מעט מהמתרחש לאחרונה

הזמן עף בחברתו של קטוץ הקטן כאשר הימים מתחברים ללילות עם שינה מקוטעת ואלה ביחד מרגישים כמו יחידת זמן חדשה. 

קטנטוצנו כבר בן שלושה חודשים כמעט. כשאני חושבת על פרק זמן כזה בחיי הבוגרים זה כנראה לא הרבה. הרי בסה"כ כמה כבר השתנה בין, נאמר, החודשים יולי-ספטמבר או אוקטובר-דצמבר רנדומליים? אבל שלושה החודשים האחרונים הם כל משך חייו של קטוץ עד כה ובהם הוא השתנה לא מעט ואיתו גם אנחנו. 

לפני כשבועיים ביקרנו איתו אצל האחות לצורך קבלת חיסונים של גיל חודשיים, סה"כ שלוש דקירות וטיפות. את הטיפות הוא ליקק בהתלהבות יחסית אבל הזריקות, שניתנו לו כאשר הוא מוחזק בין זרועותיו של פיץ, הביאו כצפוי לבכי מיידי. 

המכה אמנם רוככה בעזרת מתן מנה של ג'ל ורדרד של פרצטמול בטעם תות, אבל האחות הסבירה שיתכן והוא יצטרך מנות נוספות של ג'ל כל 4-6 שעות במשך 24 השעות הקרובות. מסתבר שהיא דייקה כי את שתי המנות הבאות נתנו לו בהפרש של ארבע שעות אחת מהשניה בכל פעם שהוא התחיל להראות סימנים של כאב. 

עד סוף היום הוא היה כזה מסכנוני, עם בכי עייף ומסמורטט שסימן לנו שהגוף הקטנטן שלו כנראה מנסה להפיק את המיטב מהחיסונים אבל זה עולה לו בכוחות רבים ובמצב רוח. 

את הלילה ההוא פיץ אמור היה לעשות איתו אבל התנדבתי להחליף אותו כי הנחתי שהוא יתעורר לא מעט וודאי יהיה רעב אך בפועל קרה בדיוק ההפך- הוא התרסק לשינה רציפה וארוכה יחסית והעיר אותי עם שינה פעילה וקולנית רק לקראת ארבע לפנות בוקר.

לשמחתנו, ביום המחרת חוץ מבליטות נפוחות במקומות הזריקה בירכיים הוא די חזר לעצמו. 

בשבוע שעבר נסענו לבקר את אמא של פיץ.

כשהגענו, היא הייתה לבד בבית, מאחר ואחות של פיץ והבת שלה בילו כמה ימים במדינה השכנה, בה האחות מתגוררת בשגרה.

כזכור, האחות חזרה לבית אמם בקיץ האחרון לקראת לידת אבל אוטוטו הגיע הזמן לחזור לעבודה ולכן היא נסעה כדי לראות מהן אפשרויות המגורים ופעוטונים באיזור. 

למחרת היום האחות כבר חזרה עם הבת שנראה שנהנתה מזמן איכות עם בן דודה הקטנטוצי שכללו המון חיוכים לעברו ולא מעט נסיונות מתוקים להחזיק איתו ידיים.

השבוע היו לנו כמה ימים של מזג אוויר שמשי ונחמד ולמזלי מצאתי לי סיבות להיות בחוץ ולהנות ממנו. ביום שני קפצתי ספונטנית למפגש תמיכה באמהות מניקות שמתרחש אחת לשבועיים בבית קפה מקומי. כשהגעתי למקום ראיתי שלט של הקבוצה ושולחן עם ארבע נשים אבל לא הייתי בטוחה כיצד לגשת אליהן, אז עמדתי עם העגלה מול שלט וקראתי אותו בעיון עד שאחת מהן שמה לב אלי ושאלה אם אני כאן בשביל המפגש.

מסתבר שכל הארבעה היו יועצות הנקה ולא היו אמהות נוספות חוץ ממני, אבל אחת מהן אמרה שכמות המשתתפות דינמית מאוד ומשתנה בכל פעם.

המפגש היה נחמד מאוד ובו דיברנו, כצפוי על הנקה, אבל היה גם לא מעט סמול טוק ושיתוף כללי על  החיים ולמרות שאני לא מכירה אותן ושלכולן ילדים גדולים משלי, הן שיתפו אותי בשיחה בצורה טבעית שלשמחתי הרגישה ממש לא מאולצת. 

נהנתי מאוד במפגש הזה, שמילא לי את המצברים החברתיים המרוקנים שלי. 

אתמול הלכנו למפגש אמהות אחר הנקרא בייבי קפה. המפגש הזה, שלא כמו הקודם, מתרחש אחת לשבוע, ומתקיים בחדר בו מזרנים צבעוניים וצעצועים שהתינוקות יכולים להשתעשע בהם בזמן שהאמהות יכולות לקשקש אחת עם השניה ולשתות קפה.

זו הייתה בפעם השלישית שאנחנו מגיעים למפגש הזה. בפעם בראשונה קטוץ היה בן שבועיים ולכן ישן בעגלה רוב הזמן. בשבוע שעבר הוא כבר היה גדול מספיק כדי להנות מהצעצועים. 

אתמול חוץ ממני היו עוד שתי אמהות חברותיות כך שבהחלט היה מוצלח.

דרך הקבוצה הזאת נרשמתי לקורס עיסוי תינוקות שאורכו חמישה מפגשים שבועיים. לדברי המארגנת, העיסוי עוזר להרגיע את התינוק, מועיל לשחרור גזים ולהרדמות. בנוסף, זו פעילות שיוצרת בונדינג עם הילד ומבנה של מפגשים שבועיים גם לא פעם יוצר חברויות בין האמהות המשתתפות.

הקורס מתחיל עוד שבועיים ואני סקרנית לראות איך וכמה העיסויים יועילו לנו.

קיץ, רישיון וענייני חתונה

 חודש יולי כבר כאן.
בילדותי, החודש הזה סימן את תחילתה של התקופה האהובה עלי בשנה. קיץ וחופש גדול הן הסיבות המובנות מאליהן, אבל בנוסף, זהו גם החודש של יום ההולדת שלי ושל אחותי (ושל עוד חצי משפחה בערך), תקופה בה הימים ארוכים ויש זמן להכל.
בהמשך, בתקופת גילאי העשרה, זו הייתה תקופה של טיולים, שיעמום של חופש גדול שהוביל למיני הרפתקאות ומפגשים חברתיים ובנוסף, חלק מחברותי הטובות חוגגות גם הן יום הולדת בחודש הזה.

עכשיו כשלי אין חופש גדול ואין (עדיין) ילדים להעסיק וכולנו הגענו לגיל שעוד יום הולדת זה אולי לא סיבה למסיבה, יולי הפך להיות בעיקר חודש שבעיקר מזיעים בו, חוששים מחשבון החשמל ומדי פעם כשכבר יוצאים אל העולם, מקטרים על כמה שילדים של אחרים זה דבר רועש ומעצבן. 

כמובן שבארץ השיכורים לא חם ולח כמו בארץ ולכן הגישה של פיץ ושלי לשעות בהן השמש מפציעה ומחממת שונה.
אני מסתכלת מהחלון וממשיכה בעיסוקיי בעוד פיץ מציע הליכה או פעילות אחרת בחוץ.
ממש לא מזמן למשל פיץ חזר מהעבודה ביום בו הייתי בחופש וכשהבין שביליתי את כולו בדירה הגיב בהפתעה ואמר שחשב שביום שמשי כזה היה מצפה שאצא קצת החוצה. חשבתי על כל הקיצים האחרונים בארץ ועל כך שכנראה הספקתי במהלך חיי להזיע מנקבוביות שהוא כנראה אפילו לא יודע שאפשר להזיע מהן, ואמרתי לו שספגתי במהלך חיי במזרח התיכון מספיק שמש לחיים שלמים. 

