יום ראשון, 11 באוקטובר 2026
עוד מעט
יום רביעי, 8 ביולי 2026
רגעי אושר עם קטוץ
יום שלישי, 19 במאי 2026
בשורות טובות
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מוזרה מאבי ששאל אם אחותי הקישוא דיברה איתי, כששאלתי על מה הוא ענה "סתם". "קרה משהו?" "לא קרה כלום" "אז למה שאלת אותי דווקא עליה?" "רציתי לראות אם אתן בקשר".
ולא מעניין אותך אם אני בקשר עם אחותי הברבורה? מוזר מאוד. ברור שהוא מתפתל בתוך עצמו כי הוא מסתיר משהו. לא הייתי צריכה לתהות הרבה כי תוך פחות מעשר דקות הוא התקשר והוא אמר בכל דרך, חוץ מלהשתמש במילים מפורשות, שאחותי הקישוא בהריון.
הגבתי בשמחה גדולה והוא ענה על השאלות שלי כשמדי פעם הסתייג ואמר שבעצם הוא לא אמר לי כלום. מהר מאוד הבנתי שבעצם היא ביקשה ממנו לא לגלות, ולא סתם, אלא ספציפית לא לגלות לי ולעוד כמה בני משפחה כי היא רוצה לספר בעצמה, אז כעסתי עליו על זה שהוא הורס לה ושזה לא בסדר. הוא כמובן נלחץ וביקש שאני לא אגיד לה שהוא סיפר לי, אז שאלתי אם זה נראה לו הגיוני שהוא לא יודע לשמור סוד אבל מבקש ממני בדיוק את זה.
הוא אמר שהיא מתכננת להתקשר אלי בהמשך היום אחרי שתחזור מהעבודה ואני נאלצתי להסכים, אחרי לא מעט שכנוע מצדו, שאעמיד פני מופתעת.
כשהיא התקשרה כמה שעות מאוחר יותר, לא הייתי צריכה להשתמש בכישורי המשחק הדלים שלי, כי היא פתחה את השיחה ב-"אני מבינה שאבא כבר סיפר לך". כך יצא שהוא הרס לה את האפשרות להפתיע בזה שסיפר לי, למרות בקשתה, ואז הלך והתוודא בפניה. לא הבנתי את המהלך אבל היא קיבלה את זה בגיחוך ולכן גם אני דפדפתי את כל הסיבוב הזה והמטרתי אותה בברכות, שאלות ועצות.
מסתבר שהיא סיפרה לי כשהיא כבר בשבוע עשרים. הם המתינו עם הבשורה הזאת עד עכשיו כי הם נמצאים בטיפולים כבר כמה שנים ורצו לחכות עד שתהיה להם יותר ודאות. בנוסף, מסתבר שגיסי גם חושש מעין הרע. אני יכולה להבין אותו, אבל בשלב כזה מתחילה לבצבץ בטן, ועובדה שהקישוא סיפרה שהברבורה בהתה בבטן שלה לפני שגילתה לה.
בגלל החשש שלו, הוא אפילו לא סיפר עדיין להורים שלו (!) למרות שהקישוא חושבת שהם כבר יודעים. מילא, זה עניין שלו, אבל בלחץ שלו היא לא מספרת לבני משפחה אחרים מהצד שלנו מעבר לאלה הגרעיניים. הדודים עוד לא יודעים וכך גם סבתא. פלא שאבי מבקר אותה כמעט כל יום ועדיין לא פלט שום דבר לידה.
בשיחתנו היא סיפרה שהתאריך המשוער שלה הוא בערב סוכות. בכל מקרה התכוונתי לבקר בארץ בתקופת החגים בתקווה שאצליח להישאר עד הבחירות ועכשיו היא נתנה לי סיבה נוספת להגיע.
היום שיתפתי את אחיות שלי בכך שאנחנו מתחילים להערך לוגיסטית להגעה ארצה ושאלתי אם אני צריכה לחפש לנו BNB בסביבה. הקישוא ענתה שפינתה כמה דברים "אבל אני יכולה לפנות עוד במידת הצורך. הבעיה הייתה יותר במיטות, לא?".
הברבורה ענתה שגם היא פינתה חלק מהדברים בממד אבל אם יש צורך והיא תדע מראש היא תעשה השתדלות לפנות כמה שיותר מהחדר השני ושבכל מקרה, עוד לא נקנתה מיטה זוגית.
עניתי לקישוא שמיטות זו אכן בעיה, אבל בביקור האחרון שלי בו הייתי לבד, לא היה מקום לכלום ובמשך כמה שבועות חייתי ממזוודת הטרולי שהבאתי איתי. אם נגיע שלושתנו נצטרך הרבה יותר מקום. לברבורה עניתי שהנה, אני מודיעה לה מראש.
