ערב העצמאות

מהר, מהר אין זמן!

ירדתי במהירות במדרגות וכבר ראיתי אותו כשמין הבעה מוזרה על פניו, החלפנו שלום שלום כמו תמיד, והבאתי לו שרשרת בצורת כוכב שקוף שמהבהב בכחול, לכבוד החג. שמתי את השרשרת השניה הזהה עלי, עזרתי לו לסגור את שלו והתלוננתי קצת על הדגלנים המטופשים ויצאנו לדרך.

יצא לי להראות לו כמה אתרים חשובים בדרך, כשהראשון שביניהם היה בית הספר, או אם להיות ספציפיים, הפירצה המפורסמת. הלכנו לכיוונה כשהרגשת גאווה זורמת בי, הרי אני היא זו שפתחה אותה... רק שלתדהמתי, חסמו אותה, והפעם לא ע"י תייל בלתי מזיק, אלא על ידי סוג גדר שכזה שעוד לא נמצאה דרך לחתכו (ותאמינו לי, ניסיתי..).

התחנות הבאות היו הבניין המכוער והבניין המזיע, ומשם כבר הגענו למחוז חפצנו- החור הקטן והנידח שרוב חברותי גרות בו.

עקבנו אחר הקולות של מערכת ההגברה, והגענו לבמה המרכזית שבישוב עמדנו מבחוץ וצפינו דרך המסכים.

אחרי דיבורי סרק לא ברורים של חנה לסלאו בתפקיד פולניה, עלו לבמה חבורת זקנים כבני 40-50+ משהו בסגנון הגבעטרון שיש לו עוד איזה 20 שנה כדי להפוך לגריאטרים, הם שרו ופיזזו לצלילי שירי ארץ ישראל כמו בדור הישן והטוב, ואני בתגובה הוצאתי את חלילתי וניגנתי יחד איתם. החבר אמר שזה הדבר הכי חמוד שהוא ראה ביום העצמאות.. והוא כבר ראה חבורה של בני 5 שרים את ההמנון. יאי!

החבורה כולה הייתה בהרכב מלא בדיוק בזמן- בדיוק לפני קטע ההופעה הראשון של אוזה!

בקטע הראשון היא הופיעה באיזהשו קטע ג'אז, שאני אישית התלהבתי מזה שהיא בעצם מופיעה, בעוד שהארלם צייצה "היא נראית כ"כ טוב בבגד גוף הזה!"

החלק השני היה כנראה במסגרת המתנ"ס, שכלל מחרוזת שירי אהבה בלתי-דביקים וריקוד.

השירים הכילו בין השאר שיר עתיק יומין, שעצם המצאותו בין שאר השירים הפתיעה מאוד אותי ואת הארלם. הארלם תמיד גרמה לו להשמע מאוד מבדר בעיניי (או שמא באוזניי?).

המחרוזת התקדמה יפה וכולם התלהבו, עד שבעיה קלה בצורת הפסקת חשמל כוללת חיסלה את השירה, ואילצה את בנות המתנ"ס המסכנות להתחיל את המחרוזת מהתחלה.

כשהמחרוזת וההופעה של קלרה שרק אני צחקתי ממנה הסתיימו, הלכנו לברך את אוזה ואת חברתה סרבנית על ההופעה המרשימה, איחלנו לאוזה שתהנה ב"רוק עצמאות" וחיכינו לסרבנית שתחליף בגדים ותבוא איתנו להופעות ברעננה!

וכך יצאנו לשם בהרכב הכולל את: חג'י, קרפלך, חינה, תפוזינה, הארלם, חוזה, מנגה, סרבנית, זבלון, טיסי, וכמובן דניאל ואני, כשבדרך זבלון ניסה את כשרונו בחלילתי "להנאת" הנוסעים.

אני אקצר לכם את השלב שבו קרפלך אני וחברי הלכנו לאיבוד, את השלב שקנינו פיצות וקיבלתי שתי טרופיות ונתתי לאנשים כי אני שונאת טרופיות ובמקום זה השתלטתי לחג'י על הבקבוק מים שלה, ואני אפילו אדלג על זה שבזמן שקנינו את הפיצות האקס של קרפלך עבר באיזור וקרפלך עזבה איתו לכל הלילה וחזרה רק להסעה, ואני פשוט אקפוץ לשלב של ההופעות.

אחרי כמה הופעות מעפנות שמישהו שם זרק נעל על הקהל, התחילה ההופעה הראשונה- של יוני בלוך.

החבורה תפסה מקום על הדשא מאחורי מוניקה והאנשים שלה שגם היו באיזור. חלק נהנו מהשירים, חלק ניהלו שיחות בינם לבין עצמם, ורק אני הזלתי ריר על הפנדר השחורה שלו ומלמלתי מדי כמה שניות בטון מעצבן "אני רוצה כזההה!!!" "אוווףףף בחיים לא תהיה לי אחת כזאת". מזל שההופעה הייתה יחסית קצרה..