הפלגתי בסיפורי קיץ, זיעה ושמש. אני לא צריכה לספר לכם מה זה קיץ.
הכוונה שלי בכלל הייתה להתמקד במשפט שכתבתי בפסקה הראשונה "ויש זמן להכל" ולעדכן מעט על הנעשה בזמן האחרון.
החל מאתמול ועד לאמצע החודש פיץ ואני צפויים להיות בחופש.
במקור חשבנו לנסוע לטיול של שבוע, אבל לא הצלחנו להחליט על יעד. בשלב כלשהו אפילו הגענו לאחת מחברות הנסיעות הללו שמציעות טיול עם "יעד בהפתעה". מילאנו שאלון שמתאר את הדברים שמעניינים אותנו בטיול ולמחרת כבר קיבלנו הצעה. 
העניין הוא שכבר בשעות שלאחר מילוי השאלון הגענו למסקנה שבכל מקרה כנראה נוותר. יש לנו חתונה לארגן, ואירוע כזה צפוי להיות חתיכת הוצאה. בנוסף, יולי זו התקופה החמה של התיירות והמחירים בהתאם ולבסוף, בחורף של שנה הבאה לשנינו נפתח חלון לחופשת סבטיקל - חודש וחצי בתשלום, העדפנו לחסוך עכשיו טיול של שבוע ובמקום לפנק את עצמנו קצת יותר בטיול הגדול הזה. פיץ הציע שנצא בכל זאת לסופ"ש פה בארץ השיכורים לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע הבא וכנראה כך יהיה.

פרט קטן שהעציב אותי בשאלון העדפות, הוא שאחת השאלות הייתה לגבי יעדים שבהן אנחנו לא מעוניינים לבקר. 
אז כמובן שכתבתי מקומות שביקרנו בהם יותר מפעם אחת אבל לאחר מחשבה הוספתי מקומות שידוע שהן כרגע לא ידידותיות לישראלים ויהודים כמו תורכיה ומצרים. השאלה הבאה הייתה "איזה יעדים לא יהיו בטוחים עבורך?"
האפשרויות היו: מקומות שנחשבים לא בטוחים לנשים שמטיילות לבד, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי הקהילה הלהטבית, יעדים עם מקרים תכופים של עוינות כלפי שחורים, יחס שלילי כלפי מוסלמים, יחס שלילי כלפי יהודים.

עניין נוסף שצץ לאחרונה הוא רשיון נהיגה מקומי. 
מסתבר שהחוק פה במדינה הוא שניתן לנהוג עד שנים עשר חודשים עם דרכון זר. אם הדרכון הזר הוא אירופאי, ניתן פשוט להמיר אותו. במקרה של דרכון ישראלי, צריך לעבור את כל התהליך מהתחלה, כולל מבחן תיאוריה ושיעורים, כאשר ההקלה היחידה היא שניתן לקצר את כמות השיעורים ואת משך הזמן בו צריך מלווה (כן, מלווה!). 
נבחנתי כמה פעמים באפליקציה שעושה סימולציה של מבחן תיאוריה ולהפתעתי אני לא תמיד עוברת.
הרבה מזה קשור לפערי שפה אבל גם לזה שהם נהנים לדחוף מדי פעם שאלות על טרקטורים. אני חושבת שלא תהיה לי ברירה ואצטרך ממש לשבת ולקרוא את החומר היבשושי הזה שוב.

בנושא ההכנות לחתונה, אין המון התקדמות. 
בתחילה פינטזנו על חתונה באיטליה, אליה יחסית קל וקצר להגיע מישראל ומארץ השיכורים, עד שגילינו שהבירוקרטיה שם לא באמת מאפשרת לנו לארגן שם חתונה בעלת תוקף חוקי. גם בצרפת וספרד מצב העניינים דומה.
כרגע, נראה שמבחינה בירוקרטית, האפשרויות שלנו הן קפריסין או פורטוגל, בהן נראה שיהיה הכי פשוט, לונדון או ארץ השיכורים בהן זה אפשרי אבל התהליך יותר איטי ואי אפשר לסמוך על מזג האוויר או בכלל להתחפף לארה"ב (ניו יורק או וגאס).

הבעיה השניה היא הרכב האורחים. 
מהצד של פיץ, אמא שלו במצב בריאותי שברירי. היא יכולה לטוס, אבל טיסה של יותר משעתיים כנראה תקשה עליה מאוד. היא גם עשויה לבטל את הגעתה בהתראה קצרה אם היא תרגיש לא טוב. חוץ ממנה, יש לפיץ הרבה דודים ודודות בשנות השבעים והשמונים לחייהם, גם הם יתקשו עם טיסה ממושכת. מבחינת המשפחה שלו, כנראה יהיה הכי קל לכולם אם האירוע יערך בארץ השיכורים, מטעמים מובנים, או בלונדון רבתי, שם מתגוררים רבים מבני משפחתו.

מהצד שלי, כמובן שישראל תהיה הכי נוחה להגעה אבל כידוע, לאירוע בארץ אין שום תוקף חוקי ולכן אירוע כזה יחייב בהכרח אירוע אחר בחו"ל. בנוסף, ההורים שלי מעולם לא טסו לחו"ל ורק אתמול הוציאו דרכון וגם זה על ידי תור שאחותי איכשהו הצליחה למצוא בהתראה קצרה. בכל מקרה הם לא מתלהבים מטיסה, מלהיות הרחק מהבית והרחק מסבתא שלי מצד אמי, אותה היא מבקרת בבית אבות באופן יומיומי.
קפריסין היא כנראה היעד הכי פשוט בירוקרטית והכי קרוב לישראל, הבעיה היא שגם הנסיעה לשם מחייבת טיסה ושהיה במלון (על חשבון האורחים או על חשבוננו, ואז כנראה שנהיה מוגבלים במספר האורחים שנוכל להזמין) וכמובן שנצטרך להתארגן על מזון כשר עבור בני המשפחה שלי. 

כאשר משלבים את שתי המשפחות נתקלים גם אז באתגרים.
חוץ מזה שרוב המשפחה שלו לא תוכל לטוס עד קפריסין ובטח שלא לישראל, אני לא יודעת עד כמה ההורים שלי ירגישו בנח עם טיסה ארוכה שלא לדבר על אפשרות לקונקשן.
בנוסף, יש את המגבלה הברורה של פערי שפה, מזון הכשר הזכרתי ויש גם את עניין התזמון. מארגנת חתונות אחת ששוחחנו איתה לגבי חתונה בקפריסין הציעה את הרעיון של חופשת חתונה. סופ"ש של חתונה ופעילויות אחרות ושהות של כל האורחים באותו מלון או קומפלקס. כמובן שסוף שבוע זה אחלה כי רוב האנשים לא עובדים והאחיינים של פיץ לא בבית ספר אבל איך זה מסתדר עם משפחתי שומרת השבת? 

מעט לאחר שידעתי את המשפחה והחברים על כוונתנו להתחתן, ההורים שלי הציעו וכמעט הניחו כמובן מאליו, שנעשה אירוע אחד בחו"ל לטעמנו ואחד בארץ שבו הם יוכלו להשתתף.
בהתחלה כעסתי על ההורים על כך שהם לא מוכנים להתאמץ קצת, להוציא דרכון ולהתגבר על הרתיעה שיש להם כנראה מטיסה גם כשמדובר בחתונה של הבת הבכורה שלהם ובמקום הם פשוט מפילים עלי את כאב הראש הכרוך בארגון אירוע נוסף רק כדי שיהיה להם נח.
היו לנו כמה שיחות בנושא ולבסוף הם הבינו ללבי, על אף חוסר הנוחות המאוד בולט, והצליחו בעזרת אחיותי להשיג תור להוצאת דרכון. עכשיו כשהכעס שלי שכח מעט, אולי בגלל שהוצאת הדרכון היא מבחינתי מחווה מספיקה לנכונות שלהם להתאמץ עבורי, אני מתחילה להרגיש שאולי בעצם זה לא יפה מצדי לטרטר אותם בניגוד לרצונם. 

