הרבה מים עברו בירקון מאז הפוסט האחרון שאני לא יודעת אפילו איפה להתחיל. לפעמים בא לי פשוט לכתוב את המחשבות ואת הדברים שהייתי רוצה לעדכן כאן על דף או להקליט אותם ואז להעלות, יש יותר מדי רגעים לאחרונה שאני מצטערת שאין לי את האפשרות לעדכנם בו במקום, אני יודעת שהנטייה שלי היא לדחות לאחר כך ואז לא לדעת להעביר את הדברים במלואם.
לקראת שחרור התחלתי לבדוק את האופציות שלי בלוחות דרושים כשטופס קורות חיי נשלח למעל עשרים משרות שונות. פירות מאמצי הגיעו ביום שלאחר השחרור בצורת שני ראיונות עבודה כשאחד מהם הוא לעבודה בתחום הדפוס בדרום ת"א, השכר שהוצע לי היה טוב ומדובר היה בעבודה מועדפת. הדבר היחיד שהפריע הוא העובדה שבמקום ישנם מעט מאוד קולגות וכולם מעל גיל ארבעים לפחות- כשמדובר במשרה מלאה שעתידה לתפוס את רוב שעות הערות שלך אתה מצפה לפחות שהיא תהיה בחברת אנשים שיש לך נושאי שיחה משותפים איתם. בסוף הראיון נאמר לי שיחזרו אלי עם תשובה ואכן לאחר כמה שעות כבר הודיעו לי שהתקבלתי ומבחינתם אני מתחילה בעוד כשבועיים מיד לאחר חג הפסח. עניין גיל הקולגות המשיך להציק לי כך שהחלטתי שאמשיך לחפש משרות נוספות.
באותם ימים גם שוף- חברה טובה שחלקה איתי חדר בבסיס חיפשה עבודה וקרובת משפחה שלה החיה שנים רבות בתל אביב הדליקה אותה מלצרות, אמרה שעושים הרבה כסף כטיפים ובאמת מצאנו מסעדה שמרויחים בה מעולה לשעה כשלפי כשלפי כמות השעות שהבנו שנקבל מצאתי בחישוב פשוט שאני יכולה להרוויח יותר מאשר בבית הדפוס. אחרי שלוש משמרות של התלמדות זרקו אותנו למים. המשמרות הראשונות שקיבלתי היו קצרות, התחלתי לדאוג שכך העבודה עומדת להראות ושלא ארוויח כמו שציפיתי, ואז הגיעה המשמרת הארוכה הראשונה שהייתה בשעות שמעולם לא עבדתי בהן (יש הבדל בין משמרת בוקר לערב) ועוד עם האחראית משמרת הכי כלבה שיש... זה היה סיוט.
ביום שישי קיבלתי ממנה סמס "שבוע הבא את יכולה לעבוד כל השבוע? לא שלחת משמרות" (העילגות במקור). כתבתי לה מייל עם המשמרות, שלחתי ועידכנתי אותה. בשבת בבוקר הייתה לי משמרת ארוכה, למזלי עם האחמ"ש הכי חמוד. בסוף המשמרת ראיתי שהייתה לי שיחה שלא נענתה משוף, היא שאלה איך זה שאני לא מופיעה באף משמרת. לא הבנתי מאיפה היא יודעת מה סידור העבודה שכן אני לא קיבלתי אותו למייל כרגיל ואמרתי לה שזה מוזר והרי הכלבה שלחה לי סמס לבירור ביום הקודם. כשהחלו חילופי המשמרות והזדמן לנו רגע לבד היא פנתה אלי.
כלבתא: "אנחנו צריכות לדבר".
אנוכי: "כן?" לא בא לי לראות את הפרצוף שלך יא חתיכת זבל עם פרצוף תחת חמוץ, בטח שלא לשמוע אותך
כלבתא: "תראי, לא נראה לי שזה ילך" את זורקת אותי? לא ידעתי שאני כל כך חסרת סטנדרטים בבחירת הפרטנרים שלי
אנוכי: "כן... הבנתי את זה כבר משוף. היה נעים להכיר" את כל שאר העובדים חוץ ממך יא חתיכת בת שרמוטה
כלבתא: "שיהיה לך בהצלחה בהמשך" את נשמעת נורא כנה
ובמשך השיחה הקצרצרה היא חייכה אלי בפעם הראשונה.
אם זה לא היה בא מהם, אני הייתי מרימה את הכפפה בעצמי. כשהייתי מתעוררת ביום בו עבדתי ליוותה אותי תחושה מחורבנת. בחיים שלי לא הרגשתי שאני סובלת יותר במקום עבודה! ובסך הכל אני שמחה שזה נגמר, עכשיו אני יודעת מה לא לחפש =)
היה לי עוד משהו שרציתי לפרוק, אני מניחה שאעשה זאת כבר בפעם הבאה.
בנתיים אני מעדכנת את שעון האירוויזיון בצד שמאל לתאריך של 2012. כן, הם כבר החליטו מתי זה יהיה, האזרים כנראה לוקחים את העניין ברצינות רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה