מדובר בתחרות שירים הנערכת כל שנה ע"י השמינית בסביבות ראש חודש אדר.
השנה אני נמצאת בשמינית. כן.
למרות שעקרונית אנחנו רק מארגנות את התחרות והמתמודדות, מהשכבות השונות הן אלה שצריכות לעשות את עיקר העבודה, אין זה כך לחלוטין. כי חוץ מהבנות שדואגות לעניינים הטכניים כמו ארגון הגברה, תיאום עם האולם וכו', אנחנו אמורות לעשות קטעי קישור בין השירים. על אף שאני לא אחת מאותן בנות שאוהבות להופיע על במה, ואפילו די סולדת מזה, קיבלתי את העובדה שהטילו עלי את התפקיד לשחק (ואני מחמיאה כאן לעצמי) מורה מסויים שטוחן אותנו בבדיחות קרש בלתי מבדרות, ועוד פקדו עלי להמציא שני קטעים כאלה.
אקצר את בלבולי השכל, ואומר שהאקססוריז כללו חולצה מכופתרת ורודה (שהרבה אנשים אמרו לי שהורוד היה כל כך בהיר שחשבו שזה סתם לבן), כיפה, וגבה.
העניין הוא, שסימן ההיכר של המורה הנ"ל, חוץ מבדיחות הקרש, זה הרמת גבה. אני אמנם יודעת להרים גבה.. אבל נו, רציתי להיות מגניבה :)
אז חברה אחת הביאה לי מייק אפ נוזלי, שכיסה את גבתי השמאלית, ואיפור מעפן כזה של פורים צייר לי גבה עבה וחדשה על המצח (ועיבתה את הגבה השניה), מה שגרם לי להיות במצב תמידי של הרמת גבה גרוזינית במיוחד.
נכנסתי לבמה לקול מחיאות כפיים רמות והתחלתי את הבדיחה הראשונה, התבלבלתי קצת, פלטתי "שיט", והמשכתי- כולם נקרעו מצחוק. כשנכנסתי כבר בפעם השניה, מחיאות הכפיים היו רמות אולי אף יותר מקודם ולוו בכמה קריאות.
כחכחתי בגרוני וסיפרתי את הבדיחה השניה. כשיצאתי כולם קראו בשמו של המורה והמשיכו למחוא כף.. זה חימם את לבי.
לסיכומו של עניין, חברותיי אמרו לי שהייתי חמודה וצבטו לי בלחיים, ילדות זרות ופספוסות אמרו בחלקן שזה היה ממש מצחיק, ובחלקן שאני צריכה להוריד את האיפור הזה ודחוף. אפילו מסתבר לי שבערך הסתכלתי לקהל, ולא על הרצפה או על התקרה כמו שהייתי עושה בד"כ ושאף אחד לא שם לב לפליטה הקטנה בבדיחה הראשונה.
חוץ מהקטעים שלי, שאר הריקודים והסרטונים שהשכבה עשתה היו טובים, יצויין לשבח ריקוד הפתיחה שכמו שחינה אמרה "היה יפה באופן מפתיע".
היה כל כך כיף! ומי יודע, אולי סופסוף התגברתי על פחד הבמה שלי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה