יש לי נפילות בבטחון העצמי, במיוחד כשאני מסתובבת עם שוף- זאת שהפכה לכמעט אחות, זאת שהייתה איתי באותו חדר בבסיס במשך שנה וחצי, שהרמתי אותה בזמן הפרידה מהחבר, שאנחנו עובדות עכשיו ביחד באותו מקום ויוצאות יחד בסופי שבוע.
עם כל הקרבה הזו, מוזר לי שאני לא יכולה פשוט לשמוח בשבילה שהדברים מסתדרים לה. "מדוע הדברים לא יכולים להיות פשוטים כל כך גם עבורי?" אני תמיד תוהה ומתעצבת כשתשובות אפשריות מפריחות בועות בראשי.
כשעזרתי גם לשוף השניה תמיד היה נראה לי שאני נמצאת שם רק כדי להרים אותן בשעה של מעידה ולאחר רגע הן כבר ירוצו הרחק ומהר מיכולת המעקב שלי בעוד שכשאני נופלת אני מעדיפה למעוד ולנחות על הפנים מאה פעם לפני שאבקש עזרה, וגם כשסופסוף אני עומדת על שתי רגלי, הן רועדות ומתקדמות בצעדים קטנים ומהוססים מדי.
האם הדברים עובדים בשבילן בפשטות כי מראן החיצוני מושך יותר? אם אתחיל להשקיע בעצמי ולהוציא את ה"נשי" שבי, האם אז מחמאות מהסביבה יעזרו לי לשקם את בטחוני העצמי האבוד? אני כל כך אוהבת לצאת לבלות איתך, אבל כואב לי להרגיש תמיד כצל שעוקב אחריך, לא באשמתך כמובן אבל זוהי תחושתי.
קבענו שאת המשכורת הראשונה נצא ונשרוף על שופינג, שנעשה לי מייק אובר. כמו שאני מכירה את עצמי, אצטרך לקבל חיזוקים חיוביים מהסביבה מהר אחרת ארגיש שהכל היה לשווא, שאני נתונה בתחפושת שהיא איננה אני וללא שום טעם. מחמאות יגרמו לי לאהוב את העצמי שאהיה, וזו סיבה מספיק טובה להשאר אותו אדם.
בעיה אחרת שלי היא שאני פאקינג חושבת יותר מדי, ועל הכל. התוצאה הבלתי נמנעת היא כמובן שאני שוקעת בדכאון. כל הליך חשיבה מיותר הרי יסתיים בדיכוי עצמי וסוג של "לשים את עצמי במקום" ו- "ולמי אני חושבת את עצמי בכלל?", יותר מדי פעמים הצטערתי שאני לא קלילה יותר, שאני לא "פוסטמה" אפילו העיקר שאפסיק לחשוב יותר מדי.
אני רוצה להיות יפה וטיפשה, שאנשים ימשכו אלי ובמקום לחשוב על מי אני, מה אני ואם אני שווה פשוט לזרום עם האינסטינקטים שאמורים להיות טבועים בכולנו על מנת למשוך בני זוג.
אני רוצה להרגיש מספיק יפה, שיהיה לי מספיק בטחון עצמי, שיהיה לי אופי קורן, שאדע שהוא מדבר חזק יותר מהחצ'קונים שיש לי על הפנים.
אני רוצה שיכרכרו סביבי כמו אחרי בנות אחרות, שאדע שיש ביקוש בשבילי ושאולי עוד אמצא בחור טוב.
אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי כמו שהרגשתי פעם.
הייתי רוצה להוסיף שאני רוצה בן זוג שידע לתמוך בי שמטבע הדברים יעלה לי את הבטחון העצמי, אבל אתם יודעים מה? לא. במקום זאת אכתוב:
אני רוצה לאהוב את עצמי. אולי אם אצליח להרגיש כך, אולי אתחיל להקרין זאת ואנשים יאהבו אותי גם.
אני חושבת שכולן רוצות באיזשהו שלב להיות יפות וטיפשות (חוץ מאלה שהן באמת יפות וטיפשות, לא יודעת מה הן חושבות), ואני גם... אבל כדאי להחזיק מעמד גם בתקופות שבהן קשה, כי בחיים של יפה וטיפשה יש אולי פחות צער, אבל לפי דעתי גם יש פחות אושר, פחות סיפוק מרגעים שבהם הבנת משהו, אין רגעי "אאוריקה"... וחוצמזה: אולי את יותר יפה ממה שאת חושבת ;-)
השבמחק