האמת? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
המילה הכי קרובה שיכולה לתאר את מה שאני מרגישה היא "מועקה", אבל אי אפשר שלא לקרוא את המילה הזאת עם טון של מחנכת מעפנה בבית ספר יסודי.
חוץ מזה, שאני כבר לא יודעת, כי על פני השטח כמעט הכל בסדר, ואולי זו רק אני שמחפשת בכוח את הפגמים הקטנים אבל מצד שני, הדברים האלה שגורעים והופכים את ה"הכל בסדר" לרק כמעט, הם אלו שהכי חסרים לי.
לאן פני מועדות? אני כבר לא יודעת. כי בדרך כלל כשהעניינים והרגשות בכיוון ההפוך, דברים קלים יותר, במצב הנ"ל אני רק מתישה את עצמי נפשית ולפעמים נדמה לי שגם זה לשווא.
מה שמפריע לי אפילו יותר זה שחשבתי קצת בדרכי הביתה ועלתה לי מחשבה שאני מקווה שהיא רק פרי דמיוני הפרוע ותו לא. הבעיה היא שאני קצת פוחדת לברר אותה באופן מוחלט, אך מצד שני אם לא אעשה זאת, מחכה לי שבוע קשה מבחינה נפשית.
אני חושבת שמעולם לא ייחלתי יותר לכך שאטעה.
אוף.
אני יודעת שבזמן האחרון אני כותבת כאן בעיקר שטויות לא ברורות שרק אני מבינה (והאמת היא שלאחר הרבה זמן גם אני נוטה לשכוח על מה חלק מהפוסטים האלה מדברים) אבל בחייאת, זה המקום היחיד שאני יכולה להוציא בו את מה שאני מרגישה בדרך שהכי נוחה לי.
אוף איתך =[
השבמחקכשקראתי את הפוסט הזה חשתי דקירה בלב.
לידרלי!.
חבל לי שאת לא יכולה לדבר איתי..אבל את יודעת שאם רק תרצי אני פה (או בבודקה של הנקניקיות)
ומועקה זו לא מילה של מורות מעצבנות
זה שיר של אבטיפוס =]
רייט און!
השבמחקואל תחשבי שחוסר קומוניקציה אומר שחסרות לך כתפיים לבכות עליהן.