2. שינה.
למזלנו יש לנו שני חדר שינה. האחד, תמיד תפקד ככזה, והשני עבר כמה גלגולים. מחדר ארונות ואחסון מבולגן, בתקופה שפיץ גר כאן לבד, למשרד וחדר כושר בימים שלפני ההריון. כשההריון התקדם, ציוד הכושר עבר לחדר השינה המרכזי והחדר הנוסף נשאר על תקן משרד והחדר של קטוץ.
שני חדרי שינה זו פריבילגיה כי כך רק אחד מאיתנו יכול לישון איתו בכל לילה בעוד שההורה השני מקבל שינת לילה רציפה ומרעננת. בשבועות הראשונים כאשר פיץ היה בחופשה, התחלפנו כמעט בכל לילה. עכשיו כשפיץ חזר לעבודה אני ישנה עם קטוץ במשך רוב הזמן והוא נמצא איתו בערך שני לילות בשבוע כאשר הוא לא במשמרות.
בסך הכל הסידור הזה הגיוני - פיץ צריך להגיע לעבודה ולתפקד בשעות הבוקר ולכן זקוק לשנת לילה רציפה (או שהוא במשמרות לילה כמו עכשיו, ואז בכל מקרה אני היחידה בבית) ואני, על אף היקיצות הליליות עם קטוץ, יכולה לישון מאוחר יותר אל תוך היום.
מה גם, שכשפיץ נמצא עם קטוץ בלילה, הוא צריך לצאת מהמיטה ולפעמים לרדת גם למטבח להכין בקבוק בעוד שאני פשוט מרימה את החולצה ולפעמים מאכילה אותו בתוך המיטה לכן בכל מקרה הלוגיסטיקה עבורי פשוטה יותר מאשר לו.
כשקטוץ היה פצפון הוא היה מתעורר כל שעה-שעתיים וזה היה קשה מאוד. לאחרונה הוא התחיל לישון יותר שעות ברצף. אם רק אהיה חכמה מספיק ואלך לישון יחד איתו, זה בכלל יהיה נהדר אבל גם כך, כאשר אני משכיבה אותו לישון בשעות הערב המוקדמות ונשארת ערה עד ההתעוררות הצפויה שלו סביב חצות אני מקבלת מספיק שעות שינה כדי לתפקד בצורה סבירה ביום המחרת.
3. כביסות.
פעם זו הייתה מטלה מציקה. לא הייתה לנו מכונה בדירה אלא במבנה אחר ששייך לקומפלקס המגורים שלנו. זה אמנם מרחק דקה הליכה, אבל כשיורד גשם וקר בחוץ זה לא נעים וגם זו הייתה מכונה בתשלום, וזה מבאס לשלם עבור כל הפעלת מכונה.
בתזמון מצויין, קיבלנו מכונה לדירה לקראת סוף ההריון, בדיוק בזמן לכבס את כל הבגדים החדשים שקנינו לקטנטוץ.
אמנם כביסה זו לא מטלה מרגשת במיוחד, אבל יש קסם בהוצאת פרטי לבוש תינוקיים מהתוף, במיוחד זוגות גרביים קטנטנים.
למרות גילו הצעיר, חלק מפרטי הלבוש כבר הפכו קטנים מדי, אז את חלקם נאלצתי לכבס בידיעה ובתקוה שהם יונחו בצד עד הפעם הבאה שבה נצטרך להלביש תינוק/ת אחר/ת.
4. ביקורים.
אנחנו לא בדיוק הטיפוסים המארחים, אבל מאז הלידה, עברו פה לא מעט אנשים לתחושתי.
אלה גם בני משפחה- הגיסה/ דולה שעברה כאן עם האחיינים של פיץ כשהגיעו לבקר את סבתם, האח של פיץ וחבר ילדות שלו שגר בסביבה שהגיע עם יין, כרטיס ברכה ובובת
בלואי.
גם חברתי הארלם הציעה בכמה הזדמנויות לטוס לכאן ולעזור אחרי הלידה. אמרתי שפיץ יהיה איתי כאן בשבועות הראשונים אז אין צורך ובהמשך המלחמה התחילה אז בכל מקרה אי אפשר היה לטוס.
