"אז גם אתן מרגישות את זה? איך מתמודדים עם הריקנות שבחיים החילוניים?" שאלה חברתי תפוזינה, זאת שהייתה נוטה להכביד את האווירה תמיד בשיתוף מוגזם של בעיותיה שלרוב היו ניתנות לפתרון פשוט משיכלה להעלות על דעתה. ואיכשהו עם זאת, שאלתה הרגישה במקום באותו הרגע.
אף אחת מהישובות לשולחן פיקפקה בתחושה הזו. כולנו התחנכנו על ברכי החינוך הדתי-לאומי והכרנו מקרוב את ההרגשה שעם החופש לצאת בשבת ולאכול גדי בחלב אימו איבדנו את החבלים שמנעו מאיתנו להפיל את עצמנו אל התהום העמוקה של נבכי הנפש.
ראשונה לענות הייתה חינה "אני מסכימה איתך שהתחושה שיש משהו גדול וחזק ממך מעודדת ומנחמת והיא מונעת ממך לשקוע בדכאון. לדעתי צריך למלא את הזמן במשהו בעל משמעות, זה יכול להיות עבודה שאת מרגישה שהיא תורמת או אפילו גידול ילדים"
ולמרות שהמשיבה בדיוק סיימה תואר במשפטים וכרגע עושה צעדיה הראשונים בהתמחות בפרקליטות, מסלול שללא ספק ניתן לומר שהוא בעל חשיבות לחברה, ולמרות שבעלה והיא החלו לדבר על עשיית ילדים כך שאת שתי הדוגמאות היא מכירה מנסיונה- אני עדיין לא קונה את זה שהדברים הללו ממלאים את נפשה. הרי ילדים יכולים להיות מאוד מרגיזים ולכל אחד נמאס ממקום העבודה שלו בסופו של דבר
אך לי לא הייתה דוגמה טובה יותר.
אז איך ממלאים את החסר? חברים? בן זוג? כסף?
חברים נוטים להתקרב ולהתרחק ולפעמים אפילו להעלם. בני זוג יכולים לקחת את הסודות הכי כמוסים שלכם איתם ולכו תסמכו שעכשיו כשנפרדתם נאמנותם עדין נתונה לשבועה שלהם שלא לשתף איש במידע הרגיש שחלקתם עמם ואני אפילו לא מדברת על הלב השבור שעשוי להיות מעורב בסיפור. והכסף גם הוא בא והולך ורחוק מאוד מלהיות מזון לנפש.
האם רק שיבה לחיק החמים של הדת יגאל אותי מצרותי?
אני מוצאת את עצמי לאחרונה חסרת רצון ומוטיבציה. לא מצליחה לגרור את עצמי לשולחן כדי ללמוד כי מה הטעם בכלל? גם הנסיעה הקרבה לא ממש מצליחה לרגש אותי. אפילו הפרידה מבן הזוג לפני כשבוע כמעט ולא נוגעת בי ( למרות שזה דווקא חיובי) ולמרות שהיום היו לי הבלחות קטנות של געגוע, הזכרתי לעצמי די מהר שאני לא עומדת להשאר במקום שגורם לי להרגיש לא רצויה, לא החלפתי אותו מילה אחת מאז ולדידי כך בדיוק זה עומד להשאר.
אני חיה את ימי החופש בבטלה גמורה, מופיעה לימי העבודה כי צריך ולא בגלל סיבה טובה יותר ובגדול אני מרגישה כי אבד לי ה-joie de vivre.
אבל שלא תבינו לא נכון, רוב הזמן אנו לא בדכאון או עצובה אלא סתם אפאטית לכל המתרחש סביבי, אני מרגישה שסלע ממלא את חזי במקום לב פועם.
איך חוזרים לחיות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה