מגרדת מלמטה, כמו תמיד

ראיתי עכשיו את תוצאות הבגרות במתמטיקה (כןכן, כבר משקיפה על 26 ועדיין מתעסקת בחרא הזה...) ובא לי למות.

השאלון שמשקלו 40% מהציון הכולל, זה שהיה לי יותר קשה במהלך כל הקורס הלך לא רע ודווקא זה שמשקלו כבד יותר, זה שהלך בסדר רוב הזמן חירבן לי הכל. הבעיה היא שהציון הסופי שהתקבל נמוך ב2.6 נקודות מסף הקבלה המינימלי אך עם זאת, עפ"י האתר, ישנה אפשרות להתקבל אם אעמוד בתנאי חלופי. מהו התנאי החלופי? ובכן:

"תנאי חלופי להגשת בקשה לדיון בקבלה חריגה עבור מועמד שאינו עומד בתנאי "מתמטיקה":

למועמד ציון של 140 לפחות בפרק הכמותי של הבחינה הפסיכומטרית, וכמו כן, ציון הבגרות במתמטיקה (בהיקף 4 או 5 יח"ל) נמוך מציון הסף המתאים בלא יותר משתי נקודות."

 

את ה0.6 הנקודות שיש לי פחות אף מסף זה אני מניחה שיחליקו לי, אבל 140 בפרק הכמות בפסיכומטרי?! לו היה לי ציון כזה הייתי ניגשת כבר לבן גוריון.

הליך הגשת הערעור אמור לעבור דרך התיכון שלי- מורה שם יבדוק את המחברת ואם יחליט שיש טעם לערער אז בוחן נוסף יבחן את מחברתי אך  עלי לקחת בחשבון שיתכן כי הציון הסופי יהיה נמוך יותר מזה שהיה לי מלכתחילה ועל ציון זה כבר לא תהיה לי זכות ערעור.

 

 

לא ציפיתי לציון בשמיים אך בהחלט האמנתי שאקבל ממוצע מספיק כדי להתקבל ועכשיו משזה לא קרה, כל הפרספקטיבה שלי השתנתה.

במקום לנסוע בכיף לחו"ל לשנה תוך כדי שאני מנצלת את הזמן ולוקחת קורסים בפתוחה ובחזרה לארץ מקבלת פטורים וממשיכה באוניברסיטה עכשיו אני אפילו לא בטוחה מה האופציות העומדות בפני. להמר על "אפיק מעבר?" זה דורש ציון ממוצע גבוה מאוד. בגרות נוספת או מכינה נראים לי כמו עונש עם כל הנושא של המעבר לחו"ל ואולי פסיכומטרי נוסף הוא הפתרון הכי הגיוני אך גם הוא בגדר הימור.

ואם לא אז מה, לפרוש למכללה? לו ידעתי מראש הייתי מצטרפת כבר לתוכנית הלימודים מטעם העבודה וחוסכת לעצמי את כל הבלאגן הזה. מה גם שאיכשהו תמיד ראיתי במכללה סוג של פשרה, היתכן כי הציון הזה צריך להוות לי תמרור לכך שאולי אני לא מספיק טובה עבור האוניברסיטה?

 

 

נמאס לי להרגיש כזאת כשלון- כל החברים מסביבי אחרי תואר או לפחות בשנה מתקדמת ואני אפילו לא התחלתי ועכשיו אפילו ההתחלה הזו הולכת ומתרחקת. נמאס לי להשקיע את כל המרץ, המיקוד וחיי החברה שלי ובכל זאת להתאכזב בכל פעם מחדש. נמאס לי להתעסק כל כך הרבה שנים באותם הדברים שרוב בני ה18 שמים מאחוריהם. נמאס לי להרגיש כל כך נחותה ביחס לסובבים אותי. נמאס לי שאנשים סביבי יודעים להציב לעצמם גבולות ולעמוד בהם, ונראה שרובם לא צריכים להשקיע כל כך הרבה דם ויזע כמו שאני נדרשת ובעיקר נמאס לי מהדמעות ומהתחושה המגעילה הזו שאני אף פעם לא אהיה מספיק טובה.