כשהגיעה המנקה היום יצאנו אל הסופר מרקט המקומי לקנות ארוחת בהריים קלה. בכניסה בד"כ עומדת לה אשה צועניה בבגדיה האופיניים שכוללים כיסוי ראש, חצאית ארוכה וצבעונית ובניגוד כמעט גמור, לבגדיה המסורתיים- ג'קט רגיל למראה שכמעט אומר אומר שהמקום ממנו באה לא קר כל כך ולכן נאלצת להתעטף בביגוד מערבי. קצת דומה-אבל-הפוך ללבוש החרדי המסורתי שהתאים לפולין וליטא הקרות אבל משמש כעינוי בקיץ הגוש-דני של בני ברק. וכמו שאני מרחמת על החרדים המיוזעים, כך אני מרגישה כלפיה, כשאני רואה אותה בחצאיתהּ ויודעת כמה הרבה יותר נח וחמים במכנסיים. האשה הזאת כמעט תמיד נמצאת שם, מחזיקה איזו חוברת ופושטת ידה בקול חלוש ודי משועמם של מישהי שעושה את זה על בסיס יומיומי. בהתחלה היא גרמה לי לרחם קצת אבל איכשהו היא כבר הפכה בעיני לחלק מהנוף וכבר אני לא מנסה אפילו מה היא ממלמלת.
אבל היא לא הייתה שם היום.
במקומה עמד בחור הומלס שדווקא כן נראה מקומי, ודיבר אל פיץ כשנכנסנו לחנות. הוא פנה אליו ב"סליחה אדוני", אמר שלא אכל כבר זמן רב ושאל אם יוכל לקנות לו קפה או משהו לאכול. פיץ הביט בו לרגע וסימן לו עם היד "ודאי, בוא איתנו". הבחור הודה לו והלך למלא קפה מהמכונה כשאנחנו המשכנו לכיוון המעדניה. הוא קנה לו סקון (יש לזה שם בעברית בכלל?) ובחר גם לעצמו סנדביץ'. בזמן שעמדנו וחיכינו לתורנו הוא ניהל עמנו שיחה קצרה וסיפר על כמה שזה קשה ושזו תקופה נוראית בשנה להיות בחוץ, ללא קורת גג. בן זוגי ענה שהוא היה בר מזל מספיק כדי לא לעבור חוויה שכזו.
הלכנו לשלם, הבחור הודה לנו וחזרנו לרכב.
התרשמתי מאוד מטוב לבו של פיץ והעובדה שהוא לא היסס ומיד עזר. הוא נוהג שלא לתת כסף, אבל אם מישהו מבקש לאכול הוא יעזור בחפץ לב.
"אני יכולה לתת לך טיפ?"
"כן?"
"אחרי שאני חוזרת לארץ, ושתתחיל קשר עם בת זוג משונמכת ביחס אלי" אמרתי בקריצה למשמע צחקוקו, "דע לך שטוב לב כזה הוא דבר שהרבה בחורות רואות בו תכונה חיובית, זה מראה שיש לך לב טוב ושאתה אדם איכפתי".
בהמשך היום נסענו ללווייה של אשתו של חבר מהעבודה.
לפני פחות משנה האשה הובחנה כחולה בסרטן השד שכבר היה בשלב מתקדם. בכל התקופה האחרונה הם נאבקו, ולא אחת שמענו ממנו על העליות והמורדות שבמצבהּ. בשלב מסויים הוא אמר שהרופאים הודו שאין דרך לרפא אותה לגמרי ולמעשה הם רק מאריכים את חייה כמה שאפשר. היא נפטרה לפני מספר ימים לאחר מאבק ארוך וקשה והיא אשה צעירה בשנות הארבעים לחייה.
הטקס היה שונה מאוד מזה היהודיה המוכר לי, גם בכך שלא היה איש דת שהוביל את הטקס וגם כי זה לא הסתיים בקבורה.
ההספדים והפרידה התקיימו בכנסייה למרות שהמשפחה אתאיסטית, המקום היווה בעיקר כמקום וכאמור, לא לווה בטקסים דתיים כלל.