כמובן שאבא שלי התקשר זמן קצר לאחר מכן כדי לספר לי שהם עוד לא קנו מיטה ושהוא ידבר עם ברבורה וביקש שגם אני ידבר איתה, למרות שסיפרתי לו רגע לפני שדיברתי עם שתיהן על הנושא. אז הצעתי לו שגם סבתא תדבר איתה, וגם קטוץ. ואמא. ובכלל, כמה אנשים צריכים לדבר איתה על אותו הדבר? פלא שכל תזוזה במשפחה שלי הופכת לביג דיל וסיפור שכולם יוצאים ממנו עם פגועים רגשית. כל עכבר הופך לפיל. לא פיל, דינוזאור.
כך או כך, ברור לי שההתארגנות שמסביב תהיה מעמיסה ומכבידה. במקרה אחד, יש את ההתנהלות המשפחתית בכל הנוגע לפינוי חדרים ורכישת מיטה, וגם בסופו של דבר האירוח הממושך והנפיץ בפוטנציה אצל ההורים. האלטרנטיבה לכך תהיה ככל הנראה יקרה ומעצבנת (כי למה אני נאלצת לשלם אלפי שקלים כדי לבקר בארץ כשאת מקומי תופסים חפצים צוברי אבק בשני חדרים פנויים בבית הורי?), במידה שאצטרך לחפש לנו סידור חלופי.
למרות הנושא המשמח של הפוסט, הטון יצא לי כעוס מהמחשבה על הצפוי בהמשך וגם ובעיקר בגלל שינת לילה קטועה ומקטוץ שלא נמנם היום בכלל ובקושי השאיר לי זמן לעצמי. הוא דורש כל כך הרבה, מעייף אותי ואז שולח חיוך ממיס וחוזר חלילה. הוא מקסים ומעייף בו זמנית.
יום חמישי, 30 באפריל 2026
מעט מהמתרחש לאחרונה
יום שישי, 17 באפריל 2026
עשר נקודות
הסיבות שבגינן קשה לי להתרכז ולכתוב ברורות ולכן הרבה רגעים וניואנסים מתפספסים, אלא אם כן הם במקרה נקלטו בעדשת המצלמה. לכן, לכבוד המספר העגול, אתמצת עשר פינות שהשתנו בחיינו בתקופה זו. מעניין כמה זמן יקח לי לסיים את הפוסט הזה.
תינוקות אוכלים המון, ידעתי את זה כמובן. הרי הם עסוקים בגדילה מהירה וכל המשקל הזה שהם מעלים צריך להגיע מהיכן שהוא. מה שלא ידעתי, זה שהנקה לוקחת הרבה זמן לפעמים ושזה לא פלאג אנד פליי.
מסתבר, שלמרות שזה טבעי, קטוץ ואני היינו צריכים ללמוד יחד איך עושים את זה נכון.
היו ימים שהוא היה עלי במשך שעה ויותר וכמה דקות אחרי שנדמה לי שסיים, היה מתחיל לבכות ולבסוף מחסל עוד בקבוק של תמ"ל, מעשה ידיו של פיץ להתפאר. שנינו כמובן נותרנו עם לא מעט שאלות. האם הוא בכלל אוכל? האם הוא מוזן מספיק? נכון שהתופעה הזאת הייתה בולטת יותר בגילאים בהם ידוע שיש קפיצות גדילה שמסבירות את הרעב המוגבר ובכל זאת, פיץ התחיל לדחוף לזה שניתן לו יותר תמ"ל כי בהאכלה בבקבוק קל לעקוב אחרי כמויות ולדעת שהוא אכן מוזן, למרות שמראש שנינו היינו בעד הנקה.
בגיל שבועיים כמעט הבאנו יועצת הנקה שעזרה לנו לעשות סדר בדברים ובהמשך קנינו גם משאבה שבעזרתה פיץ יכול להשתתף במשחק הזה בלי שנצטרך לקנות תחליפים כל שבוע.
כיום, קטוץ מוזן כמעט בלעדית בהנקה, כאשר החריג הכמעט יחידי זה כאשר פיץ נשאר איתו ל"משמרץ לילה" והכמות השאובה לא מספיקה.
למזלנו יש לנו שני חדר שינה. האחד, תמיד תפקד ככזה, והשני עבר כמה גלגולים. מחדר ארונות ואחסון מבולגן, בתקופה שפיץ גר כאן לבד, למשרד וחדר כושר בימים שלפני ההריון. כשההריון התקדם, ציוד הכושר עבר לחדר השינה המרכזי והחדר הנוסף נשאר על תקן משרד והחדר של קטוץ.
