לפעמים אני מצטערת שאין לי גישה טובה יותר לבלוג הזה, מצטערת שאני לא יכולה לשפוך רגשות על הנייר בו במקום.
לאחרונה אני מרגישה כאילו איבדתי כיוון, שאין לי את התאבון הבריא לחיים והסקרנות שהיו בוערים בי בעוצמה. השחרור מצה"ל כנראה גרם לי ללכת לאיבוד. עכשיו אני פנויה, יש לי אופציה לעשות כל מה שאני רוצה כי שום דבר בעצם לא מגביל אותי או שם עלי קולר התחייבות וכל מה שאני יכולה לעשות זה להביט על כל אחד מהשלטים הגדולים והצבעוניים הללו, לסובב את הראש מצד לצד ולהתלבט באיזו חנות ממתקים יש את הסוכריה שאני מחפשת. ובעצם, מה בכלל אני מחפשת? כשיש יותר מדי אופציות אתה לא נהנה אלא רק סובל, תהליך הברירה הוא ממושך וקשה נפשית.
אולי זו גם הסיבה שרציתי כל כך להתקבל לעבודה שהזכרתי בפוסט הקודם, אני חושבת שאני טיפוס של מסגרות, אמנם כשאתה בתוכה אתה תמיד יכול לקטר על כמה שאתה רוצה חופש אבל כשאתה חסר אחת כזו אתה יכול לקטר ולהכנס לדכאון מכל דבר אחר, ומדובר כאן על הרבה יותר מדי אפשרויות.
אני מניחה שגם הקיצוניות שבאופי שלי לא עוזרת יותר מדי. אני לוקחת יותר מדי דברים ללב ונעלבת בקלות. אני יכולה להתחרפן מדברים שאחרים לא שמים אליהם לב. בזמן שכולם שומעים מיינסטרים וזורמים איתו לא משנה איזו סוגה מוזיקלית נחשבת לכזו באותו רגע אני אשאר עם מוזיקת הקצוות שלי בין אם זה אירוויזיון, אופקה או מטאל. ועכשיו אני רוצה לחסוך וללמוד מצד אחד כי חבל לבזבז זמן וגם ככה השתחררתי מאוחר ומהצד השני אני רוצה לטייל חודשים ארוכים, לראות עולם ולנוח מההתנהגות של עצמי בתנאי שגרה. אבל בעצם, אין לי עם מי לטייל ואם אהיה לבדי במקום זר רק ריבוינו יודע מה אני עלולה לעשות.
בכלל, אני מרגישה שאני מפסידה ביותר מדי מאבקים לאחרונה וזה מתסכל. לכל האנשים הקרובים אלי יש איזו נקודת אור שיכולה לחלץ אותם ממצבי רוח עגמומיים, אחת מתחתנת, השניה בהריון, השלישית רואה עולם ועוסקת בעבודה שהיא נהנית בה, הרביעית שוכרת דירה ולומדת מקצוע שניכר שהוא בנפשה ממש, החמישית עובדת במקום שמעריכים אותה ובדיוק החלה לשכור דירה מקסימה בתל אביב והנה רק אני תקועה באותו מקום ועדיין לא מרוצה מעצמי. אני לא מרגישה שאני מקדמת את עצמי לאנשהו ולרוב אני חושבת שאין לי מוטיבציה לכך כי אני מפנימה לאט לאט שאני חסרת יכולות ממש.
לפני כמה שעות הרהרתי בעניין ונזכרתי איך כשהייתי קטנה חשבתי שאני הכי טובה בהכל, אולי זה גם קרה כי אחיותי צעירות והרבה פחות תחרותיות ממני. תמיד הייתי מהירה יותר, חזקה יותר נחשבתי גם לילדה חכמה מאוד... עם השנים וגיל ההתבגרות הבנים הופכים להיות, מה לעשות, חזקים פיזית יותר מהמין הנשי שגם בתוכו כבר לא נחשבתי למשהו מיוחד וכל מיני אבני בוחן מהזמן האחרון בהחלט הוכיחו לי כי אינני חכמה כפי שטעיתי פעם לחשוב, אולי חלק מהאנשים שאני מסתובבת בחברתם לא מכורי ויקיפדיה כמוני או מתעניינים באותם נושאים אבל להרבה מהם יש יתרונות אחרים שהופכים אותם למיוחדים בסביבותיהם וכתוצאה מכך גם למאושרים יותר ובעלי תחושת ערך עצמי גבוהה בהרבה משלי, הם לא ותרנים כמוני.
לפעמים בא לי פשוט לקחת מנוחה מעצמי, להיות מישהו אחר או להיות בסביבה אחרת. אני רוצה להיות מוצלחת ולהרוויח הרבה כסף אבל בא לי חופש ארוך. אני רוצה להתחיל ללמוד תואר אבל לפני כן צריך לטייל עם מישהו שאולי יעשה לי טובה ויתלווה אלי כדי שלא ארגיש לבד יותר משאני מרגישה עכשיו (האם זה בכלל אפשרי? מחשבה מפחידה) אני רוצה להיות כמוה כולם אבל להיות גם מיוחדת. אני רוצה להרגיש שווה משהו... אני רוצה שמישהו יגרום לי להרגיש ככה! אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, אני רוצה להיות חופשיה, אני רוצה להיות מאושרת, מה אני צריכה לעשות כדי להשיג את זה?
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני לא יודעת מה היעד או הדרך. אני צריכה עזרה.
איך הייתי רוצה להכיר אותך.
השבמחק