אתמול... ירושלים... משמר.
סתם עוד אירוע דוסי של בית הספר, אני וקרפלך אפילו תכננו להתפלח ממנו... אם זה רק היה קורה..
החיים הם באמת אוסף של צירופי מקרים, כי עובדה, אם לא הייתי הולכת לשם, אז לא הייתי מרגישה כל כך רע עכשיו.
למה אני לא יכולה לחשוב קצת לפני שאני פותחת את הפה שלי?!
בעצם, אני לא יודעת אם אני מרגישה רע, אני חושבת שזה יותר חוסר וודאות... ואולי אפילו גם לא זה.
הרי היינו הרבה יותר זמן בלי מאשר עם... אבל בטח גם ככה אני אשאר כופרת מטומטמת עצלנית וחסרת שאיפות...
הפוסט הזה בכלל לא היה אמור להיות כתוב.. אני תכננתי להעלות פוסט שמסכם חצי שנה... סתם.. בכיינית שכמותי, אני אפילו לא יודעת על מה אני מתלוננת, או מה אני מנסה להשיג בפוסט העילג הזה.
הן אמרו לי שאני טועה, שאני לא הגעתי לנקודת אל- חזור כמו שאני חושבת.. הרי כבר היו מקרים דומים מעולם, והנה, זה לא הפריע כלל.
אבל עדיין... אני לא יודעת.
אני לא יודעת מה אני רוצה.
אני לא יודעת מה יהיה איתי בנושא הזה.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה בכלל.
אני לא יודעת אם עשיתי טעות. (טוב, אז נראה לי שאני כן יודעת...)
אני לא יודעת אם "עשיתי את הדבר הנכון".
אני לא יודעת אם זה היה נשאר ככה אם הייתי חושבת קצת לפני זה.
אני לא יודעת אם היא צדקה.
אני לא יודעת למה אני כל כך מניאקית.
אני לא יודעת למה אני כל כך אגוצנטרית.
אני לא יודעת אם אני סתם מדמיינת הכל.
אני פשוט... אוף.
מרגישה רע...
אתם יותר ממוזמנים להתעלם מהפוסט הזה...
לאא אל תרגישי רע.. ]:
השבמחקהכל יהיה בסדר, את תראי..
שנה טובה ומתוקה כמו סוכריה על מקל,
השבמחקהתפוז הדיגיטלי מאחל.
שנה טובה!!
השבמחקואל תרגישי רע...
מוזמנת להיכנס לבלוג שלי..