מעבר למשפחה, הייתה כאן אחות קהילתית כמה פעמים, יועצת ההנקה ועוד מישהי שקשורה לקבוצה מקומית של מפגשי הורים ופעוטות.
את האחות נצטרך לפגוש שוב בקרוב בגיל שלושה חודשים ואני לא אתפלא אם במפגש הזה היא תספר לי שיהיה אחד נוסף בעתיד.
5. תמונות וסרטונים.
בהקשר הזה, הפכתי לקלישאה הכי קלישאתית שיש.
מאז שהוא נולד, היו מעט מאוד ימים בהם לא צילמתי לפחות תמונה או סרטון אחד שלו.
את התיעודים הללו שמרתי בעיקר עבור עצמי ולא ששתי לשתף כי לא רציתי להיות מההורים חסרי המודעות שכופים את התמונות של הילדים שלהם על אנשים אחרים ומצפים לתשואות.
אבל החברות עודדו והמשפחה ביקשה תמונות וגם לראות אותו בלייב בשיחות וידאו ואני שמחתי לחלוק.
פעם שיתפתי סרטון קצר בקבוצה עם האחיות שלי, חצי שעה מאוחר יותר דיברתי עם אבא, הוא הגיב על הוידאו, שמסתבר שהקישוא הספיקה לשלוח לו אותו בינתיים.
בזמן המלחמה עם איראן אחותי הברבורה הגדילה לעשות וביקשה במספר הזדמנויות תמונות וסרטונים שלו ואמרה שהם משמחים אותה בתקופה קשה ושהיא וההורים מדברים עליהם כל הזמן.
6. חופשת לידה.
בשבעת השבועות הראשונים פיץ היה בחופשת לידה מהעבודה. אני ממש שמחה שהיא הייתה ממושכת וחבל שלא יכלה להמשך עוד. בתקופה הזאת למדנו להכיר את הקטנטוץ שלנו, טעמנו הורות ולמדנו לתמוך זה בזו וזו בזה.
במיוחד שמחתי שלפיץ יש זמן משמעותי לבנות את עצמו כהורה ולהרגיש בנח עם האכלות, חיתולים, מקלחות וחיבוקים וכך, גם עכשיו שהוא חזר לעבודה ומבלה איתו פחות זמן, הוא מרגיש ממש בשליטה לגבי הטיפול והשהות במחיצתו של קטוץ.
7. מקלחות.
קטוץ ממש שנא מקלחות בהתחלה, כך היה לפני השחרור מבית החולים, לפני הברית כשרחצנו אותו בכיור וגם במספר אמבטיות ראשונות שקיבל מאיתנו. עד כדי כך שנא, שזמן מה היינו מקלחים אותו עם אטמי אוזניים.
לאט אבל בטוח, הוא התחיל לבכות פחות ובשבועות האחרונים הוא נהנה לבעוט במים ולהוציא אנרגיה בזמן הרחצה. אני מוכנה להשבע שאפילו ראיתי חצי חיוך פה ושם.
8. יציאות מהבית.
פעם כדי לצאת מהבית, הייתי צריכה בסך הכל להחליף בגדים ונעליים וזהו, יכולתי להיות מוכנה בהתראה של חמש דקות.
היום זה יכול לקחת גם שעה שבמהלכה צריך לדאוג שהוא לא רעב ולהאכיל במידת הצורך, להחליף חיתול, להלביש אותו בבגד שישמור עליו חם בחוץ, להכין את גלגלי העגלה ואת האמבטיה או לחלופין, להושיב אותו בכיסא בטיחות ולסחוב לאוטו.
עוד לא יצאנו מהבית וכבר התעייפתי.
כמובן, זה לא רק עניין של ספונטניות אלא גם של ציוד נלווה.
בארץ, אני תמיד מסתובבת עם תיק צד קטן שמספיק כדי להכיל ארנק, מפתח ופלאפון. כאן בארץ השיכורים ויתרתי על התיק כי הכל נכנס לכיסים של הפליז או המעיל שכמעט תמיד נדרשים.
אבל לצאת מהבית עם תינוק מצריך ציוד נוסף כמובן וכמה שהוא קטן, ככה הדרישות גדולות.
בהתחלה השתמשתי בתיק גב פשוט שיש לי, שמכיל תא מרכזי אחד ותא צד קטן אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מספיק ומאוד מבולגן.
