שנה אזרחית חדשה בפתח

שוב הגיע התאריך הזה למניינם, שבו מקובל להביט לאחור ולסכם. חלקנו נאחל איחולים ואחרים יתכננו את כל סימוני הוי הקטנים שיסמנו ליד היעדים שיכתבו על הדף הצח הזה, בעל הכותרת "שנת 2025".
בשנים עברו כאשר ערכתי סיכום ומבט לעתיד, המגמה הייתה בעיקר לבקש שיפור במסלולים בהם כבר הייתי, אבל השנה האחרונה הייתה מלאת תהפוכות ושינויים משמעותיים, חלקם בלתי צפויים, כך שבתקופה הקרובה אין לי אלא לפסוע בדרכים חדשות ולא מוכרות.

לפני שאקדיש רגע לעצמי ואסמן לעצמי מטרות, הייתי רוצה לסמן לעצמי את המרחקים שעשיתי בשניים עשר החודשים האחרונים בכמה תחומים מרכזיים. 

בפן התעסוקתי, התחלתי את השנה ברילוקיישן בארץ השיכורים, בסניף המקומי של המעסיק. השינוי מתרבות העבודה והקצב הפסיכי בארץ בהשוואה לזה המקומי פעל לטובתי בכך שהרגשתי רגיעה משמעותית, בזמן שהממונים עלי התרשמו לטובה ממני ומהקצב שבו אני ניגשת לפתור בעיות. לקראת הקיץ החלו המון שמועות בנוגע למצב החברה שבהמשך התבררו כנכונות, מה שהעמיד את פיץ ואותי בפני הבחירה אם להשאר או לעזוב. כזכור, אחרי בחינה מעמיקה של הסיטואציה של כל אחד מאיתנו ושלנו כזוג, החלטנו שיהיה יותר הגיוני שאני תהיה זו שתעזוב. הבחירה הייתה לי קשה מאוד ולוותה בלא מעט סערת רגשות וחרטות, אבל היא כבר מאחורינו. נכון לרגע זה, כבר שלושה חודשים שאני לא מועסקת.

הפן בריאותי הושפע גם הוא במידת מה מהפסקה הקודמת. תבנית המשמרות בעבודה בארץ השיכורים היא בריאה יותר בעיני בהשוואה לזו שבארץ, מה שאיפשר לי להתחיל לתחזק שגרת שינה נורמלית יותר. בנוסף, פיץ שמאוד קנאי לשעות שינה מספקות (שלא כמוני, שבמשך שנים הייתי ישנה כשלוש שעות בלבד לפני משמרות בוקר), לא איפשר לי ליפול לדפוסים הקלוקלים הרגילים שלי כדי שלא אחרב את התפקוד שלו במהלך היום. והאמת? במספר הזדמנויות שבהן זה קרה, כי גם כשאני כבר נרדמת בשעה סבירה אני נוטה לזוז המון בלילה ולהעיר אותו, הוא הופך לכזה קוטר ובלתי שמראש אני משתפת פעולה ומתארגנת לשינה לפי ההרגלים שלו. 
בנושא הפעילות הגופנית, גילינו כמה חשבונות אינסטגרם שמציעים תרגילי כח שאפשר לעשות בבית והצלחנו ליצור שגרת אימונים רופפת. בנוסף, גילינו מחדש את הסקוואש שסגר לנו כמה פינות בו זמנית - תחביב מהנה, פעילות זוגית ופעילות לב-ריאה בחלל סגור ושאפשר לבצע גם כשמזג האוויר בחוץ לא סימפטי. 
מצד שני, השנה רצתי הרבה פחות מאשר בשנה הקודמת, אז זה היה הרגל שבועי. חבל שלא השכלתי להתמיד בזה השנה כי גיליתי לא מעט מסלולים יפים בקרבת מקום מגורנו.
לקראת סוף השנה, כשחזרתי ארצה לחודש וחצי בערך, נרשמתי זמנית לחדר כושר וגיליתי מחדש את החדווה שבהישג ובשרירים עייפים מאימון מוצלח.

הפן הזוגי הוא ללא ספק זה שעבר את השינוי המשמעותי ביותר בשנה החולפת.
אמנם חזרנו לגור יחד עוד בסוף 2023, אבל אחרי שנים של קשר בשלט רחוק, הייתי מסובכת עם עצמי במעגל של חוסר ודאות וחוסר ערך מכך שהוא עדיין, אחרי כל השנים הללו והחזרה שלי לארצו, לא הציע נישואים. הרגשות הקשים יצאו הובילו לשיחות לא נעימות ולא מעט דמעות מצדי שהובילו לרגשות אשם והיגעלות מעצמי שאני "מכופפת לו את היד" בנושא.
אחרי חזרה מביקור בארץ בפברואר הוא סופסוף הציע, אבל לא שיתפתנו בבשורה עד שקיבלנו את טבעת האירוסים שלי בחודש אפריל. החודשים הבאים לוו בהרבה התלבטויות, שכלתניות, רגשיות וכלכליות בנוגע למיקום ותזמון החתונה ואופיה. 
התכנונים קיבלו זירוז משמעותי אחרי שהמעסיק אישר את בקשתי לעזוב, מה שהשפיע על היכולת שלי להשאר בארץ השיכורים שהתאפשרה לי עד אז רק על בסיס ויזת עבודה.
כזכור, די מהר הבנו שהדרך הכי פשוטה לבסס את מעמדנו החוקי היא באמצעות חתונה אזרחית בקפריסין. החתונה הייתה מוצלחת בהרבה ממה שהעלתי על דעתי ועל כך אני שמחה מאוד. 


ומה אאחל ואתכנן עבור עצמי לשנה החדשה?

למצוא את עצמי תעסוקתית. אני ברת מזל שפיץ תומך בי רגשית וכלכלית ומעודד אותי להשקיע בעצמי ובעתיד שלנו.
יתכן וארשם ללימודים, יתכן ואנסה להפיח חיים בתחביב ותיק ולהפוך אותו למקור הכנסה ואולי כל התשובות נכונות. 

להמשיך ולהשקיע בבריאות שלנו. 
רוטינות של עבודה עם משקולות בבית, למצוא מגרש סקוואש חדש וקרוב יותר אלינו כדי שיהיה קל להתמיד ואתמול הצעתי לפיץ שנבחר לנו יחד מירוץ במקום יפה בעוד ארבעה-חמישה חודשים ונתאמן יחד לריצה של עשרה קילומטרים. 

להנות מהזוגיות שלנו, למצוא בתוכה את המקום של כל אחד מאיתנו, להמשיך להוקיר את פיץ ואת כל הטוב שהוא מביא איתו ולעשות כל מה שאפשר כדי שלא ליפול למקום של לקיחת הנישואים האלה כמובנים מאליהם.
אני מאחלת לעצמי שכאשר נתחיל להיות רציניים בנוגע להרחבת המשפחה, זה יבוא בקלות. עברתי מספיק סבבי שאיבה והליכים רפואיים בשנים האחרונות ואני כולי תקווה שלא נצטרך עוד מזה. 

ולכולנו אאחל שנה של שקט, של סיום מלחמות, השבת החטופים לביתם והחיילים לגבולם ואמן ונקבל הנהגה נורמלית ושפויה שרואה את טובת בוחריה לפני טובתה שלה עצמה.

מאז שחזרתי ארצה

 אני לא מוצאת את הזמן והשקט הנפשי לכתוב בחודשים האחרונים ופערי הזמן בין פוסט לפוסט מורגשים. אלה לא רק הקפיצות בזמן, אלא בעיקר כמות האירועים שקורים בין עדכון לעדכון, שמביאים אותי לשבת מול הדף הלבן ולחשוב מה אפשר לסנן ומה חשוב מכדי להשמיט.
הסיבה המרכזית כרגע לכך שנעלמתי היא חזרתי ארצה אל בית הורי, בו אני לא באמת מרגישה נינוחות. בחדר בו אני נמצאת כרגע, שהוא גם חדר הממ"ד, קליטת הוויי פיי חלשה ורק היום הזדמן לי להגיע לעיר השכנה למרחב עבודה משותף ושקט.

ממועד פרסום הפוסט ההוא ועד שהטיסה שלי יצאה יומיים לאחר מכן, פיץ ואני נכנסנו לקדחת נקיונות. 
את הדירה הייתי אמורה להחזיר ריקה ונקיה כמובן, ומה שהטריד אותי זה שאנחנו היינו הדיירים הראשונים בדירה הזו ולכן ברור שכל נזק הוא כמעט בהכרח באשמתי. בנוסף, הזהירו אותי שלפי החוק בארץ השיכורים, לבעל הדירה זכות לפנות אלי עד חודש לאחר הפינוי ולדרוש תיקונים או תשלום בעבורם. נכון למועד כתיבת שורות אלה, נשארו לבעל הדירה עוד שמונה ימים בהם הוא יכול להתלונן. 

חוץ מהנקיונות, עשינו גם כמה סבבי הובלות של בגדים, רהיטים והמון פריטים אחרים לדירה של פיץ. ההעברות הללו נעשו בחופזה ומעשה השארנו הרבה שקים גדולים מפוזרים על רצפת הדירה. התנצלתי בפני פיץ מספר פעמים מאז כי היה לי מאוד לא נעים שפשוט השארתי את כל הדברים אצלו והלכתי בלי שבאמת עזרתי לו לארגן דברים במקום.
אני לא בטוחה אם ציינתי זאת בעבר, אך במשך כל תקופת מגורינו המשותפת, פיץ המשיך לשלם שכ"ד על הדירה בה התגורר לפני שחזרתי לארץ השיכורים. במשך חודשים ניסיתי להניע אותו בעדינות לסיים את החוזה שם כי חבל על הכסף אבל הוא המשיך להחזיק בה בעיקר כי לא ידע מה יקרה איתנו בסוף המשימה וגם כמעט אין היצע של דירות להשכיר במחיר נורמלי.
בדיעבד, מזל שזה המצב. לא הייתי מנחשת שאסיים את הרילוקיישן בצורה כל כך חדה ובלתי צפויה.

כששבתי ארצה, גיליתי שהמזוודה שלי לא נחתה יחד איתי ונשארתי ללא ציוד כמה ימים. למזלי, היא הוחזרה אלי די מהר.
המחסור בציוד לא באמת עצר אותי כי כבר ביום שאחרי הנחיתה הצטרפתי לאירוע קבוצה עם החברים לעבודה מהארץ. היה נחמד כמובן לפגוש את כולם, כולל חברים חדשים שהצטרפו אלינו מאז. במעמד הזה הבנתי שאני צריכה סגירת מעגל ולכן הודעתי למנהל (החדש!) שלי, שמאחר ונשאר עוד כשבוע עד למועד ההעסקה הרשמי שלי, אני מתכננת להגיע לעבודה. הוא כמובן לא באמת ציפה לזה, ובכל יום שבו הגעתי לעבודה שאלו אותי אם אני מתכננת להגיע גם מחר. תשובתי החיובית התקבלה תמיד בפליאה מאחר שאכן הגעתי לכל ימי העבודה באותו השבוע כולל לילות וסופי שבוע.

יום העבודה האחרון הרגיש קצת כמו היום האחרון בשנת לימודים בבית הספר. את העבודה עזבתי כזכור כחלק מעזיבה המונית בחברה, ולכן כמוני הגיעו עובדים רבים להחזיר ציוד ולהפרד מחברים. המון פרצופים מוכרים ומחוייכים של חברים שהתהלכו במסדרונות בצעדים קלים ובבגדים "אזרחיים". במקום חולצה יפה וג'ינס, הגיעו המוני אנשים בכפכפים, גופיות, פירסינג ומה לא. 
בהזדמנות זו, וגם באירוע העל האש נשאלתי לא פעם על ידי המון קולגות אם אני מתכננת לחזור לארץ השיכורים, ואלה שראו את הטבעת על אצבעי הוסיפו גם ברכות מזל טוב.


את הימים שלאחר סיום העסקתי הרשמי אני מבלה בכל מיני עיסוקים שאני מוצאת לעצמי כמו אימונים במכון הכושר המקומי אליו נרשמתי לתקופה של חודש. את החברות והמשפחה אני נהנית כמובן לפגוש בכל הזדמנות שיש ובין לבין אני ממשיכה בעניינים שקשורים לחבילה של הכוונה תעסוקתית שקיבלתי מהמעסיק לשעבר, ענייני פנסיה והגעה ללשכת התעסוקה פעם בשבוע. 


גם בגזרת החתונה ישנה התקדמות. 
עזיבתי החפוזה של המעסיק ושל ארץ השיכורים הכריחה אותנו להגיב במהירות ובהתאם. הבנו די מהר שאנחנו לא בסיטואציה של מריחת זמן והשקעה באירוע בומבסטי ולכן תוך זמן די קצר יצרנו קשר עם אחת העיריות בקפריסין ובחרנו תאריך ושעה לחתונה האזרחית שלנו שצפויה להתקיים בתחילת החודש הבא. את המסמכים של פיץ שלחתי אתמול והם כבר אושרו על ידם, תיכף אשלח להם גם את שלי שהגיעו אלי היום. פיץ ואני כבר נעשה מזה מיני חופשה וככל הנראה נשאר באי שבוע עד שנעזוב יחד כזוג נשוי. 

ומה בנוגע לאירוע של ממש? 
באפריל, כשרק התחלנו לחקור את האפשרויות שלנו, פינטזנו על חתונה באיטליה. הנופים נפלאים, המטבח מוצלח ואהוב על כולם ובעיקר כי זה נמצא בערך באמצע הדרך עבור המשפחה שלו ושלי. די מהר הבנו שהאפשרות הזו לא רלוונטית כי חתונה חוקית באיטליה יכולה להיעשות רק דרך הכנסיה הקתולית, כל דבר אחר הוא בגדר מסיבה נחמדה ותו לא. 
בהמשך, עברנו לבדוק את לונדון בה ניתן להתחתן אזרחית. היתרונות של היעד הזה הם שלפיץ יש לא מעט בני משפחה שגרים באי הבריטי, ומצד שני, ישנה טיסה ישירה מישראל וגם קהילה יהודית גדולה ולכן קל יותר עם אוכל כשר.
כשהבנו שהחתונה החוקית שלנו תהיה בקפריסין, פתאום האפשרות האיטלקית חזרה להיות רלוונטית. 

מספר ימים אחרי שנחתתי בארץ, יצאתי לסיבוב קניות ספונטני בקניון עם הדודה ובת הדודה. 
הן היו מאוד ממוקדות במדידות ובסריקה יסודית של הקולבים עד שהדודה שמה לב שאני לא ממש מחפשת שום דבר עבור עצמי. אמרתי ששאני באמת לא ממש במצב רוח של חיפוש ואז חשבתי בקול רם והוספתי שזה קצת חבל כי אני צריכה להתחיל לחפש שמלות לבנות. הדודה הזכירה את ההערה ליד בת הדודה שלפתע פניה אורו והציעה שנלך לכמה חנויות שהיא ראתה בהן שמלות לבנות מהממות. 
עד סוף אותו המפגש, כשסיפרתי להן קצת על האפשרויות העומדות בפנינו ועל הסיטואציה הנוכחית, הצלחתי לזקק את איך שאני מדמיינת את החתונה שלנו בכמה מילים. אני לא צריכה שמלה יקרה או אולם מפואר. מה שאני רוצה זו חתונה שמחה עם החברים והמשפחה ושחלק מהפלייליסט יהיה אירוויזיון. בעצם, הבנתי שאני רוצה שהחתונה תהיה בארץ. 
פיץ להפתעתי זרם עם הרצון הזה  ואפילו התבדח שהוא מוכן לבוא כאורח לחתונה שלו עצמו, אבל הציע שנערוך את האירוע בעוד מספר חודשים כדי לתת למשפחה של אחיו ואחותו את האפשרות להגיע ולחגוג יחד איתנו.
בינתיים עשיתי כבר שני ימי חיפוש שמלות ואפילו מצאתי כמה מועמדות פוטנציאליו וגם יצרתי קשר עם כמה מקומות לאירועים קטנים יצרתי ובחלקם אני מקווה לבקר בשבוע הבא.

בקיצור, אין לי רגע דל. את הסטטוס החדש שלי כמובטלת עוד לא ממש הפנמתי על השלכותיו, ואת הסטטוס החדש הבא שאני צפויה להרוויח בחודש הבא אני עוד לא ממש מפנימה, אבל בינתיים אני די נהנית לברר ולהתקדם בנושא מסיבת החתונה, גם אם מדי פעם יש לי רגשות אשם בנושא (באמת כדאי לנו להתחייב להוצאה כזו עכשיו?) או התלבטויות קשות (ומה אם חצי מהמכרים שלי יחליטו שהם דתיים מכדי להגיע ולכבד אותנו בנוכחותם? אולי כדאי לבטל את כל הסיפור?). לפחות החברה נעימה לי ואני שמחה לבלות כמה שיותר זמן איכות עם היקרים לי. 

שלושת השבועות

שלושת השבועות שניתנו לפיץ ולי להחליט על המשך דרכנו בחברה היו רגשיים מאוד.

אם הייתי צריכה לתמצת, הייתי מתארת את התקופה במילים חרדות, חוסר שינה, עצב ואכזבה. פיץ לעומת זאת, חווה קשת שונה של רגשות החל בכעס (עלי, כי אני דשה בנושא יותר מדי), עבור בעייפות (כי די, כמה אפשר?) וכלה בשביב של תאוות בצע כשחשב על גובה המענק שיקבל אם יתפתה בעצמו לעזוב.

השינויים בתחושותנו השתנו תדיר עם כל עדכון, ואלה הגיעו אחת לכמה ימים. 

החרדות הכו בי מיד כאשר השמועות על הקיצוצים אומתו ועוד לפני שידענו שום פרט נוסף. כבר בשלב הזה ניסיתי להוציא מפיץ איזשהו דו שיח כי זיהיתי שאני בסטרס וקיוויי ששיחה רגועה והגיונית איתו תסדר לי את הראש, אבל הוא לא שיתף פעולה כאשר כל כך מעט ידוע. בהמשך, כשפורסמו התאריכים והמספרים, התחלנו לדבר על האפשרויות שעומדות לפנינו מתוך מחשבה שיש כאן משחק סכום אפס, כלומר, או לעזוב מרצון ועם כסף או להיות מפוטרים בהמשך ללא מענק. 

השמועות והעומס הרגשי הקשו עלי לחשוב בצורה בהירה ולכן ניסיתי לסדר את כל הפרטים בטבלת בעד ונגד. 

אנקדוטה קטנה בנושא היא שלפני שנים רבות, כשהייתי לקראת סיום השירות הסדיר שלי, התגלגלה לידי הזדמנות לתפקיד שנשמע משמעותי במחלקה עם שם מפוצץ ובצמוד לאיזו קצינה מעוטרת. הקאץ' הוא שהתפקיד מחייב שנתיים-שלוש בקבע. 

גם אז עשיתי טבלת בעד ונגד שלפי תוצאותיה הייתי אמורה להשאר. קצת לפני שנתתי את החלטתי הסופית, דיברתי במקרה עם חברתי הטובה בוגי וכשסיפרתי לה בדרך אגב על ההתלבטות ושאני נוטה להיענות לה, היא שטפה אותי במילים קשות.

אחיה הגדול בילה שנים בקבע ועבד שעות-לא-שעות בעד שכר לא מדהים לעתים תוך כדי כך שסיכן את עצמו.
היא אמרה לי שהיא מתפלאת על ההחלטה הזאת ושכדאי שאנער את עצמי ואבין שאני יכולה יותר מאשר להיות אשת קבע בתפקיד אפור.

שמעתי בעצתה, השתחררתי מהצבא וכחצי שנה אחרי מצאתי את עצמי מתחילה לעבוד אצל המעסיק הנוכחי שלי.

במחשבה לאחור, אם לא הייתי מקשיבה לה, כנראה שלא הייתי בסיטואציה בה עלי להחליט האם להשאר או לעזוב (וגם לא הייתי חיה בחו"ל רגע לפני חתונה עם פיץ, אבל זה כבר לא קשור לנושא). בכל מקרה, הסיפור הזה מצחיק אותי כי חשבתי שבפעם הבאה שאתקל בהתלבטות קשה, כל שאצטרך לעשות כדי לקבל החלטה זה לעשות ליצור טבלה ולעשות בדיוק הפוך ממה שיוצא לי.

ובחזרה לאוגוסט 2024.

כשהבנו שהמענק יגיע בכל מקרה, בין אם העזיבה תהיה וולנטרית או לא, נרגענו קצת.

בעבודה, לעומת זאת, התחושות הקשות ביעבעו והורגשו בכל פינה. האנשים צעדו לאט יותר במסדרונות, הכתפיים נראו שחוחות יותר ומכל התקהלות קטנה שעברתי לידה נשמעו מילים כמו "קיצוצים" "מענק" והתנשפויות קולניות.

פה ושם היו גם כאלה שניתן היה לראות חיוכים על פניהם ואלה השתייכו בעיקר לקבוצת האנשים שעונים על הקריטריונים לפרישה וידעו שהם עוזבים בודאות ועם מענק מפנק במיוחד, אחרי שנים רבות של ותק. 

בינתיים, הסיפורים המשיכו לזרום. בארץ השיכורים למשל, התחילו שמועות שמספר האנשים שרוצים לפרוש היא כפולה מהכמות שנדרשת בפועל. עד כדי כך המספרים היו גבוהים, שפתאום זה לא היה בטוח שיאשרו לכל כך הרבה עובדים מנוסים לעזוב. בישראל, לעומת זאת, נראה בתחילה שכמות המתנדבים קטנה מאוד, שזה לא מפתיע בהתחשב ברמת האי ודאות הכללית השוררת בזמן האחרון בארץ.

המצב הזה גרם לי לתהות על העיוות שנוצר כאן. 

אם המספרים נכונים, אז יהיו המון אנשים בארץ השיכורים שבראש שלהם הם כבר מתכוננים לעזיבה שלא תאושר ואז הם יצטרכו להחליט בין להמשיך לעבוד במירמור או לעזוב בכל מקרה. 

בארץ לעומת זאת, יצטרכו לפטר גם עובדים טובים רק כדי להגיע למכסה? ומה לגבי זה שחלק משמעותי מהעובדים שישארו לא נמצאים בפועל כבר חודשים רבים בגלל שירות מילואים פעיל? המצב הזה רק יזמין עוד לחץ ותסכול מצד אלה שממשיכים לעבוד כרגיל.

ככל שהזמן התקדם, פיץ ואני התחלנו לנהל כמה שיחות יותר רציניות לגבי התכניות והרצונות שלנו.

למשל, הבנו די מהר שאם אמצא את עצמי ללא עבודה, אני לא שוללת ואפילו מתלהבת מהאפשרות של חזרה ללימודים בעוד פיץ לא הראה רצון כזה. בנוסף, היו לי כמה רעיונות לפרוייקטים שרציתי ליצור וששיתפתי בהם את פיץ לא פעם בשנים האחרונות ויתכן ועכשיו זו הזדמנות לתת לעצמי כמה חודשים של אפשרות להתמקד בהם באמת.
הרעיונות של פיץ במידה והוא יהיה זה שיעזוב, הן לעבור לגור אצל אמא שלו כדי להתמקד בשיקום הבית של סבתא שלו שניצב בשכנות לשלה ולהביא אותו למצב שיהיה ראוי למכירה או השכרה (כפי שהזכרתי בנקודה 4 כאן). בהמשך ינסה לחזור למעגל העבודה בתחום עבודתנו הנוכחי ורק אם לא תהיה ברירה, ללמוד משהו. כלומר, הוא פחות או יותר היה ממשיך באותו המסלול רק אצל מעסיק אחר בעוד אני רואה כאן הזדמנות לשינוי והתפתחות.

דבר אחד שכן הצלחנו להסכים עליו הוא שזה לא יהיה מאוד אחראי מצדנו אם שנינו נעזוב את מקום העבודה כעת ועדיף שלפחות אחד מאיתנו ישאר לעבוד.

שלושת השבועות שניתנו לנו לחשוב ולהחזיר תשובה עברו כל כך מהר ומצד שני, כשנכנסתי למוד חרדתי הדקות נמתחו כמו מסטיק. הגרגרים האחרונים בשעון החול עמדו ליפול בזמן שהיינו במשמרת לילה. התקשרתי לפיץ בעודי ישובה מול הלפטופ עם הלינק להחזרת תשובה. היה שם בסה"כ דף קצר עם הסבר לקוני ובעמוד הבא שאלה: האם תהיה מוכן לעזיבה וולנטרית? עם לחצן אחד עבור כן ואחד עבור לא. לחיצה אחת שבכוחה לשנות את מסלול חיי לשנים הקרובות.
סיפרתי לו את כל מה שהעבודה הזו מייצגת עבורי. את אי היציבות שזכיתי לו בעולם מעורער של קוביד, מלחמות ומעברי דירה תדירים, על ההכנסה שאני חיה וחוסכת ממנה, על המקום שאני מרגישה בו מוערכת ושהקולגות בו חברים. אמרתי לו שאני צריכה שהוא יתמוך בי רגשית וכלכלית בתקופה הקרובה ושאת הצעד הבא אני עושה כי אני מודעת עד כאב לזמן שחולף, ולקשיים שעברנו עד כה שבגללם אני לא מרשה לעצמי לבזבז שנה נוספת של ריחוק. אני רוצה משפחה וזה צריך לקרות בהקדם או שזה כבר לא יקרה בכלל.
פיץ ליטף בקולו ואמר שהוא חושב שאני אמיצה, שהוא לגמרי תומך בי ושאנחנו נעבור את זה יחד.
שלוש דקות לפנני הדד ליין לחצתי "כן".



אני כותבת את הפוסט הזה אחרי היום האחרון בעבודה כאן בארץ השיכורים.
סיימתי להחזיר ציוד ובצהריים המנהל המקומי שלי, שגם הוא עוזב, הביא חבילת דונאטס מקושטים ומושחתים למראה. כל הצוות התאסף ליהנות ולחוות עוד קצת יחד רגע לפני הפירוק של הקבוצה כפי שאנחנו מכירים אותה, למרות שבכלל לא בטוח שזה הסוף הסוף מבחינתי ומבחינת האחרים. לכולנו ברור שהחברה תחזור לגייס במוקדם או במאוחר וישנם לא מעט מקרים על עובדים שעזבו בעבר וחזרו כמה חודשים לאחר מכן. גם אני כמובן לא שוללת את האפשרות לחזרה והמנהל המליץ לי בחום לשמור את מספר הטלפון של המנהל שלו ורמז שאם ארצה לחזור כדאי לי ליצור איתו קשר והוא ידחוף להחזיר אותי פנימה. תמיד נחמד לשמוע שאני מוערכת, במיוחד כשזה אפילו לא מהמנהל הישיר. 

ומה הלאה?
הטיסה שלי ארצה יוצאת ביום ראשון לפנות בוקר. עד סוף ספטמבר אסיים את כל מה שקשור לעזיבת החברה באופן רשמי.
אחרי כן כמובן חגים עם המשפחה, כשבין לבין אצטרך להחליט מה הלאה עם בירוקרטיות של פנסיה ומסים. בתחילת נובמבר ככל הנראה אפגוש את פיץ בקפריסין שם נתחתן, ננפוש קצת ונחזור לארץ השיכורים אבל גם לעולם חדש של הזדמנויות.

החלטות

לא עדכנתי כאן בבלוג מאז תחילת אוגוסט, למרות שקרו המון דברים מאז. אני חושבת שלו הייתי מעדכנת עם כל התפתחות או פיק רגשי בתקופה הזו, היו לי כאן כנראה עשרה פוסטים נוספים שנעים בין קיצוניות של פחד, התרגשות, דאגות וגעגועים. 
ולמרות שיכלתי למלא כאן הררים של מלל בתקופה הזו, עכשיו כשהעננים שלפני מתחילים להתבהר, אנסה לתמצת את עיקרי הדברים. 

אני מתכוונת כמובן לרעידת האדמה התעסוקתית עליו סיפרתי בתחילת החודש הקודם. 
כמה שעות אחרי שהפוסט ההוא נכתב, כל העובדים קיבלו מיילים עם סימולטורים כאלה ואחרים שנותנים הערכה לגובה מענק העזיבה שהחברה מוכנה לתת. במקרה שלנו, המענק שהוצע לי הוא נחמד. בשנים בהן גרתי בדירה עם שותפים, היה לוקח לי שלוש שנים לחסוך סכום כזה. המענק של פיץ לעומת זאת, הוא בערך פי שניים וחצי משלי. ראיתי איך הוא הביט במספרים בעיניים נוצצות ואמר לי "את יודעת כמה זמן לוקח לי לחסוך סכום כזה?!".
בנוסף למספרים, הוסבר במייל שלכל העובדים ניתן דד ליין של שלושה שבועות להחליט ואלה שיחליטו לעזוב יסיימו את דרכם בחברה בסוף ספטמבר. העניין הוא, שהנהלת החברה החליטה על קיצוץ באחוז קבוע של כח האדם בכל אחד מהמרכזים שלהם ולכן, יתכנו פיטורים כפויים בהמשך במידה ולא יגיעו למכסה הנדרשת, עובדים אלה יקבלו גם הם את אותה חבילת פרישה כמו אלה שהתנדבו לכך.

הצומת הזאת תפסה את פיץ ואותי בתזמון רגיש. ברגע אחד, המחשבות על תכנון חתונה יפה מצד אחד אבל בלי להתפרע בהוצאות יותר מדי התחלפו לתחושה שכל הרעיון של אירוע חתונה הוא לא אחראי כלכלית כרגע.
ככל שעברו הימים וקיבלנו עוד מידע, הצלחנו לסנן את הרעש עד כמה שניתן, ולהבין שלמעשה יש לנו ארבע החלטות אפשריות:

1. שנינו בוחרים שלא לעזוב.
במצב כזה, ככל הנראה אשאר ברילוקיישן עד לסוף מרץ למתוכנן. רבים משכני הישראלים חששו מפני שברור שהמעסיק מנסה לחסוך בהוצאות ולכן אנחנו עלולים להתבקש לחזור ארצה בהתראה קצרה, אבל קיבלנו צפירת הרגעה שאין תכנון כזה. למרות זאת, פיץ ואני חששנו שגם בזה אין ודאות מאחר והוא עצמו היה ברילוקיישן בארה"ב לפני כחמש עשרה שנה ולפתע הוא קיבל הודעה שהוא צריך לחזור תוך שבועיים, "וזה קרב בדיוק אחרי שקניתי ציוד סקי חדש!". 
החסרון הגדול הנוסף הוא שאם הרילוקיישן שלי מסתיים כמתוכנן, אהיה מחוייבת לתנאי החוזה עליו חתמתי שכוללים עבודה של שנה בארץ בסוף המשימה. מאחר והמצב הבריאותי של אמו של פיץ הוא רגיש והוא היחיד מאחיו שגר כרגע במרחק סביר ממנה, אין ודאות שהוא יוכל לחזור יחד איתי ארצה דווקא בתזמון הזה. בקיצור, חזרה ליחסים בשלט רחוק.
כמו כן, ברור שיתכן מצב בו לפחות אחד מאיתנו יעבור בהמשך פיטורים שלא מבחירה.

2. פיץ עוזב ואני נשארת.

כפי שציינתי קודם לכן, לפיץ הציעו מענק מכובד ביותר עבור עזיבתו ואחרי עשרים שנה של עבודת משמרות כולל סופי שבוע, הרעיון קרץ לו. הבעיה היא שלבחירה הזו אין ודאות גבוהה כי די מהר הבנו שכמות העובדים בארץ השיכורים שהביעו את נכונותם לעזוב היא כפולה מהמכסה שניסו להגיע אליה, כולל שניים מתוך סה"כ חמישה עובדים בקבוצתו של פיץ. כלומר, גם אם פיץ יבקש לעזוב, לא בטוח שיאשרו לו.
בנוסף, הבעיה שלי של מחוייבות לעבודה בארץ לשנה תקפה גם כאן וזאת במידה שלא אפוטר בעצמי.

3. אני עוזבת ופיץ נשאר. 

בשיחת זום עם כל העובדים ברילוקיישן הסבירו לנו שהאפשרות לעזוב פתוחה גם לנו והדגישו שבמידה ונבחר לעזוב, יש ודאות כמעט מלאה שבקשתנו תתקבל. אם נוסיף לכך את ההיענות הגבוהה בארץ השיכורים שפירושה סיכויים קטנים לפיטורים כפויים בהמשך, ניתן לומר שבאפשרות הזו יש את הודאות הכי גבוהה.
הבעיה היא שסיטואציה כזו היא קצת מבולגנת מאחר וכל העובדים קיבלו תאריך קשיח של עזיבה. כלומר, אם אבחר לעזוב, לא תהיה התחשבות בכך שאני צריכה לארוז את עצמי בחו"ל ולחזור לארץ, כלומר יהיו לי שבועות ספורים להחזיר את כל מה שקיבלתי בארץ השיכורים כולל ציוד עבודה, דירה ורכב, חזרה לארץ לסיום העסקה רגע לפני חגים עם המשפחה. כמובן שבהמשך התכנון הוא לחזור לארץ השיכורים מה שמוסיף עוד נסיעה לתכנית העמוסה הזו. החסרונות כאן, מלבד המענק הצנוע יותר הצפוי לי, הם בעיקר רגשיים. בבחירה הזו יש המון תזוזות של הלוך חזור מהארץ, אי ודאות תעסוקתית שגרמה לי לחוסר שינה שני לילות ברציפות ולא מעט חששות מצדי.

4. שנינו עוזבים.
כאמור, בכלל לא בטוח שפיץ היה מקבל את האפשרות הזאת. במידה ואכן היה מקבל, שנינו היינו מקבלים מענק אבל הופכים למחוסרי עבודה. במקרה כזה, הייתי צריכה לחזור ארצה כמו באפשרות מספר 3. אבל אחרי כן הייתי יכולה לחזור לארץ השיכורים לאחר חתונה. במקרה כזה, פיץ העלה את האפשרות שנעבור לגור עם אמא שלו כדי שהוא יוכל להתמקד לעת עתה בשיפוץ ואולי בניה מחדש של הבית של סבתא שלו (שעומד בשכנות לזה של הוריו) שעומד נטוש לא מעט זמן, מתוך כוונה להשכיר או למכור אותו בהמשך ומשם השמיים הם גבול. 

