היום הזה בהחלט ראוי לציון.
לא רק שיצאנו עם בירלי (כלומר, חג'י יצאה איתה לסרט, הארלם ואני הגענו כמה דקות לפני שהיא הלכה), אלא סופסוף, אחרי כמעט תשעה חודשים, הבאנו לחג'י את מתנת היומולדת שלה.
ישבנו בקניון גבעתיים במשך המון זמן בקומה שלישית, עד שהחלטנו לרדת לסברו בקומה ראשונה כדי לאכול, בעוד אנו ממתינות למנגה בעלת הרשיון והרכב הזמינים שתבוא לאסוף אותנו ולהוריד כל אחת בביתה. אכלנו, שתינו, דיברנו, גילינו שבקדמת הדוכן של הסברו יש דלת קטנה ונסתרת, ושהכניסה פנימה כרוכה בהתכופפות והתפדחות- שום דבר מיוחד. בשלב מסויים, גילינו שנותרנו יחידות בין הרבה מנקים, אז התחלנו לדאוג למנגה. שיחה קצרה אליה והתברר שיש לה תקר בגלגל ולכן היא נאלצה להשאיר את הרכב בחניון קרוב וללכת ברגל לכיווננו, לאחר שנפגשנו איתה, הגענו למסקנה שזה בעצם היה מטופש ואנחנו יכולנו לבוא לכיוון שלה..
הלכנו לכיוון המקום שבוהיא הפקירה את הרכב, כשבדרך פגשנו את ההוא שדומה להיא שהיא כוסית מסוג מסויים והלכנו איתו. כשהגענו למקום, חשבנו קצת והגענו למסקנה שהדבר הכי טוב שנוכל לעשות הוא לנסוע עם האוטו לתחנת דלק קרובה, בזמן שמנגה נסעה עם הארלם, נותרנו במגרש רק אני וחג'י, ועשינו מה שכל זוג בנות לוהטות כמונו יכולות לעשות במצב שכזה, שרנו שירים מ"ספר הג'ונגל", או בעצם, חג'י שרה ואני התלוננתי שכואב לי הראש.
כשמנגה הגיעה לבסוף באוטו שאבא שלה הגיע איתו לתחנה (גם זה אגב, לא ברור למה), היא סיפרה לנו את מעלליה שכללו בין היתר איש סקוטי שהתנצל על כך שהיא כמעט דרסה אותו, ואת העובדה ששניהם חיפשו ביחד את הכפתור שמדליק את האורות.
פוסט מעפן, עמכם הסליחה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה