לא יודעת אם בגלל שמרחוק דברים נראים אחרת או שאולי ההומור השחור של ליאור שליין משפיע עלי (ו"גב האומה" ובייחוד המונולוגים שלו הם בערך הדברים היחידים שאני עוד עוקבת אחריהם בארץ, עכשיו כשאין פרקים חדשים של "היהודים באים") אבל לפעמים אני חרדה לעתיד שלי ושלנו.
איך הוא יראה? האם המדינה באמת מתחרדת כל כך? ומחירי הדיור? והמזון? וטילים מתעופפים? וזיהום אוויר?
הקולגה שעזב בשבוע שעבר, נסע בזמנו להיות עם המשפחה בסוכות. כששב לכאן אמר לא פעם ולא פעמיים שהמחירים בארץ הם לא כמו שאני זוכרת אותם, שהכל התייקר. גם כאן לא מאוד זול, אמרתי לו "כן, אבל בארץ זה הגיע למצב שבכל מקום אתה מרגיש שמנסים לדפוק אותך" ואז היה עובר להשוואת מחירים בסופר בין שם לכאן.
אני לא יודעת אם זה כי הפכתי לחרדתית עבור חייהם של ילדיי העתידיים והמדומיינים או בגלל סיפורי זוועה שאני שומעת על זוגות ולפעמים כאלה עם ילדים, ששבו לגור עם ההורים כדי לחסוך כסף לדירה.
אולי זה ראיית שחורות שליינית של "אנחנו בדרך למדינה חרדית ואו דו לאומית בעלת רוב מוסלמי" או יוקר מחייה שלא צריך להיות כלכלן בשביל להבין שהוא בעייתי.
ואולי זה סתם הגיל שגורם לי לחשוב שהזמן לפנטזיות הולך ואוזל ועלי להתחיל לחשוב ולתכנן לטווח ארוך.
בתור אמא לבת שעברה לגור אצלי עם בעלה ושלשת ילדיה עד שהדירה תהיה מוכנה (במרץ כנראה), אני צריכה להעיר שזה לא בהכרח סיפור זוועה. וכן, קשה כאן. אבל יש גם הורים שאפשר לגור אצלם, כלומר יש רשת תמיכה משמעותית. בסופו של דבר מוצאים את האיזון הראוי.
השבמחקבמקרה שלכם, כפי שאת מציינת, הבת ומשפחתה עברו אליכם עד שהדירה תהיה מוכנה, כלומר, ישנו סידור אחר באופק וידוע לכל שמדובר בסידור זמני.
השבמחקאני עוקבת אצלך בבלוג וזה נהדר שמצאתם נקודת איזון שמתאימה לכל הצדדים ושהייתה לכל את הנכונות והיכולת לארח את בתך ומשפחתה לתקופה זו.
"סיפורי הזוועה" שהתכוונתי אליהם, הם אלו בהם אין איזו דירה באופק שמחכים להשלמתה. המקרים ששמעתי עליהם הם של זוגות שהגיעו למסקנה שהשכירות + הוצאות על ילדים הם גבוהים מדי ולא מאפשרים להם לחסוך בשום צורה ועל כן הם עוברים להורים מתוך מטרה להתחיל להתארגן כדי שאולי, איכשהו יהיה להם סיכוי להסתדר בעתיד. במקרים כאלה בני הזוג (ולפעמים גם ההורים ) עשויים להיות מתוסכלים מהמצב כי אין לו נקודת סיום ברורה, והעניין כצפוי הופך לעוד פחות נח אם איזון לא הושג בין הצדדים המעורבים.
גם אני מכירה סיפורים כאלה ונחרדת. אבל - אני חושבת שזה נשמע קשה יותר ממה שזה באמת.
השבמחקאיכשהו אני מאמינה שאותם זוגות, למרות שהם גרים אצל ההורים כדי לחסוך, יוצאים לבתי קפה ומסעדות לפחות פעם בשבוע, טסים לחו"ל פעמיים בשנה, מחזיקים שני רכבים, טלפונים משוכללים ובכלל - חיים ברמת חיים גבוהה מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם, דווקא בדברים הקטנים. איזשהו מנגנון פיצוי שאומר "כלכך קשה לי ואני כלכך חוסך (על שכר דירה, כי אני גר אצל ההורים, למשל) שמגיע לי משהו קטן לעצמי" ואלו תמיד הדברים הקטנים שבסוף משנים.
בנוגע לעניינים הפוליטיים שאינם כלכליים, אני עובדת במקום שמייצר מדי יום תקווה לעתיד טוב יותר, ככה שאני מהאופטימיים. יש כלכך הרבה מגמות חיוביות (למשל, צעירים מוסלמים שמגדירים עצמם כפלסטינים שרוצים להשתלב בישראל כמדינה יהודית ומעוניינים שתישאר כך) שלא שומעים עליהן, כי הן שקטות יותר מאלו השליליות.
הסיפורים הללו די נוראיים בעיני ויותר גרוע בעיני העובדה שהסיפורים הללו הולכים ומתרבים. אני לא יודעת אם זה מעיד על חוסר ניהול נכון של המון אנשים, על יוקר מחייה גבוה מדי או תרבות "אכול ושתה כי מחר נמות". נראה לי שזה שלושת ביחד וזה די עצוב.
השבמחקאני שמחה לדעת ולשמוע שיש מגמות חיוביות וברור לי שהן שם, מתחבאות כמו רקפות מתחת לסלע. לפעמים נדמה לי שהפחד הוא עוד כלי שלטון שנועד לבלבל ולתעתע בכולנו כדי שיווצר הואקום שיאפשר לפסיכים שבשלטון לעשות ככל העולה על רוחם.