היום האחרון כתלמידה בישראל

היום בבוקר התחיל בסירוגין, מדי כמה דקות נרדמתי כשבאמצע הספקתי להעביר את עיני על כמה שורות כתובות בספר שלא ממש נכנסו לי לראש, כשהתעוררתי סופסוף בצורה נורמלית, ישבתי ללמוד ביתר רצינות את החומר לבגרות במחשבת (שימו לב למיקומה ברשימה בצד ימין).

כשנגמר המבחן, התאספנו תפוזינה, חינה, הארלם ואני והלכנו לכיוון המיני קניון ליד בית ספר כדי לחגוג את סיומה של הבגרות האחרונה ב"קפה ג'ו", חג'י הצטרפה מאוחר יותר. בילינו בבית הקפה זמן איכות שבסופו הוחלט שנשרוף ערמות של מבחנים שציונים נכשלים (אבל לא רק) מתנוססים עליהם, רובם היו של חג'י שטרחה והשקיעה את מיטב מרצה באיסוף המבחנים והדפים הבלתי רצויים ששימשו ככל הנראה כריצוף בחדרה, חלק ניכר היה שייך לי, הדפים הללו התקפלו והצ'טקמקו חודשים בתוך התיק הורוד והקשוח שלי, כשספרים כבדים ומיותרים מועכים להם את הצורה עד דק ומיעוטו של חומר הבעירה סופק על ידי חינה, שלושתנו היינו גם היחידות שעוד נותרו בטקס הנ"ל.

 מקום השריפה היה שטח חולי בקרבת בית הספר, לאט לאט שרפנו את כל אותם דפים המעוטרים באיקסים לרוב, כשלפני כל השלכה לאש, אמרנו בקול מהו הציון ובאיזה מקצוע מדובר, אם זה היה מבחן או נושא מעצבנים במיוחד, הם זכו גם לכדרור מסיבי ולהבעת פנים כעוסה. הכל קרה בסך הכל כשעה, באמצע הצהריים, תחת השמש הקופחת על אף שבמקור התיישבנו תחת עץ שאמור היה לספק לנו מחסה, כשאנו מריחות כתפודים עשנים ומזיעים. לפני הפיזור הסופי לקחתי לי מעט מהאפר הלבן- אפרפר שנותר מערמות הדפים כמזכרת, ואז פנינו ונפרדנו מחינה, הגרה מטרים ספורים מן המגרש הנ"ל, מחג'י נפטרתי כרבע שעה מאוחר יותר, כשהיא תפסה מונית, אני היחידה שנאלצה ללכת ברגל.

בדרך הביתה חג'י הודיעה לי על הופעה חינמית של הדורבנים שתתקיים בקרוב, הידד!

כשהגעתי הביתה, נכנסתי למקלחת של שעה ומשהו, כשבסופה חברי היקר התקשר אלי, דיברנו זמן מה בנעימים. בסוף השיחה התקשרתי להארלם לראות מתי נפגש שכן קבענו ללכת יחדיו למסיבת סיום כיתתית שאמורה להתרחש הערב, אך מסתבר שהארלם ישנה ונאלצתי לבקש מאחותה שתעיר אותה, ולכשהתעוררה ציינה שהיא לא תגיע. בגלל שאין לי מושג קלוש היכן אותה חברה גרה, היה הכרחי שאגיע עם מישהי אחרת, אז קבעתי עם חינה במקום. אמא שלה הסיעה אותנו בדיוק למקום המבוקש עפ"י הנחיות מדוקדקות שהתבקשתי להכין.

הפעילות המרכזית של המסיבה הייתה הרצאה של יועצת תדמית או משו מוזר שכזה, שדיברה על יצירת רושם ראשוני. סה"כ היה מעניין. לפעילות אפשר היה להעניק גם כותרת נוספת: "למה גהה בחיים לא תשיג שום דבר", כי בערך בשלושת רבעי מההרצאה שלה היא פירטה תכונות שיש להמנע מלעשותם, כולם מאפיינות אותי. איפשהו בהרצאה הארלם כן הצליחה להופיע.

כשנגמרה ההרצאה ושלב האוכל שהיה אחריו, נאמרו דברי קיטש של המורה בעיקר, והגיע של המתנות: לוח עם תמונה וקטע כתוב המאפיין את הכיתה על "חבורותיה" (החבורה שלנו הופיעה והיה שמח, תרתי משמע), חולקו התמונות האישיות והכיתתיות ממסיבת הסיום הרשמית, חולק רשימת טלפונים קומפקטית שבאה בצורה של כרטיס פלסטיק קשיח. גם למורה חולקה תמונה כיתתית וכלי לעוגה כמתנה. לאחר עוד כמה בולשיטים נפרדנו כל אחת לדרכה, והפעם במובן השלם יותר המשפט, זו ללא ספק הייתה הפעם האחרונה שאני רואה כמה מהבנות הללו, לפחות לשנים הקרובות.

הבנתי שהפעם זה באמת זהו, סיימתי, הכל נגמר ואני ללא ספק פוצחת מהיום בתקופה חדשה (שתקבל את מלוא תוקפה לאחר ה12/07, יום ההולדת ה18 שלי). זה יהיה קשה, זה יהיה מוזר ואני ללא ספק אתגעגע למסגרת הזאת של התיכון, שכפתה עלי את החברות שלי ובמידה מסויימת גם את מי שאני כיום. הגיל הזה, והתקופה של שלהי הנעורים כבר לא ישובו, אבל צריך להמשיך לצעוד הלאה, ולקוות לטוב ביותר, כך אמרו לי פעם.

אני מקווה שאוכל לעמוד בציפיות העתידיות של עצמי, בלי לברוח לעולם שכולו זכרונות נעימים של התבגרות בין כותלי בית הספר.