שני חדרי שינה זו פריבילגיה כי כך רק אחד מאיתנו יכול לישון איתו בכל לילה בעוד שההורה השני מקבל שינת לילה רציפה ומרעננת. בשבועות הראשונים כאשר פיץ היה בחופשה, התחלפנו כמעט בכל לילה. עכשיו כשפיץ חזר לעבודה אני ישנה עם קטוץ במשך רוב הזמן והוא נמצא איתו בערך שני לילות בשבוע כאשר הוא לא במשמרות.
בסך הכל הסידור הזה הגיוני - פיץ צריך להגיע לעבודה ולתפקד בשעות הבוקר ולכן זקוק לשנת לילה רציפה (או שהוא במשמרות לילה כמו עכשיו, ואז בכל מקרה אני היחידה בבית) ואני, על אף היקיצות הליליות עם קטוץ, יכולה לישון מאוחר יותר אל תוך היום.
כשקטוץ היה פצפון הוא היה מתעורר כל שעה-שעתיים וזה היה קשה מאוד. לאחרונה הוא התחיל לישון יותר שעות ברצף. אם רק אהיה חכמה מספיק ואלך לישון יחד איתו, זה בכלל יהיה נהדר אבל גם כך, כאשר אני משכיבה אותו לישון בשעות הערב המוקדמות ונשארת ערה עד ההתעוררות הצפויה שלו סביב חצות אני מקבלת מספיק שעות שינה כדי לתפקד בצורה סבירה ביום המחרת.
יום שישי, 27 במרץ 2026
ברית מילה
הזמן והאווירה יצרו לנו סביבה מיוחדת. אני חושבת שמעולם, כבוגרת, לא יצא לי לדבר כך עם ההורים שלי, רק שלושתנו. בימי חול כמעט תמיד יש פלאפון או מסך טלוויזיה שמסיח את תשומת הלב ובשבתות אצל ההורים כמעט אף פעם לא התעוררתי מוקדם כל כך וגם אם כן, בטח שלא הלכתי לסלון לשבת ככה סתם, בעוד אבא בבית הכנסת או ישן ודעתה של אמא נתונה עמוק אל תוך עיתוני סוף השבוע. הפעם לא היה לנו שום דבר מזה ובאופן טבעי פשוט התחלנו לדבר.
המפגש שלנו, שנסוב סביב ברית המילה לנכד הראשון העלה כנראה פתיחות לדבר על נושאים כמו ההורות הצעירה של פיץ ושלי וזו הותיקה של הורי כלפנו, הרצון שלהם שאחותי הברבורה תמצא זוגיות ותקים משפחה והבעת תקווה שיהיו להם עוד נכדים ממנה וגם מאחותי הקישוא ובעלה שנתקלים בקשיים. דיברנו גם על החיים שלהם בפנסיה ועיסוקיהם. הבעתי, ולא בפעם הראשונה, את החשש שלי מזה שאמא לא יוצאת מספיק מהבית ולא פעילה גופנית וחברתית (ועל הקשיים החברתיים שלה כתבתי כאן לא פעם). אבא עודד אותה ואומר שבתור פנסיונרים יש להם כל מיני אפשרויות לצאת להצגות, הרצאות וסרטים וגם כחבר הסתדרות הוא מקבל הטבות כאלה ואחרות. היא מיד קפצה, ולא בפעם הראשונה, והזכירה שהיא בשנת אבל על אמה ולכן היא לא שומעת מוזיקה.
במקום להמשיך להתפלפל בנושא דיני אבלות, הלכתי בכיוון אחר והצעתי הליכות בפארק הגדול בעיר שחודש בשנים האחרונות וגם את אחד הרחובות המרכזיים בעיר שהפך לשוקק חיים, עם המון בתי קפה, ספסלים נעימים וכיכר חדשה ומשופצת, בשני אלה אין שום מוזיקה. הצעתי שילכו שניהם יחד כפעילות זוגית וגופנית. אבא הציע לה ללכת למרכז קהילתי שאזרחים ותיקים רבים מגיעים אליו בשעות היום והאווירה ממש קז'ואלית.
אבי ואני הסכמנו אחת עם השניה על רוב הדברים שנאמרו ואפילו אמא הסכימה איתי על המשפט "use it or lose it" בהקשר של פעילות גופנית ותנועה, אלא שלטענתה היא פעילה מספיק ועל העניין החברתי כמעט ולא היה צורך לדבר למרות שהיא כן אמרה שזה לא בא לה בקלות כמו לנו.
למרות מה שתפסתי כאווירה חיובית או לפחות ניטרלית, היא כנראה לא הבינה שאני מגיעה ממקום של כוונה טובה ודאגה, ואבי, אני מניחה, ממקום של רצון ברענון בזוגיות שלהם, והתחילה לדמוע. כששאלתי למה, היא אמרה שאנחנו מתקיפים ומבקרים אותה ואני נאלצתי לבחור מילים עדינות ולהגיד את המובן מאליו - כל מה שאמרתי, נובע מדאגה ומרצון שיהיה לה טוב.
הם לא מכירים את האיזור ולא בקיאים בנפלאות הגוגל מפות גם לו היו לוקחים פלאפון בשבת, ולכן הטיול היה מעגלי וקצר. התפלאתי כשהם חזרו כל כך מהר וכמעט התבאסתי בשבילם עד שהם סיפרו בהתלהבות שנהנו להסתכל על הבתים שנראו כל כך שונה מבארץ, על שמות הרחובות בשפה זרה ושאפילו עברו ליד כנסיה.
המסעדה שרצינו להגיע אליה הייתה מלאה והוצע לנו להמתין שיתפנה שולחן ובאחת אחרת, יפנית, המצב היה דומה. התחלנו לבדוק איזה מקומות מומלצים נוספים יש באיזור, כאשר אחת שבלטה בדירוג הייתה מסעדה הודית. אחותי אמרה שמעולם לא יצא לה לאכול הודי. פיץ ואני,החלטנו שזו הזדמנות טובה לערוך לה היכרות עם אחד המטבחים החביבים עלינו.
התפריט, כמו תמיד, היה מלא בפרטים ושמות זרים ומבלבלים. עזרתי לאחותי לבחור מנה, משהו קלאסי ופשוט שבדיעבד הייתה המנה המוצלחת מבין השלוש לדעת כולם.
למחרת היה יום הברית.
פיץ ואני תכננו לצאת ולקנות כמה דברים שחסרו כמו פירות ולחם כשר עבור סעודת מצוה, אבל בעיקר חיפשנו בית מרקחת כדי לקנות משחת הרדמה אמלה שנוכל למרוח לקטוץ מראש, בנוסף למה שהמוהל משתמש בו. ושוב הוכח שהתכנון שלנו לקוי כשגילינו שהכל סגור.
את הכיבוד מצאנו לבסוף בחנות נוחות, אחרי שהתברר שחנויות פותחות מאוחר ביום ראשון, אבל גם כששאלנו את הבריסטה המקומי בבית הקפה הוא לא ידע להצביע על בית מרקחת פתוח באזור וכל מה שעברנו לידו היה סגור. לפי גוגל, המקום היחיד שהציע תקוה, היה בצד השני של העיר מרחק רבע שעה נסיעה. ניסינו את מזלנו אלא שגם המקום הזה היה לא היה פתוח.
תחושת האכזבה מעצמי על זה שלא חשבתי על המשחה ועל רכישתה מראש השתלבה עם הנסיעה חזרה שהלכה והתארכה בעקבות שילוט לא ברור והפקקים שהחלו להשתרך. פתאום הכל הכה בנו - תחושת חוסר השליטה שהלכנו לאיבוד, שהמוהל בדרך אלינו והזמן דוחק, כובד המשקל וההשלכות של הטקס. הכל.
הנסיעה היתה לחוצה מאוד אבל הצלחנו להתאפס מספיק כדי להגיע בחזרה בזמן כדי לנשום, להחליף בגדים ולעשות לקטוץ אמבטיה ראשונה בעצמנו. מיותר לציין שהלחץ נשאר והרגשתי שאני מתקשה לנשום וטובעת בחוסר שליטה כשהבנתי שעוד מעט והברית תתחיל. בלב התפללתי שהכל יעבור בשלום, ללא סיבוכים ושההחלמה של קטוץ תהיה מהירה וטובה.
המוהל הגיע ועשה רושם נחמד ומקצוע שהשרה שמץ של ביטחון.
די מהר הוא הכין את הכלים, בהם בהיתי בחרדה ובחשש והתחיל להנחות את המשפחה.
אבא שלי כבר היה מוכן עם הטלית עליו, אמא האכילה את קטוץ במי סוכר שהכנו מראש ואחותי הופקדה על הצילום.
הקטנצ'יק עבר מיד ליד ואבי, הסנדק, התבקש לשבת כשקטוץ מונח על כרית בחיקו ולהחזיק לקטוץ המנומנם את הרגליים. המסכנצ'יק שלי לא יודע מה מצפה לו.
בשלב הזה כבר התקשתי לנשום ופיץ נראה גם הוא בשוק וחסר אונים. למרות הרצון של שנינו לברוח הרחק, נכחנו לבסוף בחדר כשפנינו לקיר. כאן כבר הייתי על סף דמעות כשפיץ המתוק שלי תומך בחצי חיבוק ואחותי גם היא החזיקה לי יד ותמכה.
האירוע עצמו הרגיש כמו נצח והפך מבהיל יותר כאשר שמעתי אותו אומר לאבי מספר פעמים "אל תזוז!".
לבסוף אמרו שזה נגמר והמוהל המשיך את הברכות והגיע לקטע המוכר של "ויקרא שמו בישראל...", שם שאני מסרתי למרות שהסברתי לפיץ שבדרך כלל האבא מוסר את השם והצעתי לו לעשות את זה כאן אבל הוא ויתר ונתן לי את הכבוד.
כולם חייכו כשסופסוף הבן שלנו קיבל את שמו, שם ראשון שבחרנו ושם שני שהוא חולק עם אבא.
המוהל סיים את הברכות, אבי עשה לנכד שלו ברכת כהנים ואני קיבלתי את בני הפצוע והשקט מאוד בחזרה.
גיבור מסכן שלי.
מראה הפצע היה נוראי וכמעט שטבעתי בגל של רגשות אשם שהציף אותי ונמשך אל תוך הלילה והימים הבאים. למה הייתי צריכה לעשות לו את זה? הוא היה בסדר גמור כפי שהוא נולד. הרגשתי בפעם המי יודע כמה בשמונה הימים האחרונים שאני אמא נוראית. אני לא יודעת איך פיץ חווה את כל הטקס הזר והמוזר הזה אבל אני שמחה שהוא לא צירף חומר בעירה למדורת האשם שלי שליחכה אותי מבפנים.
אחרי שהכל נגמר והצלחנו לנשום קצת, כולם פרקו ושיתפו איך חוו את היום.
אמא שלי כמובן עשתה מה שצריך כי צריך ולא פירטה על רגשות קשים כאלה או אחרים.
אבי לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. בגלל שהוא כהן, הוא נתבקש מספר פעמים בעבר לעשות טקסי פדיון הבן והוא תמיד נענה בשלילה. גם בבריתות אף פעם הוא לא היה מאלה שעומדים בשורות הקדמיות. הפעם, אולי כי אין לו בנים ואולי כי זה נכד ראשון הוא הסכים להיות סנדק למרות הקושי. מסתבר שהוא כל כך נלחץ מהמעמד, שהוא לקח כדור הרגעה מוקדם יותר ובכל זאת לא היה מסוגל להסתכל. בבוקר שלפני כן, הוא שם לב לרעידה בידיים שנגרמה מרמת סוכר נמוכה בדם( הבעיה נפתרה בקלות בעזרת קינדר בואנו), אולי החשש שזה יקרה שוב הוסיף לחרדה.
גם אחותי הברבורה לא רצתה להסתכל אבל בגלל שצילמה היא ראתה יותר ממה שרצתה, אבל כשראתה את הדמעות עומדות בעיני היא עשתה כאמור את הדבר האנושי ושלחה יד מחזקת ותומכת שאחזה בשלי. בנוסף, היא שיבחה את פיץ כשאמרה שראתה עד כמה קשה לו, ובעיקר כשהכל כל כך זר לו ושבכל זאת הוא תמך והחזיק אותי. זו לא הייתה הפעם היחידה שציינה את המעשה הזה לטובה.
יום המחרת היה יום הטיסה של המשפחה.
את הצ'ק אאוט מהדירה נאלצנו לבצע כמה שעות לפני טיסת אחר הצהריים שלהם והשאלה שנשאלה היא איך לעביר את הזמן שנותר. הצעתי לטייל בפארק אבל מזג האויר לא הסביר פנים.
קניון? אמנם מקורה אבל די סתמי ונמצא הרחק משדה התעופה.
המוזיאון המפורסם בעיר? יקר וככל הנראה לא יעניין את כולם.
לבסוף, הפתרון היה סניף איקאה המקומי. מקורה, חינמי ושורף כמה שעות בכיף. מסתבר שאיש ממשפחתי לא יצא לבקר באיקאה בארץ ולכן זה היה מעניין עבור כולם.
את הדרך לשם עשינו בפיצול, פיץ ברכב שלנו עם קטוץ וכל המזוודות וכל השאר באובר.
ושוב, נהנתי לראות איך ההורים שלי, שלהם זו נסיעה ראשונה מחוץ לישראל, נהנו והעריכו פרטים קטנים שאני כבר שכחתי להתרגש מהם- מראה הבתים השונה, הכבישים, המבטא של הנהג, תחנות האוטובוס וכו'. אבי גם הזכיר בכמה הזדמנויות שונות שהעריך מאוד כמה אנשי המקום אדיבים, וזה בהתבסס על פעם אחת שאחותי והוא הלכו לקניות בסופר (לפני הגעתנו) וביקשו הכוונה שנענתה באריכות ובחיוך.
ההורים ואחותי נהנו מהסיור באיקאה. כשאחותי רצתה לקנות כמה פריטי מטבח קטנים מזכוכית אמרתי שחבל לה לסחוב מכאן ושאת המוצרים האלה בדיוק יש גם בארץ. שמעתי אותה ואת ההורים מדברים על זה שהם צריכים לנסוע בהזדמנות ועכשיו אני תוהה אם זה באמת יקרה. אולי זו תהיה דרך טובה להתאוורר ולהתחדש כשהמלחמה עם האיראנים תסתיים.
כשהגיעה השעה הזמנתי למשפחתי אובר לשדה התעופה. בזמן המתנתנו הודיתי להם שוב על הגעתם ואמרתי שאני מעריכה מאוד את המאמץ והנסיעה. לחצתי יד לאבא, חיבקתי את אחותי ואפילו הצעתי חיבוק לאמא שהופתעה והתרגשה מהמחווה. אני לא זוכרת מתי התחבקנו אני והיא, אבל אחרי הימים האחרונים זה פשוט התבקש.
הפרידה צבטה לי בלב. חבל לי מאוד שאני לא גרה בסמיכות למשפחה שלי. ראיתי כמה ההורים שלי מאושרים מבילוי עם הנכד שלהם וגם אחותי, שאמנם נראתה מהוססת יחסית בימים האחרונים אבל אני יודעת שהיא ממש טובה עם ילדים וכמובן, אחותי הקישוא שלא יכלה להגיע.
הצטערתי שהברית לא התקיימה בארץ, אז הייתי מזמינה את כל משפחתי המורחבת והחברות. אני מקווה שכשהטיסות יחזרו וכאשר נתחיל שגרת חיסונים יזדמן לנו להגיע ארצה לביקור ממושך. אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לפגוש את הנין החדש שלה והדודה, שמבקשת תמונות שלו בכל הזדמנות מחזירה הודעות קוליות מתפעלות ולא מעט בייבי טוק.
כך או כך, שמחתי שאנחנו אחרי הברית ושבסך הכל, למרות שהפצע עדיין נראה זוועה, קטוץ מגיב ומתנהג כתמול שלשום ולא נראה שהוא סובל במיוחד.
יום רביעי, 25 במרץ 2026
יוצאים לפגוש את המשפחה
מסתבר שזה יותר מאתגר משחשבתי להגיע ולכתוב כאן כשיש תינוק קטן שדורש המון תשומת לב. מי ידע, אה?
הפוסט הזה, כמו קודמו, נכתב באיחור של כמה שבועות. אמנם מבאס לכתוב במרחק כזה מהמאורעות עצמם, אבל אני כותבת לטווח הארוך וברור לי שמה שזכור לי עכשיו עדיין שווה משהו, בעיקר כשאני חוזרת לפוסטים האלה לאחר שנים.
ועכשיו, אחרי הודעת מערכת זו, אגש לעניין.
בזמן ההחלמה בבית החולים, אחרי הלידה בניתוח קיסרי התנהלו המון שיחות והתארגנות לקראת ברית המילה. במצב עניינים "רגיל", בו שני ההורים יהודים וגרים בישראל, אני מניחה שההכנות לאירוע פשוטות יותר משמעותית, כאשר בעיקר האבא והמשפחה המורחבת סוגרים מקום וקייטרינג, מזמינים משפחה וחברים, וכמובן בוחרים מוהל מתוך היצע אפשרי רחב, בזמן שהאמא התשושה נחה.
במקרה שלנו, כבר כתבתי בעבר בפוסט ובתגובות כאן וגם כאן על הקשיים שלנו- הכורך לנהוג למדינה השכנה כדי לערוך את הטקס כי הבירוקרטיה כרגע לא מאפשרת זאת במדינת מגורינו, חוסר הגישה לאוכל כשר עבור משפחתי במדינה בה יערך הטקס שמאלץ אותנו לקנות מראש בעיר הבירה ולהביא איתנו צידנית וכמובן את זה שהטקס זר לפיץ ולכן נאלצתי לסגור את כל הפינות ממיטת האשפוז בבית החולים.
