יום שלישי, 1 בינואר 2019

Do one thing every day that scares you

בשנים עברו, הייתי נוהגת לכתוב החלטות לשנה החדשה. איכשהו, זה תמיד יצא בחברת חברה נוספת או בן זוג, כאשר לאחר כמה משקאות אלכוהוליים, הייתי חוצה לשתיים קבלה או משיגה מפית ושני עטים וכל אחד מאיתנו היה כותב מספר החלטות לשנה האזרחית שמגיעה לה. את הנייר הייתי מקפלת ושומרת שנה שלמה, ובשנה שלאחר מכן הייתי פוגשת את אותה החברה או פיץ, סוקרים את היעדים שנכתבו בכתב שיכור ובוחנים  בגילוי לב כמה מהם התממשו, אם חשנו מספיק בנח היינו גם משתפים את התוכן הכתוב. 
עם הזמן הנוסח השתנה מעט, לדוגמה, הוחלט שלפחות אחד מהסעיפים צריך להיות משהו פחות סטנדרטי ויותר שאפתני.

אתמול לא יצאתי עם אף אחד. פיץ בחו"ל, וחברות אחרות מרוששות, הריוניות, עובדות למחרת או סתם לא בעניין. בתחילה חשבתי לצאת בכל זאת לאחד הפאבים המקומיים, אבל החלטתי שלא מתחשק לי לשתות לבד. 
על עניין ה"מפית" איכשהו לא ויתרתי, אלא שהפעם זו הוחלפה בפנקס רשימות של אופיס ובשינוי אחד מהותי נוסף - הרשימה מתוכננת להיות גלויה לפני כל הזמן.
הפעם לא מדובר במשאלת לב, שבעוד שנים עשר חודשים אבחן אם מזלי שפר עלי והיא אכן התממשה,  הפעם מדובר בתוכנית פעולה, משהו שאפשר לחזור אליו, לסמן יעדים שבוצעו ולערוך בהתאם להתקדמות.

כמו שאתם מבינים, זה עניין בסיסי מאוד. לא עוד להיות פסיבית, אלא לתכנן ולבצע. לא לדחות דברים שידוע לי שמוכרחים להעשות, כי ההתמהמהות רק גורמת לי לשקוע עוד ועוד בתוך מחשבות, לתהות האם צריך וכדאי ויוצרות מתח ותחושת "אני לא מספיקה כלום" או "לא מצליחה כלום" מיותרות.
פשוט לקפוץ למים, במקום לעמוד על המקפצה ולתהות עד כמה הם קרים.
אתמול פיץ ואני סיימנו את השנה בחיוך והתרגשות כאשר סופסוף הזמנו כרטיסי טיסה לטיול הארוך שתכננו למזרח. כעת, כאשר מדובר בעובדה מוגמרת, עשיתי צעד נוסף כאשר התקשרתי למרפאת מטיילים והקדמתי את התאריך לחיסונים למחר.
במקור, קבעתי תאריך לעשירי לחודש בבית החולים הקרוב, אך מאחר ואני יודעת כמעט בודאות שאצטרך להגיע להשלמה בעוד כמה שבועות ויש לי גם את הטיול לארה"ב באמצע שיגביל אותי מבחינת תאריכים פנוים, העדפתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר.

אם הייתם שואלים אותי עד לא מזמן, הייתי אומרת לכם שאני מתעבת חיסונים. אני ממש ממש ממש שונאת אותם, הם מלחיצים אותי וגורמים לי לבכות בהיסטריה כמו ילדה קטנה.
אבל קראתי ספר לא מזמן שמציע לעדן את אוצר המילים וטוען שזה עוזר לרכך גם את הרגשות. "מחשבה יוצרת מציאות" - הגרסה הורבאלית.
ולכן, בהשראת הספר, אומר שחיסונים גורמים לי להרגיש לא בנח ומעלים בי חשש. ועם כל האי נעימות שבעניין, אני די בטוחה שמחלות אקזוטיות הן גרועות הרבה יותר.
אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה על מנת להפוך את החוויה לכמה שפחות מלחיצה. בעצת דוקטור גוגל רכשתי שלשום שפופרת של משחת Emla אותה אני מתכננת למרוח בנדיבות על הזרוע, ולהדק עם נילון נצמד כשעתיים לפני הדקירה. בנוסף, איישם כל מה שלמדתי בתקופת הראקוטן, אי אז בתחילת 2013, כאשר נדרשתי לבצע בדיקת דם אחת לחודש- להגיע עם מוזיקה חזקה וקופצנית באוזניות (השיר הרשמי של בדיקות הדם הוא זה, השאפל בחר בשיר עם שם סמלי מאוד), לא להסתכל ולבקש שמישהו יחזיק לי את היד.

לחיי שנה חדשה ופעילה, שנה של התגברות על מכשולים ופחדים ושנזכה לסמן וי על כל יעד שנציב לעצמנו.


עדכון:
הטרחתי את עצמי עד נתניה בתחבורה הציבורית הישראלית המקרטעת בשעות הפקקים, עם זרוע מנוילנת ואיחרתי בכחצי שעה, ועדייו, איכשהו התור התקדם לאט יותר מקו 605 של מטרופולין.
כשהמתנתי בתור ניסיתי להרגיע את עצמי עם סמול טוק בקול שבור ומפוחד עם בחור סטלן למראה שקלירלי מתכונן לטיול של אחרי צבא אבל קצב לבי הואץ בצורה ניכרת עד כדי כך שמד הדופק בשעון שלי צבע את הגרף בצהוב ואדום כי חשב שאני עוסקת בפעילות ספורט נמרצת.


הרופאה פסקה - ארבע דקירות היום אחת נוספת בעוד חודש ושלישית ביולי, ואז גם צהבת A יתפוס לכל החיים. התחלתי לדמוע, בדרום אמריקה קיבלתי רק שתיים, אבל חוץ מקדחת מח יפנית שידעתי שאקבל, הפעם , צהבת וטיפוס הבטן פוצלו לשתי זריקות הנפרדות והיא החליטה לפרגן לי גם בטטנוס על הדרך. 
הלכתי לשירותים והתקשרתי לפיץ לעדכן אותו שהוא כנראה נוסע לבד.
הוא עודד והרגיע אותי קצת ולאחר שניתקנו שיחה מטופשת של שתי ילדות בשירותים הצליחה להצחיק אותי ("נו תצאי כבררר!" "רגע, אני מנגבתתת!' "למה את אומרת את זהה?? יש פה עוד אנשים!" "כי שאלתת!").
אז ביקשתי מהבחורה החביבה מעבר לדלפק שתבוא להחזיק לי את היד והיא נענתה ברצון ודיברה איתי על כל מיני דברים בנסיון להרחיק את מחשבתי מהעומד להתרחש.
האחות הייתה נחמדה וזריזה והמשחה הרדימה לי לגמרי את הזרוע וגם כן סייעה מאוד.
החלק הראשון של הסיוט מאחורי, יש לי תחושה שהפעם הבאה תהיה מעט פחות טראומטית.