אפור אטום

ואולי אני חולת אלצהיימר?

ברור שהזמן הולך ומתקדם, מתקדם מלשון המילה "קדימה", אבל איכשהו הדברים זזים אחורה.

מוזר שעברה כבר יותר משנה במוסך ועדיין אני מרגישה חוסר בטחון היסטרי כשאני צריכה לעבוד לבד. אני פשוט הופכת למשותקת מפחד לטעות בכל דבר קטן. כשאני עובדת עם מישהו אחר אני יכולה לומר בבטחון יחסי מהם השלבים הבאים בעבודה, אבל כשאומרים לי לבצע זאת לבד אני די קופאת. אני בוחנת כל דבר מאתיים פעם, מוציאה ספרות לדברים פעוטים, הכל בשביל שלא אטעה, ובסופו של דבר העניינים זזים בצורה כל כך איטית ובלתי מספקת אם בכלל. כראש צוות מעירים לי שאני מעופפת מדי, חברים אומרים לי בחצי צחוק שצריכים לשלול לי את ההסמכות ואחרי כל זה אני עוד מבקשת דברים מהמפקדים שלי והולכת לישון שעה וחצי באמצע היום.

אני שונאת להרגיש לא מועילה ומוגבלת, שונאת להרגיש שאני לא טובה במשהו ומאוד בלתי ראויה. שונאת את ההרגשה שמעריכים אותי במוסך כאדם אינטיליגנט וכאחת שלא תדפוק את החברים שלה- שני דברים חשובים בכל מקום ולכל דבר, אבל בתכלס שזה העבודה עצמה הייתי מדרגת את עצמי כתת רמה. אוף.

כל היום הזה הרגשתי עייפות וחולשה נוראית והגרון מתחיל להתנפח. ישנה סיסמה שאומרת שצריך להקשיב לדברים שהגוף שלנו משדר, בד"כ אומרים זאת לאנשים שעובדים קשה מדי ולא יודעים לנוח. במקרה שלי לאחרונה אני קמה יותר הפוכה ומעוכה אחרי לילות של שש או שבע שעות שינה ודווקא בלילות שאני מנצלת את הזמן לדברים מועילים יותר והולכת לישון רק שלוש שעות אני קמה עייפה אמנם אבל אני יודעת שמדובר בעייפות מהסוג שמתפוגג עם הזמן.

אז אולי אני באמת צריכה להקשיב לגוף המאוד אמביציוזי שלי, מסתבר, ולהפסיק לכלות את זמני בשינה.

 

מרגיש לי מטומטם שמצד אחד זה המקום שלי לפרוק ולהוציא ומצד שני לא בא לי להוציא מדי, גם ככה אני מרגישה שאפשר לדעת עלי יותר משאני אוכל לדעת על אלו שמעניינים אותי, סוג של חוסר צדק שאני גוזרת על עצמי אבל גם סובלת מתוצאותיו.

 

טוב מספיק עם הטמטום.

גמר חתימה טובה, מי יתן והשנה הנכנסת לא תהיה מאכזבת וחסרת תועלת או שמחה כמו זו היוצאת.