מה מכביד יותר, קושי פיזי או נפשי? ויכול להיות שהאחד מתדלק את השני- עייפות כרונית מניבה בד"כ מחשבות שליליות שמרפות את ידי שגורמות לי לרצות לישון כדי לא להתמודד עם הדילמות.
עברתי שבוע של קורס בעבודה שעייף אותי לגמרי וגרם לי לבלות את שישי בערב עד שבת אחה"צ, 19 שעות רצופות בשינה בזמן שרוב חברי נפגשו ונהנו. את הקורס עושה איתי מישהי שאמורה להפוך להיות המנהלת שלי בקרוב ויש לי מן תחושה שהיא "מחפשת" אותי בכח, עניין שאצטרך להתמודד איתו כנראה בימים הבאים.
המחשבות על העתיד המעט רחוק יותר מזמזמות גם הן בראשי- האם להתחיל ללמוד בשנה הקרובה? היכן? האם לתת לעבודה לשנות את מה שתכננתי במשך שנים? האם התכנונים שעשיתי עדיין רלוונטיים למי שאני היום?
וכמובן המחסור בזוגיות, החוסר הזה שמלווה אותי כבר כל כך הרבה זמן, שמרים לאחרונה את הראש שלו ביתר שאת ושתורם לתחושת הדאון הכללית. מזלי שהעומס מונע ממני מלהתעמק בנושא הזה שהוא עשוי להיות תיבת פנדורה ממש, ואני מניחה שכולם כאן יכולים להיעזר בהגיון הבריא שלהם כדי להבין את כלל הרמות ואת רמת היאוש בהם נוצר מחסור שכזה לאחר שנתיים של לבד.
ובין לבין, מנסה לעודד את עצמי במחשבות על הירשמות סופסוף לחדר כושר כדי להפחית אולי במקצת את הפחד שלי מאוכל וביצירת קשר עם מורה נהיגה.
שני הדברים הללו מצליחים להחזיק אותי בנתיים וגורמים לי לראות איזושהי קרן אור של חידוש שתמתין לי בסוף התקופה העמוסה הזו שתסתיים בעוד שבועיים שנראים כמו נצח, אליהם יש להוסיף עוד פרק זמן בלתי מבוטל של שינה.
והופ מצמצנו פעם אחת ואנחנו כבר ב2012.
השבמחקנהיגה זה הכי חשוב לדעתי.