חשבתי שאצליח לסכם החודש האחרון בפוסט אחד אבל זה כבר הופך לארך מדי, אעדכן את ההמשך בימים הקרובים.
בינתיים, אשאיר אתכם להחליט:

שינויים במקום העבודה

מזה זמן מה שהעתיד במקום עבודתי לא נראה מזהיר.
בתחילה, השינויים היו קטנים יחסית כמו העלאת נושא החסכון לעתים קרובות, ביטול אירועי קבוצה וחברה, והקפאת הכשרות בחו"ל בתירוצי קורונה.
הצמצום הורגש ברמה היומיומית והפרטית בתוך הקבוצה שבה עבדתי וגם במאקרו, בעיקר בכך שמחיר המניה של החברה קפוא במקרה הטוב ויורד במקרה הרע, בעוד שהמתחרות פורחות.
לא פעם, כאשר עוד ועוד שינויים נכנסו, "זקני השבט" היו מתרפקים על איך שהדברים היו נהדרים פעם ותוהים בקול רם איך הגענו למצב של היום. אמנם אינני מהזקנים ממש, שחלקם נמצאים בחברה עשרים שנה ויותר, אבל הפז"ם שלי בחברה מספיק כדי להבין שאלה לא סתם תלונות ישראליות טיפוסיות אלא שיש צדק בדבריהם.

לפני כמה ימים הגיעה הגזרה החדשה, והפעם זו מכה של ממש. הצמצומים לא הועילו והגדילה לא הייתה כפי שקברניטי החברה ציפו ולכן אין מנוס מפיטורים המוניים.

החדשות הותירו אותי בתחושות מעורבות.
ברמה המקצועית, הבחירה הזו מעוררת אצלי שאלות רבות, אבל ברמה האישית, ככל שהעמקתי בהשלכות האפשריות, הבחנתי בחוסר שקט פנימי קיצוני. ככל שניסיתי להבין מדוע כך גיליתי עוד ועוד רבדים בסיסיים שעלולים להזדעזע כתוצאה מהבשורה הזו.

למקום העבודה הנוכחי שלי הצטרפתי לפני כמעט שלוש עשרה שנה והיא למעשה ה-"עבודה של גדולים" הראשונה שלי. בתקופה הזו, חברים סביבי עברו גלגולים שונים בחייהם המקצועיים. חלקם הפכו לעצמאיים וחוו לעתים תקופות קשות של יובש ומיעוט הכנסות, חלקם בחרו במסלולים של השכלה גבוהה עד לרמת הדוקטורט לאו דווקא בתחומים שצפויים להיות רווחיים והתקיימו ממלגות כאלה ואחרות ועבודות זמניות.
רובם השלימו תארים והחליפו עבודות, לעתים תוך תקופות אבטלה ממושכות וכל זה כאשר אצלי המשכורת נכנסת כרגיל ובזמן ואפילו עולה אחת לשנה באחוזים משתנים. למזלי, הפוזיציה הזו איפשרה לי לחסוך בצורה יפה במשך השנים. 

ליציבות הזו הייתה השפעה חיובית במשך כל השנים הללו וביתר שאת בתקופה המשוגעת שחווינו כולנו מפרוץ הקורונה ואילך. בזמן שחלק מחבריי נתקעו בבית עם הילדים או איבדו מקומות עבודה, המעסיק שלי נחשב חיוני למשק ולכן המשכתי להגיע לעבודה כרגיל והצלחתי לשמור על סוג של נורמליות. אותו הדבר קרה גם בהמשך, כשחווינו מתקפות טילים ומלחמה. החיים, לפחות בפן הזה המשיכו כרגיל והותירו קש של שפיות להיאחז בו.

אז מה צפוי לקרות בהמשך?

ההנהלה הודיעה שכדי להימנע מפיטורים כואבים ומיותרים עד כמה שניתן, הם ינסו לעודד פרישה מרצון ומענקי עזיבה. בהמשך היום כולם יקבלו מייל אישי עם הסכום הצפוי לנו במידה ונסכים לעזוב ויהיו לנו שלושה שבועות לקבל החלטה. הבעיה היא שאם כמות העוזבים מרצון לא תגיע למכסה המתוכננת, יתחילו פיטורים כפויים ללא מענק. כך או כך, כל המהלך הזה צפוי לקרות תוך כמה חודשים. מי שיתנדב לעזוב יסיים את דרכו בחברה בסוף ספטמבר ומי שיפוטר יעזוב באמצע נובמבר.

ההודעה על הפיטורים הללו הם סוג של סטירה מצלצלת נוספת שמחייבת אותי ואת פיץ להסתכל למציאות בעיניים. הדד ליין הקצר והאפשרות של הפסד מקור הכנסה מחייב אותנו להאיץ את ההכנות לחתונה ולצמצם עלויות. המכה הנוספת היא כמובן המצב הבטחוני בישראל וביטול הטיסות ההמוני שככל הנראה מבטיח שאיש מבני משפחתי לא ישתתף באירוע הזה. פתאום הרעיון של elopement הופך מרעיון רומנטי של זוג צעיר ומטופש לאפשרות ההגיונית ביותר. 

ולמרות כל מה שנאמר, כמובן ששום דבר לא מבטיח שדווקא פיץ ו\או אני נהיה אלה שנסבול מהפיטורים הללו ובכל זאת, יש כמה עניינים שנצטרך לתת עליהם את הדעת. 

1. מאחר ושנינו עובדים אצל אותו המעסיק, יש סיכוי כלשהו ששנינו נמצא את עצמנו מחוסרי עבודה.

2. בכל מקרה ידענו שבתקופה הקרובה אחד מאיתנו יצטרך לעזוב, אולי זו ההזדמנות לעשות זאת, בתקווה שזה יקרה עם פיצוי נאה.

3. המנהל המקומי שלי טוען שהוא מכיר לפחות ששה אנשים שרוצים לעזוב ולדעתו לפחות כאן, בארץ השיכורים לא תהיה בעיה להגיע למכסת כח האדם שביקשו לשחרר. לדעתו של פיץ שעבד בעבר באתר של החברה בארה"ב, חוקי העבודה שם לא ממש מגינים על העובדים ולכן שם יהיה קל מאוד לפטר אם יהיה בכך צורך.

4. לגבי ישראל, לשם אני שייכת למרות המעבר הזמני, אני חושבת שלא יהיו עובדים רבים שיתנדבו לעזוב בעיקר בגלל חוסר היציבות הכללי במשק. נדמה לי שחוקי התעסוקה בארץ הם קצת יותר דומים לאלו של ארה"ב ולכן אני מניחה שיהיה קל יותר לפטר אם יהיה בכך צורך. 

5. גם בתקופת הרילוקיישן הקודמת שלי היה סבב פיטורים כולל אפשרות לעזיבה מרצון. בזמנו נאמר לישראלים שבחו"ל שהאפשרות הזו סגורה בפנינו, כעת נראה שזה לא המצב. החשש שלי הוא שבתקופה כזו של קיצוץ בהוצאות, לעובדי הרילוקיישן שמקבלים מגורים ורכב על חשבון המעסיק יציירו מטרה על הגב. מצד שני, זה ישחרר אותי מההתחייבות לעבוד שנה בארץ בשובי.

לחזרה מוקדמת ארצה ללא פיטורים יהיו השלכות לא רצויות על פיץ ועלי במיוחד אם זה יקרה לפני שנספיק למסד את הקשר.
בשנים האחרונות כשפיץ ואני דיברנו על העתיד המשותף לנו, הוא ידע שאני רוצה שנעתיק את חיינו לישראל והביע נכונות לעשות זאת, אלא בהתחשב בחוסר היציבות הנוכחי והנקודות שציינתי לעיל, יכול להיות שהגיוני יותר שדווקא אני זו שתעזוב בעת הזו כדי שנוכל לשהות בארץ השיכורים לזמן מה עד יעבור זעם.

אסיים בכך שאספר שאתמול לא ממש יכולתי להתרכז בשום דבר אחר למרות שידעתי שעדכונים יגיעו רק היום. מדי פעם העלתי חששות מול פיץ ותבעתי את תשומת לבו למרות שהוא בסה"כ ניסה להתרכז באירועי האולימפיאדה. ככל שהעמקתי בעניין הבנתי פתאום עד כמה השפיות היחסית שבמקומי שברירית. 

הרילוקיישן הזה הזיז אותי מקשר ממושך בשלט רחוק לקשר זוגי נורמלי. היציאה מישראל בעיתוי של מלחמה מקומית בואכה איזורית ואיפשרה לי ליצור בועה של רוגע בתוך כל הכאוס. ההטבות החומריות של רכב על חשבון המעסיק ודירה חדשה ומאובזרת ללא שכ"ד וחשבונות הן כמובן בונוס מהנה.
גם ללא הרילוקיישן, אני מרגישה שבמשך השנים מצאתי מקום נח שבו אני מרגישה מוערכת. אם לא נתקדם מהר עם ענייני החתונה לפני שחרב הפיטורים תונף בטעות מעל צווארי, אהיה מחוייבת לחזור ארצה.
חזרה לריחוק, ללחץ, לחששות, ללא הכנסה, ללא מקום משלי ועם צורך דוחק להמציא את עצמי מחדש בפן התעסוקתי.

פיץ, שנוטה להיות אופטימי יותר ממני בינתיים מיטיב לראות את חצי הכוס המלאה.
יתכן שזוהי קריאת השכמה והזדמנות לנסות משהו אחר, ללא משמרות לילה וסופי שבוע. אם חוקי התעסוקה כאן באמת מקשים על פיטורים יתכן שפיץ יוכל להמשיך לעבוד בזמן שאני מחפשת את דרכי המקצועית ובכל מקרה, נראה שאני יכולה להשאר בארץ השיכורים בהנתן תעודת נישואים. 

כלומר, אם נשאר עם אצבע על הדופק ונפעל מספיק מהר, יתכן ונבחר לפנות בצומת הזאת ולצאת יחד לדרך חדשה.

שגרת חורף

תקופת "אחרי החגים" כאן בארץ השיכורים עוברת על מי מנוחות. השלווה פה מרגישה כמעט אמיתית עד שאני מתעדכנת בחדשות או קוראת את התגובות במדיה החברתית וכו' ואז מבינה שעולם כמנהגו נוהג.

בשתי שיחות שהיו לי לאחרונה, האחת עם אחיות שלי והשניה עם הארלם, נשאלתי אם האנטישמיות ו\או האנטי ישראליות מורגשת כאן. תשובתי הייתה שיש דיסוננס בין האינדיבידואלים שאני פוגשת, שמתחלקים לכאלה שלא יודעים כלום וזה לא מעניין אותם לכאלה ששואלים אם המשפחה שלי בסדר ומקווים שכולם בטוחים, לבין הרמה הלאומית ופוליטית שדי נגדנו. 
כמובן, מדובר באנשים שצועקים בקולי קולות להפסיק את האפרטהייד (בלי לדעת שיצאנו מעזה לפני קרוב לעשרים שנה), מזמררים "פרום דה ריבר טו דה סי" בלי להבין מה יישום העניין אומר עבור ישראל וכאלה שבאופן כללי אין להם שמץ של מושג מה באמת קורה בארץ ובכל זאת סיגלו לעצמם דעה מאוד נחרצת בנושא. 
הגדילה לעשות פוליטיקאית מסויימת, שעומדת בראש מפלגה שיצא לה כאן שם פרו-פלסטינאית בהגזמה שטענה אתמול שעל ארץ השיכורים להצטרף לעתירה הדרום אפריקאית כי זו הדרך היחידה לוודא שישראל לא תמשיך יותר ברצח וגם תוביל להפסקת אש קבועה.
בין כל התגובות שמביעות תמיכה או סתם אלה המיותרות, שמחתי לראות צדיקה אחת בסדום שהזכירה שבית הדין גם קרא לשחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים הישראלים ודרשה מהפוליטיקאית הלא מכובדת להשתמש בהשפעה שלה כדי לוודא שזה יקרה. כמובן שלא הייתה תשובה והיא אפילו קיבלה כמה תגובות שליליות ממשתמשים אחרים שלא קשורות לתוכן ולמסר שהיא ניסתה להעביר.
המשכתי לגלול בפיד של אותה פוליטיקאית, והופתעתי לגלות שכל הפרסומים האחרונים שלה קשורים כמעט ללא יוצא מן הכלל למלחמה. האם אין לה ענייני פנים לעסוק בהם? גם רבים מהמגיבים שלה תהו.

בנושאי משפחה, קיבלתי הפתעה בלתי צפויה.
בשבוע שעבר התקשרתי לדודה שלי מצד אמי לשיחת סמול טוק וגם כדי לדבר על הדירה המושכרת של סבתא שלי. 
בפתח השיחה, ציינתי שדיברתי עם אבא שלי לפני כן בטלפון והוא סיפר לי על שיחה שהייתה ביניהם (הדודה ואבי)... 
"לאלאלא, תמחקי את השיחה הזאת, מבחינתי היא לא הייתה"
"מה...?"
"כן נו, זה אבא שלך והשטויות שלו. ברור שהוא מוזמן..."
ואז הבנתי.
בשיחה אחת עם אבי הוא הזכיר את הדירה, ובאחרת, הוא ביאס לי את הצורה כשביקש לוודא שפיץ לא מגיע לחתונה. 
מסתבר שהדודה ואבי מקשקשים ביניהם לא מעט, ואבי הוא זה שהעלה את החשש מפני בואו של פיץ, וכנראה הלביש את זה עליה בלי קשר לדעתה.
סיפרתי לה על השיחה המפתיעה עם אבי ושלא רציתי לקלקל לאף אחד את האירוע.
היא אמרה שזה ממש שטויות. היא מזמינה חברים מהעבודה, חלקם חילוניים וחלקם גייז ואין עם זה שום בעיה. 
בנוסף, היא הזכירה לי שאבא שלה (שנפטר לאחרונה) גם הוא היה גר. אז מה? אם למישהו יש בעיה עם זה, אז זה חבל מאוד כי זה מי שהוא וזו מי שהיא, אין טעם להתווכח עם המציאות. 
הודיתי לה על ההזמנה ועל הדברים שאמרה ואמרתי שחששתי שאולי הבקשה הגיעה מהחתן (חסיד ויזניץ') והיא השיבה בשאלה "את מי זה מעניין מה הוא מבקש?" 🤣
בקיצור, נראה שהשיחה המבאסת הזאת היא תערובת של חוסר הנוחות הידוע של אבי מהזרות של פיץ והרצון שלו תמיד להיות בסדר עם כולם. 

בגזרת העבודה הדברים ממשיכים להתנהל כרגיל. החברים המקומיים מתלוננים שעמוס להם, אבל כל מי שהגיע יחד איתי מישראל מנסה שלא לצחוק מאחר שכמות המשימות שהיינו מצופים להתמודד איתה פר משמרת הייתה גבוהה פי כמה וגם תרבות העבודה בארץ לחוצה הרבה יותר מאשר כאן.

עוד בענייני עבודה- בשבועות האחרונים החלטתי שנמאס לי לשלם בקפיטריה עבור ארוחת צהריים. לרוב יש אפשרות צמחונית אחת, כמעט לכל המנות הם מוסיפים צ'יפס או מזון מטוגן אחר ובאופן כללי נמאס לי לשלם עבור מזון שאני לא מאוד נהנית ממנו. לכן, התחלנו לבשל מראש ביום האחרון של החופש עבור ימי בעבודה. 
באופן הזה, האוכל לטעמנו, יש לנו יותר שליטה על מה שנכנס פנימה וגם יש לנו את האפשרות לאכול גם בשעות שהחדר אוכל כבר נסגר. בשבוע האחרון הכנתי סיר גדול של מרק ירקות עשיר במיוחד שהתאים בול למזג האוויר האפור והמבאס. 

שיהיה שבוע טוב ושקט לכולנו.

ארבע חששות ופתרון יצירתי אחד

הזכרתי לפני זמן מה את הרילוקיישן שהוצע לי במקום עבודתי. כמה וכמה מהקוראים עודדו אותי ושמחו על האפשרות לנסוע ולהתאחד שוב עם פיץ ולמען האמת כך גם אני הרגשתי כששמעתי על הנסיעה לראשונה, אלא שמעז עברו כמה שבועות והחששות שלי בינתיים הולכים ומתגברים.

חשש ראשון הוא החוזה עליו אני מצופה לחתום.
הסעיף הרלוונטי לעניינינו אומר שאני נוסעת לשנה (המשימה הקודמת התארכה בסופו של דבר לשלוש, אבל זה לא משהו להסתמך עליו) ומחויבת לחזור ארצה ולעבוד כאן שנה נוספת בתום התקופה. רבים משערים שאם פיץ ואני נמסד את הקשר ובמיוחד אם כבר יהיה הריון ברקע, אז אוכל לבקש להשאר שם וככל הנראה בקשתי תענה. בין האוחזים בדעה זו היה המנהל שלי שניסה לרמוז שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, הוא מעריך שכך יהיה.

כשחשפתי בפני קולגה מקבוצת הרילוקיישן בעבודה את העובדה שאני בזוגיות שם, כדי לשים את הקלפים על השולחן וכדי להבין איפה זה שם אותי, היא המליצה לי בחום שלא לבנות על זה. היא סיפרה על מקרה שעובד מארץ השיכורים נסע ארצה, הכיר פה מישהי וכבר היו ילדים ובכל מקרה המעסיק שלו התעקש על חזרתו. היא גם סיפרה על מקרה אחר שהגיע לבית משפט מאחר והחוזה אומר שבמידה ואני לא עומדת בתנאי של שנה נוספת בארץ, אני עלולה להדרש להחזיר את עלויות המשימה והסכום הוא כמובן גבוה מאוד.

