איכשהו תמיד אני דופקת הכל

את כל סוף השבוע האחרון ביליתי עם החבר שלי, אפילו היינו יחד במשחק ישראל- אנגליה (המשחק הראשון בחיי!) ונהנתי מכל רגע.

בגלל שהשבוע הוא עושה יומיות בצבא, יצא לנו להתראות גם בימים שבד"כ רק הטלפון מקשר בינינו. אתמול למשל, חגגנו שנתיים יחד, ובאופן טבעי זה גרם לי להזכר בהרבה רגעים יחד ועזר לי להעריך מחדש את מה שיש לי. ציינו את האירוע אתמול למרות שהוא בעצם מתקיים היום, כשהסיבה שבגינה הטקס לא התקיים במועדו היא שילדה מהשכבה שלי מהתיכון התחתנה היום.

התלבטתי הרבה זמן מה לעשות, מצד אחד החתונה תתקיים בתאריך ספציפי כשאת השנתיים אפשר לחוג ביום אחר, ומצד שני הילדה הזאת נחמדה מאוד אבל לא יותר מזה ורוב החברות שלי לא הולכות בעוד שהחבר שלי שאני אוהבת מאוד בנמצא... אחרי התחבטויות רבות החלטתי כאמור, לצאת לחתונה שלה.

יש פרק ב"סיינפלד" שבו ג'ורג' מגיע למסקנה כי הדברים שהוא עושה בניגוד לאינסטינקט הראשוני שלו, דווקא הם אלה מצליחים לו. לפעמים אני חושבת שאם גם אני אפעל בדרך דומה דברים יצליחו לי יותר, אחרת אין לי דרך להסביר את העובדה שכל כך הרבה דברים מתפקששים לי. מזל רע? חוסר ארגון? אולי זה הכל ביחד?

לא מתחשק לי לפרט יותר מדי אבל יוצא שבסופו של דבר הייתי יכולה לוותר על החתונה המעפנה הזאת ובמקום זאת להנות הרבה יותר ועל הדרך לא לתקוע את חברשלי המסכן סתם בפקק ארוך ומעצבן בלי שום סיבה. זה נשמע עניין די קטן, אבל אני נמצאת באיזשהו שלב שכשאני שומעת מחברשלי שרע לו או שהוא סתם מבואס זה יכול לבאס גם אותי או במקרים גרועים יותר זה יכול לדכא אותי לחלוטין, במיוחד כשאני גורם בהרגשה הזאת שלו.

נראה לי שאני סתם אובססיבית או מטומטמת.

קיבינימט.