פולין

פולין זה מקום מחורבן למדי.

בתחילה כשנחתנו, לקח לי זמן רב רק כדי שהעיסה האפרפרה הממלאה את חלל גולגלתי תקלוט שאני כבר לא בארץ, ולכן גם הגבתי "יוו הנה חדרה!" למראה צמד ארובות פולטות עשן סמיך לרוב.

התלהבותי פגה כשחג'י הבהירה לי כי "בפולין לא מתלהבים מארובות". אופס.

מזג האוויר בחלק גדול מימי שהייתי שם, היה נעים עד חם כמעט כמו בארץ כשההבדל היחיד בין המקומות הוא שכשבארץ יש "יום חם", אז יש יום חם. כלומר, תקופה של כעשרים וארבע שעות חמות, עם ירידה קלה ומובנת מאליה בטמפרטורות לעת ערב. במקום הסרוח ההוא, יכול להיות חם ונחמד, ואחרי חצי שעה טיפות המים שינחתו על ראשך יהיו בעלות עוצמה מספקת כדי להרוס פן משובח.

הירקות והפירות שם ענקיים (הבאתי משם מלפפון ענקי שאורכו  כשלושים סנטימטרים), אך חברותיי העידו שהם נטולי טעם.

רב הנשים שם נראות אותו הדבר: גבוהות, שיער חלק, קצר ובהיר, גפיים ארוכות ומתנפנפות ופרצוף ממורמר, כנראה בגלל שהן סובלות ממחזור חודשי במשך כל אחד ואחד מימי חייהן. הדימום המסיבי המתואר הוא הסיבה ההגיונית היחידה שיכולה להסביר את כמות בתי המרקחת שיש להם שם.

וכמובן שרב הגברים אף הם נראים אותו הדבר: מכוערים.

שעות האור שביליתי שם, היו אוסף של מעברים חדים מעייפות עד הרדמות באוטובוס, שיעמום בהסברים על מקומות הקשורים לחסידות, דכאון או חסר מצב רוח חיובי כלשהו בביקור בבתי קברות, מחנות השמדה וכיוצא בזה, וכמובן דברים יותר שוליים אך בעלי השפעה כמו חשק מוזר למזון מלוח, צמא עקב מים מינרלים בעלי טעם מוזר או מי סודה מרירים ואי נוחות עקב שלפוחית שתן מלאה.

שעות הלילה דווקא היו אלה המעניינות יותר, כי אז הקשרים החברתיים יכלו להתחזק, אבל לא רק.

כבר קרה שהשאירו לאיש הבטחון הישראלי, שהוא אגב, פלוץ ומתכופף לא קטן בכלל,  ורד על דלת חדרו וחלק נכבד מהמשלחת דיברה ביום למחרת על הדמות המיסתורית אך מטומטמת שביצעה זאת (הדמויות הן כמובן צמד הפושעות "חג'י את גהה").

גם איש הבטחון הפולני, בריון מגודל אך עם לב רגיש לא הופלה בתחום הזה, וזכה באחד הלילות למכתב בשפה האנגלית שהושחל מתחת לדלתו, הכותבת התוודאה על אהבתהּ, ביקשה ממנו לעבור לגור בישראל ולחזור בתשובה (או כמו שזה נכתב באנגלית "to back in answer"), והוא התבקש להתחתן עם ילדה יהודיה, הכותבת הציעה את עצמה למטרה זו. הקשר שלי ליצירת המופת הזו הוא שהלכתי יחד עם אחת הכותבות, חג'י ועוד ילדה להשחיל זאת למקום המיועד, לא לפני שקיבלתי עותק משלי כמובן.

הדבר החמוד ביותר במסע תרחש ללא ספק אחרי שכבר שנחתנו חזרה בשטח המדינה הנפלאה הזו.

בנמל התעופה חיכו הורים רבים מן המשוער לבנותיהן, חוץ מהרעש, זה לא הזיז לי הרי אני לא מצפה לאף אחד.

עברתי בהבעה רגילה למדי בתוך ההמון המחוייך, ושם, בין אנשים מבוגרים שמילאו את תפקיד ההורים או מורים ובין בנות שרק חזרו ארצה, ראיתי מדי חייל.

החייל השיר מבטו אלי, ובחיוך קטן הציג את הורד והבלון שאחז בידו.

מסתבר שאותו האדם שבמקרה היה גם החבר שלי, איכשהו בדרך לא ממש ברורה הצליח להשתחרר באותו היום, רק כדי להגיע לנמל התעופה בשעת הנחיתה המשוערת כשהמטוס התעכב בשעה וחצי.

אמנם היה לנו יחד רק כרבע שעה עד עשרים דקות לפני שנסענו לירושלים לטקס הסיום וגם אז זה היה מסוייג עד כדי הזהרות מלחיצת יד פשוטה עקב ריבוי מורים בסביבה, אך עדיין זה היה מספיק זמן בשביל שהגעגוע, לפחות זה שהיה לי אליו, יחדל.

אחת המחוות החמודות ביותר הזכורות לי עד כה, כסיום לאחת החוויות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר שחוויתי מעולם.