את דעתה היא סיכמה כך -
אם אני מחליטה לנסוע, כדאי לי להתכוונן לחזרה ארצה. אם ארצה להשאר שם, עדיף כבר שהיא תכנס אותי, את המנהל שלי ועוד גורמים רלוונטיים והם ינסו להניע תהליך בו יעבירו אותי למקבילה הארץ-שיכורית כמעבר חד צדדי וקבוע. בכל מקרה היא לא עושה שום דבר כרגע ולא מדברת עם אף אחד ומשאירה את הבחירה בידי.

ואז הסתבר שהיא דווקא כן הלכה ודיברה... לא יודעת עם מי ואיך אבל זה כנראה עבר דרך כמה מנהלים, דרך מנהל המחלקה ועד למנהל שלי שהתבקש לוודא שאני מודעת שאני מצופה לחזור בתום התקופה.
הופתעתי שמישהו חש צורך להבהיר לי שוב את העניין ועוד דרך המנהל שלי. אבל מה שהכה בי יותר חזק הייתה בחירת המילים שהמנהל שלי השתמש בהן כאשר עשה זאת, מילים די בוטות ובנוסף ההבנה שהנושא עבר דרך כל כך הרבה מנהלים הביכה וגם העליבה אותי מאוד. למה העליבה? כי במשך כל כך הרבה זמן אחרי חזרתי קולגות ואפילו מנהלים אחרים שאלו אותי למה אני עוד נמצאת כאן ולא נוסעת לארץ השיכורים ותשובתי תמיד הייתה שהתחייבתי לשנה בארץ בחזרתי והם לרוב גיחכו בפקפוק וחלקם טענו שזו חרטא שאפשר לצאת ממנה בקלות. אז אחרי כל זה, ואחרי שאני הייתי העובדת היחידה שהמשיכה לעבוד רצוף מהבית ללא יום מחלה אחד גם תוך כדי בידוד קוביד - הם מעזים לפקפק ביושרה שלי? 

נפגעתי וכעסתי מאוד עד כדי כך שיומיים אחרי כן המנהל שלי כינס אותי לשיחה כי ראה שמשהו עובר עלי ואני פשוט התפרקתי לגמרי. זו הייתה שעה של דמעות והררי טישו מצדי במהלכם הטחתי בו את הכעס שלי על התנהלות המערכת, על בחירת המילים הגרועה שלו, על זה שנאמר לי שהשיחה תשאר ביני לבינה כשלמעשה היא הלכה והפיצה את התוכן שלה בניגוד לידיעתי ורצוני ועל כך שבסופו של דבר מציירים אותי כאדם לא אמין שמנסה להתחמק מהתחייבויות.
כל הסיפור הזה ממש הוציא לי את החשק מהנסיעה.

קצת סטיתי מהנושא כאן אבל השורה התחתונה היא שאני חוששת מאיך שהשנה הזאת תשפיע עלי ועל פיץ מבחינה זוגית ובעיקר ממה שיקרה בתום התקופה, מתיזוזים של שני מעברים גדולים בתקופה קצרה ומהלבד-יחד-שוב לבד.

חשש נוסף נוגע להתארגנות.
מצד אחד, הפעם לא ממנים לנו משלוח או אחסון תכולת דירה. המימון מצדם הוא כמות מגוחכת של שתי מזוודות וטרולי לאדם. כלומר, אני צריכה או למכור את כל הרהיטים והדברים שלא נוסעים איתי, שזה בעצם כמעט הכל חוץ ממעט בגדים, או לדחוס הכל איכשהו למחסן של הורי.
אפשרות אחרת שעלתה בדעתי, היא להציע לאחותי להתגורר בדירה בהעדרי. להפתעתי, היא הביעה נכונות לעשות זאת, מה שיאפשר לה לצאת מבית ההורים לראשונה לדירה לבד, שנמצאת כמה דקות הליכה מהם ומשאר בני משפחה וגם היא חוסכת המון כסף על ריהוט. הבעיה בתרחיש הזה הוא שאם הוא יתממש, לא ברור מה יקרה ביום שאחזור. האם זה אומר שהיא יוצאת?
האלטרנטיבה הכי קשוחה היא, שאמכור או אאחסן הכל, אוותר על הדירה ואכניס את עצמי לבלאגן רגשי בו עם חזרתי אגור שוב בבית הורי עד למציאת דירה חלופית. 

חשש שלישי הוא בריאותי.
לאחרונה אני מבקרת לא מעט אצל גניקולוגים ומומחי פוריות שהמליצו לי בחום להתחיל בהליך של שימור פוריות, אם פיץ ואני עומדים להתחיל לנסות להכנס להריון כבר מחר. מה אם אצטרך טיפולים נוספים בזמן שאני בניכר?
מעל המשוכה הזאת אפשרי לעבור אם התחיל לזוז בהקדם מאחר והנסיעה המדוברת עתידה להיות בסוף אוקטובר.

חשש רביעי הוא מקצועי.
בשנים האחרונות תפסתי לי נישה חצי ניהולית והרבה פחות טכנית. חברי הנוכחיים לקבוצה שמחים עם הסידור הזה - הם לוקחים משימות ואני מטפלת בכל המסביב, הטלפונים, ההזמנות, עדכונים ובלבולי מוח. אם וכאשר אסע לשם, אצטרך לחזור לצד הטכני של התפקיד. המחשבה  על כך גורמת לי לחשוש מעט, גם כי מעולם לא התעמקתי במיוחד בסט המכונות הנוכחי (בנסיעה הקודמת צברתי נסיון מעשי וטכני בסט מכונות אחר) וגם כי מעצם היותי אשה, יש דברים שאני יודעת מראש אני פשוט לא אהיה מסוגלת פיזית לעשות. אם אני הולכת על זה, אצטרך להשתפשף מאוד ברמה הטכנית, אני לא רוצה לנסוע לשם ולעשות לעצמי פאדיחות.

את כל החששות שפירטתי כאן השמעתי באוזני פיץ שהבין ללבי ואמר שהוא מזדהה במיוחד מחיפוש עתידי של דירה ובכל זאת הודה שהצד האגואיסטי שבו רוצה שאגיע. באשר לפתרונות קונקרטיים לקשיים שהעלתי, היו לו כמה הצעות מקוריות.

בנוגע לחשש מחיפוש הדירה בשובי, הוא העלה רעיון שבו אשלם לאחותי חלק מהשכירות בשנה הזו עבור התחייבות שלה שתצא כאשר אשוב, כך לי תהיה ודאות ולה כל הסיפור הזה יצא פחות יקר. הוא הזכיר לי אפשרות שהעלתי בעצמי והוא לנצל את הזמן לחיפוש ורכישת דירה, כפי שהתחלתי לעשות בשנה שעברה. צעד כזה גם יבטיח שיהיה לי לאן לחזור וגם יהווה סוג של עוגן והבטחה של עצמי לעצמי שאכן אשוב.

פתרונות לעניין הבריאותי ולמחוייבות לחזרה לשנה הוא קשר יחד כהצעה שכבר עלתה בעבר - שאתפטר מעבודתי, אעבור לארצו ושם אוכל לבחור אם ארצה להתחיל קריירה חדשה, הרי לא פעם קיטרתי על זו הנוכחית, לחזור ללמוד כמו שרציתי ו\או שאתפנה להרחבת המשפחה בראש שקט. 

הטיים ליין של הפתרון לכל החששות שהעלתי נראה לפי פיץ כך   חיפוש דירה לרכישה תוך כדי הקפאת ביציות , אחרי הרכישה למצוא שוכרים שבתקווה יממנו את תשלומי המשכנתא. בהמשך להתפטר, לעבור לארץ השיכורים ולחזור ללימודים או עבודה תוך כדי הרחבת המשפחה. וככה אין שנה לחזור אליה, אין דירה שצריך לחפש, השעון הביולוגי וההורים שלי יוכלו לרוות קצת נחת (בתקווה) ואין עניין של לחזור לעבודות ציוד.

הגיוני? אפשרי? אולי. אבל אלה החלטות כל כך גדולות ובעלות דד ליין קצר מאוד. 

לא בטוחה איך כדאי לי להמשיך מכאן אבל ברור שבניגוד להתלבטויות אחרות שהיו לי בעבר, כאן אצטרך להחליט ולפעול די מהר.

חופשים

עוד שעה אתחיל להעביר את סיכום פעילויות הלילה למשמרת הנכנסת. מיד אחרי זה אניח את הלפטופ ותיק הגב הגדול בלוקר ואגש עם תיק הגב הקטן והטרולי למונית שתסיע אותי אל המושב בו ידידי החנון גר. 

אצל החנון אבלה כמה שעות, אולי בנימנום ואז יקפיצו את שנינו לשדה התעופה. 

בשעת הלילה שננחת בפריז נקח תחב"צ ונפגוש את פיץ במלון.

צפויים לשלושתנו כמה ימים מעניינים של הופעה של אבנסנס, שהיא הסיבה הראשונית להגעתנו, קצת שווקי חג מולד ואולי דיסנילנד. מעולם לא נסעתי בחברותא כזאת, עם בן זוג וידיד, אני מקווה שהכל יזרום על מי מנוחות ושיהיה נעים ונח לכל המשתתפים.

עוד בגזרת חופשים- מקום העבודה שלי מנסה לחסוך עכשיו בהוצאות. בחודשים האחרונים רצו פרוייקטים רבים של התייעלות ולאחרונה חרב הקיצוצים התנופפה לה גם לכיוון ההוצאה הזו שנקראת כח אדם, מה שהכניס את המנהלים לדילמה.

מצד אחד, צריך להפחית בהוצאות, מה שלרוב אומר פיטורים אך מצד שני יש פה מפעל נוסף בהקמה וברור שעוד מעט יצטרכו להגדיל בהרבה את כח האדם כדי לאייש אותו. הפתרון שנמצא- להציע לעובדים להתנדב לחל"תים בתקופת הרבעון הבא בשני מסלולים אפשריים- או למספר ימים בודדים/ קיצוץ בשעות המשמרת או לתקופה של כמה שבועות ברצף. למנהל שלי אסור באופן רשמי לשכנע או להניע אף עובד אבל ברור שהעדיף שכל אחד יקח יום או יומיים וזהו, למרות שחלקנו פנטזנו על תקופות ממושכות יותר.

במקרה של פיץ ושלי, התלהבתי מיד והצעתי שנקח שנינו חל"ת ארוך ונצא לטיול בהודו או דרום אמריקה. הוא, שלשם שינוי הביע את הצד היותר שקול כלכלית, אמר שבתקופת אינפלציה לדעתו זה לא כדאי. כינסנו ישיבה בסקייפ עם חטיפים ובירה ובסופה החלטנו שכל אחד מאיתנו יקח חודש חופש ויסע לבלות במדינתו של השני. התכנון הכללי הוא שהוא יגיע לכאן קודם ואולי זו תהיה הזדמנות טוב עבורו להכנס לקורס עברית אינטנסיבי ומאוחר יותר אני אטוס אליו כאשר תהיה לי הזדמנות להתאוורר קצת או להשקיע יותר בכל מיני פרוייקטים שרציתי והזנחתי וגם זה יתן לשנינו הזדמנות לגשת למשרד עורכי דין מקומי ולהבין את כל הבירוקרטיה הדרושה עבור מעבר אפשרי שלי לשם.

המנהל שלי כאמור לא התלהב לאבד אותי לחודש אבל סיפרתי לו שיהיה פה פן בירוקרטי עבורנו. יש מצב שהוא הסכים כי הבין שאני עומדת לחזור משם נשואה 😅

היום הייתי צריכה לבקש את הבקשה במערכת היעודית והאמת היא שקיבלתי קצת פיק ברכיים.

אני יודעת שזה אידיוטי כי יש לי חסכונות וחודש אחד ללא משכורת לא יהרוג אותי אבל איכשהו המחשבה על זה בכל זאת מלחיצה אותי. אני מניחה שזה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית שמקדש את הצורך ביציבות והכנסה קבועה בכל מחיר. שיתפתי את חששותי עם פיץ שמעט התקשה להבין את התגובה שלי, אבל לבסוף הרגיע אותי. לבסוף, הגשתי בקשה וגם זה למרות שהמנהל מנסה להוריד אותי מזה או לגרום לי לקחת תקופה קצרה יותר. אני מניחה שזה לא טובה, התלוננתי פה מספיק על הלחץ והקושי אז אולי אוורור כזה יעשה לי טוב. 

הלכה השינה

הזכרתי כאן לא מעט את הרגלי השינה הדפוקים שלי. 

את זה שאני לא ישנה לפני משמרת בוקר ראשונה בעבודה ושאני גוררת איתי עייפות ונרגנות שמלווים אותי הלאה בהמשך השבוע. סיפרתי על משמרות לילה שודאי לא עוזרות למצבי ועל כך שאני משלמת על התשישות והשינויים התכופים בשינה מרובה מדי ולא סדירה בימי החופש שלי.

ובכן, המצב רק מחמיר.

אם עד השבועות האחרונים מצאתי איזון שברירי בכך שהייתי נכנסת לישון בול בשתיים וחצי לפני משמרת בוקר, מותירה לעצמי שלוש שעות ורבע לפני שצלצול השעון הראשון היה משמיע את קולו, בשבועות האחרונים אני לא מצליחה להרדם לפני שלוש וחצי- ארבע. אפילו קרה שיצאתי לעבודה, למשמרת של שתיים עשרה וחצי שעות לא כולל נסיעות ללא שינה כלל. זה הרגיש כמו עינוי.

אתמול הייתי אמורה להתחיל משמרת ראשונה ושוב לא הצלחתי להרדם גם כשכבר חשתי שהעיניים רוצות להעצם. אלא שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, החלטתי שאני לא מתעללת בעצמי והודעתי למנהל שאני לא מגיעה.

במאמר מוסגר אומר שלא פעם קרה שהצלחתי לסחוב את עצמי למשמרת בקושי רב, אחרי מעט מאוד שעות שינה ו/או מוטיבציה, כי זה מה שצריך לעשות, תוך כדי שחברי לעבודה שולחים הודעות הברזה של הרגע האחרון בנוסח "לצערי לא אוכל להגיע היום" ("לצערי"... ממש) "אני לא במיטבי היום" (אני במיטבי על חוף הים עם כוס קוקטייל, אבל זה לא אמור לעניין אף אחד). 

בדיקה קצרה גילתה לי שבמהלך 2021 לקחתי יום מחלה אחד. לכן החלטתי שגם לי מותר. 

אתמול עבר חלק- הודעתי למנהל ובקבוצת הווטסאפ המשמרתית, הצלחתי סופסוף להרדם בשמונה וחצי והתעוררתי אחה"צ.

היום הצלחתי להתעורר אפופה לאחר כמעט שעתיים של שינה. החלטתי שעדיף לי גם היום לוותר, ומחר להמשיך במשמרות הלילה כרגיל. הרי גם ככה כל השעון שלי הפוך.

כאן הוא כבר שאל אם אפשר להתקשר.

המנהל האיכפתי ניסה להבין מה קורה איתי, האם זו תקופת לחץ זמנית או משהו אחר. אמרתי לו שלמרות הלחץ ממעבר הדירה המתקרב (חתמתי בדירה החמודה ואני אמורה להכנס בתחילת ינואר) שזה בעיקר עוד מאותם קשיי ההסתגלות המאוחרים שהעלתי בשיחתנו האחרונה שנערכה לפני כמה שבועות. 

הוא שאל מה דעתי אם אעבוד רק בקרים לתקופה מסויימת. אמרתי לו שמתישהו אצטרך לחזור ללילות ואז הבעיה תחזור. הוא הציע גם עבודה רק בלילות, כאשר הבין שכרגע כל כך התהפכתי שדווקא הבקרים הם מאתגרים יותר עבורי. הוא הציע שאתחיל תהליך רפואי כדי להפוך את המצב לקבוע.

האמת? אני לא יודעת מה דעתי על הנושא.

עבודה של בקרים בלבד או לילות בלבד פירושה שאעבוד בהכרח עם אחת המשמרות האחרות, אני לא בטוחה שאני רוצה את זה. חוץ מזה, אופי העבודה שונה לחלוטין- בבקרים בד"כ עמוס ולחוץ מאוד וכל זאת כאשר המשכורת נפגעת והלילות אמנם רגועים יותר, אבל עבודה בלילות בלבד נשמעת לי כמו רעיון רע.

לבסוף, שאל מתי אני פנויה כדי שנדבר ורמז שהנושא לא יהיה נעים. קבענו לערב, אחר המשמרת. 

אני באמת תוהה מה עומד להאמר שם. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני די מתוחה.