גם הדודה שאלה אותי השבוע אם יש עדכונים בנושא ושיתפתי איתה את המחשבות והאתגרים שתיארתי. 
היא הציעה כמו ההורים לעשות אירוע בחו"ל ואירוע בארץ כך שכל המשפחה, כולל סבתא שלי שבכל מקרה לא תטוס והחברים יוכלו להשתתף. אמרתי שאני בכלל לא בטוחה כמה מבני המשפחה שלי בכלל ירצו להשתתף באירוע כזה, כאשר  אשב"ד מיד קפצה לי לראש, אבל לצערי במידה מסויימת גם צ'ץ'. היא אמרה שאנחנו נעשה את שלנו ונזמין את מי שנרצה לחגוג איתו וההחלטה אם להגיע או לא תהיה שלהם. לא כל החתונות הן אותו הדבר וזה בסדר.
יש הגיון כלשהו באירוע בארץ ואחד בחו"ל, כך יהיה נח לכולם להשתתף אבל עדיין אני מודה שיש בי חוסר נוחות מהרעיון.
גם ככה יש היכרות מאוד מינימלית בין המשפחה שלי לשל פיץ, מוזר בעיני שזה מגיע עד לרמה של "אירוע לצד שלו" ו"אירוע לצד שלה" כאשר ברור לי לגמרי כי תהיה מעט מאוד ואולי אפס חפיפה בין האורחים שמשתתפים באירועים. 

סיכום טרללת אירוויזיון

האירוויזיון המבולגן ועמוס הפוליטיקה נגמר בשעה טובה, וכעת יש מעט אורך רוח לעדכן. 

כידוע, אני חובבת התחרות, כזו שעוקבת אחר המתרחש בה כל השנה, שמתעניינת במנצחים של קדמים של עוד מדינות מלבד ישראל ושמאזינה מרצוני החופשי לרדיו אירוויזיון (ESC Radio).
השנה התחילה בהמון בלאגן מצד משתתפים ממדינות שונות שקראו להחרים את ישראל בגלל המלחמה בעזה, למרות שלא זכור לי ששמעתי מהם ציוץ בקרבות האין סופיים של אזרבייג'אן מול ארמניה וגם הייתה התנגדות רפה מאוד כנגד רוסיה אחרי שפלשה לחצי האי קרים ב2014 או בהתנגשות הצבאית שלה מול גאורגיה ב2009.

איגוד השידור האירופי די כפה את דעתו בעניין ההשתתפות הישראלית למורת רוחם של המשלחות השונות שמעלליהם הרבים  קיבלו תהודה רחבה במדיה בישראל, למשל החוצפה של ההולנדי שלבסוף עף מהתחרות, השנאה וההתקרבנות של האירית והעצומה המנותקת שחתמו עליה תשעה ממשתתפי התחרות.
גם במדיה החברתית, התחושה שלי הייתה שמחפשים את הישראלים על כל שטות ומעלילים עלינו אירועים שלא קשורים אלינו.
למשל, יותר מדי אנשים חשבו שההולנדי נפסל בגלל היחס הדוחה שלו לעדן במסיבת העיתונאים שאחרי חצי הגמר השני.
במקביל, פרסם העיתונאי הישראלי דב גיל-הר סרטון שלו שבו נראה שהוא ניגש לחברי המשלחת ההולנדית ושואל למה הם חסרו מהחזרות. כשהתפרסם שההולנדי מעורב בתקיפה, החובבים העוכרים עשו אחד ועוד אחד וחשבו שהישראלים יצרו פרובוקציה, ההולנדי תקף ולכן נענש. ולמה דווקא הוא ולא ישראל? בגלל שהתחרות לא רצתה לאבד את נותנת החסות המרכזית שלה השנה, חברת Moroccanoil הישראלית.

היה גם סרטון של עדן מתכוננת לתגובות עוינות מהקהל ע"י כך ששרה בזמן שכל חברה המשלחת הישראלית עומדים סביבה וצועקים בוז. מישהי העלתה את הסרטון לקבוצה אירופאית כלשהי והציגה את זה כאילו הישראלים לוקחים את קריאות הבוז של הקהל כבדיחה, למרות שממש ברור שזה לא המצב.

במקרה אחר הזמרת האירית העלילה שהקריינים של "כאן" אמרו בשידור שלא להצביע לה, למרות שבתקשורת שלהם עצמם העלו תרגום של הדו שיח בין עקיבא נוביק ואסף ליברמן שתיארו את ההופעה שלה כשטנית, וודו, אפלה וכמשהו שנלקח מכיכר החתולות בירושלים של שנות התשעים. בקיצור, לא אמרו שלא להצביע לה. כמובן שאלה שהעלו את הפוסט בטרוניה נגד ישראל טענו שברשתות החברתיות פורסם שהיא אנטי ישראלית ושלא להצביע לה, אבל היי- היא עצמה ציינה בעבר שלולא השתתפה היא הייתה מחרימה את התחרות בגלל שישראל משתתפת. מי שגר בבית מזכוכית שלא יבכה על טקסי סיאנס באמצע הסלון. 
מצד שני, היו כמה חובבים, בעיקר מבריטניה עד כמה שהצלחתי לראות, שאמרו שאם התיאור של השדרים הישראליים בעייתי, אז גם הם עצמם בצרות כי כל שנה השדרנים שלהם יורדים על כל המתמודדים.
והיו את הבלגים שהיו אפילו יותר חוצפנים, והקרינו ברשות השידור שלהם ממש לפני התחרות שקופית שהיא מאה אחוז נגד ישראל. נו, העיקר שהתחרות נקיה מפוליטיקה.

ישראל הגיעה למקום החמישי והמכובד, קרואטיה, שקיוויתי מאוד שתנצח, הגיעה למקום השני והמנצח הוא שוויצרי שזכה בעיקר בעזרת השופטים (שביצעו כצפוי סיכום ממוקד לישראל), מה שאומר שנסיעה לתחרות בשנה הבאה תהיה יקרה בטירוף.
וכעת כשהבלאגן מאחורינו אפשר לחזור לשגרה ולאבל של יום הזכרון.

מעבר לטרלולי התחרות, פיץ ואני ניסינו להתחיל להבין מי נגד מי בחתונה, אבל נראה לי שעל כך אעדכן כבר בפעם אחרת. 

בין החגים

פורים מאחורינו ופסח כבר אוטוטו כאן. 
בארץ הניכר בה אני נמצאת כמובן שלא ממש הרגשתי סביב את אווירת שחרור העכבות והתחפושות של חודש מרץ ואין לי שום ציפיה להרגיש את קדחת הנקיונות וחיסול הפחמימות של אפריל. אני טורחת לייצר לעצמי את הדברים האלה עד כמה שניתן תוך כדי העזרות באירועים שהמעסיק מארגן עבור קהל הישראלים או אירועי הקהילה היהודית המקומית. 

בשבועות האחרונים פיץ ואני התחלנו להתאמן בהדרכת אפליקציה שהמליצו עליה בעבודה. עד כה אנחנו מרוצים מאחר ואת האימפקט אנחנו מרגישים גם ימים אחר כך ובכל מיני שרירים שלא יצא להרגיש מזה זמן. הבאסה היא שלמרות שאנחנו נהנים מהנסיון להפוך את השגרה שלנו לפעילה יותר, מרגיש לי שחיסול המזווה מחמץ פחמימתי קצת מתנגש עם הנסיון לחזור לכושר. אולי אני קצת נוקשה עם עצמי פה, אבל מרגיש לי קצת מצחיק לעשות אימון קצר ואז לרדת על קערת פסטה או קוסקוס. לפחות אני יודעת שזה זמני, גם ככה את החג כנראה שאעביר בעיקר על ירקות ופירות חיים ומוצרי חלב מאחר ואני לא מתכוונת להשקיע בכלי בישול חדשים שישמשו אותי לכל כך מעט זמן.

