד ביד אחת בפלאפון בזמן שהראש שלו, שכבר משמעותית כבד יותר, נח לו בקיבורת זרועי. הקלדה בתנוחה הזאת הופכת למכאיבה תוך זמן קצר. 

גם ההתעדכנות שלי אצל שכני לבלוגספירה היא לא מה שהייתה פעם, על אף ההשתדלות שלי בנושא ולפעמים אני מרגישה קצת מובכת לקרוא אחרי תקופה ארוכה שלא ואז לרצות להגיב בלי שאני בטוחה אם התגובה במקום או אם פספסתי איזה פרט חשוב בפוסטים קודמים.

ולמרות זאת, אני שבה לכאן מדי פעם, עבורי, עבורו, עבור זכרונות שימשיכו לצוף באינטרנט בנוסף לתמונות שנצברות בענן וכמובן הרגעים היפים שנשמרים אצל פיץ ואצלי בלב. 

אבל הכותרת של הפוסט הזה מרמזת על משהו אחר. לא התחלה אחת, אלא התחלות, ברבים.

כמובן, שישנה השנה החדשה בפתח. שנת תשפ"ז, או 5787 למניננו. כמובן, היא תפתח ברעש גדול עם התקרב תקופת הבחירות, שאני כל כולי מקווה שתסתיים בשקט, על אף ספקותי בעניין. 
אם גוש הקואליציה ינצח, המוני ישראלים עוד עלולים לממש את איומי הירידה מהארץ, בעוד שאם מחנה השינוי ינצח, הרי שכבר שבועות שמחנה ביבי מכין את השטח לסיטואציית "גנבו לנו את הבחירות" ומי יודע לאילו פעולות זה יוביל. כך או כך, נראה שהעמקת הקרע החברתי נראה ממש מעבר לפינה, לצערי, וזה עוד לפני האיומים מבחוץ שמרימים ראש. 

הנושא הזה מטריד אותי לא מעט, אבל לפחות ברמה המשפחתית-אישית לפחות ניתן לעדכן על נושאים שמחים יותר.

התחלה שמחה אחת הייתה ממש לפני יומיים כאשר אחותי הקישוא התקשרה אלי בווטסאפ, בפעם הזאת זו הייתה רק שיחת אודיו ללא וידאו. כששאלתי אותה לפשר הדבר, היא אמרה שיש לזה סיבה ואז הדליקה את המצלמה ומאחוריה אי אפשר היה לטעות בזה שהיא בבית חולים. 
מסתבר שהיא הגיעה לביקורת ושם ראו קצת האטות בדופק של העובר ובעיה בזרימות (כדבריה, לא הבנתי במאה אחוז מה זה אומר). אז חיברו אותה למוניטור שהראה התחלה של צירים, שלא ניכר שהיא הרגישה בעצמה, והבטן התחילה להתקשח. כל הפרטים האלה בשילוב העובדה שההריון בסיכון, שבכמה בדיקות אחרונות הילד עבר כמה פעמים ממצג ראש לעכוז, שהוא הגיע לשבוע 37+4 אבל העובר היה באחוזון מאוד קטן יחסית הובילו לקבלת החלטה לערוך ניתוח קיסרי עוד באותו היום.
גיסי, וההורים שלנו כבר היו בדרך לבית החולים. 

ההמתנה עד לניתוח לקחה עוד כמה שעות. היא טענה שאמרו לה שהיא צריכה להיות בצום, כי בבדיקות שלשמן היא הגיעה היא לא הייתה בצום והאחות אפילו אמרה לה לשתות בשלב כלשהו כי לחץ הדם שלה היה נמוך.
הסיבה הזאת הייתה לי קצת מוזרה, כי כשלי ירדו בזמנו המים זה היה מעט אחרי שסיימתי ארוחת בוקר, ותוך ארבע שעות התינוק היה בחוץ בעוד שאצלה חיכו עם זה עד הערב משום מה. אולי זה היה עניין של זמינות חדר ניתוח.
לבסוף, רק לקראת השעה שמונה שעון ישראל הקטנטוץ של אחותי נולד וזו הייתה אחותי הברבורה שמסרה לי את הבשורה הטובה.

מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה אמא שלי שנכנסה עם אחותי לחדר הניתוח בעוד גיסי ליווה את הולד לבדיקות הרופא שלאחר הלידה. קישוא הייתה עם התינוק ממש בחטף ואז הוא נכנס להשגחה כל הלילה בתינוקיה מאחר שהוא נולד במשקל נמוך של 2.360 ק"ג בלבד. הקטנטן שלהם יצא לבסוף מהשגחה למחרת היום ומאז הוא עם הקישוא וגיסי, כמו גם עם שלל המבקרים הנרגשים שהגיעו משני צדי המשפחה.

ומנקודת המבט שלי, אני שמחה שלקטנטוץ שלנו יש בת דודה אחת שגדולה ממנו בחצי שנה מהצד של פיץ ובן דוד חדש שצעיר ממנו בשבעה חודשים מהצד שלי. נחמד שבשני הצדדים יהיה לו עם מי לשחק ולגדול. 

ההתחלה המשמעותית הנוספת דווקא קשורה לבלוג הזה. 
בחודש יולי כתבתי את הפוסט הזה על כך שרציתי להתחיל לימודים דרך תכנית מסובסדת, שגם שנה שעברה ניגשתי אליה, אבל גם הפעם לא עמדתי בתנאים הבירוקרטיים כדי להתקבל אליה, על אף שאני ממש עומדת בתנאי הקבלה מבחינת לימודים ונסיון תעסוקתי, ועל זה שאני ברגשות מעורבים לגבי זה שאאלץ לחכות עוד שנה.
 הכותבת Ur כתבה לי תגובה ארוכה ובין היתר את המשפט " נראה לי מטורף לחכות כל כך הרבה שנים רק כדי להתחיל לימודים." מה שקצת ניער אותי. עניתי בין היתר ש-"למיטב זיכרוני, בשנה שעברה מועד ההרשמה הכללי היה קצר ממועד ההרשמה דרך התכנית הממשלתית ולכן בשלב שבו הבנתי שאני לא מתקבלתי דרך התכנית המסובסדת, זה היה מאוחר מדי להרשם בהרשמה הכללית." אבל הניעור הזה גרם לי ללכת ולבדוק בכל זאת.

מסתבר שעדיין נותרה האפשרות להרשם שלא דרך התכנית המסובסדת, אלא בהרשמה רגילה במחיר מלא. 
התייעצתי עם פיץ. מצד אחד, מבאס לשלם עכשיו סכום משמעותי כאשר אנחנו על משכורת אחת ומצד שני חבל על עוד שנה של המתנה. בסה"כ שנינו מבינים שלמרות ההוצאה, לימודים הם השקעה לטווח ארוך.
עשיתי איתו שוב תיאום ציפיות לגבי מה שזה יצריך מכל אחד מאיתנו. ממני בעיקר לעשות את המיטב כדי ליצור את המרחב והזמן לשבת וללמוד כמו שצריך, כתלות במה שקטוץ יאפשר לי בימים שאני איתו לבד בבית, ופיץ מצדו יצטרך לעזור עם השגחה עליו כשהוא לא עובד ובימים שבהם אצטרך להיות במוסד הלימודים בימים של המפגשים הפיזיים. 

אז נירשמתי, המתנתי והמתנתי ולבסוף התקבלתי. ולכן, החלק מסוף השבוע הקרוב, אני חוזרת ללימודים. אני מודה שאני סקרנית, נרגשת ומעט חוששת לחזור למסגרת כזאת אחרי כל כך הרבה שנים (למעט כמה קורסים של הפתוחה שעשיתי מאז). 

ברור לשנינו שזה לא יהיה קל. כבר עכשיו יש ימים שבהם קטוץ דורש הרבה תשומת לב ובקושי משאיר לי זמן לעצמי או שבהם אני מתקשה להתרכז אחרי לילה מרובה יקיצות, שלא לדבר על זה שהוא תיכף מגיע לגיל שבו יתחיל לזחול ולכן אצטרך להשגיח עליו הרבה יותר מקרוב. בימים שבהם יש מפגשים פיזיים, פיץ יצטרך להיות איתו לבד כמעט יום שלם, מה שיצריך ממני הכנה מראש של שאיבה והקפאה של חלב.
אני ממש מקווה שנצליח להשאר פתוחים ולתמוך אחד בשני עם הקשיים שזה יביא. בסופו של דבר, אני שמחה מאוד על התמיכה של פיץ אבל לא רוצה שהוא ירגיש שהוא עובר מעבודה אחת ל"שעות נוספות" במסגרת המשפחתית. כולנו צריכים מנוחה ומילוי מצברים. 

התכנית היא להשלים את המסלול של השנה הקרובה, ובתקווה שהכל יעבור כמו שצריך להרשם למסלול נוסף של שנה נוספת שבסופו אחזיק תואר הנדסי עם מקבילה ישראלית. אני מקווה שכל זה יפתח לי אפשרויות תעסוקה נוספות ומתגמלות ללא משמרות לילה וסופ"ש, כמו שהיה לי עד כה, כדי שתהיה לי זמינות טובה יותר למשפחה שלנו. 

ובהזדמנות זו, אני מאחלת מכאן לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה של שקט, הצלחה ובריאות טובה.