תקופה לא קלה

סאגת המגורים נמשכת. 
לבעל הדירה, ששוכר בעצמו ביפו, נגמר החוזה והתכנון המקורי שלו היה לעבור לכאן עם אשתו, לאחר שהשותפה שמעבר לקיר וגם אני הודענו שאנחנו עוזבות בסוף החודש. לכן, כדי להבין לאן הם נכנסים, הם הגיעו בשבוע שעבר כדי לראות את מצב הדירות שלנו. היה משהו מספק בלהראות להם את כל הליקויים ולדעת שהם יצטרכו להתמודד עם הדיסה הזאת בעצמם בקרוב ובמיוחד ניכרו הבעות הפנים הדי שוקיסטיות של אשתו שלא הייתה מעורבת יותר מדי בשיחות בינינו כל פעם שמשהו התקלקל.
כששוחחנו ארבעתנו, התברר בעצם שאף אחת מאיתנו עוד לא מצאה דירה. בעל הבית אמר שינסה להאריך את החוזה שלו ביפו ואז גם אנחנו נוכל להשאר כנראה עד סוף אוקטובר. בינתיים אני ממשיכה לחפש במרץ.
אחרי שהם הלכו, נשארנו שתינו לדבר. היא הכניסה אותי לצד שלה לראשונה והראתה לי כל מיני סדקים מפחידים בקירות ועוד כל מיני תיקונים שנעשו ושצריכים להעשות. עוד דיברנו והיא שיתפה אותי במהלך שלם של שיחות שהיא שמעה מהשכנים ומהם היא הסיקה שהשכנה למטה היא כנראה זו שהודיעה לרשויות על הדירה המחולקת: 

כחודשיים לאחר שנכנסתי לדירה, הברז במטבח דלף ונזקק להחלפה. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בשכנה מבוגרת שבדיוק נכנסה לבניין כאשר ביד אחת היא סוחבת שקית קניות גדולה ובשניה אחזה במקל הליכה, הצעתי לעזור לה עם השקית ובזמן הזה פטפטנו. הייתי כאמור חדשה בבניין, אז היא שאלה אותי מאיזו דירה אני והסתבר שבדיוק זו שמעליה. היא סיפרה לי שיש לנו כנראה בעיה בצנרת כי אצלה בתקרה יש כתם או עובש וביקשה את מספר הטלפון של בעל הדירה כדי לדבר איתו על זה. נתתי לה וגם הודעתי לו על שהתרחש ושכדאי לו לצפות לשיחה "אה, זאת? היא כבר המון זמן מתלוננת על זה ואין כלום. תתעלמי ממנה".
חשבתי שזה ממש מגעיל מצדו שהוא ככה מבטל אשה מבוגרת. 
והנה, היא נקמה. איזו קארמה נהדרת.


יצא שאני בחופש יותר משבוע. 
את שלישי שעבר כבר מזמן ביקשתי חופש כי הוא בדיוק נופל על הסדנה וימי רביעי וחמישי שהייתי אמורה לעשות בהם משמרות לילה נלקחו לבסוף גם הם מאחר ותור רפואי שנקבע לי לפני שבועיים בוטל כי הרופאה נכנסה לבידוד והתור הפנוי הבא היה בעוד כמה חודשים, במרפאה יכלו להציע לי רק תזמון כזה שנפל לי על אחה"צ בין שני לילות. ההליך שעברתי שם היה מהיר מהצפוי ולא כאב, למרבה הפלא, עד שכמעט שקלתי ללכת לעבודה בכל זאת. מהר מאוד עבר לי.
מחר הייתי אמורה להתחיל משמרת בוקר אבל גם תאריך זה נלקח כחופש כי שוב יש סדנה ומחר זה סשן ארוך של 10:00-18:00. למחרת ברביעי אשוב לעבוד למרות שממש לא מתחשק לי. 


אתמול נפגשתי עם קישוא אחותי והדודה לסושי. זה מפגש שדיברנו עליו באופן טנטטיבי לפני כשבועיים כאשר קישוא והגיס התארחו אצל הדודה בשישי והדודה התחילה להתעניין בהתמודדותה עם חיי בנישואים הטריים שלה. היא הציעה שנפגש שלושתנו כדי לחלוק אני והיא מנסיוננו עמה וכדי שיהיה לה מקום לשתף ולפרוק.
מעט לפני שיצאתי לדרך שוחחתי עם פיץ בוידאו וסיפרתי לו על המפגש, על מטרתו ועל הידע שלכאורה אנחנו יכולות לחלוק עמה... ואז הייתה לי רגע של תובנה שהעמידה אותי במקומי.
מי אני בכלל שאחלוק למישהו עצות בזוגיות? אני, שמנהלת שיחות וידאו מהספה שלי בישראל עם פיץ שמדבר איתי מארץ השיכורים אבל באותה מידה יכל להיות בתא כלא, ככל הידוע לי, אמורה להיות כאילו דמות שיש לה נסיון חיובי לחלוק בנושא?
פתאום הרגשתי כל כך מטומטמת גם על הכאילו מעמד וגם על השיחה הזאת בכלל עם פיץ, שבינתיים הנושא שלה התחלף להגירה והטבות מס והשאלה שעמדה באוויר הייתה מופנית אליו "האם אתה צריך הטבות מס כדי לעבור לישראל?" והוא ענה שכן. הוא הבין כנראה איך זה משתמע כשקלט את הבעת פני ואז תיקן עצמו "רגע, דיברנו על נושאים כלכליים אז מהמיינדסט הזה עניתי לך. ברור שאם אני עובר זה לא יהיה בגלל כסף" אבל המילים הללו רק ערבלו עוד יותר את המחשבות בראשי. 
"אני נותנת לך משהו בעל ערך רב יותר מכסף" עניתי לו, תשובה שיכולה להתפרש בכל מיני אופנים אבל כוונתי הייתה לזמן שלי.
אני נותנת לו את הזמן שלי כשאני מחכה כמו מטומטמת שמשהו יקרה.
שדירה נורמלית שאינה מחולקת תצוץ.
שיהיה לי אומץ להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלי ולא לברוח כל הזמן לספרים ולאינטרנט.
שאבין מה קורה עם העתיד התעסוקתי שלי.
שאפסיק להיות זומבי ואזכר אין זה מרגיש להיות בן אדם חי שוב.
שיהיה לי בן זוג שאפשר לראות אותו גם לא דרך מסך.
אני נותנת לו זמן שיכולתי לחבק בו מישהו אחר.

הנושא הזה קשה לי לאחרונה במיוחד, אחרי שפיץ אמר כהערת אגב לפני כמה שבועות שבמפגש הערכת העובדים השנתי שאמור להתבצע בימים אלו עם הבוס שלו, הוא מתכנן לדבר איתו על האופציה של לקיחת חל"ת כי שיוכל להצטרף אלי בארץ לכמה חודשים. בזמנו התרגשתי מהרעיון ומהניצוץ הלא-שכיח של תושיה שהוא הפגין, אבל מאז הוא לא הספיק לדבר עם המנהל שלו שעדיין נמצא בחופש.
מצד שני, הקשיים המשפחתיים שלו נוכחים במיוחד.
אחיו ומשפחתו הגיעו השבוע לביקור אצל ההורים שלהם. האח שותף לדעתו שהם לא יכולים להשאר לבדם עוד זמן רב והציע בזמנו שיעברו לגור איתו במדינה השכנה והוא גם תכנן לדבר איתם על הנושא הזה בהגיעו אליהם.
אבל למציאות יש לפעמים תכניות אחרות - שלשום פיץ סיפר לי שאביו מאושפז כבר כמה ימים בבית חולים בגלל בעיות הריאה הסבוכות מהן הוא סובל.
ובין הקשיים הרפואיים, הנאמנות של פיץ למשפחתו בשעות לא פשוטות אלה, השעון מתקתק. וככל שהדפים בלוח השנה מתחלפים כך גם הרגשות שלי מתעמעמים ואת מקומם של אהבה וגעגוע תופסים פצעים, כאב ואי ודאות.

אני מרגישה כלואה במעגל מכלה שבו החוזה שנגמר והנסיבות בהן זה קרה מכריח אותי לחפש דירה יקרה שאינה מחולקת (מאסתי בשותפים). לשם כך אני צריכה עבודה, אך זו הנוכחית שלי שוחקת אותי נפשית לאבקה ומצד שני אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות למצוא תחליף או לשפצר את כישוריי כדי לשנות מסלול. בו זמנית בן הזוג שאמור ואכן מנסה לתמוך, מכאיב לי רק בעצם היותו והיותנו בסיטואציה בה אנחנו עוד - אנחנו. בנוסף, הדברים האחרים שהיו מחזקים אותי פעם כמעט ונעלמו לחלוטין עם הקורונה. אני חוששת לרקוד בימים אלה כי ריקוד לטיני הוא קרוב מטבעו, לעמוד אין לי חשק וכנ"ל גם ריצות או אימונים אחרים שפעם עוד הייתי מתמידה בהם. הסדנה שאמורה לעזור לי להתמודד עם הפצעים שאני סוחבת עמי הביאה אותי בינתיים עד לשלב מאוד כואב ורגיש שבעיקר פותח את אותם פצעים אבל עוד לא ממש תרם להגלדתם ועל חברות בכלל אין מה לדבר. 

אני קמה בבוקר (או אחה"צ, זה לא באמת משנה) ורק מרדימה את עצמי נפשית וקוגנטיבית כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, בהן אני מספיק עייפה כדי להרדם שוב.

אני לא חיה אבל גם לא ממש מתה ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל זה.

ובחלומי

בעל הבית התקשר היום כדי לעדכן שהוא הולך עם עורך הדין שלו לחקירה בעירייה בעוד שבוע-שבועיים, אחרי שכזכור, הלשינו על הנכס המחולק שלו.

"נו, ומכפת לי?" חשבתי לעצמי ואז הוא המשיך והציע הצעה- מכיוון שלא ברור כמה זמן התהליך הזה ימשך וסביר מאוד שבסופו של דבר הוא יצטרך להחזיר את הדירה למצבה המקורי, הוא לא יוכל להתחייב לחוזה לשנה נוספת. במקום, הוא הציע לשותפה מעבר לקיר ולי חוזה שבע"פ לשלושה עד שישה חודשים כאשר כל צד יוכל לתת התראה של בערך חודש לפני יציאה. אמרתי לו שאני בעבודה אז אצטרך לחזור אליו לגבי זה בהמשך.

בצהריים, חזרו אלי מאיזה קורס הכשרה מקצועי שהתעניינתי בו לא מזמן ושעבורו הגשתי מטלת כתיבה קצרה באנגלית. הנציג מעבר לקו אמר שעברתי את הבחינה. הקורס, מיועד לפתוח אפיק להשתלבות בשניים או שלושה תפקידים מסויימים וכששאלתי איזה מביניהם הכי יתאים לי לדעתו, הוא הצביע על אחד ואמר שכך כנראה הדבר בגלל שזה נשמע דומה לרקע התעסוקתי והנסיון הנוכחי שלי.

רגע, אז בעצם אני הולכת לשלם עבור קורס ולעבור מסלול רק כדי להגיע אל אותו תפקיד לוחץ ושוחק אצל מעסיק אחר? 

 הוא ענה על שאלותי וניסה לגרום לי לשלוף את כרטיס האשראי, אך גם לו אמרתי שאני בעבודה ושאצטרך לסגור איתו לקראת סוך השבוע.

בערב התקשר בנו של בעל דירה נחמדה שראיתי כדי לנהל שיחה קצרה ולראות אם אני מעוניינת. אמרתי שכן (למרות שמאז קצת ירד לי ממנה...) וסיפרתי שאני נמצאת במקום עבודה יציב כבר שנים. הוא אמר שישלח לי את החוזה לבחינה בהמשך.

בין לבין, היה לי יום סיוט. 

העומס בעבודה היה נוראי וכמות הטלפונים וההודעות היו בלתי נתפשות. כנראה שבשלב כלשהו חוויתי תחילתו של התקף חרדה כי פתאום הבנתי שאני ממש מתקשה לנשום.

ניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל למרות זאת כאשר כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי לנפשי לכמה דקות שקטות, ממש יכולתי להרגיש את הלחץ עולה בכל פעם ששמעתי צלצול או הודעה נכנסת. קולגה נחמד שקלט את הלך רוחי הציע שאני צריכה לעשות שינוי לפן הטכני של העבודה, ללמוד לעשות פעילויות על המיכשור ולאתגר את עצמי בפתירת תקלות במקום להיות אשת הקשר. אמרתי לו ששום דבר מזה לא מעניין אותי ושאין לי מוטיבציה להתפתח לכיוונים כאלה או בכלל.

לבסוף, שמתי את הפלאפון על מצב Do not disturb ואיחלתי בהצלחה לכל מי שהיה לו נורא דחוף לתפוס אותי, כולל המנהל הישיר שלי שיצא מוקדם והשאיר אותי פתאום אחראית גם על משימות סוף המשמרת שלו, כאשר אני עמוסה במשימות משלי ועם מעט מאוד אנשים זמינים.

הרגשתי מובסת.

אני מנצלת את בלאגן הדיור אליו נקלעתי כדי להפטר מרוב חפצי ולצאת לטיול של חצי שנה-שנה לחו"ל שאני חולמת עליו כבר עשר שנים.

הצרות, הלחץ המכלה בעבודה, יחסי המשפחה שאולי קרובים מדי ,השעבוד לשכ"ד וחשבונות, והמצב הלא ברור עם פיץ ישארו כולם מאחורי, לפחות לזמן מה, בזמן שאצא למסע של שקט עם עצמי.

אם להודות על האמת, המחשבה הזו חלפה בראשי אחרי שהבנתי שאצטרך להתפנות מהדירה, אלא שאז חשבתי שחודש זו התראה קצרה מדי. עכשיו, עם האופציה להשאר זמנית בדירה עוד כמה חודשים, אני כמעט מתפתה להסיר מעלי את כל המשקולות הכל כך כבדות האלה ולעשות משהו טוב ומבריא עבור עצמי לשם שינוי.

האם אצליח להשיל מעלי גם את הפחד?

נישואי בזק

שלשום דיברתי עם פיץ בשיחת וידאו.
הזמן היה אחה"צ שלפני צאתי למשמרת לילה כאשר תחושה של שקט פנימי ועגמומי אפפה אותי.
סיפרתי לו שאני חשה בתקיעות כפולה, גם שלי עם עצמי וגם שלנו כזוג, ואולי השני נובע מן הראשון.
כשהוא שאל עוד בנוגע לתחושה הזו סיפרתי שהיא כנראה מגיעה בתגובה למפגש שנערך במקרה ביום הלפני.

בשעת צהריים עמוסה במיוחד יצאתי לחדר האוכל של העבודה עם עוד שני קולגות עמם אני עובדת שנים. למעשה, שניהם היו חלק מהצוות המקורי אליו הגעתי ביומי הראשון בעבודה.
הגעתי ראשונה אז תפסתי לנו שולחן, כשהקולגה א' הצטרף כמה שניות אחרי וב' הגיע לאחר כמה דקות עם אורחת.
האורחת הייתה גם היא חלק מהצוות המקורי שבמהלך השנים השלימה תואר, ולאחר זמן מה התקדמה בתפקיד ועברה מחלקה. ב' נתקל בה בחדר האוכל והזמין אותה להצטרף אלינו והיא הצטרפה בשמחה.
האורחת ניסתה כמעט מייד להשלים פערים ושאלה לשלומנו ועל שהתרחש בחיינו בשנים האחרונות.
קולגה א', בשנות הארבעים המוקדמות לחייו סיפר ועל כך שהגשים חלום ישן לאחרונה, כאשר נרשם ללימודי משפטים. עיניו ברקו כאשר תיאר לה הוא נהנה ועל תכנוניו העתידיים, כאשר יסיים את התואר.
קולגה ב', באמצע שנות הארבעים לחייו סיפר על הבן שנולד לו ממש לפני כמה חודשים ועל התלאות שהוא עובר במסגרת התואר הראשון שהוא לומד עכשיו במסגרת תכנית לימודים שממומנת לו ולמספר עובדים נוספים ע"י המעסיק.
האורחת עצמה סיפרה על העומס שבהיותה אם לשני ילדים קטנים ומצד שני על כמה שהיא נהנית מהתפקיד אותו היא ממלאת כעת במחלקה שאליה עברה.
כל העת, אני ישבתי והקשבתי בשקט, עד היא עברה אלי.
"ומה איתך גהה, סיימת את הלימודים?" היא שאלה והתייחסה לקורסים שלקחתי בזמנו באוניברסיטה הפתוחה ושלא הבשילו לשום דבר.

"את לא יכולה להשוות את עצמך לאנשים אחרים. הם עשו את הבחירות שלהם וגם את עשית את אלה שלך" פיץ הזכיר לי שרציתי לטייל ולחוות מקומות חדשים ואת זה עשיתי ומיד לאחר מכן אמר שאם אני באמת רוצה להתמקד בתואר הוא מוכן לתמוך בי לחלוטין, נפשית וכלכלית.
אבל זה לא שאני מקנאה בבחירות הספציפיות שהם עשו, הסברתי, אלא על כך שיש אצלם תזוזה ושינוי בעוד אני חשה שתמהיל הרסני של פחד, הססנות וניתוח יתר משתקים אותי ומונעים ממני שינוים נחוצים.
זו הסיבה שהדירה אותה אני שוכרת, שהמצאותי בה היא עניין זמני לחלוטין - שואבת ממני אנרגיות, כשאני מתעסקת עם תיקונים ובעלת בית.
וזה למה מערכת היחסים שלנו לא מתקדמת באמת אלא מלאה בדיבורים.
ופתאום נפל לי האסימון שערכת היחסים שלנו כל כך תקועה שאפילו המנהל שלי ומנהלת המחלקה זורקים לי הערות של "יאללה, תתקדמי" או "מתי את עוברת לארץ השיכורים?" ואלה אנשים שהאינטרס המובהק שלהם הוא שאעשה בדיוק את ההפך.

נמאס לי.

הודעתי לו שאני הולכת לזמן שיחה אישית עם המנהל שלי בערב ולשאול אותו איך והאם הוא יכול לעזור לי לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים.