מאז השתדרגנו לתיק יעודי עם מיליון תאים שמסדרים בצורה נוחה את כל החיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, בקבוק, בקבוק תמ"ל קטן, כיסוי הנקה, טטרה, כפפות, מוצץ ושאר פריטים נדרשים.
9. תקשורת.
מיצור הישרדותי לגמרי, שמתקשר בבכי בעיקר כשהוא רעב או כשלא נח לו, הקטוץ הפך בחודשיים ומשהו האלה ליותר ויותר תקשורתי ואנחנו מוקסמים מכל התפתחות.
החל מגרגורים וקולות חמודים שהולכים ומשתכללים דרך קשר עין וכלה בחיוכים ממיסים ואלה מתחלקים לשניים- חיוך רחב שמיד לאחריו מגיע רעש שגורם לנו לחשוש מהפתעות בחיתול, להלן חיוך קקי והסוג השני הוא זה שמגיע אחרי שנוצר קשר עין ממושך ולאחריו חיוך ממיס לב שמסמן שהוא שמח לראות אותנו.
10. נוסטלגיה.
כשאני מביטה לאחור על התקופה שלנו איתו אני מבינה כמה הזמן מתעתע.
מצד אחד, הוא השתנה כל כך הרבה בשבועות האלה שזה מרגיש כאילו התקופה הזאת ארוכה ממה שהיא באמת. מצד שני, אני מודעת לזה שעשר שבועות הם חודשיים וחצי וזה פרק זמן קצר. כמו שהארלם סיכמה יפה, כשתהיתי בפניה לאן נעלם הניובורן שהיה לי לפני רגע- "הוא ניובורן קצת יותר גדול. יש לי מוצרים במקרר יותר זמן משהו חי".
בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי בכל כך הרבה הזדמנויות גוללת אחורה בגלריה ומביטה בתמונות שלו מימיו הראשונים בבית החולים, עם המשפחה בברית וגם כאלה מאוחרות יותר מאז שחזרנו הביתה.
הגודל הפצפון שלו בהשוואה להיום, הרגליים המקופלות בימים הראשונים, הקולות הקטנים והגוריים מפעם שלא דומים בכלל לבכי החזק של עכשיו, חוסר הבעות הפנים, הבגדים שפעם שחה בהם והיום יושבים בול או שכבר הפכו קטנים מדי- כל אלה מזכירים לי שהזמן עף.
זה מצחיק לומר, אבל התובנה הזו הכתה בי בחוזקה ובשלב די מוקדם, כנראה על רקע בלאגן הורמונלי פוסט הריוני כלשהו. אחרת קשה לי להסביר למה בגיל שבועיים בערך מצאתי את עצמי מזילה דמעות של צער מול פיץ בגלל שיום אחד התינוק הזה יגדל ויעזוב אותנו.
אני מנסה להזכיר לעצמי שלמרות שהוא נראה לי גדול בהשוואה למה שהיה, הוא עדיין קטן ושאני צריכה להיות נוכחת עד כמה שאפשר להנות ולהוקיר תודה על ההווה והרגעים איתו.
הסרטון הזה מסכם יפה את תחושותי בעניין.
מעבר לכל מה שהיה, ישנו כמובן תכנון קדימה שפיץ ואני צריכים לעשות.
לקנות לו בגדים יותר ויותר גדולים, להוסיף אותו לביטוח בריאות, להפוך את הדירה למרחב בטוח עבורו ככל שהוא הופך ליותר נייד, להתחיל לחשוב על מסגרות עבורו, איך ומתי אני מתחילה להסתכל על חזרה לשוק העבודה בהנתן גילו הצעיר וכו'
ויש כמובן את השאלות היותר גדולות כמו- איך מגדלים אותו? ואיפה?
האם כדאי לנו לקנות דירה כדי ליצור עבורו יציבות?
איך מגדלים בהצלחה ילד בשתי שפות שונות?
עשרת השבועות שעברו היו רכבת הרים של רגשות שחווינו כהורים טריים, אבל לאט לאט אנחנו נדרשים להתייצב ולענות על השאלות הגדולות הללו ובו בזמן לא לחיות לגמרי בדאגות של העתיד או בהתרפקויות על העבר, אלא גם ובעיקר בחיבוקים החמים ובחיוכים המתוקים של ההווה.