עוד בנושא פעילות גופנית- הבוקר פיץ ואני התעוררנו, התארגנו בזריזות ונסענו לסוג של מרכז ספורט מקומי סטייל מתנס ובו שני מגרשי סקווש שניתן להזמין מראש.
כבר לפני שבועות מספר פיץ שאל אותי מה דעתי להתנסות במשחק מאחר שהוא קרא איפשהו שמשחקי "מחבטים" הם בריאים מאוד והוא נהג לשחק בצעירותו משחק דומה מאוד. סיפרתי לו שבעבר היה לנו מגרש סקווש בבסיס בו שירתתי בחיל האוויר ויצא לי ללכת כמה פעמים ולשחק עם חברות. לא באמת ידענו מה הכללים, אבל נהננו לחבוט בכדורי הגומי ולהריץ אחת את השניה מצד לצד. 
פיץ ואני התרעננו מראש בחוקים והחוויה הייתה מהנה ואנרגטית מאוד ובניגוד ממשחקי סנוקר שבהם לרוב פיץ מנצח, כאן עושה רושם שאנחנו יותר שווים ביכולותינו. 

בצהריים, כאשר כל אחד מאיתנו מאזין באוזניות למוזיקה החביבה עליו, התחנו בנקיונות של חדר השינה, חלק מהמטבח ומהסלון.
האנרגיה של הסקווש מהבוקר והפלייליסט המרים של אירוויזיון 2024 דחף אותי בין היתר לנקות את החלונות הגדולים של המרפסת מבחוץ על אף שהרוח נשבה כל כך בחוזקה שמדי פעם הרגשתי כאילו היא תדחוף אותי יחד עם הכסא עליו עמדתי שלוש קומות מטה אל הרחוב. 
במבט לאחור, אולי לא הייתי צריכה להתעקש דווקא על היום בנושא הזה 😅

בשבוע הבא מתוכננת לנו טיסה למדינה שכנה והתארחות של כשבוע אצל האח של פיץ.
התכנון הוא בילוי עם המשפחה, טיולים בסביבה וללוות את אמא של פיץ חזרה לארץ השיכורים מבית האח, שם היא שוהה מסוף חודש מרץ לרגל הפסחא. 

בהמשך, מהחג שלהם לזה שלנו, כבר הזמנתי לפיץ ולי מקום בליל הסדר של בית חבד המקומי. 
מסתבר שהם עורכים שני אירועים בנפרד- אחד בעברית, בו כנראה הייתי פוגשת הרבה קולגות מהעבודה ואחד באנגלית. 
נו, אני מניחה שאם פיץ יכול לחוות פסח לראשונה, אני יכולה לחוות אותו יחד איתו לראשונה באנגלית במקום בעברית וארמית המוכרות. 

יצירות על עור וקלף

 יום טיול בתל אביב עם ידידי החנון.
מזג האוויר היה חמים ונעים ואנחנו מהלכים לנו בין הרחובות שטופי השמש וחנויות המנגה הממוזגות של דיזינגוף סנטר.

בימי טיול שכאלה יש לנו המון זמן לפטפט על כל נושא דבילי שעולה לראש, כולל סיפור שסיפרתי לו, על אייטם בתכנית טלוויזיה שצפיתי בה בעבר. הוצג שם אב שגילה שהוא גוסס ולא נותר לו זמן רב לחיות וכתגובה הוא החליט להתקעקע בחודשי חייו באחרונים וביקש בצוואתו שיסירו את חלקי העור המקועקעים שלו, ימסגרו ויתלו בפאב אותו מנהל הבן ואכן כך היה.

מאוחר יותר, עברנו ליד מכון קעקועים. החנון שמעוטר בעצמו בכמה יצירות דיו ניסה לשכנע אותי בפעם המי-יודע-כמה שנעשה קעקוע משותף, אלא שכידוע יותר משאני נהנית להביט בקעקועים יפים שנעשו היטב, אני שונאת מחטים. 

"מה, את רוצה להגיד לי שאם אלך לעולמי במוות מחריד אפילו לא תעשי קעקוע קטן של *יצוג מילולי של שמו* לזכרי?"

"מה פתאום... כשתלך לעולמך אדאג להכנסת ספר תורה על שמך".

החנון, שהוא מושבניק וחילוני לחלוטין לא הבין מה פירוש וחשב שמדובר בעניין פשוט וזול.

"נראה לך? זה עולה עשרות אלפי שקלים ואולי יותר".

"עשרות אלפי שקלים על ספר תורה?? טוב עזבי, אני לא אמות וזהו".


אין פואנטה לפוסט, סתם רגע שהצחיק אותי בחברת חבר אהוב.

ממש כמו פעם

בשבוע שעבר יצרתי קשר עם חברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן והצעתי שנפגש.
הסיבה העיקרית להצעה הזו היא כי אני כאמור חושבת ברצינות ומבררת מה הלאה בעניין שימור פוריות והיא עברה את התהליך וגם דיברנו על זה באופן כללי פעם. הסיבה השניה, היא כפי שכתבתי לה "אני מנסה לחדש קשרים עם אנשים שאני אוהבת ונעלמו לי מהחיים ואת די עונה על ההגדרה הזו".
בכנות, ברור שהסיבה הראשונה הייתה הטריגר שהוביל לתזמון הזה אבל באמת התכוונתי למה שאמרתי.
לפני זמן מה נפגשתי לכוס קפה והשלמת פערים עם חברתי הותיקה תפוזינה, אותה אני מכירה מימי חטיבת הביניים וזה היה נחמד מאוד.
כעת הגיע תור החברה הזו שאינני זוכרת נתתי לה כינוי כאן בבלוג, אבל הכרתי לפני למעלה מעשר שנים כאשר שתינו התחלנו ללמוד סלסה יחד באותו מקום.

נפגשנו ביום שישי האחרון בשעות הבוקר במקום קטן על ציר ז'בוטינסקי הסואן אבל להפתעתנו נהננו מאסאי שערב לחיך וגם לעין.

הפירות המרעננים והקרירים היו בול מה שהיינו צריכות כדי לפתוח את הבוקר בצורה נעימה, על אף הנושא המבאס והחזרה המרובה של המילים השנואות עלי "בדיקת דם" ו-"הזרקות".

בזמן שישבנו ונהנינו זו מחברתה של זו, היקום כנראה עבר לי על הודעות הווטסאפ וראה שאני רוצה לחדש קשרים עם חברות עבר ולכן זימן לי שיחת אודיו מחברה אחרת אותה מזמן לא ראיתי, אותה כיניתי כאן בעבר בוגי.
את בוגי הכרתי דרך חברים משותפים ופורום אינטרנטי בו שתינו היינו פעילות. אחר כך שמרנו על קשר ואפילו טיילנו בדרום אמריקה יחד והיא הייתה שם לצדי בזמן הפציעה והניתוח שעברתי בבוליביה.

אז מה חדש איתה?
מסתבר שבעלה והיא החליטו לצאת לחופשה בסופ"ש, הילדה אצל ההורים שלה והם שוהים במלון בתל אביב, היא שאלה אם אני רוצה להצטרף אליהם בערב לדרינק. איפה נפגש? איזו שעה? אין. הכל בזרימה "מוד של גיל שמונה עשרה".

התשובה שלה הצחיקה אותי, כי זה יכול לומר כל כך הרבה דברים כמו:
מוד של גיל שמונה עשרה? אז אני צריכה לוודא שיש לי מספיק ניקובים בכרטיסיה.
מוד של גיל שמונה עשרה? אוי נו, לא בא לי על האנג אובר קשה.
מוד של גיל שמונה עשרה? לא טוב, יש לי מחר שעת אפס.