השיחה התחילה בצורה מתוחה מעט, אך מהר מאוד נפתחנו שנינו.
המנהל שלי הגיב והוסיף מדי פעם "עכשיו אני עונה לך כמנהל" אבל בחלק הארי של השיחה בחר בהערות אחרות ש-  "ואת זה אני אומר לך כחבר".
אקדים לומר שלמעשה ישנן שתי אופציות דרכן אני יכולה לנסות מעבר:
דרך פיץ, ואז נצטרך להתחתן, להגיש מסמכים בארצו להמתין חצי שנה מחוץ למדינה עד שהמעמד יוסדר.
או דרך ויזת עבודה - כאן אני יכולה לנסות ולהגיש קו"ח בעצמי, מה שפחות מומלץ (כי אני צריכה להתפטר קודם), או להגיש קו"ח לכל מעסיק אחר או לנסות לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים, כלומר לחזור לחבריי מתקופת הרילוקיישן. כמובן שהאפשרות האחרונה היא זו שנידונה בהרחבה ושמצריכה את עזרתו.
לקבל העברה כך סתם זה דבר יוצא דופן כי לטענתו המעסיק למעסיק יש הסכם עם הממשלה שלא לעודד ירידה מהארץ.

ולכן, הוא הציע "כחבר" לפעול בשני מישורים:
לטוס בהקדם לארץ השיכורים, להתחתן אזרחית ולהגיש בקשה להגירה במולדתו של פיץ. אפשר אפילו לעשות זאת במהלך האוף שיפט.
בחצי השנה שלאחר מכן, בה אדרש בכל מקרה לשוב לארץ ולהמתין, אוכל לבקש את עזרתו במעבר דרך החברה.
כזוג נשוי, אף אחד לא יוכל לסרב לבקשתנו שהרי מדובר בסוג של איחוד משפחות.
ואם נזדרז ממש, כל זה יכול להסתיים בזמן כך שאוכל לעבור בתום חוזה השכירות הנוכחי שלי.

סיפרתי לפיץ את כל הסיפור והוא נראה מעט מופתע (והיום כשאמרתי למנהל שפיץ נראה מופתע מהרעיון המנהל שאל "ממה הופתע, שהצעת לו נישואים?") אבל טרם יצא לנו ממש לשבת ולדון בפרטים ומה דעתנו.
אני רק יודעת שלמרות שחוויתי בפעם המליון רגרסיה לגיל שש בכל פעם שהמנהל שאל אותי באופן ישיר על חתונה, יצאתי מהשיחה ומהמשמרת בתחושה די קלילה ועם חיוך על הפנים.

הבחור החדש

הבחור החדש בעבודה מצליח לעלות לי על העצבים.
הוא התחיל טוב דווקא, הראה המון מוטיבציה ורצון ללמוד.
אבל אז דברנות היתר שלו התחילה להוציא אותי מריכוז וכשניסיתי להקשיב לתוכן, חלקו היה מלא באמירות לא ברורות שהוא כינה הומור, חלק אחר, מסתבר, מורכב מדברים שאבדו בתרגום מרוסית לעברית ורב רובם של הדברים הם על עצמו, על הרצונות והצרכים שלו במובן שזועק לאגואיזם או חוסר קיצוני של הבנת הזולת. אם הוא כבר מציין את הזולת, זה יהיה באופן מזלזל בעיקר. למשל: ישנם שני חבר'ה ותיקים ממנו שעדיין לא קיבלו הסמכה על פעילות מסויימת. הוא התמרמר ואמר שהוא רוצה גם להכנס לפעילות הזו כדי להיות מוסמך. אמרתי לו שהשניים האחרים מתקדמים ממנו והם אלו שצריכים לסיים קודם והוא הבא בתור. הוא התנגד והייתי צריכה ממש להסביר לו שעליו להביט על הדברים מנקודת מבטו של המנהל - הוא צריך שאלו שיותר משופשפים יוסמכו קודם. זה רק הגיוני.
במקום להסכים עם הדברים או לחלופין לפנות למנהל כדי לערער על הדרך הזו הוא התחיל לקטר על חבריו לצוות "אבל זה לא פייר, הם פה שנתיים ועוד לא הוסמכו, מה הם עשו כל הזמן הזה?"
ברצינות? אם יש לך בעיה, אתה יכול לבקש מהמנהל להכנס לפעילויות הבאות או לדבר עם החבר'ה בנימוס. מה תעזור ההקטנה שלהם? הוא באמת לא מבין שלכל אחד יש את הקצב והנסיבות שלו? כל מה שחשוב לו זה לעוף על עצמו ולהראות שהוא הכי-הכי.

הוא גם נעלב משטויות.
אפילו לא מדברים שיש חשד שעשויים להעליב.
פעם דיברתי עם המנהל שלי על תאילנד ועל מקומות מומלצים לביקור בפוקט. הוא גלגל עיניים, רטן מדי פעם "עדיף שלא אגיד את מה שיש לי להגיד" ולגמרי נראה כאילו אמרנו משהו אישי נגדו.
באירוע הצוות שהיה, ישבנו כל הקבוצה וניסינו להעלות רעיונות לשיפור באזור. החדש לא הצליח לשבת בשקט, הלך מקצה החדר לקצהו השני הלון וחזור, גלגל עיניים ורק רטן והתלונן על הרעיונות שחבריו לצוות העלו. חברי הותיק לקבוצה הציע רעיון גרנדיוזי שחורג בהרבה מגבולות הקבוצה שלנו. כולנו הורדנו אותו מזה בנימוס והוא קיבל את זה יפה.
הבחור החדש, לעומת זאת, הציע רעיון פשוט. הסברתי לו שהרעיון שלו נחמד אבל שיש איתו בעיה לוגיסטית ולכן הוא בלתי ישים. הוא נפגע המשיך להתהלך הנה והנה ולאחר כמה דקות יצא בסערה מהחדר כשכולנו הרמנו גבות של WTF.
הותיק סיפר לי למחרת, שכשסיימנו את הישיבה החדש הצטרף לותיק ולחבר'ה אחרים בקפיטריה כאילו כלום לא קרה.

הבחור החדש לא מאוד מאוזן ולא מבין שכשאתה חדש, אתה זה שצריך לנסות להתאים את עצמך לסביבה ולא להפך.
הוא מאשים את הקבוצה שאנחנו איטיים מדי בתגובתנו לתקלות שונות ו"ממה אתם מפחדים?" אחד-אחד ובנחת החבר'ה ניסו להסביר לו שיש דרך לעשות דברים כאן, ישנן פרוצדורות ואם אתה לא מוסמך ועושה טעות זה עלול לעלות ביוקר, למערכת כולה וגם לעובד שטעה. החבר'ה בסך הכל מנסים לעשות את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר תוך כדי שמירה על מקור פרנסתם. יש להם הרי ילדים להאכיל.
טעות אחת כזו נעשתה בנוכחותי.
ניסיתי לתת לו הדרכה בנוגע לדרך הנכונה להגיב לתקלה מסוג מסויים. הפעילות מצריכה שני אנשים, מבצע ובודק, וגם כתיבת הערה בנוסח מאוד מסויים במערכות. התחלנו את הבדיקה ואחת המערכות נתקעה. אמרתי לו שימתין, וכשהעניין יסתדר נמשיך יחד. כשהבעיה נפתרה ועמדתי לקרוא לו כדי להמשיך ראיתי שהוא סיים לבד, ללא בודק וללא ההערה במערכת.
כשהתקשרתי אליו בעצבים הוא הסביר לי שהוא ידע שזו תקלה מינורית יחסית ולכן המשיך בעצמו. הוא אפילו לא ידע שצריך לכתוב ההערה, למזלו במקרה הזה ספציפי זה היה פחות קריטי. "כן, לקחתי את זה בחשבון".
מי אתה שתקח דברים כאלה בחשבון?? על ההערה החסרה אמר "לא ידעתי על זה, נדע להבא". נו ברור שלא ידעת, זו הייתה הפואנטה של ההדרכה. איף.

הבחור החדש רואה תוצאות אבל לא מבין את הדרך את הדרך שהובילה אותו לשם.
הוא ביקש את עצתי פעם לאיך להתפייס עם בחורה שעובדת באחת מתתי הקבוצה שלנו, אחת כזו שגם לאנשים אחרים היא די קרירה.
הבחורה, שכמו החדש, הגיעה במקור מרוסיה, עובדת בתת קבוצה עם עוד שני גברים מבוגרים, אחד נוסף רוסי ואחד ישראלי. השלישיה הזו עובדים על דברים סופר רגישים שמצריכים המון תשומת לב וריכוז.
היא סיפרה לי שהחדש בא דרך קבע לאיזור בו שלושתם יושבים ולא מפסיק לדבר ולבקש מהם שיראו לו דברים וילמדו אותו, גם כשהם אומרים לו שזה לא מתאים. היא מספרת שגם צורת הדיבור שלו (מסתבר שיש סוגים שונים של פניה ברוסית. תלוי בטיב היחסים של הדובר והשומע) אל הבחור הרוסי המבוגר היא ממש חסרת כבוד "מה זה, אפילו אל החברים שלי הייתי מתביישת לפנות ככה".
אז ניסיתי לרמוז לחדש בצורה עדינה שהדברים שהקבוצה שלה עושה הם רגישים מאוד ושאם הם אומרים שאין להם פנאי אולי כדאי שיניח להם. הוא לא הבין את הרמז.

הבחור החדש יושב וקורא את הספרות המקצועית ומראה זכרון טוב לפרטים קטנים.
בחודש האחרון הצטרף אלינו אדם ותיק מאוד שאמור ללמד ולחדד יכולות של חברי הקבוצה. החדש הולך ומציק לו בקוביה במשך שעות ולא מפסיק לדבר.
הותיק אומר שמצד אחד הוא יכול להיות גדול כאן, ("יש לו ראש" הוא אומר, "אני מניח שיוציאו אותו לתכנית לימודים מתישהו והוא יוכל להתפתח" הוא אמר והצליח להרגיז אותי לגמרי. אם תכנית הלימודים תוצע לו לפני כמה מחברי הותיקים יותר זה ממש ירתיח לי את הדם), אבל יום אחר כך אחר כך אותו ותיק מדבר איתי בטלפון ומודה לי שקראתי לחדש לגשת לבצע איזו משימה "הוא ישב איתי בקוביה ואכל לי את הראש, הוא הצליח לגמור לי בשעתיים סבלנות של חודש".

הבחור החדש לא יציב.
בשבוע שעבר לקחתי יום חופש אחד בו הוא החליף אותי בתפקידי. מקריאה בקבוצות הווטסאפ של העבודה הבנתי שזה היה יום מסוייט ועמוס במיוחד. ביום למחרת, הותיקים אמרו לי שאכן היה יום קשה אבל שיבחו את תפקודו של החדש שהתבלט לטובה והוביל המון פעילויות. באותו יום כשחזרתי, יום אחד לאחר שכל העולם הילל את הבחור, הוא החליט להתנהג בצורה הפוכה בדיוק.
אמר שהוא יוצא כבר בתחילת המשמרת ושאדבר איתו אם אני צריכה משהו. לא, זה לא אמור לעבוד ככה. בתחילת המשמרת נותנים פוש. כל המשימות שנתתי לו התעכבו ואת רובם הייתי צריכה אני בסוף לבצע.
עבור משימה ממושכת יותר הצמדתי אותו לעובד ותיק יותר כדי שילמד אותו. הותיק פלט מתישהו שהוא לא יכול להסמיך אותו אז החדש יצא והחליט שהוא לא מבצע את המשימה כי הוא לא מוסמך (דהה, זה למה הייתם אמורים לעבוד יחד). הותיק לא דיבר איתי על כך, החדש לא עדכן אותי ויותר מזה, הלך להציק לבחור מהפסקה הקודמת בקוביה תוך כדי שזרק כמה פעמים ש"גהה לא נותנת לי משימות". אני נתתי, הוא זה שהחליט על דעת עצמו שלא לעבוד. וזה בזמן שאני חושבת שהכל מתנהל כשורה. שטפתי אותו כהוגן, גם על זה וגם על המשימות האחרות שלא התבצעו ושהתעכבו מאוד. הוא ניסה לפתור את זה בצורה עאלק אלגנטית ורגועה ואמר ש"נו, היה לנו כשל בתקשורת". לא. ממש ממש לא.

הבחור החדש יצא בעוד אחת מההעלבויות המוזרות שלו בסוף משמרת בוקר אחת.

ביום המחרת, הוא התנצל על ההתנהגות שלו ביום האתמול. הופתעתי ממש ואמרתי שהתנצלותו מתקבלת ושהכי חשוב זה ללמוד מטעויות. בהמשך היום, בארוחת הצהריים הוא העלה מולי ומול חברים נוספים את עניין ההתנהגות שלו "אבל אתם יודעים למה אני כזה, נכון?"
"דו קוטביות?" הצעתי. אני לא רופאה אבל מצבי הרוח שלו נראו לי מאוד קיצוניים, לטובה או לרעה.
"לא. אני מאובחן כסובל מדכאון קליני. בעצם לא קליני, כי במצב כזה אנשים לא יוצאים מהמיטה... זה נקרא דכאון מג'ורי".

עכשיו לך תתווכח ותעיר לבן אדם כזה, שלא מקשיב לך, חושב שהוא יודע טוב יותר ממך, שאוכל את הראש בלי לשים לב לכך שהוא מכביד על שומעיו ובלי יכולת או רצון קרוא את האדם שעומד מולו... כשהוא מאובחן.

שני סיוטים

כבר כמה ימי עבודה חלפו מאז שעברתי משמרת ובינתיים החבר'ה האלה הצליחו להתיש אותי פיזית ונפשית הרבה מעבר למצופה. העבודה היא לא פשוטה ומרובה אבל זה בעיקר האסופה המגוונת של האנשים המרכיבים את חברי הקבוצה שמצליחה לעייף אותי. קבלו תימצות:

הראשון, הוא חבר איתו עבדתי מאז שהגעתי למקום עבודתי וגם בארץ השיכורים עבדנו יחד תקופה.מדובר באדם מנוסה ונחמד שאפשר לסמוך עליו בכל, ממש קרן אור באפלה.

השני הוא חבר צוות מנוסה אך מאוד ממורמר ומלא כעס על המערכת. הוא מנהל מלחמות טיפשיות נגד כולם ואף אחד והגישה שלו הופכת אותו לאחד שמאוד לא פשוט לעבוד איתו ושאי אפשר לדעת אם יסיים את המשימות שהוטלו עליו במלואן או שיש לו איזה עקרון טיפשי שבגינו הוא לא מוכן לעשות דברים מסויימים.

השליש, הוא קולגה שמשתדל מאוד אבל הוא עדיין לא מנוסה כמו השניים האחרים. בזמנו, המנהל שלנו ואני ערכנו את ראיון העבודה שלו. הוא לא איכזב אז וגם היום ניכר שהוא מנצל הזדמנויות ללמוד ולהשתפר.

השניים הבאים גורמים לי לעיקר כאב הראש (למרות שגם הגישה של הממורמר עשויה להיות מאתגרת מאוד לפעמים):
האחד הוא מבוגר שנמצא בערך כפול זמן ממני בארגון. הוא תמיד מקטין ראש ותמיד צריך להסביר לו כל דבר בפרטי פרטים. הוא לרוב ישאל דברים בניסוח כזה שמחפש להוריד כמה שיותר אחריות ממנו כך שבכל מקרה של טעות יוכל לטעון שזה בגלל שמישהו אחר אמר או ביקש ממנו, והוא חייל שרק ממלא הוראות. כשהוא מסיים משימה ויוצא להפסקה, לעתים קרובות לא יצור קשר לשאול במה אפשר לעזור וגם בפעמים שכן, אני לרוב פשוט לא סומכת עליו מספיק. אה כן, הוא גם מאוווווד איטי.
אני חושבת שאולי הוא נכווה בעבר מאיזה מנהל מניאק שדרדר אותו למצו הנוכחי בו הוא פשוט בורח מקבלת החלטות ולקיחת אחריות כמו מאש.
לפני שבוע שאלתי אותו מה היה עושה לו הייתי מבקשת ממנו לעשות משהו שהוא יודע שכנראה לא מאוד הגיוני לבקש מבחינת פרוצדורות עבודה. תשובתו הייתה שהיה עושה, כי ביקשתי. "ומה, גם אם זה לא מסתדר לך עם דברים אחרים שאתה יודע? לא היית מנסה לתקן אותי או מציע לי לשקול בשנית?" "לא, כי את כנראה יודעת יותר טוב ממני". ארררגגג


השני הוא דווקא בחור צעיר ואנרגטי שהייתי מצפה שיתעל את הכוחות שלו ללמידה והתפתחות. החבר'ה שעבדו איתו בשנתיים האחרונות הזהירו אותי שמדובר באדם שעושה נזקים ושלא משנה כמה פעמים ידריכו אותו הוא לא יזכור כלום. גם אותו הייתי צריכה לחפש אחרי הפסקות עד שהערתי לו ועכשיו כשהוא מציע לתמוך, אני יודעת שאם זה לא משהו בסיסי מאוד הוא כנראה לא יוכל להועיל לי.
היום הוא עשה משהו בצורה טיפשית מאוד למרות שהסברתי לו בדיוק מה ואיך לעשות. המוזר הוא, שהוא כתב הערה במערכת שמוכיחה שהוא כנראה כן הבין את הרציונאל שבגינו ביקשתי ממנו לפעול בדרך ספציפית, ועדיין לא פעל כפי שביקשתי.  הבעיה המרכזית איתו היא שכולם בקבוצה הזו כבר עבדו איתו ויודעים כמה הוא בעייתי כך שגם אם אבקש מהמנוסים שידריכו אותו או שילוו אותו בפעולות השונות, אני בטוחה כמעט לחלוטין שהם יוותרו מראש.