למזלי בחנות הכשרה הספקנו לבקר שלושה ימים לפני שקטוץ החליט להיוולד, ומבירורים שערכתי הגעתי לשם של מוהל עליו שמעתי לא מעט המלצות ושיכל לנסוע לחלק הנידח של המדינה השכנה אליה עמדנו להגיע. בעזרתה של אישה מקומית מקסימה, סגרתי את הפרטים עם המוהל, כולל תשלום על נסיעתו ודירת אייר ביאנבי שתאכלס את כל המשפחה למשך התקופה.
כמובן, את כל זה יכלתי לעשות בעצמי בסיטואציה רגילה, אבל המחסור בשעות שינה בבית החולים והרצון להוריד לעצמי כמה שיותר מהראש הכריעו.
החלק הטריקי בכל זה היה כנראה הטיסות של ההורים שלי. הם חשבו, מסיבה שאיננה ברורה לי, שאני אארגן להם את הטיסות. כן, ברור. מחדר הלידה. לא אחותי הברבורה שנוסעת איתם או אחותי הקישוא שלא תגיע מסיבה רפואית אבל יש לה זמן פנוי. אחרי שדיברתי עם הברבורה, היא דאגה לזה.
בשבועות שקדמו ללידה ותקופת האשפוז כבר היה ברור שמלחמה על איראן עלולה לפרוץ בכל רגע ולכן לכולנו היה ברור שצריך להזמין טיסה עם חברת תעופה ישראלית, על אף המחיר הגבוה.
עניין התזמון שיחק גם הוא תפקיד. לא רק למצוא טיסות בשעות נורמליות ועם קונקשנים סבירים, אלא גם התחשבות ביום השבת. מאחר והברית עמדה להתקיים ביום ראשון בשבוע ולא היה הגיון או היתכנות לטיסה שתביא אותם בזמן לו טסו ביום עצמו, במוצ"ש לא היה שום דבר סביר שאינו בשעת לילה הזויה ואם טסו בשישי, הם לא היום מספיקים לנחות לפני כניסת השבת. לכן נקבע שהם יטוסו בחמישי ויחזרו ביום שני. כולנו כמובן חששנו מכך שהמלחמה תפרוץ דווקא בימים האלה והם יתקעו מחוץ לישראל. הזמנתי אותם להתארח איתנו במידה וזה יקרה והערכתי מאוד את זה שהחשש הזה לא מנע מהם לבטל את הגעתם.
בפוסט הקודם סיפרתי שבמקור היינו אמורים להשתחרר מבית החולים לאחר שלושה לילות, כלומר ביום רביעי. לפי התוכנית הזאת היינו אמורים לבלות לילה אחד בדירה ולנסוע ביום המחרת למדינה השכנה כדי לפגוש את משפחתי ביום נחיתתם. בפועל, נשארנו לילה נוסף, כלומר עד שיצאנו מבית החולים ביום חמישי, המשפחה כבר הייתה על המטוס.
בתמימותי חשבתי שנארוז כמה דברים ונצא לדרך עוד באותו היום אך בפועל היינו מותשים ולא מאורגנים מספיק לנסיעה והאפשרות לדחות את הנסיעה ביום הפכה מזמינה יותר ויותר. בהתחלה הרגשתי לא נעים מהמשפחה, כי אמרתי להם שאגיע עם צידנית מלאה באוכל כשר ובהתנהלותי הם נשארים בלי כלום, אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהם יגיעו בלילה ואחרי יום של נסיעות הם ודאי ילכו לישון מיד. אחותי אמרה שהם הביאו איתם קצת אוכל כשר מהארץ, אז הרגשתי יותר בנח לדחות את הנסיעה ביום. התכנון היה לסיים את האריזות כך שנוכל לצאת מוקדם למחרת.
ושוב, תכנונים לחוד ומציאות לחוד.
הלילה ההוא, שהיה הראשון שלנו מחוץ לבית החולים, היה קשוח מאוד ואף אחד מאיתנו לא ממש ישן ואחרי שקטנצ'יק ואני התעוררנו סופית, פיץ חזר לישון כדי לצבור כוחות לפני הנהיגה הארוכה שלפניו (כי מסתבר שההמלצה היא לא לנהוג ששה שבועות אחרי קיסרי).