רכב ובו ארון הקבורה היה בולט מאוד כשהגענו וניצב ברחבת הכניסה למבנה סביב המראה הצפוי של חלקות קבר רחבות ידיים ומלאות מצבות שיש אפורות מרוב גשם וזמן. האלמן יחד בתו בת ה-8 האחוזה בידו עבר בקהל והודה לו על ההגעה. קולגות, קרובי משפחה וחברים רבים החלו לגדוש את המקום ואז האלמן, יחד עם עוד שלושה גברים הרים את הארון על הכתף ונשא אותו אל תוך הכנסיה כשהקהל נכנס אחריהם והתיישב בכסאות הסדורים בשורות.
בקדמת החלל הונח הארון על מעין שולחן אבן, שזרי פרחים פזורים סביבו ומאחוריו תמונה של המנוחה בה היא נראית מחייכת. החיוך מלא החיים שריצד מהמסך עמד בניגוד מצמרר ארון העץ העבה שידעתי שבתוכו היא נמצאת- החיוך היפה היה דיגיטלי והגופה העצובה היא אמיתית מדי.
אשה מבוגרת עלתה לדוכן וסיפרה ברמקול על המנוחה, על הבעל שהשאירה, שני בנים ובת צעירה. אשה אחרת עלתה לדוכן והספידה, סיפרה בקצרה על כמה שתחסר ודמעה מעל הדף שמוללה בידה.אחריה הושמע שיר ראשון מאת להקה שהייתה אהובה מאוד עליה ושזכתה לראות בהופעה שנערכה כחלק ממסיבה מטעם מקום העבודה. המילים ריגשו אותי וכבר התחלתי להרגיש עקצוץ בעיני.
לאחר המספידה השניה וכמה מילים מהאשה המבוגרת הושמע שיר עצוב אחר שגם הליריקה שלו דיברה על סיום ומוות ולקראת סופו, כשהמוזיקה נחלשה וילון לבן החל להתקדם מצדי הבמה לכיוון האמצע וחסם בפנינו את הארון והמסך ממנו חייכה אלינו. האקט הסמלי הזה דחף אותי לסף בכי. בסיום השיר האשה המבוגרת הודתה לכולם שהגיעו והקהל החל לצאת.
בסך הכל חצי שעה. טקס קצר, כמו שהמנוחה, מסתבר, רצתה.
האלמן הודה לנו שוב שהגענו, והאודם בעיניו ניכר מאוד.
אנשים החלו להתפזר אל הרכבים אבל כשתמהתי מה קורה הלאה פיץ הסביר שהארון נלקח וכנראה שישנו איזשהו טקס נוסף ומצומצם יותר בו שולחים את הגופה לקרמטוריום שניצב בקרבת מקום כחלק מהמתחם. אני שמחה שלא נשארנו כי זה נשמע לי מזעזע.
הטקס היה עצוב, גילהּ הצעיר של הבת הוא טרגי וגם העובדה שהם אתאיסטים מוסיפה לכך.
מה הוא אמור להגיד לבתו הצעירה? אם היה דתי איכשהו, ודאי היה אומר שאמא בשמים והיא מסתכלת ושומרת וכו' וכו', אבל איך מנחמים אדם שאינו מאמין? ועוד אם הילדה נוכחת בהליך השריפה?
זה רק אצלנו שיש לגופה חשיבות ומשמעות רבה כל כך (וכמה אנחנו מוכנים ’לשלם’ כדי להחזיר גופות של חיילים לקבר ישראל). בארץ של השיכורים כמו בשאר שכנותיה האנשים רואים בגוף רק כלי קיבול חיצוני ריק בשלב המוות, ועל כן אין שום בעיה לשרוף את הגופה. האישה עצמה כבר לא שם, אלא בלב (או בשמיים אם את דתייה). אני דווקא אוהבת את הגישה הזו, לעומת ערי המתים שאצלנו שבהן קבר מחפשים לקבור בקומה שנייה ושלישית.
השבמחק