כבר בסוף ההופעה שלו החלטנו שבהופעה הבאה אנחנו כבר נכנס לעומק הקהל. כשהלהקה הבאה בתור- שייגעצ עלו לבמה והתחילו לנגן, מצאנו את עצמנו חג'י, מנגה דניאל ואני בתוך קהל גבוה, אלים, ומעצבן אה, וגם ערסים לא היו חסרים שם. חג'י מלמלה מדי פעם כמה שהסולן מכוער, ואני זרקתי לכיוון הבמה סוכריית תרנגולת שנשארה לי בתיק מלפני פסח. ההופעה שלהם הייתה המוצלחת ביותר לדעתי.

אחרי שהם ירדו מהבמה והתחילו להתארגן לקראת ההופעה הבאה של עברי לידר, הקהל התחלף לבעיקר פקאצות מעצבנות ומעפנות עד כדי מיאוס. אחד הערסים הספיק להיות כמו כומר עם צלב בין הידיים שמזהיר מפני הרעות של השדים, וצעק לכיווני "אל תשארו בהופעה שלו, הוא הומו!" "אז מה?" עניתי בהחלטיות "מה אז מה?" הערס מחומצן השיער היה מזועזע "מה, את אוהבת אותו?"

"אני לא אוהבת אותו, וגם הוא לא אוהב אותי.. זה הדדי" הערס יצא מאוכזב מבין הקהל. לדעתי הוא פשוט לא הבין שהוא הומו, ולכן לא משנה כמה אני אזרוק את עצמי לרגליו, זה לא יעשה לו יותר מדי, כי הכרית עדיין תהיה בין שיניו.

כל מי שמכיר את הסרטון הזה, יודע שעברי לידר רולֶז, ובמקרה של שתי בנות הזויות כמו חג'י וכמותי שנורא התאהבו ביצירת המופת, כל פעם שאחת מאיתנו אומרת את השם הנ"ל, השניה חייבת להשלים את זה, ועוד במבטא הומואי כמו של הכוכב הראשי. יוצר הסרטון די ידוע (לדעתי הוא אפילו גאון.. תקראו את הקומיקס על המומינים), אך אני רציתי לדעת עד כמה..

לכן צעקתי שכזה "עברי לידר.." בצורה ששומעים שמבקשת המשך. באמת שלא ציפיתי לשמוע אותו, אך מישהי מזרם האנשים הפונים לעזוב את הקהל חלפה ממש לידי, ותוך כדי דיבור בפלאפון, ענתה לי בפרצוף הכי רציני בעולם "רולֶז" (!!).

זה היה מגניייב.

רולֶז עלה לבמה.

ההתחלה עוד הייתה סבירה, אבל לקראת האמצע אני כבר כמעט שכחתי מה זה אוויר לא ממוחזר ואיך זה מרגיש כשהראש לא כואב, צמד פקאצות שעמדו משמאלי התעקשו לדרוך לי על הרגליים ולהניף את ידיהן המזוהמות לעברי, וכשביקשתי שהן יפסיקו, אחת מהן התחילה לאיים עלי בערסית ספק פקאצית, תוך כדי תנועות ידיים של שחורה גדולת מימדים מהחלקים היותר מפוקפקים של ניו יורק.

מישהי מאחורי שקפצה כל הזמן גרמה לחיכוך מתמיד בין התיק שלה לבין התחתשלי (והייתי יכולה להשבע שהיה לה רטט בפלאפון).

זה היה גם בערך השלב שהארלם איכשהו מצאה אותנו בין המוני הפקאצות הערסיות והיצורים המוזרים האחרים, וכל זה כדי להגיד לנו שחוזה, אחיה המסכן נורא עייף ורוצה ללכת כבר הבייתה. כשהיא נשארה לצדי, וקפצה ותוך כדי כך חיככה את המעיל גס הסיבים שלה בידי הענוגה, אני קצת הצטערתי שהיא מצאה אותנו..

והכי מוזר, היה שלקראת הסוף, מצאתי את עצמי עומדת מאחורה מישהו גבוה שעומד עקום- הוא היה נראה כאילו כל רגע הוא מתמוטט עלי.

הדברים היחידים שהיו די נחמדים בכל ההופעה המעצבנת של עברי המעצ.. הסביר, היה שמישהו חתך אותי בשורה ודי דרך עלי תוך כדי כך. פרצופי הפך למעט זועף, ומישהו שעמד לידי וקלט את זה, אמר למר חותך הנחמד שפעם הבאה שישים לב איפה הוא הולך, ושהוא יכול לבקש במקום לחתוך ככה ולדרוך על אנשים. מר חותך ביקש סליחה, והאיש הנחמד הפנה אותו אלי. זה היה מאוד לא צפוי, והדבר השני היה שהתחלתי לצלם את עברי בפלאפוני... זה נתן לי תעסוקה.

סה"כ היה נחמד.. לא ציפיתי שזה יהיה ככה.. צריך להיות אופטימיים וכאלה...