יש לי בן דוד, הבכור של הדודה, שמסיים קורס משחק מול מצלמה. מדובר על קורס שאורכו כשנה והמפגשים הם חד שבועיים. הוא סיפר שהוא מבסוט ונהנה שם מאוד. הדודה לעומת זאת, הביעה בפני את דאגתה לא פעם. "תראי, הוא כבר בן עשרים וחמש, לא עובד, לא בזוגיות כרגע ועדיין גר איתנו שלמרות שהוא רוצה לבד. אני רואה כמה שהוא מתוסכל מזה שהחברים שלו עושים לפחות חלק מהדברים האלה, אם לא את כולם והוא סוג של 'מפחד להתבגר'".
ידעתי שעבד לאחרונה בקונדיטוריה ואז בפיצריה, עבודות זמניות אמנם, אבל שהצליחו לסגור את הפינה בזמן קורונה. הופתעתי לשמוע שהוא כבר לא עובד. בכל זאת, אלה לא לימודים במשרה מלאה.
בשישי האחרון ישבתי אצלם לארוחה ופתאום הדודה הרימה את כוס היין שלה ואמרה "אני רוצה להרים לחיים לכבוד הבן-דוד..."
"נו אמא, כולם כבר יודעים, אין צורך"
"דווקא גהה לא יודעת"
"יודעת מה?"
ואז הוא סיפר שהם כבר לקראת סוף הקורס ולא מזמן הגיעה איזו מלהקת לבחון אותם. מאוחר יותר הוא קיבל טלפון ובו בישרו לו שישנה תחרות בינו לבין אחד נוסף ולבסוף בחרו בו. הרמת הכוסית הייתה לכבוד זה שלוהק וכבר צולם לפרסומת בהשתתפותו של שחקן ידוע נוסף. הוא לא ניצב, יש לו שם ממש תפקיד ושורות ובנוסף הוא הרוויח סכום צנוע של כמה אלפי שקלים.
אני בטוחה שלפחות חלק מהדאגה של הדודה יכלה להתפזר לה כאשר ראתה שההשקעה של בנה החלה לשאת פרי.
יש לי בת דודה, שעובדת במוקד שירות לקוחות כלשהו לפרנסתה. גם היא גרה עדיין עם אמה בבית ויחד עם יתר האחים שלה למרות שניסתה בעבר לצאת לדירת שותפות לתקופה קצרה, אז הבינה ששכר דירה ואחזקת רכב היו יקרים לה מדי. היא בחרה להשאר עם הרכב. בת הדודה הזו, בת העשרים ושבע, הייתה נוהגת להגיע בשבועות האחרונים אל בית הדודה בימי שישי אחרי הארוחה לפיצוחים ופטפוטים.
מיקס הנושאים היה משתנה לרוב בין כולם: עבודה, חברים, קריפטו, מארוול וכו' אבל אצלה הוא היה כמעט אך ורק בנושא אחד - סרט הגמר שלה. בת הדודה הזאת, הייתה בתהליכי סיום של לימודי קולנוע מסוג כלשהו ובמשך שבועות שמענו בעיקר על חיפוש רהיטים לצורך בניית סט, חיפוש תלבושות, עריכה, צילומים וכמה זה מלחיץ אותה. לא היה לי נעים להודות שזה הרגיש לי יותר מדי, בטח כאשר הנושא הוא נישתי יחסית ולא ממש מאפשר פיתוח של דיאלוג. מאוחר יותר גיליתי שאני לא היחידה שהרגישה כך.
היא השלימה את הצילומים לא מזמן ומאז ראינו וגם שמענו ממנה פחות. אולי היה פחות מה לפרוק. נראה לי שהיא די מרוצה מהתוצאה.
יש לי בן דוד, ה-בן דוד, צ'ץ' שכותב שירים. לפני כמה חודשים הוא סיפר לא אחת על כך שיושב באולפן עם יוצרים כאלה ואחרים ומקליט סקיצות ועל איך שהוא פונה לכל מיני אמנים מוכרים בנסיון לעניין אותם בליריקה שלו.
לאחרונה התחיל לקדם את יכולת היצירה שלו לשלב הבא - לא רק מילים אלא גם לחן. צ'ץ' התחיל ללמוד תיאוריה מוזיקלית, נגינה על קלידים ואפילו לקח קורס הלחנה ויצירה. מדי פעם היה מפנה אלי שאלות בתחום אבל הידע שלי בתאוריה הוא ישן ומוגבל והכישרון החלקי היחיד הנוסף שיש לי בתחום הוא בנגינה משמיעה, אבל לא יודעת להסביר מה אני עושה וגם לא תמיד קולעת לסולם הנכון (אבל יודע לעשות את התיקון במקום).
שיר אחד שלו נמכר לזמר לא מוכר, על כך הוא כבר סיפר די מזמן. היום הקליפ יצא לאוויר היוטיוב ושאר המדיות וצ'ץ', כמו אב גאה, מפרסם את הידיעה ומקבל ברכות חמות מכל הסובבים. הוא פרסם בקבוצות חברים ומשפחה ואפילו "הרחיק" ושיתף בקבוצה לא פעילה של מי שלמדו איתנו יחד ביסודי ובני אותו השבט בבני עקיבא, בקבוצה שניסתה בזמנה להרים מפגש מחזור שלא צלח.
