זה הזמן

והכל הכה בי ממש לאחרונה.

משיחות ארוכות עם חברים הבוגרים ממני בכמה שנים, לכל אחד מהם יצא באיזה שלב משפט נוסח "הלוואי והייתי יכול לחזור לגילך ולעשות דברים אחרת".

אחד מהם אמר לי גם בפירוש שעכשיו זה הזמן שלי ואם לא אפעל, אני עלולה להצטער לכל החיים על הדברים הללו שלא עשיתי בזמן. הדבר האחרון שאני רוצה זה לשבת בהבעת היאוש שהייתה לכל אחד מהם על הפנים, בהתנשפויות הארוכות והעיניים הנפולות ולספר למישהו שצעיר ממני ש"חבל שלא עשיתי, תלמד מהטעויות שלי".

עכשיו זה הזמן ללמוד.

עכשיו זה הזמן להתקדם.

 

ובפועל? מרגיש לי לפעמים שהמשפט "אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים" נכתב ממש עלי. לפעמים יש לי כמה דברים קטנים שאני רוצה להספיק ואין שום סיבה בעולם שלא אעשה אותם ובכל זאת אני מוצאת את עצמי דוחה מיום ליום עד שלעיתים זה מגיע למצב של "חבל שלא סידרתי את זה אז, עכשיו סתם נדפקתי". מרגיש לי שאני נמרחת מדי עם הזמנים שלי, כאילו לכל פעילות שאני רוצה לבצע אני צריכה לדעת שיש לי שעה- שעתיים אקסטרה בנוסף לזמן הפעולה המשוער. זה גרוע, ממש גרוע. אני לא עושה עם עצמי כלום. ואז כמובן, שאני מתבאת על עצמי ומרגישה שהכל נדחה ומסריח כמו חלב שהחמיץ.

 

 

שלשום הזמנת אותי להופעה שלך בבמה הפתוחה, אמרתי אולי. בסוף הגעתי, וישבתי בפינה הרחק ממך שלא תראה. בפועל, פספסתי אותך על הבמה וכשכבר התכוננתי לצאת איזשהו יצר מרושע שבי סימס לך שאני נמצאת מאחוריך. עד שראית את ההודעה כבר הלכתי, ובאמת שתכננתי לא להפגש איתך אבל כמעט התחננת ולא יכולתי להגיד לא.

השיחה נמשכה לאורך הנסיעה אבל האלכוהול הציף את הכל ולא יכולתי אפילו להסתכל עליך בכל הזמן הזה אלא רק כשביקשת. זה הסתיים בחיבוק והחזקת יד לכמה שניות.

היום בחלופת סמסים הגענו למסקנה שניתוק בפייסבוק עדיף לשנינו, אמרת שאין לך כח, שאתה צריך משהו יציב ונמאס לך לא לישון בלילה. אמרתי שאתה צודק ואין מנוס אלא להתנתק לגמרי. אמרת שבשבילך מרגיש שזה עוד לא נגמר ואני יודעת איפה למצוא אותך אם ארצה. שנינו קיווינו שנזכר אחד בשניה באור חיובי.

זה מרגיש לי נורא אידיוטי שאיך שיש שיחות כאלה קשה לי להפסיק לחשוב עליך, מטומטם בעיני שבשיחות שאינן פנים אל פנים אני מרגישה מאוד מחבורת אליך ובכאלה שכן אני רק רוצה לברוח. אני לא יודעת אם הבריחה שלי ממך מבוססת יותר על ההרגשה שאני לא נמשכת אליך פיזית כמו שהייתי רוצה או שמא מקורה בלחץ שהפעלת עלי בתחילת הקשר. ואולי הלחץ גרם לי שהפריע לי להמשך? ואולי זה משהו אחר? בכל מקרה כל תחושת ה"כמעט" שאפפה את הקשר הזה מתסכלת אותי מאוד וגורמת לי לתהות עוד כמה פעמים אהיה בקשר וארגיש שאני חייבת לברוח כי הוא רק כמעט? הרי אף אחד לא מושלם ובטוח שבכולם אני יכולה למצוא דברים שיפריעו לי. אולי יום יבוא ואתבגר או אוכל לחשוב עליך בלי לקשר אותך ללחץ הזה ואז דברים יראו אחרת. מי יודע.

 

 

עד מתי לבד עם החששות?