בזמן שהוא ישן, קיבלתי שיחת טלפון מהאחות הקהילתית שלנו. ישנו כאן נוהג, שסיפרו לי עליו עוד בבית החולים, שאחות מגיעה לבית ההורים בימים הראשונים שלאחר הלידה. המטרה היא לשקול את הולד, לוודא שההורים מתפקדים ובמצב נפשי סביר ולעבור קצת על היסטוריה משפחתית. האחות שאלה אם אפשר להגיע ואני, לחוצה בזמן, ביקשתי ממנה לדחות את הביקור לאמצע השבוע הבא כשנחזור מביקור משפחתי של כמה ימים. היא די הופתעה שאנחנו כבר יוצאים לנסיעות מרוחקות כאלה, אבל קיבלה את בקשתי לדחיה. מאוחר יותר, וככל שחשבתי על זה, הבנתי שכנראה ועשיתי טעות.
הרי השקילה תעשה ללא חיתול וכאן בארץ השיכורים, ברית מילה היא לא דבר נפוץ. לא רציתי להתחיל להסביר למה איבר המין של הבן הרך בימים פצוע וחששתי מההשלכות האפשריות במידה וההסבר לא יספק.
אז התקשרתי אליה חזרה וביקשתי שתבוא בכל זאת והיא אמרה שהיא כרגע בביקור אחר ושתגיע מאוחר יותר.
שוב, הרגשתי לא נעים מהמשפחה והייתי בלחץ מזה שבקצב הנוכחי נגיע ממש קרוב לכניסת שבת ולא יהיה לנו זמן לבשל.
האחות הגיעה, עשתה את כל הבדיקות שצריך, רשמה לעצמה את כל התשובות שענינו לשאלות ששאלה ושקלה אותו ואז הסתבר שלא סיימנו איתה למרות הכל, כי לפי הפרוטוקול היא אמורה להמשיך ולבקר אותנו אחת לשבוע עד שקטוץ חוזר למשקל הלידה המקורי, כלומר היא הייתה צפויה להגיע שוב כשהוא עדיין חבוש ופצוע.
נו, דיה לצרה בשעתה. אחרי שהיא עזבה יכולנו סופסוף לצאת לדרך.
הנסיעה הייתה ארוכה ובמזג אוויר לא סימפטי ולמרות שהשעה דחקה והשבת התדפקה על הדלת, נאלצנו לעצור כדי להאכיל, להחליף חיתול ולתת לקטוץ הפסקה מכסא הבטיחות. בחלק מהדרך הייתי בקשר עם אחותי שעדכנה שעדיין נשארו להם קצת נשנושים מהארץ והם קנו גם קצת ירקות ופירות בחנות סמוכה. אמא, שהביאה נרות שבת להדליק ביקשה שאביא גפרורים, שזכרתי מראש לארוז, כדי שתוכל להדליק אבל בשלב הזה כבר היה ברור שלא נגיע לפני כניסת השבת.
כשקרבנו ליעדנו כבר היה חשוך. פיץ, אחרי נהיגה ממושכת, עוד נאלץ לשמוע כמה רע אני מרגישה עם זה שהבטחתי להורים להיות שם בזמן ולהגיע עם אוכל כשר ובפועל אנחנו מגיעים אחריהם, לא הספקנו לבשל לשבת כמו שתכננתי ואמא שלי ודאי לא הדליקה נרות. אמרתי לו שבטוח שנקבל קבלת פנים כועסת ושיפוטית ודי בצדק ושאני מרגישה ממש רע עם עצמי.
בפועל? בזמן ששפטתי את עצמי מתוך עצמי, הם הסתכלו על הסיטואציה בתור ההורים שלי.
כשחנינו ברחוב, אחותי, שראתה אותנו מחלון הבית, יצאה אלינו וסיפרה כי הם חשבו שנגיע כבר לפני כמה שעות ולכן ממש דאגו לנו, עד כדי כך דאגו, שאבא ניסה להתקשר ולשלוח הודעות גם אחרי שהשבת נכנסה. כמובן שחשתי מבוכה של ממש מכל מה שחשבתי קודם ועל התגובה שחשבתי שאקבל מהם ואמרתי שלא ראיתי אף אחת מההודעות כי העברתי את הפלאפון למצב טיסה כשחצינו את הגבול.
הרגשות השליליים, האמיתיים והמדומיינים התנדפו די מהר כאשר משפחתי פגשה בהתרגשות את הנכד והאחיין החדש שלהם והורי אף מיהרו להרעיף עלי מתנות וכרטיסי ברכה מהם ומבני משפחתי נוספים.
הקידוש שערכנו מיד לאחד מכן אמנם היה מאוחר ועם ארוחה די פשוטה, אבל מאוד חמימה ומהנה, בטח אחרי קבלת הפנים המקסימה שקיבלנו.