וכך יוצא שביום שבו הבחור הראשון שהזכרתי לא נמצא, כמו הבוקר למשל, אני מרגישה שאני עובדת כמעט לבד ושאין לי באמת על מי לסמוך. זה מאוד מתיש ומייאש ומקצר לי מאוד את ההפסקות.


ובין ריצות לעשר פעילויות שהייתי צריכה לנהל במקביל, הצלחתי למצוא רגע כדי לשלוח הודעה לבעל הדירה שלי.
אל הדירה הזו נכנסתי בתחילת אוקטובר 2017 אחרי חודשים ארוכים ומתסכלים של חיפושים (רוב הפוסטים בחודשי יולי-אוקטובר בבלוג היו בנושא זה). בחוזה היה סעיף, "האופציה", שמאפשר לי להאריך לשנה נוספת, אם ארצה בכך, ללא שינוי בתנאי החוזה, דבר שאכן עשיתי.
בשישי שלחתי הודעה ובה ציינתי שאני מעוניינת להאריך בשנה נוספת ושאלתי אם זה יתאפשר מבחינתו.
הוא לא ענה בשישי, לא בשבת ולא בראשון והראש שלי כבר הפליג למחוזות אחרים.
אחרי ששלחתי לו היום שאני עדיין ממתינה לתשובה, הוא החזיר שהוא לא יכול להאריך שוב כי הם מעוניינים בדירה לשימוש עצמי.

הדירה, כך התברר לי לאחר שנכנסתי, שייכת לזוג תאומים.
הבן של אחד מהם הוא השותף שלי והצ'קים שלי הופקדו לפקודת האח הנוסף, הדוד.
לא נראה לי שהשותף הולך להתפנות גם הוא ולמעשה לא אתפלא אם במקומי תכנס בת זוגו שאני אפילו לא בטוחה בדבר קיומה.
כך או כך, אני בחוץ ויש לי כחודשיים וחצי עד הפינוי.
ידיד טוב מתקופת הצבא, איתו אני מתראה הרבה לאחרונה, הביע הציע שנחפש דירה יחד.
יהיה נחמד לגור עם שותף שהוא גם חבר אבל הוא מגיע עם רכב, כך שצריך לחפש דירה עם חניה וגם הוא עוזר למשפחתו לסגור חובות כך שיש סיכוי שהוא בעצמו במצב כלכלי לא להיט, מה שגורם לי לחשוש מצ'קים חוזרים או שהוא יאלץ להתנדף באמצע.
אני חושבת שאבהיר לו מראש שאני מחפשת במקביל גם חדר להשכרה עבורי ובמידת הצורך אשתמש בזה כתירוץ.


צפויה לי תקופה לא פשוטה, אני מקווה לא להעמיס את הבלוג הזה במרמור יתר.

שינויים במקום העבודה

לפני כשלושה שבועות, בבוקר חופש אחד, קיבלתי טלפון מהמנהל לשעבר\נוכחי שלי. עצם השיחה הפתיע אותי מעט, אבל לא התוכן. למעשה, הייתה לי תחושה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תתקיים.


בסוף חודש מאי התבשרנו כי אזור חדש עומד להיות מוקם בעבודה. לשם כך, מספר עובדים מאזורנו יעברו וכך גם מנהל קשוח של אחת המשמרות. במקרה זו הייתה משמרת האם שלי, ממנה עזבתי לפני כחמש שנים לארץ השיכורים ואליה לא שבתי.
מי אמור להחליף את הקשוח הנודד? השערות ושמועות פרחו באוויר כבועות סבון והתפוצצו במהרה.
לאחר זמן לא רב, בשיחת בוקר שגרתית של תחילת משמרת, המנהל של המשמרת שלי, נכנה אותו הכדורסלן, עדכן אותנו בחדשות כרגיל. אירועי איכות פה, תעדוף משימות שם והו כן, נמצא מחליף. אני.

התדהמה הכתה בכולנו. התגובות של החבר'ה הותיקים היו מאופקות יותר אמנם, שכן בשנותנו הרבות בארגון ידענו שינויים רבים והתרגלנו לקצב התחלופה הגבוה של כוח אדם אבל הצעירים נבהלו קצת יותר. הכדורסלן היה מנהלם היחיד עד כה ולקח לחלקם לא מעט זמן ללמוד מה מצופה מהם ואיך לעבוד איתו כמו שצריך. איך יצליחו להתרגל למשהו אחר? אחד מהם אפילו הכריז ש- "לא איכפת לי, אני עובר משמרת יחד איתו!".
מסתבר שהכדורסלן ידוע כחובב אתגרים והמשמרת ההיא הפכה למיואשת ובעייתית באווירת המיקרו-מנג'מנט שהקשוח השרה על עובדיו (או פקודיו, כפי שלפעמים הצטייר מהתנהגותו) ולכן נתבקש הכדורסלן לבוא כדי לעשות סדר, תוך כדי כך שקיבל מחמאות על כך שהקבוצה שלנו חזקה ומתפקדת היטב ולכן תוכל לפעול בינתיים גם בלעדיו.

אוקי, אז מי מחליף אותך כאן? מישהו שאל לאחר כמה שניות של התעשתות.
יש כמה מועמדים אבל עוד אין שם ודאי, מנהל קבוע יצטרף לצוות רק בתחילת ספטמבר.
ומה עד אז? אחד הותיקים של משמרת אחרת יחליף אותי בינתיים וגם ותיק מהצוות שלנו- הרובוט. שניהם סטודנטים ולכן שניהם יעשו את זה באופן זמני ובתורות.
ואז הוא הלך ונשארנו עם שני מנהלים זמניים. אחד מהם, המעשן לשעבר, מנסה כמיטב יכולתו לנהל את שתי תתי הקבוצות- אחת שהוא מכיר והשניה שהייתי ממוביליה ושאין לו כל כך מושג לגביה. השני- הרובוט הוא פדנט באופיו ולכן לא רק שהוא לא עוזר לסנן את המשימות החשובות מהתפלות אלא נוטה אפילו להעמיס עוד ועוד זוטות וטרדות על כח האדם המצומצם.


כשעניתי לטלפון באותו בוקר לא ציפיתי שהמנהל הכדורסלן יבקש ממני לעבור למשמרת החדשה שלו אם כי הייתה לי תחושת בטן שזה יגיע.
בכל משמרת, ובראש כל תת-קבוצה עומד איש קשר. אחד שאמור לנהל את המשימות, כח האדם ולקבל המון טלפונים. אף אחד לא אוהב את התפקיד הזה במשמרת החדשה שלו ובעיניו זה תפקיד חשוב מאוד, אבל כזה שאי אפשר להכריח אף אחד לבצעו. אני מילאתי את התפקיד הזה עבורו כמעט ברצף מאז שעברתי למשמרת שלו לפני כשנתיים - בשתי תתי הקבוצות.
"את יודעת איך אני רואה את התפקיד הזה, אני צריך מישהו שיש לי תקשורת איתו על אותו גל ושיהיה יד ימיני". לאחר כמה ימי התלבטות, החלטתי לעבור.

קצת חבל לי שלא אעבוד יותר עם החבר'ה הנפלאים שלי ואני מקווה שהקולגות החדשות יתבררו גם הם כנחמדים, למרות שאני יודעת מראש שלחלקם אופי לא קל (עצבניים, ראש בקיר, מתנשאים או סתם מרירים). העובדה שאני הולכת לעמוד בראש קבוצה שלא כל כך הייתי מעורבת בפעילותה בשנתיים האחרונות גם היא מלחיצה.
ובכל זאת, היתרון המרכזי במעבר הוא שזה שהמנהל מבקש אותי זו מחמאה ועילה טובה להעלאה בשכר. עניין נוסף ואולי לא פחות חשוב הוא שבמשמרת הנוכחית ממש כיף לי ונעים ואולי שינוי ו"הרעה בתנאים" זה מה שאני צריכה כדי לקבל את המוטיבציה להזיז עניינים בירוקרטיים לקראת מעבר בחזרה לארץ השיכורים.

מחר בבוקר מפגש עם חברי המשמרת "הישנה" לארוחת בוקר ופרידה ממני ועוד שניים שעוברים לאזור החדש שהוקם. לאחר מכן יהיו לי כמה שעות של מנוחה ואז אגיע לראשונה לשתי משמרות ערב במשמרת החדשה. מקווה שלא להתפגר מעייפות ולצלוח את השעות הארוכות האלה בטוב.




ושאלה טכנית בנושא לגמרי אחר - מישהו מקוראי יודע האם יש דרך פשוטה להעלות לבלוגר את תוכן הפוסטים מישראבלוג? והתגובות? חשוב לי שיהיו מסודרים בצורה נכונה כרונולוגית.

מערב ארה"ב

הטיסה מלונדון הקרירה לסן פרנסיסקו ערכה לא מעט שעות שנתנו לי את ההזדמנות לצפות בגל גדות בתפקיד וונדר וומן, דדפול2 ההו כה מיותר ודוקו קצר על וורן באפט.
בכלל, שמתי לב שטיסות זה המקום הכמעט יחידי בו אני צופה בסרטים, בבית עם עצמי אני עושה זאת לעתים נדירות.

נחתתי בשעות אחה"צ והחזרתי טלפון לקולגה הסטלן שנחת לפנות בוקר של אותו היום. מסתבר שהוא לא שם לב שהרשיון שלו פג תוקף ולכן נתקע בלי רכב. מאחר שהיה מוקדם מכדי לקבל חדר במלון, נסע עם קולגה נוספת למלון כדי לאחסן את המזוודה ואז יצא טייל בעזרת תחבורה ציבורית מסביב למפרץ והגיע לידידה שגרה בסן פרנסיסקו.
לא ששתי לתרגל את הנהיגה החלודה שלי דווקא בעיר שידועה בפקקים מפלצתיים, עליות חדות ורחובות מפותלים אז הוא הזמין אובר בחזרה לשדה ומשם לקחנו יחד רכב ונסענו לעשות צ'ק אין במלון ולאחר מנוחה קצרה יצאנו לאכול ארוחת ערב ולקנות לו וויד חוקי בכמויות יחד עם הציוד הנלווה. הוא רכש 4 גרם במקום גדול ומזמין בו נמצאה חממה ענקית של כל מיני סוגי מריחואנה. אף פעם לא ראיתי את הצמח בצורתו הטבעית כך שהגובה אליו הוא יכול להגיע וגודל העלים הפתיעו אותי.

ביום המחרת התעוררתי עם הודעה מהסטלן ששאל אם יש לי מתאם לשקע. ההודעה נשלחה בארבע לפנות בוקר.

החלטתי שלא בא לי שיסנג'ר אותי עוד יום לקניות מטענים, מתאמים או צמחים אז זנחתי את הסטלן הנייח ונסעתי למרכז קניות גדול לבדי. בתחילה היו לי מעט רגשות אשם אבל בסוף היום למדתי שהוא ישן כל היום גם ככה והתעורר רק בערב. שוין.

הג'ט לג והעייפות מהטיסות הארוכות אמרו את שלהם וכבר בשעות הערב המוקדמות קרסתי אל מיטתי הרכה בחדווה והתעוררתי למחרת בארבע וחצי לפנות בוקר, בדיוק בזמן כדי להתקלח ולהתארגן בנחת עבור הקורס שהתחיל בשש. כנכן, שעות הלמידה הן משש בפאקינג בוקר ועד חצות היום מה שהשאיר לארבעתנו, הסטלן, הנוסף, הדתי ולי לא מעט זמן לטייל לפני שקרסנו כולנו מעייפות לקראת שמונה בערב.

יום הלימודים הראשון היה מלא בהנחיות כלליות והסבר על מבנה הקורס וההפסקות. בין היתר הופתענו מעט לגלות שבגלל שעת ההתחלה המוקדמת והידיעה שבתי מלון לא מגישים ארוחת בוקר בשעות שכאלה, ארגנו לנו בפינת הקפה פירות, מאפים ומיצים. יפה היה מצדם לחשוב על הפרט הלכאורה קטן הזה, למרות שאני דאגתי לעצמי מראש כשעצרתי לקנות את כל הפירות המפנקים שקשה או בלתי אפשרי למצוא בארץ - פטל, פטל שחור, אוכמניות, אננס וגם בננות שהתחסלו מהר מהמצופה.

ביום השני ללימודים, החבר'ה המקומיים החליטו במחווה של נחמדות מעט משונה להזמין לנו טייק אוואי של מזון מזרח תיכוני. חומוס, פלאפל בקלאווה וכו' הבחור הנוסף תהה בקול מה העניין להזמין ישראלים לאוכל שהם יכולים למצוא בקלות בבית אחד האמריקאים טען שהם תמיד עושים הזמנה כזאת כשבאים חבר'ה מהארץ ותמיד אמרו שזה טעים. אז לפי ההגיון הזה, כשאתם מגיעים לישראל, אמרתי ופניתי לאמריקאים בשולחן, נזמין לכם מקדונלדס, כן?
בסופו של דבר לא באמת הצלחנו לסיים את כל המזון וכשהראתי סימנים של ויתור על הגלידה המדי מתוקה וגדולה, אחד החבר'ה (להלן: הקריפ, שממש דומה לאלק בולדווין) עודד אותי לסיים את כל המנה, המשיך ודחף בצורה די קריפית ברמה שהתחלתי לתהות אם הוא שם לי סם אונס בשבבי הקוקוס הרבים מדי שנחו על כדורי הוניל.

השיחה מסביב לשולחן הייתה חביבה סה"כ והתייעצנו עם המדריכים על איזורים נחמדים לטייל בהם והומלצנו, ע"י הקריפ לנסוע למקום שנקרא half moon bay ומשם אפשר להדרים בנסיעה על קו החוף עד סנטה קרוז ולהנות מהנוף.
כמובן שהטיול התבצע דווקא ביום שבו הייתי הנהגת וכך היתה לי הזכות להנות הכי פחות מכולם ולשעשע את הסטלן והנוסף ביכולות הנהיגה הלא מרשימות שלי במשך שלוש ומשהו שעות.

כשכבר הגענו לסנטה קרוז ולפני שפנינו חזרה למלון, הסטלן כייון את הג'י פי אס שלי למקום שנקרא herb room שסומן כמקום לממכר וויד ושקיבל ציון גבוה בגוגל. הסטלן קיווה שהמקום הזה יהיה דומה למקום ממנו רכש ביום הראשון ורצה להראות לבחור הנוסף שאיתנו את החממה והמבחר המוצע.
החנתי את הרכב עקום בחניה צרה אז אמרתי לחבר'ה שיכנסו לחנות בזמן שאני מתיישרת ושאצטרף אליהם עוד רגע.
כעבור רגע קט, בדיוק כשסיימתי החבר'ה חזרו.
מסתבר שמדובר במקום שליטרלי מוכר herbs, כלומר צמחי תיבול ואוכל אורגני. המוכרת אמרה שהם באמת מסומנים בגוגל מפות כמקום לממכר מריחואנה מאיזושהי סיבה וזה קורה להם המון.
המחשבה על המוכרת שנאלצת לנפנף מדי יום תיירים סטלנים שברור שלא באו לקנות פטרוזיליה משעשעת אותי.

חוף האוקיינוס השקט

האוקיינוס מעצב את קו החוף

בהפסקת הבוקר שלקראת סוף הקורס, הקריפ נכנס לפינת הקפה בהתלהבות ושאל מה דעתנו לצאת למשחק NBA שמתקיים בעיר בערב. הבנים התלהבו וגם לי זה היה נשמע כמו חוויה מעניינת. הקריפ אמר שהוא שמח לשמוע שאנחנו בעד ושילך לארגן את הנדרש.

בערב, פגש אותנו נציג החבר'ה במלון, ובשני רכבים יצאנו לכיוון תחנת הרכבת הקרובה.
משם נסענו כארבעים דקות והלכנו לכיוון האולם. לא כל כך ידעתי למה לצפות, אבל כשעקבתי אחריהם גיליתי שהכרטיסים הם לא למושבים אלא לתא מרווח במיקום מעולה עם שירותים צמודים ומקרר מלא בבירות. אמריקה!
תפסנו מקום בשורה הראשונה מהשתיים והלכנו לדוכן לקנות נשנושים.


הנאצ'וס שהזמנתי היה ענקי והגיע יחד עם סלסה ומשהו צהוב שבושה לקרוא לו גבינה אבל לגמרי אכיל.
המשחק היה מלא מתח וצמוד מאוד, ובכל פסק זמן או מחצית אף אחד מהנוכחים בקהל לא נשאר משועמם- מעודדות, מתופפים, תחרות קליעה לסל, מופע עם מיצג אורות של דרקון לכבוד השנה הסינית החדשה, טי-שירטים שנורו לקהל מאקדחים, בובות חזיר שנזרקו עם מצנחים מתקרת האולם כדי להזכיר לכולם שהשנה הנכנסת היא שנת החזיר, או אנשים שרקדו מוזר לצלילי המוזיקה כדי לתפוס את תשומת הלב של המצלמה. האמריקאים האלה בהחלט יודעים לבדר את הקהל.

