הנקמה המטופשת של החיינוקיות הסוררות

טוב, הגיע הזמן באמת לפתוח את חודש נובמבר (איכס).

הצלצול כבר הושמע ברחבי המסדרונות לפני דקות מספר.

חינה ואני אספנו מטלטלנו ועלינו לכיוון מעבדת הביולוגיה. לכשהגענו, גילינו שכנראה שוב כיתה ח'3 צריכים את המקום ולכן נגזר עלינו להחליף עמם חדר.

ירדנו לקומת הקרקע, תפסנו לנו שולחן, והנה השיעור התחיל.

כמובן שהשיעור היה די משעמם מה שגרר שיחות נפש עם חינה (למשל תיאוריות על איך מכונת סכרת עובדת, תוך כדי צורך בתזכורת מתמדת שאני מדברת על מכונה של אנשים חולים ולא על מכונת "שערות סבתא"), קשקוש על שולחנות ומדי פעם השתתפות בשיעור בצורת שאילת שאלות חנניות משונות שאיש מלבדי לא חשב עליהן.

בסוף השיעור הכפול, התכוננו לצאת מהכיתה, תוך כדי שהחיינוקיות זורמות פנימה. כשהיינו קרובות ליציאה מהכיתה, נשמעה מאחורי קריאה רמה "היי! אתן ישבתם בשולחן שלי, תמחקו את כל מה שכתבתן שם!" סובבתי ראשי וראיתי שאכן התכוונו אלי, אך התעלמתי.

קריאה נוספת הושמעה, ואחריה עוד מספר שהיו אמורות לאיים עלינו כי לא עלינו הפספוסות הקטנות מכירות את מקום מגוריי. חינה המבולבלת שאלה אותי "היא מדברת אלינו?" עניתי לחיוב.

"אבל מה היא רוצה, בכלל לא קשקשנו לה על השולחן" "אני דווקא כן..". היא כינתה אותי במספר כינויים המזלזלים באינטיליגנציה שלי. אבל מי ישמע, סה"כ חיינוקיות!

בהפסקה ישבנו לנו כמה בנות במסדרון ודיברנו על הא ועל דא, כשחג'י עזבה אותנו למספר רגעים כי רצתה לקחת משהו מהכיתה, אך כשהיא חזרה, היא הודיעה שהחיינוקיות כנראה בקרו בכיתתנו, והשאירו על השולחן כתובת עקומה שתוכנה היה בערך "לא מקשקשים לי על השולחן!... שעת הנקמה לשלטון.. ".

חג'י התעצבנה כי אחרי הכל הם גם קשקשו על החצי בשולחן ששייך לה, אך כנראה שהנקמה לא תבוא ממנה.

התכנון המקורי שלי היה לכתוב להן אחרי שיעור ביוטכנולוגיה, כשהן כבר לא נמצאות, במרקר שדי מלכלך שמנסים להוריד אותו "טעיתן בשולחן.. פוסטמות", ואולי להוסיף כמה קשקושים בטיפקס או חריטות מאולר... אבל שכחתי לעשות גם את זה, אולי בפעם אחרת.