פגשתי את בוגי ובעלה בשדרות רוטשילד והתחלנו לחפש מקום לשבת בו. 
די מהר ראינו שסוגרים עכשיו חלק מהרחובות הצדדיים עם עמודים כך שרכבים לא יכולים לעבור ולכן בתי העסק שבאיזור מנצלים את חוסר התנועה ופותחים המון שולחנות על הכביש.
ישבנו בבר שכזה, שנראה שמגיש בעיקר יין. אני לא ממש טיפוס של יין ורוב התיאורים לא אמרו לי יותר מדי, אז הלכתי על אחד כזה שחוץ מתיאורים פלצניים אופייניים, הוא תואר כממש טעים. נו, זה בדיוק מה שאני מחפשת. בוגי כנראה סוחררה גם היא משלל השמות הזרים ובחרה ביין שהכי דומה לגוורץ ובעלה הזמין בירה.
שמחתי מאוד לבלות את הערב בחברה טובה כל כך. זה תמיד נחמד לגלות שלמרות שהשנים חולפות, ושחלקנו כבר לא באותה פאזה בחיים עדיין בבסיס החיבור והאכפתיות נשארים.
השיחה קלחה ונעמה לכולם אבל כשהכוסות החלנו להתרוקן החלטנו לעזוב את המקום - היין שלי מצא חן בעיני אמנם אבל בוגי לא הייתה מרוצה משלה ולא רצתה להסתכן בכוס נוספת שלא לטעמה וגם הרחוב הפך לעמוס ורועש מדי.
אז שילמנו והתחלנו לחפש מקום אחר... אלא שהכל היה ממש מפוצץ.
אחרי טיולים והרבה הלוך ושוב מצאנו את עצמנו יושבים לדרינק נוסף במקום שנמצא בצמוד לשוק הכרמל.
בשלב הזה כולנו היינו מאוד עייפים.
לא ממש מוד של גיל שמונה עשרה מצדנו אבל היי, אנחנו כמעט כפול מהגיל הזה, אז אני חושבת שזה בסדר.
ליוויתי אותם חזרה למלון שבו התאכסנו ונפרדנו לשלום.

כדי לסיים את הסופ"ש הנוסטלגי הזה החלטתי לצאת לרקוד סלסה ובצ'אטה אחרי חודשים רבים. 
בכל פעם שאני לוקחת פאוזה ארוכה מדי אני חוששת שאולי אני חלודה, ואולי אהיה שיפוטית מדי כלפי עצמי ולא אהנה אבל למרות חריקות פה ושם סה"כ היה מוצלח מאוד.
רוב הריקודים היה מהנים וכמה פעמים רקדתי עם פרטנרים שאיתם הרגשתי שהתקשורת והזרימה בינינו הייתה מוצלחת במיוחד.
היה ממש מהנה ואני בטוחה שהפעם הבאה שאגיע לשם תהיה ממש בקרוב.

תוספת מאוחרת: 

אתמול בלילה בריצה השבועית שלי (צלחתי הפעם שיא אישי של 12 ק"מ ואני מאוד גאה בעצמי), נתקלתי בפארק בתפוזינה שהצטרפה אלי לקילומטר ומשהו של ריצה משותפת בפארק. 

כאמור, היקום זימן לי השבוע מפגשים עם לא מעט חברים ותיקים, היה נחמד לקנח את יום החופשה האחרון שלי השבוע במפגש ספונטני ופעלתני שכזה.

ימים ראשונים עם פיץ בארץ

פיץ נחת בארצנו הקדושה בתחילת החודש וההתחלה לא הייתה חלקה. הוא חשב שהוא ברח מארץ השיכורים הקרה למדינה בה אין כמעט חורף, אבל הצליח להגיע בזמן כדי לחוות את נחת זרועה של ברברה.

כזכור, הסופה לא הייתה תוםעת הטבע העצמתית היחידה שחווינו כאן. בזמן רעידת האדמה, הוא אמנם ישן, אבל אני הייתי במשמרת לילה, ערה ובטוחה שאני חווה התקף לב. 

שלחתי לו הודעה כדי לוודא שהוא בסדר אבל הוא כמובן ענה לי רק בבוקר ואמר שלא חש בדבר. אמנם הוקל לי מאוד ובכל זאת קצת כעסתי על עצמי שלא הסברתי לו מה הנוהל במקרה של רעידת אדמה או טילים מעזה וגם לא אמרתי לו מה מספרי הטלפון של המשטרה, מד"א או מכבי האש. 

חוץ מאיתני הטבע, הצלחנו למצוא זמן גם להנות. 

אחרי משמרת הבוקר של שבת שעברה פגשתי אותו לבירה בבר המקומי ובדרך חזרה קינחנו בקוקילידה וגלידה ישראלית נוספת שהוא לא הכיר והוא כצפוי אהב את שתיהן. בסופש האחרון פגשנו את ידידי החנון עמו נסענו לפריז לא מזמן וצפינו בסרט "בבילון". היה מוצלח אבל ארוך הרבה מעבר למצופה. 

גם בדברים היותר שגרתיים אנחנו מצליחים להנות. 

למשל, troubleshooting משותף של תקלות שצצות בבית או  שני תורים רפואיים שלי אליהם הוא התלווה אלי.  מהביקור השני אפילו יצא לנו מזה עצירה לארוחת צהריים טובה וקניות בדקטלון האהובה עלינו.

כשאני בעבודה פיץ מצליח להעסיק את עצמו בתרגול בעברית, צפיה באירועי ספורט חשובים בפאב (אליו הוא צועד ברגל- 6.5 ק"מ לכל כיוון!) ולי תמיד נעים ונחמד לחזור לבית שבו מישהו מצפה לבואי. במיוחד אחרי שהקבוצה שלו מנצחת 😁

אם אהיה כנה לחלוטין, אאלץ להודות שלא הכל תמיד ורוד. היה לנו ריב די גדול לפני כמה ימים. המרחק בו אנו נמצאים זמן כה רב, ההתלבטויות, משיכות הזמן והמכשולים שבדרך מייצרים המון מתח שאמנם קל לשכוח כאשר אנו יחד, אבל הם בהחלט שם ונוטים לצוף לעתים קרובות ולגרום לפיצוצים. יהיו לנו שיחות ותכניות פעולה נוספות בקרוב ללא ספק.

ומה הלאה? בשבועות הקרובים יש תכנון לרדת לאילת, ולרכוש שם לפטופים נטולי מע"מ על הדרך. גם ההורים שלי הפתיעו והביעו רצון שנצא כולנו יחד לאיזה בית קפה.  אני מוכרחה להודות שזה נחמד מצדם במיוחד לאחר שכולם כבר חוו את המורכבות והמבוכה של פערי השפה. 

נקווה שימשיך להיות נחמד ונעים.

חוזרת לרקוד

אתמול בערב יצאתי לרקוד, דבר שלא קרה הרבה מאוד זמן. הפעם האחרונה הייתה למעשה מעט לפני החתונה של אחותי וזו התקיימה בחודש מאי.

כשרק נכנסתי לעולם הקסום הזה, הייתי מגיעה כמעט בכל יום או לפחות כמה פעמים בשבוע. כשגרתי בארץ השיכורים רקדתי לעתים רחוקות כי הסצנה שם לא הייתה מי יודע מה וכששבתי ארצה ביקורי על רחבת הריקודים היו סדירים יחסית... עד שהגיעה הקורונה שגרמה לסגירת המועדון החביב עלי ללמעלה משנה וגם כאשר השערים נפתחו שוב, חששתי להגיע בכל פעם שהתריעו על עליה בתחלואה. כעת, שלושה חיסונים והמוני מחלימים מאוחר יותר, ישנה תחושה שסופסוף אפשר לחזור קצת לחיים.