קיבלנו כרטיסים במיקום מעולה

עם המון בירות ונשנושים

בידור של מחצית

כשהסתיים המשחק בהפסד של הקבוצה הביתית והאלופה המכהנת, התפנינו לסור לתחנה, כבדים קלות מכל הג'אנק פוד והבירה, מרוצים אך עייפים שכן השעה הייתה אחרי עשר בלילה כשעלינו על הרכבת.
עשרים ומשהו דקות לקחו לנו כדי להבין את הטעות - אמנם פנינו לרציף הנכון, אך מסתבר שעוברים בו שני קווים שונים ואנחנו לקחנו את זה הלא נכון. האינטרנט גילה לי שהרכבת בכיוון חזור תצא רק בעוד כחצי שעה, כשלאחר מכן צפויה לנו המתנה נוספת לפי שנזכה לעלות על זו שתקח אותנו בחזרה אל רכבנו החונים.
נציג החבר'ה נראה מוטרד כשהבין שנעשתה פאדיחה אבל לאחר כמה דקות של אי ודאות הצליח לארגן לנו מונית שלקחה את ארבעת הזומבים הישנוניים שהיינו אל היעד הנכון.

היום האחרון של הקורס הגיע למחרת והוא כצפוי היה קצר.
מיד לאחריו חזרתי לעשות צ'ק אאוט מהיר, לנשנש משהו ולשרוף את מעט הזמן שהיה לי בעזרת קפה נינוח ושיחה טראנס אטלנטית אחרונה לפיץ. תדלקתי את הרכב- התרשמתי מהעובדה שעשרים וחמישה דולרים (שהם כתשעים ש"ח) שהצליחו למלא כשלושת רבעי מיכל של שברולט קרוז, אבל עוד יותר הרשים אותי כשגיליתי שדלק הוא אולי הדבר היחיד שלא ממוסה בקליפורניה. 

אל הדרך יצאתי כחמש שעות לפני הטיסה כדי שלא להתקע בפקקים וכדי שיהיה זמן להחזיר את הרכב בנחת ולשתות עוד קפה.

"שקע על מכסה המנוע, היה שם קודם, הלקוחה צילמה בוידאו".
ותודה לסטלן ששם לב והציע לתעד, קארמה טובה וזה.

תקלת תחבורה נוספת התרחשה גם לאחר שנחתתי בארץ.
ישנה חברת הסעות שעובדת עם המעסיק שלי שנותנת שירות הסעות אל ומשדה התעופה. מאחר ונחתתי בשעת בוקר מוקדמת, הזמנתי את השירות וציפיתי להגעה הביתה בראש שקט.
בנתב"ג, קיבלתי מהנהג הממתין טלפון כשהייתי עדיין בשרוול היציאה מהמטוס.
בפעם השניה שהתקשר התנצלתי ואמרתי שאני עדיין ממתינה למסוע שטרם החל לפעול. הוא בתגובה הסביר לי שהוא ממתין לי מחוץ ליציאה 23 מצד שמאל.
כשהמזוודה שלי טיילה לה בעצלתיים על הפס המתכתי מיהרתי לאסוף אותה והלכתי במהירות לכיוון שער 23 שמאלה, שם ראיתי נהג מונית שחיכה גם הוא למישהו. הוא מלמל משהו בשאלה ואני שאלתי אותו אם הוא נוסע לעיר שלי והוא השיב בחיוב.

עשר דקות אל הנסיעה הלא מאוד ארוכה קיבלתי שוב טלפון.
"תגידי אממ... אספת כבר את המזוודה שלך?"

שיט.

"אבל שאלתי אותך אם את יפעת וענית לי שכן" התלונן הנהג במבטא רוסי שלא דמה בכלל לקול מעבר לקו. אז מסתבר שזה מה שהוא מלמל. מסתבר שיפעת ואני שכנות.
וכך מצאתי את עצמי מורדת מהמונית ב04:50 לפנות בוקר בכניסה למשמר השבעה, ממתינה לנהג שלי כשהשני עשה פרסה חזרה ליפעת הנטושה.

סוף טוב הכל טוב - חזרתי בשלום לדירתי שבינתיים עברה שיפוץ של חדר האמבטיה והשירותים. תענוג.


בפרק הבא:
טיסה למזרח הרחוק בעוד פחות משבוע.

משהו בחיי עומד להשתנות

שישי לילה, בחוץ גשום ואפרורי, ולנו מצפה משמרת עמוסה.

המנהל שלי לא מרוצה ממשהו שהגשתי לו אתמול. הפורמט לא היה לרוחו והוא ניסה להסביר מה הוא מבקש והוא המשיל עוד משל, ועוד אחד, ודיבר ודיבר ודיבר...

המנהלים רוצים להוכיח למנהלים היותר גבוהים שאנחנו זקוקים לכח אדם נוסף ולשם כך התבקשנו לכתוב את כל המשימות שאנחנו מבצעים במהלך המשמרת ואת פרק הזמן הנדרש, ובנוסף טבלה של מטלות שצריכות להעשות ושלא הספקנו. המטרה היא להראות שאנחנו לא מתמודדים עם כמות המשימות ושרבות מהן לא מקודמות.

כולם מתוסכלים ומרגישים כאלו מחפשים לבדוק כמה הם עובדים. אחרים כועסים שלא מאמינים לנו שאנחנו אומרים שחסר כח אדם. מה, אתם חושבים שאנחנו משקרים?

ואז אני נתקלת בפוסט.

מישהי שהייתה מדריכת הסלסה שלי בעבר שעשתה ועושה לא מעט כסף דרך האינטרנט ושסיכמה את השנה.

כל המדינות שבילתה בהן, כל הקורסים שלמדה, חוויות, ריקודים, לימוד עצמי, הפגנות, פסטיבלים, מדיטציה וכו'

ומשהו אצלי נצבט.

החיוך המשוחרר שלה, 

כל הדברים שלמדה וחוותה- ואולי לא לכולם אני מתחברת, אבל היכולת שלה להקדיש להם זמן מעוררת קנאה.

לקחת זמן כדי לחקור ללמוד דברים שמעניינים אותי באמת בלי לראות איך זה מסתדר לי עם המשמרות? הלוואי עלי. 

להקדיש זמן לרצונות של עצמי? הלוואי עלי.

לטייל בין מדינות בלי לחשב לאחור מתי נגמר החופש? הלוואי עלי. 

להתבודד במקום מרוחק כדי לעשות סדר בראש? הלוואי עלי. 

וזה גורם לי לתהות -

למה אני פה? האם אני במקום הנכון?

איך זה יתכן שהיא יכולה לטייל, להאזין לעצמה, לחיות את חיה כפי שהיא רואה לנכון בעוד שאני במעגל של-

לעבוד כדי לממן שכ"ד לדירה שאני לא מאוד נהנת בה שבה אני נחה מעט ומאלחשת לגמרי את החשיבה והרגשות שלי בעזרת אינטרנט ושטויות עד ליום שבו אני חוזרת לעבוד?

משהו כאן מרגיש לי לא נכון. משהו מוכרח להשתנות.

על חולי ועבודה

כשניסיתי להרדם בלילה שלפני משמרת הבוקר הראשונה, חשתי לפתע בעקצוץ מציק בנחיריים. קמתי מהחשיכה ופסעתי לכיוון השירותים כדי לקחת טישו. לפני שהצלחתי להרדם נאלצתי שוב לקנח את האף.

זה התחיל באופן פתאומי מאוד אבל יחסתי את זה לאוויר הקריר של הערב. 

בבוקר למחרת, הרגשתי עייפות שלא הפתיעה אותי במיוחד, שהרי לא הצלחתי להרדם לפני שתיים ומשהו, אבל כאבי הראש, האפתיות הבלתי רגילה במהלך המשמרת והגרון שהתחיל להרגיש נפוח אמרו כולם את שלהם. 

למחרת לא הגעתי לעבודה ומזל שכך, הרגשתי ממש לא טוב.

ביום שלאחר מכן הצלחתי לקבל תור לרופא. הוא בדק את הגרון והריאות וקבע שאין מוגלה (איכס, תודה על התיאור דוקטור) ושזה כנראה ויראלי "אין מה להכנס לפאניקה" הוא אמר משועשע במבטא מזרח אירופאי כלשהו ורשם לי אקמול, סירופ לשיעול ועוד כל מיני דברים שהייתי יכולה לקנות בעצמי בלי מרשם. אבל היי, קיבלתי את שלושת ימי המחלה שרציתי וגם הבנתי שכנראה זה משהו שיחלוף מהר משקיוויתי כך שאולי, רק אולי, יש סיכוי שהפעם לא אדביק את פיץ בחיידקים המזרח תיכוניים האלימים שלי, כאשר נפגש ביום ראשון הקרוב בבודפשט.
חזרתי לדירה אחרי ביקור הרופא ונתתי לשינה להכריע אותי. כשהתעוררתי, הבנתי שאין לי כמעט מזון בדירה אז גירדתי בקושי את הגוף החולה שלי לחנות הקרובה וקניתי כמה מצרכים.
בערך שעה אחרי שחזרתי התחילה רוח ממש חזקה ואז מבול. מזל שלא התעכבתי יותר מדי עם הקניות.
ארבעים דקות של אילתור ובישול והתוצאה - מרק עדשים שבימים אחרים ודאי לא היה מחזיק יותר מדי זמן, אך חוסר התאבון היחסי ממנו אני סובלת בימים האחרונים מאפשר לי לשרוד על תזונה שעיקרה המרק הנ"ל, המון תה ותפוח מדי פעם.

בינתיים אני עוקבת אחר קבוצת הווטסאפ של העבודה. השוויצרי לקח את תפקידי הסמי ניהולי וכצפוי הוא היה קשוח. בבוקר השני, כלומר ביום הראשון בו נעדרתי מהעבודה, עושה רושם שהיה לחבר'ה יום עמוס מאוד. השוויצרי ציפה למאה אחוז משמעת ולא בחל בטקטיקות שכנראה ולא הייתי משתמשת בהן בעצמי אלא אם כלו כל הקצין (לדוגמה: מישהו אמור היה להיות במקום איקס בשעה מסויימת ואיחר, השוויצרי כתב בקבוצת הווטסאפ הכללית ושהמנהל שלנו בתוכה- "אם מישהו ראה את פלוני, הוא אמור להיות במקום איקס בשעה כך וכך").
בסוף המשמרת הוא הודה לכולם שעזרו ועמדו בכל המשימות שהוגדרו ככאלה בעדיפות. שאר חברי הצוות היללו ושבחו אותו על התנהלות נהדרת במהלך היום והוא התנצל אם פגע במישהו כי "לוקח ללב יותר מדי 😢 " והמנהל שלנו הגיב - "זה סימן לאיכפתיות".

המקרה הזה די פותח לי את הראש.
עד עכשיו הייתי רכה מאוד עם החבר'ה כי למעשה אני לא באמת המנהלת שלהם, ורק בעקבות הגדרת תפקיד של המנהל (האמיתי) של כולנו אני סוג של "מנהלת עבודה". לכן, לא ראיתי סיבה להגיע לסיטואציות שעשויות ליצור עימותים איתם.
הבעיה היא, שלרוב התוצאה של זה היא שהדברים לא מתבצעים לגמרי כמו שהייתי רוצה ולפעמים אפילו נופלים עלי.
לא אחת אני רואה את חלקם משחקים בפלאפון ונראים משועממים כאילו אין משימות שצריכות להתבצע, וכשאני בודקת בעצמי, אני מגלה שרק חצי עבודה נעשתה, ואני צריכה להעיר להם שיתקנו. לי זה נראה כמו חוסר איכפתיות, ואני חושבת עכשיו שאולי אני צריכה להיות קצת יותר "רעה" כדי שילמדו לעשות את העבודה כמו שצריך.

כמו כן, הסיטואציה מעלה מספר שאלות.
האם יוצא שהמנהל מעודד מעורבות רגשית בעבודה? במשך שנים הייתי מעורבת מאוד, ויש שיאמרו שגם עכשיו זה לא חסר לי אבל לאחרונה אני מרגישה סוג של ריחוק, סוג של תחושה ש-"העבודה לא שווה את רגשות התסכול שלי". אבל בהמשך לחלק הראשון- אולי אם אתקשר את רצונותי, העניין הזה יעלם.
למה אני מרגישה צביטה של קנאה על כל המילים החמות שהוא קיבל? השוויצרי הוא אדם מקצועי מאוד ואני בטוחה שמגיע לו את מלוא הקרדיט שהוא קיבל. אני מניחה שגם אני רוצה לשמוע מילים כאלה מדי פעם.
אבל- כדי שזה יקרה, צריך שיהיה איכפת לי. כלומר, שיהיה איכפת לי יותר ושיהיה לי רצון לשפר ולנקוט עמדה.
מי יודע, אולי אני עדיין אפתית ואחרי ההחלמה והטיול בבודפשט אחזור בכוחות מחודשים.

מארץ השיכורים לליסבון

נסעתי לארץ השיכורים, ביתי השני, כאשר בראשי מתרוצצות עשרות מחשבות ותמונות. האם המראות וההזכרונות שהתרוצצו מול עיני עדיין עדכניות? כמה השתנה בעשרת החודשים בהם חזרתי למולדתי?

חשבתי שלבי יפעם בחוזקה כשאגיע אבל בנחיתה הכל היה מוכר והתחושה היתה שנעדרתי לשבוע בלבד. 

למרות הנחיתה בשעה מאוחרת, והנהיגה האיטית למלון התייצבו כבר למחרת, ארבעה ישראלים עייפים לעבודה. בתחילה הסבירו לנו מה המצב בשטח ומה הם צריכים מאיתנו ולאט לאט בחלוף הימים הבנו עד כמה המצב היה משונה ודו קוטבי- מחד המפעל חש לחוץ עד כדי כך שחש שההוצאה של הטסת ארבעה עובדים ושיכונם במלון + רכב במשך שבוע וחצי משתלמת והכרחית ומגיסא, הלך הרוח המקומי שכמעט זהה ל-"יהיה בסדר" הישראלי המוכר רק הבהיר לנו למה הם מתקשים להתגבר על המצב אליו הם נקלעו. 

אדלג ברשותכם על פירוט יתר של המצב של המשמרת בה ביליתי שלוש שנים, טעויות שהם עשו וכמה שמרגיש כאילו מאז שהלכתי הכל התפרק ואספר מעט יותר על המסביב.

שתינו. והרבה.

באחד הערבים הרגשתי שקצת מתחנו את הגבול כשחזרנו למלון מאוחר, התרוצצנו על גגותיו הנמוכים של המלון, יוצאים מחלון אחד ונכנסים מהשני, וודאי לא היינו שקטים כפי שהיה נדמה לנו. אחד הקולגות ציין שהחדר שלו עדיין מסריח מסיגריות שלא זכרתי שנשאפו שם.

את פיץ לא ראיתי מספיק.  שעות העבודה שלי ושלו התנגשו לא אחת. אני התנדבתי למשמרות לילה כדי שכן יצא לי לעבוד עם החבר'ה שלי ואיתו לפחות פעם אחת, למרות שבכל מקרה לא ראיתי אותם יותר מדי מרוב תעסוקה.  הוא מצדו לקח ימי חופש כדי שנבלה ביחד, אלא שאז התחלתי להרגיש עקצוצים מציקים ומרגיזים בגרון וידעתי שאם נבלה יותר מדי אני עלולה להדביק אותו ולגרום לתוצאה המוכרת של 

פיץ חולה ורגזני כמו שהיה בצרפת.

העזיבה הפעם התנהלה על מי מנוחות ולא הייתה רגשנית במיוחד בתחילה עד שהגענו שוב למקום ממנו יכולים להמשיך רק מי שיש לו כרטיס עליה למטוס וכאשר ראיתי את הפינה המקוללת ההיא שאחריה כבר אי אפשר להביט לאחור, התחלתי לדמוע שוב כהתניה ותזכורת מהפעם הקודמת וזה למרות שהפעם ידענו שהפרידה הפעם אורכה כשבועיים, עד הפעם הבאה בה אנו מתראים. 

את הפוסט הזה אני כותבת משדה התעופה של פרנקפורט, בעת המתנתי לקונקשן שיקח אותי לפורטוגל ולאירוויזיון ולאחר מכן לארה"ב לקורס. פיץ עתיד להצטרף אלי מחר לליסבון ולאחר הגמר במוצ"ש אנחנו מתכננים רוד טריפ קטן לכיוון דרום המדינה ואז תפרדנה דרכנו שוב. 

בנוסף- מיני דרמה מהשעות האחרונות: כעשרים דקות לפני הבורדינג בנתב"ג קלטתי ששכחתי לקחת את הכרטיסים לאירוויזיון. הידיים התחילו לרעוד אך חייגתי את המספר של פיץ ובפנים שאזלו מהן כל הדם סיפרתי לו את החדשות המרות. לרגע אפילו שקלתי לעשות אחורה פנה ולקחת את הכרטיסים החשובים. כמה דקות לתוך השיחה ונזכרתי שהאדם שרכש אותם עבורי ושאיתו אני הולכת להופעות סיפר שאת הכרטיסים קיבל לאימייל, לכן הסיכוי הכי טוב שלי היה להמשיך בטיסה ולקוות שעדיין יש לו אותם ושהם לא נמחקו מסיבה כלשהי. שלחתי לו הודעה והתנצלתי על כך שאני שולחת לו הודעות בשלוש וחצי בבוקר שעון ישראל ועליתי לטיסה לגרמניה בתחושה גועלית, שנאה עצמית והמון חוסר נוחות.

למזלי כמה דקות לאחר הנחיתה הוא ענה שיש לו הדפסים נוספים כגיבוי והם גם עדיין שמורים לו במייל.

אם הכל ילך כשורה אצפה בנטע עולה לגמר מחר ומקבלת טופ 5 לפחות במוצש.