סופ"ש בב"ש.

ההמשך של אותו הסוף שבוע, זה שכתבתי עליו לפני כמה ימים, היה אף הוא לא רע.

קמתי  מדדה ומסטולה בשעת בוקר מוקדמת שאינה זכורה לי ("מסטולה" אומר לכם משהו?) ולא משנה כמה זה היה נראה לי מוקדם, אני בכל זאת איחרתי את השעה שבה הבנות החליטו להפגש. נו מלעשות, אני פשוט גרועה בלהגיע בזמן למקומות. הו, ואני גם גרועה בלהסתרק לפני שאני מאחרת למקומות, ואם מדובר בחורף, אז אני גם לא טובה בלהוריד את מכנסי הפיג'מה שלי מתחת לחצאית, לפני שאני מסתרקת שזה קודם לאיחור האופנתי שלי. כל אלו גורמים לי להראות הרבה יותר זרוקה מוזרה ממה שאני. באמת, לא משקרת.

אז החלטנו לקחת רכבת לב"ש במקום אוטובוס. הנסיעה עברה עם אמפי בחלקה, עם חברות בחלקה וגם קצת עם בנות, שהייתי מחמיאה לאחת מהן ואומרת שהיא ממש דומה לנינט, אבל הן היו קרציות והיה להן יותר מדי הערות בערסית לגבינו ולכן אני אקלל אותה ואומר שהיא דומה לנינט. 

כשהגענו לב"ש, לדירת השירות של בוגי, התמקמנו והסתדרנו שם ויצאנו לסופר הקרוב לרכוש מזון שימלא לנו את הבטן וישתיק אותנו במהלך השבת. חינה ואני גילינו בדרך שעל אף השוני הגדול שיש בינינו בעניין מנטליות (לה יש מנטליות של אשכנזיה זקנה ולי יש של אינפנטילית פחות אשכנזיה), כשזה נוגע לאוכל, אנחנו די דומות, ולכן קנינו גבינת פטה, זיתים ועוד מטעמים שונים ומשונים. וואו.

ארוחת הערב שהייתה נחמדה, למעט העובדה שהיו בקבוקים על השולחן אבל שרדתי איכשהו. איך? בואו נגיד שחג'י, למשל,  כמעט לא שרדה. אכלנו מקרונים קרים ומשובחים שבוגי הכינה (אממ אני עוד צריכה שתסביר לי איך מכינים..), אורז לבן שהארלם הכינה וקילו וחצי שניצלים שהבאתי, ולמרבה ההפתעה ונחת הרוח, הם נגמרו כמעט לחלוטין, מי היה מאמין שצריך יותר מקילו וחצי לפיות של שבעה אנשים?

שאר הערב עבר בדיבורים וסיפורים שבמהלכם התגלה בעיקר שיש לי כפות ידיים ורגליים עקומות/מוזרות/משונות/מחק את המיותר או את המעוותת. במהלך הערב הזה גם התחלתי לאבד את הקול בצורה הדרגתית כך שקרוב לסיומו נשמעתי כאילו בדיוק חזרתי ממסיבה פרועה של הגבעטרון. אולי אפילו יפה ירקוני.

היום השני התחיל בהתעוררות והרדמות שלי לסירוגין, עד שכשהתעוררתי סופית גיליתי שחג'י, מנגה, הארלם, בוגי, חינה וקרפלך כבר התעוררו (יכולתי לקצר ולהגיד "כולן" אבל פתאום קלטתי שעוד לא ציינתי בדיוק את הבנות שלוקחות חלק חשוב כל כך בסיפור המרגש הנ"ל, שמכיל פרטים מפתיעים, תהפוכות בעלילה, דרמה, תשוקה, רגעים קטנים של אושר וגם במקרה, באופן בלתי עקרוני, סוגריימים ארוכים יתר על המידה).

ישבנו בפיג'מה ליד השולחן, ואכלנו מהמקרוני והאורז שהוזכרו, ומעופות ממולאים כאלו ובולבוסים משובחים שהארלם הביאה עמה. היו גם כמה שחיממו במיוחד את מה שנשאר מהשניצלים ובכך הם תמו סופית. בגמר הארוחה תהינו מה נעשה בהמשך היום, והצעתי להשתמש בקלפים שהבאתי עמי, מנגה התלהבה והתחלנו להציע משחקים אפשריים, אבל או שלא התחשק או שלא ידעו לשחק וזה התחיל להיות בעיה. בין ההצעות של המשחקים חג'י הציעה, כנראה בצחוק, שנשחק מחבואים, וכולנו התלהבנו. מנגה ספרה בסיבוב הראשון והתחבאתי מאחורי דלת כלשהי, כשהיא מצאה אותי והבנתי שאני תקועה בין דלת לקיר והיא חופשיה ויכולה לרוץ ולספור אותי, לפתתי את ידה בכח והחזקתי שלא תוכל לזוז עד שאצא מאחורי הדלת ואהיה בעמדת יתרון. תכלס גם ספרתי אותה. הסיבוב הזה היה הומוריסטי במיוחד גם בגלל העובדה שלא שיחקנו שנים, וגם כי לכולנו עברה בראש המחשבה שאנחנו כבר בנות יותר משמונה עשרה, אבל בכל זאת אנחנו נמצאות מאחורי דלת/בתוך ארון/ מתחת למיטה, ומחכות שיבואו למצוא אותנו כדי שנוכל לספור מישהו. זה נשמע פתטי, אבל היה כיף מאוד. בהמשך גם ניסיתי להיות מתוחכמת אך מטומטמת, והרמתי מספר כריות מהספה, נשכבתי בחלל הריק שנוצר, ושמתי את הכריות עלי, בתקווה שלא ימצאו אותי.

אחרי כמה סיבובים, כשהזיקנה שבה להזכיר לנו את הגיל האמיתי שלנו, פרשנו למשחק קלפים כלשהו שכלל גם כפיות, ואת העובדה שהארלם הפסידה והיא צריכה להתחיל מתישהו בקרוב עם אדם זר (אהמ אהמ..).

בערב חזרנו הביתה וכאלה, שום דבר מעניין מכדי לתפוס עוד מקום בפוסט המצ'וקמק הזה.