ואני מביטה בבני הדודים היקרים שלי, שאני כל כך אוהבת ומייחלת להצלחתם ותוהה - האם הם הצליחו לזכור את מה שבעצמי שכחתי?
על פניו, אין שום הגיון לחבר'ה צעירים שכמותם "לבזבז" את מיטב שנותיהם ללא לימודים או עבודה מכניסה. צ'ץ' אמנם עובד במקצוע מבוקש אבל גם הוא סבל מתקופות ממושכות של אבטלה כי לא מצא את עצמו אצל חלק ממעסיקיו.
העניין הזה התעורר אצלי השבוע בסדנה. סיפרתי לחברתי שם על הבני דודים ועל כך שבעצם, אני מרגישה מרומה. שמו לי סכי עיניים שהסכמתי להלך עמם כל כך הרבה שנים ועכשיו, כשהסכמתי לרגע קט להוריד אותם גיליתי שכולם התפזרו לצדדים, כל אחד לשדה שמצמיח עשבים לטעמו ורק אני המשכתי לצעוד קדימה, רודפת אחרי גזר דמיוני שמעולם לא הגיע אל פי.
צריך זוגיות? יש לי אחת, בינתיים, רק כי אני מסוגלת לנשוך את השפה כל כך הרבה שנים ולקוות שאיכשהו זה יסתדר.
למרות שברור שכדי שזה יקרה אצטרך לעשות שינוי ענקי בחיי... או שסופסוף אתעורר להבין שזה לא זה ואצא לחיפוש חדש.
צריך עבודה? הנה, יש לי אחת. ועוד במקום עם שם מוכר. אז מה אם המשמרות הארוכות בלילות ובסופי השבוע מחרבים לי את החיים והבריאות הנפשית, זה שולי.
יתרה מכך, למרות תחושת הרוויה במקום העבודה, אני רק מנסה למצוא משהו אחר שהוא יציב ומכניס ואולי ללא קשר בכלל להעדפות שלי. כמובן, שעדיף שמשרה שכזו תמצא כמה שיותר מהר. כי למרות שיש לי רזרבות שיכולות להספיק לי לכמה חודשים (ואפילו שנים) של ניקוי ראש וחישוב מסלול מחדש, זה לא הגיוני לשרוף את החסכונות ככה סתם.
ובעצם, יש לי העדפות בכלל?
המפגש האחרון בסדנה הצליח לטלטל אותי. דיברנו, בין היתר, על כך שרבים מאיתנו רוצים להגשים כל מיני דברים ושהסיבה המרכזית לאי מימושם היא בד"כ פחד. אז התחלתי לחשוב. את הפחד אני מרגישה היטב, אבל מה בעצם אני רוצה?
התשובה היא שאני לא באמת יודעת. הפחד מבחירה הוא כל כך גדול... וגם כשנדמה לי שאני יודעת, נראה שאני נוטה למקם את עצמי במקומות שלא מאפשרים מימוש.
את רוצה זוגיות בריאה? כזו שתוביל להקמת משפחה? אז למה את מתעקשת "להשאר" עם מי שחי אלפי קילומטרים ממך? עם מי שכרגע הדברים יוכלו להיעשות רק בדרך שלו? עם מישהו שלא יכול לתת לך אפילו הערכת זמן כללית למתי שכבודו יתפנה לעבור לכאן? עם מישהו שאת צריכה להחליף שפה בשביל לתקשר איתו ולפעמים כשאת נתקעת עם אוצר המילים זה כל כך מתסכל?
את רוצה עבודה נורמלית? אז למה את מפחדת לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלך? הרי ברור שלימודים או חיפוש מחודש יתאפשר רק כאשר תסיימי את זו הנוכחית.
את רוצה לברוח לטיול בחו"ל כי זה יקנה לך עוד זמן, שאולי אין לך, כדי לחשוב ולנקות את הראש. וכולם מקשיבים ומקמטים את מצחם בחשש לגורלה של הילדה האבודה הזאת.
פרצוף מודאג מהדודה שבסוף הבן שלה עשה פרסומת, פרצוף תוהה, אם כי כן מעודד במילים, של צ'ץ' המשורר ומילים חדות מאמי מולידתי שרק רוצה שאתיישב כבר ושאין לה מושג לגבי המערבולות התובעניות שזורמות בתוכי.
המפגש האחרון בסדנה הצליח לטלטל אותי עד כדי כך שחזרתי לדירת הקופסה שלי וסגרתי את הפלאפון.
מדי פעם הצצתי וראיתי שכמה חיפשו אותי.
אחת שהייתי אמורה להעביר לה כסף בשמו של פיץ.
צ'ץ' שרוצה לדעת אם אני באה למפגש לכבוד השיר שיצא.
הדודה, שפרסמה מפגש הפרשת חלה. אמרתי שהתאריך שהציעה לא מתאים לי אבל לא עניתי על השאלה האם אוכל להזיז את תוכניותי. אני חושבת שכן, אבל לא מתחשק לי לענות.
ופיץ, שהתקשר ושלח הודעות וכתב שהוא מתחיל לדאוג.
נו, אז שידאג. מה הוא כבר יעשה, יעלה על טיסה ויבוא לחפש אותי?
שיבוא, נראה אותו. שיתן לי חיבוק (מה זה? כבר הספקתי לשכוח איך זה מרגיש) על הדרך וישקר לי שהכל יהיה בסדר.