הרצון לרקוד התעורר לו כבר בסופ"ש הקודם אבל גל של "את חלודה, את לא מספיק טובה" הכה בי וויתרתי. מאז במהלך השבוע הפלייליסט  ניגן לי במספר הזדמנויות שירי בצ'אטה שאני אוהבת והזכירו כמה זה חסר לי וכמה הגוף משתוקק לזוז. אז לפני שנתתי לעצמי יותר מדי הזדמנויות להרהר בדבר, הכנסתי את נעלי הריקוד לתיק, שמתי אוזניות עם שירים שעושים מצב רוח לרקוד ויצאתי לדרך.

אני מוכרחה להודות שנהנתי יותר משציפיתי.
התנועות פשוט זרמו כך שכמעט ולא הרגשתי שיש בי חלודה להסיר. חייכתי כמעט בכל רגע שבו רקדתי וזה כמעט תמיד השתקף אלי בחזרה עם חיוך מהצד השני, גם ברגעים בהם ההובלה גרמה לאי הבנות והפרעות קטנות.

בכלל, הערב הזה שפע בלא מעט הפתעות.
הראשונה היא, שהגוף פשוט זכר. חששתי שאתקע אבל התגובות שלי הגיעו בצורה אוטומטית לרוב בלי שבאמת הייתי צריכה לחשוב על כך. בכלל, אחד הדברים שאני נהנית מהם בריקוד זוגי זה שכמובלת, אין צורך בתכנון או חשיבה, הכל קורה במקום בצורה אינטואיטיבית וזורמת.
השניה היא שלמרות שבכל זאת היו כמה פקשושים קטנים, לא הרגשתי ביקורת עצמית. אולי זה מקרי או הוחלק תחת השמחה שבחזרה לפעילות אהובה אחרי הרבה זמן, אבל פעם חוויתי יחסי אהבה-שנאה עם ריקוד. מצד אחד מאוד נהנתי ומצד שני תמיד הרגשתי לא מספיק טובה ושעלי להשתפר ולדייק כדי להיקרא רקדנית ראויה. במחשבה שניה, כמה פרטנרים חילקו לי מחמאות אתמול ואפילו חזרו לבקש ריקוד נוסף למרות שהמועדון היה מלא ברקדניות אחרות. אז אולי אני במקום טוב משנדמה לי.
השלישית והמרעננת מכולם זה שלא מעט אנשים אמרו שלום כי זכרו אותי וחלקם אמרו לי בפשטות שהם שמחים לראות אותי אחרי כל כך הרבה זמן.

היה כיף וגם הבוקר האנרגיות הטובות עוד מורגשות היטב. אני ממש חייבת להחזיר את הריקוד לחיי באופן תדיר.

טיול סקי זוגי באנדורה

09.02.20


כותבת את שורות אלה מהמטוס בדרך חזרה מאנדורה אחרי שלפיץ ולי היה שבוע נפלא שבו סופסוף התנסתי בתחביב הלבן-לבן שלו.

אי אז, בימים הראשונים בהם הכרתי אותו הוא דיבר על כך לא מעט אבל בכל תקופת היחד שלנו לא יצא לו לנסוע כך שעם הזמן שמעתי על חוויותיו פחות ופחות. בשנה-שנתיים האחרונות היה דיבור כללי על נסיעה, אבל תמיד היה איזו אירוויזיון באמצע או טיול אחר שהטה את התכניות לכיוון אחר. 

השנה זה סופסוף קרה ואני לגמרי שמחה, עכשיו אני מבינה למה כל כך הרבה אנשים נוסעים להרים המושלגים והקפואים האלה בחורף. 

זה כיף ומלא אנדרנלין!

בסך הכל בילינו את היום הראשון במנוחה מהדרך הארוכה ומיד אח"כ השכמנו קום במשך ששת הימים הבאים אותם בילינו בגלישה. 

חמשת הימים הראשונים היו מפוצלים מאחר ולקחתי שיעורי מתחילים שפיץ לא זקוק להם. את שלוש השעות הראשונות בילינו בנפרד כאשר באחת נפגשנו לארוחת צהריים קלה ואז לגלישה בזוג עד ארבע ויותר.

כשנפגשנו בסיום השיעור הראשון, פיץ נראה כמו הורה גאה שהילד שלו חזר מיום ראשון בגן. הוא כולו נרגש ושפע חיוכים ולא הפסיק לשאול מה למדנו, מה עשינו ואיך אני מסתדרת. זה היה מקסים וברור לגמרי שהיה לו חשוב שאהנה. 

ביומיים הראשונים כאבו לי שרירי התאומים מאוד מכיוון שהייתי מאוד נוקשה (המון snowplough, למי שמכיר) אבל תרגולי אחר הצהריים עם פיץ, שהתגלה כמורה מוכשר וסבלני הפיחו בי בטחון עצמי ולאט-לאט הפכתי ליותר משוחררת.

ביום השלישי פיץ הציע בחכמתו שנקח הפסקה כדי לתת לשרירים הכואבים (שלי בעיקר) הזדמנות לנוח ולכן בסיום השיעור שלי תפסנו אוטובוס לעיר הבירה בה עשינו קצת שופינג וטיילנו. שינוי האווירה היה מבורך ואכן הרגשתי פחות תפוסה ביום המחרת.

הפסקה להסבר רקע לכל מי שכמוני לא הכיר סקי:

מסלולי הגלישה מסומנים באחד מארבע צבעים שמגדירים את רמת הקושי וחדות המדרון:

ירוק למתחילים, כחול לבינוניים, אדום למתקדמים ושחור למשוגעים (ויש גם מטורללים שגולשים באזורים שאינם מסומנים כלל). 

כששאלתי את פיץ למה אני אמורה לצפות אחרי שבוע של גלישה, הוא אמר שאם אגיע לכחולים בסוף השבוע אני יכולה להיות גאה בעצמי. בפועל, הקבוצה שלי התקדמה די מהר כך שאת צעדנו הראשונים בכחולים עשינו כבר לאחר שלושה ימים. הידד!

בימים הרביעי והחמישי הגענו בקבוצה למסלולים כחולים יותר תלולים בהם נפלתי כמה פעמים. כמו כן, ביום האחרון גלשתי באופן קבוע מאחורי כולם. זה היה מבאס לעתים אבל הזכרתי לעצמי שאני אמורה לחזור בחתיכה אחת ולחלק מחברי הקבוצה יש נסיון רב משלי. 

בימים אלה פיץ עבד איתי על טכניקה, סיבובים, עצירות וכו' במסלול ירוק ארוך למרות שניסיתי לדחוק בו לעלות לכחולים. הוא התעקש שהוא מעדיף לעבוד ברוגע על טכניקה והבטיח שנגיע לכחולים בהמשך. 

ביום שבת לא הייתי בשיעור כך שהיה לנו את כל היום לעצמנו.

אחרי חימום קצר בירוק, לקחתי את פיץ לכחול קצר וקליל בו גלשנו לא פעם בשיעור. 

אחרי כן החלטנו לצאת להרפתקאה שתחילתה במסלול כחול ארוך שאף אחד מאיתנו לא היה בו. משם רכבל חזרה לנקודת ההתחלה שמובילה לכחול נוסף בו גלשתי בשיעור. הכחול השני הזה מאתגר במידה אבל כולל חלק מאוד תלול (עבורי, לפחות) שבשיעור לא הצלחתי לעבור בו בלי ליפול לפחות פעמיים בכל פעם. 

התחלנו בחלק הראשון והחדש שהתגלה ככזה המורכב מהמון מקטעים בינוניים באורכם, תלולים ומלאי קרח מחליק. למרות הקושי, נפלתי רק פעם אחת וגם זה קרה כי סנואובורדר אחד גלש ממש קרוב אלי והצליח להבהיל אותי כהוגן. נפילה קלה ולא כואבת, למזלי.  

מה שעוד שימח אותי מאוד זה שבכחול השני לא נפלתי בכלל! הידד!

סיימנו את הטיול בכחול חביב נוסף שפיץ אהב ולי היה חדש.

לפיץ היו לא פעם הערות לתיקון אבל גם לא מעט מחמאות על כך שיחסית לשבוע ראשון התקדמתי בצורה טובה ושלו לקח הרבה יותר זמן ללמוד את מה שאני כבר יודעת. 

