מסע כיפור

ההכנות ליום הכיפור הזה לא היו מאוד שונות משנים קודמות.
הכנתי סיר מלא של אורז עם עדשים ירוקות, חלבון סויה, ערמונים ומגוון עלים ותבלינים.  המתכון שנולד מאלתור זכה ביני לביני לכינוי "מג'דרה משודרגת" ועוד לפני החג שני שליש תכולתו נעלמה מתוכו ועברה לנוח בקרבי לצד כמה ליטרים של מים.

ניסיתי להתארגן על חומר קריאה לחג אבל אז הבנתי שהספרים שלי נשארו אצל ההורים לפני מעבר הדירה והספריה העירונית בחופשה עד אחרי החגים. בעצתה של השותפה, קפצתי ל"צומת ספרים" הקרוב ורכשתי שני ספרים- "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הידוע מאת רובין שארמה ו"אבולוציות" מאת אורן הרמן.
את הראשון התחלתי וסיימתי במהלך החג,  הספר קליל ומהנה ונתן לי חומר למחשבה.
מהספר השני הספקתי לקרוא רק את המבוא. ככה זה כשמנסים גם להשלים שעות שינה במהלך החג.

בשעות האחרונות של הצום עצרתי רגע כדי לבחון את תחושותי ושמחתי כשהבנתי שאני לא רעבה, מיובשת או חלושה מדי.
קמתי מהמיטה כדי לקפל את הכביסה שהתייבשה על המתקן מאתמול ולאחר מכן  החלטתי לסגור מעגל- לבשתי טי-שירט לבנה וג'ינס ארוך והלכתי לבית הכנסת הקרוב שהוא גם בית הכנסת שסבי ז"ל ולאחר מכן דודי התפללו בו שנים.
בהתחלה נכנסתי דרך הכניסה הראשית ומיד עלתה בי תחושת נוסטלגיה- אני זוכרת איך הייתי משחקת כאן עם ילדים אחרים ואיך הייתי נכנסת לעזרת הגברים ואוספת סוכריות מהרצפה כשנערכו במקום עליות לתורה של בר-מצוה.
הבטתי בקיר המלא בלוחות קטנים עליהם חקוקים שמותיהם של מתפללים שנפטרו ושמו של סבי נגלה לעיני כמעט מיד, העובדה ששם משפחתו קצר גרם לכך שהשם נכתב באותיות גדולות יחסית ולכן קשה לפספסו.
יש לי רק הבלחות מעטות של זכרון ממנו, הייתי פעוטה כשנפטר.

לקח לי כמה דקות להבין שהכניסה לעזרת הנשים היא מבחוץ אבל ברגע שהגעתי למעלה גם החלל הזה נראה לי מוכר מאוד.
נזכרתי איך לפני שנים ישבתי מקדימה עם משפחתי בשבת החתן של הדוד שלי ואיך צלפתי סוכריות בכל המתפללים שנראו לי רדומים מדי ואפילו זכרתי איפה ישבתי עם אמי ואחיותי בחג פורים אחד לפני כעשרים שנה כשלפתע שמנו לב שלפנינו ישבה מי שהייתה הגננת שלנו בעבר ואיך כולנו התפלאנו כשהיא זיהתה אותנו למרות שעברו כחמש שנים מאז שעזבתי את הגן שלה לטובת כיתה א'.

אבל הפעם ישבתי באחד הספסלים האחוריים ללא מחזור לימים הנוראים ופשוט הבטתי סביבי והקשבתי. חלק מהקטעים שהחזן הקריא ידעתי בעל פה, שריד לי"ב השנים שהעברתי במערכת החינוך הדתית. בקטעים מסוימים הצטרפתי במלמול חלוש אבל רב הזמן נותרתי בשקט וחשבתי.

לאן אני הולכת?
האם אני מרוצה מההתקדמות שלי?
איפה אני עוד יכולה לשפר?
איפה אני רוצה להיות ביום הכיפורים הבא?

הבטתי בנשים הישובות עם ילדיהן הצעירים ותהיתי האם ילדי שלי, אם יהיו כאלה, ידעו מה זה יום כיפור, האם יוכלו ללוות במילים את החזן? האם זה בכלל משנה לי?
פיץ מכיר את ההתחבטויות בהן אני נתונה באחרונה ומודע לכך שהחלטות מסויימות עלולות לגזור את דין הקשר שלנו לחיים או למוות.

תקיעות השופר החלושות לא אחרו להגיע ולאחריהן הנשים המבוגרות קמו, התחבקו ואיחלו 'גמר חתימה טובה' האחת לרעותה.
לא מיהרתי לצאת, בכלל לא הייתי רעבה.

כשהגעתי לדירה התחלתי למלא את עצמי אט-אט בקפה ואגוזים ובהמשך כיליתי את שאריות האורז ושתיתי לא מעט מים.
מהמקלחת כבר שמעתי המולה ושירי חג והבנתי שהמשפחה הדתית מהקומה שמעלינו כבר עומלים על הקמת סוכה.

התלבשתי והתארגנתי לצאת לעבודה,  בדרך לשגרה של חול.