זהו, סיימתי (בהצטיינות) את תקופתי כקורסיסטית בטכני ועכשיו עוברים לפלמחים. מחר היום הראשון שם ואני מגיעה לבסיס בלי תג יחידה או אפילו צ'ונגיות, כך שזה נראה כאילו אני עוד טירונית, אני אפילו לא בטוחה שהאוטובוס שעליו אני מתכוונת לעלות מחר הוא זה שאני צריכה. את רוב השירות שלי אני אמורה להעביר שם, כך שאני מקווה שהאנשים שם יהיו נורמליים כמו שהבנות שלמדתי איתן בהנדסאים אומרות ושהתפקיד עצמו יהיה מעניין ולא שוחק מדי. עד כמה ששמעתי משם ומטייסות אחרות אין לי הרבה מה לדאוג. בכל מקרה אני אופטימית.
היום היינו אצל סבתא שלי. נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי אצלה הייתה בשבת הראשונה שיצאתי הביתה, כלומר עוד בטירונות. בפעם ההיא אחיותי ואני לימדנו אותה לשחק אסהול ושיחקנו כולנו, היא ניסתה ללמד אותי משחק אחר שהיא הייתה משחקת עם סבא תמיד בשבתות ולא הצלחתי להבין את החוקים, ביקשתי ששבוע הבא כשאבוא היא תסביר לי שוב, ובאמת התכוונתי להגיע, אבל כאמור לא באתי אליה מאז, פרק זמן של כשלושה חודשים.
אחרי חמישים וחמש שנות נישואים לסבא שלי, ברור שקשה לה מאוד וזה גם הגיוני שכמעט כל דבר שהיא אומרת קשור לימים האחרונים לפני פטירתו או לאיזה מקרה שאירע לו פעם, אבל- ואני יודעת שההשוואה הזאת היא קצת אידיוטית- אני לא יכולה שלא להשוות אותם אלי ואל החבר האהוב שלי. אנחנו לא נשואים, חברים הרבה הרבה פחות זמן, ואפילו לא חיינו מספיק זמן כדי לבלות יחד מחצית משנות הנישואים שלהם, ובכל זאת המחשבה שמשהו שכזה יקרה לאחד מאיתנו, פשוט מכניסה אותי למן אווירה דכאונית בכל פעם שאני חוזרת ממנה הביתה. אני יודעת שהישיבה בסלון דומם והצפיה שמישהו יבוא לבקר כדי להעביר את הזמן ולהפיג חלק מהמחשבות היא תהיה בסופו של דבר מנת חלקו של הרבה מאוד אנשים ובכל זאת... טוב, מספיק עם זה כרגע, אני מקווה שיש לי עוד מספיק זמן...
לחיי ההתחלות חדשות וסופים שהלוואי ולא יגיעו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה