הבזקים (ארוכים מדי).

קקה עלי.

היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב בשבוע וחצי האחרון, והתעצלתי, או שעשיתי את עצמי לומדת לפסיכומטרי.

אממ.. אז בואו נזכיר ככה על קצה הכפית כמה שטויות, כן?

03/01: חתונה לבנדודשלי כריש בראשון. המשפחה שלי הסתדרה איכשהו בנסיעה, ואני הגעתי עם דניאל.

בדרך ניסיתי גם לדחות איזה מבחן שהיה אמור להיות לי בביולוגיה, המורה הסכימה אבל אז התחרטה, באסה.

בפידוח רב הצגתי אותו בפני משפחתי ולהפך, כשביניהם גם צמד דודים שהחליטו לעשות זאת בעצמם ("שלום, גהה בטח לא תציג בינינו כי היא ביישנית, אבל אנחנו הדודים המעצבנים" לפני האירוע כשהתלחששתי על כל המשפחה שלי באוזניו, באמת הצגתי אותם בתור דודים כאלה, מעניין), גם בפני סבא ספתא, כןכן.

החתונה הייתה נחמדה מאוד והעלתה בי המון המון נוסטלגיות, האוכל היה ממש לא משהו, ובשולחן שישבנו העברתי הרבה דחקיות שהצחיקו את הישובים. ריקודים לא היה כי רובם היו קצביים ואני לא אוהבת, ואת הסלואו אני פשוט.. ובכן, הפכתי אדומה עד לקשקי מרוב בושה והתפדחות, ודווקא חבל שלא עשיתי את זה, בע.

בסוף החתונה המשפחה שלי הלכה הביתה ונשארתי קצת עם דניאל, שתיתי איזה שייק פירות מגעיל, ואבסולוט עם תפוזים. יאפ.

04/01: נשארתי רוב הלילה ללמוד לביולוגיה, ועוד היה לי פסיכומטרי באותו יום, ככה שהייתי ממש מותשת ועצבנית מכל מיני סיבות והייתי קצת מגעילה לאותו דניאל הנ"ל. בשיעור (הפסיכו) כמעט נרדמתי ובהפסקה הלכתי לקנות לי פחנץ' ונילה מהמכונה, התיישבתי לי עם הכוס החמימה בין הידיים ולגמתי לעט לעט כשעיני כמעט נעצמות ופתאום נכנס לו איזה בלונדיני מוזר אחד לדלת, הניח לי על השולחן אייס קפה (מקפה ג'ו יבדל"א) ומפית שמשורבט עליה דבר מה והלך. הבלודיני הזה היה לא אחר מאשר אותו דניאל (חבר שלי, יאפ) שהחליט לדאוג שאני לא ארדם בשיעור. חמוד, ללא ספק.

~בטוח שהיו באמצע עוד דברים ואני לא זוכרת... בעע~

10/01: שיעור של גרוזי.

הוא מבלבל לנו בשכל בקולו הרדיופוני על כל מיני סיפורים שארעו לו בחייו, ואיפשהו באמצע הרמתי ידי ושאלתי אותו שאלה, הוא ענה. יופי. דקה שתיים מאוחר יותר אני קולטת את חג'י, שכנתי לשולחן, מטה ראשה לאחור בצורה משונה. שמתי את שרוול הסווצ'ר הענקי שלבשתי על הפרצוף שלה כדי להעיר אותה/לתפוס תשומת לב/ סתם כי שיעמם לי, והיא בתגובה ישרה ראשה, הפנתה אותו אלי, ואז הלבישה לי כאפה.

כאפה מצלצלת כאת, כמו שתמיד הנקבות מלבישות בסרטים למי שבגד בהן, כזאת, רק קצת יותר חזקה ויותר שעושה קול כשכף ידה פגשה בלחיי. אותו גרוזי נחמד, שכנראה הייתי עדיין בשדה ראייתו (הכאפה לא הייתה כל כך מצלצלת) בגלל אותה שאלה מקודם אמר "וואו, זה בטח כאב" ותוך כדי כך הפנה את תשומת ליבה של כל הכיתה אלינו. חג'י הייתה בהלם, וגם אני, ההבדל הוא שהיא רק פערה עיניים ושאלה אם אני בסדר, ואני צחקתי ובכיתי תוך כדי, אבל מן משהו מוזר ולא ברור שכזה.

בסיום אותו שיעור, רוב הכיתה הייתה ריקה, שתי פוסטמות מאלו שתפסו לנו את המקום בתחילת שנה ישבו ודיברו ביניהן, כשאחת גם דפקה עם עטהּ על השולחן בקצב. כידוע או לא, כשדופקים עם עט על השולחן זה מוציא אותי מדעתי, ועוד יותר הייתי עצבנית מהתקרית שחלה קודם, וגם ניסיתי ללמוד.. בלע. ביקשתי ממנה בנימוס להפסיק עם העט, והיא לא הגיבה.

רציתי למשוך את תשומת ליבן איכשהו, ורציתי להעיף עליהן כדור נייר שנח על שולחני, אך בגלל עצבי, חשבתי שזה יראה טיפשי אם אני אתאמץ ואהיה רצינית ולא אפגע בכלל. אז בגלל סיבה זו, וגם בגלל שאני לא אוהבת אותן במיוחד, לקחתי מרקר, ויידתי אותו.

הו, הוא עף כל כך יפה בקשתית! עף לו דרך חלל האוויר וניטח בעוז בראשה של הפקאצה המטומטמת.. הלא נכונה. היא הסתובבה אלי בתדהמה, ואני ניסיתי להסביר את לה בנימוס "מצטערת, זה היה אמור לפגוע בראש של חברה שלך".... מסתבר שההיא בכלל לא הגיבה כי היא גם הקשיבה לאמפי או משו.... בעע.

הפוסטים שלי הולכים ומדרדרים.

עוד משהו, מזל טוב לרלי ליומולדתו ה19, ומזל טוב לי, אני היום בדיוק בת 17 וחצי (כלומר, עוד חצי שנה אוכל להשתכר עד הקאת נשמתי, התערטלות בפומבי, הכנסות להריון בלתי מתוכנן והרדמות בביבים- וכל זה יהיה חוקי).