במוצ"ש היתה לנו שיחה רצינית לגבי מה צפוי לנו בהמשך ואיך אנחנו מקדמים את הקשר. הפעם, לאחר שלחצתי, אלה לא רק דיבורים כלליים אלא כל אחד מאיתנו קיבל "שיעורי בית". 

בין היתר, הוא הציע שאסע אליו לביקור בארץ השיכורים מתישהו בקרוב. חוץ מענייני בירוקרטיה שלשמם כנראה אטוס, זו יכולה להיות הזדמנות טובה לבדוק האם סצנת הריקודים הלטיניים שם השתפרה מאז שעזבתי. 

זהו, עוד רגע אנחת בנתב"ג בחזרה לחיי השגרה שכוללים עבודה, בעלת דירה חסרת תועלת וזוגיות של לבד אבל ביחד.

זה לא רק ספורט

אני מסוגלת להמרח כל היום במיטה ולקרוא כתבות וערכים רנדומליים בויקיפדיה בנושאים שתפסו את תשומת לבי לרגע, נודדת בן דף לדף, לעמוד שמזכיר לי דבר דומה, מרחיבה בצורה שטחית את הידע הכללי שלי בנושאים רנדומליים. הנושאים הבולטים של היום- היסטוריה של שבטים סקוטיים מחד וגאוגרפיה, היסטוריה, ודמוגרפיה של עמי הקווקז (עם הופעת אורח של כורדים ובני רומה). כן, הנחתם נכון, גם אני ממתינה בקוצר רוח לקראת הקרב הגדול הערב.
ימים שלמים שאני יכולה להתקע בדירה עם גיחות בודדות למטבח או לשירותים במינימום תזוזה של הגוף כשרק המח משייט לו הרחק-הרחק מכאן.
ומצד שני, כשאני כבר כן יוצאת, כשמזדמן לי לרוץ או בימים שהתאמנתי בעמוד והרגשתי את השרירים מדברים אלי, הרגשתי כל כך טוב, ולפעמים אני תוהה איך אני לא עושה את זה לעתים יותר קרובות ובצורה יותר סיסטמטית.

הבנתי שאני צריכה אתגר חדש.
מכון הכושר אותו בחנתי בשבוע שעבר נראה נחמד והוא גם בהחלט לא יקר כך שמאוד קורץ לי.
מצד שני, אני מכירה את עצמי ואני צריכה אתגר כפול, לא רק מול עצמי והשיפור האישי שלי אלא גם מול אחרים.

בימים בהם התחלתי לרקוד סלסה, הייתי מציצה תמיד בזמן השיעורים לעבר הקבוצות המתקדמות יותר ומביטה בתרגילים שהם למדו. "וואו, אני רוצה לדעת את הצעדים האלה!" זו מחשבה שתמיד עברה לי בראש ושקידמה אותי הלאה. בתקופה ההיא היא יוצאת פעמיים-שלוש בשבוע ולעתים אפילו יותר, ידעתי היכן אפשר לרקוד בכל יום מימות השבוע ונעלי הריקוד נשמרו אצלי בתיק של העבודה בדרך קבע.

העמוד הוא בהחלט אתגר, אבל בעיקר אישי. בתקופה בה למדתי בארץ השיכורים עם קבוצה קבועה היה גם עניין כלשהו באתגר קבוצתי מכיוון שהכרתי את היכולות של הבנות שלמדו איתי.

אני חושבת שאני זקוקה לאתגר ספורטיבי חדש.

האפשרויות שעלו לאחרונה לראש הן: גלישה, ריקוד חדש (סווינג ו\או בצ'אטה?) או אומנות לחימה.

מהשלוש האלה, נראה כי גלישה זו האפשרות הפחות זולה, מה גם שזה תלוי מזג אוויר ודורש ציוד יעודי. נראה לי שזו האופציה העדיפה עלי פחות כרגע. אולי כשהחורף יעבור אשנה את דעתי.

הריקוד תמיד שם. ישנו מקום שקרוב מאוד אלי ומלמד בצ'אטה אבל זה דומה מאוד לסלסה ולכן אני יכולה אולי לקחת את זה על הדרך. סווינג נראה לי ריקוד כיפי אבל פחות נפוץ מאלה הלטיניים. אם אמצא מקום או מקומות קבועים אולי אנסה לראות עד כמה זה מרגיש לי נכון.

או אומנות לחימה.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, בני הדודים הגדולים שלי למדו ג'ודו או קראטה בבית ספר קרוב לאיזור מגורינו.

גם אני רציתי. אני לא יודעת אם זה כי ההורים שלי חשבו שזה "לא לבנות" או כי פחדו שאיכשהו אחיותי הקטנות יסבלו מזה- אבל ההורים שלי היו נגד.

בהמשך חיי איכשהו תמיד מצאתי את עצמי נמשכת למשחקי מורטל קומבט, טייקן ולצפיה בWWF ובשנים האחרונות גם לUFC.
אז אולי כדאי לי לנסות?

ואם כן, אז האם כדאי לי ללכת לכיוון לוחמה בעמידה (נראה לי אחלה שורף אנרגיה אבל האם זה משאיר סימנים כחולים?) או לכיוון הגראפלינג כמו ג'יו ג'יטסו ברזילאי?
הדבר שמעט מרתיע אותי כאן זו הידיעה שמדובר בשנים של למידה, וכמדומני ג'יו ג'יטסו זה יותר טכניקה ופחות ספורט.

ואולי בכל עלי להפסיק לקפץ בין האפשרויות ופשוט לחזור לעמוד החביב אותו הזנחתי בחודשים האחרונים?
מה אתם עושים בשביל הספורט והנשמה?

מבקרת סרטים

והנה אני משלימה את החוב מהפוסט הקודם ולבקשתה של Empiarti שביקשה לשמוע ביקורת על שני הסרטים שנתקלתי בקדימונים שלהם וציינתי את התעניינותי בהם.


שאהבה נפשי
לפני שבוע הזמנתי את חברתי הטובה חינה לצפות דווקא בסרט הצרפתי עליו אכתוב בהמשך. היא הסכימה וכבר קבענו להפגש בקולנוע בהקרנת ערב מוקדמת. שעות מעטות לפני מועד הפגישה היא אמרה שאמא שלה ואחייניתהּ נמצאות בסביבה ורצו לבוא לבקר אותה ולכן ביקשה שנדחה את הצפייה בסרט למועד אחר.מאחר וכבר הכנתי את עצמי נפשית לצפיה בסרט, בדקתי את האלטרנטיבות האחרות ומצאתי שאת הסרט "שאהבה נפשי", שאל סיקורו אגיע בעוד רגע קט, מקרינים בעשר בלילה בקולנוע "לב" הקרוב למקום מגורי.
נסעתי חיש קל על אופני החשמליים וציפיתי שיהיו חמישה אנשים גג שישבו איתי מול המסך. 
בפועל, הופתעתי לגלות שאולם הקולנוע הקטן היה חצי מלא (באמת קטן, בספירה מהירה הגעתי ל60 מושבים).

סצינת הפתיחה של הסרט מציגה בפנינו רב הנותן דרשה בבית הכנסת בנושא הבחירה החופשית של האדם שמייחדת אותנו כיצור כלאיים מורכב - משהו שנמצא בין דרגת הבהמה, שהיא ארצית וגשמית אך פועלת כך על פי רצון בוראהּ לבין דרגת המלאך שאינו טועה לעולם שפועל גם הוא לפי רצון הבורא ברמה הרוחנית. הרב הזקן והשברירי למראה מעלה שאלות מוסריות קשות. מדוע נבראנו עם יכולת זו? למה ניתנה לנו האפשרות לטעות ולעשות הרע בעיני יוצרנו? 
הרב החלוש כמעט מגיע למוסר ההשכל של דרשתו ואז צונח על הרצפה ומאבד את ההכרה.

