הזיקוקים שמאחורי העץ

"נו כולה זיקוקים מעפנים, כמה אנשים כבר יהיו שם?" כך חשבתי לי לתומי בעודי מביטה בשעון, ומתכננת לי את הזמן כך שאצא לכיוון תחנת האוטובוס שעה תמימה לפני שהכביש המוביל לצ'ארלס קלור נסגר. שעה אחת, שעה אחת ויחידה.

התחלתי לחשוד כשהגעתי לשם, מעל לעשרים אנשים נשים וטף, כולם מחכים לקו 63, ומתעלמים משאר האוטובוסים המקופחים שעברו כשעל הנהגים מרוחה הבעה של ילד בכיתה ג' שהמקובלים של השכבה לא שמים עליו. עד שכבר הצלחתי לעלות על האוטובוס, נדחקתי בין שאר האנשים שהיו איתי בתחנה, ואחרים. פתאום כולם נראו לי הרבה יותר שמנים.

לאחר נסיעה קצרה פנינו בכבדות, ובפני הנוסעים, התגלתה תחנה עמוסה כמעט פי שתיים מזו שעליתי ממנה. קולות עלו מפיהם של הכל וכמות נכבדת של זוגות ידיים הונחו על המצח במחווה של התרגשות וחוסר אונים קל. הראשונים שהתעשתו היו חבורת עוטי הגורמטים שעמדו לצידי שצעקו לעבר הנהג "סע, סע!! אל תעצור להם!" התפלאתי לרגע על חוסר האחווה וההתחשבות, אך בליבי ידעתי (ושנאתי את העובדה הזאת)- הערסים צודקים. כשחלפנו על פניהם ההמומות לא יכולתי שלא לצווח קצת מהתרגשות ולמחוא כף.

מאוחר יותר כשעברתי על פני התחנה שבה הארלם הייתה צריכה להצטרף אלי וראיתי שאין סיכוי שהיא תהיה היחידה מבין מיליונים שתצליח להשתחל פנימה, ירדתי והחלטתי להצטרף אליה לחוסר עשיה מוחלט, יחד עם עוד שתי פקאצות שהיא אימצה לחיקה. כל חברת מוניות שניסינו דחתה אותנו בבוז, בין אם זה אוטומטית בטענה שאין להם מוניות בין אם זה לאחר ששמעו שאנחנו רוצים לנסוע לתל אביב. אך לבסוף לאחר בזבוז זמן משווע, החלטנו להתחיל ללכת ברגל לכיוון עזריאלי ומשם נסתדר כבר איכשהו.

בנקודה זו, ראוי לשבח את הארלם בעלת עצבי הברזל, שהלכה יותר מחצי שעה בנעלי עקב מפלצתיות, והתלוננה פחות מבדרך כלל. אמנם היא גם לא הייתה חייבת לקנות אותם ואז הכאב והתלונות היו נחסכות, אבל בואו לא נהיה קטנוניים.

קרוב לעזריאלי, התחלנו לשמוע רעשים המעידים כי מופע הזיקוקים החל. "נעלה אל המצפה ומשם נוכל לראות הכל בצורה נהדרת! בטוח שאף אחד לא חשב על זה." כך שוב חשבתי לעצמי. מסתבר שהקולות הקטנים בראש שלי יכולים להיות אופטימיים עד כדי בחילה לפעמים. נכנסנו למעלית, שעלתה מיד לקומה השלישית, דבר די נדיר בהתחשב בעובדה שהדבר היחיד ששווה שם משהו הוא הגג, ובכל המעלית נצפה אף לא פריקון שחרחר או פריקצה ורדרדה אחת. קהל האנשים שנכח במקום נראה מבואס משהו, כשגילו שהדבר שמסתיר את המופע הוא עץ. ניסינו ללכת לכיוון המצפה, אך נאמר לנו שמפוצץ שם באנשים וזה לא שווה את הטרחה וההדחקות. חזרנו באכזבה לכיוון הגג, כשהפעם ניסיתי לעמוד על ספסל בעוד הארלם המאוכזבת לחלוטין לגמה מבקבוק קולה. עד שהצלחתי לקלוט שמץ של רשפי אש צבעוניים שהבליחו לרגע בשמים, איזו אמא מעצבנת אחת החליטה שאני גבוהה מדי ואני מסתירה לבן הקטן והמעפן שלה, ולכן נאלצתי לזוז הצידה. עד שמצאתי תצפית טובה יותר על הספסל, ועוד אחת שלא מסתירה לאותו דרדק מעצבן, הו, אז חלה התפנית המדהימה ברקיע ולראשונה בעשרים דקות הוא שקט, ורק עננים נותרו שם, צוחקים על שהתאמצתי כל כך.