טלפון טראגי המבשר על מותו של הרב מגיע לרונית, בתו הצלמת הממוקמת בניו יורק שמעבדת את הבשורה המרה בעזרת כוס יין ויחסי מין חפוזים בשירותים. באבלהּ היא מבצעת קריעה ואז פונה לאסוף את חפציה וטסה חזרה ללונדון לשכונה היהודית בה גדלה ובה אביה הרב היה מנהיג קהילה, על מנת להשתתף בשבעה ובהספד.
במהלך שהותה של רונית שם, היא מתאחדת מחדש עם קרובי משפחה וחברי ילדות ונאלצת להתמודד עם האשמותיהם על כך שעזבה את אביה המבוגר לבדו, חיטוטים בלתי פוסקים על אורח חייה ורווקותהּ ומעל לכל, כפי שאפשר להבין בבירור מהטריילר של הסרט, הגעתה של רונית מציתה מחדש אהבה ישנה ואסורה בינה לבין חברת ילדותהּ- אסתי, שבינתיים הספיקה להתחתן עם דוד, חבר ילדות של שתיהן ותלמידו הקרוב של הרב, אביה של רונית.

נושא ואווירת הסרט היו שונים ומעניינים אך אם זאת מוכרים שכן ברקע הסרט נשמע מדי פעם תפילות וברכות בעברית ונראים חפצי יודאיקה שונים.
מקצב הסרט היה לא מהיר וללא נקודת שיא מוגדרת , כשרק סצינת הסיום הצליחה לסגור מעגל עם ההתחלה. נקודה שדי הפריעה לי היא שלמרות האיטיות בה הסרט התקדם, עדיין היו לטעמי די הרבה חורים בעלילה שיכלו להסגר בנקל ולהפוך את קו העלילה לשלם יותר.

לסיכום: הסרט חביב ולא רע. אם יודעים מראש שהוא איטי כל כך אני חושבת שאפשר אפילו להינות ממנו יותר (או לכל הפחות- להתאכזב פחות).



כל הדרך אלייך
חינה ואני קבענו מחדש לצפות בסרט הזה אחה"צ בקניון YES Planet בקניון איילון.
גם כאן הופתעתי מכמות הצופים שהייתה גדולה משחשבתי שבסה"כ גרמה לי להתעודד ולחשוב שאולי הקולנוע עוד לא מת לגמרי. חינה ואני הצטיידנו בכוס ענקית מre-bar וקרטון גדול של פופקורן לשתינו שיצא ושלושת רבעי תכולתו כרסמתי לבד. לא ידעתי שאני מסוגלת.

סצינת הפתיחה של הסרט המופיעה גם היא בטריילר מציגה לנו את ז'וסלן, גבר נאה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שקרן ורודף שמלות שילך מרחק רב על מנת להשיג בילוי לילי עם אישה נאה.
גם בסרט הזה, בדומה לראשון, ז'וסלן מקבל טלפון פתאומי המבשר על מות אימו.
מיודענו הולך לטקס קבורתהּ בו הוא פוגש את אחיו שנותן לו את המפתח לדירת אימם ומציע לו לעבור על חפציה ולקחת מה שהוא צריך לפני שהם מפנים את הדירה.
ז'וסלן הולך חזרה לבית הישן, מעלעל בתמונות, מאזין לשירים ישנים ונזכר באימו האהובה כשלפתע דפיקה על הדלת נשמעת ונכנסת לדירה ז'ולי, בחורה צעירה וטובת מראה שבאה להציג את עצמה כשכנה חדשה. לאחר שיחת היכרות קצרה עמה, ז'וסלן מבין שהיא קיבלה את הרושם הלא נכון לגביו כשהציגה את עצמה כמטפלת מוסמכת של "אנשים במצבו" מאחר והוא במקרה ישב בכסא הגלגלים של אימו בעת שז'ולי נכנסה לדירה. ז'וסלן, שקרן וחובב נשים מושבע שכמותו, זורם עם הסיפור הזה כדי שתרחם עליו ותמשיך להפגש איתו עד לשעת כושר בה יוכל לבצע את זממו.
בפגישה הבאה איתה היא מזמינה אותו לברביקיו אצל הוריה והוא מסכים להגיע.
כשז'וסלן מגיע לפגוש את ז'ולי והמשפחה, היא מציגה בפניו את אחותהּ הגדולה פלורנס, גם היא משתמשת בכסא גלגלים, והשאירה אותם לבד לפתח שיחה.

עד מהרה, כפי שניתן לצפות, ז'וסלן ופלורנס מתחברים ונפגשים תוך כדי שז'וסלן והצופים מתוודאים לכך שעל אף נכותהּ חייה של פלורנס מלאים בצורה מעוררת הערצה - היא משחקת טניס, יש לה מעגל חברים רחב ומשפחה תומכת והיא כנרית מקצוענית שמטיילת רבות באירופה.
ז'וסלן הגיע לצפות בה בטורניר בו היא שיחקה ובהמשך שינה תוכניות כדי שיהיה לו תירוץ לצפות בה מנגנת בקונצרט בפראג וזאת על אף שכבר התוודה שהוא לא נהנה בכלל ממוזיקה קלאסית.
ניכר שהשניים מתקרבים מאוד עם התקדמות העלילה אך מעל לכל מרחפים, כמובן השקר הגדול של ז'וסלן, הפחד שלו מתגובתהּ אם וכאשר יצליח לגלות לה את האמת.

לסיכום: הסרט חמוד ומצחיק, סוג של chick flick אבל לא במובן באמריקאי המאוס.
אני נהנתי מאוד מהצפיה וכך גם חינה.


יש לכם סרט מעניין להמליץ עליו? שתפו אותנו שנדע 

😊 

סרטים (ו)אילמים

המוזה נעלמה לי לאחרונה והדממה נשמעת למרחקים.

אני מבלה לאחרונה את זמני בין עבודה שאני צופה שתהפך למתישה יותר בעקבות הגדרת תפקיד חדשה, בין שינה בלתי סדירה, פנטזיות על רעיונות חדשים ומאמץ פנימי עילאי לדרבון עצמי לצורך יישומם.

קראתי פעם דעה שטוענת ששתי צורות של מוטיבציה יש לו לאדם, האחת היא חתירה לעבר עונג והשניה היא התרחקות מכאב. העניין הוא שעבור רובנו ההתרחקות מהכאב היא תמריץ חזק יותר, שזה הגיוני סה"כ, אבל מותיר את רובנו במצב בינוני.

אני רוצה להשיג יותר? אני שואפת לעבר מטרה מסויימת? כן, אבל די נח לי עכשיו, אז למה לי להתאמץ.

אסיים את הפוסט הקצר הזה בנושא אחר.

אתמול הלכתי לפגוש חברה שיש לה יום הולדת השבוע. ניסינו לחשוב מה מתחשק לנו לעשות והיא הציעה שנפגש בקולנוע "לב" הקרוב אליה ונבחר סרט כלשהו.

סרטים זה בד"כ לא הצד החזק שלי, וישנן יצירות קולנועיות רבות שנמצאות ברשימת ה-"מאסט" האוניברסלית שלא טרחתי להגיע אליהן (אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאמרו לי "מההה???? איך לא צפית בזה? את חייבת!!"...).

בסופו של דבר, החום בחוץ הכריע אותנו והחלטנו להפגש בדירתה הממוזגת במקום לצעוד באחה"צ המהביל של תל אביב ובכל זאת הצצתי ברשימת הסרטים המוצגים בימים אלה ואני מוכרחה לציין שיש שם שניים שעניינו אותי מספיק ושכנראה אקפוץ לצפות בהם מתישהו השבוע.

הראשון הוא "את שאהבה נפשי", דרמה המתחוללת בקהילה חרדית בלונדון והשני הוא קומדיה צרפתית בשם "כל הדרך אלייך".

שיהיה סופ"ש נעים.